אחותי הגדולה אומרת: אחינו חלה פעם בשלבקת חוגרת. הוא הגיע לחדר מיון עם כאבי תופת וסרב לקחת משככי כאבים. אחותי הקטנה אומרת: אחינו חלה פעם בשלבקת חוגרת. הוא היה חולה נורא, וסבל כאבים חזקים מאוד. הוא ריפא את עצמו באמצעות עקיצות דבורים.
ילקוט הסיפורים על אחי מלווה אותי מילדות. לפעמים אני זו שמספרת אותם:
אחי רץ למרחקים ארוכים ואני מלווה אותו על אופניים.
אחי עושה טיפולי שורש בלי הרדמה.
אחי קם בבוקר ורץ לפחות 20 ק"מ, כל בוקר.
אחי רץ אולטרה מרתון, מאה ק"מ. איך היה, אני שואלת אותו, והוא עונה, תשעים הק"מ הראשונים היו קלים.
אחרי ריצת מרתון אני מציעה לאחי להתקלח והוא עונה: אבל לא הזעתי. אני מביטה בו. זה נכון.
אחי משרת ביחידה מובחרת ורץ בסיני. הוא מגלה שחצה את הגבול רק אחרי שנתקל בשלושה חיילים מצרים שתוהים מי האיש הזר שעלה מן החולות. אחי מדבר אליהם באנגלית, משכנע אותם שהוא תייר, מתלהב מהנשק שלהם, מחמיא להם, משכנע אותם לתת לו לנסות וכשהנשק בידיו הוא מכוון אותו אליהם, לפני שהם מבינים מה קרה הוא מריץ אותם לכיוון ישראל. כשהם לא יכולים להמשיך הוא משאיר אותם מתנשפים על סף התקף לב בגבול מצרים, וחוזר ליחידה שלו עם נשק שלל.
אחי גר בחירבה על שפת הנחל; לפרנסתו הוא עובד בקטיף במטעי המושבים בסביבה. ההספק היומי שלו שווה לזה של שלושה אנשים רגילים. גיליתי, הוא מספר לי, שבזבוז הזמן העיקרי בקטיף הוא בהליכה מן העץ למיכל הפירות וחזרה, אז אני עושה את זה בריצה.
אחי חי תקופה מסוימת בניו זילנד. הוא מתחבר לקהילה היהודית, וחוזר לשמור על חלק מהמצוות. הוא הופך לקורא הקבוע בתורה שלהם. את הרב הוא שואל אם מותר לרוץ בשבת. לאן אתה רץ בשבת? תמה הרב, ואחי עונה: לבית הכנסת. 20 ק"מ לכל כיוון. אם לבית הכנסת, עונה הרב, אז זה בסדר.
אשתו של אחי רצה בקבוצה של ארבע את מרוץ 'מהר לעמק'. זהו מרוץ שליחים קבוצתי שאורכו הכולל 215 ק"מ, והוא נמשך כ 20 שעות. המרוץ מחולק לקטעים, וכל פעם נציגה אחרת של הקבוצה רצה אותו. השותף מצטרף אליהם כדי לטפל בצד הלוגיסטי: דואג שהבנות ינוחו בין קטעי הריצה שלהן, מקפיץ את הקבוצה מנקודה לנקודה, מאכיל ומשקה. אחי מגיע לבקר את הקבוצה אחרי העבודה, ומצטרף לאשתו לקטע שלה. ואחריה מצטרף לקטע הבא. והבא, וזה שבא אחריו. ושוב הוא מצטרף לאשתו, וכו'. הוא עוזר להן לעבור את קטעי הריצה, מלווה אותן, מספר לי השותף וביחד אנחנו מחשבים את מספר הקילומטרים הרצופים שהוא רץ, ככה, דרך אגב. הוא הפסיק כי היה צריך לחזור הביתה לטפל בבנות ובכלבים, ולמחרת חזר לעבודה, כמובן.
בכל יום רביעי אחי מגיע לבקר את אמי וישן אצלה. הבוקר, אחרי שחזר מריצה בשבילים בין שרידי הפרדסים, אנחנו מתפנים לדבר על השלבקת. היו לי כאבים בכליה, הוא אומר. "הכאבים נמשכו שבועיים ולא ידעתי מה קורה. פחדתי שאני הולך לאבד כליה. הגעתי לחדר מיון". איך היו הכאבים, אני שואלת, והוא אומר, לא נוראים, אבל ללא הפסקה. זה תיאור די מדויק של מה שאני מרגישה. בחדר מיון הרופאים גילו את הפצעים ואיבחנו את השלבקת. מה הסיפור עם הדבורים? אני שואלת. אה, הוא אומר, למחרת רצתי את ריצת הבוקר ושתי דבורים עקצו אותי. אני חושב שאני קצת אלרגי לעקיצות דבורים והעקיצות התנפחו. אחר כך כבר הרגשתי הרבה יותר טוב. סך הכל, הוא אומר, זה נמשך בערך שלושה שבועות. אני חושבת על התחום האפור שבין המציאות ובין הגירסאות שאנחנו מגלגלים במוחנו. כבר למחרת רצת? אני תוהה, כי כל השבוע הזה אני נמנעת ממאמץ, לפי הוראות הרופאה. בטח, אומר אחי. כבר בבית החולים עם האבחון נמאס לי, לא התחשק לי לחכות להסעה הביתה, אז רצתי מחדר המיון הביתה. אני מציירת לי מפה בראש עם המסלול. מדובר בכ-15 קילומטר באזור הכי חם בארץ.
Oleg Shuplyak, Hidden Images