הסדר שאחרי ה'סדר'

'אחרי הבחירות' אומר השותף, כמו שאומרים 'אחרי החגים', או כמו שזה נשמע לי 'אחרַי המבול'. כמו ב'סברי מרנן', בענייני ה'סדר' הילדים שלנו מסונכרנים, שנה אצלנו ושנה אצל הצד השני, והשנה זה אצלנו. מה שאומר שנארח 4 ילדים, 3 בני זוג, 8 נכדים מהגדולה בת השבע עד הקטנה בת השנה. אחד אלוהינו. והזמנתי את אמא שלי, אומר השותף, ואת אחותי ובעלה ושלוש הבנות שלהם. שנזמין גם את אחותך ומשפחתה ואת אמא שלך? אני מחשבת במהירות בראש. במשפחה שבה יש דתיים, 'להזמין ללילהסדה' משמע לארח כל היום, והילדים שלנו מחולקים, שניים נוסעים בחג ושניים לא. אמא שלו לא נוסעת, כלומר נשארת ללון, וגם אחותו, למרות שבעלה כן, לא. הבנות שלה בנות עשרה מפונקות. אני אולי לא במדעים המדויקים, אבל חשבון של מיטות וחדרים אני בהחלט יכולה לעשות. 'איפה?' אני שואלת אותו, והוא מושך בכתפיו: 'לא נישן'. מה לא נישן, אני מרגישה גל של יאוש וכעס גואה בי, אמא שלך לא תישן? הילדים לא יישנו? אתה לא תישן? ואני דוחה על הסף את האפשרות להביא את אמא שלי לכאוס הזה. אני כמעט בטוחה שאני שומעת את השותף מפטיר 'אשכנזיה' כשהוא מסתובב ממני וממשיך לחלק בטלפון הוראות לאמו (הוא ממנה אותה על הסלטים).

השותף הוא מהאנשים המסודרים האלה שאינם מסוגלים לסדר בצורה שטחית, ולכן חי בבלאגן וכאוס. ואילו ביני ובין אי-הסדר מתקיים הסדר של דו קיום שמהותו שטחים תמורת שלום: אני נותנת לבלאגן לכבוש שטחים, תמורת השלום והזמן שמעניקה לי ההמנעות ממלחמה בו. המשאב המוגבל ביותר שלי הוא הזמן, ואני מוכנה לשלם די ביוקר כדי שלא לבזבז אותו על מטלות סיזיפיות כמו סדר וניקיון.

'אחרי הבחירות' הוא יסדר. יש לו כבר תוכנית בראש, יתחיל בחדר עבודה שהפך לחדר הורים כשבתי ומשפחתה גרו כאן, וכרגע הוא חדר ארגזים, יעבור דרך הסלון וימיין את ערימות הספרים, וימשיך לחדר השינה ובעיקר לפינת העבודה שבו. אני למודת ניסיון. פסח נועד לאנשים כמוני, שמתעבים את הקרבן היומיומי שתחזוקת הבית דורשת. בפסח אני מאלצת את עצמי לעשות דברים שאחרים עושים כל הזמן. בזמן שאני מתנפלת על המטבח, המקרר, הכיריים, התנור, השותף ישקיע את נשמתו בסידור שולחן העבודה שלו עד שהוא יהיה מושלם.

הילאל איסלר, קנדית ממוצא תורכי, כותבת על ההבדל בין אנשים שיש להם בית של קבע, אחד ויחיד וברור, ובין אנשים של אזורי הביניים, נוודים של הלב העושים את הבית כל פעם מחדש. על האחרונים היא אומרת: "אנחנו רואים את הבית כמצב פנימי, מציאות שאנחנו לא רק יוצרים וזהו, אלא יוצרים ללא הרף. אנחנו מבינים שבית הוא מקום שאנחנו עושים, ושעושה אותנו, שוב ושוב ושוב."

רק אחרי ליל הסדר, אחרי הכאוס שהיה ככלות הכל גם מענג מאוד, וכשהמזרונים שהבת שלי הביאה נערמים בפינת החדר כמו בכפר ערבי, מגיע השותף לתחילת מימוש תוכנית הסדר, נקרא לו הסדר של קבע. אני למודת קרבות, ממתינה. סדר, לימדה אותנו מארי קונדו, אומר להפטר מחפצים מיותרים. אצל השותף אין הרבה כאלה. הוא שילוב בלתי אפשרי של נווד ושל אוגר. אני ממתינה לראות איך יראה הבית שהוא יעשה, שוב.

מתוך פירסומת לצמיגים Goodyear – 2014: הצמיגים והשטח נשארים צמודים

אנטרופיה, או החוק השני של התרמודינמיקה

אני מגיעה לגמר הסמסטר על אדי הדלק האחרונים. אחרי שאני שבה הביתה מהשיעור
האחרון אני מעיפה מבט סביבי בלי סכי העיניים שמלווים אותי בתקופת ההוראה. אני מתה
על סגנון ההורות של הבת שלי: היא האמא הכי מאפשרת והכי זורמת שאני מכירה. העיקרון
המנחה את ההורות שלה הוא שעם הילדים נהנים בסביבה שתאפשר להם יצירה וכיף. הכל סביבה תמיד רגוע כל כך, גם כשאחד מהם נכנס לקריז ובוחן גבולות. הבית מחזיר לי מבט חצוף: בסלון ערמות של כביסה לא מקופלת, על הרצפה לורדים וקוביות לגו, ותבנית ענקית עם קמח ושמן שהילדים קוראים לו חול ירח ולשים ממנו גושי פסלים. פינת הצעצועים מגלה נטיות
אימפריאליות וכבר כבשה את הבית כולו. בובות, דפים קוביות לגו ופליימוביל, צלחות
ריקות אמיתיות ושל משחק, אבנים קטנות מהאוסף של הנכדה הגדולה ואצטרובלים, גולות
וחרוזים, אתי חפירה ודליים מהים, מפוזרים בחלל הבית באופן שווה. אני יוצאת למרפסת
הרחבה שלנו הפונה אל הואדי. שם מקבלות את פני ערימות כביסה מלוכלכת וחול נגרס תחת
עקבי, וכשאני מסיטה חלק מן החול אני מגלה רצפה מרובבת בכתמי גואש.

אין ברירה, אני יודעת, צריך לנקוט באמצעים קיצוניים. 'בת!' אני קוראת לה. החיים שלה עמוסים מאוד: בלילה היא עובדת, וביום היא לומדת ומטפלת בילדים. האיש שלה לומד ועובד. 'המנחה שלי מארצות הברית בארץ, והזמנתי אותו לארוחת הערב' אני אומרת לה. היא יודעת היטב מה משמעות הדבר. בעוד היא מסדרת את הבית אני והקטן שלה מסדרים את המרפסת. הוא נלהב לעזור. אני מראה לו איך לוקחים סמרטוט, טובלים בדלי, סוחטים, ומשפשפים את כתמי הצבע שעל הרצפה. ילד בן שנתיים וקצת, ברור לי שסמרטוט ודלי במערכה הראשונה יכולים להפוך מהר מאוד לכלי משחית במערכה הבאה, ולכן אני מחמיאה לו בהתלהבות על כל כתם קטן שהוא מצליח לנקות, מראה לו את הכתם הבא שצריך לשפשף. 'יאגי!' הוא מבקש, מילה שמשמעותה בשפתו 'קשה לי, אני לא מצליח, עזרי לי', ואני משיבה לו בקלישאות של טירונות: אין לא יכול, יש לא רוצה; או: מה שלא הולך בכוח הולך בעוד יותר כוח, מתעלמת ממבטיה התמהים של הבת. ניקיון בהחלט מוציא ממני את הרס"ר המשופם, תחביאו מפני את העצים לפני שאסייד את הגזעים שלהם בלבן. די מהר הוא אכן מוותר על שלב סחיטת הסמרטוט והשפשוף ונשאר בעניין של הדלי, טובל שוב ושוב את הסמרטוט ואת ידיו עמוק בתוך המים, מטפטף מים וסבון על עצמו וסביבותיו, ובסוף גם מתישב בלב השלולית שהוא יצר, ספוּג כולו.

בצהריים היא הולכת להביא את הבנות מהגן, והקטן עוזר לי להכין ארוחה. הוא עומד על שרפרף אדום לצד השיש ומתעקש להריח ולטעום הכל. הוא מומחה בקילוף שיני שום, ופוסק על ריחות שונים 'ריח טוב', או 'ריח לא טוב'. הוא נותן לי את הגזרים שאני מגרדת אחד אחרי השני, חוזר אחרי על המילה המצחיקה 'פומפיה', או 'מגרדת' ומכרסם את הזנבות. בינתיים הבנות מגיעות הביתה, ומיד כשהן רואות את הרצפה הנקייה והמבהיקה, הן שואלות: 'מי האורחים?'. אם לוקחים בחשבון את סבתא שלי ואת אמא שלי, הן דור חמישי לבלאגן, מטמיעות היטב את המשוואה שהחיים הם בלאגן, וסדר הוא תולדה של מאמץ אנרגטי יוצא דופן למען אורחים מיוחדים.

הבת שלי מצאה בית שאליו הם יעברו בסוף הקיץ, ואחרי שנה שהם גרים אצלנו היא והאיש שלה על שלושת ילדיהם יצאו מהכפר. מוקדם לסכם. כל הקיץ עוד לפני. 
Paloma Rincon, Heatwave

אִם הָיִיתִי צְרִיכָה לִבְחֹר הָיִיתִי בּוֹחֶרֶת אַפְרוֹ תֵּימָן*

* מתוך השיר 'אני המזרחית' של עדי קיסר

לפני הנסיעה לחו"ל הנכדה הגדולה שלי, בת ארבע וחצי-עוד מעט חמש, לוקחת אותי לשיחה. תראי, היא אומרת לי. אני יודעת שתקני לנו בגדים ושמלות יפות. אבל אני רוצה לבקש ממך משהו. אין לנו בכלל בובות ברבי. אז אם תראי בובת ברבי ממש יפה, אולי תוכלי לקנות לי ולאחותי?

הבקשה שלה מעוררת בי המון הדים, זכרונות ומחשבות. כשהייתי ילדה היו רק
ליחידות סגולה ברביות מופלאות. הבובות-האלות האלה, עם ידיים ורגליים ארוכות
שאפשר להניע אותן, ובעיקר השיער הזהוב כמו-האמיתי, שאפשר לשחק בו ולסרק אותו, היו
נדירות, רכושן הבלעדי של מי שהתמזל מזלן והיו להן קרובי משפחה באמריקה הגדולה
והעשירה. באותן שנים היה מדף הצעצועים שלנו מורכב ממשחק קופסה 'ריכוז' אחד, מונופול לעניים ישראלים שההורים שלי קנו כמתנת אפיקומן לכל 4 הילדים, קופסת גולות שהצטברו
לאורך השנים וקוביות עץ שהיו גם סוג של פאזל שקיבלנו מדודה אסתר שהיתה בעלת חנות
בגדים באלנבי ותמיד הצטיירה לי כמו מלכה מרוחקת רבת חסד ומעוררת הערצה. אם סידרת
את הקוביות בקופסה האדומה שלהן נכון התגלתה תמונה של הנזל וגרטל הולכים בשביל לבית
הממתקים של המכשפה, ואז יכולת גם לסובב אותן שורה שורה ולראות את היפהפיה הנרדמת בטירה ששיחי ורדים פרועים כיסו אותה, ובסיבוב קוביות נוסף את כיפה אדומה פוגשת את הזאב המפחיד ביער, והמבט על פניה של הילדה מתחת לכיפה האדומה תמים וקורבני ומעורר חרדה. היו לי דרכים משלי ליצור משחקים, והייתי מכנה כל גולה בשם (תמיד הן היו לוסי או ג'ולי או
סוזי, שמות שנדמו לי אז אקזוטיים וזרים) ומכינה להן מחברות קטנות שאותן הן לקחו ל'בית
הספר'. יום אחד מצאתי בשלולית ליד המכולת ראש של בובה. לקחתי אותו הביתה ורחצתי
אותו ולא התאכזבתי: זה היה ראש של בובת ברבי, כולל הכל: עיניים כחולות, שיער
בלונדיני ארוך ורך. בלי תעודת הוראה ראש הברבי הפך למורה לחיים בבית הספר של
הגולות.

כשהבת שלי נולדה מילאתי חסכים והיה לה אוסף מרהיב של בובות ברבי, לא
רק בלונדיניות אבל בעיקר, כולל בגדים לכל עת וחפץ, וציוד מסוגים שונים. בימים ההם
הברבית היתה עדיין קודם כל סמל מין ויופי בלתי מושג והיו לה מראה ומסרק ומטבח
מדוגם, אבל הבלונדינית הרזה עם הגפיים הארוכים מדי גם הגיעה להישגים מרשימים
בתחומים שפעם היו נחלת המין הגברי בלבד: ברבי עושה כושר, ברבי רופאה, ברבי אשת
עסקים. הבת שלי היתה יצירתית בדרך שלה במשחקי הברבי: היא היתה קושרת חבל לרגל של
הבובה ומעיפה אותה מן החלון. 'ברבי באנג'י' היא היתה קוראת לזה. את אוסף הברביות
המרשים שלה תרמנו לבת של חברים שצמחה להיות טייסת לתפארת מדינת ישראל.

באמריקה אני מתגלגלת למרכז קניות ג'נרי, ומוצאת בו חנות דיסני. הימים
ימי טרום חג ההודיה, והחנויות מקושטות ומתכוננות לעונת החגים ובמיוחד לחג הצריכה
המרכזי, קריסמס. על מדף הבובות אני מוצאת את כל הגיבורות הצפויות: אורורה היפהפיה
הנרדמת ובת הים הקטנה, סינדרלה ובל, וצמד האחיות הבלתי נלאות אלזה ואנה מממלכת
הקרח. כל אחת מהן בתוך קופסה שקופה משלה, עם בגד מפואר ושיער ארוך וחלק. אני
בבעיה. אין אף בובה מתולתלת כמו הנכדות (בינתיים אני מגלה שמרידה, הנסיכה הסקוטית,
היא מתולתלת. האם זה מקרי שזה סיפור שאיש אינו מכיר ובהתאם גם אין בובה שלה על
המדף?). אני נזכרת ביצירת אמנות של יוצרת שחורה שדיברה על העובדה שכל הבובות שאיתן
שיחקה בילדותה היו לבנות. אני יודעת כמה זה קשה לגדול עם שיער מתולתל בחברה שמקדשת
שיער חלק וארוך כסמל יופי.

אבל אני קשובה לנכדה. הילדות היום גם ככה מותקפות על ידי מסרים גלויים
וסמויים בסמלים הפומביים שהחברה מציגה להן, ואנחנו מחנכים את הילדים להתמודד
ולהבחין בין מציאות ובין דמיון שיוצר דימויים בלתי אפשריים בסטודיו ובעזרת
הפוטושופ. בשנים האחרונות דיסני התאימה את עצמה לערכים התרבותיים המתחלפים עם התאמת מוטיב הנסיכה הפאסיבית שעוברת תמורה ממצוקה לעושר ואושר בזכות התאהבות של הנסיך בדמותה התמימה והטהורה, לדמויות קצת יותר מורכבות ותלת מימדיות ובעיקר אקטיביות
יותר. גם השליטה של הבלונדינית האולטימטיבית במנעד הצבעים של הבובות קצת נסדקה,
וכיום כבר יש בין הבובות גם בודדות כהות כמו פוקהונטס או יסמין, מולאן הסינית ואפילו נסיכה שחומה יש, אם כי גם מקומה נפקד ממדף הבובות. כשאני חוזרת הביתה כל אחת מהנכדות מקבלת בעיניים גדולות בובה, את רפונזל (אם כבר שיער ארוך אז עד הסוף) ויסמין.

מזג האוויר היבש פותח את התלתלים הגדולים של נכדה2, והשיער שלה שוכב שטוח על המצח. כשהאח הצעיר שלה קורא בקול 'בובה!', היא מתקנת אותו: לא בובה, ברבי, מחזיקה אותה מול הרוח, וצוחקת בקול כשהשיער של יסמין מתבדר בו. אני מקווה ששתי הנכדות המתולתלות שלי תוכלנה להינות מסירוק השיער הארוך של הבובות וקליעת צמות ממנו, ובכל זאת להבין שהשיער שלהן יפה להפליא בדרכו המתולתלת המקסימה. אולי אני צריכה פחות לדאוג לצבע של הבובות ולאופי השיער ולחשוב על דגם הרזון האנורקטי של הבובות שאותו בינתיים איש עוד לא הצליח לערער.

Diego Rivera, Delfina Flores, 1927

הגביע הקדוש

אמריקה מקדמת אותי בחניונים ענקיים וברעש רקע מתמיד של תנועה על סרטי כבישים
רחבים של שישה מסלולים לכל כיוון. אני ניגשת לפקיד הקבלה ההיספני. הוא בעדי, אני
יודעת, כי כשנרשמתי במלון הוא ראה את הדרכון הישראלי ובהתרגשות רבה התוודה שכשהיה
בן 21 הוא ראה מרחוק את הסלב, בינ ימין נתנ יהו, והתרגש נורא. הוא אומר את השם
המלא ולא את הכינוי הילדי שאנחנו רגילים להתיז מהפה, ופניו מתרחבות בחיוך לזכר
המפגש ההוא. הוא בן 44 שנים כיום, לא שוכח את המפגש ההוא, ומת לבוא לטייל בארץ. רעבה
לירקות ולפירות אני שואלת אותו היכן הסופר הקרוב. בהמשך הרחוב, הוא אומר, ארבע
דקות מכאן. כשאני כבר בדלת הוא נזכר להוסיף: במכונית. אני שבה על עקבותי.

גוגלמפס מכיר גרוסרי קרובה יותר, 12 דקות הליכה בלבד. מקום שנקרא בשם מרגוט'ס, ואני שמה פעמי לשם בתקווה. שתי דקות מהמלון ואני בעולם אחר: שכונה מוזנחת של בתי עץ קלופי צבע, במרפסות הקדמיות כיסא הנדנדה ההכרחי וערמות פסולת, חלקם עם שלט 'למכירה'. ברחוב אני עוברת על פני אישה זקנה בחצאית שחורה ארוכה וזר פרחים כחולים נבולים מעטר את שיער השיבה שלה, שמסתובבת עם עגלת קניות חצי עמוסה ומחטטת בפחי הזבל בהבעה מרוכזת, ובחור צעיר שחור שחולף על פני על אופניו. שניהם מברכים אותי לשלום במאור פנים.

כשאני מגיעה למקום של מרגוט אני עומדת בהיסוס מה לפני הדלת דקה ארוכה לפני שאני לוחצת על הידית ודוחפת פנימה את דלת העץ, תוהה אם מסתתרים שם ארנבים לבנים ממהרים או זחלים מעשנים על פטריות.

פעמון מצלצל עם הכנסי ואת פני מקבלים בעל החנות וגל ריח רקבובי שעומד סמיך בחלל החנות. אני פוסעת פנימה וחוזרת עשרות שנים בזמן. הריצפה עשויה לוחות עץ, ומאווררי תקרה עתיקים תולים למעלה, בוחשים באוויר העבש. אני נעה בין המדפים. הם ריקים ברובם הגדול, והמוצרים, פריטים ספורים מכל אחד מהם מסודרים בקדמתם. אני ניגשת לאגף הירקות והפירות, מוותרת על הירקות המקומטים ומעולפים למראה ובוחרת שני תפוזים, בננה ולימון. האבוקדואים קטנים וקשים מדי. בת כמה החנות הזו, אני שואלת את בעל הבית שפורץ בתגובה במונולוג ארוך שהיה מוכן וערוך ורק המתין להזדמנות הנכונה לבוא לעולם. החנות בת 130 שנה, סבתא שלו מרגוט יסדה אותה ואמא שלו המשיכה לנהל אותה עד שנפטרה בגיל 95 בשנות השבעים של המאה הקודמת. מה יהיה עליה אחריך, אני תוהה, והוא מושך בכתפיו. כבר מדברים על בניית מלון על האדמה. הרשתות הגדולות תופסות את מקום החנויות הקטנות הוא כועס, והפוליטיקאים לא לוקחים את האדם הקטן בחשבון, אבל הכעס שלו לא חד אלא מובס. ואתה, אני שואלת, מה יהא עליך? אני רוצה לטייל בעולם, הוא אומר. מאיפה את? ישראל, אני מודה. פניו אורות. אני אבוא לבקר, מבטיח לי האיש.

אני עושה עוד סיבוב בחנות, מנסה לראות מה עוד אני יכולה לקנות, ולו רק כדי להביע סולידריות. ליד הקופות אני רואה פאי פקן בחבילות אישיות תוצרת בית, ואני מוסיפה אריזה אחת לעגלה שלי. אני שבה וחולפת על פני המדפים ואז רואה אותו. לפני שנה כשנסענו לארצות הברית ביקשה ממני הבת שלי נייר הקפאה של ריינולדס. מסתבר שהוא משמש לגזירת דוגמאות לתפירה, משהו שקשור עם העובדה שצד אחד שלו משוח בשכבת שעווה דקה שניתן לגהץ אותה, לא ממש הבנתי את הפרטים הטכניים, אבל אין להשיג בארץ. באמת שניסינו. נסענו עד למקדש הצרכנות האמריקאי, וולמרט, ועברנו על פני המדפים שהכילו נייר עטיפה ריינולדס, ניילון אוטם ריינולדס, נייר כסף ריינולדס, אבל לא נייר הקפאה. שבנו אז בלי נייר הקפאה לארץ, וחשבנו שאולי הפסיקו לייצר את המוצר. בחנות הקפואה בזמן, עם המבחר הכי דל פרוס על פני מדפים ריקים ברובם אני רואה לפתע מספר חבילות של Reynolds Freezer paper, ואחרי שאני מוודאת שאכן מדובר במוצר המבוקש ההוא אני ניגשת עם כל השלל שלי לקופה. שישה דולר ושלושה עשר סנט עלה לי הכל ביחד, וקיבלתי גם ברכה מיוחדת מהנכד של מרגוט, בעצמו כבר לא ילד. שיהיו לך חיים ארוכים ובריאים כמו אמא שלך, אני נפרדת ממנו לשלום, ומשאירה מאחורי את פיסת האמריקנה הנדירה הזו כשאני יוצאת וסוגרת את דלת העץ המתקלפת.