חתול בשק

אחותי הצעירה ואחי נוסעים לטיול בתמצווש עם המשפחות. אני עולה מן השורה השניה להיות עם אמא שלי השבוע. את סדר היום של אמא שלי אני מכירה היטב: שיגרת הבוקר, התרופות, ההליכה למועדון מעבר לכביש, שיגרת הצהרים וארוחת הערב, והפתק על השידה ליד המיטה שאומר לה איזה יום היום, שצריך להחליף מדי ערב. לאלה נוסף גם טיפול בבית של אחותי, השקיית עציצים ואוכל לחתולים. אחותי אימצה שתי חתולות רחוב עם חזות מלוכלכת, ואחת מהן המליטה חמישה גורים. שניים הצליחו למסור. את שלושת הנותרים איש לא לקח, והם נותרו בבית גם הם, חתול ג'ינג'י ושני חתולים שחורים. ביחד הם להקה אימתנית למדי, ששולטת בזנב מורם ובציפורניים מחודדות בחצר, מייללים בבוקר עד שמוציאים להם קערות אוכל, צרים על החלונות של הבית, מביאים לאנשי הבית 'מנחות' בדמות ציפורים וחגבים מפרפרים, והולכים מכות עם חתולי אשפתות שבאים לגנוב להם מהאוכל.

בלילה הראשון אני מוציאה לחתולים אוכל, מחלקת לחמש קעריות, אבל רק ארבעה מגיעים. כן, מוסרת לי אחותי בווטסאפ, החתול השחור חולה. הוטרינר הזריק לו אנטיביוטיקה שמכסה אותו לעשרה ימים. אני מוצאת אותו על מדרגות הדק, שוכב, נראה מוזנח ולא מלוקק. אני מלטפת את החתול השחור ומביאה לו אוכל רטוב מקופסת שימורים. הוא אוכל קצת ובעיקר מתמסר ללטיפות שלי. לא קל להיות חתול שחור.

למחרת הוא ניגש לפינת ההאכלה. אני רואה אותו מלקק מים, ושמחה שלפחות לא יתיבש. הוא לא מנסה אפילו לאכול. אני מתקשרת לוטרינר להתייעץ איתו, ומחליטה לקחת את החתול השחור אליו. הוא כמעט לא מתנגד כשאני מכניסה אותו לכלוב, אבל בדרך הוא בוכה ללא הפסק. זה בסדר, חתול שחור, אני אומרת לו מבעד לסורגים, כבר מגיעים. הוטרינר לוחץ פה, לוחץ שם. הוא לא בטוח מה לא בסדר, כי מלכתחילה החתול השחור היה עם דם בשתן וכעת אין יותר דם, אבל פוסק שיש זיהום. החתול מקבל עוד מנת אנטיביוטיקה בזריקה. תהיי בקשר, מבקש הוטרינר, ואני מבטיחה. בבקשה לא במשמרת שלי, אני אומרת לחתול השחור. אבל בבית הוא לא אוכל, אפילו לא אוכל רטוב מיוחד, ובסוף אני נותנת את התערובת המגרה לאחרים שטורפים אותו בבליעה אחת. הוא חלש מאוד, ואני דואגת. תמרחי לו אוכל על הפנים, מציע הוטרינר כשאני מתקשרת, ואני עושה את זה, לקולות המחאה שלו. הוא כועס עלי, וקם והולך ממקומו שעל מדרגות הדק.

למחרת בבוקר אני ממלאת את קערות האוכל של החתולים ורק ארבעה ניגשים. הוא לא בא אפילו לשתות מים. נעלם, אני כותבת לאחותי בווטסאפ. בינתיים אני מארגנת את אמא שלי ליציאה, ואנחנו יוצאות בשביל לכיוון המועדון. בפינה שבין הבית והשיחים אני רואה אותו, שוכב שמוט ראש, בעיניים פקוחות. אני מסיטה את מבטה של אמא שלי לכיוון אחר. אמנם לא תזכור, אבל בשביל מה היא צריכה לראות חתול שחור מת.

'מה לעשות?' אני שואלת את גיסי, ושולחת עדות מצולמת. 'תקברי אותו', אומר הגיס. 'נספר לילדה כשנחזור'. אני מסרבת. לא רואה את עצמי סוחבת גופת חתול לשדות עם את, חופרת קבר ומכסה. השותף מסכים לפטור אותי מטיפול בגופה. אל תספר לי מה עשית, אני מבקשת, אבל רואה שזה כרוך בכפפות חד פעמיות ושקית זבל אטומה. הגיס אומר, 'נגיד לילדה שהחתול נעלם. אני מוחק את חילופי ההודעות בווטסאפ ואת התמונה המפלילה'. אני לא מתה על שקרים שנועדו להגן על ילדים. שרק לא תתחיל במבצע חיפוש שכונתי אחר חתול שחור מת לגמרי כשתשוב ארצה.

מה היה השם של המנוח? אני שואלת את גיסי. אני רוצה לעדכן את הוטרינר. 'הוא מכיר אותו רק בתור 'החתול השחור' ', אומר הגיס. בינתיים אחותי הגדולה מגיעה למשמרת שלה. אני מעדכנת אותה שהחתול השחור נעלם, שומרת בינתיים על השקר שנתבקשתי לספר. אבל אחותי הגדולה שולחת תמונה בווטסאפ המשפחתי עם חתול שחור בריא לגמרי מסתובב בחצר. 'הנה חזר', היא צוהלת. לא, אני מתקנת, 'זה הספייר'.

amélie fontaine

3.8.83

בהשראת הפוסט 'מעשה בהינומה' של עדה

בחרנו בתאריך כי הוא פלינדרום. כזה שאפשר לקרוא אותו משני הכיוונים בלי שישתנה, וחשבנו שיש בזה משהו סמלי, יציב אולי, אמיתי, וגם כי קל לזכור. היום נזכרנו כי התאריך נדחף בהודעות של רשת חברתית כזו או אחרת שהשותף חבר בה. היום לפני 36 שנים התחתנו.

כל אחד מאיתנו דיבר עם ההורים שלו בנפרד. ההורים שלי שמרו על ארשת פנים שלווה, אבל כן התחילו עם שאלות מעשיות. איפה תתחתנו, איפה תגורו. הם כבר עברו חתונה אחת, של אחותי הגדולה וגיסנו. איך הגיבו ההורים שלך? אני שואלת לראשונה היום את השותף. עבור ההורים שלו זו היתה הפעם הראשונה. אמא של השותף ילדה אותו בגיל 19, כך שהיא היתה אז בת 41. הם אמרו שאנחנו צעירים מדי, השיב השותף. אני הייתי בת 20. הוא היה בן 22. משוחררים טריים חצי שנה. גם אנחנו אמרנו ככה לילדים, ממשיך השותף. גם לבת אמרנו, וגם לבן השלישי שהיה קצין בצבא. אמרנו להם שהם צעירים, שימתינו טיפה. וגם הם לא שינו את דעתם, והתחתנו. כל אחד ממלא את התפקיד שלו בהצגה של החיים, ולפעמים תפקידים שונים בוריאציות של אותה הסצינה.

אמא של השותף היתה תופרת. כזו שבונה גיזרה לפי הגוף, ותופרת שמלה לכל אחת בדיוק לפי מידותיה. נסעתי איתה לקנות בד לשמלה, וקנינו בד תחרה לבן. אחרי החתונה היא קיצרה לי את השמלה, והצרה את השרוולים, כדי שאוכל ללבוש אותה גם בהזדמנויות אחרות. השמלה עדיין בשקית בארון. 36 שנים, אבל לאן כבר אפשר ללבוש שמלת חתונה מקוצרת? היא פחות התעניינה איפה נגור, אבל שאלה מה נעשה עם כפפות. מה עם זר. ומה עם כותונת לילה. בשבילי זו היתה שפה זרה. על הכפפות בכלל לא הגבתי. ביום החתונה חפפתי את הראש וניערתי אותו. לא התאפרתי. מעולם לא התאפרתי לפני כן, למה שאתאפר לחתונה. מה כותונת, אני ישנה ערומה, אמרתי לה מול עיניה ההמומות. חברה טובה באה להיות איתי ביום החתונה ויחד שזרנו זר גיבסניות שהנחתי על הראש. בשבוע שעבר השתוללה ברשת תוכנת FaceApp# ואחותי הצעירה שלחה ורסיות צעירות וזקנות וגם גבריות של עצמה ושל האחות הגדולה. תעשי גם את, הן אומרות, תהיי יפה וצעירה. עזבו, אני מוחה, ממילא כשהייתי צעירה לא הייתי יפה. בחתונה שלך היית יפיפיה, כותבת אחותי הגדולה. ביני לביני אני מסכימה איתה. הרגשתי נהדר.

אנחנו יושבים במרפסת עם הנוף אל הואדי ועץ האגוז בעלווה ירוקה מלאה מולנו. תראי, מצביע השותף, זוג ירקונים. אני רואה שתי ציפורים צהבהבות קטנות על ענף של עץ האגוז. אני מביאה את מגדיר הציפורים שקנינו אז יחד. אני קוראת בקול מן המגדיר את הערך על הירקון:

הגדול בין הפרושים הצהובים-ירוקים באיזור. ניכר בצבע הצהוב-עז של כתמי כנפיו. גם השת והכתמים שבבסיס הזנב צהובים הם.

מילים יפות, אני אומרת לשותף, כמו שירה. שנינו עוצרים שניה על משמעות המילה 'שת' אצל ציפור כל כך קטנה. 'למקור העבה צבע בשר בהיר, ולרגלים צבע בשר ורוד', אני ממשיכה. נדמה לי שזו הפעם הראשונה בחיי שאני שומעת שיש צבע כזה, צבע בשר. 'שירתו שהיא תערובת ציוצים, מושרת לעיתים קרובות אגב מעוף כלולות עטלפי מעגלי.' בשלב הזה אנחנו שנינו מנסים לחקות מעוף כלולות עטלפי מעגלי. 'קול הקריאה המאונפפת 'דזואי' רק בעונת הקינון. הקריאות האחרות: קול תעופה 'צ'י-צ'י-צ'י-צ'י-צ'יט' שהוא רך יותר ומתכתי פחות מקול התפוחית, וכן 'צואיט' כשל הבזבוז הקנרי'. התפייטות של ממש, אנחנו מסכימים, ועוברים לארוחה שהשותף הכין והביא למרפסת. אני מביטה על הסביצ'ה דגים עם עגבניות שרי שהוא קלה בעצמו, על משקה התמרהינדי שהוא בישל וקירר, על התאנים עם גבינת העיזים וטיפות רכז החרובים שהוא זילף עליהם. כמה ארוחות הכנת לי במשך 36 השנים, אני תוהה בקול, ועדיין אתה כל פעם מפתיע מחדש.

Dijana Tolicki and Marko Arsic run Studio Firma, a photography business based in Belgrade, Serbia.

זהו יום הבוחר

בבחירות לכנסת השביעית הייתי בת 7. גרנו אז בירושלים, ואמא שלי לקחה אותי איתה לקלפי. הימים היו אופוריים, שנתיים אחרי מלחמת ששת הימים. הממשלה שתקום בעקבות הבחירות הללו תיאלץ להתמודד עם מלחמת יום הכיפורים ועם תוצאותיה, אבל הסימנים היו שם קודם. במהלך כהונת הממשלה השביעית גולדה הזחוחה אמרה 'הם לא נחמדים' על הפנתרים ופסקה 'אין עם פלסטיני' בעודה מאשרת את הקמת קרית ארבע. אני בת השבע כמובן לא ידעה דבר מכל זה. ידעתי רק שאמא שלי בחרה בי מכל הילדים, ללוות אותה לקלפי, לקחה אותי בידי בגאווה גדולה, הובילה אותי מאחורי הפרגוד, והראתה לי את קודש הקודשים, המקום שבו מתייחד הבוחר עם המעטפה ועם מגש הפתקים. אמא שלי הראתה לי את הפתק שבו בחרה ושאותו הכניסה לתוך המעטפה ששתינו שילשלנו ביחד לתוך הקופסה עם החריץ. אמא שלי היתה אז האישה הכל יכולה, החזקה, זו שגידלה 4 ילדים בזמן שאבא שלי היה עסוק בדוקטורט שלו, וגם פירנסה אותנו בשיעורי עברית שלימדה באולפן. הזיכרון ההוא גרם לכך שלא פיספסתי אף מערכת בחירות. גם בבחירות כמו הפעם, שבהן אני בוחרת בלי שום חשק, ואין לי אף מפלגה שאיתה אני מזדהה, אני לא מוותרת על עצם הבחירה. בגלל תחושת הקודש החגיגית שהשרתה עלי בהליכה המשותפת ההיא לקלפי, בגללה.

היום אני הולכת בפעם השניה בחיי עם אמא שלי לבחירות. אחותי הצעירה נסעה לחו"ל עם האחיינית השחקנית שלי, שלוהקה לסרט על השואה שיצולם בארץ מזרח אירופאית. האחיינית קיבלה את התפקיד לפני שבוע, ואמא שלה, אחותי, גילתה שהטיסה היא יום לפני הבחירות. היא מתקשרת אלי בבהילות. 'תדאגי שאמא תצביע לגנץ', היא מתרה בי, לפחות היא אם אני לא כאן. אני משתתקת. אמא שלי היתה ימנית כל חייה. בני הדוד שלה היו דמויות מוכרות באירגון האצ"ל, והיא עצמה הצביעה כל חייה לג/מח"ל או למפד"ל. בין יתר ההבדלים בינה ובין אבי הקיבוצניק נח העניין הפוליטי המובהק הזה: הוא חילוני, היא דתיה. הוא מופנם היא מוחצנת. הוא מוסיקה קלאסית, היא 'הכל דיבורים'. הוא שמאל, היא ימין. היא השתתפה בעליות לסבסטיה שבהמשך הקימו את אלון מורה. אני לא בטוחה שזה נכון מוסרית להגיד לאמא שלי להצביע למפלגה שללא ספק היא לא היתה מצביעה עבורה בימיה הטובים.

אני באה לאמא שלי בבקר, מעירה אותה. 'הסתפרת' היא מעירה 'דווקא מתאים לך', ואני מבינה שהיא חושבת שאני אחותי. 'לא אמא, זו אני', אני מצביעה גם על הפתק שאחותי השאירה לה על הבגדים שעל הכיסא שבו כתבה: היום בחירות. אין מועדון, אחותי תקח אותך לבחור. אמא שלי מתארגנת באיטיות האופיינית לגילה, ואנחנו אוכלות ארוחת בוקר. 'אמא', אני שואלת אותה, 'מה תצביעי?' היא מצביעה על הפתק שאחותי השאירה על השולחן, ליד תעודת הזהות ותעודת הנכה שמאפשרת לי לחנות בחניית נכים. כתובות עליו האותיות 'פה'. 'נו, האווז הזה', היא אומרת, 'גנץ. הוא בסדר, נכון?' היא שואלת אותי, ואני מושכת בכתפי. לא מצביעה לגנרל מהקוקפיט (כך הם קוראים לרביעיה שלהם בווטסאפ) כשהדבר החיובי העיקרי שאפשר לומר עליו זה שהוא לא ביבי, אבל אמא שלי נשמעת די משוכנעת. אני לא מתכוונת להתחיל לברר מה נשאר מהנטיות הימניות של האמא הראשונה שלי. האמא השניה שלי גרה עם אחותי, אוכלת איתה, מדברת איתה כל יום, רכה הרבה יותר כלפי החיים וכלפינו ילדיה, וגם הרבה פחות מקפידה על קיום מצוות, כמו למשל על הדלקת טלוויזיה בשבת. אני מחליטה שאמי השניה השתכנעה להצביע גנץ, ולכן משלימה עם העניין.

אנחנו מגיעות לבית הספר שבו אמי רשומה להצביע. תור ארוך משתרך לפני חדר הקלפי, רובו מורכב מנשות בית האבות שאליו לקחתי את אמי ביום הכיפורים. אני מושיבה אותה בצד, ועומדת בתור. הזקנה שמאחורי דורסת אותי עם ההליכון שלה. 'אולי תתני לי לעקוף אותך', היא אומרת, 'אני זקנה וקשה לי לעמוד'. 'ראי', אני מצביעה על אמי, אני כאן איתה. אולי תשבי בצד כמוה וכשיגיע תורך תכנסי. 'אבל אני עם אברהם', היא אומרת, ומצביעה על הזקן הגבוה שעומד לפני בתור. אברהם, אני מיד מזהה, הוא החתיך של בית האבות. באבירות אופיינית הוא נותן לכל הזקנות ש'באו עם אברהם' להכנס לפניו לתור. 'אני אהיה אחרון', הוא אומר לי, ואני שואלת אותו איך הוא מבלה את זמנו בבית האבות. את יודעת, הוא אומר, כשיש ריקודים אני משתדל לרקוד עם כולן, כדי שאף אחת לא תיעלב, והעיניים הכחולות שלו נוצצות. 'אני רוקד גם עם אלה שקשה להן לרקוד'. גם אני טובעת בתכלת של העיניים של אברהם, ומאפשרת לשתי זקנות בכיסא גלגלים לעקוף אותי. אלא שמקדימה עומדת אישה בשנות הארבעים שלה, והיא רותחת. 'למה אתה מאפשר להן להכנס לפני?' היא סונטת בשומר. 'אני אתלונן עליך ולא תקבל תשלום', היא מאיימת. הטונים מתחילים לעלות. אנשים עומדים בתור לקיים מצוות הבוחר, וכל התיסכולים שלהם גואים בהם. 'הם זקנים וחולים', פוסק השומר, ומעצבן אותה עוד יותר. היא מאדימה וצועקת: 'חוסר תרבות. חוצפה. תור זה תור. הרי אם תהיה מלחמה גם הזקנים יילחמו', ואני מרימה גבות, איזה טיעון מוזר. אברהם פונה לזקנות 'שלו' ושואל: 'ואם תסיימי לבחור מה תעשי? תחזרי ללובי של בית האבות ותשבי עם כל החבורה לרכל. אז תשבו כאן ותדברו', והוא צוחק. הזקנה שרבה עם האישה רוטנת: בגילי אין לי סבלנות לעמוד בתור, אבל אברהם שכנע אותה. אני מבינה למה ביום כיפור כשאברהם נכנס לתפילת מוסף עבר רחש בין כל הנשים כמו רוח בערבי הנחל: 'אברהם הגיע'.

כשאנחנו חוזרות הביתה, אחותי הגדולה שואלת מה הצביעה אמא. גנץ, אני עונה. אחותי הגדולה נחרדת: אבל אמא תמיד הצביעה מחל או מפדל. אמא של היום שונה, אני עונה, וגם מחל ומפדל של היום שונות מהמפלגות של פעם. 'אמא של פעם מורטת את שערות ראשה' מוסיפה אחותי רגשון אוחז בראשו בבעתה, ומוסיפה 'אם היתה הולכת איתי היתה מצביעה שונה'. אני לא עונה 'אבל את לא כאן', ואולי הייתי צריכה. הרי גם אני התלבטתי בעניין, אבל אני שלמה עם ההחלטה שלי. בסופו של דבר היתה לבד בקלפי, אמא שלי השניה, הנוחה לשכנוע, הרכה והנעימה, היא והמעטפה והפתק שבו בחרה, בעצמה.

(ותודה לי', ששלח לי את הסרט הקצר הבא. מצאתי אותו עם כתוביות בספרדית. למי שיחזיק מעמד, תכינו טישו)

צנח לו זלזל

הוא פרופסור חשוב ומוביל בתחומו, ושולח ידיו גם לתחומים אחרים מפעם לפעם. הכתיבה שלו אינטליגנטית ולא שגרתית, ואני אוהבת לקרוא את מאמריו שמעוררים שאלות, מחדדים תובנות ומאירים דברים מזווית חדשה. לכן שמחתי כשנתקלתי ברשומה שלו, הפעם אישית, כמו-בלוגרית, ותכננתי לקרוא אותה בהפסקת הצהרים, קינוח אינטלקטואלי. לא התאכזבתי. הוא סיפר על אביו, על סבו, על תולדות המשפחה. הוא תאר את השכונה שבה גדל, והתענוג שלי גדל עוד יותר כי הוא בן עירי, ואני מכירה היטב את הרחובות ואת המקומות שהזכיר. ואז העיניים שלי התרחבו בהלם, הביס שלעסתי התפרץ החוצה אל השולחן במיליון רסיסים, והייתי צריכה לאסוף את הלסת שלי מהרצפה.

זיהיתי את הזלזל.

כשאחותי הגדולה היתה נערה בכיתה ז' או ח', היו לה המון מחזרים. לפחות כך זה נראה בעיני, אחותה הצעירה ממנה בחמש שנים, שספגה ממנה מצד אחד יחס שנע בין עלבון להתעלמות, ומצד שני הייתה ממונה על ניפוי הטלפונים. היה לנו טלפון חוגה שנהבי שנח על מדף בפינת הכניסה לבית, במדף מתחתיו שכן ספר הטלפונים עב הכרס, ומתחת לשני המדפים היתה מגרה ובה ניירות וזנבות עפרונות. בפינה ההיא היתה גם מראת קיר, ועל הרצפה עמד עציץ ענק ובו צמחה מונסטרה רחבת עלים. אחת לכמה שבועות אבא היה מטיל עלי משימה מיוחדת ועדינה, והיה עלי לעבור בצמר גפן ספוג מים על עלי המונסטרה ולהסיר מהם את האבק. ביני ובין המונסטרה נוצרה לפיכך אחווה מיוחדת, וכשמילאתי את תפקיד המזכירה של אחותי הגדולה, ליטפתי את עליה, מבחינה בניצנים חדשים של עלים ירקרקים גלולים שטרם נפרשו, ועוקבת אחר העלים הותיקים שגונם ירוק כהה, עד שהזקינו והחלו להצהיב בשוליים.

טלפון היה בימים ההם אמצעי חירום יותר מאשר כלי תקשורת. ההורים שלי לא הבינו מדוע אחותי הגדולה מחבקת את השפופרת ומבלה שעות על הרצפה בצל עציץ המונסטרה, בהנהונים ובצחקוקים. בכורת ילדיהם, אחותי הגדולה ספגה את מירב השגיאות שעושים הורים עם ילדים מתבגרים. הם זעמו עליה כי חשבון הטלפון תפח, וקנו מנעול מיוחד שאותו הרכיבו על החוגה. אחותי מחתה, רטנה, בכתה, אולם הסכינה והסתגלה למצב שבו היא בעיקר מקבלת שיחות. במגרה שמתחת לטלפון נח גיליון שמות של מחזריה ומבקשי קירבתה. ליד כל שם סימנה אחותי את התשובה הנכונה. כשהטלפון היה מצלצל, זה היה התפקיד שלי לענות לו. היו לה כינויים שונים למחזרים שלה, ואני למדתי לזהות את קולם, ולדעת אם להעביר את השיחה לאחותי, לומר להם להתקשר שוב מאוחר יותר או לדחות אותם בקש. 'הזלזל' היה מחזר נלהב שכתב שירים לאחותי הגדולה וביקש את קירבתה ללא לאות. בכל פעם שאחותי הגדולה קיבלה ממנו מכתב ובו שיר אהבה שבו הקטין את עצמו וביקש להסתופף בחברתה, היא היתה מעקמת את פרצופה, וקוראת לפני את השיר בהגייה מוגזמת ופורצת בסוף בצחוק. היה לאחותי חוש דרמטי מפותח, ונדבקתי בזלזול שלה כלפיו. לא הבנתי איך הוא לא קולט את הרמזים הרבים והחוזרים ולא מסיק מסקנות מכך שתמיד כשהוא מתקשר הביתה אחותי לא נמצאת. אחותי אוהבת הספרות קראה לו זלזל בגלל ביאליק, כינוי הולם בהתחשב בנטיות הפואטיות שלו. בכיתה ט' נסענו כולנו לאנגליה לשנה, ואחותי חזרה לכיתה י' לסערות רומנטיות חדשות שבהן אני כבר לא הייתי מעורבת ישירות. אחד ממחזריה בתקופה זו עבד בבזק שרק נולדה אז והעניק להורי שהיו חסרי קשרים ופרוטקציה מספר מדהים שקל לזכור, שמלווה אותם עד היום, כשהשימוש היחיד שנעשה בו הוא כשעמותות שונות מתקשרות לבקש תרומה. הזלזל נדחק ממחשבתי ונעלם.

במאמר שקראתי הוא סיפר על אחותי. כמובן לא בשמה, אולם זיהיתי אותה מייד. הוא קרא לה 'הנערה אשר אהבתי', וידע לומר שהתחתנה ולאן עברה. אהבה חד סיטרית היא כאב קשה שמותיר צלקות, אולם דומה שבמקרה של פרופסור זה הפצע נשאר פתוח והכאב הפך לבן לווייה קבוע.

הייתי חדשה בעיר, בבית הספר, בכיתה, מספרת לי אחותי בטלפון. בדיוק עברנו מירושלים, ואני חיפשתי חברים חדשים, שולחת קנוקנות לכל עבר. השתתפתי בחוג הדרמה בבמת הנוער, הלכתי לחוג סיירות של המורה לטבע בבית הספר. הזלזל היה במחזור מעלי, והשתתפנו יחד בחוג הסיירות. הוא היה נחמד, ביישן ומוכשר. פעם שלחנו שנינו חיבור לתחרות חיבורים שארגנה המועצה הדתית, הנושא היה משה שראה את הארץ מנגד ואליה לא בא. הוא קיבל פרס ראשון, ואני, מספרת אחותי, קיבלתי פרס שני, חמישה חומשי תורה עם הקדשה מיוחדת שיש לי עד היום. אנחנו מדברות גם על הרשימה ההיא, ליד הטלפון. מעולם לא שקלתי אפילו לצאת איתו, היא מודה. לא עשה לי את זה. לפני כמה שנים פגשתי אותו במקרה ברחוב. הוא זיהה אותי (ואני מרימה גבה, כי אחותי כיום רחוקה מאוד מבחינה חיצונית מהנערה החיננית שהיתה בשנות השישים והשבעים) ואפילו אמר לי כמה שאני יפה, והסמיק. טרגי, מסכמת אחותי הגדולה ואני שומעת אותה מנענעת בראש, אבל אז היא צוחקת. זהו בדיוק אותו הצחוק שהיה מלווה את קריאת שירי האהבה של הזלזל בזמנו. מודה שנדבקתי, וצחקתי יחד איתה, מרגישה בו זמנית גם את הלעג וגם את אדי רגשות האשם העצמיים שלי על חוסר הרגישות כלפי האיש שאהב את אחותי כל חייו.

Martin Wehmer

עונת היומולדת

פעם קראתי ראיון עם הפסיכולוג הראשי של מדינת ניו יורק שהאמין באסטרולוגיה. 'אתה באמת מאמין שניתן לחלק את כל האנושות ל-12 סוגים?' שאל בפליאה המראיין, והפסיכולוג חייך ואמר '12 זה באמת הרבה מידי'. במשפחה שלי יש בתולות ועקרבים, שוורים, טלאים, דגים ונסיכות, אבל בעיקר יש מקבץ גדול של מאזניים בימי הסתיו המתקררים ודליים לימי הגשם. כולם היו דליי: החבר הראשון שלי היה דלי, ואחותי הגדולה היא דלייה ובעלה דלי וגם השותף שלי דלי. וכעת השאלה היא איך לציין את היום והאירוע.

אני מתכונת לפתוח קבוצת ווטסאפ חדשה לרגל האירוע ומגלה שקבוצה כזו כבר קיימת, מלפני שנתיים, מעדכנת את המספר הנכון ומפעילה אותה. אלא שאז הבת מתקנת אותי: מסתבר שהורדתי שנה מהגיל הנכון של השותף. בגילו מספיק להיות רזה כשהשערות עדיין מחוברות לראש, גם אם הן מאפירות, כדי להוריד שנה מהמונה. או שאני מדחיקה. בינתיים אנחנו משריינים תאריך כמה שבועות קדימה. אני מבקשת מהילדים רעיונות אבל על מי אנחנו עובדים: ביני ובין השותף יש הסכם שלא מפתיעים זה את זו. בכל זאת אני מתכוונת להגיש לו הצעות 'מבושלות', עניין של ניסיון עבר. אם נסענו לחופש משותף בחו"ל או חגגנו יומולדת באירוע שדורש יותר מהזמנת כל הצאצאים אלינו הביתה לבישולים שלו זה כי אני ארגנתי, הוא אישר. אני ארגנתי נסיעה לפסטיבל המסכות בונציה לפני כמה שנים. אני תיאמתי ביקור במבשלת שיכר וטיול בשמורת הטבע שאליה נהגנו לקחת קבוצות לפני שנתיים. אני אירגנתי ביקור טעימות יין וגבינות ביקב לפני שנה. המסקנה שלי מהשנים האחרונות שכל אירוע צריך להתחיל בטעימות אלכוהול, עושה פלאות למצב רוח של כולם.

אחותי הגדולה בינתיים מתכננת מגה-אירוע ליום ההולדת של בעלה. אחותי רכזת התרבות של הישוב שלה מאז הקמתו בערך, כך שאין אצלה אירועים קטנים. תוסיפו לזה את העובדה שהגיס שלי הגיע למספר עגול, ושלפני שנתיים הם לא חגגו כי אמא שלו נפטרה, ושנה שעברה אבא שלי נפטר. ילדים, גיסות, אחיינים, ובני דודים שלו, כולנו מוזמנים. סיור במחוזות ילדותו בעכו, ארוחה גדולה במסעדה, סרט שהיא הפיקה מתמונות סרוקות וסרטונים. זה אומר לקחת יום חופש מהעבודה, אבל גיסנו הגיע למספר עגול, ואחותי יודעת ללחוץ כשצריך. ובכלל, למה אנחנו מתקשים להתגייס לשמחה. כשם שהייתי זורקת הכל ומתגייסת אם היה קורה אסון, צריך להשתתף באותה מידה לפחות בשמחה.

בבוקר היום שלפני, השותף מפתיע: תכיני תיק. בואי ניסע לשם כבר היום בערב. אמצא לנו מקום. אנחנו נוסעים, ומגיעים בגשם שוטף לעכו העתיקה. אני מתאהבת בחדר שלנו, בחלון שניבט לים, בעובדה שהליכה בסימטאות של עכו זה קצת חו"ל עם נגיעות של יפו ושל הכפר הערבי שלנו. למחרת בבוקר אני מעדכנת את אחותי הגדולה שסגרירי אבל לא גשום, והיא נושמת לרווחה. התוכנית יוצאת לדרך.

כמו יפו בלי הצפיפות והמסחרה

מבט מבפנים

החדר שלנו בקומה העליונה

גיסי נולד במחנה עקורים בגרמניה. אמא שלו שרדה את אושוויץ ואת צעדת המוות עם רגל שבורה בגיל 19. את אבא שלו לא הכרתי. נפטר מסיבוכים רפואיים של השואה עוד לפני שהגיס פגש את אחותי. הם הגיעו לעכו וגרו בעיר העתיקה, והגיס מראה בהתרגשות רבה את החצר שבה שיחק. לאמא שלו היתה מסעדה בעכו, מסעדת פועלים אשכנזית שמכרה גפילטעפיש, רגל קרושה ומרק עוף. האורח המפורסם ביותר היה פול ניומן, כשכל ההפקה של הסרט אקסודוס אכלה אצלה צהריים.

אחותי מספרת לכולם איך היא והגיס נפגשו. היא היתה בנח"ל, ועבדה במרכזית הטלפון. באותם ימים היו בכל הסביבה 3 קווי חוץ, ושנים תמיד מקולקלים. היא בעיקר העבירה שיחות פנימיות בתוך היישוב. ואז הגיע השיחה מגיסי. קו חוץ, הוא ביקש, והיא ענתה – תמתין בתור, כמו כולם. והוא, שהיה רגיל שהבנות מעבירות לו קו מיד, ירד למרכזיה כדי לראות מי העזה לשים אותו בתור כמו אחד העם. לגיס שלי היה קסם הורס בסגנון ז'ראר דפארדייה הצעיר, וכשהוא פגש את אחותי הקלולסית היא מיד נתנה לו. קו חוץ, כמובן. כשאחותי מספרת את הסיפור היא עדיין מסמיקה. אני מבינה אותה לגמרי. גם אני הייתי נותנת לו קו חוץ.

עכו, פברואר 2019. צילום: אני

העמק הוא חלום

שלושה נינים של אמא שלי עולים השנה לכיתה א', וביניהם הנכדה הגדולה שלי. אחותי הגדולה, הסבתא של שני הנינים האחרים, שולחת תמונות של שניהם, בן של בת א' ובן של בת ב' שלה, עומדים ומחייכים חיוך ענק ומחזיקים כל אחד את ה'צוּקֶר טוּטֶה' שהיא הכינה להם. צוּקֶר טוּטֶה הוא קונוס ענק שעשוי מבריסטול מגולגל, מעוטר בציורים ומדבקות וממולא בכל מיני הפתעות לילדי כיתה א' – כלי כתיבה וקלמר, מחקים ריחניים ולורדים זרחניים, וגם ממתקים לחבב עליהם את המעבר. אף דנה לא נמה עם הממתקים שאחותי הגדולה מכינה. אחותי מצרפת גם תמונה של הבת הבכורה שלה, עם הצוּקֶר טוּטֶה המקורית שהכינה לה הסבתא היקית שלנו, מהקיבוץ בעמק. הנינה הראשונה זכתה במה שאף נכד או נין אחר של הסבתא המיתולוגית לא זכה, ואחותי מחדשת את המסורת. אני חושבת לאמץ גם כן את הרעיון ולהכין לנכדה שלי צוּקֶר טוּטֶה משלה. כניסה לבית הספר היא טקס המעבר המשמעותי הראשון בחיים שאני זוכרת מעצמי. אני זוכרת את התלבושת האחידה (חצאית קפלים בצבע ירוק יער וחולצת כפתורים בצבע ירוק בהיר; על הכיס הקדמי היה תפור סמל בית הספר), את ההתרגשות של המפגש עם הסביבה החדשה, הכניסה הרחבה, המסדרון, הכיתה. את החברה גליה שהכרתי מהגן שהחזיקה לי חזק ביד, את אמירת השלום לאמא שהשאירה אותי בכיתה הומה ילדים זרים. אני זוכרת את המורה שנזפה בילד שמצץ אצבע ואחר כך גם משחה לו את האגודל בשכבת דבק פלסטיק עבה, וכמה הזדהיתי עם הילד האומלל ובו זמנית שמחתי בלב שזה לא אני, כי גם אני מצצתי אגודל עד חודש לפני כן. למדתי להסתפק בסלסול תלתל סורר בין אצבע ואגודל, מנהג שמלווה אותי עד היום.

בינתיים אנחנו מתלבטים אם וכיצד לחגוג את יום ההולדת של אבי, שנפטר השנה. אני פוסקת שכן. לא ברור לי למה צריך לציין רק את יום המוות מכאן ואילך, ונראה לי חבל לוותר על המפגש המשפחתי ההומה סביב יום ההולדת של אבי שנולד בקיץ. למה לא נגשים את המפגש שתכננו שנה שעברה, ושלא ביצענו כי אבא הטיל וטו כי חם, אני מציעה, ובווטסאפ האחים יש הנהוני הסכמה. תכנית המגרה משנה שעברה נשלפת: אנחנו נפגשים במרכז המבקרים בתחנת הרכבת החיג'אזית בכפר יהושע, ואחותי הגדולה מספרת לילדים איך סבא היה נוסע ברכבת העמק, איך היה יורד ממנה לקטוף פרח והספיק לחזור לקרון, ואיך פעם נרדם והגיע כמעט עד דמשק ('אל תגזימי', משתחזר לי בראש קולו של אבי, 'הגעתי עד צמח'). אחר כך אנחנו נוסעים ברכבת העמק המחודשת מתחנת כפר יהושע עד בית שאן, אוכלים במסעדת רוזליה, וממשיכים לבריכה שבה בילינו קיצים רבים וארוכים בילדותינו, בקיבוץ של הסבתא מהעמק. בת דודתי שעדיין גרה שם מתנדבת ללוות אותנו לבריכה, ואני מאוד מעריכה את הדרך שבה היא בולעת את מענה הלשון המופתע שלה כשהיא שומעת שנגיע כשלושים-ארבעים איש, מחציתם ילדים ופעוטות. אין ספק שהחספוס הקיבוצניקי שלה התעדן מאוד עם השנים.

רכבת העמק ומרכז המבקרים בכפר יהושע, בול מתחילת העבודות על הקו המחודש ב 2011

איפה המקפצה של הבריכה, אנחנו שואלים את בת הדודה באכזבה. המקפצה האימתנית בגובה 5 מטר, הטילה צל ענק עלינו כילדים עירוניים שהגיעו לקיבוץ בקיץ. הבטנו בעיניים כלות בילדים המקומיים רצים על המקפצה הגבוהה וקופצים ממנה לבריכה בסלטות מלוות בצווחות, רק כדי לשוב לעמוד בתור ולטפס בסולם. המקפצה בבריכה היתה ההוכחה לילידיות, כמו הצבע השחום של גופם וכפות הרגליים שלהם שהיו קשות כמו סוליות, ושעליהם הלכו יחפים על השבילים הרותחים של העמק. אני ויתרתי מראש, היו לי דאגות אחרות במשק כמו איך למנוע את הכוויות שחטפתי בכל חשיפה לשמש, אבל אחותי הגדולה התעקשה ללכת יחפה עד שדרכה על דבורה מעוכה שעקצה אותה וגאלה אותה מייסורי הקפצוצים הגרוטסקיים מצל לצל שרק הדגישו את עירוניותה המגונה. מישקה המציל, גוף בצבע ברונזה ושיער לבן ארוך שמשל בממלכת הבריכה ביד רמה ובביטחון של זכר אלפא, גרס שמי שעולה בסולם השלבים יוכל לרדת מהמקפצה רק בקפיצה למים, אין חרטות. פעם אחת בלבד עליתי בסולם, לבי דופק בחזקה. מלמעלה הגובה היה בלתי נתפס, המים רחוקים וירקרקים. אני לא זוכרת את הקפיצה, אם כי ברור לי שקפצתי, אחרת הייתי עדיין שם. 'כבר לפני כמה שנים שיפצנו את הבריכה וביטלנו את המקפצה', מסבירה בת דודתי, 'היא היתה ממש לא בטיחותית'.

בצוּקֶר טוּטֶה שאני מכינה לנכדתי הבכורה אני שמה כמיטב המסורת ציוד לכיתה א' וממתקים. כשהם גרו אצלי סיפרתי להם סיפור בהמשכים. היתה שם דמות של ננסית זעירה בשם שינדה-קארה, שם שנגזר מהדמות של קרשינדו הגמד מכוכב החלומות, החבר הבלתי נראה של חנה'לה חלמנה'לה הקיבוצניקית, מחווה לספרה של דבורה עומר. אני מחפשת לנכדה את הספר ההוא, מוכנה לחטט בחנויות יד שניה, ומגלה לשמחתי שאפשר לקנות עותק חדש בחנות ההוצאה של ספרי 'דני': כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי. הנכדה קורעת את העטיפה הצבעונית וקוראת את הכותרת בעיניים נוצצות. יום יבוא ואעלה על הכתב את הסיפור שאני סיפרתי להם. בינתיים אני רק יכולה לקוות שלא נס ליחו של הסיפור על קרשינדו. מודה שלא קראתי אותו שנית.

 

into the unknown, Natalie Foss

חלף עם הרוח

אחותי הגדולה אומרת: אחינו חלה פעם בשלבקת חוגרת. הוא הגיע לחדר מיון עם כאבי תופת וסרב לקחת משככי כאבים. אחותי הקטנה אומרת: אחינו חלה פעם בשלבקת חוגרת. הוא היה חולה נורא, וסבל כאבים חזקים מאוד. הוא ריפא את עצמו באמצעות עקיצות דבורים.

ילקוט הסיפורים על אחי מלווה אותי מילדות. לפעמים אני זו שמספרת אותם:

אחי רץ למרחקים ארוכים ואני מלווה אותו על אופניים.

אחי עושה טיפולי שורש בלי הרדמה.

אחי קם בבוקר ורץ לפחות 20 ק"מ, כל בוקר.

אחי רץ אולטרה מרתון, מאה ק"מ. איך היה, אני שואלת אותו, והוא עונה, תשעים הק"מ הראשונים היו קלים.

אחרי ריצת מרתון אני מציעה לאחי להתקלח והוא עונה: אבל לא הזעתי. אני מביטה בו. זה נכון.

אחי משרת ביחידה מובחרת ורץ בסיני. הוא מגלה שחצה את הגבול רק אחרי שנתקל בשלושה חיילים מצרים שתוהים מי האיש הזר שעלה מן החולות. אחי מדבר אליהם באנגלית, משכנע אותם שהוא תייר, מתלהב מהנשק שלהם, מחמיא להם, משכנע אותם לתת לו לנסות וכשהנשק בידיו הוא מכוון אותו אליהם, לפני שהם מבינים מה קרה הוא מריץ אותם לכיוון ישראל. כשהם לא יכולים להמשיך הוא משאיר אותם מתנשפים על סף התקף לב בגבול מצרים, וחוזר ליחידה שלו עם נשק שלל.

אחי גר בחירבה על שפת הנחל; לפרנסתו הוא עובד בקטיף במטעי המושבים בסביבה. ההספק היומי שלו שווה לזה של שלושה אנשים רגילים. גיליתי, הוא מספר לי, שבזבוז הזמן העיקרי בקטיף הוא בהליכה מן העץ למיכל הפירות וחזרה, אז אני עושה את זה בריצה.

אחי חי תקופה מסוימת בניו זילנד. הוא מתחבר לקהילה היהודית, וחוזר לשמור על חלק מהמצוות. הוא הופך לקורא הקבוע בתורה שלהם. את הרב הוא שואל אם מותר לרוץ בשבת. לאן אתה רץ בשבת? תמה הרב, ואחי עונה: לבית הכנסת. 20 ק"מ לכל כיוון. אם לבית הכנסת, עונה הרב, אז זה בסדר.

אשתו של אחי רצה בקבוצה של ארבע את מרוץ 'מהר לעמק'. זהו מרוץ שליחים קבוצתי שאורכו הכולל 215 ק"מ, והוא נמשך כ 20 שעות. המרוץ מחולק לקטעים, וכל פעם נציגה אחרת של הקבוצה רצה אותו. השותף מצטרף אליהם כדי לטפל בצד הלוגיסטי: דואג שהבנות ינוחו בין קטעי הריצה שלהן, מקפיץ את הקבוצה מנקודה לנקודה, מאכיל ומשקה. אחי מגיע לבקר את הקבוצה אחרי העבודה, ומצטרף לאשתו לקטע שלה. ואחריה מצטרף לקטע הבא. והבא, וזה שבא אחריו. ושוב הוא מצטרף לאשתו, וכו'. הוא עוזר להן לעבור את קטעי הריצה, מלווה אותן, מספר לי השותף וביחד אנחנו מחשבים את מספר הקילומטרים הרצופים שהוא רץ, ככה, דרך אגב. הוא הפסיק כי היה צריך לחזור הביתה לטפל בבנות ובכלבים, ולמחרת חזר לעבודה, כמובן.

בכל יום רביעי אחי מגיע לבקר את אמי וישן אצלה. הבוקר, אחרי שחזר מריצה בשבילים בין שרידי הפרדסים, אנחנו מתפנים לדבר על השלבקת. היו לי כאבים בכליה, הוא אומר. "הכאבים נמשכו שבועיים ולא ידעתי מה קורה. פחדתי שאני הולך לאבד כליה. הגעתי לחדר מיון". איך היו הכאבים, אני שואלת, והוא אומר, לא נוראים, אבל ללא הפסקה. זה תיאור די מדויק של מה שאני מרגישה. בחדר מיון הרופאים גילו את הפצעים ואיבחנו את השלבקת. מה הסיפור עם הדבורים? אני שואלת. אה, הוא אומר, למחרת רצתי את ריצת הבוקר ושתי דבורים עקצו אותי. אני חושב שאני קצת אלרגי לעקיצות דבורים והעקיצות התנפחו. אחר כך כבר הרגשתי הרבה יותר טוב. סך הכל, הוא אומר, זה נמשך בערך שלושה שבועות. אני חושבת על התחום האפור שבין המציאות ובין הגירסאות שאנחנו מגלגלים במוחנו. כבר למחרת רצת? אני תוהה, כי כל השבוע הזה אני נמנעת ממאמץ, לפי הוראות הרופאה. בטח, אומר אחי. כבר בבית החולים עם האבחון נמאס לי, לא התחשק לי לחכות להסעה הביתה, אז רצתי מחדר המיון הביתה. אני מציירת לי מפה בראש עם המסלול. מדובר בכ-15 קילומטר באזור הכי חם בארץ.

Oleg Shuplyak, Hidden Images

זאת לא אני שמתקדמת, זה רק הזמן שמתרחק*

ביום ראשון של השבוע האחרון של הסמסטר, הבת שלי ילדה את בתה הרביעית. ביום ג' של השבוע האחרון של הסמסטר נפגשתי עם הכהנת הגדולה. יש לי בשורה משמחת, אני מספרת לה, ועיניה נעוצות בי בציפיה דרוכה. אני יודעת למה היא מחכה. אני מאכזבת אותה. 'נולדה לי נכדה', אני מבשרת לה. באותו יום כששבתי מהוראה, ראיתי על צג הנייד שתי שיחות פנימיות בלתי מזוהות שלא נענו. התקשרתי למספר וענו לי מלישכת הרקטור. אלא שהרקטור עצמו כבר לא היה שם. הוא כבר ידבר איתך מחר, אומר לי הקול. יש לי סבלנות, אבל הכהנת הגדולה חסרת מנוח. מה יהיה? היא תוהה בקול. ומתרה בי: מיד כשאת שומעת תודיעי לי. הראשונה. ואחרי הרהור קל מוסיפה בהתחשבות: תוכלי להתקשר קודם לשותף שלך, אבל אני השנייה.

למחרת, ביום ד' של השבוע האחרון של הסמסטר תפסה אותי השיחה בדרך. נהגת זהירה, שמתי אותה על רמקול, והשותף יושב לצידי. מדברים מלשכת הרקטור. תוכלי לדבר איתו? כן, אני מסכימה, ושומעת את הבשורה מפיו ישירות. אחרי הכל השיחה הראשונה אכן היתה לכהנת הגדולה. השותף הרי ישב במושב הנוסע לצדי ושמע את הדברים יחד איתי. אני אכריז על כך הערב, שמחה הכהנת. באותו ערב מתקיים ארוע לכבודה שעליו עמלנו שתינו עמל רב. יחד חשבנו על רשימת המרצים, שאליהם פניתי אני. אל תחסכי בהוצאות, משכנעת אותי הכהנת, אני אכסה כל הוצאה מעבר לסכום הרגיל. שכנעתי אותה שכיום כבר לא מכינים הזמנות למשלוח בדואר, אבל לא ויתרנו על הזמנה מעוצבת במייל. איך ההזמנה? שאלתי אותה, והיא אמרה משהו על הצבע שלא אהבה. לבי נחמץ. חבל. אבל כשהגיעו הפוסטרים לתלייה ברחבי האוניברסיטה והבאתי לה אחד הביתה היא שמחה כמו ילדה קטנה, ויחד תלינו את הפוסטר על דלת חדר העבודה שלה. 'והצבע כל כך מתאים לדלת' היא אמרה מביטה בי מן הצד, בצורה שגרמה לי לחשוד שהיא שמעה מנימת הקול שלי כמה התאכזבתי שלא אהבה אותו. אין מערבבין שמחה בשמחה, אמרתי לה. הערב כולו שלך. את השמחה שלי נחגוג פעם אחרת. היא משתתקת, אבל אני רואה שהיא מחפשת מוצא לעקוף את האיסור שלי לדון בי. בערב היא אמנם לא מבשרת את הבשורה מפורשות, אולם בדברי התודה שלה היא פונה אלי בתואר פרופסור, ומיד עובר רחש של הפתעה בקהל הרב. ברור לכולם שהיא לא שגתה במילים שאותן היא בוחרת בקפידה.

השיחה השנייה היתה לאבא שלי. לפני ארבעים שנה אבא שלי חלה בסרטן ופרש מהמסלול האקדמי הפורמלי, ויתר על הקידום ועבר למסלול המחקרי. ביום ה' של השבוע האחרון של הסמסטר הייתי אצלו בערב, והוא ברך אותי, שמח בדרכו השקטה. השבוע אחותי סיפרה לי שעל מסך המחשב שלו נשאר מסמך אחד פתוח. אבא שלי מעולם לא השאיר מסמכים פתוחים. הוא החל לכתוב מכתב לקרוב משפחה בחו"ל שעמו הוא עמד בקשרי מייל ובו בישר לו עלי.

אחותי הצעירה שמעה על כך שלישית. איזה שבוע יש לך, היא אמרה. נולדה לך נכדה חדשה, ועכשיו התואר. מהר תמלאי לוטו, כי דברים טובים באים בשלשות. אחותי הגדולה מיד פרסמה הודעה על כך בפייסבוק. 'על אף ידיעה שפרסמתי לא קיבלתי כל כך הרבה לייקים', היא מתלוננת בטון של פחחחח, רק מעיד על סדרי העדיפות של האנשים כיום. אחי קיבל את הדברים ברוגע מוחלט. הייתי בטוח שאת כבר ממזמן, אמר.

ביום ו' של השבוע האחרון של הסמסטר נפטר אבי. המילים האחרונות שלו לאחותי היו 'אני מיואש'. אני מהפכת בהן הרבה מאז. 'אני מיואש' מעיד בעיני על אהבת החיים שלו, על הידיעה שהוא עוזב מאחוריו חיים מלאים וטובים, חיים שחבל לו לעזוב. אני מבינה אותו. לא רוצה לחשוב שהמוות גאל אותו מייסוריו, כמו שנוהגים לנחם. הבריאות של אבא שלי אמנם התדרדרה במהירות. בשבועות האחרונים שוב לא היה יכול ללכת ובימים האחרונים גם לא לעמוד. כבר התחלנו לדבר על עזרה מסיבית יותר של מישהו שיוכל להרים אותו, כי את זה אחותי לא יכלה לעשות, והרעיון היה מאוס בעיניו. אבל החיים שלו היו טובים, והוא הבין שהם אוזלים לו. זהו 'אני מיואש' של אדם שמודע לקיצו. עדיף בעיני לעזוב כך, לא מוקדם מדי אבל גם לא מאוחר מדי. אני מוחה דמעות, והלב שלי כואב פיזית בידיעה שהוא לא ישוב, אבל אני מגיעה למסקנה שזה בכל זאת היה הדבר השלישי בסידרה של השבוע האחרון של הסמסטר, וכמה טוב שהדברים קרו בסדר שבו קרו.

Jeremy Miranda, Book Shelters, 2011

*מעגלים, ג'יין בורדו; מילים: מיטל קדוש

לאבא שלי יש סולם

ערב שבת, ואחותי מתקשרת, בוכה. אל תשאירי אותי לבד, היא מבקשת. כשאבא קרא לה לבוא הוא אמר לה 'אני מיואש'. בחוץ גשם זלעפות לא חדל לרגע, ואני לוקחת את המעיל ומפתחות הרכב ונוהגת במהירות המרבית האפשרית. מטחי מים ניתכים כל הדרך על שמשת המכונית, והעיניים שלי עונות במפלי דמעות. מחוץ לבית של אחותי חונה ניידת של נט"ן, אורותיה הכתומים מהבהבים בשתיקה. בסלון יחידת הדיור יושבת אמא שלי והבת של אחותי יושבת צמודה אליה, מחבקת אותה. בתוך חדר השינה שוכב אבי על מיטתו, ושני פרמדיקים מחברים אותו לאינפוזיה. לצד המיטה ניצבת אלונקה על גלגלים, ויש שם גם מכשיר מהבהב בירוק ובצפצופים. הוא בהכרה מלאה. כואב לי הגב, הוא אומר, ומבקש שישכיבו אותו על הצד. גם הרגל כואבת לו. האם הוא אלרגי למשהו? שואל הפרמדיק את אחותי, ואבא שלי האלבינו עונה במקומה: 'לשמש'.

האם לקחת אותו למיון או לא, זו השאלה. אבא שלי משיב: אם זה ישפר את המצב. אני יוצאת מן החדר כשהפרמדיקים מעלים אותו לאלונקה ושומעת את הקריאה הבהולה: קארדיאק ארסט, קארדיאק ארסט! הפעולות שלהם דחופות כשם שהן מיומנות. הם מתנפלים על אבי עם זריקת אדרנלין ומסיכת חמצן. השמיים מוארים בברק והרעם מחרה מחזיק אחריו בקול נפץ, והגשם לא מפסיק לרגע. אחותי ואני עולות לאמבולנס ואני מחזיקה לאבי את היד. הוא כבר לא בהכרה, אבל נושם. היד שלו קרה ורטובה מהגשם, ואני מנסה לחמם אותה.

אנחנו נכנסות אחרי האלונקה לחדר המיון, ואני אומרת לצוות הרופאים – בלי מכונות הנשמה וזונדות. לא להחיות? הם שואלים, ואני אומרת לא. בו זמנית אחותי אומרת כן, להחיות. מבטו של הרופא נח עלי, על אחותי, וחוזר אלי: מה הוא רצה? הוא שואל ומחווה בראשו אל עבר האלונקה. אבל אבא שלי לא רצה לדבר על המוות. פה ושם כשנגענו בנושא הוא אמר שזה כואב מדי לדבר על כך, ופסקנו. הוא לא האמין בהישארות הנפש. לתפיסתו, עם מות הגוף מגיע הקץ לכל, והאיון המוחלט הזה, התהום הרובצת הממתינה לו מעבר לפינה הפחידה אותו פחד מצמית, פחד מוות. חכו, אני אומרת לרופא, נתקשר לאחינו. אחותי הגדולה ממילא לא תענה לטלפון בשבת ואני גם יודעת מה היא תגיד, אבל אפשר וצריך לערב את אחי שגר בקצה השני של הארץ. עוד באותו בוקר הוא ביקר את ההורים, וכעת הוא מתבשר על המצב, וצריך להחליט, להתערב או לא להתערב. התגובה הראשונה שלו היא כן. לעשות כל מה שאפשר כדי להחזיק אותו בחיים. אני רוצה כל כך לוותר, להצטרף אליהם, להגיד גם כן, טוב, שיהיה כך, אולי. אני כל כך רוצה להאמין שאבא שלי עוד יחזור, שנשוב הביתה, שהוא עוד יצא מזה, שיתחזק. הרי הוא עוף החול, אבא שלי. לפני 42 שנה חלה בסרטן עור שכבר התפשט לבלוטות, והרופאים נתנו לו 6 חודשים לחיות. עד היום אין לרופאים הסבר מדוע הוא עוד חי, איך הערים על סיכויי הסטטיסטיקות והידיעה הברורה והנחרצת של המומחים, שרד יחידי מכל החולים במצבו. אבל למרות הנטייה לאופטימיות כנגד כל הסיכויים אני יודעת היטב שהפעם זה לא כך.

אבא שלי התחיל למות כבר כמה ימים קודם, כמו צירים מוקדמים לפני לידת הנשמה. הסימנים היו שם, כל השבוע. צל הקוצר נחבא אל הוילון, אורב. בסוף השבוע באנו כולנו, אחד אחד, לבקר. ערב קודם באתי גם אני. התוכנית היתה לקחת אותו בכיסא הגלגלים לקונצרט, אבל מצאתי אותו חלש ועייף, ואחרי שהעפנו עוד מבט בגשם הסוער שירד בחוץ גם ביום ההוא, ויתרנו. קצת ישבנו יחד, והוא נכנס למיטה. לקרוא לך משהו? שאלתי, והוא אמר שהוא עייף מדי. היטבתי את השמיכה סביבו, כיביתי את האור ואיחלתי לו לילה טוב. אמא שלי ידעה היטב שזה הסוף. כשיצאנו עם האלונקה לבית החולים שאלתי אותה אם תרצה לבוא, והיא סירבה. כבר נפרדתי ממנו כאן, היא אומרת, לכו אתן איתו.

הוא אמר שיקחו אותו לבית החולים על מנת לשפר את המצב, אמרתי לאחי, אבל הדבר האחרון שהוא רצה היה להיות צמח מחובר למכונות הנשמה. זה נכון, מסכים אחי, וגם אחותי מהנהנת בראשה ללא מילים. ניתן לו מורפיום נגד כאבים, אומר הרופא, וחומק אל מאחורי הוילון. אתם יכולים להצטרף אליו כעת, להפרד, אומרים לנו הרופאים, ובשקט מוסיפים: החלטתם את ההחלטה הנכונה.

מה אומרים לאבא חסר הכרה שעיניו פעורות אך אינן רואות, שפיו נפער לנשימות שפוסקות לסירוגין, שגופו כבר מתחיל להתכסות בכתמי מוות כחולים? אני אולי לא מבין גדול במוזיקה, נהג לומר לנו, אבל אוהב אותה בכל נשמתי. בשעתו האחרונה השמענו לו את הרקוויאם למוצארט, ואחריו את באך שאותו אני מצרפת להלן. היה שלום, אבא יקר שלי. אני כבר מתגעגעת כל כך.

אבי ואמי בשדות ציד נפלאים*

אולי תשבי, אומרת אמא שלי, מעייף אותי לראות אותך מתרוצצת ככה. אבל לא
עברנו אפילו על חצי מהבגדים שעל המתלים, ואני נחרדת מהמחשבה על כל המדפים שעוד
ממתינים לנו. יש ריח ישן שמעקצץ בנחיריים כשפותחים את דלתות הארון, טלק ושרידי
בושם וריח של זקנים. יום קודם עשיתי אותו הדבר עם אבא שלי, ענייני ופרקטי, לא צריך
6 חולצות כפתורים לבנות אבא, תבחר שתיים, ואני עוזרת לו להפריד לערימת הבגדים
שניקח איתנו ליחידת הדיור החדשה שהם כבר גרים בה, ליד אחותי, לבגדים שנכנסים
לשקיות ניילון שחורות, שדינם להימסר, אולי עוד יוכלו לשמש מאן דהוא. סוודר לבן עם
דוגמת מעויינים בצבע שחור, כמה פעמים ראיתי את אבא שלי לובש אותו, מצטרף לשאר
הבגדים שמאכלסים את השקית השחורה, ולרגע חולפת בי המחשבה שהיא כמו שקית גופות,
ואיזה מזל שאנחנו יכולים לעשות את זה כשההורים עוד בחיים ולא אחרי מות.

הם כבר עברו לשם, עם שתי מזוודות, כמו אורחים במלון. אני מדמיינת שאני בהרים בחו"ל אומרת אמא שלי, ובאמת יחידת הדיור שלהם עם הספות החדשות מאיקאה והמיטה המתכווננת החדשה לא דומה במאום לבית העמוס והישן שלהם, עולה על גדותיו במאות הפריטים שאמא שלי האגרנית מתקשה להפרד מהם. כשאני בבית הישן ממלאת מזוודות עם אבא היא מבלה במועדון הקשישים שמעבר לכביש בבית החדש. הגיעה לשם מישהי שניגנה נפלא, היא מספרת ופניה זורחות, ואני רקדתי. מלכת הכיתה, אני צוחקת, בטח התחילו איתך. אה, כולם זקנים, היא אומרת, ומסמיקה. אבא שלי ממתין עד שהמחשב שלו מתחבר לוויי פיי. לא מעניין אותו מועדון שמועדון, ואני חושבת שהוא קצת נושם לרווחה כשאמא שלי שם, רוקדת. היא מתחברת לכולם בקלות, הוא אומר, ואני מנסה להבין את צבע הדברים. בעיקר הקלה, כי כשהיא איתו, טורחת סביבו, תומכת ביד המשותקת, היא מטריפה אותו: אל תגידי לי 'לאט לאט' הוא מסנן, למרות שכשאני תומכת בו, אומרת לו אותן המילים ממש הפנים שלו רכים.

למיין בגדים עם אמא שלי היא משימה קשה בהרבה. מה עם הפיג'מה הזו, אני שואלת, והיא מהנהנת בראש, כמובן, צריך פיג'מה אחת. וחולצה שחורה, ושמלה, זו שהלכתי איתה לקנות אצל המעצבת לחתונה של אחותי הצעירה. ומה עם הפיג'מה הזו, אני שולפת עוד אחת ועוד אחת, והתשובה שלה זהה – כמובן, צריך פיג'מה אחת חמה. אין טעם, אני מבינה, כי בלי זיכרון לטווח קצר כל פריט שאני שולפת מהארון עומד בפני עצמו באותו הרגע, ותמיד צריך חולצה שחורה אחת, גם אם זו העשירית ששלפתי מהארון. אני לא מתווכחת איתה, אבל השקית השחורה שלמרגלותי מתמלאת מאליה כשאמא שלי מקבלת על עצמה לקפל את הפריטים שנכנסים למזוודה. וגם כשאנחנו פורקות את המזוודות, מסדרות את הבגדים הישנים עם קולבי העץ העתיקים בארון הלבן החדש בחדר השינה שלהם אני עם שקיות הבגדים, מפנה את הפונצ'ו המוזר שמעולם לא לבשה, ואת בגד הים שהיא התעקשה להכניס למזוודה 'כי צריך בגד ים אחד', למרות שהגומי שלו כבר עייף ולא גמיש, כמו העור המקומט שעל צווארה.

אחותי הגדולה מתקשרת, תקחו גם את שידת הנרות שעליה עומדים הפמוטים והתמונות של המשפחה. עזבי, אני אומרת לה, אין מקום ואמא שמחה במקום החדש. השמחה שלה זה פייק, אומרת אחותי הגדולה, זה בגלל הכדורים. כולנו פחדנו מהעקשנות של אמא, מחוסר היכולת שלה לוותר על ערימות הג'אנק שנאגרו בבית שלה, אבל מאוס עלי הצורך של אחותי הגדולה לנהל את המעבר מרחוק. זה לא היא, זו את שמתקשה לוותר אני אומרת לה, ותולה את תמונות המשפחה על הקיר בפינה, מעל מסך הטלוויזיה. בתמונת שחור לבן מניחה סבתא שלי אנה, אמא של אמא שלי שאותה מעולם לא פגשתי, את ראשה על כתפו של הסבא עם השפם, ושניהם מחייכים. העיניים שלה חצי סגורות, מצועפות, החיוך שלה דק וצופן סוד, והתנוחה הרכה על הכתף משדרת
נינוחות ואהבה וגם קצת עייפות. והוא, שאמר לאמא שלי שלא תעז להתחתן עם אבא שלי
הקיבוצניק הדלפון החילוני, נראה כעת מאושר, מישיר מבטו לעברנו מן העבר.

* הכותרת לקוחה משירה של יונה וולך, אבי ואמי יצאו לציד

Eugenia Loli, Other Side