מותו של טיטו מקסים

הוריו של השותף עלו לארץ ממרוקו הספרדית בשנות השישים, אחרי גלי העלייה הגדולים של שנות החמישים. הם דילגו על שלב המעברות והגיעו ישר לשיכון בעיר פיתוח. הם גרו בקומה ב' בדירה של עמידר בגודל 30 מ"ר עם השותף, שהיה אז בן 4, וההורים של חמותי גרו בקומה הראשונה, עם הבן הצעיר שלהם, טיטו מקסים, שהיה אז בן 20. טיטו מקסים היה פוחח ונמרץ, והתחביבים שלו היו נשים ומכוניות. מקסים היה משפץ מכוניות בעצמו, ומסתובב גאה במכונית המוסטנג הספורטיבית האדומה שלו, עם האף הארוך והזנב הקצר, כולו רעש וצלצולים, כמו הייתה המכונית באמת סוס מוסטנג והוא שריף שרוכב עליה, מלך העיירה. בכל פעם הייתה מלווה אותו בחורה אחרת, וכשבא לבקר את אחותו, חמותי, הוא היה מושיב את השותף על ברכיו, ונותן לו להחזיק בהגה כשדהר ברחובות הריקים. אני תוהה כעת אם החווייה ההיא הותירה חותם מכווה, כי השותף סירב לעשות רשיון עד שהכרחתי אותו כשהייה בסוף שנות השלושים שלו, אבל השותף לא נוטר לדוד טינה. להיפך. טיטו מקסים הצדיק את השם שניתן לו, עבר מעבודה לעבודה, שבר בסידרתיות את לבבות הנשים ונשא לבסוף אישה צרפתייה שילדה לו בן, התגרשה ממנו וחזרה לצרפת. בלוויה, אח של השותף נזכר שהחתונה השנייה שלו, עם דודה אנט, התקיימה שבוע לפני החתונה שלי ושל השותף. 'אני זוכר כי ביום החתונה של טיטו מקסים נסענו, השותף ואני הביתה, להביא משהו' נזכר האח. 'הבית היה נעול ולא היה לנו מפתח. השותף הציע לחדור לבית דרך המרפסת של השכנים, ואני אמרתי לו מה פתאום, אתה מתחתן בעוד שבוע, ומה אם תיפול מקומה שלישית?'

הרבה אנשים הגיעו ללווייה של טיטו מקסים. חמותי, אמא של השותף, אחותו של טיטו מקסים, עומדת שחוחה, פיה שמוט ושני קמטים עמוקים מצדיו חורצים את פניה עד הסנטר. עיניה יבשות, כי בשבועיים האחרונים הוא היה מאושפז ומחוסר הכרה, וברגעים הבודדים שבהם הוא היה חוזר להכרה הוא צרח מכאבים. באמת הגיע זמנו ללכת. אחיה הצעיר מת, ואחרי שאחותה הגדולה נפטרה לפני שלוש שנים היא נותרה כמעט לבדה מכל הדור ההוא. היא ודוד אלברט, הבעל האלמן של אחותה. דוד אלברט שבור. אנחנו מלווים את אנשי חברה קדישא עם האלונקה לבור, ואני מביטה המומה בפניו הרטובים של דוד אלברט, הדמעות שלו לא מפסיקות לרדת.

לסבתא של השותף, אמא של חמותי, היו שלושה ילדים: בתה הגדולה, טיטה מלי, בתה השניה, חמותי, וטיטו מקסים, בן הזקונים האהוב שלה. היא המשיכה לגור באותה דירת שיכון בעיירת הפיתוח כל חייה, גם אחרי שהתאלמנה. היא לא ממש דיברה עברית, והייתה מסתדרת עם המוכרים והנהגים בתערובת של ערבית וספרדית ועם הרבה מימיקה ופנטומימה. עצמאית וחסרת סבלנות, היא הייתה עוברת בסבב שבועי בין ילדיה, וכשנמאס לה מהם חוזרת הביתה, עד ששוב הכריעו אותה הגעגועים. גם כשזקנה מאוד והייתה זקוקה להסעות לקופת חולים ולתרופות ללב המשיכה לחלק את זמנה בין הילדים. אלא שטיפול באמו הזקנה, שגידלה עבורו את בנו הראשון, היה קשה לטיטו מקסים. הוא הכריז שאנט אישתו מסרבת לטפל בה, ושהוא יוצא מן הסבב. לכולנו היה ברור שלא באנט האשם, כי היא עשתה כל מה שאמר לה טיטו מקסים, כולל חופשות משותפות עם אשתו הצרפתיה הראשונה, אלא שלמקסים עצמו נמאס להסיע את אמו לרופאים ולטיפולים הנדרשים. דוד אלברט, בעלה של טיטה מלי, מיד קפץ ואמר שאם טיטו מקסים לא משתתף בסבב, גם הוא ואישתו לא בעסק. נשארה רק אמא של השותף, חמותי. באותה התקופה סבתא של השותף גרה שישה חודשים רצופים אצל אמו, ואבא של השותף היה לוקח אותה לרופאים, ודואג לה בעדינות וברכות האופייניים לו. כמו שקורה תמיד במקרים כאלה, הסבתא לא האשימה את הבת הגדולה ואת הבן הצעיר בהזנחה, אלא הבינה אותם וריחמה עליהם. הם היו מגיעים לביקורים והיא דיברה איתם יום יום בטלפון. את הכעס, המרירות וחצי הביקורת שלה היא הפנתה כלפי הבת שאירחה אותה בביתה וטיפלה בה.

לחמותי קפצו כל הפיוזים. היא אסרה על אחותה ועל אחיה לדבר עם אמה. 'אם אתם לא לוקחים אותה אליכם לסבב שלכם, אתם גם לא תבקרו אותה ולא תדברו איתה', היא פסקה. בשיחה עם דוד אלברט הצרחות הגיעו עד התיקרה, והיא טרקה בפניו את הטלפון, לא לפני שאיחלה לו שילקה ב'קנסר גלופנטה', מוות מסרטן דוהר. עם אחיה הפוחז, טיטו מקסים, גם כן לא דיברה, והעוינות הגיעה לשיאים חדשים. הסבתא הזקנה והחולה הייתה גונבת שיחות בטלפון הקווי עם שני ילדיה הרחוקים שסירבו לטפל בה, בוכה ומתלוננת, אמא של השותף כרעה תחת הנטל, וכולם סבלו.

בשלב הזה השותף, נשמה טובה, החליט לעשות מעשה. 'אני רוצה להזמין את דוד אלברט ואת טיטו מקסים אלינו הביתה', ביקש ממני, כי היה לו ברור ששורש הבעייה ביניהם, ואצלנו זו טריטוריה נייטרלית. הכנתי את עוגת הגבינה שלי, פרסתי מפה פרחונית על השולחן העגול בחדר האוכל, והדודים הגיעו. השותף פתח בתיאור המצב ובמטרה של המפגש, ליישר את ההדורים. אני עמדתי במטבח, מכינה קפה, פורסת את העוגה, שומעת את הטונים הרגועים שבהם דיבר השותף לדודיו. אלא שמהר מאוד טיטו מקסים ודוד אלברט נעמדו זה מול זה כמו שני שוורים בזירה. דוד אלברט, איש קטן ומצומק עם פה גדול צרח על טיטו מקסים  'קָברון!', וטיטו מקסים התפוצץ. טיטו מקסים היה איש גדול מימדים והוא אחז בצוארו של דוד אלברט בשתי ידיו כאחוז אמוק, עיניו בולטות, הורידים בצוארו פועמים. לא היה לי ספק שזה סופו של אלברט. השותף קפץ על טיטו מקסים מאחור, מנסה להפריד בין הנצים, וטיטו מקסים ניער אותו מעליו, מעיף אותו לקצה החדר. בשלב הזה דוד אלברט הצנום השתחל בזריזות מבין ידיו של טיטו מקסים, פתח את דלת הדירה וברח בריצה, כשהוא עוד צורח מלוא ריאותיו 'קברון! קברון!', וטיטו מקסים רודף אחריו. אני נשארתי לטפל בשותף, שנקע את הרגל. עד היום הרגל של השותף כואבת בחילופי עונות, הוכחה לכך שמי שאמר ששליחי מצווה אינם ניזוקים לא הכיר את טיטו מקסים ואת דוד אלברט.

'קברון' היא המילה הספרדית ל'מקורנן', גבר שאשתו בוגדת בו. והנה דוד אלברט, אלמן חולה וזקן, בוכה מרות בלווייה של טיטו מקסים. אני מנערת את הראש באי אמון, אבל יודעת שנטירת טינה לעד איננה מאפיינת את המשפחה של השותף. אצלם הדם מתחמם מהר, הלהבות עולות עד השמיים, אבל הן גם שוככות במהירות. אחרי העימות הבלתי נשכח אצלנו בבית, דוד אלברט לקח את הסבתא אליו ואל טיטה מלי הביתה. אחרי חצי שנה של טיפול מסור אצל חמותי, הבת שלה, הייתה הסבתא אצלם שבוע אחד בלבד, ומתה.

John Lopez, Texas Longhorn
John Lopez, Texas Longhorn made from scraps of metal
מודעות פרסומת

ya no cocina, ni lava, ni plancha, ni friega los platos, que barbaridá*

ההודעה ברורה לגמרי: 'אפשר שבת אצל אמא שלי? היא לבד'. מזל שזו תקשורת ווטסאפ שמאפשרת לך שתי דקות הרהור אפילו אחרי ששני סימני הוִי שמסמנים שקראת את ההודעה נצבעים תכלת עזה. אני מרשה לעצמי להתלבט לשניה. השיקול שלי הוא כזה: מצד אחד כל הגוף שלי צורח 'ללללאאאאאא', מה צורח, העצמות עצמן כואבות. מצד שני אני חושבת על מה יקרה אם אשמע בקול העצמות, ועל המחיר, כי לכל החלטה יש מחיר. השותף עובד כל כך קשה לאחרונה, אנחנו לא ממש מתראים במשך השבוע, ואם גם בשבת נתפצל אפשר כבר לפתוח תיק ברבנות. מצד שלישי ממילא הוא עייף כל כך, כל השבת הוא יישן. אני מחליטה שאם אגיד כן, זה חייב להיות כן מכל הלב ולא בחצי כוח, כי אחרת בשביל מה, גם לומר כן וגם לא לקבל קרדיט. מה התחזית? אני שואלת, כי אם נורא חם אולי יש לי תירוץ. 'חם, אבל פחות' היא תשובה שלא ממש משאירה לי שוליים לסירוב. 'אם צריך' היא התשובה הרפה שלי בווטסאפ, יודעת שזה לא מספיק נלהב, אבל בכל זאת חיובי, ותחת הנסיבות, ובלי אימוג'ים כל אינטרפרטציה של הודעה בווטסאפ היא על אחריות הקורא בלבד. בכל מקרה אמא שלי ואחותי גרות באותה עיר, אלך לבקר גם אותן.

אני קופצת לאחותי ונושקת לאמא שלי. אמא שלי מסיטה את השיער מפני ומיישרת לי את החולצה. לרגע חולף בי זיק של כעס, יותר זיכרון שלו, ומיד הוא מתחלף בפליאה מהולה בקורטוב שמחה שאמא שלי עדיין מצליחה כיום לעורר בי רגשות כאלה. אלופת הארץ בקליטה של מצבי רוח מתחלפים, אחותי שואלת אותי למה אני כל כך מתוחה. זו הזדמנות טובה לנסות להסביר גם לעצמי מה נורא כל כך בשבת אצל חמותי היחידה. אחותי חושבת שהיא אישה מקסימה, והיא אכן כזו. לאחותי גם אין שום בעיה עם החמות שלה, כך שגם אי אפשר לומר לה משהו כמו 'זה כמו שאני מתה על החמות שלך, ואת לא', כי היא לגמרי כן. אני מעלה באוב סיפורים מפעם, עלבונות ישנים, מים דלוחים מתחת לגשר, ודוחה אותם על הסף. הבעיה עקרונית יותר. 'זה כמו מרקזה ובנה גבריאל ארמוזה, בספר "מלכת היופי של ירושלים" שכתבה שרית ישי-לוי', אני מנסה להסביר לאחותי, כי שם לראשונה מצאתי שיקוף נאמן של חמותי, ושל הציפיות שלה מהבן הבכור, הנסיך שלה, וממערכת היחסים עם אשתו. אני שם כל הזמן במבחן, מטרה נאה לצלפים. היא תעיר על השיער, על המשקל, על הבגדים. כל ביס וכל נגיסה שלי יתועדו במחשבון בלתי נראה. לפני שנים, כשרק התחתנו והודעתי לה שאני צמחונית ולא אוכלת בשר היא הגישה לי מרק. מה זה, אמרתי, יש לזה טעם חזק של עוף. 'עוף זה לא בשר!' אמרה חמותי עם תנועת יד מבטלת. כשהייתי צעירה ולוחמנית יותר, כעסתי כשכל הגברים עברו אחרי ארוחת ליל שבת מהשולחן לסלון, לקרוא עיתונים ולפצח גרעינים בניחותא בעוד הנשים מתרוצצות בין חדר האוכל והמטבח, מפנות צלחות מטונפות ושוטפות כלים. הצטרפתי לגברים אף אני, מתעלמת בכוונה מהמבטים המאשימים, מפתחת סוג של גאווה מתדמית הכלה מהסיוטים, זו שלא מגהצת, כלים לא רוחצת, איום ונורא. כיום אני מוצאת את עצמי מתגוננת ומתנצלת על כל בחירה או דחייה של מנה שלה, יודעת שאני מעליבה אותה עמוקות אם לא אוכל את כל הסלטים, את כל המנות הראשונות, העיקריות המיוחדות שרקחה עבורי כי אני לא אוכלת בשר, והאחרונות ואהלל אותן. נכון לעכשיו זו לא היא שהשתנתה, זו אני שכבר לא אוכלת סוכר בכלל, שלא מצליחה לצלוח את הסלטים המרוקאים המבושלים ששוחים בשמן מיותר, שמוותרת על הפירות והעוגיות שליד תה הנענע בסוף הארוחה. אצטרך לבנות הגנה אזורית ושמירה אישית, וגם אז יהיו חצים שודאי יצליחו לחדור את השיריון.

אני מגיעה לבית של חמותי ועומדת בחדר המדרגות, לפני דלת הכניסה, נושמת נשימה עמוקה. אני נכנסת פנימה בחיוך עולץ מאולץ. השולחן כבר ערוך, השותף אכן ישן, אבל הנה הוא מתעורר מצטרף לארוחה בשלושה. אני בוחנת את הסלטים המבושלים, חצילים ספוגים בשמן, חומוס ('טחנתי בעצמי'), וסלדה מטבוחה אדמדמה, ובוחרת בסלט רצועות הגזר עם השמיר והלימון. תנסי את סלט החצילים, דוחקת בי חמותי ואני מסרבת, וכשהיא שואלת למה, אני גם נאלצת להסביר – יותר מדי שמן. בנקודה הזו השותף, שמנסה לחפות על ההתנהגות חסרת הנימוס שלי ומעמיס על צלחתו את הסלטים כולם כועס עלי: תנסי לפני שאת פוסקת. תראי שתאהבי. 'אולי די כבר עם משטרת האוכל!' אני מתפרצת עליו, וברור לי שהוא רק שסתום הלחץ, שאני כועסת עליו כי אפשר. כשהוא שואל 'מי רוצה יין' ואמא שלו עונה לו בטון פסקני 'אני וגם היא' וממלאת לי את הכוס, אני ממש נושכת את השפה. אני מרגישה מחנק נורא, וגם החלקים הטעימים של האוכל לא יורדים לי בגרון.

איך היה לך השנה עם הילדה שאת מטפלת בה? אני מנסה לנתב את השיחה למחוזות נעימים יותר. אמא של השותף מתנדבת בויצו, ועוזרת לילדה אתיופית קטנה בכיתה א'. פניה אורים כשהיא מספרת על תעודת ההוקרה שקיבלה בסוף השנה, והמורה אמרה כמה העזרה שלה חשובה, וכמה ההתנהגות של הילדה השתנתה בזכותה. ואיך הילדה, אני שואלת, והיא עונה 'מאוד נקיה'. אני כובשת את עיני בצלחת, אבל שומעת את הצחקוק הכבוש מהצד של השותף. אני קמה מהשולחן, מפנה את הכלים, מתכוונת לשטוף אותם. בשום פנים ואופן לא, עוצרת אותי חמותי, לא שוטפים כלים בערב שבת, ואני עוברת עם השותף לסלון, לקרוא עיתונים.

* כשחיפשתי מי היו סילווריו ופאקונדו ולמה הם שיגעו את העוזרת ומה הקשר לירח, מצאתי את הפוסט הזה של יהונתן מקרוב בבלוג שנקרא 'עובדות לא חשובות' ואני מביאה ממנו את הדברים הבאים ובהם גם הלינקים הבאים (חוץ מהראשון):

השיר המקורי נכתב בשנות הארבעים על ידי Ñico Saquito הקובני, ומדבר על שלושה שירים ששיגעו את נשות קובה, עד כדי כך שהן שכחו ממטלות הבית, וואי וואי וואי.

שלשת השירים שהשיר מזכיר אותם הם:

הראשון, שיר הלל בקצב הפסדובלה שנכתב על ידי Agustín Lara מלחין מקסיקני, על Silverio Pérez, לוחם שוורים מקסיקני אגדי. השני, טנגו בשם Facundo, על ידי המלחין הקובני Eliseo Grenet Sánchez, עוד שלאגר קובני. והירח הוא להיט/ריקוד בולרו בשם La Luna Enamora, ששר זמר אמריקני מפוארטו ריקו בשם Bobby Capó.

המקור לדבריו הוא ספר על המוזיקה הפופולרית של קובה. והנה הם שלושת השירים המקוריים, ששיגעו את העוזרת או האישה לפי המקור הספרדי:

 

לפתח חטאת רובץ

באוטו רבנו מרות. הוטחו דברים, בטונים גבוהים; נאמרו משפטים צורמים שעוד בטרם צאתם את דל שפתיך את יודעת שהם רעל טהור, כימיקל מסוכן ומאכל. אבל כמו רפלקס הקאה את צריכה להוציא אותם החוצה, הם עולים בך בגרון, גוש עכור של דברים קשים ומרים. אילו רק לא היטבת לקלוע אותם בדייקנות רבה כל כך במטרה.

חמותי מזמינה את כל המשפחה אליה להדלקת נר שמיני של חנוכה. אני נאנחת עמוקות. חנוכה חג יפה כל כך. אלא שבחנוכה אין לי חופש, ואני ממשיכה עם המטלות הרגילות במלוא הקיטור: מלמדת כרגיל, רודפת אחרי דדליינים המתפוגגים ברוח כרגיל, ועל כל אלה נוספים, כמיטב המסורת של 'עיקרון ההכבדה', האירועים המשפחתיים מהצד שלי ומהצד שלו, גם הם, בעצם, כרגיל. 'אמא שלי מזמינה גם את ההורים שלך', מבשר לי השותף, ואני נאנחת שנית. אבא שלי שונא קהל, אבל זו איננה החלטה שלי, ואני מעבירה את ההזמנה לאחותי. 'כן', היא מאשרת, 'תקחי את אמא. אבא לא רוצה'. אני מבינה אותו. לו רק ניתן, גם אני הייתי מתחמקת מהערב. אני יותר דומה לו כנראה מכפי ששיערתי. אבל אני יודעת שאין לי פטור, ובערב המדובר אני אוספת את עצמי אחרי השיעור האחרון באוניברסיטה, סם ההוראה שמפמפם לי בעורקים הולך ואוזל, ורעב גדול מתחשר באופק, תיכף ינקר בי. אני מתנחמת בכך שחמותי, טבחית מחוננת, אף פעם לא מזמינה אנשים בלי ארוחת ערב מלאה, ושמה את פעמי בעקבות קולה הרגוע של גברת ווייז לבית ההורים. אמא שלי כבר לבושה, ואבא שלי ישוב מחכה על כיסא הגלגלים, לראשו כובע צמר, לצווארו צעיף. הוא שינה את דעתו, מבשרת לי אחותי. הוא יבוא גם.

אני מגלגלת את הכיסא לאוטו, תופסת את אבא שלי בידו הטובה, תומכת בצד של היד המשותקת, מזהירה אותו מפני המדרגה בירידה לכביש במעבר למושב האוטו. אבא שלי יורד מהכסא ברגליים רועדות, ואוחז בידו הטובה בידית הפנימית של האוטו שמעל החלון. אני מסייעת לו להתיישב על הכסא ליד הנהג, כשאני מגנה על ראשו מפני גג המכונית כמו שעושים השוטרים לחשודים בסרטי המתח האמריקאיים. את היד הגרועה אני מרימה כדי להעביר את חגורת הבטיחות תחתיה, תוהה כמו תמיד למה היא כל כך כבדה. בזמן שאמא שלי מתמקמת לאיטה במושב האחורי אני מורידה את שתי הכריות הסגולות המרפדות את מושב כיסא הגלגלים ומקפלת אותו. קודם הידיות מתקפלות לאחור, ואחר כך הכיסא משתטח מהצדדים עד שהוא ראוי להכנס לתא המטען. תוך כדי אני מברכת את עצמי פעמיים: בראשונה על שכשקניתי את הכיסא הזה בחרתי עבורו בכיסא הקל ביותר מבחינת המשקל. ובשנייה, על שום שזכרתי איך מקפלים אותו גם בלי להוריד את הרגליות. כשאנחנו מגיעים לבית של חמותי אני נכנסת לחנייה העמוסה עד אפס מקום, חוזרת על הפעולות בסדר הפוך וקוראת לבן הצעיר שיבוא לקחת אותם במעלית לדירה, בעוד אני אצא לחנות באשר אמצא.

אחרי כל הדברים האלה אני באה בשעריה של הדירה של חמותי העמוסה מפה לפה בילדים של גיסי, בגיסתי, בילדים שלי שהגיעו בהרכב חסר אך מכובד. בתוך כל הרעש אני מספיקה לשמוע את אבי שקלט אותי נכנסת אומר לחמותי בנימת הקלה: הנה היא! אמרתי לך שהיא בדרך, ומבינה שחמותי חששה לרגע שאותיר אותם מאחור ואברח. מודה שהמחשבה בהחלט חלפה בראשי, אבל נדחתה על הסף. אני ילדה גדולה. וגם רעבה מאוד בשלב הזה.

חמותי מפצירה בי למלא צלחת עבור ההורים. אני מביטה בשולחן העמוס ולבי נופל בקרבי. בלילה ההוא חמותי מחליטה לדלג על שלב ארוחת הערב ולעבור ישירות למתוקים. כמיטב המסורת יש שם סופגניות עגולות ממולאות בריבת חלב עד להתפקע, וגם ספינג'ים ספוגי שמן ובזוקי אבקת סוכר. יש שם עוגות קוקוס ועוגיות מפודרות. חמותי אופה כשם שהיא מבשלת: עם כל הלב, תוך התייחסות למתכון כאל המלצה בלבד ועם הרבה תוספת שמן. היחס שלה לסוכר הוא כמו למצוות: כל המרבה הרי זה משובח. העוגות שלה מתוקות עד בחילה, דביקות, ובלתי אכילות למי שעבר את גיל 3. בצהלה רבתי היא פותחת את המקרר ושולפת עוגת יומולדת לגיסי, שמלאו לו יובל שנים באותו ערב. עוגת טורט שוקולד עם שכבה עבה של ריבת תות מצופה קצפת מסולסלת, שיצאה הישר ממדור התפריטים של 'לאישה' משנות השבעים. היא שמה בידי שתי צלחות גדושות שאותן אני מעבירה להורים.

כשאני מחזירה את ההורים הביתה, לאבא כואבת הבטן. אנחנו בקושי מספיקים להגיע לשירותים כשהוא קורס שם. אני מזעיקה את אחותי, לא ממש יודעת מה עושים ואיך אני מוחקת את התמונה הזו מהזיכרון. מה הוא אכל? היא שואלת, ומניעה את ראשה כלא מאמינה. מי מזמין אנשים מבוגרים בשבע בערב ונותן להם רק ממתקים ועוגות? היא שואלת, תוך שהיא מארגנת לאבא שלי בגדים להחלפה. אבא לא אמר לי מילה, אני אומרת, אכולת חרטה. הוא אוהב מתוק, היא מסבירה לי, אבל אסור לו.

חמותי אורזת את שארית העוגות והממתקים בחבילות ומפזרת בין הילדים והנכדים. קחי, היא מפצירה בי ואני מגיבה כמעט באלימות. אין מי שיאכל אצלנו את זה, אני מתיזה, בולעת את המשפט הבא שעולה בי שהיה מגלה לה שכל העוגות שהיא הביאה לנו לאורך השנים נזרקו לפח בשלמותן, על הציפוי והסוכריות והקצפת שעליהן. אני והשותף מסיעים את התאומים ואת אביהם הביתה. אנחנו רבים בדרך, ונוכחות הבן ותאומיו לא ממתנת את הדברים.

כשאנחנו מגיעים סוף סוף הביתה אני נזכרת שלא אכלתי דבר. אני פותחת את המקרר ומחסלת חצי פשטידת תרד. כשהבטן המקרקרת שלי נרגעת אני חושבת שדווקא יפה שהוא עמד לצידה וסינגר עליה. שאין כאן מלחמה ולו מן הסיבה הפשוטה שאני לא משתתפת בה. שאם זו תחרות הרי שניצחתי מזמן, בעיניים עצומות ועם שתי ידי קשורות מאחור, לפעמים עם שתי רגליים קשורות גם כן. אני נדה בראשי על עצמי. כיצד יתכן שעם כל השנים שעברו והשינויים שעברנו אנחנו והקרובים לנו, עדיין הכלל – שהנושא העיקרי עליו רבים בני זוג קשור לבני משפחות המוצא שלהם – תקף לגבי.

cracked marble face Cracked Marble Face.  Sphinx,  La Carmina at Metairie, New Orleans cemetery