למה לא אמרת לי

"בחיים שלי לא השתמשתי בטלק, אני ממש שונאת טלק, אבל אולי אודה בפני אמא שאני גונבת לה אותו?" שואלת אחותי הקטנה. כדרכם של זקנים, יש לאמא שלי נגיעות של שיגעון רדיפה. בגלל שבגירסה הזקנה והדמנטית שלה היא הרבה יותר רכה ונעימה, היא מרסנת את הנטייה הזו שלה ולא מתפרצת בהאשמות מפורשות, אבל כשאני שם, היא מתלוננת על אחותי, ובו זמנית קוראת לה 'המלאך שלי'. אני לא נוגעת בכסף, אין לי שום מושג מה קורה איתו, אומרת לי אמא שלי אבל ממשיכה: אני לא באמת צריכה כסף. אחותך דואגת לי לכל ומצביעה על הבגדים החדשים שהן קנו ביחד רק השבוע. העניין עם הטלק היה יכול להיות משעשע לולא העיב על שלוותה. לדירה של אמא שלי יש ניחוח קבוע של טלק. הוא תרופת הפלא של אמא שלי לכל גירוי עור; היא משתמשת בו והרבה. ואז היא אומרת לאחותי שמישהו משתמש לה בטלק, כי לא יכול להיות שהטלק נגמר כל כך מהר, וגם, ההוכחה הניצחת: בבוקר היא קמה וראתה טלק מפוזר על רצפת השירותים. לא יכול להיות שהיא פיזרה אותו ככה בלי לנקות. והיא מביטה באחותי במבט מאשים, מחכה להודאה. מכיוון שאחותי היא המועמדת היחידה שעשויה להכנס לבית של אמא שלי בלילה היא גם החשודה המיידית בגניבת הטלק בלי רשות. לב טוב יש לאחותי והיא לא אומרת לאמא שלי שזו היא שקמה באמצע הלילה ומשתמשת בטלק, מפזרת אותו על הרצפה ובבוקר לא זוכרת דבר. אל תחזקי את הפראנויות שלה, אני מבקשת ממנה. את זוכרת מה היה עם דודה הלן, שלעת זיקנה הגיעה לביתה מתנדבת גרמניה שבאה לארץ למרק את המצפון הגרמני הקולקטיבי על ידי עזרה לזקנים. היא היתה מנקה את הבית של דודה הלן בחינם, ובתמורה דודה הלן האשימה אותה שהיא גונבת לה בגדים. בינתיים אחותי קונה לאמא שלי עוד שלוש חפיסות טלק ומראה לה שהן בארון, שלא יחסר.

לקראת ביקורו של חצי בן הדוד בשלישית מאמריקה והבאתו לאחותי לשבת אני מתבקשת למלא טופס ארכני וטרחני:

Date/time of planned pick-up: _______________ Date/time of planned drop-off: ______ Name of person(s) picking up participant from group: ______________________________ Relationship of pick-up person(s) to participant: ________ Contact information for hosting family/ friends before and during visit: ________ Tell us about the visit. Where will the participant be going? _____________ If your teen has not met the person(s) picking him/her up, please send an electronic image of the pick-up person

יש משהו באובססיביות האמריקאית לטפסים שמעוררת בי קבס, סוג של פורמליות מרתיחה ומיותרת בעיני. אבל משפחה זו משפחה, ואבא שלי שמר על קשר איתם. אני בולעת את ההתנגדות האוטומטית שעולה בי למקרא הדרישות האלה, מלטפת את בְּעַת הבירוקרטיה שמרימה בי ראש וזועקת במחאה. ממילא אני רק אוספת אותו, הוא יהיה כל השבת אצל אחותי עם הבנים שלה, שהם בני גילו. אני אאסוף אותו, אני כותבת ואפילו שולחת תמונה לפי הדרישה. אני עונה לעוד כמה מיילים מנדנדים, האם נרצה לאסוף אותו לשבת או אולי ליום אחר? מתי בדיוק אגיע, מי יסיע אותו בחזרה ולאן, ומה התוכניות שלנו לגביו (תניחו לו מתוכניות. הוא יבלה עם ילדים ישראלים בני גילו). אגיע לפי ההוראות של רכזת הקבוצה האמריקאית, בשתיים וחצי להיכל התרבות במודיעין, רחוב עמק דותן 49. אני מכוונת את ווייז ומגיעה לאתר חמש דקות לפני הזמן. הרחבה לפני ההיכל ריקה לגמרי, והשמש קופחת. אני עושה סיבוב באתר, אבל אין שם איש. חום השמש מוחזר מהאבנים הלבנות, אני מרגישה כמו נמלה תחת זכוכית מגדלת שמרכזת את קרני השמש עליה. אפילו אבני המרצפות מחממות את כפות רגלי. אולי הגעתי מוקדם מדי. אני ממתינה תחת עץ, אבל חם במודיעין גם תחת צל העץ. אולי לא הבנתי נכון? מקס מתקשר. הם כבר בעיר, אבל לא כאן. אני מדברת עם המלווה הישראלית של הקבוצה. נתנו לך כתובת לא נכונה, אנחנו בדרך זבלון 1, היא מנחה אותי. ווייז הנאמנה מלווה אותי שש דקות לאתר החדש, ואני רואה את המדריכה הישראלית עם מקס האומלל עומד לבדו עם תיק גדול, כמו ילד שההורים שכחו לקחת אותו מהגן. עולה בי גל של כעס. את יודעת, אני מתפרצת על המדריכה הישראלית למרות שלא היא זו ששלחה את הכתובת הלא נכונה, חשבתי שעם כל הטררם המוקדם, ההכנות, החקירות המודיעיניות שעברתי, הטופס והתמונה שהייתי צריכה לשלוח כדי לזכות לאסוף את הילד, הרכזת האמריקאית לפחות תהיה כאן ותתנצל על המידע השגוי ששלחה לי. אבל את מקס אני מקבלת בחיבוק גדול. הילד לא אשם, ואני לא רוצה שירגיש רע יותר מכפי שמרגיש מי שנשאר לבד אחרון במגרש חנייה רותח ביום שישי בצהריים אחרי שכל הילדים כבר נאספו. ובעיקר חם לי נורא, ואני נמלטת עם מקס לחלל האוטו הממוזג.

אתמול קרה לי דבר מוזר, מספרת לי אחותי. הייתי באוטו וראיתי איש זקן עם מקל שהולך כפוף, ממש כפוף, כמו האות רי"ש. שאלתי אותו לאן הוא צריך, והוא היה בדרך לסופר. בחוץ חם מאוד, אז הסעתי אותו לסופר ועזרתי לו בקניות ולקחתי אותו חזרה לבית שלו. דירה מוזנחת. גר לבד, חי מהקצבה של ביטוח לאומי. אלמן, ויש לו בן אחד, חולה נפש ומאושפז. בדקתי למה הרווחה לא עוזרת לו, ממשיכה אחותי. מסתבר שהמקרה מוכר להם. הציעו לו דיור מוגן, אבל חשוב לו לשמור על עצמאותו ועל הביקורים אצל הבן. הוא גם מסרב שמישהו יבוא אליו הביתה, בדיוק כמו אבא. אני לא מפסיקה לחשוב עליו, אומרת אחותי. מה אם יפול בבית. אף אחד לא ידע ולא ישמע. נתתי לו את מכשיר הטלפון של אבא, ממילא יושב כאן ללא שימוש. נתתי לו את המספר שלי, שיתקשר אם צריך. התקשר הבוקר, סיפר שהוא נוסע לשוק באוטובוס, כי הפטרוזיליה שם הכי טריה. לא רצה שאסיע אותו, אמר שמסתדר, רק רצה לספר לי. הכי צמרר אותי, אמרה אחותי, שהסנדלים שהוא נעל היו בדיוק כמו של אבא. לא ראיתי סנדלים כאלה על אף אחד אחר חוץ מאבא.

אתמול היה יום ההולדת שלו. של אבא שלי.

Henn Kim Everybody hurts
Henn Kim, Everybody hurts
מודעות פרסומת

מישהו בי ילד, מישהו בי סב (א' חלפי)*

(ותודה לצ', שהזכירה לי את השיר הנפלא הזה)

הנכדה הגדולה עומדת על שרפרף ליד הכיריים, השיער שלה מקפצץ בתלתלים על
גבה, האף הקטן רוטט מול האדים, והיא עוזרת לי לערבב בכף את סיר פודינג הוניל
שיישפך רותח לתבניות, יתגבש במקרר וייאכל קר, הפוך על צלחת למחרת, בשבת בבוקר. שרפרף העץ שעליו היא עומדת הוא מקום עמידתו הקבועה של אחיה הצעיר, בן שנתיים וחצי, שאוהב לבשל עם השותף. סבא מכה בשום ככה ככה, הוא מראה לי את התנועה של היד האוחזת בסכין רחבת הלהב ומועכת את שיני השום ומוציאה אותו מקליפתו. הקטן הוא זה שפוסק על מאכלים וחומרי גלם 'ריח טוב', או 'ריח לא טוב'. הוא מבקש לעלות אף הוא על השרפרף האדום, 'שלו'. זה צפוף אבל אפשרי. אלא שהנכדה פוצחת בקינה אינסופית: 'זה לא פיר! זה לא פיר, זה
לא פיר, זה לא פיר! זה לא פיר, זה לא פיר, זה לא פיר זה לא פיר, זה לא פיר, זה לא
פיר!…' ואני מרגישה את גל הכעס עולה בי. לא סתם קוראים לזה חרון אף, כי זה מדגדג
לי באף, מבקש לצאת בקיטור גדול החוצה. כבר קדם לכל זה ריב בינה ובין אחותה הצעירה,
כשהן ביקשו להבין מה זה מספר זוגי. מספר זוגי זה מספר שאפשר לחלק לשניים, מסביר
להם השותף, למשל, נניח שיש לך שתי סוכריות, הוא אומר לגדולה. איזה סוכריות? היא
מיד מבקשת לדעת. טופי, השותף משתף פעולה. ואת רוצה לחלק אותן שווה בשווה בינך ובין
אחותך. 'לוקחים סכין', אומרת הגדולה. לא, מסביר השותף, בלי סכין. אה, אומרת
הגדולה, כל אחת מקבלת סוכריה אחת. יפה, ואם יש לכן 6 סוכריות? לוקחים סכין, חוזרת
הגדולה. לא! בלי לחתוך. בשלב הזה אני נותנת להן 6 סוכריות דמיוניות לחלק ביניהן. הגדולה
מיד מתלוננת: היי, היא נתנה לי רק אחת! ואחותה מתגוננת: לא נכון, נתתי לה שתיים! כשהבנות
רבות על סוכריות וירטואליות זה הזמן להציע לגדולה לעזור לי להכין את מעדן פודינג הוניל
המבושל.

אמא שלהן בהריון. כשהיא תלד את הילדה הרביעית, יפרידו בדיוק שש שנים
בין הקטנה ובין הגדולה. אז בשבת היא והאיש שלה והבטן ההריונית נוסעים לנופש ושלשת
הילדים אצלנו מיום שישי עד יום ראשון בצהרים. ובינתיים אנחנו מתרגלים מחדש להמולה
של רגליים קטנות טופפות בין החדרים, לפשיטה של הבנות על מגרת הצעיפים שלי שהופכים
לשיער הארוך של רפונזל על ראשן המתולתל, לקולות של 'היא לקחה לי', 'בואי תנגבי לי'
מחדר השירותים, ו'יש לי חלומות רעים' בקול קטן ומפוחד בשתיים בלילה. וגם הם
מתרגלים מחדש לבית שבו גרו שנה שלמה. הגדולות הופכות את ארגז הפליימוביל, צוהלות
כשהן מוצאות את האפרוחים הצהובים הקטנים, את הדמויות המוכרות. הקטן נעמד באמצע
הסלון ומכריז: אמא ואבא עזבו אותנו.

לשרשרת 'זה לא פיר' מתבכיינת אני לא מוכנה להתרגל. אני נושמת עמוק.
תקשיבי, אני מציעה הסכם לגדולה: את לא תגידי 'זה לא פייר', ואני אתן לך ללקק את
הסיר של הפודינג. היא משתתקת, שוקלת את ההצעה. לא משנה שממילא הייתי נותנת לה
ללקק, היא לא יודעת את זה. אפשר להגיד 'זה לא הוגן?' היא מנסה את מזלה. לא, אני
פוסקת. זה אותו דבר. עד מתי, היא מתמקחת. עד שההורים שלך יגיעו. כשהם יגיעו תוכלי
להגיד 'זה לא פיר' כמה שתרצי. היא ילדה רצינית ושוקלת היטב את ההסכם שעליו היא
אמורה להתחייב. הריח של פודינג הוניל פושט בחלל המטבח, מדגדג לה את הנחיריים. טוב,
בסדר. היא מסכימה. למרות שזה לא פ…' ומיד היא תופסת את עצמה וצוחקת.

הנכדה הגדולה חדה לנו חידות. מה הנוזל של העץ? היא פותחת. שרף? אני
מנסה? לא! היא צוהלת. גשם! פרווה של איזו חיה הכי רכה? זו השאלה הבאה. אני מביטה
בשותף, הוא מחזיר לי מבט. ארנבת? סנאי? גור חתולים? לא! לא ולא! גור אריות, היא
פוסקת. למה? אני שואלת. כי כשהיינו בגן החיות, נתנו לנו ללטף גור אריה, ואמרו לנו
שזו הפרווה הכי רכה. אי אפשר להתווכח עם ההיגיון שלה. היא מישירה אלינו מבט,
ואומרת: אתם לא כל כך חכמים כמו שאתם חושבים.

עכשיו תורי לחוד לך חידה, אני מציעה: מה מתוק מדבש ומה עז מארי? היא
חושבת דקה ושתיים. אני, היא משיבה. אהבה, אני מספקת לה את התשובה, מחבקת אותה,
ואומרת, אבל גם התשובה שלך נכונה.


Alicia Savage, Head in the Clouds

אנטרופיה, או החוק השני של התרמודינמיקה

אני מגיעה לגמר הסמסטר על אדי הדלק האחרונים. אחרי שאני שבה הביתה מהשיעור
האחרון אני מעיפה מבט סביבי בלי סכי העיניים שמלווים אותי בתקופת ההוראה. אני מתה
על סגנון ההורות של הבת שלי: היא האמא הכי מאפשרת והכי זורמת שאני מכירה. העיקרון
המנחה את ההורות שלה הוא שעם הילדים נהנים בסביבה שתאפשר להם יצירה וכיף. הכל סביבה תמיד רגוע כל כך, גם כשאחד מהם נכנס לקריז ובוחן גבולות. הבית מחזיר לי מבט חצוף: בסלון ערמות של כביסה לא מקופלת, על הרצפה לורדים וקוביות לגו, ותבנית ענקית עם קמח ושמן שהילדים קוראים לו חול ירח ולשים ממנו גושי פסלים. פינת הצעצועים מגלה נטיות
אימפריאליות וכבר כבשה את הבית כולו. בובות, דפים קוביות לגו ופליימוביל, צלחות
ריקות אמיתיות ושל משחק, אבנים קטנות מהאוסף של הנכדה הגדולה ואצטרובלים, גולות
וחרוזים, אתי חפירה ודליים מהים, מפוזרים בחלל הבית באופן שווה. אני יוצאת למרפסת
הרחבה שלנו הפונה אל הואדי. שם מקבלות את פני ערימות כביסה מלוכלכת וחול נגרס תחת
עקבי, וכשאני מסיטה חלק מן החול אני מגלה רצפה מרובבת בכתמי גואש.

אין ברירה, אני יודעת, צריך לנקוט באמצעים קיצוניים. 'בת!' אני קוראת לה. החיים שלה עמוסים מאוד: בלילה היא עובדת, וביום היא לומדת ומטפלת בילדים. האיש שלה לומד ועובד. 'המנחה שלי מארצות הברית בארץ, והזמנתי אותו לארוחת הערב' אני אומרת לה. היא יודעת היטב מה משמעות הדבר. בעוד היא מסדרת את הבית אני והקטן שלה מסדרים את המרפסת. הוא נלהב לעזור. אני מראה לו איך לוקחים סמרטוט, טובלים בדלי, סוחטים, ומשפשפים את כתמי הצבע שעל הרצפה. ילד בן שנתיים וקצת, ברור לי שסמרטוט ודלי במערכה הראשונה יכולים להפוך מהר מאוד לכלי משחית במערכה הבאה, ולכן אני מחמיאה לו בהתלהבות על כל כתם קטן שהוא מצליח לנקות, מראה לו את הכתם הבא שצריך לשפשף. 'יאגי!' הוא מבקש, מילה שמשמעותה בשפתו 'קשה לי, אני לא מצליח, עזרי לי', ואני משיבה לו בקלישאות של טירונות: אין לא יכול, יש לא רוצה; או: מה שלא הולך בכוח הולך בעוד יותר כוח, מתעלמת ממבטיה התמהים של הבת. ניקיון בהחלט מוציא ממני את הרס"ר המשופם, תחביאו מפני את העצים לפני שאסייד את הגזעים שלהם בלבן. די מהר הוא אכן מוותר על שלב סחיטת הסמרטוט והשפשוף ונשאר בעניין של הדלי, טובל שוב ושוב את הסמרטוט ואת ידיו עמוק בתוך המים, מטפטף מים וסבון על עצמו וסביבותיו, ובסוף גם מתישב בלב השלולית שהוא יצר, ספוּג כולו.

בצהריים היא הולכת להביא את הבנות מהגן, והקטן עוזר לי להכין ארוחה. הוא עומד על שרפרף אדום לצד השיש ומתעקש להריח ולטעום הכל. הוא מומחה בקילוף שיני שום, ופוסק על ריחות שונים 'ריח טוב', או 'ריח לא טוב'. הוא נותן לי את הגזרים שאני מגרדת אחד אחרי השני, חוזר אחרי על המילה המצחיקה 'פומפיה', או 'מגרדת' ומכרסם את הזנבות. בינתיים הבנות מגיעות הביתה, ומיד כשהן רואות את הרצפה הנקייה והמבהיקה, הן שואלות: 'מי האורחים?'. אם לוקחים בחשבון את סבתא שלי ואת אמא שלי, הן דור חמישי לבלאגן, מטמיעות היטב את המשוואה שהחיים הם בלאגן, וסדר הוא תולדה של מאמץ אנרגטי יוצא דופן למען אורחים מיוחדים.

הבת שלי מצאה בית שאליו הם יעברו בסוף הקיץ, ואחרי שנה שהם גרים אצלנו היא והאיש שלה על שלושת ילדיהם יצאו מהכפר. מוקדם לסכם. כל הקיץ עוד לפני. 
Paloma Rincon, Heatwave

כמו שבת חתן

זה יהיה בדיוק כמו שבת חתן, אני אומרת בבעתה לשותף. כשהבן שלי התחתן הצד
של הכלה הזמין אותנו לטקס 'חינה' במקלט של בית הכנסת בשכונה שלהם. הבן היה אז קצין
בקבע, וארגון החתונה וסדריה נותרו לגמרי באחריות הכלה. בחורה מסורה כלתי, בת טובה
להוריה שאירגנו די ג'יי עם מוזיקה רועשת, שיהיה שמח; הזמינו את כל מכריהם וקרוביהם.
אנחנו לא היינו שותפים לארגון החינה מן הסתם. היינו אורחים במסיבה, מסובים סביב שני
שולחנות, בצד, תמהים על כמות האנשים שהגיעו מהצד שלהם, כמו חתונה לפני החתונה. אנחנו,
בתמורה, התבקשנו לארגן 'שבת חתן'.

השתתפתי בטקסי מעבר יהודיים ונוכריים רבים בימי חיי, של אחרים ושל בני משפחתי. ברית; בר מצווה. זו אפילו לא היתה החתונה הראשונה שלנו, אחותו הקדימה אותו. כשהיא התחתנה הצד השני הזמין אותנו אליהם לשבת חתן, וכמנהג האשכנזים זה היה לפני החתונה. על תקן אורחים טובים, באנו בהרכב מינימלי כשאנחנו מביאים איתנו חלק גדול מן האוכל, מודעים לכך שהם צריכים לארח אותנו שבת שלמה. כשהבן הזה התחתן ואנחנו היינו צריכים לארח את הזוג והמשפחה ל'שבת חתן', חשבנו לארגן שבת בדמותנו בצלמנו, ותכננו משהו אינטימי ומצומצם, סביב השולחן, רק הזוג שהתחתן, האחים, האחיות וההורים. השותף כבר תכנן את האוכל, מנות טאפס גורמה שהוא יכין. אז חשבנו. ביום חמישי לפני השבת האמורה, בעוד אני עורכת סבב קניות, קיבלתי שיחת טלפון שהבהירה לי הבהר היטב שמהצד שלהם יגיע עם רב, ארבע האחיות של האמא ומשפחותיהם; הדודים שהגיעו מקנדה (דודים זה שם כללי לקרובים שמידת הקרבה שלהם דורשת הסבר ארוך ומפותל שעדיף לוותר עליו מראש); והסבתא. היא לא נוסעת בשבת ולא תוכל להגיע אלינו בהליכה אז הובהר לי שהיא צריכה לישון אצלנו. מספר האורחים גדל בבת אחת פי שלושה. בלילה ההוא נדדה שנתנו, והתלבטנו אם לריב על כך או לא. החלטנו שלא. היינו
פונדקאים לאירוע שלהם, אירגנו שולחנות וכיסאות ומפות וכלים ואוכל לכשלושים אנשים.
הסבתא המרוקאית שלנו הכינה סלטים מבושלים ושלחה מרחוק, והסבתא של הכלה עם פלומת
השיער הרכה והמבטא העירקי הכבד ישנה במיטה עם הנכדה-הכלה, כשהחתן ישן על הרצפה,
כאשר אהב, למרגלותיהם.

לפני חודש כשנולדו התאומים והברית התקרבה ובאה, הבן אמר שיהיה אירוע מצומצם ונחמד, ניפגש ביחד, כל אחד יתרום מאכל. אז אמר. הברית התקיימה לפי כל כללי הטקס של הצד של הכלה, אחר הצהריים באולם אירועים נוצץ עם שם לועזי יומרני באיזור תעשייה, ושמונים אחוזים מהאורחים חברים של ההורים של הכלה.

השבוע ימלאו שלושים יום להולדת התאומים. התאום נולד ראשון, והנה מגיע אירוע דתי נדיר למדי, טקס פדיון הבן. אני מחבבת טקסים איזוטריים בעלי שם אקזוטי, וכבר הייתי בשני אירועים כאלה, אחד של בני הבכור ואחד של בנו הבכור של הבכור, שנולד לפני כשנה, והתקיים בפאב. מה אתם מתכננים, אני שואלת את הבן, אבי התאומים. חשבנו לעשות את זה אצלכם בבית, הוא אומר. את יודעת. לא משהו גדול. כמו שבת חתן.

רונית ברנגה, ארטמיס שלי, 2016

מה הקשר בין שינוי האקלים לפלסטין?

אני קוראת את הספר של טוביה טננבום 'שקרים שכולם מספרים' על מסעו
בארה"ב ומפגשיו ההזויים עם 'אמריקאים פטריוטים וחופשיים' לכאורה. האיש מצחיק
והספר כולו נקרא קצת כמו גירסה אידישאית של הסרט של בוראט על מסעו ההזוי בארצות הברית. טננבום חושף מה חושבים נוצרים מוסלמים ויהודים אמריקאים, שחורים, לבנים וילידים שפוגשים בו כשהם סבורים שהוא עיתונאי גרמני. טננבום, חרדי ישראלי שהוריד את הכיפה וגר בארה"ב ובגרמניה הופך את הלוויתן הענק הזה, אמריקה, על גבו, ומראה את הנימים הפועמים של הבטן הרכה שלו.

אחת התובנות החוזרות בספר נוגעת בקשר בין שני עניינים שאינם קשורים זה
לזה על פניו: "בשיחותיי עם אנשים בצפון ארה"ב, מצאתי שכמעט כל מי שמאמין
ב'שינוי האקלים' הוא גם בעד פלסטין. מה הקשר בין שינוי האקלים לפלסטין? התשובה
הקצרה: אין קשר. התשובה הארוכה: אין לי שום מושג" (עמ' 213). טננבום גילה
שנושא 'שינוי האקלים' הוא נייר לקמוס תרבותי אמריקאי רב משמעות: "'שינוי
האקלים' קיבל משמעות לגמרי חדשה במלחמת התרבות של היום: או שאתה בעד 'שינוי האקלים'
או שאתה נגד 'שינוי האקלים'. מסיבה עלומה כלשהי ליברלים מאמינים ב'שינוי האקלים'
ושמרנים לא" (עמ' 226).

אני מנסה לחשוב על דוגמאות אחרות של נושאים בלתי קשורים כאלה, אם א'
אז ב' כשהקשר בין א' ובין ב' עקיף וממש לא מובן מאליו. הסיפור הבא עלה מן האוב בהקשר
הזה והוא כרוך בשנת הלימודים השניה שלי באוניברסיטה. אני לא חושבת שזה לגמרי אותו
דבר, אבל הוא מנקר לי בראש ומבקש לצאת לאור, ואני נכנעת לרצון לספר אותו.

באותה שנה כתבתי עבודה סמינריונית, ועליה זכיתי בפרס כלשהו שנקרא על שם איש מת. הפרס הגיע עם תנאי: כדי לזכות בו ממש, כלומר לקבל צ'ק לידיים, עלי לתאם ביקור אצל נותן הפרס, להגיע אליו הביתה ולמסור לו עותק של העבודה, וגם לאכול איתו ארוחת ערב שבמהלכה יספר לי על חיי המת שהפרס נקרא על שמו, ובעיקר על מותו.

משכתי בכתפי. סטודנטית צעירה שמחשבת כל פרוטה, הייתי מוכנה לעשות די הרבה בשביל צ'ק עם סכום כזה, וגם אם ארוחת ערב בבית הפרטי של התורם נשמעה לי מוזרה משהו, התקשרתי לתאם את הביקור. הקול בטלפון היה מבוגר ומרוחק, והוא אפילו נשמע שמח כשאמרתי שאביא איתי את בעלי (המונח שותף עוד לא נולד אז). בימי טרום ווייז עשינו מאמץ להגיע לדירה בבית המשותף בזמן, ובשבע בערב בדיוק דפקנו על דלת הדירה. ישבנו כולנו – הזוג המארח המבוגר והזוג המבקר הצעיר – סביב שולחן עץ ערום, ועל צלחות פלסטיק בצבע תכלת הוגשה ארוחת ערב צנועה: חביתה, סלט, גבינה לבנה, פרוסות לחם שחור. הבאת השותף חובב ההיסטוריה הצבאית השתלמה בגדול, כי המת, מסתבר, נפל על הגנת המולדת בקרבות מלחמת העצמאות, והשותף הכיר את נסיבות הקרב היטב ובאמת התעניין בסיפור. יותר מפרטי המוות בקרב של אחיו של בעל הפרס אני התרשמתי מהכאב שלא קהה, מהאשמה והצער הנוכחים שחרשו תלמים עמוקים בפני האח החי, למרות שחלפו עשרות שנים מאז מות האח במלחמה.

אחרי הארוחה ישבנו בסלון עם כוס תה על גבי כורסאות עץ מרופדות בבד משובץ
חום וצהוב, ובעל הבית שלף חוברת מהמדף. הוא הצביע על רשימת שמות. את חלקם זיהיתי
כחברים בסגל האוניברסיטה שלי. אחרים היו מוכרים לי ממאמרים שכבר קראתי. רואה, אמר
לי. אנחנו לא מעניקים את הפרס כל שנה, כי אין ביכולתנו לעמוד בהוצאה שנתית כזו. זו
רשימת הזוכים בפרס בעבר. כולם זכו בתקנים באוניברסיטה. הוא נטל מידי את העותק של
העבודה שהבאתי עבורו, נעץ בי מבט ואמר: אני מצרף גם את השם שלך לרשימה.

כששבתי משנתיים פוסט דוקטורט בהרוורד לארץ לתקן שחיכה לי נפגשתי
בספריה עם תלמיד בשנה ב'. הוא סיפר לי שאף הוא זכה בפרס הזה, והחלפנו קצת חוויות על
הדירה הקפואה בזמן ועל דייריה. גם הוא התארח אצלם לארוחת ערב ישראלית צנועה ושמע
על האח המת, חייו ונסיבות נפילתו. הבחור הזה היה אחרון הזוכים בפרס. שנה אחר כך
נפטר האח, ועמו הלכה לעולמה הרשימה ויחד איתה נעלם גם הקשר התמוה שלא הכזיב שהבטיח שכל מי שזכה בפרס קיבל בסופו של דבר גם משרת מחקר במוסד אקדאי, סוג של נס בימינו.

לפני שבוע נזכרנו שנינו בפרס ההוא, אני והסטודנט ההוא, כיום קולגה שלי במחלקה.

עליזה אורבך, חיים (מתוך התערוכה במשכן לאמנות עין חרוד)

האורח המושלם

'תומס נמצא בארץ', אני מדווחת לשותף, 'להזמין אותו אלינו?' בו זמנית המבט של כל אחד משנינו זולג לברדק הנוראי שהצטבר בחלל המרכזי של הבית. פינת הארגזים-שטרם-פונו לא הצטמקה מאז הצטרפו אלינו הבת ומשפחתה. אדרבה, דומה שהחפצים הללו מתרבים בשיטה וגטטיבית סודית, או ששואב האבק שמעלה אבק בעצמו אכן מזדווג בלילה כשאיש אינו רואה עם קורות המתכת של מתקן המתלה שחלקיו חסרים, ויחד הם יולדים את ערימת הבגדים שלא היתה שם לפני כן. אנחנו בשלב הזה של החיים שבו המקום שלנו הוא מוקד ההארחה של הילדים מזה ושל ההורים המזדקנים מזה, האקסיס מונדי, טבור המשפחה, המקום אליו עולים דרי מטה ופוגשים את דרי מעלה. המעמד מחייב, אין לאן לברוח, ואולי אנחנו גם לא רוצים. בסוכות יגיעו אלינו כולם, ואני והשותף חושבים באותו אופן על המשימה הקולוסאלית העומדת על הפרק. המבט שלנו חוזר ונפגש, והראשים מהנהנים זה לזה: כן. נזמין את תומס ליום שישי בצהרים. אנחנו עובדים הכי טוב בשיטת ההכבדה – רק לחץ חיצוני חריג ביום ו' יוביל לתוצאות משביעות רצון ביום א'. תומס הופך לשלב הכרחי בתוכנית הכן את ביתך לסוכות.

תומס הוא חוקר גרמני שפרש מהאקדמיה והוא עובד בשירות ממשלתו בארצות
אקזוטיות באפריקה ובפקיסטן. הוא דובר עברית במבטא גרמני כבד, אנגלית מושלמת ועוד
כחצי תריסר שפות, ונראה כמו דמות מספר של ג'ון לה-קארה או, מוטב, של גרהם גרין. בכל פעם שהוא מגיע הוא מביא לי מטפחת מתנפנפת ממשי מצויר ביד, או מבד כותנה הודי ומזהיר אותי לכבס ביד כי הצבע יורד. אני מודה לו בהתלהבות, ומצרפת את המטפחת למגירת המטפחות התופחת. אולי יום אחד כשאחזור בתשובה, או כשאופנת דמלזה תחזור יהיה להן שימוש. בינתיים הן משרתות את הנכדות שלי שעבורן מטפחת היא חומר גלם נפלא לתחפושות אקזוטיות. אני מזכירה לתומס את הכתובת שלנו, אך מזהירה אותו שממילא ווייז לא יעזור בסימטאות הכפר, ושכשיגיע לכביש הכניסה שיצלצל ואכוון אותו אלינו.

ביום שישי אני נכנסת לקצב. מזיזה את כני העציצים במרפסת ומטאטאת את האדמה שנאספה מתחתם; אוספת את צעצועי הילדים וממיינת אותם; מפנה את ערמות החפצים שהצטברו על השולחן. השותף מעביר את הארגזים לחדר, מדגים אמת נצחית שנשים מסדרות על ידי מיון וגברים על ידי הזזה של הערמות מפינה אחת לאחרת. איים של סדר מתחילים לעלות מבין הערמות, ואני מעיפה מבט בשעון: אמרנו לתומס לבוא בשעה אחת. עוד שעה. אני מגבירה את הקצב ונעה בכמעט ריצה בין הסלון לחדרים, חפצים שונים בידי. עוד 50 דקות. עוד חצי שעה. באחת בדיוק הטלפון שלי מצלצל. אני מסיטה קווצת שערות ממצחי המזיע ונאנחת. חסרה לי בדיוק חצי שעה כדי להתארגן על עצמי ועל הסלט שאני אמורה להכין, אבל גרמני זה גרמני. אני עונה לטלפון. 'אני כל כך מתנצל', אומר תומס במבטא הכבד שלו, 'אני שונא לאחר אבל התנועה
הפתיעה אותי לגמרי, פקקים בכל מקום. אגיע רק בעוד שלושים דקות.'


Naomi Haverland, Hello, My Name is Awsome, 2014