איך יצאתי מאזור הנוחות שלי, ומה זה עשה לי

חברה טובה מציעה שנשתתף במסע מדברי לנשים בלבד. משהו מקומי, לא איזו מלכה בג'יפים, יומיים, עם לינה בשטח, עם מטרה טובה בתור בונוס, יום האישה וכל זה. שונאת קבוצות אנוכי, בורחת סידרתית מפעילות משותפת. לא תמצאו אותי בסיורים מאורגנים, בהרקדות או בשירה בציבור חלילה, או בקבוצות שדורשות דינמיקה קבוצתית. פעם הלכתי לשיעור התעמלות וברחתי משם באמצע השיעור כי האישה שהתעמלה לידי דחקה במופגן את הפלאפון שהנחתי לצד המזרן וירתה בי מבט 'מחנך' אופייני. משהו בטריטוריאליות של ה'ותיקות', אני מניחה, אבל אין לי שום רצון להבין או להשתתף. אני מוצאת בדרך כלל את הפעילות המקבילה האישית שבה טוב לי, טוב לכולם.

הפעם אני שוקלת את ההצעה ברצינות. החברה הטובה הולכת וגם החברה הטובה שהיא הצלע השניה במשולש הנפלא שלנו מצטרפת. נלך שלושתנו, איתן אני מוכנה ללכת גם לגיהנום וחזרה, אולי זה אפילו נחמד שמישהו אחר דואג לאירגון עבורנו ומה אכפת כל האחרות. ביום השני אני לא יכולה להשתתף כי התחייבתי לתת הרצאה, אבל אוכל להגיע ליום הראשון, וגם להשאר בלילה. למחרת הן תמשכנה הלאה ואני אסע לי להרצאה שלי כמתוכנן.

אז אנחנו נפגשות ממש מוקדם בבוקר, מעמיסות את הציוד על האוטו ויוצאות לדרך נרגשות לקראת ה'טיול השנתי'. מזג האוויר מושלם, והמדבר פורח. אנחנו הולכות בשפך ואדי מדברי, אחרי השטפונות, ואני נדהמת מהיכולת של החברה לזכור ולזהות את שמות הפרחים העדינים שמנקדים את צדי הדרך: חומעה ורודה, אהרונסונית פקטורובסקי, עכנאי זיפני וגם יחנוק המדבר – טפיל צהבהב הדור שצומח למרגלות שיח אשל שפורח בורוד עדין. אחרי 4 ק"מ ראשונים אנחנו עוצרות בתחנת התרעננות, שותות, נותנות לנשימה להירגע. העיניים שלי צורבות והחברה שולפת כמו קוסם מהתרמיל טיפות עיניים. הרגליים זה סיפור אחר. אחרי 8 ק"מ בערך אני מגלה שהנעליים שלי, הנעליים הכי נוחות ביום יום, לא מספקות את הסחורה במסע רגלי ארוך במדבר. כפות רגלי מתכסות שלפוחיות, ואני הולכת עליהן, דורכת על הכאב. המכונית מאחור שמלקטת את הנפולת קורצת, אבל ויתור לא בא בחשבון: אני חושבת על אמא של גיסנו, חנק'ה, שהלכה את צעדת המוות עם רגל שבורה, נושכת שפתיים וממשיכה את המסע, 19 ק"מ שלמים עד הסוף.

אני מדדה עם שתי החברות את 100 המטרים שמפרידים בין הסוכה שלנו ושל שלושים נשים נוספות ובין המקלחות. הנשים הרחוצות שחוזרות משם מדווחות: המים חמים; המים חמימים; חמימים עד קרירים. כשאנחנו מגיעות לשם המים קרים עד קפואים. השמועה אומרת שצריך להמתין מעט עד שהמים יתחממו מחדש, אבל אני שולחת מבט נוסף לרגלי המיוסרות, מבינה שאין מצב שאני הולכת וחוזרת לשם מאוחר יותר, ונכנסת מתחת לזרם המים הקפוא. אמא של גיסנו, סבתא חנק'ה, ודאי גם היא לא התקלחה במים חמימים.

בלילה אני מתעוררת לרעש נחירות. שלושים נשים מותשות ישנות על מזרנים צפופים. אני צריכה ללכת לשירותים, אבל מתעכבת, מחשבת מחדש את ההליכה על שלפוחיות. כשאי אפשר להתאפק יותר אני יוצאת למסע הלילי לביתן השירותים והמקלחות, הולכת ומקללת. 'מאיפה את?' אישה אחת שמתקלחת תחת זרם של מים רותחים בשלוש בלילה מבקשת לפצוח איתי בשיחה. אבל אני לא משכימת קום, אני בהפסקת פיפי, אין בי גרם אחד של נחמדות. אני יוצאת למסע חזרה אל הסוכה הרחוקה עם המזרן שלי בין שתי החברות, על שלפוחיות. סבתא חנק'ה בטוח היתה יותר חברותית ממני, אחרת החברות שלה לא היו סוחבות אותה עם רגל שבורה בצעדת המוות.

בבוקר אני נפרדת מהחברות שממשיכות במסע, ונוסעת לתת את ההרצאה המתוכננת. העורף שלי שורף מהשמש, שרירי השוק והירך שלי תפוסים, אפילו המפשעה מאותתת שהמאמץ היה מוגזם. אני חונה קרוב למקום ההרצאה, אבל עדיין צריכה ללכת על כפות רגליי המשולחפות מן האוטו. בדרך אני מרגישה רטיבות חמימה בכפות רגלי: השלפוחיות הענקיות התפוצצו. אני גוררת את עצמי לתוך הבניין, אוחזת במעקה העץ שמסייע לי לדדות לאולם ההרצאה, וספלינטר ענק נכנס לי לכף היד. היתה הרצאה נהדרת.

denis sarazhin
Embodiment, Denis Sarazhin, 2018
עריכה, והופעת אורחת: דברים שכתבה החברה הטובה, ובהסכמתה אני מצרפת אותם לפוסט.
גם אני השתתפתי לא מזמן במסע מדברי קצר.. יומיים עם לינת שטח.

החשש מהמסלול הארוך ותנאי הלינה התגמד לנוכח העובדה שחברו אלי שתי חברותי האהובות. במהלך החודש שקדם למרתון מצאתי את עצמי מצפה לתאריך בכליון נפש, יודעת בוודאות שפסק הזמן היזום הזה מן החיים לא יכול היה לקרות עכשיו בשום קונסטלציה אחרת. זה שילוב מדוייק ומנצח של מטרה נעלה, חבל ארץ קסום, ובחינת כושר הסיבולת שלי. אם נוסיף על כך את ההזדמנות להמצא יממה שלמה בחברת שתי הנפשות האהובות עלי זו חגיגה ענקית. החשש היחיד שלי היה שלא אצליח לסיים את המסלול. אני שהייתי יעלת המדבר.
בבוקר הטיול שכשנפגשנו לקראת היציאה המשותפת עמדנו רגע אחד חבוקות שלושתינו. כאן התחלתי להרגיש איך אושר ערטילאי לובש צורה של נוזל ונמזג בגופי, נמהל במה שזורם לי בוורידים. חשתי איך האושר הזה מתפשט לי בגוף, גורם לי להרגיש קלה יותר,  מרחפת.
המסלול המדברי היה מעורר השתאות בציבעוניות ובריח שעלה מן הפריחה. טור הצועדות מלפנינו ומאחורינו לא הזיז לי כהוא זה. עד מהרה שקענו לנו שלושתינו בשיחות שיתוף עמוקות ובעדכונים כשמדי פעם עצרנו לחלץ אבן מציקה.
אצבעות רגלי החלו לבעור בערך אחרי הק"מ הראשון. נעלי ההליכה ששכבו שנים מיותמות היו נוקשות ומשום מה לחצו באזור אצבעות הרגלים והצפורניים. הכאב הלך וגבר עם כל צעד, מה שגרם לי לנסות להיות יצירתית ולקפל את אצבעות רגלי בתוך הנעליים, או לשנות את צורת ההליכה כך ששיווי המשקל יהיה על העקב והאצבעות לא תפגענה כלל  בקרקע. כך או כך מהר מאוד נתפסו לי שרירים שלא היו אמורים להפגע וכל ההליכה שלי נעשתה עקומה. כעת לא רק הציפורניים והאצבעות כאבו אלא כל הגוף כולו… אולם כל זה היה כאין וכאפס לנוכח סבלה של חברתי שהחלה לדדות כששלפוחיות נוראיות עטרו את כפות רגליה מיד בתחילת המסלול. היא הייתה אומללה ממש. כל צעד שלה מחץ שלפוחית אחת גדולה לכל אורך ורוחב כף הרגל.. וכך גם בכף הרגל השניה.  חששנו מכל פעם שחלצה את נעליה בהפסקות וחששנו יותר כשנאלצה לחזור ולנעול. כחצי ק"מ מאחורינו השתרך הג'יפ המאסף. זה שתפקידו לאסוף את הנושרות. לאט לאט השתנה מיקומינו בטור  והאטנו את התקדמותינו כשהג'יפ נושף בעורפנו. שלושתינו ידענו שהאופציה קיימת, וקורצת אבל מה יהיה על הדימוי העצמי שלנו? אם יש הגדרה מדוייקת למלכות המדבר זו בדיוק שתי חברותי. היה לי ברור שאם אחת מאיתנו תישבר ותחליט לסיים את המסע בג'יפ-שתי חברותיה תצטרפנה ולו רק כדי שלא תרגיש שזה כישלון אישי. וכך כשהידיעה הזו מלווה אותנו בלא שדיברנו על כך עזרנו זו לזו וסחבנו אישה את רעותה עד סוף המסלול. (וכמו שתיארה חברתי מדי פעם כשכאב השלפוחית עבר כל גבול-צעדת המוות של חנק'ה). חברתי, גיבורה שכמותה, הצליחה לסיים עם רפידות נוזלים מצפות את כפות רגליה וחברתנו האחרת, המלאכית, תומכת בנו מכל הכיוונים, מפנקת ומרפדת לנו את הכאבים בדאגתה ובאהבתה.
בדרך חזרה הביתה התפצלנו. כל אחת מאיתנו נסעה בנפרד לכיוון אחר. אני הצלחתי לתפוס טרמפ עם בחורה נחמדה שהגיעה בג'יפ למרתון לבדה ובמהלך היומיים ניסתה להתקרב לחבורתנו הקטנה. שעתיים של נסיעה משותפת גילו לי שהיא בעלת חברה גדולה בין לאומית. במהלך הנסיעה היא דאגה שיחכה לה מסג'יסט בבית כדי להרפות את השרירים הכואבים, וביררה מה בישלה לה השפית לשבת.
ירדתי בבית, מדדה בקושי את מעט המטרים שהיה עלי לגמוע, מנסה לאלתר פקודות מוח שיגרמו לרגלי לעשות פסיעות עם שרירים תפוסים. שעה קצרה לאחר מכן, עם רגליים מורמות, כוס קפה ביד ולאחר מקלחת אני מרגישה שוב את תחושת האושר מאתמול. ירדתי 2 קילו. עשיתי ריסטארט לגוף והבנתי שאני יכולה ללכת כל יום כמה קילומטרים ולהנות מזה. והכי חשוב הבנתי שיש אנשים שאין להם אפילו חברה אחת טובה שתצא איתם למסע שכזה.
מודעות פרסומת

עונת היומולדת

פעם קראתי ראיון עם הפסיכולוג הראשי של מדינת ניו יורק שהאמין באסטרולוגיה. 'אתה באמת מאמין שניתן לחלק את כל האנושות ל-12 סוגים?' שאל בפליאה המראיין, והפסיכולוג חייך ואמר '12 זה באמת הרבה מידי'. במשפחה שלי יש בתולות ועקרבים, שוורים, טלאים, דגים ונסיכות, אבל בעיקר יש מקבץ גדול של מאזניים בימי הסתיו המתקררים ודליים לימי הגשם. כולם היו דליי: החבר הראשון שלי היה דלי, ואחותי הגדולה היא דלייה ובעלה דלי וגם השותף שלי דלי. וכעת השאלה היא איך לציין את היום והאירוע.

אני מתכונת לפתוח קבוצת ווטסאפ חדשה לרגל האירוע ומגלה שקבוצה כזו כבר קיימת, מלפני שנתיים, מעדכנת את המספר הנכון ומפעילה אותה. אלא שאז הבת מתקנת אותי: מסתבר שהורדתי שנה מהגיל הנכון של השותף. בגילו מספיק להיות רזה כשהשערות עדיין מחוברות לראש, גם אם הן מאפירות, כדי להוריד שנה מהמונה. או שאני מדחיקה. בינתיים אנחנו משריינים תאריך כמה שבועות קדימה. אני מבקשת מהילדים רעיונות אבל על מי אנחנו עובדים: ביני ובין השותף יש הסכם שלא מפתיעים זה את זו. בכל זאת אני מתכוונת להגיש לו הצעות 'מבושלות', עניין של ניסיון עבר. אם נסענו לחופש משותף בחו"ל או חגגנו יומולדת באירוע שדורש יותר מהזמנת כל הצאצאים אלינו הביתה לבישולים שלו זה כי אני ארגנתי, הוא אישר. אני ארגנתי נסיעה לפסטיבל המסכות בונציה לפני כמה שנים. אני תיאמתי ביקור במבשלת שיכר וטיול בשמורת הטבע שאליה נהגנו לקחת קבוצות לפני שנתיים. אני אירגנתי ביקור טעימות יין וגבינות ביקב לפני שנה. המסקנה שלי מהשנים האחרונות שכל אירוע צריך להתחיל בטעימות אלכוהול, עושה פלאות למצב רוח של כולם.

אחותי הגדולה בינתיים מתכננת מגה-אירוע ליום ההולדת של בעלה. אחותי רכזת התרבות של הישוב שלה מאז הקמתו בערך, כך שאין אצלה אירועים קטנים. תוסיפו לזה את העובדה שהגיס שלי הגיע למספר עגול, ושלפני שנתיים הם לא חגגו כי אמא שלו נפטרה, ושנה שעברה אבא שלי נפטר. ילדים, גיסות, אחיינים, ובני דודים שלו, כולנו מוזמנים. סיור במחוזות ילדותו בעכו, ארוחה גדולה במסעדה, סרט שהיא הפיקה מתמונות סרוקות וסרטונים. זה אומר לקחת יום חופש מהעבודה, אבל גיסנו הגיע למספר עגול, ואחותי יודעת ללחוץ כשצריך. ובכלל, למה אנחנו מתקשים להתגייס לשמחה. כשם שהייתי זורקת הכל ומתגייסת אם היה קורה אסון, צריך להשתתף באותה מידה לפחות בשמחה.

בבוקר היום שלפני, השותף מפתיע: תכיני תיק. בואי ניסע לשם כבר היום בערב. אמצא לנו מקום. אנחנו נוסעים, ומגיעים בגשם שוטף לעכו העתיקה. אני מתאהבת בחדר שלנו, בחלון שניבט לים, בעובדה שהליכה בסימטאות של עכו זה קצת חו"ל עם נגיעות של יפו ושל הכפר הערבי שלנו. למחרת בבוקר אני מעדכנת את אחותי הגדולה שסגרירי אבל לא גשום, והיא נושמת לרווחה. התוכנית יוצאת לדרך.

גיסי נולד במחנה עקורים בגרמניה. אמא שלו שרדה את אושוויץ ואת צעדת המוות עם רגל שבורה בגיל 19. את אבא שלו לא הכרתי. נפטר מסיבוכים רפואיים של השואה עוד לפני שהגיס פגש את אחותי. הם הגיעו לעכו וגרו בעיר העתיקה, והגיס מראה בהתרגשות רבה את החצר שבה שיחק. לאמא שלו היתה מסעדה בעכו, מסעדת פועלים אשכנזית שמכרה גפילטעפיש, רגל קרושה ומרק עוף. האורח המפורסם ביותר היה פול ניומן, כשכל ההפקה של הסרט אקסודוס אכלה אצלה צהריים.

אחותי מספרת לכולם איך היא והגיס נפגשו. היא היתה בנח"ל, ועבדה במרכזית הטלפון. באותם ימים היו בכל הסביבה 3 קווי חוץ, ושנים תמיד מקולקלים. היא בעיקר העבירה שיחות פנימיות בתוך היישוב. ואז הגיע השיחה מגיסי. קו חוץ, הוא ביקש, והיא ענתה – תמתין בתור, כמו כולם. והוא, שהיה רגיל שהבנות מעבירות לו קו מיד, ירד למרכזיה כדי לראות מי העזה לשים אותו בתור כמו אחד העם. לגיס שלי היה קסם הורס בסגנון ז'ראר דפארדייה הצעיר, וכשהוא פגש את אחותי הקלולסית היא מיד נתנה לו. קו חוץ, כמובן. כשאחותי מספרת את הסיפור היא עדיין מסמיקה. אני מבינה אותה לגמרי. גם אני הייתי נותנת לו קו חוץ.

עכו פברואר 2019
עכו, פברואר 2019. צילום: אני

שיקרתי

שבוע ימים לפני הכנס הבינלאומי שאני מארגנת וההרצאה עדיין לא כתובה. אני
יודעת מה אני רוצה לומר, אבל הכתיבה עצמה תובענית והיא משפיעה גם על התכנים ולא רק
על ארגון החומר. יותר משזה כנס זו סדנה, סיעור מוחות בינלאומי בנושא מוגדר היטב עם
טובי החוקרים. אני המארגנת ולכן אני משתדלת להקצות זמן ארוך יחסית להרצאה של כל
משתתף ולדיון שאחריה. מאסתי בכנסים שבהם זמן ההרצאה הקצוב קצר מדי ומטיל משטר
אימים על המרצה. חמש דקות לפני סוף הזמן כבר מתרה יושב הראש שהנה הנה זמנך אזל,
עבר, ואת עוצרת, קו המחשבה ניתק, אוספת את עצמך ומשתדלת לסיים את הרעיון, ובדיוק
כשחזרת לרצף הוא עוצר אותך שנית, יש לך עוד שלוש דקות; עוד דקה לסיום. והרי
תיזמנתי את הדברים מראש, אני לא אגזול מזמנו של מרצה אחר. הדיון בדרך כלל נקודתי,
ואין קשר של ממש בין הדברים שנושאים הדוברים השונים. לא הפעם, החלטתי. אני יודעת
שיהיה כנס טוב, אלא שההרצאה עדיין לא כתובה.

אני מביטה ביומן, מקצה לי זמני כתיבה. הכתיבה איננה אוטומטית, וצריך להשאיר שוליים רחבים גם להבהרת העניין וגם לברור עניינים שיעלו במהלך הכתיבה, ולבסוף לחידוד וליטוש והכנת מצגת. אני נאנחת. תוך כדי השבוע הבא אני צריכה לתת שתי הרצאות נוספות, לא מדעיות, ולהשתתף בישיבה חשובה שנקבעה זמן רב מראש. אני מגרשת מהראש את המחשבה על פסח. יהיה בסדר.

יום ד'

אחותי מתקשרת. אבא מרגיש לא טוב והיא לוקחת אותו לבית חולים. מישהו צריך להשאר עם אמא. במדינת ההורים שאחותי מנהלת אני קו הביצורים השני. שני האחים האחרים גרים במרחקים, והם יגיעו רק בהתראה ארוכה יותר. אני עוזבת הכל ונוסעת להורים. אבא שלי נשאר להשגחה בבית החולים, ואחותי נשארת איתו. אמא שלי מכינה לנו טוסטים. כשהם קופצים היא מניחה את הפרוסות על צלחת. אחרי רגע היא שמה אותן שנית בטוסטר. אני לא אומרת דבר עד שהיא רוצה לשוב ולשים את הפרוסות בטוסטר בשלישית. אני עוצרת אותה גם כשהיא עומדת לשים ממתיק בפעם השניה בספל הקפה שהיא מכינה. אני מותחת סדינים על מיטת הנוער בחדר הילדות שלי. ציורי הקיר שציירתי אי אז הם המראה האחרון שאני רואה לפני שאני עוצמת עיניים ונותנת לשינה לעטוף אותי. למחרת מגיע אחי להחלפת משמרות.

יום ה'

אחותי מתקשרת. יש ועדת ערר בביטוח לאומי. המנוולים שלחו אחות לאמא שלי. 'את מתלבשת לבד?' היא שואלת ואמא שלי אומרת שכן. 'מי מכין את האוכל?' שואלת האחות, ואמא שלי אומרת שהיא מכינה. 'את מתרחצת לבד?' היא מבקשת לדעת, ואמא שלי אומרת שכן, ודאי. האחות כותבת חוות דעה. אמא שלי עצמאית לדעתה ולא זקוקה לעזרה בטיפול. אחותי נאנחת. היא לא היתה שם בביקור האחות ולא אמרה לה שאי אפשר להשאיר את אמא שלי רגע אחד לבד. שאמא שלי לא תכין אוכל ולא תאכל אם לא יאמרו לה, שהיא משאירה את הגז דולק, שהיא שוכחת לקחת תרופות, שהיא לא מחליפה בגדים ולא מתרחצת אם לא אומרים לה. שהיא לא יכולה לצאת לבד מהבית כי כבר הלכה לאיבוד פעמיים, שוכחת היכן היא גרה. אחותי שואלת אם אני יכולה לבוא איתה לוועדה. אני נוסעת, מודעת לכך שאחותי מבקשת רק כשבאמת צריך. בוועדה שני רופאים, רוסי ודתי. אנחנו מגישים להם חוות דעה יסודית של רופאה גריאטרית שפגשה את אמא שלי, ועונים על שאלות. הם נשמעים אמפתיים, אבל לך תדע. התשובה תגיע בדואר. טוב שבאת, אומרת אחותי, את הרבה יותר טובה ממני בדיבורים.
יום ו'

את זוכרת שאנחנו השבת אצל חברים? שואל השותף. שכחתי. היום אנחנו באזכרה לבת של חברים שנפטרה לפני מספר שנים. זה לא ארוע שאני יכולה או רוצה לוותר עליו. אחותי הגדולה שולחת בווטסאפ הודעה סתומה: ברוך דיין אמת. אני מבינה שאמא של בעלה נפטרה. להלוויה לא אוכל להגיע. אבל לשבעה.

באזכרה אני פוגשת את הילדים של החברים שהזמינו אותנו לשבת. תהיו בבית בשבת, אני מבררת והבעת הפנים שלהם מעידה שהם לא יודעים שאנחנו מגיעים. השותף מתקשר לחבר שהזמין לברר מה קורה. הם לא בבית, אי שם בארץ בטיול. החבר לא מתבלבל ומיד אומר שכן, בטח שהוא זוכר, אבל אני שומעת ברקע את זעקות המחאה של האישה המופתעת. השותף מתעלם גם מהניסיון שלי לומר לו עזוב, בוא נוותר, תהיה לי שבת כתיבה. הוא מדבר עם האישה: נבוא קומפלט, כולל האוכל. אנחנו חוזרים הביתה. בשעות שעד הנסיעה הבית מתמלא בריחות תבשיל אוסו בוקו במלוחיה, ואני מתכנסת למיטה, מתמודדת עם ביקור של מיגרנה.

שבת

אולי זו הדרך הטובה ביותר להתארח, אנחנו מתלוצצים עם החברים. בלי להתכונן יותר מדי, בלי טררם. אני שמחה שבאנו. החבר קיבל מישרה חשובה, ואנחנו חוגגים את טקס המעבר. אני דוחה את המחשבה על ההרצאה. יהיה בסדר. במוצאי שבת אני נוסעת לנחם את האבלים. אני אוהבת את הגיס הזה, והנפטרת, אמו, ניצולת אושוויץ שהלכה בצעדת המוות עם רגל שבורה, היתה חביבה עלי. בין סיפורים על הנפטרת ואיך הבריחה נשק כשהיתה חברה במחתרת, ואיך ניהלה מסעדה כשעלתה לארץ שבה אכל פול ניומן וכל צוות הסרט 'אקסודוס' גפילטעפיש וטשולנט, פושטים על הבית קבוצת חסידי גור, קרובי משפחה, והאבלים מתפצלים לעזרת נשים ועזרת גברים. אני יוצאת עם אחותי הגדולה החוצה. חסיד גור עטור כובע פרווה גבוה עומד בחוץ על שביל הגישה לבית, מעשן את מנת הניקוטין של מוצאי שבת ופולט נפיחה רמה. אחותי ואני פורצות בצחוק חסר מעצורים.

יום א'

אני מתחילה בארגון החומר ובכתיבה. בערב יש לי הרצאה מתוכננת מראש שגם אותה צריך להכין, אבל קטן עלי. אני מארגנת את המצגת. אולי ההרצאה לכנס לא תהיה מלוטשת דיה, אבל אבני הגוויל הבסיסיות שמהן אני מכינה אותה מחכות לי בערמה בפינה, אני צריכה לבסס את האדמה ולצרף את האבנים זו לזו למבנה יציב גם בלי אבני גזית מלוטשות. ובלבד שהכל ילך כשורה, שלא אתבזה, שלא אאלץ לאחוז בקרנות המזבח, לחפש מחסה.

יום ב'

אני עובדת במרץ. השעון מתקדם ואני צריכה לצאת לישיבה החשובה שנקבעה זמן רב מראש. אני כועסת על עצמי, למה אני לוקחת על עצמי את הדברים האלה, למה הסכמתי. כי חשוב, כי מחמיא שפנו אלי, כי אני אישה ולא יודעת לסרב. אבל מי קובע ישיבה של 5 שעות(!) שבוע לפני פסח, ישיבה שאני צריכה עכשיו לנסוע אליה ולבזבז עוד שעה בדרכים. אני גם לא מוכנה לישיבה, לא עשיתי 'שיעורי בית', שאותם אני עצמי קבעתי בישיבה האחרונה. אני נאנחת, אבל מחליפה בגדים ונועלת נעלים בכוח, תוך שאני כותבת עוד משפט של ההרצאה. כל עצם בגוף שלי מתנגדת לעזוב עכשיו כשתהליך הכתיבה רץ, המנועים בוערים אחרי ההתנעה הארוכה, למה הסכמתי. ליד הדלת של הבית אני מביטה בטלפון שאני אוחזת בידי, חושבת להתקשר כדי לוודא שאכן הישיבה מתקיימת, מי יודע, אולי יקרה נס והיא התבטלה ואין צורך לנסוע לשווא. אני מתקשרת למארגנת, שואלת אם הישיבה מתקיימת. היא מתקיימת, ובזמן. בפליאה גמורה אני שומעת את עצמי אומרת: מאוד מצטערת, תראי, לא אוכל להגיע. אמא של גיסי נפטרה. הקול מעבר לקו מיד מנחם, זה לא דבר שאפשר לדעת מראש, נשלח לך את הפרוטוקול, שלא תדעו. אני מנתקת. שוטף אותי גל הקלה אמיתי ממש, ואני מנתרת במקום עליזה וקלילה, מרגישה איך הוא סוחף אותי לחוף מבטחים.

Mitchell Grafton