בודהה בורד

Buddha_Board

אחרי שהכנס נגמר התפנינו לסיבוב בעיר. עצרנו בחנות לממכר מריחואנה חוקית, במדרחוב ליד הסבן אילבן. בכניסה עקפנו קבצן שבחר בפינת רחוב זו למקם את העסק שלו, מערסל בחיקו כלב זעיר חבוש כובע ומשקפי שמש עטוף בשמיכת משבצות אדומה ולפניו קערה למטבעות. כל השבוע היה קר ממש, אבל באותו היום השמש זרחה והטמפרטורות נעו באיזור החיובי של הצלזיוס, כך שמשקפי השמש לא נראו מוזרים. ירדנו בגרם מדרגות ואת פנינו קיבל שומר מזוין שדרש תעודת זהות. שלפנו דרכונים. אתם מחוץ למדינה, אמר, ולכן, מותר לכם לקנות גרם אחד. האווירה היתה כמו בסופרפארם, ואני חיפשתי דיילת כדי שתעזור לי לבחור. הזנים שונים זה מזה באחוזים השונים של החומר הפעיל, הסביר לנו המוכר, מצביע על זנים של 28 אחוזים, 24 אחוזים ו 12 אחוזים. אני רוצה את הזן הכי mild, אמרתי לו, ויצאנו משם עם קופסת פלסטיק סגורה ובתוכה גרם אחד של פרחים יבשים בצבע אזובי ועם ריח אופייני.

התחנה השניה היתה על ספסל במדרחוב. גילגלנו לנו סיגריה, מאלתרים פילטר מקרטון שחתכנו מעטיפת ניירות הגילגול. עוד אנו מדליקים אותה עצר לידינו בחריקת ברקסים זוג גלגלים. שוטר על אופניים מצביע על שלט גדול שתולה ממש מול עינינו ובו ציור של סיגריה ואיקס אדום גדול עליה. אסור לעשן פה, הוא אומר. לא מכאן, אנחנו מסבירים לו, תוך שאנו אורזים את עצמנו וממשיכים הלאה, מוותרים מראש על ניסיון להבין את ההיגיון שמאפשר למכור מריחואנה ברחוב שבו אסור לעשן.

הסיגריה מאחורינו, המשכנו נינוחים וקלי לב לתחנה הבאה, מוזיאון האמנות. בחנות המוזיאון נתקלנו בבודהה בורד. על פי עקרונות הזן, הסביר השלט, על הבודהה בורד האפור מציירים במכחול טבול במים בלבד. משיחות המכחול הרטוב על הלוח נראות כמו דיו שחור, אלא שהתמונה מתאדה ונעלמת כלא היתה כשהלוח מתייבש, מוכן למשיחות מכחול חדשות. העיקרון הוא ליצור על מנת לשחרר, לא לאגור. ציור על בודהה בורד הוא מראש חווית יצירה אחרת, קלילה בגלל זמניותה, בגלל הידיעה שאין בעיה לטעות, כי בין אם טעית או יצרת יצירת מופת הכל יתאדה תוך דקות ספורות.

אני נזכרת ביום הזה בשבוע האחרון. מריחואנה לא יכולנו להביא איתנו לארץ, אבל את הבודהה בורד קנינו. בגלל זיכרון הציור המשותף שלי ושל אמי קניתי גם אחד לה. קחי את המכחול, אמא, אני משדלת אותה לנסות לצייר על הלוח, תראי, זה כיף. אבל אמא שלי, שכל הזכרונות שלה מתאדים אף הם תוך דקות ספורות, מביטה בלוח ואומרת: בשביל מה לצייר אם זה לא נשאר.

theodore Waddell 1994
Motherwell's Angus, Theodore Waddell 1994
מודעות פרסומת

איך דילגתי על פייסבוק ופתחתי אינסטגרם

בשיעור הראשון שלי השנה, אני קובעת להם בחינת בקיאות לעוד שבוע בדיוק. בחינת הבקיאות מכניסה את ה'ילדים' ללחץ. הם שייכים לדור שרגיל שילטפו לו את הראש רק על המאמץ, שירגיעו אותו. אני מסרבת לשחק את המשחק. כשאחת התלמידות מנסה להכניס מילים לפי 'תגידי שיהיה בסדר, שאנחנו יודעים את החומר, שנצליח', אני מחייכת, ואומרת: 'מה שהיא אמרה. אבל הבחינה קשה, קטנונית, זו המשמעות של בקיאות, אל תעגלו פינות, תקראו את החומר כמה פעמים ותעשו רשימות'. אני רואה את השוק על הפנים שלהם: זה כל כך שונה מהשיח הרגיל של המורים שלהם בעבר. אחד מהם אף הולך למזכירות ואני מקבלת מייל משונה שמזכיר לי שעל פי הנהלים בשבועיים הראשונים של השנה אסור לקיים בחינות, כי זה זמן של 'שופינג' בין קורסים, ורשימות המשתתפים עוד לא קבועות. המייל קצת מצחיק אותי, כי אני ראשת החוג, מה תעשו לי. אם מישהו חושב שהקורס קל ומלטף עוד יש לו זמן להחליף, לפרוש. לא מעוניינת בו. ואם מישהו חדש יגיע אחרי בחינת הבקיאות, נקבע לו מועד מיוחד. נהלים נועדו לשרת אותנו ולא להיפך.

בתום בחינת הבקיאות אני אוספת את הדפים, והולכת למשרד שלי. אני מגלגלת לי את הסיגריה היומית, וממלאה את בקבוק המים מן המתקן. אני לא מעשנת חברתית, ולא אוהבת שרואים שאני מעשנת. יש לי פינת עישון סודית במעלה המדרגות החיצוניות, במקום שאיש אינו עובר בו. שם אני יושבת, נשענת על הקיר, הנוף לפני, ומפלס המים בבקבוק שלי יורד במקביל להתקצרות הסיגריה. אני שומעת את דלת הבניין נפתחת והמיית תלמידים שיוצאים ממנו אל החצר. נשמע שקיבלו תרגיל בקבוצות, וקבוצה אחת בחרה לשבת ברחבה ליד המדרגות למרגלותי. הם לא רואים אותי, ואני לא רואה אותם, אבל קולותיהם עולים אלי ברורים. הם מדברים על המבחן. הם מדברים עלי. הם עדיין בלחץ, משווים תשובות, מגלים שאכן זה גרם להם ללמוד. אני סיימתי כבר את הסיגריה שלי מזמן ותוהה מה לעשות. לרדת ולגלות להם שישבתי שם והקשבתי לכל מה שאמרו? לחכות שיתפזרו? אין דרך אחרת, אני חייבת לרדת. 'שלום', אני אומרת להם, ועונה לשאלה שלא נשאלה: כן, שמעתי. וכולנו מחייכים.

אני חייבת לרדת כי אחותי בקורס, ואני מוציאה את אמא שלי מהמועדון. אני נוסעת אליה, ומגלה שהאחיינית שלי נשארה בבית, ילדה בת 12, מצוננת. כואב לה הראש והגרון. אחותי שמה לה נעצים בשתי נקודות בגב, אבל אני גם כן מכירה תרופת קסם עממית לכאבי גרון, ואני עומדת במטבח של אחותי וחותכת בצל לבן גדול לפרוסות ושופכת עליהם דבש. תוך זמן קצר נוצר סירופ דבש עם מיץ בצל, ואני מדרבנת את האחיינית לקחת ממנו כמה שיותר. זה טוב לכאבי הגרון, מחטא אותו, אני מסבירה לה.

אמא שלי שמחה מאוד לראות אותי. הגיל המנטלי שלה עכשיו הוא בערך 3, ואני הולכת איתה למגרש המשחקים. בחדשות איימו בגשם, וסיפרו על שטפונות בדרום וברד בצפון. באזור השפלה רוח חזקה אמנם מעיפה את העלים ומפילה את הכסאות בחצר, אבל גשם לא יורד. אנחנו הולכות בדרך ושרות ביחד, מדקלמות שירי ילדים: רוח רוח רוח רוח, בפרדס נפל 'תפוח' משלימה אמא שלי ומניפה את ידיה בהתלהבות. אני צריכה צבעים, אני מבקשת מהאחיינית שלי. אני ואמא שלי יושבות בחצר ומציירות ציורים ביחד. כשהייתי ילדה, אולי בת חמש, נזכרת אמא שלי, היה בא לאבא שלי חבר, מר פריימן. גר בקצה הרחוב, היה רווק ובודד מאוד. הוא היה מתפרנס מרישום תוכניות בתים, אבל לא היתה לו פרנסה רבה. אבא שלי חיפש דרכים לעזור לו, וכדי שלא יחשוב שנותנים לו צדקה ביקש ממנו ללמד אותי ציור. הוא לא ידע עברית, ודיבר איתי גרמנית, נזכרת אמא שלי, והבנתי אותו. אני נדהמת מפיסת הזכרון הצלולה הזו שצצה יש מאין כשהחזיקה ביד צבע וצבעה באדום בין הקווים של הפרח שציירה.

האחיינית שלי מרגישה קצת יותר טוב ובאה לשבת איתנו בחצר כשאנחנו מציירות. ראית מה הבן שלך העלה לאינסטגרם? היא שואלת אותי. אני מסתכלת. הבן הצעיר העלה תמונות שהוא צייר, פורטרטים עדינים ומלאי מבע, רישומים של דמויות בדיו. לא ידעתי שהוא חזר לצייר. אני מבקשת מהאחיינית להראות לי את האינסטות של שאר הילדים שלי, והיא לוקחת מידי את הטלפון שלי, ומקישה עליו מספר הקשות, מחזירה לי אותו ואומרת: הנה, יש לך עכשיו חשבון אינסטגרם, תעקבי אחריהם.

frederic forest
Frederic Forest

מלכויות, זכרונות, שופרות

כשאני מגיעה אליה, דלת המועדון נעולה. הזכוכית הכהה מחזירה לי את בבואתי, אבל המטפלת השומרת על הכניסה מעברה השני של הדלת מזהה אותי, וכבר פותחת אותה, וממהרת את אמי לצאת תוך שהיא לא שוכחת לשים את צרור מפתחות הבית של אחותי בידי. החלפת משמרות. אחותי נסעה לשבוע חופש משפחתי, ואני פוסעת קדימה מן השורה השניה, למלא את תפקידה. בואי, אמא, אני אוחזת במרפקה, אבל היא מתעכבת לספר למטפלת עלי. היא משתמשת במילים מלאות גאווה, מפרטת את תארי והישגי. המטפלת מחייכת. זו לא פעם ראשונה שהיא שומעת. 'את כל כך ממוקדת' אומרת לי אמי בחיוך, אבל אני רק מחייכת חיוך עקום וחושבת 'אל' אירוני, מודעת לים הזמן האבוד שנזל לי בין אצבעות הידיים בחודש האחרון, קווים מתים שטים בו, מחודדי שיניים כמו כרישים שהריחו דם.

אחר הצהריים אני מצליחה לנתק את אמי מהמסך המכשף אותה ('אבל זו תוכנית אמיתית, של מה שבאמת קרה!') ואנחנו יוצאות לטייל בפארק. 'לא הייתי כאן אף פעם, הכל חדש', מתפעלת אמי, ואני מצלמת אותה מתאמנת על מתקן ה'חתירה' בפינת הספורט ומעלה לווטסאפ המשפחתי. 'זה המתקן האהוב על אמא', מגיבה אחותי ממרחקים.

'את גדלת איתנו?' שואלת אותי אמי. היא כמו נורה שמגעיה רופפים, מהבהבת, וכעת זה חושך מצרים. היא לא מזהה אותי. אני בולעת את הגוש שעומד לי בגרון. 'אני הבת שלך, אמא', אולי המשפט הנורא ביותר שבת צריכה לומר לאמה. היא עדיין מסווה את הבלבול שלה בהמון חן. 'יש לי 4 ילדים', היא יודעת להגיד, ואנחנו מונות אותם ביחד. אחותי הגדולה, אחי, אחותי הקטנה. היא יודעת את שמי, אבל לא מקשרת אותו אלי. היא לא זוכרת שנולדתי. היא לא זוכרת איך נראיתי כשהייתי ילדה קטנה. 'הזמן מוחק את הכל', היא אומרת. ואני מנסה להנהן ולחייך ואומרת איזה משפט נחמה בנאלי 'כל כך הרבה זכרונות, ודאי חלקם נשכח', אבל יודעת שזה לא הזמן, לא רק הזמן, זו המחלה.

בבוקר במועדון, אני מלווה את אמי למקומה הקבוע בשולחן ארוחת הבוקר. כל החברים כבר שם, קצת התקשיתי לקום, ואיחרנו. 'מי את? אני לא מכירה אותך', שואלת אותי אילנה, שיושבת ליד אמי. 'אני הבת שלה', אני מציגה את עצמי: 'למדתי עם הבת שלך דלית בבית הספר'. 'איזה יופי!' מתלהבת אילנה וממשיכה להציג את עצמה 'אני אילנה. נולדתי בט"ו בשבט, ולכן קראו לי אילנה'. אנחנו כמו שחקנים בהצגה, בכל פעם חוזרים על אותם משפטים בדיוק, כולל הטונים והניואנסים, וההתלהבות האמיתית. גם את המשפט הבא שלה אני מכירה בעל פה: 'אמא שלך משתלבת פה נהדר. כולם אוהבים אותה'. לפני שהפכה לדמנטית בעצמה, אילנה התנדבה במועדון הקשישים, ועד היום היא בטוחה שהיא בסגל, ושתפקידה לדווח למשפחות איך משתלבים קרוביהם במועדון. אני מודה לה. בפעם הבאה נקיים אותה השיחה בדיוק, וגם בפעם שאחריה.

בלילה אני באה להשכיב את אמא שלי לישון. אנחנו יושבות על קצה המיטה, ואני מחבקת אותה. היא כל כך קטנה והעור המקומט שלה רך ומרשרש. 'אני לא זוכרת אותך כילדה', היא אומרת לי, 'אבל אני אוהבת אותך כל כך'. אני שלולית, מפחדת לומר משהו פן אגעה בבכי שחונק אותי כל היום. ממילא אחרי שהסירה את מכשירי השמיעה מהאוזניים היא לא תשמע. אני רק מחבקת אותה חזק חזק, מכסה אותה בשמיכה, נותנת לה נשיקה על המצח המשיי, מכבה את האור של החדר ויוצאת.

helen frankenthaler41
Helen Frankenthaler, 1952

העמק הוא חלום

שלושה נינים של אמא שלי עולים השנה לכיתה א', וביניהם הנכדה הגדולה שלי. אחותי הגדולה, הסבתא של שני הנינים האחרים, שולחת תמונות של שניהם, בן של בת א' ובן של בת ב' שלה, עומדים ומחייכים חיוך ענק ומחזיקים כל אחד את ה'צוּקֶר טוּטֶה' שהיא הכינה להם. צוּקֶר טוּטֶה הוא קונוס ענק שעשוי מבריסטול מגולגל, מעוטר בציורים ומדבקות וממולא בכל מיני הפתעות לילדי כיתה א' – כלי כתיבה וקלמר, מחקים ריחניים ולורדים זרחניים, וגם ממתקים לחבב עליהם את המעבר. אף דנה לא נמה עם הממתקים שאחותי הגדולה מכינה. אחותי מצרפת גם תמונה של הבת הבכורה שלה, עם הצוּקֶר טוּטֶה המקורית שהכינה לה הסבתא היקית שלנו, מהקיבוץ בעמק. הנינה הראשונה זכתה במה שאף נכד או נין אחר של הסבתא המיתולוגית לא זכה, ואחותי מחדשת את המסורת. אני חושבת לאמץ גם כן את הרעיון ולהכין לנכדה שלי צוּקֶר טוּטֶה משלה. כניסה לבית הספר היא טקס המעבר המשמעותי הראשון בחיים שאני זוכרת מעצמי. אני זוכרת את התלבושת האחידה (חצאית קפלים בצבע ירוק יער וחולצת כפתורים בצבע ירוק בהיר; על הכיס הקדמי היה תפור סמל בית הספר), את ההתרגשות של המפגש עם הסביבה החדשה, הכניסה הרחבה, המסדרון, הכיתה. את החברה גליה שהכרתי מהגן שהחזיקה לי חזק ביד, את אמירת השלום לאמא שהשאירה אותי בכיתה הומה ילדים זרים. אני זוכרת את המורה שנזפה בילד שמצץ אצבע ואחר כך גם משחה לו את האגודל בשכבת דבק פלסטיק עבה, וכמה הזדהיתי עם הילד האומלל ובו זמנית שמחתי בלב שזה לא אני, כי גם אני מצצתי אגודל עד חודש לפני כן. למדתי להסתפק בסלסול תלתל סורר בין אצבע ואגודל, מנהג שמלווה אותי עד היום.

בינתיים אנחנו מתלבטים אם וכיצד לחגוג את יום ההולדת של אבי, שנפטר השנה. אני פוסקת שכן. לא ברור לי למה צריך לציין רק את יום המוות מכאן ואילך, ונראה לי חבל לוותר על המפגש המשפחתי ההומה סביב יום ההולדת של אבי שנולד בקיץ. למה לא נגשים את המפגש שתכננו שנה שעברה, ושלא ביצענו כי אבא הטיל וטו כי חם, אני מציעה, ובווטסאפ האחים יש הנהוני הסכמה. תכנית המגרה משנה שעברה נשלפת: אנחנו נפגשים במרכז המבקרים בתחנת הרכבת החיג'אזית בכפר יהושע, ואחותי הגדולה מספרת לילדים איך סבא היה נוסע ברכבת העמק, איך היה יורד ממנה לקטוף פרח והספיק לחזור לקרון, ואיך פעם נרדם והגיע כמעט עד דמשק ('אל תגזימי', משתחזר לי בראש קולו של אבי, 'הגעתי עד צמח'). אחר כך אנחנו נוסעים ברכבת העמק המחודשת מתחנת כפר יהושע עד בית שאן, אוכלים במסעדת רוזליה, וממשיכים לבריכה שבה בילינו קיצים רבים וארוכים בילדותינו, בקיבוץ של הסבתא מהעמק. בת דודתי שעדיין גרה שם מתנדבת ללוות אותנו לבריכה, ואני מאוד מעריכה את הדרך שבה היא בולעת את מענה הלשון המופתע שלה כשהיא שומעת שנגיע כשלושים-ארבעים איש, מחציתם ילדים ופעוטות. אין ספק שהחספוס הקיבוצניקי שלה התעדן מאוד עם השנים.

רכבת העמק.jpg
רכבת העמק ומרכז המבקרים בכפר יהושע, בול מתחילת העבודות על הקו המחודש ב 2011

איפה המקפצה של הבריכה, אנחנו שואלים את בת הדודה באכזבה. המקפצה האימתנית בגובה 5 מטר, הטילה צל ענק עלינו כילדים עירוניים שהגיעו לקיבוץ בקיץ. הבטנו בעיניים כלות בילדים המקומיים רצים על המקפצה הגבוהה וקופצים ממנה לבריכה בסלטות מלוות בצווחות, רק כדי לשוב לעמוד בתור ולטפס בסולם. המקפצה בבריכה היתה ההוכחה לילידיות, כמו הצבע השחום של גופם וכפות הרגליים שלהם שהיו קשות כמו סוליות, ושעליהם הלכו יחפים על השבילים הרותחים של העמק. אני ויתרתי מראש, היו לי דאגות אחרות במשק כמו איך למנוע את הכוויות שחטפתי בכל חשיפה לשמש, אבל אחותי הגדולה התעקשה ללכת יחפה עד שדרכה על דבורה מעוכה שעקצה אותה וגאלה אותה מייסורי הקפצוצים הגרוטסקיים מצל לצל שרק הדגישו את עירוניותה המגונה. מישקה המציל, גוף בצבע ברונזה ושיער לבן ארוך שמשל בממלכת הבריכה ביד רמה ובביטחון של זכר אלפא, גרס שמי שעולה בסולם השלבים יוכל לרדת מהמקפצה רק בקפיצה למים, אין חרטות. פעם אחת בלבד עליתי בסולם, לבי דופק בחזקה. מלמעלה הגובה היה בלתי נתפס, המים רחוקים וירקרקים. אני לא זוכרת את הקפיצה, אם כי ברור לי שקפצתי, אחרת הייתי עדיין שם. 'כבר לפני כמה שנים שיפצנו את הבריכה וביטלנו את המקפצה', מסבירה בת דודתי, 'היא היתה ממש לא בטיחותית'.

בצוּקֶר טוּטֶה שאני מכינה לנכדתי הבכורה אני שמה כמיטב המסורת ציוד לכיתה א' וממתקים. כשהם גרו אצלי סיפרתי להם סיפור בהמשכים. היתה שם דמות של ננסית זעירה בשם שינדה-קארה, שם שנגזר מהדמות של קרשינדו הגמד מכוכב החלומות, החבר הבלתי נראה של חנה'לה חלמנה'לה הקיבוצניקית, מחווה לספרה של דבורה עומר. אני מחפשת לנכדה את הספר ההוא, מוכנה לחטט בחנויות יד שניה, ומגלה לשמחתי שאפשר לקנות עותק חדש בחנות ההוצאה של ספרי 'דני': כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי. הנכדה קורעת את העטיפה הצבעונית וקוראת את הכותרת בעיניים נוצצות. יום יבוא ואעלה על הכתב את הסיפור שאני סיפרתי להם. בינתיים אני רק יכולה לקוות שלא נס ליחו של הסיפור על קרשינדו. מודה שלא קראתי אותו שנית.

 

into the unknown Natalie Foss
into the unknown, Natalie Foss

ya no cocina, ni lava, ni plancha, ni friega los platos, que barbaridá*

ההודעה ברורה לגמרי: 'אפשר שבת אצל אמא שלי? היא לבד'. מזל שזו תקשורת ווטסאפ שמאפשרת לך שתי דקות הרהור אפילו אחרי ששני סימני הוִי שמסמנים שקראת את ההודעה נצבעים תכלת עזה. אני מרשה לעצמי להתלבט לשניה. השיקול שלי הוא כזה: מצד אחד כל הגוף שלי צורח 'ללללאאאאאא', מה צורח, העצמות עצמן כואבות. מצד שני אני חושבת על מה יקרה אם אשמע בקול העצמות, ועל המחיר, כי לכל החלטה יש מחיר. השותף עובד כל כך קשה לאחרונה, אנחנו לא ממש מתראים במשך השבוע, ואם גם בשבת נתפצל אפשר כבר לפתוח תיק ברבנות. מצד שלישי ממילא הוא עייף כל כך, כל השבת הוא יישן. אני מחליטה שאם אגיד כן, זה חייב להיות כן מכל הלב ולא בחצי כוח, כי אחרת בשביל מה, גם לומר כן וגם לא לקבל קרדיט. מה התחזית? אני שואלת, כי אם נורא חם אולי יש לי תירוץ. 'חם, אבל פחות' היא תשובה שלא ממש משאירה לי שוליים לסירוב. 'אם צריך' היא התשובה הרפה שלי בווטסאפ, יודעת שזה לא מספיק נלהב, אבל בכל זאת חיובי, ותחת הנסיבות, ובלי אימוג'ים כל אינטרפרטציה של הודעה בווטסאפ היא על אחריות הקורא בלבד. בכל מקרה אמא שלי ואחותי גרות באותה עיר, אלך לבקר גם אותן.

אני קופצת לאחותי ונושקת לאמא שלי. אמא שלי מסיטה את השיער מפני ומיישרת לי את החולצה. לרגע חולף בי זיק של כעס, יותר זיכרון שלו, ומיד הוא מתחלף בפליאה מהולה בקורטוב שמחה שאמא שלי עדיין מצליחה כיום לעורר בי רגשות כאלה. אלופת הארץ בקליטה של מצבי רוח מתחלפים, אחותי שואלת אותי למה אני כל כך מתוחה. זו הזדמנות טובה לנסות להסביר גם לעצמי מה נורא כל כך בשבת אצל חמותי היחידה. אחותי חושבת שהיא אישה מקסימה, והיא אכן כזו. לאחותי גם אין שום בעיה עם החמות שלה, כך שגם אי אפשר לומר לה משהו כמו 'זה כמו שאני מתה על החמות שלך, ואת לא', כי היא לגמרי כן. אני מעלה באוב סיפורים מפעם, עלבונות ישנים, מים דלוחים מתחת לגשר, ודוחה אותם על הסף. הבעיה עקרונית יותר. 'זה כמו מרקזה ובנה גבריאל ארמוזה, בספר "מלכת היופי של ירושלים" שכתבה שרית ישי-לוי', אני מנסה להסביר לאחותי, כי שם לראשונה מצאתי שיקוף נאמן של חמותי, ושל הציפיות שלה מהבן הבכור, הנסיך שלה, וממערכת היחסים עם אשתו. אני שם כל הזמן במבחן, מטרה נאה לצלפים. היא תעיר על השיער, על המשקל, על הבגדים. כל ביס וכל נגיסה שלי יתועדו במחשבון בלתי נראה. לפני שנים, כשרק התחתנו והודעתי לה שאני צמחונית ולא אוכלת בשר היא הגישה לי מרק. מה זה, אמרתי, יש לזה טעם חזק של עוף. 'עוף זה לא בשר!' אמרה חמותי עם תנועת יד מבטלת. כשהייתי צעירה ולוחמנית יותר, כעסתי כשכל הגברים עברו אחרי ארוחת ליל שבת מהשולחן לסלון, לקרוא עיתונים ולפצח גרעינים בניחותא בעוד הנשים מתרוצצות בין חדר האוכל והמטבח, מפנות צלחות מטונפות ושוטפות כלים. הצטרפתי לגברים אף אני, מתעלמת בכוונה מהמבטים המאשימים, מפתחת סוג של גאווה מתדמית הכלה מהסיוטים, זו שלא מגהצת, כלים לא רוחצת, איום ונורא. כיום אני מוצאת את עצמי מתגוננת ומתנצלת על כל בחירה או דחייה של מנה שלה, יודעת שאני מעליבה אותה עמוקות אם לא אוכל את כל הסלטים, את כל המנות הראשונות, העיקריות המיוחדות שרקחה עבורי כי אני לא אוכלת בשר, והאחרונות ואהלל אותן. נכון לעכשיו זו לא היא שהשתנתה, זו אני שכבר לא אוכלת סוכר בכלל, שלא מצליחה לצלוח את הסלטים המרוקאים המבושלים ששוחים בשמן מיותר, שמוותרת על הפירות והעוגיות שליד תה הנענע בסוף הארוחה. אצטרך לבנות הגנה אזורית ושמירה אישית, וגם אז יהיו חצים שודאי יצליחו לחדור את השיריון.

אני מגיעה לבית של חמותי ועומדת בחדר המדרגות, לפני דלת הכניסה, נושמת נשימה עמוקה. אני נכנסת פנימה בחיוך עולץ מאולץ. השולחן כבר ערוך, השותף אכן ישן, אבל הנה הוא מתעורר מצטרף לארוחה בשלושה. אני בוחנת את הסלטים המבושלים, חצילים ספוגים בשמן, חומוס ('טחנתי בעצמי'), וסלדה מטבוחה אדמדמה, ובוחרת בסלט רצועות הגזר עם השמיר והלימון. תנסי את סלט החצילים, דוחקת בי חמותי ואני מסרבת, וכשהיא שואלת למה, אני גם נאלצת להסביר – יותר מדי שמן. בנקודה הזו השותף, שמנסה לחפות על ההתנהגות חסרת הנימוס שלי ומעמיס על צלחתו את הסלטים כולם כועס עלי: תנסי לפני שאת פוסקת. תראי שתאהבי. 'אולי די כבר עם משטרת האוכל!' אני מתפרצת עליו, וברור לי שהוא רק שסתום הלחץ, שאני כועסת עליו כי אפשר. כשהוא שואל 'מי רוצה יין' ואמא שלו עונה לו בטון פסקני 'אני וגם היא' וממלאת לי את הכוס, אני ממש נושכת את השפה. אני מרגישה מחנק נורא, וגם החלקים הטעימים של האוכל לא יורדים לי בגרון.

איך היה לך השנה עם הילדה שאת מטפלת בה? אני מנסה לנתב את השיחה למחוזות נעימים יותר. אמא של השותף מתנדבת בויצו, ועוזרת לילדה אתיופית קטנה בכיתה א'. פניה אורים כשהיא מספרת על תעודת ההוקרה שקיבלה בסוף השנה, והמורה אמרה כמה העזרה שלה חשובה, וכמה ההתנהגות של הילדה השתנתה בזכותה. ואיך הילדה, אני שואלת, והיא עונה 'מאוד נקיה'. אני כובשת את עיני בצלחת, אבל שומעת את הצחקוק הכבוש מהצד של השותף. אני קמה מהשולחן, מפנה את הכלים, מתכוונת לשטוף אותם. בשום פנים ואופן לא, עוצרת אותי חמותי, לא שוטפים כלים בערב שבת, ואני עוברת עם השותף לסלון, לקרוא עיתונים.

* כשחיפשתי מי היו סילווריו ופאקונדו ולמה הם שיגעו את העוזרת ומה הקשר לירח, מצאתי את הפוסט הזה של יהונתן מקרוב בבלוג שנקרא 'עובדות לא חשובות' ואני מביאה ממנו את הדברים הבאים ובהם גם הלינקים הבאים (חוץ מהראשון):

השיר המקורי נכתב בשנות הארבעים על ידי Ñico Saquito הקובני, ומדבר על שלושה שירים ששיגעו את נשות קובה, עד כדי כך שהן שכחו ממטלות הבית, וואי וואי וואי.

שלשת השירים שהשיר מזכיר אותם הם:

הראשון, שיר הלל בקצב הפסדובלה שנכתב על ידי Agustín Lara מלחין מקסיקני, על Silverio Pérez, לוחם שוורים מקסיקני אגדי. השני, טנגו בשם Facundo, על ידי המלחין הקובני Eliseo Grenet Sánchez, עוד שלאגר קובני. והירח הוא להיט/ריקוד בולרו בשם La Luna Enamora, ששר זמר אמריקני מפוארטו ריקו בשם Bobby Capó.

המקור לדבריו הוא ספר על המוזיקה הפופולרית של קובה. והנה הם שלושת השירים המקוריים, ששיגעו את העוזרת או האישה לפי המקור הספרדי:

 

למה לא אמרת לי

"בחיים שלי לא השתמשתי בטלק, אני ממש שונאת טלק, אבל אולי אודה בפני אמא שאני גונבת לה אותו?" שואלת אחותי הקטנה. כדרכם של זקנים, יש לאמא שלי נגיעות של שיגעון רדיפה. בגלל שבגירסה הזקנה והדמנטית שלה היא הרבה יותר רכה ונעימה, היא מרסנת את הנטייה הזו שלה ולא מתפרצת בהאשמות מפורשות, אבל כשאני שם, היא מתלוננת על אחותי, ובו זמנית קוראת לה 'המלאך שלי'. אני לא נוגעת בכסף, אין לי שום מושג מה קורה איתו, אומרת לי אמא שלי אבל ממשיכה: אני לא באמת צריכה כסף. אחותך דואגת לי לכל ומצביעה על הבגדים החדשים שהן קנו ביחד רק השבוע. העניין עם הטלק היה יכול להיות משעשע לולא העיב על שלוותה. לדירה של אמא שלי יש ניחוח קבוע של טלק. הוא תרופת הפלא של אמא שלי לכל גירוי עור; היא משתמשת בו והרבה. ואז היא אומרת לאחותי שמישהו משתמש לה בטלק, כי לא יכול להיות שהטלק נגמר כל כך מהר, וגם, ההוכחה הניצחת: בבוקר היא קמה וראתה טלק מפוזר על רצפת השירותים. לא יכול להיות שהיא פיזרה אותו ככה בלי לנקות. והיא מביטה באחותי במבט מאשים, מחכה להודאה. מכיוון שאחותי היא המועמדת היחידה שעשויה להכנס לבית של אמא שלי בלילה היא גם החשודה המיידית בגניבת הטלק בלי רשות. לב טוב יש לאחותי והיא לא אומרת לאמא שלי שזו היא שקמה באמצע הלילה ומשתמשת בטלק, מפזרת אותו על הרצפה ובבוקר לא זוכרת דבר. אל תחזקי את הפראנויות שלה, אני מבקשת ממנה. את זוכרת מה היה עם דודה הלן, שלעת זיקנה הגיעה לביתה מתנדבת גרמניה שבאה לארץ למרק את המצפון הגרמני הקולקטיבי על ידי עזרה לזקנים. היא היתה מנקה את הבית של דודה הלן בחינם, ובתמורה דודה הלן האשימה אותה שהיא גונבת לה בגדים. בינתיים אחותי קונה לאמא שלי עוד שלוש חפיסות טלק ומראה לה שהן בארון, שלא יחסר.

לקראת ביקורו של חצי בן הדוד בשלישית מאמריקה והבאתו לאחותי לשבת אני מתבקשת למלא טופס ארכני וטרחני:

Date/time of planned pick-up: _______________ Date/time of planned drop-off: ______ Name of person(s) picking up participant from group: ______________________________ Relationship of pick-up person(s) to participant: ________ Contact information for hosting family/ friends before and during visit: ________ Tell us about the visit. Where will the participant be going? _____________ If your teen has not met the person(s) picking him/her up, please send an electronic image of the pick-up person

יש משהו באובססיביות האמריקאית לטפסים שמעוררת בי קבס, סוג של פורמליות מרתיחה ומיותרת בעיני. אבל משפחה זו משפחה, ואבא שלי שמר על קשר איתם. אני בולעת את ההתנגדות האוטומטית שעולה בי למקרא הדרישות האלה, מלטפת את בְּעַת הבירוקרטיה שמרימה בי ראש וזועקת במחאה. ממילא אני רק אוספת אותו, הוא יהיה כל השבת אצל אחותי עם הבנים שלה, שהם בני גילו. אני אאסוף אותו, אני כותבת ואפילו שולחת תמונה לפי הדרישה. אני עונה לעוד כמה מיילים מנדנדים, האם נרצה לאסוף אותו לשבת או אולי ליום אחר? מתי בדיוק אגיע, מי יסיע אותו בחזרה ולאן, ומה התוכניות שלנו לגביו (תניחו לו מתוכניות. הוא יבלה עם ילדים ישראלים בני גילו). אגיע לפי ההוראות של רכזת הקבוצה האמריקאית, בשתיים וחצי להיכל התרבות במודיעין, רחוב עמק דותן 49. אני מכוונת את ווייז ומגיעה לאתר חמש דקות לפני הזמן. הרחבה לפני ההיכל ריקה לגמרי, והשמש קופחת. אני עושה סיבוב באתר, אבל אין שם איש. חום השמש מוחזר מהאבנים הלבנות, אני מרגישה כמו נמלה תחת זכוכית מגדלת שמרכזת את קרני השמש עליה. אפילו אבני המרצפות מחממות את כפות רגלי. אולי הגעתי מוקדם מדי. אני ממתינה תחת עץ, אבל חם במודיעין גם תחת צל העץ. אולי לא הבנתי נכון? מקס מתקשר. הם כבר בעיר, אבל לא כאן. אני מדברת עם המלווה הישראלית של הקבוצה. נתנו לך כתובת לא נכונה, אנחנו בדרך זבלון 1, היא מנחה אותי. ווייז הנאמנה מלווה אותי שש דקות לאתר החדש, ואני רואה את המדריכה הישראלית עם מקס האומלל עומד לבדו עם תיק גדול, כמו ילד שההורים שכחו לקחת אותו מהגן. עולה בי גל של כעס. את יודעת, אני מתפרצת על המדריכה הישראלית למרות שלא היא זו ששלחה את הכתובת הלא נכונה, חשבתי שעם כל הטררם המוקדם, ההכנות, החקירות המודיעיניות שעברתי, הטופס והתמונה שהייתי צריכה לשלוח כדי לזכות לאסוף את הילד, הרכזת האמריקאית לפחות תהיה כאן ותתנצל על המידע השגוי ששלחה לי. אבל את מקס אני מקבלת בחיבוק גדול. הילד לא אשם, ואני לא רוצה שירגיש רע יותר מכפי שמרגיש מי שנשאר לבד אחרון במגרש חנייה רותח ביום שישי בצהריים אחרי שכל הילדים כבר נאספו. ובעיקר חם לי נורא, ואני נמלטת עם מקס לחלל האוטו הממוזג.

אתמול קרה לי דבר מוזר, מספרת לי אחותי. הייתי באוטו וראיתי איש זקן עם מקל שהולך כפוף, ממש כפוף, כמו האות רי"ש. שאלתי אותו לאן הוא צריך, והוא היה בדרך לסופר. בחוץ חם מאוד, אז הסעתי אותו לסופר ועזרתי לו בקניות ולקחתי אותו חזרה לבית שלו. דירה מוזנחת. גר לבד, חי מהקצבה של ביטוח לאומי. אלמן, ויש לו בן אחד, חולה נפש ומאושפז. בדקתי למה הרווחה לא עוזרת לו, ממשיכה אחותי. מסתבר שהמקרה מוכר להם. הציעו לו דיור מוגן, אבל חשוב לו לשמור על עצמאותו ועל הביקורים אצל הבן. הוא גם מסרב שמישהו יבוא אליו הביתה, בדיוק כמו אבא. אני לא מפסיקה לחשוב עליו, אומרת אחותי. מה אם יפול בבית. אף אחד לא ידע ולא ישמע. נתתי לו את מכשיר הטלפון של אבא, ממילא יושב כאן ללא שימוש. נתתי לו את המספר שלי, שיתקשר אם צריך. התקשר הבוקר, סיפר שהוא נוסע לשוק באוטובוס, כי הפטרוזיליה שם הכי טריה. לא רצה שאסיע אותו, אמר שמסתדר, רק רצה לספר לי. הכי צמרר אותי, אמרה אחותי, שהסנדלים שהוא נעל היו בדיוק כמו של אבא. לא ראיתי סנדלים כאלה על אף אחד אחר חוץ מאבא.

אתמול היה יום ההולדת שלו. של אבא שלי.

Henn Kim Everybody hurts
Henn Kim, Everybody hurts

בואו לא נעשה מזה סיפור גדול

'האם תהיי מוכנה להתראיין בתוכנית על ההרצאה?' שואל אותי הקול בטלפון. אני מהרהרת. כבר הופעתי בעבר בתוכניות טלוויזיה. אלה תמיד תוכניות איזוטריות עם אחוזי צפייה מזעריים, כאלה שהגיל הממוצע של הצופים בהן הוא שמונים ומעלה. בעבר, עשיתי את זה כי, נו, טלוויזיה, וגם כי ההורים שלי שמחו לראות אותי, ואפילו היו לי כמה הפתעות לטובה. פעם עליתי במעלית עם פרופסור מהאוניברסיטה שלי שנכנס שניה לפני שהדלתות נסגרו ויחד איתו עלתה סטודנטית נאה. 'היית נהדרת אתמול' אמר הפרופסור, ואני תהיתי בלבי למה הוא לא מתאפק, ואיך הוא מרשה לעצמו להעיר לסטודנטית על בילוי של ליל אמש. 'אני מדבר אליך', הוא אמר, מיישיר אלי מבט. 'נו בתוכנית ההיא, ששודרה אתמול', הוא עונה למבט ההפתעה שנמרח לי על הפנים. מסתבר שאת התוכנית האיזוטרית ההיא שידרו באותו אמש בשידור חוזר, בלופ שנמשך עמוק לתוך הלילה, וכך הגדילו במאות אחוזים את הצפייה באותה תוכנית. אחד השומעים החופשיים שלי באותו יום ראה אותה גם כן. 'יש לי שאלה אחת אליך, אחרי שראיתי את התוכנית', הוא אומר לי, ואני משחזרת לי בראש במהירות את הדברים שאמרתי, ממתינה לשאלה עניינית. 'למה את לא מתאפרת ככה כל יום?'

הפעם אבא שלי, הצופה האדוק ביותר שלי, איננו. אבל אמא שלי עדיין מזהה אותי, גם אם במרבית הפעמים אני צריכה להזכיר לה את שמי. אולי ישמח אותה. אני מסכימה. אופיע בתוכנית כדי לקדם את ההרצאה. אני מקבלת הוראות הגעה: עדיף לא ללבוש צבע לבן מבריק או אדום בוהק ושום דבר קטן, משבצות, פסים או נקודות.

אני עוברת על הדברים שאני רוצה לומר. מכינה פאנץ' ליינים, חושבת איך לומר את הדברים בצורה הטובה ביותר. התחקירן מתקשר אלי, ואנחנו מנהלים שיחה מרתקת. הוא איש שיחה מבריק, וגם הכין את החומר ומתמצא בו. השאלות שלו אינטלגינטיות. אני מכוונת אותו בזהירות לשאלות שאני מעוניינת בהן, ונוסעת לאולפן. המאפרת מניחה שכבת מייקאפ עבה על הפנים שלי. 'האם תרצי שאאפר לך גם את העיניים?' היא שואלת, ואז אני מרכיבה את משקפי המולטי-פוקל החדשות-יחסית שלי. 'לא צריך איפור עיניים', מתלהבת המאפרת, 'איזה משקפיים נהדרות!'

אני יושבת על הכיסא, הידיים מונחות על השולחן לפני. הבמאית נותנת הוראות. 'תפתחי את הכפתור בחולצה'. מה??? מרדנית מטבעי אני ממש לא מתכוונת לפתוח כפתור בחולצה. אבל כל הדברים שרציתי לומר פורחים מראשי, ונשארת רק התהייה מה הבעיה בחולצה שלי. והנה הראיון מתחיל. המראיין שואל שאלה. שכחתי כמה זה עלוב, כמעט מעליב. הוא לא באמת מבין מה הוא שואל, ובעיקר מעוניין להפגין כמה הוא יודע. הוא שוגה, אבל אני לא מתקנת אותו. אני עונה כמיטב יכולתי, והוא קוטע אותי, ושוב. והופס, הוא גמר. אני נזכרת גם בתחושה הזו, שלא באמת הספקתי, שלא אמרתי מה שרציתי. שיצא עקום לגמרי. אני קמה מהכיסא, אוספת את התיק ובו הטלפון ('על מצב שקט, בשום פנים ואופן לא רטט'), והולכת לחדר האיפור לנקות את הממרח שעל הפנים שלי. אחרי שלושה מגבונים, אני נעמדת מול המראה ודמותי מחזירה לי מבט ממושקף. באמת יפים המשקפיים שלי. אני מטה מעט את ראשי הצידה ופותחת כפתור בחולצה. וואללה, צודקת הבמאית.

Lei Xue Porcelain rubbish
Lei Xue, Porcelain Rubbish