שלוש תחנות ולוויה אחת

בגיל 15 היה לאבא שלי עורב שחור שהיה מזהה אותו, ומתיישב על כתפו. הוא עבד במשתלה שגידלה ומכרה שתילים של ורדים וציפורנים, עישב וגם חרש בין השיחים עם מחרשה רתומה לפרד. באחד הימים הוא השיג ארגז גדול, ובנה ממנו שובך יונים. הוא כבר לא זכר מי נתן לו את הגוזלים הראשונים, אבל מהר מאוד היונים שגידל גידלו בעצמם גוזלים והשובך התרחב והפך למשפחה עליזה ורועשת. אבא שלי השקיע בשובך שעות רבות, הגיע יום יום לטפל בהם, למד להגות בשפתם, והרגיל את היונים לאכול מכף ידו. בחופש הגדול הוא נשלח לעיר הגדולה, לשהות אצל קרובי משפחה, וכשחזר גילה את השובך הרוס ואת היונים, שאותם כינה בשמות, מתים. מישהו, שאבא שלי סירב להסגיר את שמו, סבר שהיונים מפיצות מחלות, וחיסל את היונים שלו.

לפני שנים אחדות כשסברנו שראוי שמישהו יכתוב את סיפור חייה של אמי לפני שהכל נבלע ב'חושך הגדול', כפי שהיא מכנה את הדמנציה המכרסמת בה ופוערת חורים שחורים בהווייתה, התנדבה אחותי הגדולה לשבת איתה, לדובב ולכתוב. היא שמעה סיפורים, כתבה מדבריה, והוציאה ספר עם תמונות בתוכנת 'לופה' המבורכת. כשראינו כי טוב, הציעה אחותי הגדולה לעשות אותו הדבר עם אבא שלי. הוא דחה את הרעיון על הסף. אני יכול לכתוב בעצמי, הסביר ועשה. אבא שלי סרק תמונות משפחתיות, והוסיף הסברים וסיפורים. הספר כתוב כולו עובדות ומספרים. כדי להבין אותו צריך להשלים את הפערים, לקרוא בין השורות, ל'תרגם' משפת אבא שלי האליפטית והמתומצתת, העובדתית, היבשה. בשנת כך וכך, מתאר אבא שלי את תולדות המחלה הקשה שלו. הדברים נקראים כמו תיק רפואי: הסרה, תשובה מן המכון הפתולוגי, ממצא, גרורות, מכון אונקולוגי, ניתוחים להסרת נגעים. והכל עובדות ותאריכים, מילים מקצועיות שמתארות את מה שפעם הוא תאר לי בלשון הצינית שבה היה צוחק על עצמו: אני כמו ר' אמנון ממגנצא. כל פעם מסירים עוד חלק של הגוף שלי. המקום היחיד בספר כולו שמכיל אמירה על רגש כלשהו נמצא בסיפור היונים. אחרי שתיאר את השיבה מהעיר וגילוי הרס השובך ורצח היונים שלו הוא כתב ארבע מילים: זה פגע בי מאוד.

כשאבא שלי גר בבית משותף, הוא לקח על עצמו את הטיפול בגינה המשותפת של הבניין. תמורתו היחידה לא היתה כספית, אלא המגע עם האדמה שנמנע ממנו עם המגורים בבניין קומות בעיר: הזריעה והשתילה, העישוב, הגיזום וההשקייה והצפייה בצמחים הנענים למגע ידיו הירוק וצומחים ברינה. בקיץ של כיתה ד' מינה אותי אבא שלי על השקיית שורת שיחי הפרחים, שוב אינני זוכרת את שמם. הם צמחו מתחת לחלון חדר השינה שלי, ובכל יום זהרו במגוון צבעים חמים ושמחים: פרחים ורודים וצהובים וכתומים ואדומים וסגולים. כל יום הפרחים היו נפתחים ולעת ערב קמלים ומתים. מדי בוקר הייתי קמה ורצה לחלון לראות באילו צבעים נהדרים צובעים השיחים את יומי, כל יום כתמי צבע חדשים. אחר כך הייתי יורדת למטה כשהשמש הייתה חמימה ונעימה ועדיין לא מכה בכוח, והייתי משקה את השיחים, מודה להם על התערובת הצבעונית של היום, מבקשת מהם שימשיכו לפרוח גם מחר. השכנה גבעולה שגרה בדירה מתחתינו מחתה: לא ייתכן שאדם אחד בבניין ישתלט על הגינה. צריך ועדה, וצריך פיקוח, וצריך גנן מקצועי. אבא שלי לא התעמת ולא אמר דבר, אבל כמו נכווה מאש לא נגע מאז בגינה ולא שתל בה דבר.

בשבעה גבעולה באה לבקר. היא עברה מהבית המשותף לבית החדש השכן שהוקם על חורבות הבית של הזקן שנפטר. היא גרה לבד. היא צריכה את שכר הדירה ואת כל חסכונותיה כדי לממן את המוסד שבו הפקידה את נחל בעלה החולה. גבעולה בוכה. על עצמה היא בוכה, על הימים שהיו וחלפו כשהיא גרה בדירה מתחתינו ולא היו לה בעיות של מרה שחורה ושל דיכאון. אחותי הצעירה, הלוחשת לזקני העיר אלחושים ותרופות בלתי קונוונציונאליות, נותנת לה כמה עצות וחיוך אמפתי. גבעולה יוצאת מהבית בהליכה כבדה.

גם אחרי שפרש, אבא שלי המשיך להחזיק בעציצים עם צמחים בחלקת הניסויים בעבודה שלו. כל בוקר הלך לחלקה, עישב ובדק, מדד ורשם. אחת לשנה הוציא מאמר. את המאמר כתב בעזרת חבר טוב שלו, שהיה חוקר במחלקה. שיתוף הפעולה נמשך שנים רבות. יום אחד הגיע אבא שלי לחלקת הניסויים וגילה את כל הצמחים שלו מוטלים על הרצפה, ללא העציצים שלהם. כך, בלי לומר לו מילה שפכו לארץ את אדמתם ואת דמו. אבא שלי הסתובב כלעומת שבא ולא חזר לשם עוד. אני שצפתי. תן לי לכתוב מכתב, ביקשתי ממנו, להרים טלפון לגורמים הקובעים. הוא סרב בכל תוקף. בשום פנים ואופן לא, אסר עלי. אני את המאמר האחרון שלי כתבתי, אמר לי בטון שהזרים לי קרח בעורקים. ומה תעשה עכשיו, תהיתי. 'אהיה עוזר המחקר שלך', התלוצץ אבי, בדרכו היבשה. זה היה לפני שש שנים. באותה שנה הסרטן חזר. הוא קיבל אותו כמו מכר ותיק, ונשאר עומד בזירה גם אחרי הסבב הזה. אחר כך התחילה הירידה הגדולה בתפקוד שלו שנסתיימה לפני שלושה שבועות.

בשבעה החוקר החבר של אבא שלי סיפר על המחקרים המשותפים, ענה לשאלות. יכולתי לראות איך השלים את אבא שלי הרגיש, המופנם והשתקן, איך היו יחד צוות לעניין. לא התאפקנו ושאלנו אותו על המכה ההיא, על חוסר ההתחשבות והרגישות של מי שהשליך את הניסויים של אבא שלי ושבר את לבו. אני מצטער מאוד, אמר החבר. היינו צריכים לפנות את החלקה. וביקשתי מבוריס לפנות את העציצים לסככה מרוחקת יותר. ובוריס, שהיה בארץ זמן קצר והבנת העברית שלו לקתה בחסר, הבין 'לפנות את העציצים' מילולית, ורוקן את העציצים מכל מה שהיה בהם. את העציצים העביר לסככה, ואת התוכן השליך על האדמה. לא ידעתי, אמר החבר, שאבא שלכם נפגע כל כך. לי הוא לא אמר מילה. ולמה לא ביקשת מבוריס להחזיר את הצמחים, שאלתי, למה הנחת להם כך למות על האדמה? אה, אמר החבר, ממילא סיימנו כבר את המחקר ההוא וכל מה שאפשר היה להפיק מהם כבר מוצה.

אבא.jpg1.jpg
אבא שלי בן 16
מודעות פרסומת

יום המשפחה

במדינת ההורים המזדקנים אחותי היא הממשלה. היא שרת הבריאות, התחבורה,
הבינוי והשיכון ושרת הכלכלה. היא גם שרת התרבות, ודואגת שמלבד חוג ההתעמלות וקופת
החולים המתחייבת, ההורים יצאו לפחות פעם בשבוע להופעה. המבחר אקלקטי משהו, ומדי שבוע היא שולחת לקבוצת המשפחה סלפי משולש, שלה עם ההורים בקונצרט קלאסי או בהופעת מיומאנה, פני כולם מעט מעוותים בגלל הקירבה לעדשה, אבל מחייכים, כמו שאומרת הכותרת הנלווית 'נהנים בהופעה'. כשהמעמסה כבדה עליה, אני נזעקת ובאה למלא את תפקיד הנהג והמלווה.

אתמול אני מגיעה להורים כדי לקחת אותם למחזמר 'סיפור פרוורים'. בכניסה
לבניין אני פוגשת את השכנים מקומה א', גבעולה ונחל, ההורים של חברת ילדות. אבא שלי
וגבעולה היו אחראים על גינת הבית במשך שנים, הוא שותל פרחים חד שנתיים בחלקה
השמשית; היא דואגת לשיחים הרב שנתיים בחלקה המוצלת מתחת לעמודים. פתק כתוב בכתב
ידה של גבעולה שהיה תולה דרך קבע על לוח המודעות של הבניין המשותף, 'נא לא לקטוף
את הפרחים ולא לזרוק לכלוך בגינה', היה מעלה בי בכל פעם חיוך ומחשבה על אודות
התיאום המופלא בין השם שלה, השם האמיתי לגמרי שנתנו לה ההורים, ובין המינוי העצמי
שלה למגינת צמחי הגינה. גבעולה ונחל היו ההורים המגניבים של החברה שלי מהקומה
התחתונה, אבל כעת הם זוג זקנים תשושים, קומתו הגבוהה של נחל כפופה ועיניו כבויות כשהוא
משרך רגליים לעבר המעלית עם הליכון משולש.

אחותי הכינה לי כיסא גלגלים עבור אבא, אבל הוא מתעקש שהוא יכול ללכת,
רק תעזרי לי עם המעיל, ותני את המקל, והוא מזכיר לאמא שלי לכבות את האורות ולקחת
בקבוק מים. אני מציינת לעצמי בהשתאות את היפוך התפקידים המלא שההורים שלי עברו בשנים
האחרונות. איך אבא שלי, האיש השקט, הנחבא אל הכלים, המדען שנוכחותו בבית היתה
מצומצמת וכמעט בלתי נשמעת, לוקח את תפקיד מנהל הצוות ונותן הפקודות לאשתו שהולכת
ומאבדת את זכרונה, כמו שתאים מסוימים במוח לומדים לפצות על פגיעתם של האחרים. אני
מספרת לו שפגשתי בחדר המדרגות את גבעולה ונחל, והוא אומר ביובש שנחל בקושי
הולך ובקושי רואה, קפצה עליו הזקנה וגם יש לו סכרת. את המרחק בין החניה ובין
הכניסה לאולם אנחנו עוברים לאט, רגל נגררת אחרי רגל, אבא שלי והמקל במרכז, אמא שלי
תומכת בו מצד אחד ואני מהצד השני.

המבואה הולכת ומתמלאת, די ברור שהכרטיסים נמכרו כולם. אני בוחנת את המושבים:
הכרטיס שלי, שנקנה בנפרד, נמצא בשורה ראשונה בצד, ואני כבר שולחת יד ומעסה את שרירי
הצואר שלי, מכינה אותם למאמץ שיבוא. מושבי ההורים בשורה 7 בכיסאות 31 ו- 34. אלא
שבשורה 7 יש רק 33 כיסאות. אני מושיבה אותם בכיסאות 31 ו 32 והולכת לברר את פשר
הפלא הזה, כרטיס למושב שאינו קיים. 'אמרתם שהוא בא עם כיסא גלגלים' אומרת לי האישה
בקבלה, 'וזה כיסא 34'. 'תוסיף כיסא רגיל בקצה השורה', היא מבקשת מהסדרן, ואני תוהה
את מי משניהם אני אושיב על הכיסא הזה, ולמה יש שני כיסאות ריקים ביניהם. והנה מגיעים
גבעולה ונחל, הם בשורה 7 כיסאות 32 ו 33. כן, נחל ישמח מאוד לשבת על הכיסא הנוסף
כי יש לו שם מקום לרגלים, ואני מצלמת את הרביעיה המאושרת בשורה 7: בקצה השורה יושבים
נחל על הכיסא הנוסף וגבעולה לצידו, ולידם ההורים שלי. אני שולחת את התמונה לווטסאפ
המשפחתי תחת הכותרת 'דיירי הבניין בהופעה'. אני עדיין לא בטוחה לגבי ההנאה.

בהפסקה אני עולה 6 שורות ומבררת איך הם. אמא שלי מכרכמת את פניה, היא
לא. אני משדלת אותה: זו גירסה מודרנית של רומאו וג'ולייט, המוזיקה של לאונרד
ברנשטיין, ובתפקיד מריה, השחקנית הראשית, משחקת משי קליינשטיין, הבת של. השירה שלה
מזכירה את ריטה, לא? אני חושבת שאם שמים את הפרטים הקטנים בהקשר, אם יש סיפור, זו
חוויה אחרת, כמו לראות יצירה במוזיאון כשאת מכירה את הצייר ואת ההקשר התרבותי
שבתוכו פעל. אמא שלי איבדה את היכולת לצרף את הפרטים לסיפור. נטולי קונטקסט,
מפרפרים הפרטים בראשה ומעיקים עליה, כמו נקודות על דף ללא מספרים שיסמנו איך לצייר את
הקו המחבר ביניהן.

בחניה של הבית המשותף אנחנו פוגשים את גבעולה ונחל בפעם השלישית. מסרי
דרישת שלום לבת שלך, אני מבקשת מגבעולה, ומבטי מלווה אותם כשהם נכנסים למעלית כדי
לעלות קומה אחת עם ההליכון. אחותי מתקשרת לשאול איך היה. 'מוזיקה טובה של
ברנשטיין, והיתה ההיא, משי, הבת של ריטה. קצת ארוך מדי, וגם בסוף מריה לא מתה,
למרות שזה בנוי על רומאו וג'ולייט', אומר לה אבא שלי. והוא מסכם 'היה נחמד מאוד'.

Michael Rajkovic The Eiffel Tower and the Raven