על הכעס

לפני שבני וכלתי עברו לגור איתנו עם התאומים ישבנו יחד, כל הקלפים גלויים על השולחן. תראי, אני אומרת לה, אחרי הניסיון הקודם עם הבת שגרה איתנו שנה, עם האיש שלה ושלשה ילדים, אין לי ספק שיהיה בסדר. אז היו חששות. פחדתי ממשברים. פחדתי ממשקעים. לא קרה. הכלל אצלי הוא שאני לא מתערבת. לא אומרת מה צריך או לא צריך לעשות עם הילדים. עוזרת כשיכולה, אז לא להסס לבקש. אני גם לא אהסס לסרב כשלא אוכל. היא מבקשת שנדבר גלויות על דברים שמפריעים. אני מהרהרת בבקשה שלה ואומרת, כן. אבל אני מדברת רק עם הילדים שלי, בנפרד. כך עשיתי גם עם הבת. בענייני האוכל לא יהיה 'שלנו' ו'שלכם'. ממילא השותף מאושר מהעובדה שיהיה לו את מי להאכיל. בעניינים אחרים יש לכם את החדרים שלכם, חדר הורים וחדר ילדים. אנחנו מפנות ביחד את ארון הבגדים שמכיל בעיקר שקיות של בגדים להעברה. אנחנו תחנת ביניים של בגדי ילדים שעוברים בין משפחות הילדים, בגדים משובחים שכלתי השנייה קונה בביקורים השנתיים אצל משפחתה בלונדון, בגדים שאני קניתי בכנסים בינלאומיים שונים, בגדים של תינוקות שנלבשו פעם או פעמיים לפני שהתינוק גדל. הבת שלי ברדקיסטית כמוני. 'יותר ממך' אומר אבי התאומים. 'היית צריך לראות אותי בגילה', אני מגלה לו. כשהבת שלי גרה אצלי אני לקחתי על עצמי את ענייני הכביסה והקיפול. הבית אולי מלא ערמות ספרים וצעצועים מפוזרים בכל מקום, אבל ערימות כביסה לקיפול משום מה אני לא סובלת. הפעם אני רואה את הארונות של הכלה: הבגדים עומדים למסדר בטורים לפי צבעים וסוגים. איך הולך? שואלת אותי הבת בטלפון, ואני מודה שאני לא נוגעת בכביסה 'שלה'. לא עומדת בסטנדרטים האלה.

כלתי בהריון שני, שוב מארס, הפעם תאומות. בחודש השביעי היא עם בטן זקורה וענקית, כבר קשה לה לנהוג ולהתכופף. אין אדם סבלני ממנה בעולם. בסגר, הבן שלי עובד מהבית, ורוב הזמן היא עם הילדים. כשהיא איתם, היא איתם. משחקת, מדברת, קוראת, מסבירה, יוצרת איתם, מכילה. התאומה גדולה יותר פיזית וגם מפותחת יותר. הם בני 3 ועשרה חודשים, אבל היא נראית בת 5. כשמישהו נטפל לאחיה היא מסתמרת כמו חתולה זועמת ומגינה עליו בחירוף נפש. הוא נפש עדינה ועקשנית יותר. כשהוא הולך לגן הוא משאיר על החלון את בובות האריה והחתול הממולאות ואת בובת הבטמן עם הפנים החוצה כדי שלא ישעמם להם בהעדרו. הוא מחליף זהויות: הוא צב נינג'ה עם סרגל תקוע לו בחולצה מאחור על תקן חרב; הוא בטמן עם מגבת מתנופפת מחוברת לו לגב. הוא נתלה הפוך על הכורסה, עטלף. הוא עומד על ארבע, 'אני קוף דבש' הוא מסביר לי, משאיר אותי לפענח את הצירוף המפתיע. התאומים לא צריכים חבר דמיוני, אבל התאום חי בעולם דמיוני אינסופי.  

התאומה ילדה יפה. 'פוקהונטס' קוראת לה אחותי הצעירה, קולעת בול כמו תמיד. מדהים לראות את ההשפעה של יופי על ילדים כבר בגיל הזה. בקייטנת הנכדים אירחנו את שני הילדים של הבן הגדול. הבן שלו, בן 5 מעריץ את פוקהונטס בגלוי ובלי היסוס. 'בואי שבי לידי. שמרתי לך מקום" הוא אומר לה כשאנחנו מתארגנים לקרוא סיפור. כשהיא מסרקת במברשת את שערה הארוך והחלק אחרי האמבטיה הוא אומר לה: 'את כל כך כל כך יפה' מביט בה בעיניים גדולות ועגולות, רציניות לגמרי. בן הדוד השני, בן 5.5, הבן של הבת כבר הכריז מפורשות, קובע עובדה: 'אני אתחתן איתך'. 'ואתה תתחתן עם אחותי הקטנה' הוא מציע כלאחר יד לתאום, עיסקה הגונה. אבל התאום לא מגיב. הוא מזמן יודע שאחותו התאומה 'שלו'. אין לו שום ספק בכלל שהיא תהיה איתו עד סוף ימיו.    

התאום מסוגל להכנס לפינות. בכל פעם שהוא מתעקש ובוכה ומסרב לשתף פעולה אני מסתכלת פנימה, בוחנת את הכעס שהוא מעורר בי, נושמת עמוק עמוק. כבר גיליתי שהסולם הנכון להוריד אותו מהעץ שעליו הוא מטפס הוא להכנס לעולם הדמיוני שלו. אני מכינה צלחת ל'רפאל' צב הנינג'ה כשהוא מסרב לאכול, מזמזמת לי את 'צב צבי צבי הנינג'ה' ברקע. 'אני דונטלו, לא רפאל' מוחה התאום, ודונטלו אוהב דווקא את האוכל שהכנתי. 'את אף פעם לא מתעצבנת' אני אומרת לכלה. אני אומרת את זה אחרי ריב קולני במיוחד שאני מנהלת עם השותף, שעלה לטונים גבוהים. 'מתי בפעם האחרונה כעסת על מישהו?'. הכלה חושבת. ושוב חושבת. 'נדמה לי שבצבא', היא אומרת, ומיד מבהירה: אבל גם הבן שלך ככה. יש בזה משהו. הם הזוג הכי רגוע בעולם.

אתמול בלילה הבן הגדול הזמין את כולנו למשחק מקוון משותף, Among us: מעין 'רוצח' שמסתובב בחללית, מחבל במתקנים ורוצח את אנשי הצוות האחרים שצריכים לחשוף אותו. לפני כן אנחנו יושבים במרפסת אל מול הואדי, התאומים כבר במיטה, ישנים, ואבי התאומים מסביר לנו את כללי המשחק. השותף שב וחותך את דבריו בשאלות ואז מפטיר 'אבל אתה לא יודע להסביר בכלל'. וככה פתאום הבן נועץ בו מבט זועם, ומסנן בשקט: 'עכשיו אתה שותק ולא מוציא מילה מהפה עד שאני גומר את ההסבר', ובמצח שלו פועם וריד בולט, מוכר לגמרי.

משפחתי וחיות אחרות

כשנולדו התאומים ויתרו הבן והכלה על  כל רשימת הציוד הרגילה והסתפקו ב'ירושות'. בתחילה שכנו השניים יחדיו במיטת תינוק אחת שהתגלגלה לידם בירושה, כשהם שוכבים הפוכים זה לזו, בתמונת ראי כמו קלף הנסיך, או המלכה או המלך. אחר כך קיבלו ההורים מיטה שניה, וכך גם יתר החפצים. זוג סטודנטים שעסוקים כל אחד מהם בלימודים תובעניים, הם לא היו בררניים במיוחד לגבי פרטי לבוש ומשחקים, שידות, מגיני ראש ומשטחי משחק. ורק בדבר אחד הבן השקיע: עגלת תאומים. אחרי בירור ובדיקה וחקר אינטרנטי מקיף בשאלות מה עדיף – שישבו זו לצד זה או זה אחרי זו; מה נכנס למעלית ומה נוח יותר לתמרון, רכש הבן עגלה עם עיצוב חללי, שנקנתה יד שניה מהורים לתאומים אחרים במצב מעולה. למרות האורך שלה היא נוחה באופן מפתיע לתמרון בפינות ובמדרגות, לא כבדה במיוחד, והמושבים שלה ניתנים להסרה והופכים לכיסאות לרכב כשהשלד מתקפל באלגנטיות ונכנס לתא המטען.

גם תינוק רגיל בעגלה זוכה לתגובות מכל עובר ושב, כי תינוקות הם סוג של 'רכוש הציבור'. סיבוב עם העגלה העתידנית הזו זוכה לתשומת לב מטורפת, ורובה חיובית. במקום ההערות ה'מחנכות' הרגילות ('למה (כן/לא) הלבשת לה/ו גרביים/כובע/סוודר/מכנסיים ארוכים') שמתיימרות לדעת מה 'נכון' לילד שלך ואיך היא או הוא מרגיש ('קר/חם לה/ו'), האישונים של עוברי האורח מתרחבים, והם ממרפקים את בני זוגם ומנידים לכיוון העגלה ושואלים 'הם תאומים?' (דההה. נכון שהם לא דומים. בן ובת. מן הסתם תאומים לא זהים), ותמיד המבט מקיף את העגלה המרשימה
והראש נד נידה קטנה של הערכה לעיצוב וליופי שלה.

וכך, כשיצאנו לחופשה המשפחתית שלנו, התאספנו בשדה התעופה עם העגלה המופלאה. טיסות לואו קוסט, מסתבר, יוצאות מטרמינל 1 הישן. לנסוע דרכו זה כמו לשוב לבית שבו גדלת פעם. הכל קטן יותר מכפי שזכרת: אולם היוצאים קטן יותר, הדיוטי פרי זעיר, התקרה נמוכה יותר, וגם המיזוג, נדמה, חלש יותר ולא עומד בעומס, והאנשים מוחים את הזיעה ממצחם כשהם עומדים בתורים האינסופיים, שרק הם לא קצרים יותר. אבי התאומים הלך לעמוד בתור כדי להפקיד את המזוודה הנוספת, ואנחנו עמדנו בתור לבדיקה הבטחונית. השיחות בקרב הממתינים בתור הנחשי הארוך שינו מיקוד: במקום לדבר על השוואות בין הטיסה הזו לאחרות, ולמה מזלזלים בנו ולא שמים יותר אנשי בידוק בטחוני, השאלה היתה מה עדיף, תאומים או תינוק אחד. 'אני דווקא
הייתי שמחה אם הייתי מקבלת שני תינוקות בהריון אחד' אומרת אמא אחת. אישה אחרת תוהה
בקול איך זה משפיע על איכות השינה (כמו שאת חושבת). חבורת נערות דנות בספרדית
בשאלה מה טיב הקשר בין התאומים לבחור שמגלגל את העגלה, הלא הוא הבן הצעיר שלי.
בגופיה ומכנסיים קצרים וחזות נערית במיוחד, הוא באמת לא מתאים לתפקיד האבא. השותף
פונה אליהן בספרדית ועונה: הוא האח הצעיר של האבא, והן מחייכות במבוכה אבל קצת גם
בהקלה, ואני רואה אותן סוקרות במבט אחר, סקרני, את הבן הצעיר שנוסע איתנו הפעם לבד.

אנחנו מתמקמים בוילה גדולה על חוף הים, בכפר דייגים קטן. החופשה עם 7 ילדים, מתוכם 4 בני פחות משנתיים, מתמקדת בצרכים (ולפעמים בצרחות) שלהם. יש אפשרות לצאת לסיורים בהרכב משפחתי מצומצם יותר בסביבה, אבל בעיקר אנחנו יורדים מהבית במדרגות המצוק לחוף המדהים, שוחים בים הצלול ומאזינים לגלים הרכים שבשובם משמיעים קול פכפוך מיוחד כשחלוקי החוף השחורים מתקרקשים זה בזה, מאפשרים למבט להקיף את הכחול והתכלת שנמתחים לכל רוחב העין, סירות דייגים, וההרים הסוגרים על המפרץ בקצוותיו. אחרי הצהריים אנחנו מתכנסים בבריכה, ואני מוצאת את עצמי עם תינוק/ת ביד אחת, משקה צונן בכוס גבוהה שמזיעה אגלי מים בשניה. התינוקות מתחלפים, אבל תמיד יש אחד או אחת שזקוקים לי, ואשר למשקאות: בלאדי מרי עם טיפת טבסקו, ביטר למון עם וודקה, אוזו או ויסקי עם קוביות קרח –
המיומנות של הבן הבכור שעבד כברמן בזמנו מוערכת כאן היטב.

באחד הימים אבי התאומים מאתגר את כולנו: הערב ייערך בנקט מאוכל על טהרת החומרים המקומיים. כל משפחה אחראית על חלק אחר של האוכל: הבן הבכור על גבינות, אבי התאומים על לחם וקינוחים, הבת על התוספות ואנחנו על הדגים. העיניים של הנכדה הבכורה נוצצות בהתרגשות, והיא מבררת היטב מהן הקטגוריות שבהן יינתן ניקוד – מקוריות השגת החומרים, סיפור טוב, תיעוד היום וההגשה (צילחות, קוראים לזה). כדי לאזן בין הכוחות, שתי הנכדות הגדולות מתחברות לסבאסבתא ולבן הצעיר. 'כך תהיו עם שלושה ילדים', צוחק אבי התאומים, ואנחנו יוצאים לדרך.
אנחנו פונים למעגן המקומי, אבל כל סירות הדייג הקטנות שחונות בו נטושות. בטברנה
הסמוכה אנחנו מבררים היכן הדייגים כולם, אבל בעל הבית שמאחורי הדלפק אומר בחיוך – אתם יכולים לנסות לקנות דגים ישירות מהדייגים, אבל לטובתכם זה לא כדאי. וזה גם אי-ליגל, לא חוקי. סעו לעיר הקרובה, מרחק חצי שעת נסיעה, ושם יש פיש מרקט. אז אנחנו נוסעים לעיר של
המחוז, ופוגשים את  Pema, אישה חייכנית ורחבת מימדים מסרי לנקה, שעומדת מאחורי הדלפק של הפיש מרקט ומציגה בפנינו את שלל היום. בעיקר לברקים כסופי קשקשים, אבל גם טונה בהירה ויפה בגודל מרשים. היא מראה לבנות דג דרקון קטן שעדיין מקפצץ קצת על הדלפק. את כל הטוב הזה, למעט דג הדרקון, אנחנו מבקשים ממנה לשמור בקופסת קלקר וקרח, ויוצאים
לסיבוב בעיר. יש בעיר רובע סמי-עתיק, מוקד משיכה לתיירים אנגליים אדומים ומזיעים.
אנחנו מתחמקים לקרירות של המזגן במרכז המידע לתיירים המקומי, ואני הולכת למלא
משימה אחרת שרובצת לי גבוה ברשימת הטו-דו שלי. האם תוכלי לאפשר לי להדפיס את
הבורדינג פאס של הטיסה שלנו, אני פונה לבחורה הצעירה שמאיישת את העמדה מאחורי
השולחן, ומהר מאוד אני משתלטת לה על הכיסא והמחשב ומדפיסה עמוד אחר עמוד של כרטיסי
טיסת החזור שלנו. בינתיים הנכדה הבכורה אוספת לה מפות מהמעמד, מסמנת עליהן את
המיקום של הוילה, של הכפר, של העיר, של שדה התעופה. אני יוצאת משם עם שלל ה'פאסים'
בידי, ומרגישה תחושת הישג גדולה יותר מזו שאחרי רכישת הדגים. בחברות לואו קוסט את
מקבלת קנס משמעותי אם את מגיעה לטיסה ללא בורדינג פאס מודפס, ותכפילו כפול 16.
אחרי שהבורדינג פאסים בידי הכל קל לי יותר, ואנחנו יושבים לאכול גלידה 'הום מייד,
טרדישינאל' באחת הסימטאות.

בערב השולחן מתמלא בכל טוב. אחרי בדיקה ברשת של גבינות מתוצרת מקומית, הבן הבכור ואישתו ויתרו על שלב האותנטיות ושמו פעמיהם ישירות לסופר המודרני שבעיר. על הויתור בהשגת חומרים מקוריים מקפריסאיות מקומיות שחובצות גבינה בעצמן הם מחפים עם הגשה יפהפיה של צלחות עם ירקות פריכים ועליהם גבינת חלומי צאן ובקר מטוגנת. הכלה קוצצת מלפפונים ומערבבת עם יוגורט סמיך, שום ושמיר לציזיקי. על מגש עטור פרוסות של מנגו ואפרשזיפים מונחות קוביות של גבינת פטה וגבינת קשקבל. אבי התאומים ניגש לפבלו, השכן. בחצר כל בית כאן מצוי מבנה איגלו קטן מלבנים אדומות או לבנות, תנור אפיה ללחם ביתי. פבלו מתלהב מהעגלה של התאומים. אחרי שהוא מבין מה רוצה האבא של התאומים הוא משתף פעולה בהתלהבות. לך לבית השכן שלך, הוא מציע, הבעלים לא שם, אבל אין בעיה להשתמש בתנור שלהם. הבן מדליק עצים בתנור ומייצר פיתות קטנות לפי מתכון מקומי, מקמח שקיבל
מבייקרי – פורנוס ביוונית – שממנו מכינים את הפיתות המוארכות הקפריסאיות. הפיתות
חמות וטריות וטעימות מאוד, וללא ספק מאוד טראדישינאל. הבת קוטפת עלי גפן וממלאה
אותן באורז לפי מתכון מקומי, טרדישינאל. היא מניחה את עלי הגפן על מצע של יוגורט
עיזים, ומקשטת בעלי נענע.  ה'קבוצה' שלה אוספת גם תאנים מהעץ שהיא פורסת דק
דק וזורה עליהן קצת מלח גס וטיפות שמן זית. הבת הבכורה שלה, שבילתה איתנו כל היום
מיד מכריזה שהיא בעצם בקבוצה של אמא שלה, כשהיא מבינה שבכל הקטגוריות הקבוצה ההיא
עולה על שלנו. אנחנו יושבים לסעודה היפהפיה, עם דגי הלברק שנצלו על הברבקיו
הקפריסאי המסתובב, ונתחי טונה שהושרו בטריאקי או בתערובת של שמן זית, לימון וזעתר.
כל משפחה מספרת את סיפור השגת החומרים, עם סיפורי רקע על למה זה מתאים למטבח
הקפריסאי המקומי, ואיך זה טראדישינאל. הכל טעים כל כך, ורק הנכדה בסוף מתעקשת:
'אבל מי ניצח?' 'כולנו', מסביר לה אבי התאומים, 'ידעתי שאם זו תהיה תחרות, כולם
ישקיעו במיוחד'.

בטיסה חזרה, בכי חזק של תינוקת קטנה בת 3 חודשים לא מפסיק לאורך כל הטיסה. אני מביטה על שכני המתענים, שונאים את התינוק הבכיין. זו הנכדה הכי צעירה שלי, אני חושבת לי בלב בחיוך, וכשהיא מפסיקה לבכות ותינוק אחר עונה בבכי מחלק אחר של המטוס אני מזהה את הבכי של התאומה וחושבת לי בחיוך נוסף 'גם זה שלי'. הכלה שלי נוקטת בטקטיקה נבונה של התנצלות לכל מי שמוכן לשמוע – התינוקת עייפה מאוד, ומה שמרגיע אותה זה אם עומדים או הולכים איתה על הידיים, ואת זה אי אפשר לעשות במטוס כשהטיסה כולה אורכת 50 דקות. ההתנצלות עוזרת, כי מיד אומרים לה שזה בסדר והם מבינים ושלא תדאג, ומדחיקים מחשבות על למה אין בטיסה הזו כריות ומה הם היו עושים עם כרית ועם תינוק בוכה. כשאנחנו יורדים במדרגות המטוס בשדה התעופה בן גוריון אני שומעת את אחד השכנים לטיסה של הכלה מתאר בהתרגשות את החוויה הקשה לחבר שישב בחלק אחר של המטוס, איך תינוק קטן לא הפסיק לבכות כל הדרך, ואני שוב מחייכת.
צר לי על הבכי של הנכדה שלי שבינתיים נרדמה, אבל אחרי שבוע, קטן עלי בכי של תינוק.
ועוד שלי.

כמו שבת חתן

זה יהיה בדיוק כמו שבת חתן, אני אומרת בבעתה לשותף. כשהבן שלי התחתן הצד
של הכלה הזמין אותנו לטקס 'חינה' במקלט של בית הכנסת בשכונה שלהם. הבן היה אז קצין
בקבע, וארגון החתונה וסדריה נותרו לגמרי באחריות הכלה. בחורה מסורה כלתי, בת טובה
להוריה שאירגנו די ג'יי עם מוזיקה רועשת, שיהיה שמח; הזמינו את כל מכריהם וקרוביהם.
אנחנו לא היינו שותפים לארגון החינה מן הסתם. היינו אורחים במסיבה, מסובים סביב שני
שולחנות, בצד, תמהים על כמות האנשים שהגיעו מהצד שלהם, כמו חתונה לפני החתונה. אנחנו,
בתמורה, התבקשנו לארגן 'שבת חתן'.

השתתפתי בטקסי מעבר יהודיים ונוכריים רבים בימי חיי, של אחרים ושל בני משפחתי. ברית; בר מצווה. זו אפילו לא היתה החתונה הראשונה שלנו, אחותו הקדימה אותו. כשהיא התחתנה הצד השני הזמין אותנו אליהם לשבת חתן, וכמנהג האשכנזים זה היה לפני החתונה. על תקן אורחים טובים, באנו בהרכב מינימלי כשאנחנו מביאים איתנו חלק גדול מן האוכל, מודעים לכך שהם צריכים לארח אותנו שבת שלמה. כשהבן הזה התחתן ואנחנו היינו צריכים לארח את הזוג והמשפחה ל'שבת חתן', חשבנו לארגן שבת בדמותנו בצלמנו, ותכננו משהו אינטימי ומצומצם, סביב השולחן, רק הזוג שהתחתן, האחים, האחיות וההורים. השותף כבר תכנן את האוכל, מנות טאפס גורמה שהוא יכין. אז חשבנו. ביום חמישי לפני השבת האמורה, בעוד אני עורכת סבב קניות, קיבלתי שיחת טלפון שהבהירה לי הבהר היטב שמהצד שלהם יגיע עם רב, ארבע האחיות של האמא ומשפחותיהם; הדודים שהגיעו מקנדה (דודים זה שם כללי לקרובים שמידת הקרבה שלהם דורשת הסבר ארוך ומפותל שעדיף לוותר עליו מראש); והסבתא. היא לא נוסעת בשבת ולא תוכל להגיע אלינו בהליכה אז הובהר לי שהיא צריכה לישון אצלנו. מספר האורחים גדל בבת אחת פי שלושה. בלילה ההוא נדדה שנתנו, והתלבטנו אם לריב על כך או לא. החלטנו שלא. היינו
פונדקאים לאירוע שלהם, אירגנו שולחנות וכיסאות ומפות וכלים ואוכל לכשלושים אנשים.
הסבתא המרוקאית שלנו הכינה סלטים מבושלים ושלחה מרחוק, והסבתא של הכלה עם פלומת
השיער הרכה והמבטא העירקי הכבד ישנה במיטה עם הנכדה-הכלה, כשהחתן ישן על הרצפה,
כאשר אהב, למרגלותיהם.

לפני חודש כשנולדו התאומים והברית התקרבה ובאה, הבן אמר שיהיה אירוע מצומצם ונחמד, ניפגש ביחד, כל אחד יתרום מאכל. אז אמר. הברית התקיימה לפי כל כללי הטקס של הצד של הכלה, אחר הצהריים באולם אירועים נוצץ עם שם לועזי יומרני באיזור תעשייה, ושמונים אחוזים מהאורחים חברים של ההורים של הכלה.

השבוע ימלאו שלושים יום להולדת התאומים. התאום נולד ראשון, והנה מגיע אירוע דתי נדיר למדי, טקס פדיון הבן. אני מחבבת טקסים איזוטריים בעלי שם אקזוטי, וכבר הייתי בשני אירועים כאלה, אחד של בני הבכור ואחד של בנו הבכור של הבכור, שנולד לפני כשנה, והתקיים בפאב. מה אתם מתכננים, אני שואלת את הבן, אבי התאומים. חשבנו לעשות את זה אצלכם בבית, הוא אומר. את יודעת. לא משהו גדול. כמו שבת חתן.

רונית ברנגה, ארטמיס שלי, 2016