בדד, עם הזמן הבורח*

*(מתוך השיר 'בדד', עמשי לוין)

אמא שלי כותבת מכתב על דף עם שורות מבלוק מכתבים, ומשאירה אותו על שולחן המטבח. המכתב כתוב היטב, לפי כל כללי השפה שאותם לא שכחה. אחרי הכל אמא שלי לימדה עברית בעשרות כיתות אולפן, ואלפי עולים חדשים למדו עברית תקינה ממנה. משמאל למעלה כתוב התאריך הלועזי; מימין היא פותחת במילה 'לכבוד'. אלא שהיא לא נוקבת בשם הנמען. המכתב פותח במשפט הצהרה: 'מי שרוצה להפגש אתי – אשמח לפוגשו!'. המילה הראשונה מוסטת שמאלה, וכך גם המילים בתחילת הפיסקאות הבאות. כתב היד של אמי מסודר ונאה, קל לקריאה. אמא שלי ישבה עם כל אחד מילדי בזמנו ולימדה אותם לכתוב נכון. כשאני הייתי ילדה היו מלמדים את זה גם בבית הספר: לכל אות יש צורת כתיבה נכונה. איפה פוגש קצה כלי הכתיבה את הדף;  לאיזה כיוון מושכים אותו; מלמעלה למטה (ג', ו', ז', נ') או מלמטה למעלה (ט', ל', ש'), או מלמעלה למטה ושוב למעלה ולמטה (מ'); אותיות שכותבים מהקצה השמאלי ימינה (ב', ד', כ', ס', פ', ר') או מהקצה הימני שמאלה (ע'); ואותיות שמורכבות משתי משיכות קולמוס (א', ה', ח', ק', ת'). כתיבה תמה קראו לזה פעם, אמנות נכחדת. אמא שלי פונה ל'אורח' שלה, שפוקד את דירתה בהעדרה, ומפצירה בו להיפגש.

כמובן שאין אורח כזה. האורח הוא ההסבר של אמא שלי לדפים הצבועים בחוברות הציור שאחותי קונה לה, זה שממלא דפים רבים בצבע. היא לא משתכנעת מההסבר של אחותי שהיא עצמה ציירה את הציורים, כי היא לא זוכרת שעשתה זאת, והיא פונה להסבר ראציונלי אלטרנטיבי. לאמא שלי יש חבר דמיוני. לפעמים היא גם שומעת אותו מדבר. ורק חבל לה שהוא פוקד את ביתה בשעות שהיא איננה, מסרב לפגוש אותה, אולי היה מפיג מעט את בדידותה.

הבדידות הקשה היא חוויה סובייקטיבית שממשיכה ללוות את אמא שלי כל חייה. בשבת אני קופצת לבקר אותה, וכשאחותי ואני יוצאות איתה לסיבוב בשכונה ויחד אנחנו יושבות על ספסל בגינה אני מנסה לברר את מקור תחושת הבדידות. נכון, אמא שלי היא בת יחידה, ילדת נס שנולדה לזוג שהתחתן בגיל מבוגר – לאב בן חמישים ולאם בת ארבעים שלא חשבו שיהיו להם ילדים ולא האמינו שזה קרה להם. בדור שלה היו מעט מאוד משפחות עם ילד אחד. בכל זאת הייתה לה משפחה מורחבת, גם אם מצומצמת למדי. לא היו לה סבים וסבתות, והיא מספרת שהיתה 'צדה' זקנים אקראיים ברחוב ומדמיינת שהם הסבא או הסבתא שלה. אבל היו לה שתי דודות מצד האם, וגם בני דודים. ובעיקר אמא שלי יצרה לעצמה משפחה גדולה. יש לאמא שלי ארבעה ילדים, 16 נכדים, ו20 נינים נכון לעכשיו. היא מוקפת אהבה. גם איבוד הזיכרון שלה אינו קשה לה מדי. 'השרתי מעלי את כל הזכרונות, ואני מרחפת, קלילה וחופשיה' אומרת אמא שלי, ומלווה את מילותיה בתנועה של מי שמוחה מעל עצמו מטען כבד. כל יום היא הולכת למועדון הקשישים מעבר לכביש ומבלה שם בפעילויות שהיא אוהבת, ואחר כך חוזרת הביתה, שם היא נעזרת באחותי ומשפחתה, פוגשת את הנכדים וגם אורחים שמגיעים לאחותי ובאים לומר לה שלום. היא מודעת לכל זה, קוראת לאחותי וגם לי 'מלאכים שלי', ועדיין חוזרת על המנטרה הקבועה: 'אני גדלתי לבד. לא היה לי אף אחד'. זו גם הסיבה לדעתה לכך שהארוס הראשון שלה, אהבת חייה, נקטף בתאונת אופנוע כשהיה בצבא. הארוס היה ניצול שואה מרומניה, אוד מוצל מהתופת, שכל משפחתו נספתה בשואה. אהבת חייה של אמי היה שוטר צבאי יפה תואר שרכב על אופנוע שהנפיק לו הצבא. אמא שלי היתה עולה על האופנוע שלו מאחור, ויחד, מחובקים היו דוהרים אל עבר האופק. אבא של אמא שלי לא אהב אותו. הוא לא היה מלומד ולא היה לו כלום, לא ייחוס ולא רכוש, לא מועמד טוב לשאת את הבת היחידה והמופלאה שלו. הוא ביקש מהארוס לכתוב לו את סיפור חייו, והארוס פרס את סיפורו הקשה על פני מספר דפים כתובים בצפיפות: איך עלו מרומניה לארץ בשנות השלושים, איך גרו כאן אך לא נקלטו, איך חזרו לרומניה, איך השואה מחקה את הכל. אבא של אמא שלי לא השתכנע. הוא התנגד נחרצות לנישואין הללו. אמא שלי ואהובה תכננו ללכת ולהתחתן אצל הרב הצבאי, חתונה ללא ההורים וללא המשפחה. אלוהים של אמא שלי כנראה הסכים עם סבא שלי, וגם הוא העדיף שתינשא לאבא שלי, שהגיע עם משפחה שלמה וגם היה אינטלקטואל וסטודנט בדרך לדוקטורט, אפילו אם גם הוא, יוצא קיבוץ, היה חסר רכוש. אהבת חייה של אמי נהרג בתאונה כשהיה בדרך לרב הצבאי לקבוע את תאריך הנישואין שלהם. הכאב על לכתו של אהבת חייה עדיין חי בה, גם אם שכחה את שמו.

עוד אני תוהה עם אחותי למה היא מרגישה ככה, ואחותי מודה 'גם אני מרגישה בודדה'. כאן אני כבר ממש לא מבינה. אחותי היא הצעירה בין ארבעה אחים, וביני לבינה יש פער של חמש שנים. האם תחושת הבדידות עוברת בירושה? אולי אמא של אמא שלי, סבתא אנה, היתומה שנזרקה לחלל העולם בגיל צעיר והיתה צריכה לפלס את דרכה בעצמה, הורישה לה את תחושת הבדידות בגנים, וזו עברה גם לאחותי. אני יודעת שאני מעולם לא סבלתי מצער הבדידות. להיפך. כשנסעתי לבדי לשבתון לחו"ל לפני חמש שנים חגגתי את העובדה שלראשונה בחיי אני גרה לבדי. נהניתי מכל רגע, מהחופש הטוטאלי לבלות בספריה עד שהעיניים צורבות, לצאת לטיולים רגליים ארוכים, לבקר במוזיאונים, לא להתחשב באף אחד, לא לתת דין וחשבון לאף אחד. אולי זה לא חכמה כשאת לא באמת בודדה, כשהשותף מצטרף אחת לשבועיים שלושה לסוף שבוע, כשאני משוחחת עם הילדים ויודעת שזה מצב זמני שיחלוף ואשוב להמולה המשפחתית הרגילה בארץ.

זהו יום הבוחר

בבחירות לכנסת השביעית הייתי בת 7. גרנו אז בירושלים, ואמא שלי לקחה אותי איתה לקלפי. הימים היו אופוריים, שנתיים אחרי מלחמת ששת הימים. הממשלה שתקום בעקבות הבחירות הללו תיאלץ להתמודד עם מלחמת יום הכיפורים ועם תוצאותיה, אבל הסימנים היו שם קודם. במהלך כהונת הממשלה השביעית גולדה הזחוחה אמרה 'הם לא נחמדים' על הפנתרים ופסקה 'אין עם פלסטיני' בעודה מאשרת את הקמת קרית ארבע. אני בת השבע כמובן לא ידעה דבר מכל זה. ידעתי רק שאמא שלי בחרה בי מכל הילדים, ללוות אותה לקלפי, לקחה אותי בידי בגאווה גדולה, הובילה אותי מאחורי הפרגוד, והראתה לי את קודש הקודשים, המקום שבו מתייחד הבוחר עם המעטפה ועם מגש הפתקים. אמא שלי הראתה לי את הפתק שבו בחרה ושאותו הכניסה לתוך המעטפה ששתינו שילשלנו ביחד לתוך הקופסה עם החריץ. אמא שלי היתה אז האישה הכל יכולה, החזקה, זו שגידלה 4 ילדים בזמן שאבא שלי היה עסוק בדוקטורט שלו, וגם פירנסה אותנו בשיעורי עברית שלימדה באולפן. הזיכרון ההוא גרם לכך שלא פיספסתי אף מערכת בחירות. גם בבחירות כמו הפעם, שבהן אני בוחרת בלי שום חשק, ואין לי אף מפלגה שאיתה אני מזדהה, אני לא מוותרת על עצם הבחירה. בגלל תחושת הקודש החגיגית שהשרתה עלי בהליכה המשותפת ההיא לקלפי, בגללה.

היום אני הולכת בפעם השניה בחיי עם אמא שלי לבחירות. אחותי הצעירה נסעה לחו"ל עם האחיינית השחקנית שלי, שלוהקה לסרט על השואה שיצולם בארץ מזרח אירופאית. האחיינית קיבלה את התפקיד לפני שבוע, ואמא שלה, אחותי, גילתה שהטיסה היא יום לפני הבחירות. היא מתקשרת אלי בבהילות. 'תדאגי שאמא תצביע לגנץ', היא מתרה בי, לפחות היא אם אני לא כאן. אני משתתקת. אמא שלי היתה ימנית כל חייה. בני הדוד שלה היו דמויות מוכרות באירגון האצ"ל, והיא עצמה הצביעה כל חייה לג/מח"ל או למפד"ל. בין יתר ההבדלים בינה ובין אבי הקיבוצניק נח העניין הפוליטי המובהק הזה: הוא חילוני, היא דתיה. הוא מופנם היא מוחצנת. הוא מוסיקה קלאסית, היא 'הכל דיבורים'. הוא שמאל, היא ימין. היא השתתפה בעליות לסבסטיה שבהמשך הקימו את אלון מורה. אני לא בטוחה שזה נכון מוסרית להגיד לאמא שלי להצביע למפלגה שללא ספק היא לא היתה מצביעה עבורה בימיה הטובים.

אני באה לאמא שלי בבקר, מעירה אותה. 'הסתפרת' היא מעירה 'דווקא מתאים לך', ואני מבינה שהיא חושבת שאני אחותי. 'לא אמא, זו אני', אני מצביעה גם על הפתק שאחותי השאירה לה על הבגדים שעל הכיסא שבו כתבה: היום בחירות. אין מועדון, אחותי תקח אותך לבחור. אמא שלי מתארגנת באיטיות האופיינית לגילה, ואנחנו אוכלות ארוחת בוקר. 'אמא', אני שואלת אותה, 'מה תצביעי?' היא מצביעה על הפתק שאחותי השאירה על השולחן, ליד תעודת הזהות ותעודת הנכה שמאפשרת לי לחנות בחניית נכים. כתובות עליו האותיות 'פה'. 'נו, האווז הזה', היא אומרת, 'גנץ. הוא בסדר, נכון?' היא שואלת אותי, ואני מושכת בכתפי. לא מצביעה לגנרל מהקוקפיט (כך הם קוראים לרביעיה שלהם בווטסאפ) כשהדבר החיובי העיקרי שאפשר לומר עליו זה שהוא לא ביבי, אבל אמא שלי נשמעת די משוכנעת. אני לא מתכוונת להתחיל לברר מה נשאר מהנטיות הימניות של האמא הראשונה שלי. האמא השניה שלי גרה עם אחותי, אוכלת איתה, מדברת איתה כל יום, רכה הרבה יותר כלפי החיים וכלפינו ילדיה, וגם הרבה פחות מקפידה על קיום מצוות, כמו למשל על הדלקת טלוויזיה בשבת. אני מחליטה שאמי השניה השתכנעה להצביע גנץ, ולכן משלימה עם העניין.

אנחנו מגיעות לבית הספר שבו אמי רשומה להצביע. תור ארוך משתרך לפני חדר הקלפי, רובו מורכב מנשות בית האבות שאליו לקחתי את אמי ביום הכיפורים. אני מושיבה אותה בצד, ועומדת בתור. הזקנה שמאחורי דורסת אותי עם ההליכון שלה. 'אולי תתני לי לעקוף אותך', היא אומרת, 'אני זקנה וקשה לי לעמוד'. 'ראי', אני מצביעה על אמי, אני כאן איתה. אולי תשבי בצד כמוה וכשיגיע תורך תכנסי. 'אבל אני עם אברהם', היא אומרת, ומצביעה על הזקן הגבוה שעומד לפני בתור. אברהם, אני מיד מזהה, הוא החתיך של בית האבות. באבירות אופיינית הוא נותן לכל הזקנות ש'באו עם אברהם' להכנס לפניו לתור. 'אני אהיה אחרון', הוא אומר לי, ואני שואלת אותו איך הוא מבלה את זמנו בבית האבות. את יודעת, הוא אומר, כשיש ריקודים אני משתדל לרקוד עם כולן, כדי שאף אחת לא תיעלב, והעיניים הכחולות שלו נוצצות. 'אני רוקד גם עם אלה שקשה להן לרקוד'. גם אני טובעת בתכלת של העיניים של אברהם, ומאפשרת לשתי זקנות בכיסא גלגלים לעקוף אותי. אלא שמקדימה עומדת אישה בשנות הארבעים שלה, והיא רותחת. 'למה אתה מאפשר להן להכנס לפני?' היא סונטת בשומר. 'אני אתלונן עליך ולא תקבל תשלום', היא מאיימת. הטונים מתחילים לעלות. אנשים עומדים בתור לקיים מצוות הבוחר, וכל התיסכולים שלהם גואים בהם. 'הם זקנים וחולים', פוסק השומר, ומעצבן אותה עוד יותר. היא מאדימה וצועקת: 'חוסר תרבות. חוצפה. תור זה תור. הרי אם תהיה מלחמה גם הזקנים יילחמו', ואני מרימה גבות, איזה טיעון מוזר. אברהם פונה לזקנות 'שלו' ושואל: 'ואם תסיימי לבחור מה תעשי? תחזרי ללובי של בית האבות ותשבי עם כל החבורה לרכל. אז תשבו כאן ותדברו', והוא צוחק. הזקנה שרבה עם האישה רוטנת: בגילי אין לי סבלנות לעמוד בתור, אבל אברהם שכנע אותה. אני מבינה למה ביום כיפור כשאברהם נכנס לתפילת מוסף עבר רחש בין כל הנשים כמו רוח בערבי הנחל: 'אברהם הגיע'.

כשאנחנו חוזרות הביתה, אחותי הגדולה שואלת מה הצביעה אמא. גנץ, אני עונה. אחותי הגדולה נחרדת: אבל אמא תמיד הצביעה מחל או מפדל. אמא של היום שונה, אני עונה, וגם מחל ומפדל של היום שונות מהמפלגות של פעם. 'אמא של פעם מורטת את שערות ראשה' מוסיפה אחותי רגשון אוחז בראשו בבעתה, ומוסיפה 'אם היתה הולכת איתי היתה מצביעה שונה'. אני לא עונה 'אבל את לא כאן', ואולי הייתי צריכה. הרי גם אני התלבטתי בעניין, אבל אני שלמה עם ההחלטה שלי. בסופו של דבר היתה לבד בקלפי, אמא שלי השניה, הנוחה לשכנוע, הרכה והנעימה, היא והמעטפה והפתק שבו בחרה, בעצמה.

(ותודה לי', ששלח לי את הסרט הקצר הבא. מצאתי אותו עם כתוביות בספרדית. למי שיחזיק מעמד, תכינו טישו)

'אין לך עיגול בעולם שאינו נעשה מתוך נקודה אחת העומדת באמצע' (ספר התשבי)

השותף ואני יושבים על המרפסת ושותים. זה יום ההולדת שלו, עוד לא החגיגה עם המשפחה, אלא רק רגע קטן של יחד. האם יש משהו שאתה רוצה לשנות בחיים שלנו, אני שואלת אותו. הוא מניח את הכוסית בזהירות לפניו ואומר: 'אני רוצה לצחוק יותר. פעם הייתי גם מצחיק'. זה נכון. השותף היה פעם מצחיק ברמה כזו שכשהיה נכנס לחדר הפך למרכז הגלקסיה, לשמש שכל הכוכבים נעים סביבה. אני לא לגמרי מקורית, אני יודעת, אבל אין דבר סקסי יותר מגבר שמצחיק אותך. וגם חכם.

***

ראית את הפרחים האלה? אמא שלי מלטפת בחיוך שלושה צבעונים גרוטסקים למראה תקועים בצנצנת שקופה עם מים על שולחן המטבח שלה. 'יודעת איפה מצאתי אותם?' היא בונה את הדרמה. 'ככה סתם, מישהו זרק אותם על המדרכה. ואני הרמתי. תראי כמה הם יפים', ואני מזדהה עם השמחה שלה על הזכייה בחינם, על ההצלה של הפרחים המושלכים שהיא ראתה את הפוטנציאל שלהם במקום שאחרים זלזלו וזרקו. גילגול נסבל של הצורך שלה לאגור ולאסוף שפעם, כשעוד היתה לה שליטה מלאה על חייה ועל חפציה, הוליד בית עולה על גדותיו בשמונצס, או כמו המילה המדויקת בגרמנית Klamotten, צבר אקראי של חפצים, דברים, אריזות ריקות, שקיות ניילון ועיתונים ישנים, פרחים מיובשים ומגבות של לוחות שנה ישנים שמודבקים על דלתות מתקלפות.

אחותי נסעה לפסטיבל המסכות בונציה, ואני עולה מן השורה השניה, כמו תמיד. אנחנו יושבות ביחד במטבח החדש של אמא שלי ואני שולפת את ערכת הצבעים. אמא שלי לא מעוניינת לצייר חופשי על דף לבן. היא צובעת מנדלות בחוברת שאחותי קנתה לה, צובעת בלורדים צבעוניים בין הקווים. 'מה זה מנדלה?' היא שואלת. 'כבר אמרו לי, אבל אני לא זוכרת'. 'מנדלה זה מעגל או מרכז בסנסקריט, הודית עתיקה' אני מסבירה לה. שוב. כמובן כבר אמרו לה, גם אני אמרתי לה כבר כמה פעמים, גם הערב. 'אה, יפה', אומרת אמא שלי, ומתלבטת בין הלורד האדום ובין הסגול. בדרך כלל היא באמת לא יוצאת מן הקווים בכלל. על קיר המטבח שלה תלויות עבודות שהביאה מן המועדון, פרחים מסיקווינים מודבקים, שמש מחייכת. היא מראה לי אותם, שוב, עיניה אורות למראה העבודות הצבעוניות. 'יש לי עוד עבודות, אבל הן תלויות על הקיר של המועדון', היא מגלה. 'אני אקח אותן הביתה כדי שלא יגנבו לי אותן. כבר גנבו לי שתי עבודות'.

על השולחן שוכן 'ראש דשא' שהכינה במועדון הקשישים בתוך קערת מים, 'שיער' הדשא שלו פורץ גם מחלקים שונים של פניו, מהלחיים, מהסנטר. היא גאה בו מאוד, מראה לי את הגבות שהדביקה לו, ואת החיוך המקנה לו הבעה מגחכת. 'אני לא כל כך אוהבת את המדריכה לאמנות שם', היא מפתיעה אותי, 'אבל זה בסדר, גם היא לא אוהבת אותי'. זו אמירה צינית שמתאימה הרבה יותר לאמא הקודמת שלי, מאשר לנוכחית, הרכה והנעימה כמו ילדה טובה בת שלוש. אני יודעת שיש לה הבלחות של זיכרון צלול, ומנסה את מזלי. 'אמא, את זוכרת את אבא?'. בזמן האחרון היא מבלבלת בינו ובין אבא שלה, ושתי הדמויות מתמזגות אצלה לאחת. הפעם היא זוכרת. 'ודאי', היא אומרת. ומגלה לי כמו שמגלים לחברה: 'יודעת למה התחתנתי איתו?' ואני זוקפת אוזניים. 'כי ידעתי שאף פעם לא אמצא אדם כל כך טוב וכל כך חכם כמוהו'.

בזמן שהיא ממלאה בלורדים צבעוניים את השטחים בין הקווים בציור המנדלה שבחרה, אני מציירת אותה. כשאני מראה לה את הציור היא מעווה את פניה. 'מי זו הזקנה המקומטת הזו?' היא שואלת, 'רצינית כזו עם משקפיים'. אני מכחכחת בגרוני. זו לא באמת את, אמא. את הרבה יותר יפה ומחייכת.    

בודהה בורד

אחרי שהכנס נגמר התפנינו לסיבוב בעיר. עצרנו בחנות לממכר מריחואנה חוקית, במדרחוב ליד הסבן אילבן. בכניסה עקפנו קבצן שבחר בפינת רחוב זו למקם את העסק שלו, מערסל בחיקו כלב זעיר חבוש כובע ומשקפי שמש עטוף בשמיכת משבצות אדומה ולפניו קערה למטבעות. כל השבוע היה קר ממש, אבל באותו היום השמש זרחה והטמפרטורות נעו באיזור החיובי של הצלזיוס, כך שמשקפי השמש לא נראו מוזרים. ירדנו בגרם מדרגות ואת פנינו קיבל שומר מזוין שדרש תעודת זהות. שלפנו דרכונים. אתם מחוץ למדינה, אמר, ולכן, מותר לכם לקנות גרם אחד. האווירה היתה כמו בסופרפארם, ואני חיפשתי דיילת כדי שתעזור לי לבחור. הזנים שונים זה מזה באחוזים השונים של החומר הפעיל, הסביר לנו המוכר, מצביע על זנים של 28 אחוזים, 24 אחוזים ו 12 אחוזים. אני רוצה את הזן הכי mild, אמרתי לו, ויצאנו משם עם קופסת פלסטיק סגורה ובתוכה גרם אחד של פרחים יבשים בצבע אזובי ועם ריח אופייני.

התחנה השניה היתה על ספסל במדרחוב. גילגלנו לנו סיגריה, מאלתרים פילטר מקרטון שחתכנו מעטיפת ניירות הגילגול. עוד אנו מדליקים אותה עצר לידינו בחריקת ברקסים זוג גלגלים. שוטר על אופניים מצביע על שלט גדול שתולה ממש מול עינינו ובו ציור של סיגריה ואיקס אדום גדול עליה. אסור לעשן פה, הוא אומר. לא מכאן, אנחנו מסבירים לו, תוך שאנו אורזים את עצמנו וממשיכים הלאה, מוותרים מראש על ניסיון להבין את ההיגיון שמאפשר למכור מריחואנה ברחוב שבו אסור לעשן.

הסיגריה מאחורינו, המשכנו נינוחים וקלי לב לתחנה הבאה, מוזיאון האמנות. בחנות המוזיאון נתקלנו בבודהה בורד. על פי עקרונות הזן, הסביר השלט, על הבודהה בורד האפור מציירים במכחול טבול במים בלבד. משיחות המכחול הרטוב על הלוח נראות כמו דיו שחור, אלא שהתמונה מתאדה ונעלמת כלא היתה כשהלוח מתייבש, מוכן למשיחות מכחול חדשות. העיקרון הוא ליצור על מנת לשחרר, לא לאגור. ציור על בודהה בורד הוא מראש חווית יצירה אחרת, קלילה בגלל זמניותה, בגלל הידיעה שאין בעיה לטעות, כי בין אם טעית או יצרת יצירת מופת הכל יתאדה תוך דקות ספורות.

אני נזכרת ביום הזה בשבוע האחרון. מריחואנה לא יכולנו להביא איתנו לארץ, אבל את הבודהה בורד קנינו. בגלל זיכרון הציור המשותף שלי ושל אמי קניתי גם אחד לה. קחי את המכחול, אמא, אני משדלת אותה לנסות לצייר על הלוח, תראי, זה כיף. אבל אמא שלי, שכל הזכרונות שלה מתאדים אף הם תוך דקות ספורות, מביטה בלוח ואומרת: בשביל מה לצייר אם זה לא נשאר.

Motherwell's Angus, Theodore Waddell 1994

איך דילגתי על פייסבוק ופתחתי אינסטגרם

בשיעור הראשון שלי השנה, אני קובעת להם בחינת בקיאות לעוד שבוע בדיוק. בחינת הבקיאות מכניסה את ה'ילדים' ללחץ. הם שייכים לדור שרגיל שילטפו לו את הראש רק על המאמץ, שירגיעו אותו. אני מסרבת לשחק את המשחק. כשאחת התלמידות מנסה להכניס מילים לפי 'תגידי שיהיה בסדר, שאנחנו יודעים את החומר, שנצליח', אני מחייכת, ואומרת: 'מה שהיא אמרה. אבל הבחינה קשה, קטנונית, זו המשמעות של בקיאות, אל תעגלו פינות, תקראו את החומר כמה פעמים ותעשו רשימות'. אני רואה את השוק על הפנים שלהם: זה כל כך שונה מהשיח הרגיל של המורים שלהם בעבר. אחד מהם אף הולך למזכירות ואני מקבלת מייל משונה שמזכיר לי שעל פי הנהלים בשבועיים הראשונים של השנה אסור לקיים בחינות, כי זה זמן של 'שופינג' בין קורסים, ורשימות המשתתפים עוד לא קבועות. המייל קצת מצחיק אותי, כי אני ראשת החוג, מה תעשו לי. אם מישהו חושב שהקורס קל ומלטף עוד יש לו זמן להחליף, לפרוש. לא מעוניינת בו. ואם מישהו חדש יגיע אחרי בחינת הבקיאות, נקבע לו מועד מיוחד. נהלים נועדו לשרת אותנו ולא להיפך.

בתום בחינת הבקיאות אני אוספת את הדפים, והולכת למשרד שלי. אני מגלגלת לי את הסיגריה היומית, וממלאה את בקבוק המים מן המתקן. אני לא מעשנת חברתית, ולא אוהבת שרואים שאני מעשנת. יש לי פינת עישון סודית במעלה המדרגות החיצוניות, במקום שאיש אינו עובר בו. שם אני יושבת, נשענת על הקיר, הנוף לפני, ומפלס המים בבקבוק שלי יורד במקביל להתקצרות הסיגריה. אני שומעת את דלת הבניין נפתחת והמיית תלמידים שיוצאים ממנו אל החצר. נשמע שקיבלו תרגיל בקבוצות, וקבוצה אחת בחרה לשבת ברחבה ליד המדרגות למרגלותי. הם לא רואים אותי, ואני לא רואה אותם, אבל קולותיהם עולים אלי ברורים. הם מדברים על המבחן. הם מדברים עלי. הם עדיין בלחץ, משווים תשובות, מגלים שאכן זה גרם להם ללמוד. אני סיימתי כבר את הסיגריה שלי מזמן ותוהה מה לעשות. לרדת ולגלות להם שישבתי שם והקשבתי לכל מה שאמרו? לחכות שיתפזרו? אין דרך אחרת, אני חייבת לרדת. 'שלום', אני אומרת להם, ועונה לשאלה שלא נשאלה: כן, שמעתי. וכולנו מחייכים.

אני חייבת לרדת כי אחותי בקורס, ואני מוציאה את אמא שלי מהמועדון. אני נוסעת אליה, ומגלה שהאחיינית שלי נשארה בבית, ילדה בת 12, מצוננת. כואב לה הראש והגרון. אחותי שמה לה נעצים בשתי נקודות בגב, אבל אני גם כן מכירה תרופת קסם עממית לכאבי גרון, ואני עומדת במטבח של אחותי וחותכת בצל לבן גדול לפרוסות ושופכת עליהם דבש. תוך זמן קצר נוצר סירופ דבש עם מיץ בצל, ואני מדרבנת את האחיינית לקחת ממנו כמה שיותר. זה טוב לכאבי הגרון, מחטא אותו, אני מסבירה לה.

אמא שלי שמחה מאוד לראות אותי. הגיל המנטלי שלה עכשיו הוא בערך 3, ואני הולכת איתה למגרש המשחקים. בחדשות איימו בגשם, וסיפרו על שטפונות בדרום וברד בצפון. באזור השפלה רוח חזקה אמנם מעיפה את העלים ומפילה את הכסאות בחצר, אבל גשם לא יורד. אנחנו הולכות בדרך ושרות ביחד, מדקלמות שירי ילדים: רוח רוח רוח רוח, בפרדס נפל 'תפוח' משלימה אמא שלי ומניפה את ידיה בהתלהבות. אני צריכה צבעים, אני מבקשת מהאחיינית שלי. אני ואמא שלי יושבות בחצר ומציירות ציורים ביחד. כשהייתי ילדה, אולי בת חמש, נזכרת אמא שלי, היה בא לאבא שלי חבר, מר פריימן. גר בקצה הרחוב, היה רווק ובודד מאוד. הוא היה מתפרנס מרישום תוכניות בתים, אבל לא היתה לו פרנסה רבה. אבא שלי חיפש דרכים לעזור לו, וכדי שלא יחשוב שנותנים לו צדקה ביקש ממנו ללמד אותי ציור. הוא לא ידע עברית, ודיבר איתי גרמנית, נזכרת אמא שלי, והבנתי אותו. אני נדהמת מפיסת הזכרון הצלולה הזו שצצה יש מאין כשהחזיקה ביד צבע וצבעה באדום בין הקווים של הפרח שציירה.

האחיינית שלי מרגישה קצת יותר טוב ובאה לשבת איתנו בחצר כשאנחנו מציירות. ראית מה הבן שלך העלה לאינסטגרם? היא שואלת אותי. אני מסתכלת. הבן הצעיר העלה תמונות שהוא צייר, פורטרטים עדינים ומלאי מבע, רישומים של דמויות בדיו. לא ידעתי שהוא חזר לצייר. אני מבקשת מהאחיינית להראות לי את האינסטות של שאר הילדים שלי, והיא לוקחת מידי את הטלפון שלי, ומקישה עליו מספר הקשות, מחזירה לי אותו ואומרת: הנה, יש לך עכשיו חשבון אינסטגרם, תעקבי אחריהם.

Frederic Forest

מלכויות, זכרונות, שופרות

כשאני מגיעה אליה, דלת המועדון נעולה. הזכוכית הכהה מחזירה לי את בבואתי, אבל המטפלת השומרת על הכניסה מעברה השני של הדלת מזהה אותי, וכבר פותחת אותה, וממהרת את אמי לצאת תוך שהיא לא שוכחת לשים את צרור מפתחות הבית של אחותי בידי. החלפת משמרות. אחותי נסעה לשבוע חופש משפחתי, ואני פוסעת קדימה מן השורה השניה, למלא את תפקידה. בואי, אמא, אני אוחזת במרפקה, אבל היא מתעכבת לספר למטפלת עלי. היא משתמשת במילים מלאות גאווה, מפרטת את תארי והישגי. המטפלת מחייכת. זו לא פעם ראשונה שהיא שומעת. 'את כל כך ממוקדת' אומרת לי אמי בחיוך, אבל אני רק מחייכת חיוך עקום וחושבת 'אל' אירוני, מודעת לים הזמן האבוד שנזל לי בין אצבעות הידיים בחודש האחרון, קווים מתים שטים בו, מחודדי שיניים כמו כרישים שהריחו דם.

אחר הצהריים אני מצליחה לנתק את אמי מהמסך המכשף אותה ('אבל זו תוכנית אמיתית, של מה שבאמת קרה!') ואנחנו יוצאות לטייל בפארק. 'לא הייתי כאן אף פעם, הכל חדש', מתפעלת אמי, ואני מצלמת אותה מתאמנת על מתקן ה'חתירה' בפינת הספורט ומעלה לווטסאפ המשפחתי. 'זה המתקן האהוב על אמא', מגיבה אחותי ממרחקים.

'את גדלת איתנו?' שואלת אותי אמי. היא כמו נורה שמגעיה רופפים, מהבהבת, וכעת זה חושך מצרים. היא לא מזהה אותי. אני בולעת את הגוש שעומד לי בגרון. 'אני הבת שלך, אמא', אולי המשפט הנורא ביותר שבת צריכה לומר לאמה. היא עדיין מסווה את הבלבול שלה בהמון חן. 'יש לי 4 ילדים', היא יודעת להגיד, ואנחנו מונות אותם ביחד. אחותי הגדולה, אחי, אחותי הקטנה. היא יודעת את שמי, אבל לא מקשרת אותו אלי. היא לא זוכרת שנולדתי. היא לא זוכרת איך נראיתי כשהייתי ילדה קטנה. 'הזמן מוחק את הכל', היא אומרת. ואני מנסה להנהן ולחייך ואומרת איזה משפט נחמה בנאלי 'כל כך הרבה זכרונות, ודאי חלקם נשכח', אבל יודעת שזה לא הזמן, לא רק הזמן, זו המחלה.

בבוקר במועדון, אני מלווה את אמי למקומה הקבוע בשולחן ארוחת הבוקר. כל החברים כבר שם, קצת התקשיתי לקום, ואיחרנו. 'מי את? אני לא מכירה אותך', שואלת אותי אילנה, שיושבת ליד אמי. 'אני הבת שלה', אני מציגה את עצמי: 'למדתי עם הבת שלך דלית בבית הספר'. 'איזה יופי!' מתלהבת אילנה וממשיכה להציג את עצמה 'אני אילנה. נולדתי בט"ו בשבט, ולכן קראו לי אילנה'. אנחנו כמו שחקנים בהצגה, בכל פעם חוזרים על אותם משפטים בדיוק, כולל הטונים והניואנסים, וההתלהבות האמיתית. גם את המשפט הבא שלה אני מכירה בעל פה: 'אמא שלך משתלבת פה נהדר. כולם אוהבים אותה'. לפני שהפכה לדמנטית בעצמה, אילנה התנדבה במועדון הקשישים, ועד היום היא בטוחה שהיא בסגל, ושתפקידה לדווח למשפחות איך משתלבים קרוביהם במועדון. אני מודה לה. בפעם הבאה נקיים אותה השיחה בדיוק, וגם בפעם שאחריה.

בלילה אני באה להשכיב את אמא שלי לישון. אנחנו יושבות על קצה המיטה, ואני מחבקת אותה. היא כל כך קטנה והעור המקומט שלה רך ומרשרש. 'אני לא זוכרת אותך כילדה', היא אומרת לי, 'אבל אני אוהבת אותך כל כך'. אני שלולית, מפחדת לומר משהו פן אגעה בבכי שחונק אותי כל היום. ממילא אחרי שהסירה את מכשירי השמיעה מהאוזניים היא לא תשמע. אני רק מחבקת אותה חזק חזק, מכסה אותה בשמיכה, נותנת לה נשיקה על המצח המשיי, מכבה את האור של החדר ויוצאת.

Helen Frankenthaler, 1952

אמי השניה

בהרת האור נשפכת מדלת חדר השירותים, שלולית צהובה על רצפה חשוכה. אנחנו נוסעים לשבוע סקי, אומרת לי אחותי, ואני חושבת להשאר בבית עם אמא. בשום פנים ואופן לא, אני מוחה, את תסעי עם המשפחה. אני אבוא להיות איתה. אני מגיעה ערב קודם ורושמת הוראות הפעלה: תרופות, מדבקה, מתי לוקחים את אמא 'לגן', מתי אוספים אותה מאגף התשושים, ארוחת ערב, הוצאת מכשירי השמיעה, מקלחת ולהשכיב לישון, לכסות בשמיכה ונשיקה על המצח. אמי הראשונה היתה אישה קשה, עקשנית ונחושה. לא יכולתי להיות בסביבתה יותר מחמש דקות. אמי השניה, הדמנטית, רכה ונעימה כמו כרית נוצות, מחייכת חיוך מבולבל ומלטפת לי את היד. יש לי מלאכים שמטפלים בי, היא אומרת בהכרת טובה, אחרי שאני לוקחת מידה את קרם הפנים שהיא מורחת בפעם השלישית. היא לא זוכרת שמרחה כבר פעמיים קודם. ומה יהיה איתי? היא שואלת בדאגה כשאנחנו מלוות את אחותי ומשפחתה לאוטו בדרך לשדה התעופה, ושוב אני מסבירה לה, אני כאן בשבילך. אל תדאגי. אני אאסוף אותך מהמועדון, נעשה כיף, קיטנה.

שעון הקיר ממלא את חלל הסלון בדפיקות קצובות ואני ניגשת אליו להוציא את הבטריה. את המקרר אי אפשר לנתק ואני מקשיבה לגרגוריו והמהומיו הזרים. עיני פעורות, השינה ממני והלאה. בעיקר אני לא ישנה כי כואב לי הגב הימני. הכאב נמשך כבר כמה ימים, אולי מתחתי שריר. ביום שישי בקניון המסחרי אני מגלה פינת עיסוי שמעולם לא ראיתי בעבר. אתם חדשים כאן, אני שואלת-קובעת, והמעסה בעל המבטא האמריקאי הרך אומר בצחוק: חדשים מ 2012. אני מספרת לו על גבי הדואב והוא מבטיח הקלה, בעיקר כי זה כאב טרי שטרם נטע בגב שורשים. הוא לוחץ לי על נקודות כואבות ואומר את משפט החובה: 'מזמן לא עשית עיסוי', ואני מהנהנת בשתיקה, תוהה אם יש מישהו שפונה למסאג' באמצע הקניון ההומה שאכן עשה עיסוי לאחרונה. העיסוי שלו עוזר, ונדמה לי שהבעיה נפתרה, אלא שבחזרה בבית הכאב לא קהה, אלא מתחזק. אחותי מביטה לי בגב, מצביעה על השלפוחיות האדמדמות שפרחו בו ופוסקת 'שלבקת חוגרת'. היא תוקעת בי מחטים ברגל ובידיים, ומקיזה לי דם מהאוזניים ועוד מספיקה להכריח אותי לקבוע תור לרופאה לפני הנסיעה.

בבוקר אני לוקחת את אמא למועדון. היא מחזיקה לי את היד כשאנחנו חוצות את הכביש, ומצביעה על ההסעות שמביאות את גדודי הקשישים מרחבי העיר למעון הקשישים. בשערי המועדון עומדות המטפלות ומברכות אותנו במאור פנים. את יודעת מי זו? שואלת אמא שלי את המטפלת כשהיא מצביעה עלי, ולרגע אני חוששת שהיא באמת לא יודעת מי אני. אבל אמא שלי מבקשת להשוויץ בי: זו הבת שלי. היא מהססת לרגע. 'השלישית' היא אומרת ומחייכת. ברור לי שהיא לא זוכרת את השם. שלישית גם טוב. היא מתיישבת ליד שולחן האוכל, לפניה צלחת עם ארוחת הבוקר. אל תלכי, היא מבקשת, ואני מזכירה לה שאין ברירה ושיש לי תור לרופאה.

אני מעדיפה סיפורים 'סגורים', עם סוף מעגלי ופואנטה, רצוי גם עם מסר ברור או מוסר השכל. אבל לכאב הזה אין מסר. יש לו נוכחות, תזכורת תמידית לחלק הזה בגוף שממנו היתה צומחת כנף ימין, לו באמת הייתי מלאך. פעמים רבות סטרס גורם התפרצות של שלבקת חוגרת, אומרת הרופאה. צד ימין זה הגברים של חייך, אומרת אחותי לפני שהיא נפרדת, ומעיפה מבט געגועים אחרון בתמונה של אבי. בדיעבד קל להסביר הכל.

Josef Sudek, Still Life / Egg

שלוש תחנות ולוויה אחת

בגיל 15 היה לאבא שלי עורב שחור שהיה מזהה אותו, ומתיישב על כתפו. הוא עבד במשתלה שגידלה ומכרה שתילים של ורדים וציפורנים, עישב וגם חרש בין השיחים עם מחרשה רתומה לפרד. באחד הימים הוא השיג ארגז גדול, ובנה ממנו שובך יונים. הוא כבר לא זכר מי נתן לו את הגוזלים הראשונים, אבל מהר מאוד היונים שגידל גידלו בעצמם גוזלים והשובך התרחב והפך למשפחה עליזה ורועשת. אבא שלי השקיע בשובך שעות רבות, הגיע יום יום לטפל בהם, למד להגות בשפתם, והרגיל את היונים לאכול מכף ידו. בחופש הגדול הוא נשלח לעיר הגדולה, לשהות אצל קרובי משפחה, וכשחזר גילה את השובך הרוס ואת היונים, שאותם כינה בשמות, מתים. מישהו, שאבא שלי סירב להסגיר את שמו, סבר שהיונים מפיצות מחלות, וחיסל את היונים שלו.

לפני שנים אחדות כשסברנו שראוי שמישהו יכתוב את סיפור חייה של אמי לפני שהכל נבלע ב'חושך הגדול', כפי שהיא מכנה את הדמנציה המכרסמת בה ופוערת חורים שחורים בהווייתה, התנדבה אחותי הגדולה לשבת איתה, לדובב ולכתוב. היא שמעה סיפורים, כתבה מדבריה, והוציאה ספר עם תמונות בתוכנת 'לופה' המבורכת. כשראינו כי טוב, הציעה אחותי הגדולה לעשות אותו הדבר עם אבא שלי. הוא דחה את הרעיון על הסף. אני יכול לכתוב בעצמי, הסביר ועשה. אבא שלי סרק תמונות משפחתיות, והוסיף הסברים וסיפורים. הספר כתוב כולו עובדות ומספרים. כדי להבין אותו צריך להשלים את הפערים, לקרוא בין השורות, ל'תרגם' משפת אבא שלי האליפטית והמתומצתת, העובדתית, היבשה. בשנת כך וכך, מתאר אבא שלי את תולדות המחלה הקשה שלו. הדברים נקראים כמו תיק רפואי: הסרה, תשובה מן המכון הפתולוגי, ממצא, גרורות, מכון אונקולוגי, ניתוחים להסרת נגעים. והכל עובדות ותאריכים, מילים מקצועיות שמתארות את מה שפעם הוא תאר לי בלשון הצינית שבה היה צוחק על עצמו: אני כמו ר' אמנון ממגנצא. כל פעם מסירים עוד חלק של הגוף שלי. המקום היחיד בספר כולו שמכיל אמירה על רגש כלשהו נמצא בסיפור היונים. אחרי שתיאר את השיבה מהעיר וגילוי הרס השובך ורצח היונים שלו הוא כתב ארבע מילים: זה פגע בי מאוד.

כשאבא שלי גר בבית משותף, הוא לקח על עצמו את הטיפול בגינה המשותפת של הבניין. תמורתו היחידה לא היתה כספית, אלא המגע עם האדמה שנמנע ממנו עם המגורים בבניין קומות בעיר: הזריעה והשתילה, העישוב, הגיזום וההשקייה והצפייה בצמחים הנענים למגע ידיו הירוק וצומחים ברינה. בקיץ של כיתה ד' מינה אותי אבא שלי על השקיית שורת שיחי הפרחים, שוב אינני זוכרת את שמם. הם צמחו מתחת לחלון חדר השינה שלי, ובכל יום זהרו במגוון צבעים חמים ושמחים: פרחים ורודים וצהובים וכתומים ואדומים וסגולים. כל יום הפרחים היו נפתחים ולעת ערב קמלים ומתים. מדי בוקר הייתי קמה ורצה לחלון לראות באילו צבעים נהדרים צובעים השיחים את יומי, כל יום כתמי צבע חדשים. אחר כך הייתי יורדת למטה כשהשמש הייתה חמימה ונעימה ועדיין לא מכה בכוח, והייתי משקה את השיחים, מודה להם על התערובת הצבעונית של היום, מבקשת מהם שימשיכו לפרוח גם מחר. השכנה גבעולה שגרה בדירה מתחתינו מחתה: לא ייתכן שאדם אחד בבניין ישתלט על הגינה. צריך ועדה, וצריך פיקוח, וצריך גנן מקצועי. אבא שלי לא התעמת ולא אמר דבר, אבל כמו נכווה מאש לא נגע מאז בגינה ולא שתל בה דבר.

בשבעה גבעולה באה לבקר. היא עברה מהבית המשותף לבית החדש השכן שהוקם על חורבות הבית של הזקן שנפטר. היא גרה לבד. היא צריכה את שכר הדירה ואת כל חסכונותיה כדי לממן את המוסד שבו הפקידה את נחל בעלה החולה. גבעולה בוכה. על עצמה היא בוכה, על הימים שהיו וחלפו כשהיא גרה בדירה מתחתינו ולא היו לה בעיות של מרה שחורה ושל דיכאון. אחותי הצעירה, הלוחשת לזקני העיר אלחושים ותרופות בלתי קונוונציונאליות, נותנת לה כמה עצות וחיוך אמפתי. גבעולה יוצאת מהבית בהליכה כבדה.

גם אחרי שפרש, אבא שלי המשיך להחזיק בעציצים עם צמחים בחלקת הניסויים בעבודה שלו. כל בוקר הלך לחלקה, עישב ובדק, מדד ורשם. אחת לשנה הוציא מאמר. את המאמר כתב בעזרת חבר טוב שלו, שהיה חוקר במחלקה. שיתוף הפעולה נמשך שנים רבות. יום אחד הגיע אבא שלי לחלקת הניסויים וגילה את כל הצמחים שלו מוטלים על הרצפה, ללא העציצים שלהם. כך, בלי לומר לו מילה שפכו לארץ את אדמתם ואת דמו. אבא שלי הסתובב כלעומת שבא ולא חזר לשם עוד. אני שצפתי. תן לי לכתוב מכתב, ביקשתי ממנו, להרים טלפון לגורמים הקובעים. הוא סרב בכל תוקף. בשום פנים ואופן לא, אסר עלי. אני את המאמר האחרון שלי כתבתי, אמר לי בטון שהזרים לי קרח בעורקים. ומה תעשה עכשיו, תהיתי. 'אהיה עוזר המחקר שלך', התלוצץ אבי, בדרכו היבשה. זה היה לפני שש שנים. באותה שנה הסרטן חזר. הוא קיבל אותו כמו מכר ותיק, ונשאר עומד בזירה גם אחרי הסבב הזה. אחר כך התחילה הירידה הגדולה בתפקוד שלו שנסתיימה לפני שלושה שבועות.

בשבעה החוקר החבר של אבא שלי סיפר על המחקרים המשותפים, ענה לשאלות. יכולתי לראות איך השלים את אבא שלי הרגיש, המופנם והשתקן, איך היו יחד צוות לעניין. לא התאפקנו ושאלנו אותו על המכה ההיא, על חוסר ההתחשבות והרגישות של מי שהשליך את הניסויים של אבא שלי ושבר את לבו. אני מצטער מאוד, אמר החבר. היינו צריכים לפנות את החלקה. וביקשתי מבוריס לפנות את העציצים לסככה מרוחקת יותר. ובוריס, שהיה בארץ זמן קצר והבנת העברית שלו לקתה בחסר, הבין 'לפנות את העציצים' מילולית, ורוקן את העציצים מכל מה שהיה בהם. את העציצים העביר לסככה, ואת התוכן השליך על האדמה. לא ידעתי, אמר החבר, שאבא שלכם נפגע כל כך. לי הוא לא אמר מילה. ולמה לא ביקשת מבוריס להחזיר את הצמחים, שאלתי, למה הנחת להם כך למות על האדמה? אה, אמר החבר, ממילא סיימנו כבר את המחקר ההוא וכל מה שאפשר היה להפיק מהם כבר מוצה.

אבא שלי בן 16

אבי ואמי בשדות ציד נפלאים*

אולי תשבי, אומרת אמא שלי, מעייף אותי לראות אותך מתרוצצת ככה. אבל לא
עברנו אפילו על חצי מהבגדים שעל המתלים, ואני נחרדת מהמחשבה על כל המדפים שעוד
ממתינים לנו. יש ריח ישן שמעקצץ בנחיריים כשפותחים את דלתות הארון, טלק ושרידי
בושם וריח של זקנים. יום קודם עשיתי אותו הדבר עם אבא שלי, ענייני ופרקטי, לא צריך
6 חולצות כפתורים לבנות אבא, תבחר שתיים, ואני עוזרת לו להפריד לערימת הבגדים
שניקח איתנו ליחידת הדיור החדשה שהם כבר גרים בה, ליד אחותי, לבגדים שנכנסים
לשקיות ניילון שחורות, שדינם להימסר, אולי עוד יוכלו לשמש מאן דהוא. סוודר לבן עם
דוגמת מעויינים בצבע שחור, כמה פעמים ראיתי את אבא שלי לובש אותו, מצטרף לשאר
הבגדים שמאכלסים את השקית השחורה, ולרגע חולפת בי המחשבה שהיא כמו שקית גופות,
ואיזה מזל שאנחנו יכולים לעשות את זה כשההורים עוד בחיים ולא אחרי מות.

הם כבר עברו לשם, עם שתי מזוודות, כמו אורחים במלון. אני מדמיינת שאני בהרים בחו"ל אומרת אמא שלי, ובאמת יחידת הדיור שלהם עם הספות החדשות מאיקאה והמיטה המתכווננת החדשה לא דומה במאום לבית העמוס והישן שלהם, עולה על גדותיו במאות הפריטים שאמא שלי האגרנית מתקשה להפרד מהם. כשאני בבית הישן ממלאת מזוודות עם אבא היא מבלה במועדון הקשישים שמעבר לכביש בבית החדש. הגיעה לשם מישהי שניגנה נפלא, היא מספרת ופניה זורחות, ואני רקדתי. מלכת הכיתה, אני צוחקת, בטח התחילו איתך. אה, כולם זקנים, היא אומרת, ומסמיקה. אבא שלי ממתין עד שהמחשב שלו מתחבר לוויי פיי. לא מעניין אותו מועדון שמועדון, ואני חושבת שהוא קצת נושם לרווחה כשאמא שלי שם, רוקדת. היא מתחברת לכולם בקלות, הוא אומר, ואני מנסה להבין את צבע הדברים. בעיקר הקלה, כי כשהיא איתו, טורחת סביבו, תומכת ביד המשותקת, היא מטריפה אותו: אל תגידי לי 'לאט לאט' הוא מסנן, למרות שכשאני תומכת בו, אומרת לו אותן המילים ממש הפנים שלו רכים.

למיין בגדים עם אמא שלי היא משימה קשה בהרבה. מה עם הפיג'מה הזו, אני שואלת, והיא מהנהנת בראש, כמובן, צריך פיג'מה אחת. וחולצה שחורה, ושמלה, זו שהלכתי איתה לקנות אצל המעצבת לחתונה של אחותי הצעירה. ומה עם הפיג'מה הזו, אני שולפת עוד אחת ועוד אחת, והתשובה שלה זהה – כמובן, צריך פיג'מה אחת חמה. אין טעם, אני מבינה, כי בלי זיכרון לטווח קצר כל פריט שאני שולפת מהארון עומד בפני עצמו באותו הרגע, ותמיד צריך חולצה שחורה אחת, גם אם זו העשירית ששלפתי מהארון. אני לא מתווכחת איתה, אבל השקית השחורה שלמרגלותי מתמלאת מאליה כשאמא שלי מקבלת על עצמה לקפל את הפריטים שנכנסים למזוודה. וגם כשאנחנו פורקות את המזוודות, מסדרות את הבגדים הישנים עם קולבי העץ העתיקים בארון הלבן החדש בחדר השינה שלהם אני עם שקיות הבגדים, מפנה את הפונצ'ו המוזר שמעולם לא לבשה, ואת בגד הים שהיא התעקשה להכניס למזוודה 'כי צריך בגד ים אחד', למרות שהגומי שלו כבר עייף ולא גמיש, כמו העור המקומט שעל צווארה.

אחותי הגדולה מתקשרת, תקחו גם את שידת הנרות שעליה עומדים הפמוטים והתמונות של המשפחה. עזבי, אני אומרת לה, אין מקום ואמא שמחה במקום החדש. השמחה שלה זה פייק, אומרת אחותי הגדולה, זה בגלל הכדורים. כולנו פחדנו מהעקשנות של אמא, מחוסר היכולת שלה לוותר על ערימות הג'אנק שנאגרו בבית שלה, אבל מאוס עלי הצורך של אחותי הגדולה לנהל את המעבר מרחוק. זה לא היא, זו את שמתקשה לוותר אני אומרת לה, ותולה את תמונות המשפחה על הקיר בפינה, מעל מסך הטלוויזיה. בתמונת שחור לבן מניחה סבתא שלי אנה, אמא של אמא שלי שאותה מעולם לא פגשתי, את ראשה על כתפו של הסבא עם השפם, ושניהם מחייכים. העיניים שלה חצי סגורות, מצועפות, החיוך שלה דק וצופן סוד, והתנוחה הרכה על הכתף משדרת
נינוחות ואהבה וגם קצת עייפות. והוא, שאמר לאמא שלי שלא תעז להתחתן עם אבא שלי
הקיבוצניק הדלפון החילוני, נראה כעת מאושר, מישיר מבטו לעברנו מן העבר.

* הכותרת לקוחה משירה של יונה וולך, אבי ואמי יצאו לציד

Eugenia Loli, Other Side

למחרת

אמא שלי יושבת ליד שולחן הפורמייקה הצר במטבח וקוצצת פטרוזיליה לסלט. על קרש החיתוך כבר נערמה ערימה של שמיר קצוץ, וכעת היא קוצצת בתנועות מדודות את עלי הפטרוזיליה,
מגביהה אותם לערימה מקבילה לצד השמיר, שתי גבעות סימטריות ירוקות. הכל נראה כל כך נורמלי שאני מחייכת, מצפה שאמא תגיד לי לשטוף ידיים ולשבת ליד השולחן, ותדליק את הרדיו המכוון לרשת א' על התוכנית לאם ולילד, ומיד נשמע ביחד את הרוח דאנש בקולו של מוטי ברכאן, בכנפי אעוף לאן שרק ארצה.

איך היה הביקור אצל רבקה, החברה הכי טובה שלך, אני שואלת. בתמונות שאחותי שלחה רואים את השתיים נופלות זו על צוארה של זו, מין פגישה שכזו בין שתי חברות נפש. פניה של אמא
שלי מתכרכמות. זה היה נורא, היא לואטת. את מכירה את רבקה, היא שואלת אותי? ודאי,
אני מהנהנת, אני מכירה אותה מאז שנולדתי. החברה הכי טובה שלך, מבית הספר, זו
שמכירה אותך כל החיים, שותפה לכל המהלכים, יודעת את כל הסודות. היא לא מדברת,
אומרת אמא שלי, ומחקה את הפנים של רבקה. יש לאמא שלי מימיקה דרמטית לא רעה בכלל,
ואני לגמרי יכולה לראות את רבקה כשאמא שלי עושה פרצוף של אלצהיימר, העיניים
מזוגגות, זוויות הפה שמוטות. רבקה רוצה למות, אומרת אמא שלי. היא כבר כלום, אפילו לא
אפס, היא מתחת לאפס. היא לא בן אדם, היא. היא. אמא שלי מחפשת אחר אנלוגיה מתאימה.
עכבר, אומרת אמא שלי ואני נרעדת. פרחים לעכבר לבן. יש לה עובדת זרה, ממשיכה אמא
שלי, לא יודעת מאיזו ארץ. נראית כמו ילדה קטנה, אבל זאב, הבעל של רבקה, אומר שהיא
בת 32. צריך להגיד לה כל דבר. אף פעם לא דברתי כל כך הרבה עם זאב, ממשיכה אמא שלי
לתאר את הביקור, רבקה ישבה בצד, לא דיברה. רציתי לסדר לה קצת את השיער, שלא יפול
לה על העיניים, אבל היא לא נתנה לי. מפעם לפעם היא אומרת מילה, אבל לא ממש מובנת.
אחר כך עזבה את החדר והלכה לחדר שלה. אף פעם לא דיברתי כל כך הרבה עם זאב.

לרגע אמא שלי נשמעת נורמלית לגמרי. הביקור זעזע אותה. אני מנסה לנווט את הזיכרון שלה,
לבדוק אם אפשר להטיל אלומת אור גם על הצד החיובי. היא זיהתה אותך? היא שמחה שבאת, אני שואלת. כן, מאשרת אמא שלי, נראה שהיא שמחה. יש לה עובדת זרה, לא יודעת מאיזו ארץ. נראית כמו ילדה קטנה, אבל זאב אומר שהיא בת 23. אף פעם לא דיברתי כל כך הרבה עם זאב. את מכירה את רבקה?

את שמחה שבאת לבקר אותה? אני עוצרת אותה. כן! אומרת אמא שלי, טוב שבאתי לבקר. אבל זה היה נורא. עדיף למות. זה לא חיים. היא לא בן אדם. יש לה עובדת זרה, לא יודעת מאיזו ארץ.
נראית כמו ילדה קטנה אבל זאב אומר שהיא בת 27.

אמא שלי ממשיכה לקצוץ את הפטרוזיליה, למרות שהחתיכות כבר קטנות מאוד, פירוריות. אבא שלי נכנס למטבח, גורר רגליים במכנסי פיג'מה. היא לא החליפה בגדים לכבודי, נזכרת אמא,
באה בפיג'מה. יש לה עובדת זרה, לא יודעת מאיזו ארץ. נראית כמו ילדה קטנה, אבל זאב
אומר שהיא בת 26. אבא שלי מחייך חצי חיוך. שימי חצי מערימת הפטרוזיליה וחצי מערימת
השמיר בתוך הסלט, ואת השאר תשמרי בקערות זכוכית במקרר, הוא אומר לאמא שלי. מציץ
בסלט ואומר, תוסיפי עוד עגבניה אחת, ותחתכי גם חצי תפוח לתוכו, זה מוסיף טעם.

כשאני מסתכלת שנית בתמונות שאחותי שלחה, רואים בברור שזו אמא שלי שמחבקת את רבקה חברתה, זו אמא שלי שנופלת על צוארה. רבקה עומדת שם עם חיוך קפוא ומבט אטום, וידיה לצדי
גופה.

הירוק היום
ירוק מאוד
והאפור היום אפור מאוד
וקצת שחור ואין לובן בעיר
והנסער היום נסער מאוד
והעבר היום – עבר מאוד
קצת עתיד, ואין הווה באוויר.

ועוד לא קל לנשום, ועוד לא קל
לחשוב מול הרוח
ומאוד לא פשוט לחכות
הסערה נוגעת בריסים,
ומשתבר כל רגע לרסיסים
אך הירוק היום ירוק מאוד.

(למחרת, לאה גולדברג)

כרזה לעידוד ההתנדבות לחיל הנשים הבריטי (עיצוב: האחים שמיר)