עניין קטן של קארמה

הכהנת הגדולה יושבת בכורסה ממולי, כוס תה נענע עם לימון בידה. בגלל הקורונה ויתרנו על החיבוק והנשיקה המסורתיים, אבל אני ממשיכה לבקר אותה בסדירות. היא האמא היחידה שנותרה לי, אחרי שאמי הצטרפה לאבי, שוכבת כעת באותו קבר, קומה מעל. 'החברה שלך קיבלה פרופסור מן המניין אתמול', היא אומרת, ומביטה בי בעיניה החודרות במבט של מי שהימר על הסוס הלא נכון, סוס שסטה במהלך המירוץ כדי להריח פרחים בשדה במקום לדהור עם סכי עיניים ישירות אל המטרה. החברה הזו כתבה גם היא אצל הכהנת הגדולה. כשאני קיבלתי מינוי היא נאבקה למצוא את מקומה האקדמי, נאחזת בשיניים ובציפורניים בכל עבודה אקדמית שהציעו לה בארץ ובחו"ל, בשעות לא שעות ובהיקפים בלתי סבירים בעליל, לא מתייאשת. כמו הצפרדע הזו בכד החלב היא המשיכה לשחות עד שהחלב הפך לחמאה, והיא קיבלה תקן באוניברסיטה אחרת. מאז השמיים הם הגבול עבורה, ובחריצות מדהימה היא סיימה את המסלול האקדמי תוך תשע שנים בלבד. כל הכבוד לה. אני בודקת עם עצמי מה אני מרגישה. הכל בסדר. אני באמת שמחה בשבילה, כי כשאני קיבלתי את התקן והיא נותרה פצועה לצדי המסלול היה לנו קשה להמשיך להפגש. גם אם שוחחנו והחלטנו שלא ניתן למצב לקלקל את החברות בינינו, היא התקלקלה. הייתי בשבילה כמו ניר זכוכית שמגרד פצע מדמם. עכשיו אני מתקשרת לברך אותה, ושמחה בשבילה על הפיצוי הענק, על תחושת ההישג, תוך ידיעה שאני הארנב מהמשל והיא הצב שניצח בהתמדה ובחריצות בתחרות. בסדר לי להיות הארנב, אני חושבת, הרי אם רק ארצה אני יכולה לרוץ הכי מהר שיש, לכתוב את הדברים הכי מבריקים, כאלה שיבטיחו לי מקום בגן העדן העתידי של הערות השוליים. ובכל זאת המבט של הכהנת משאיר לי קצת טעם מריר בפה.

אני משוחחת עם הכהנת על הפצצה האחרונה שמטלטלת את כל הבניין האקדמי שלנו. עמית וגם חבר, אחד המובילים בתחום, הורשע באחזקת פורנוגרפית ילדים. מכיוון שהוא חי בארץ שבה אחזקת חומר שכזה היא עברה פלילית, הוא קיבל שנת מאסר. כמו חברי התחום כולו שתינו המומות. האיש הכי נחמד, הכי קולגיאלי, איש משפחה, כמו בקלישאות הכי בנאליות. my secret garden, כך הגדיר את הסטייה הנוראה הזו, ואמר ששמח להיתפס. האיש הוקע אישית ואיבד את משרתו החשובה ואת כל עולמו. מכל עבר יצאו הודעות גנאי ושאט נפש, ואני בכל זאת שולחת לו מייל אישי, שואלת אם ירצה לדבר. קשה לי, אבל האיש עזר לי מאוד ותמך בי לאורך הדרך, ואני תוהה האם העובדה שהחוקר החשוב הזה, החבר, עשה מעשים דוחים ונפשעים (ובכל זאת מזכירה לעצמי שלא פגע פיזית, למרות שגם אחזקה של חומר כזה היא גורם לפגיעה), מוחקת את כל השגיו המחקריים והאישיים. הוא מודה לי במייל חוזר, אבל לא מתקשר.

אתמול אספתי את כל בקבוקי הזכוכית הריקים מפינת המיחזור. הבן השלישי על אשתו ותאומיו עברו לגור אצלנו. אשתו בהריון שני עם תאומות. הוא התחיל עבודה חדשה. הם יגורו אצלנו עד הלידה של התאומות וקצת אחרי, ובינתיים אני משתדלת להקפיד קצת על הסדר. כשלושים בקבוקים נחים להם בשתי שקיות בבגאז', ובדרך לסופר אני רואה מיכל שעליו נכתב 'בקבוקים למחזור. התמורה לצדקה'. בשמחה רבה רוקנתי את הבקבוקים הריקים, חושבת ש9 ש"ח זה לא הרבה, אבל גם זה משהו. בסופר אני קונה 3 חבילות של גבינה לבנה 5 אחוז. על הקופסאות מדבקת המחיר היא 6 וחצי שקלים. אני מרימה גבות. בדרך כלל המחיר הוא 9 וחצי ש"ח. הקופאית סורקת את הגבינה והמחיר הוא אכן 9 וחצי ש"ח לחבילה. אבל מה לעשות, לפי החוק הם חייבים לגבות את המחיר שנכתב על המוצר. אני מחשבת בראש במהירות. מעולם לא קיבלתי החזר כל כך מהיר על צדקה.

נספת: עוגת גבינה לימי קורונה:

1 חבילת גבינה לבנה 5%, שתי ביצים, 3 כפות סוכר, תמצית וניל. לערבב.

להוסיף 1 כף קמח, 1 כף קורנפלור, 1 כף פודינג אינסטנט בטעם וניל. לערבב היטב אחרי כל כף שלא ישארו גושים.

לאפות בתבנית במשך 45 דקות בתנור שחומם מראש ל 150 מעלות (העוגה צריכה לצאת לבנה).

אמא שלי

לסדרות תורכיות יש קצב חיים אחר. במקום פרקים באורך של 45 דקות, הסדרות התורכיות מכילות פרקים שבועיים של שעתיים ועשרים דקות. סידרה תורכית רגילה מכילה בסביבות 50 פרקים כאלה, ואם היא מוצלחת במיוחד, זה יכול גם להגיע למאה, כמו שקרה ל'כלה מאיסטנבול'. בארץ נוהגים לחתוך כל פרק כזה לשלושה, מתוך מחשבה שהצופים הישראלים לא רגילים לפרקים ארוכים כל כך ולא יחזיקו מעמד. אבל אם צופים בסידרה כמו שהבמאי התכוון, בכל פרק בשלמותו, יש לדברים איכות אחרת. בהיקף זמן כזה קצב האירועים אחר. פרק אחד מקיף אירועים של יום או יומיים. הצופים נכנסים לבית של הגיבורים, למחשבות שלהם. יושבים איתם בארוחת הבוקר, נכנסים איתם למקלחת והולכים איתם לטייל על גדות הבוספורוס. הגיבורים נכנסים מתחת לעור של הצופים. מודה שמשהתרגלתי לקצב התורכי של הדברים, קצת קשה לי לראות כעת סרטים אמריקאיים. הכל נראה לי כל כך שטחי ורדוד ועלוב.

אני עוקבת כעת אחרי סידרה נהדרת שנקראת באנגלית My Home, אולם הכותרת התורכית doğduğun ev kaderindir משמעה: בית הוריך (או: הבית שבו נולדת) הוא גורלך. היא טרם הגיעה לארץ ואפשר לראותה ביוטיוב עם כתוביות באנגלית. האנגלית קצת גוגלית, ולפעמים מעוררת חיוך, אבל אפשר להבין את העלילה. בינתיים שודרו 4 פרקים, והשלושה הראשונים כבר פורסמו עם כתוביות:

פרק 1: https://www.youtube.com/watch?v=xGtSYMxFbqY

פרק 2: https://www.youtube.com/watch?v=QcKegFcmmMc&t=23s

פרק 3: https://www.youtube.com/watch?v=Cy5T3a-GbuA

פרק  4 פורסם בתורכית (https://www.youtube.com/watch?v=6CE2TVetgkU הפרקים משודרים ביום ד' ב 20:00). עם כתוביות בתרגום לאנגלית כרגע באתר זה: https://m.facebook.com/dizziclub/videos/848150555647564/?refsrc=http%3A%2F%2Fwww.youtube.com%2F&_rdr.

הסידרה מבוססת על סיפור אמיתי, אבל מן הסתם לוקחת את הדברים למקום אחר. השאלה הגדולה היא בחירה חופשית מול גורל. אף אדם אינו בוחר את הוריו, את סביבת גידולו. האם הוא בוחר את מהלך חייו? האם הסביבה שבתוכה הוא גדל לא קובעת ממילא עבורו במי יפגוש ובמי יתאהב, מה ילמד, במה יעסוק ועם מי יתחתן? הסיפור מסתבך, כי זיינפ, גיבורת הסיפור, נקרעת בין שני עולמות.

my home2
זיינפ. בפרקים הראשונים היא במצב מתמיד של שוק.

היא נולדה למשפחה ענייה קלאסית, עם אב שיכור ומכה ואם שמתפרנסת מעבודה כעוזרת בית. בגיל 8 היא עוברת לבית משפחה עשירה שמעניקה לה חינוך, אבל לא ממש מאמצת אותה באופן רשמי. מודעת לפער שבין המקום שממנו באה למקום שבו היא חיה, זיינפ מרגישה כל הזמן במבחן. היא מבינה שהבית שבו היא גרה איננו שלה, שהאהבה של ההורים ה'אשכנזים' שלה איננה נתון קבוע, שמקומה תלוי בהתנהגותה, ולכן היא התלמידה הכי טובה והילדה הכי ממושמעת. כשהיא גדלה היא לומדת משפטים באוניברסיטה, ויש לה ארוס עשיר בשם פארוק שרוצה לקחת אותה ללונדון, שהאם המאמצת מאוד אוהבת. בנקודה הזו המיתרים המתוחים מתחילים לפקוע. יש בתוך זיינפ בור שחור, צורך באהבה שתקבל אותה כפי שהיא, כפי שאף אחד מעולם לא אהב אותה. זיינפ חוזרת לבית הוריה העניים, אבל גם שם היא מרגישה שהיא צריכה למלא ציפיות. אמה הביולוגית שממנה התנתקה בגיל 8, משתמשת בכל המניפולציות הרגשיות האפשריות כדי להגשים את התוכנית הברורה שלה. היא מבקשת לשדך אותה למהדי מהשכונה, בעל מוסך ואושיה חברתית מקומית, וכך להשאיר את זיינפ לצידה, ולהבטיח את עתידה שלה.

my home1
זיינפ נקרעת פיזית בין שתי האמהות שלה, האמא מהשכונה והאמא ה'אשכנזית'.

אז יש כאן סטודנטית מבריקה למשפטים אבל בחורה מבולבלת שמחפשת בית מזה, ושני גברים – פארוק ה'אשכנזי' הבנאלי שלא מפגין תכונות יוצאות דופן, ומהדי, בעל מוסך ששומע מוזיקה מזרחית, שמאמץ אליו לעבודה במוסך ילדים מהרחוב, שמאכיל הומלסים ועוזר לעניי השכונה, מעין 'בורר' מקומי, 'גבר טוב' כמו שמגדירה אותו האמא הביולוגית של זיינפ מזה.

my home 4
פארוק האשכנזי. הוא בעיקר לא אוהב את הרעיון שזיינפ תעדיף מישהו אחר על פניו.

my home3
מהדי. השחקן היה בעברו שחקן כדורסל מקצועי ודוגמן. כאן בתלבושת המוסכניק, וכשהוא בחוץ הוא עם מעיל עור תורכי קלאסי.

למרות שיש לזיינפ שני זוגות הורים, מהר מאוד ברור שהאבות משחקים תפקיד שולי מאוד בחייה. בעיקר זיינפ נקרעת בין שתי האמהות שלה, שמייצגות שתי תרבויות שונות. אמא שלישית בסיפור היא אמו של מהדי, כי בתורכיה הכלה מצטרפת לבית חמותה והופכת לבת נוספת שלה. בקטע נפלא בפרק השלישי מסבירה אמא של מהדי לזיינפ מהי אישה אידיאלית ואיך מנהלים מערכת יחסים מושלמת לפי השיטה המסורתית. 'ראי, כלתי', היא אומרת לזיינפ, 'חיי נישואין אינם קשים כל כך, אם יודעים איך להתנהל בהם. אם הלב שלך דומיננטי יותר מהפה, אם את יותר מבינה ומכילה מאשר ביקורתית, אם את קמה לפני בעלך והולכת לישון אחריו, אם המטרה שלך היא לגרום לו אושר – תחיו יחד כמו שני פרחים. שלטי בפיך, תזדקני עם חיוך ועם סבר פנים יפות'. זיינפ ההמומה מושכת את ידה מיד חמותה ואומרת 'אני לא אדם כזה'.

my home5
זיינפ הילדה, בין שני בתים.

אמא שלי הולכת ונסוגה לשנות ילדותה המוקדמת. עד לפני כמה שבועות היא איבדה את הוריה מחדש כל יום, חיה את כאב הפרידה מהם שחל לפני שישים שנה. כעת היא במצב שבו היא שוכחת פונקציות פיזיות. היא נופלת ושוכחת לקום. היא קמה באמצע הלילה ושוכחת אם זה לילה או יום. היא מביטה בבגדים ושוכחת להתלבש. היא מביטה בי, מבינה שאני קרובה אליה, אבל לא נעים לה לשאול מי אני. לכן היא שואלת בעקיפין: את גדלת איתנו? את אחותי? ושיא השיאים: ההורים שלך נפטרו? את אחותי שמטפלת בה היא גם כן כבר לא מזהה, אבל יודעת שהיא מטפלת בה. 'היא כמו אמא שלי', היא מסבירה. בימים האחרונים היא שוכחת ללכת. היא מתחילה לשכוח לבלוע. בסוף היא תשכח לנשום. ועדיין היא במצב רוח טוב. העובדת הזרה שמטפלת בה שבה ואומרת בהתפעלות: 'היא אף פעם לא כועסת'. היא אפילו מצחיקה. כשאני ואחותי מדברות מהר והיא לא מצליחה לעקוב אחר השיחה היא אומרת 'קוקוריקו'. אנחנו צוחקות. 'למה אתן צוחקות?' היא שואלת. 'חשבנו שזה מצחיק להגיד קוקוריקו כשלא מבינים מה שאומרים' אני אומרת. אמא שלי צוחקת. 'איזה רעיון נפלא. קוקוריקו. אני אאמץ את זה'.

my home7.jpg

חתול בשק

אחותי הצעירה ואחי נוסעים לטיול בתמצווש עם המשפחות. אני עולה מן השורה השניה להיות עם אמא שלי השבוע. את סדר היום של אמא שלי אני מכירה היטב: שיגרת הבוקר, התרופות, ההליכה למועדון מעבר לכביש, שיגרת הצהרים וארוחת הערב, והפתק על השידה ליד המיטה שאומר לה איזה יום היום, שצריך להחליף מדי ערב. לאלה נוסף גם טיפול בבית של אחותי, השקיית עציצים ואוכל לחתולים. אחותי אימצה שתי חתולות רחוב עם חזות מלוכלכת, ואחת מהן המליטה חמישה גורים. שניים הצליחו למסור. את שלושת הנותרים איש לא לקח, והם נותרו בבית גם הם, חתול ג'ינג'י ושני חתולים שחורים. ביחד הם להקה אימתנית למדי, ששולטת בזנב מורם ובציפורניים מחודדות בחצר, מייללים בבוקר עד שמוציאים להם קערות אוכל, צרים על החלונות של הבית, מביאים לאנשי הבית 'מנחות' בדמות ציפורים וחגבים מפרפרים, והולכים מכות עם חתולי אשפתות שבאים לגנוב להם מהאוכל.

בלילה הראשון אני מוציאה לחתולים אוכל, מחלקת לחמש קעריות, אבל רק ארבעה מגיעים. כן, מוסרת לי אחותי בווטסאפ, החתול השחור חולה. הוטרינר הזריק לו אנטיביוטיקה שמכסה אותו לעשרה ימים. אני מוצאת אותו על מדרגות הדק, שוכב, נראה מוזנח ולא מלוקק. אני מלטפת את החתול השחור ומביאה לו אוכל רטוב מקופסת שימורים. הוא אוכל קצת ובעיקר מתמסר ללטיפות שלי. לא קל להיות חתול שחור.

למחרת הוא ניגש לפינת ההאכלה. אני רואה אותו מלקק מים, ושמחה שלפחות לא יתיבש. הוא לא מנסה אפילו לאכול. אני מתקשרת לוטרינר להתייעץ איתו, ומחליטה לקחת את החתול השחור אליו. הוא כמעט לא מתנגד כשאני מכניסה אותו לכלוב, אבל בדרך הוא בוכה ללא הפסק. זה בסדר, חתול שחור, אני אומרת לו מבעד לסורגים, כבר מגיעים. הוטרינר לוחץ פה, לוחץ שם. הוא לא בטוח מה לא בסדר, כי מלכתחילה החתול השחור היה עם דם בשתן וכעת אין יותר דם, אבל פוסק שיש זיהום. החתול מקבל עוד מנת אנטיביוטיקה בזריקה. תהיי בקשר, מבקש הוטרינר, ואני מבטיחה. בבקשה לא במשמרת שלי, אני אומרת לחתול השחור. אבל בבית הוא לא אוכל, אפילו לא אוכל רטוב מיוחד, ובסוף אני נותנת את התערובת המגרה לאחרים שטורפים אותו בבליעה אחת. הוא חלש מאוד, ואני דואגת. תמרחי לו אוכל על הפנים, מציע הוטרינר כשאני מתקשרת, ואני עושה את זה, לקולות המחאה שלו. הוא כועס עלי, וקם והולך ממקומו שעל מדרגות הדק.

למחרת בבוקר אני ממלאת את קערות האוכל של החתולים ורק ארבעה ניגשים. הוא לא בא אפילו לשתות מים. נעלם, אני כותבת לאחותי בווטסאפ. בינתיים אני מארגנת את אמא שלי ליציאה, ואנחנו יוצאות בשביל לכיוון המועדון. בפינה שבין הבית והשיחים אני רואה אותו, שוכב שמוט ראש, בעיניים פקוחות. אני מסיטה את מבטה של אמא שלי לכיוון אחר. אמנם לא תזכור, אבל בשביל מה היא צריכה לראות חתול שחור מת.

'מה לעשות?' אני שואלת את גיסי, ושולחת עדות מצולמת. 'תקברי אותו', אומר הגיס. 'נספר לילדה כשנחזור'. אני מסרבת. לא רואה את עצמי סוחבת גופת חתול לשדות עם את, חופרת קבר ומכסה. השותף מסכים לפטור אותי מטיפול בגופה. אל תספר לי מה עשית, אני מבקשת, אבל רואה שזה כרוך בכפפות חד פעמיות ושקית זבל אטומה. הגיס אומר, 'נגיד לילדה שהחתול נעלם. אני מוחק את חילופי ההודעות בווטסאפ ואת התמונה המפלילה'. אני לא מתה על שקרים שנועדו להגן על ילדים. שרק לא תתחיל במבצע חיפוש שכונתי אחר חתול שחור מת לגמרי כשתשוב ארצה.

מה היה השם של המנוח? אני שואלת את גיסי. אני רוצה לעדכן את הוטרינר. 'הוא מכיר אותו רק בתור 'החתול השחור' ', אומר הגיס. בינתיים אחותי הגדולה מגיעה למשמרת שלה. אני מעדכנת אותה שהחתול השחור נעלם, שומרת בינתיים על השקר שנתבקשתי לספר. אבל אחותי הגדולה שולחת תמונה בווטסאפ המשפחתי עם חתול שחור בריא לגמרי מסתובב בחצר. 'הנה חזר', היא צוהלת. לא, אני מתקנת, 'זה הספייר'.

Amelie Fontaine
amélie fontaine

בדד, עם הזמן הבורח*

*(מתוך השיר 'בדד', עמשי לוין)

אמא שלי כותבת מכתב על דף עם שורות מבלוק מכתבים, ומשאירה אותו על שולחן המטבח. המכתב כתוב היטב, לפי כל כללי השפה שאותם לא שכחה. אחרי הכל אמא שלי לימדה עברית בעשרות כיתות אולפן, ואלפי עולים חדשים למדו עברית תקינה ממנה. משמאל למעלה כתוב התאריך הלועזי; מימין היא פותחת במילה 'לכבוד'. אלא שהיא לא נוקבת בשם הנמען. המכתב פותח במשפט הצהרה: 'מי שרוצה להפגש אתי – אשמח לפוגשו!'. המילה הראשונה מוסטת שמאלה, וכך גם המילים בתחילת הפיסקאות הבאות. כתב היד של אמי מסודר ונאה, קל לקריאה. אמא שלי ישבה עם כל אחד מילדי בזמנו ולימדה אותם לכתוב נכון. כשאני הייתי ילדה היו מלמדים את זה גם בבית הספר: לכל אות יש צורת כתיבה נכונה. איפה פוגש קצה כלי הכתיבה את הדף;  לאיזה כיוון מושכים אותו; מלמעלה למטה (ג', ו', ז', נ') או מלמטה למעלה (ט', ל', ש'), או מלמעלה למטה ושוב למעלה ולמטה (מ'); אותיות שכותבים מהקצה השמאלי ימינה (ב', ד', כ', ס', פ', ר') או מהקצה הימני שמאלה (ע'); ואותיות שמורכבות משתי משיכות קולמוס (א', ה', ח', ק', ת'). כתיבה תמה קראו לזה פעם, אמנות נכחדת. אמא שלי פונה ל'אורח' שלה, שפוקד את דירתה בהעדרה, ומפצירה בו להיפגש.

כמובן שאין אורח כזה. האורח הוא ההסבר של אמא שלי לדפים הצבועים בחוברות הציור שאחותי קונה לה, זה שממלא דפים רבים בצבע. היא לא משתכנעת מההסבר של אחותי שהיא עצמה ציירה את הציורים, כי היא לא זוכרת שעשתה זאת, והיא פונה להסבר ראציונלי אלטרנטיבי. לאמא שלי יש חבר דמיוני. לפעמים היא גם שומעת אותו מדבר. ורק חבל לה שהוא פוקד את ביתה בשעות שהיא איננה, מסרב לפגוש אותה, אולי היה מפיג מעט את בדידותה.

הבדידות הקשה היא חוויה סובייקטיבית שממשיכה ללוות את אמא שלי כל חייה. בשבת אני קופצת לבקר אותה, וכשאחותי ואני יוצאות איתה לסיבוב בשכונה ויחד אנחנו יושבות על ספסל בגינה אני מנסה לברר את מקור תחושת הבדידות. נכון, אמא שלי היא בת יחידה, ילדת נס שנולדה לזוג שהתחתן בגיל מבוגר – לאב בן חמישים ולאם בת ארבעים שלא חשבו שיהיו להם ילדים ולא האמינו שזה קרה להם. בדור שלה היו מעט מאוד משפחות עם ילד אחד. בכל זאת הייתה לה משפחה מורחבת, גם אם מצומצמת למדי. לא היו לה סבים וסבתות, והיא מספרת שהיתה 'צדה' זקנים אקראיים ברחוב ומדמיינת שהם הסבא או הסבתא שלה. אבל היו לה שתי דודות מצד האם, וגם בני דודים. ובעיקר אמא שלי יצרה לעצמה משפחה גדולה. יש לאמא שלי ארבעה ילדים, 16 נכדים, ו20 נינים נכון לעכשיו. היא מוקפת אהבה. גם איבוד הזיכרון שלה אינו קשה לה מדי. 'השרתי מעלי את כל הזכרונות, ואני מרחפת, קלילה וחופשיה' אומרת אמא שלי, ומלווה את מילותיה בתנועה של מי שמוחה מעל עצמו מטען כבד. כל יום היא הולכת למועדון הקשישים מעבר לכביש ומבלה שם בפעילויות שהיא אוהבת, ואחר כך חוזרת הביתה, שם היא נעזרת באחותי ומשפחתה, פוגשת את הנכדים וגם אורחים שמגיעים לאחותי ובאים לומר לה שלום. היא מודעת לכל זה, קוראת לאחותי וגם לי 'מלאכים שלי', ועדיין חוזרת על המנטרה הקבועה: 'אני גדלתי לבד. לא היה לי אף אחד'. זו גם הסיבה לדעתה לכך שהארוס הראשון שלה, אהבת חייה, נקטף בתאונת אופנוע כשהיה בצבא. הארוס היה ניצול שואה מרומניה, אוד מוצל מהתופת, שכל משפחתו נספתה בשואה. אהבת חייה של אמי היה שוטר צבאי יפה תואר שרכב על אופנוע שהנפיק לו הצבא. אמא שלי היתה עולה על האופנוע שלו מאחור, ויחד, מחובקים היו דוהרים אל עבר האופק. אבא של אמא שלי לא אהב אותו. הוא לא היה מלומד ולא היה לו כלום, לא ייחוס ולא רכוש, לא מועמד טוב לשאת את הבת היחידה והמופלאה שלו. הוא ביקש מהארוס לכתוב לו את סיפור חייו, והארוס פרס את סיפורו הקשה על פני מספר דפים כתובים בצפיפות: איך עלו מרומניה לארץ בשנות השלושים, איך גרו כאן אך לא נקלטו, איך חזרו לרומניה, איך השואה מחקה את הכל. אבא של אמא שלי לא השתכנע. הוא התנגד נחרצות לנישואין הללו. אמא שלי ואהובה תכננו ללכת ולהתחתן אצל הרב הצבאי, חתונה ללא ההורים וללא המשפחה. אלוהים של אמא שלי כנראה הסכים עם סבא שלי, וגם הוא העדיף שתינשא לאבא שלי, שהגיע עם משפחה שלמה וגם היה אינטלקטואל וסטודנט בדרך לדוקטורט, אפילו אם גם הוא, יוצא קיבוץ, היה חסר רכוש. אהבת חייה של אמי נהרג בתאונה כשהיה בדרך לרב הצבאי לקבוע את תאריך הנישואין שלהם. הכאב על לכתו של אהבת חייה עדיין חי בה, גם אם שכחה את שמו.

עוד אני תוהה עם אחותי למה היא מרגישה ככה, ואחותי מודה 'גם אני מרגישה בודדה'. כאן אני כבר ממש לא מבינה. אחותי היא הצעירה בין ארבעה אחים, וביני לבינה יש פער של חמש שנים. האם תחושת הבדידות עוברת בירושה? אולי אמא של אמא שלי, סבתא אנה, היתומה שנזרקה לחלל העולם בגיל צעיר והיתה צריכה לפלס את דרכה בעצמה, הורישה לה את תחושת הבדידות בגנים, וזו עברה גם לאחותי. אני יודעת שאני מעולם לא סבלתי מצער הבדידות. להיפך. כשנסעתי לבדי לשבתון לחו"ל לפני חמש שנים חגגתי את העובדה שלראשונה בחיי אני גרה לבדי. נהניתי מכל רגע, מהחופש הטוטאלי לבלות בספריה עד שהעיניים צורבות, לצאת לטיולים רגליים ארוכים, לבקר במוזיאונים, לא להתחשב באף אחד, לא לתת דין וחשבון לאף אחד. אולי זה לא חכמה כשאת לא באמת בודדה, כשהשותף מצטרף אחת לשבועיים שלושה לסוף שבוע, כשאני משוחחת עם הילדים ויודעת שזה מצב זמני שיחלוף ואשוב להמולה המשפחתית הרגילה בארץ.

מכתב מאמא לחבר דמיוני_LI

זהו יום הבוחר

בבחירות לכנסת השביעית הייתי בת 7. גרנו אז בירושלים, ואמא שלי לקחה אותי איתה לקלפי. הימים היו אופוריים, שנתיים אחרי מלחמת ששת הימים. הממשלה שתקום בעקבות הבחירות הללו תיאלץ להתמודד עם מלחמת יום הכיפורים ועם תוצאותיה, אבל הסימנים היו שם קודם. במהלך כהונת הממשלה השביעית גולדה הזחוחה אמרה 'הם לא נחמדים' על הפנתרים ופסקה 'אין עם פלסטיני' בעודה מאשרת את הקמת קרית ארבע. אני בת השבע כמובן לא ידעה דבר מכל זה. ידעתי רק שאמא שלי בחרה בי מכל הילדים, ללוות אותה לקלפי, לקחה אותי בידי בגאווה גדולה, הובילה אותי מאחורי הפרגוד, והראתה לי את קודש הקודשים, המקום שבו מתייחד הבוחר עם המעטפה ועם מגש הפתקים. אמא שלי הראתה לי את הפתק שבו בחרה ושאותו הכניסה לתוך המעטפה ששתינו שילשלנו ביחד לתוך הקופסה עם החריץ. אמא שלי היתה אז האישה הכל יכולה, החזקה, זו שגידלה 4 ילדים בזמן שאבא שלי היה עסוק בדוקטורט שלו, וגם פירנסה אותנו בשיעורי עברית שלימדה באולפן. הזיכרון ההוא גרם לכך שלא פיספסתי אף מערכת בחירות. גם בבחירות כמו הפעם, שבהן אני בוחרת בלי שום חשק, ואין לי אף מפלגה שאיתה אני מזדהה, אני לא מוותרת על עצם הבחירה. בגלל תחושת הקודש החגיגית שהשרתה עלי בהליכה המשותפת ההיא לקלפי, בגללה.

היום אני הולכת בפעם השניה בחיי עם אמא שלי לבחירות. אחותי הצעירה נסעה לחו"ל עם האחיינית השחקנית שלי, שלוהקה לסרט על השואה שיצולם בארץ מזרח אירופאית. האחיינית קיבלה את התפקיד לפני שבוע, ואמא שלה, אחותי, גילתה שהטיסה היא יום לפני הבחירות. היא מתקשרת אלי בבהילות. 'תדאגי שאמא תצביע לגנץ', היא מתרה בי, לפחות היא אם אני לא כאן. אני משתתקת. אמא שלי היתה ימנית כל חייה. בני הדוד שלה היו דמויות מוכרות באירגון האצ"ל, והיא עצמה הצביעה כל חייה לג/מח"ל או למפד"ל. בין יתר ההבדלים בינה ובין אבי הקיבוצניק נח העניין הפוליטי המובהק הזה: הוא חילוני, היא דתיה. הוא מופנם היא מוחצנת. הוא מוסיקה קלאסית, היא 'הכל דיבורים'. הוא שמאל, היא ימין. היא השתתפה בעליות לסבסטיה שבהמשך הקימו את אלון מורה. אני לא בטוחה שזה נכון מוסרית להגיד לאמא שלי להצביע למפלגה שללא ספק היא לא היתה מצביעה עבורה בימיה הטובים.

אני באה לאמא שלי בבקר, מעירה אותה. 'הסתפרת' היא מעירה 'דווקא מתאים לך', ואני מבינה שהיא חושבת שאני אחותי. 'לא אמא, זו אני', אני מצביעה גם על הפתק שאחותי השאירה לה על הבגדים שעל הכיסא שבו כתבה: היום בחירות. אין מועדון, אחותי תקח אותך לבחור. אמא שלי מתארגנת באיטיות האופיינית לגילה, ואנחנו אוכלות ארוחת בוקר. 'אמא', אני שואלת אותה, 'מה תצביעי?' היא מצביעה על הפתק שאחותי השאירה על השולחן, ליד תעודת הזהות ותעודת הנכה שמאפשרת לי לחנות בחניית נכים. כתובות עליו האותיות 'פה'. 'נו, האווז הזה', היא אומרת, 'גנץ. הוא בסדר, נכון?' היא שואלת אותי, ואני מושכת בכתפי. לא מצביעה לגנרל מהקוקפיט (כך הם קוראים לרביעיה שלהם בווטסאפ) כשהדבר החיובי העיקרי שאפשר לומר עליו זה שהוא לא ביבי, אבל אמא שלי נשמעת די משוכנעת. אני לא מתכוונת להתחיל לברר מה נשאר מהנטיות הימניות של האמא הראשונה שלי. האמא השניה שלי גרה עם אחותי, אוכלת איתה, מדברת איתה כל יום, רכה הרבה יותר כלפי החיים וכלפינו ילדיה, וגם הרבה פחות מקפידה על קיום מצוות, כמו למשל על הדלקת טלוויזיה בשבת. אני מחליטה שאמי השניה השתכנעה להצביע גנץ, ולכן משלימה עם העניין.

אנחנו מגיעות לבית הספר שבו אמי רשומה להצביע. תור ארוך משתרך לפני חדר הקלפי, רובו מורכב מנשות בית האבות שאליו לקחתי את אמי ביום הכיפורים. אני מושיבה אותה בצד, ועומדת בתור. הזקנה שמאחורי דורסת אותי עם ההליכון שלה. 'אולי תתני לי לעקוף אותך', היא אומרת, 'אני זקנה וקשה לי לעמוד'. 'ראי', אני מצביעה על אמי, אני כאן איתה. אולי תשבי בצד כמוה וכשיגיע תורך תכנסי. 'אבל אני עם אברהם', היא אומרת, ומצביעה על הזקן הגבוה שעומד לפני בתור. אברהם, אני מיד מזהה, הוא החתיך של בית האבות. באבירות אופיינית הוא נותן לכל הזקנות ש'באו עם אברהם' להכנס לפניו לתור. 'אני אהיה אחרון', הוא אומר לי, ואני שואלת אותו איך הוא מבלה את זמנו בבית האבות. את יודעת, הוא אומר, כשיש ריקודים אני משתדל לרקוד עם כולן, כדי שאף אחת לא תיעלב, והעיניים הכחולות שלו נוצצות. 'אני רוקד גם עם אלה שקשה להן לרקוד'. גם אני טובעת בתכלת של העיניים של אברהם, ומאפשרת לשתי זקנות בכיסא גלגלים לעקוף אותי. אלא שמקדימה עומדת אישה בשנות הארבעים שלה, והיא רותחת. 'למה אתה מאפשר להן להכנס לפני?' היא סונטת בשומר. 'אני אתלונן עליך ולא תקבל תשלום', היא מאיימת. הטונים מתחילים לעלות. אנשים עומדים בתור לקיים מצוות הבוחר, וכל התיסכולים שלהם גואים בהם. 'הם זקנים וחולים', פוסק השומר, ומעצבן אותה עוד יותר. היא מאדימה וצועקת: 'חוסר תרבות. חוצפה. תור זה תור. הרי אם תהיה מלחמה גם הזקנים יילחמו', ואני מרימה גבות, איזה טיעון מוזר. אברהם פונה לזקנות 'שלו' ושואל: 'ואם תסיימי לבחור מה תעשי? תחזרי ללובי של בית האבות ותשבי עם כל החבורה לרכל. אז תשבו כאן ותדברו', והוא צוחק. הזקנה שרבה עם האישה רוטנת: בגילי אין לי סבלנות לעמוד בתור, אבל אברהם שכנע אותה. אני מבינה למה ביום כיפור כשאברהם נכנס לתפילת מוסף עבר רחש בין כל הנשים כמו רוח בערבי הנחל: 'אברהם הגיע'.

כשאנחנו חוזרות הביתה, אחותי הגדולה שואלת מה הצביעה אמא. גנץ, אני עונה. אחותי הגדולה נחרדת: אבל אמא תמיד הצביעה מחל או מפדל. אמא של היום שונה, אני עונה, וגם מחל ומפדל של היום שונות מהמפלגות של פעם. 'אמא של פעם מורטת את שערות ראשה' מוסיפה אחותי רגשון אוחז בראשו בבעתה, ומוסיפה 'אם היתה הולכת איתי היתה מצביעה שונה'. אני לא עונה 'אבל את לא כאן', ואולי הייתי צריכה. הרי גם אני התלבטתי בעניין, אבל אני שלמה עם ההחלטה שלי. בסופו של דבר היתה לבד בקלפי, אמא שלי השניה, הנוחה לשכנוע, הרכה והנעימה, היא והמעטפה והפתק שבו בחרה, בעצמה.

(ותודה לי', ששלח לי את הסרט הקצר הבא. מצאתי אותו עם כתוביות בספרדית. למי שיחזיק מעמד, תכינו טישו)

צנח לו זלזל

הוא פרופסור חשוב ומוביל בתחומו, ושולח ידיו גם לתחומים אחרים מפעם לפעם. הכתיבה שלו אינטליגנטית ולא שגרתית, ואני אוהבת לקרוא את מאמריו שמעוררים שאלות, מחדדים תובנות ומאירים דברים מזווית חדשה. לכן שמחתי כשנתקלתי ברשומה שלו, הפעם אישית, כמו-בלוגרית, ותכננתי לקרוא אותה בהפסקת הצהרים, קינוח אינטלקטואלי. לא התאכזבתי. הוא סיפר על אביו, על סבו, על תולדות המשפחה. הוא תאר את השכונה שבה גדל, והתענוג שלי גדל עוד יותר כי הוא בן עירי, ואני מכירה היטב את הרחובות ואת המקומות שהזכיר. ואז העיניים שלי התרחבו בהלם, הביס שלעסתי התפרץ החוצה אל השולחן במיליון רסיסים, והייתי צריכה לאסוף את הלסת שלי מהרצפה.

זיהיתי את הזלזל.

כשאחותי הגדולה היתה נערה בכיתה ז' או ח', היו לה המון מחזרים. לפחות כך זה נראה בעיני, אחותה הצעירה ממנה בחמש שנים, שספגה ממנה מצד אחד יחס שנע בין עלבון להתעלמות, ומצד שני הייתה ממונה על ניפוי הטלפונים. היה לנו טלפון חוגה שנהבי שנח על מדף בפינת הכניסה לבית, במדף מתחתיו שכן ספר הטלפונים עב הכרס, ומתחת לשני המדפים היתה מגרה ובה ניירות וזנבות עפרונות. בפינה ההיא היתה גם מראת קיר, ועל הרצפה עמד עציץ ענק ובו צמחה מונסטרה רחבת עלים. אחת לכמה שבועות אבא היה מטיל עלי משימה מיוחדת ועדינה, והיה עלי לעבור בצמר גפן ספוג מים על עלי המונסטרה ולהסיר מהם את האבק. ביני ובין המונסטרה נוצרה לפיכך אחווה מיוחדת, וכשמילאתי את תפקיד המזכירה של אחותי הגדולה, ליטפתי את עליה, מבחינה בניצנים חדשים של עלים ירקרקים גלולים שטרם נפרשו, ועוקבת אחר העלים הותיקים שגונם ירוק כהה, עד שהזקינו והחלו להצהיב בשוליים.

טלפון היה בימים ההם אמצעי חירום יותר מאשר כלי תקשורת. ההורים שלי לא הבינו מדוע אחותי הגדולה מחבקת את השפופרת ומבלה שעות על הרצפה בצל עציץ המונסטרה, בהנהונים ובצחקוקים. בכורת ילדיהם, אחותי הגדולה ספגה את מירב השגיאות שעושים הורים עם ילדים מתבגרים. הם זעמו עליה כי חשבון הטלפון תפח, וקנו מנעול מיוחד שאותו הרכיבו על החוגה. אחותי מחתה, רטנה, בכתה, אולם הסכינה והסתגלה למצב שבו היא בעיקר מקבלת שיחות. במגרה שמתחת לטלפון נח גיליון שמות של מחזריה ומבקשי קירבתה. ליד כל שם סימנה אחותי את התשובה הנכונה. כשהטלפון היה מצלצל, זה היה התפקיד שלי לענות לו. היו לה כינויים שונים למחזרים שלה, ואני למדתי לזהות את קולם, ולדעת אם להעביר את השיחה לאחותי, לומר להם להתקשר שוב מאוחר יותר או לדחות אותם בקש. 'הזלזל' היה מחזר נלהב שכתב שירים לאחותי הגדולה וביקש את קירבתה ללא לאות. בכל פעם שאחותי הגדולה קיבלה ממנו מכתב ובו שיר אהבה שבו הקטין את עצמו וביקש להסתופף בחברתה, היא היתה מעקמת את פרצופה, וקוראת לפני את השיר בהגייה מוגזמת ופורצת בסוף בצחוק. היה לאחותי חוש דרמטי מפותח, ונדבקתי בזלזול שלה כלפיו. לא הבנתי איך הוא לא קולט את הרמזים הרבים והחוזרים ולא מסיק מסקנות מכך שתמיד כשהוא מתקשר הביתה אחותי לא נמצאת. אחותי אוהבת הספרות קראה לו זלזל בגלל ביאליק, כינוי הולם בהתחשב בנטיות הפואטיות שלו. בכיתה ט' נסענו כולנו לאנגליה לשנה, ואחותי חזרה לכיתה י' לסערות רומנטיות חדשות שבהן אני כבר לא הייתי מעורבת ישירות. אחד ממחזריה בתקופה זו עבד בבזק שרק נולדה אז והעניק להורי שהיו חסרי קשרים ופרוטקציה מספר מדהים שקל לזכור, שמלווה אותם עד היום, כשהשימוש היחיד שנעשה בו הוא כשעמותות שונות מתקשרות לבקש תרומה. הזלזל נדחק ממחשבתי ונעלם.

במאמר שקראתי הוא סיפר על אחותי. כמובן לא בשמה, אולם זיהיתי אותה מייד. הוא קרא לה 'הנערה אשר אהבתי', וידע לומר שהתחתנה ולאן עברה. אהבה חד סיטרית היא כאב קשה שמותיר צלקות, אולם דומה שבמקרה של פרופסור זה הפצע נשאר פתוח והכאב הפך לבן לווייה קבוע.

הייתי חדשה בעיר, בבית הספר, בכיתה, מספרת לי אחותי בטלפון. בדיוק עברנו מירושלים, ואני חיפשתי חברים חדשים, שולחת קנוקנות לכל עבר. השתתפתי בחוג הדרמה בבמת הנוער, הלכתי לחוג סיירות של המורה לטבע בבית הספר. הזלזל היה במחזור מעלי, והשתתפנו יחד בחוג הסיירות. הוא היה נחמד, ביישן ומוכשר. פעם שלחנו שנינו חיבור לתחרות חיבורים שארגנה המועצה הדתית, הנושא היה משה שראה את הארץ מנגד ואליה לא בא. הוא קיבל פרס ראשון, ואני, מספרת אחותי, קיבלתי פרס שני, חמישה חומשי תורה עם הקדשה מיוחדת שיש לי עד היום. אנחנו מדברות גם על הרשימה ההיא, ליד הטלפון. מעולם לא שקלתי אפילו לצאת איתו, היא מודה. לא עשה לי את זה. לפני כמה שנים פגשתי אותו במקרה ברחוב. הוא זיהה אותי (ואני מרימה גבה, כי אחותי כיום רחוקה מאוד מבחינה חיצונית מהנערה החיננית שהיתה בשנות השישים והשבעים) ואפילו אמר לי כמה שאני יפה, והסמיק. טרגי, מסכמת אחותי הגדולה ואני שומעת אותה מנענעת בראש, אבל אז היא צוחקת. זהו בדיוק אותו הצחוק שהיה מלווה את קריאת שירי האהבה של הזלזל בזמנו. מודה שנדבקתי, וצחקתי יחד איתה, מרגישה בו זמנית גם את הלעג וגם את אדי רגשות האשם העצמיים שלי על חוסר הרגישות כלפי האיש שאהב את אחותי כל חייו.

martin-wehmer-04-1080x1648
Martin Wehmer

'אין לך עיגול בעולם שאינו נעשה מתוך נקודה אחת העומדת באמצע' (ספר התשבי)

השותף ואני יושבים על המרפסת ושותים. זה יום ההולדת שלו, עוד לא החגיגה עם המשפחה, אלא רק רגע קטן של יחד. האם יש משהו שאתה רוצה לשנות בחיים שלנו, אני שואלת אותו. הוא מניח את הכוסית בזהירות לפניו ואומר: 'אני רוצה לצחוק יותר. פעם הייתי גם מצחיק'. זה נכון. השותף היה פעם מצחיק ברמה כזו שכשהיה נכנס לחדר הפך למרכז הגלקסיה, לשמש שכל הכוכבים נעים סביבה. אני לא לגמרי מקורית, אני יודעת, אבל אין דבר סקסי יותר מגבר שמצחיק אותך. וגם חכם.

***

ראית את הפרחים האלה? אמא שלי מלטפת בחיוך שלושה צבעונים גרוטסקים למראה תקועים בצנצנת שקופה עם מים על שולחן המטבח שלה. 'יודעת איפה מצאתי אותם?' היא בונה את הדרמה. 'ככה סתם, מישהו זרק אותם על המדרכה. ואני הרמתי. תראי כמה הם יפים', ואני מזדהה עם השמחה שלה על הזכייה בחינם, על ההצלה של הפרחים המושלכים שהיא ראתה את הפוטנציאל שלהם במקום שאחרים זלזלו וזרקו. גילגול נסבל של הצורך שלה לאגור ולאסוף שפעם, כשעוד היתה לה שליטה מלאה על חייה ועל חפציה, הוליד בית עולה על גדותיו בשמונצס, או כמו המילה המדויקת בגרמנית Klamotten, צבר אקראי של חפצים, דברים, אריזות ריקות, שקיות ניילון ועיתונים ישנים, פרחים מיובשים ומגבות של לוחות שנה ישנים שמודבקים על דלתות מתקלפות.

אמא עם צבעונים.jpg

אחותי נסעה לפסטיבל המסכות בונציה, ואני עולה מן השורה השניה, כמו תמיד. אנחנו יושבות ביחד במטבח החדש של אמא שלי ואני שולפת את ערכת הצבעים. אמא שלי לא מעוניינת לצייר חופשי על דף לבן. היא צובעת מנדלות בחוברת שאחותי קנתה לה, צובעת בלורדים צבעוניים בין הקווים. 'מה זה מנדלה?' היא שואלת. 'כבר אמרו לי, אבל אני לא זוכרת'. 'מנדלה זה מעגל או מרכז בסנסקריט, הודית עתיקה' אני מסבירה לה. שוב. כמובן כבר אמרו לה, גם אני אמרתי לה כבר כמה פעמים, גם הערב. 'אה, יפה', אומרת אמא שלי, ומתלבטת בין הלורד האדום ובין הסגול. בדרך כלל היא באמת לא יוצאת מן הקווים בכלל. על קיר המטבח שלה תלויות עבודות שהביאה מן המועדון, פרחים מסיקווינים מודבקים, שמש מחייכת. היא מראה לי אותם, שוב, עיניה אורות למראה העבודות הצבעוניות. 'יש לי עוד עבודות, אבל הן תלויות על הקיר של המועדון', היא מגלה. 'אני אקח אותן הביתה כדי שלא יגנבו לי אותן. כבר גנבו לי שתי עבודות'.

על השולחן שוכן 'ראש דשא' שהכינה במועדון הקשישים בתוך קערת מים, 'שיער' הדשא שלו פורץ גם מחלקים שונים של פניו, מהלחיים, מהסנטר. היא גאה בו מאוד, מראה לי את הגבות שהדביקה לו, ואת החיוך המקנה לו הבעה מגחכת. 'אני לא כל כך אוהבת את המדריכה לאמנות שם', היא מפתיעה אותי, 'אבל זה בסדר, גם היא לא אוהבת אותי'. זו אמירה צינית שמתאימה הרבה יותר לאמא הקודמת שלי, מאשר לנוכחית, הרכה והנעימה כמו ילדה טובה בת שלוש. אני יודעת שיש לה הבלחות של זיכרון צלול, ומנסה את מזלי. 'אמא, את זוכרת את אבא?'. בזמן האחרון היא מבלבלת בינו ובין אבא שלה, ושתי הדמויות מתמזגות אצלה לאחת. הפעם היא זוכרת. 'ודאי', היא אומרת. ומגלה לי כמו שמגלים לחברה: 'יודעת למה התחתנתי איתו?' ואני זוקפת אוזניים. 'כי ידעתי שאף פעם לא אמצא אדם כל כך טוב וכל כך חכם כמוהו'.

בזמן שהיא ממלאה בלורדים צבעוניים את השטחים בין הקווים בציור המנדלה שבחרה, אני מציירת אותה. כשאני מראה לה את הציור היא מעווה את פניה. 'מי זו הזקנה המקומטת הזו?' היא שואלת, 'רצינית כזו עם משקפיים'. אני מכחכחת בגרוני. זו לא באמת את, אמא. את הרבה יותר יפה ומחייכת.     אמא ציור 1 לפברואר 2019.jpg

בודהה בורד

Buddha_Board

אחרי שהכנס נגמר התפנינו לסיבוב בעיר. עצרנו בחנות לממכר מריחואנה חוקית, במדרחוב ליד הסבן אילבן. בכניסה עקפנו קבצן שבחר בפינת רחוב זו למקם את העסק שלו, מערסל בחיקו כלב זעיר חבוש כובע ומשקפי שמש עטוף בשמיכת משבצות אדומה ולפניו קערה למטבעות. כל השבוע היה קר ממש, אבל באותו היום השמש זרחה והטמפרטורות נעו באיזור החיובי של הצלזיוס, כך שמשקפי השמש לא נראו מוזרים. ירדנו בגרם מדרגות ואת פנינו קיבל שומר מזוין שדרש תעודת זהות. שלפנו דרכונים. אתם מחוץ למדינה, אמר, ולכן, מותר לכם לקנות גרם אחד. האווירה היתה כמו בסופרפארם, ואני חיפשתי דיילת כדי שתעזור לי לבחור. הזנים שונים זה מזה באחוזים השונים של החומר הפעיל, הסביר לנו המוכר, מצביע על זנים של 28 אחוזים, 24 אחוזים ו 12 אחוזים. אני רוצה את הזן הכי mild, אמרתי לו, ויצאנו משם עם קופסת פלסטיק סגורה ובתוכה גרם אחד של פרחים יבשים בצבע אזובי ועם ריח אופייני.

התחנה השניה היתה על ספסל במדרחוב. גילגלנו לנו סיגריה, מאלתרים פילטר מקרטון שחתכנו מעטיפת ניירות הגילגול. עוד אנו מדליקים אותה עצר לידינו בחריקת ברקסים זוג גלגלים. שוטר על אופניים מצביע על שלט גדול שתולה ממש מול עינינו ובו ציור של סיגריה ואיקס אדום גדול עליה. אסור לעשן פה, הוא אומר. לא מכאן, אנחנו מסבירים לו, תוך שאנו אורזים את עצמנו וממשיכים הלאה, מוותרים מראש על ניסיון להבין את ההיגיון שמאפשר למכור מריחואנה ברחוב שבו אסור לעשן.

הסיגריה מאחורינו, המשכנו נינוחים וקלי לב לתחנה הבאה, מוזיאון האמנות. בחנות המוזיאון נתקלנו בבודהה בורד. על פי עקרונות הזן, הסביר השלט, על הבודהה בורד האפור מציירים במכחול טבול במים בלבד. משיחות המכחול הרטוב על הלוח נראות כמו דיו שחור, אלא שהתמונה מתאדה ונעלמת כלא היתה כשהלוח מתייבש, מוכן למשיחות מכחול חדשות. העיקרון הוא ליצור על מנת לשחרר, לא לאגור. ציור על בודהה בורד הוא מראש חווית יצירה אחרת, קלילה בגלל זמניותה, בגלל הידיעה שאין בעיה לטעות, כי בין אם טעית או יצרת יצירת מופת הכל יתאדה תוך דקות ספורות.

אני נזכרת ביום הזה בשבוע האחרון. מריחואנה לא יכולנו להביא איתנו לארץ, אבל את הבודהה בורד קנינו. בגלל זיכרון הציור המשותף שלי ושל אמי קניתי גם אחד לה. קחי את המכחול, אמא, אני משדלת אותה לנסות לצייר על הלוח, תראי, זה כיף. אבל אמא שלי, שכל הזכרונות שלה מתאדים אף הם תוך דקות ספורות, מביטה בלוח ואומרת: בשביל מה לצייר אם זה לא נשאר.

theodore Waddell 1994
Motherwell's Angus, Theodore Waddell 1994

איך דילגתי על פייסבוק ופתחתי אינסטגרם

בשיעור הראשון שלי השנה, אני קובעת להם בחינת בקיאות לעוד שבוע בדיוק. בחינת הבקיאות מכניסה את ה'ילדים' ללחץ. הם שייכים לדור שרגיל שילטפו לו את הראש רק על המאמץ, שירגיעו אותו. אני מסרבת לשחק את המשחק. כשאחת התלמידות מנסה להכניס מילים לפי 'תגידי שיהיה בסדר, שאנחנו יודעים את החומר, שנצליח', אני מחייכת, ואומרת: 'מה שהיא אמרה. אבל הבחינה קשה, קטנונית, זו המשמעות של בקיאות, אל תעגלו פינות, תקראו את החומר כמה פעמים ותעשו רשימות'. אני רואה את השוק על הפנים שלהם: זה כל כך שונה מהשיח הרגיל של המורים שלהם בעבר. אחד מהם אף הולך למזכירות ואני מקבלת מייל משונה שמזכיר לי שעל פי הנהלים בשבועיים הראשונים של השנה אסור לקיים בחינות, כי זה זמן של 'שופינג' בין קורסים, ורשימות המשתתפים עוד לא קבועות. המייל קצת מצחיק אותי, כי אני ראשת החוג, מה תעשו לי. אם מישהו חושב שהקורס קל ומלטף עוד יש לו זמן להחליף, לפרוש. לא מעוניינת בו. ואם מישהו חדש יגיע אחרי בחינת הבקיאות, נקבע לו מועד מיוחד. נהלים נועדו לשרת אותנו ולא להיפך.

בתום בחינת הבקיאות אני אוספת את הדפים, והולכת למשרד שלי. אני מגלגלת לי את הסיגריה היומית, וממלאה את בקבוק המים מן המתקן. אני לא מעשנת חברתית, ולא אוהבת שרואים שאני מעשנת. יש לי פינת עישון סודית במעלה המדרגות החיצוניות, במקום שאיש אינו עובר בו. שם אני יושבת, נשענת על הקיר, הנוף לפני, ומפלס המים בבקבוק שלי יורד במקביל להתקצרות הסיגריה. אני שומעת את דלת הבניין נפתחת והמיית תלמידים שיוצאים ממנו אל החצר. נשמע שקיבלו תרגיל בקבוצות, וקבוצה אחת בחרה לשבת ברחבה ליד המדרגות למרגלותי. הם לא רואים אותי, ואני לא רואה אותם, אבל קולותיהם עולים אלי ברורים. הם מדברים על המבחן. הם מדברים עלי. הם עדיין בלחץ, משווים תשובות, מגלים שאכן זה גרם להם ללמוד. אני סיימתי כבר את הסיגריה שלי מזמן ותוהה מה לעשות. לרדת ולגלות להם שישבתי שם והקשבתי לכל מה שאמרו? לחכות שיתפזרו? אין דרך אחרת, אני חייבת לרדת. 'שלום', אני אומרת להם, ועונה לשאלה שלא נשאלה: כן, שמעתי. וכולנו מחייכים.

אני חייבת לרדת כי אחותי בקורס, ואני מוציאה את אמא שלי מהמועדון. אני נוסעת אליה, ומגלה שהאחיינית שלי נשארה בבית, ילדה בת 12, מצוננת. כואב לה הראש והגרון. אחותי שמה לה נעצים בשתי נקודות בגב, אבל אני גם כן מכירה תרופת קסם עממית לכאבי גרון, ואני עומדת במטבח של אחותי וחותכת בצל לבן גדול לפרוסות ושופכת עליהם דבש. תוך זמן קצר נוצר סירופ דבש עם מיץ בצל, ואני מדרבנת את האחיינית לקחת ממנו כמה שיותר. זה טוב לכאבי הגרון, מחטא אותו, אני מסבירה לה.

אמא שלי שמחה מאוד לראות אותי. הגיל המנטלי שלה עכשיו הוא בערך 3, ואני הולכת איתה למגרש המשחקים. בחדשות איימו בגשם, וסיפרו על שטפונות בדרום וברד בצפון. באזור השפלה רוח חזקה אמנם מעיפה את העלים ומפילה את הכסאות בחצר, אבל גשם לא יורד. אנחנו הולכות בדרך ושרות ביחד, מדקלמות שירי ילדים: רוח רוח רוח רוח, בפרדס נפל 'תפוח' משלימה אמא שלי ומניפה את ידיה בהתלהבות. אני צריכה צבעים, אני מבקשת מהאחיינית שלי. אני ואמא שלי יושבות בחצר ומציירות ציורים ביחד. כשהייתי ילדה, אולי בת חמש, נזכרת אמא שלי, היה בא לאבא שלי חבר, מר פריימן. גר בקצה הרחוב, היה רווק ובודד מאוד. הוא היה מתפרנס מרישום תוכניות בתים, אבל לא היתה לו פרנסה רבה. אבא שלי חיפש דרכים לעזור לו, וכדי שלא יחשוב שנותנים לו צדקה ביקש ממנו ללמד אותי ציור. הוא לא ידע עברית, ודיבר איתי גרמנית, נזכרת אמא שלי, והבנתי אותו. אני נדהמת מפיסת הזכרון הצלולה הזו שצצה יש מאין כשהחזיקה ביד צבע וצבעה באדום בין הקווים של הפרח שציירה.

האחיינית שלי מרגישה קצת יותר טוב ובאה לשבת איתנו בחצר כשאנחנו מציירות. ראית מה הבן שלך העלה לאינסטגרם? היא שואלת אותי. אני מסתכלת. הבן הצעיר העלה תמונות שהוא צייר, פורטרטים עדינים ומלאי מבע, רישומים של דמויות בדיו. לא ידעתי שהוא חזר לצייר. אני מבקשת מהאחיינית להראות לי את האינסטות של שאר הילדים שלי, והיא לוקחת מידי את הטלפון שלי, ומקישה עליו מספר הקשות, מחזירה לי אותו ואומרת: הנה, יש לך עכשיו חשבון אינסטגרם, תעקבי אחריהם.

frederic forest
Frederic Forest

מלכויות, זכרונות, שופרות

כשאני מגיעה אליה, דלת המועדון נעולה. הזכוכית הכהה מחזירה לי את בבואתי, אבל המטפלת השומרת על הכניסה מעברה השני של הדלת מזהה אותי, וכבר פותחת אותה, וממהרת את אמי לצאת תוך שהיא לא שוכחת לשים את צרור מפתחות הבית של אחותי בידי. החלפת משמרות. אחותי נסעה לשבוע חופש משפחתי, ואני פוסעת קדימה מן השורה השניה, למלא את תפקידה. בואי, אמא, אני אוחזת במרפקה, אבל היא מתעכבת לספר למטפלת עלי. היא משתמשת במילים מלאות גאווה, מפרטת את תארי והישגי. המטפלת מחייכת. זו לא פעם ראשונה שהיא שומעת. 'את כל כך ממוקדת' אומרת לי אמי בחיוך, אבל אני רק מחייכת חיוך עקום וחושבת 'אל' אירוני, מודעת לים הזמן האבוד שנזל לי בין אצבעות הידיים בחודש האחרון, קווים מתים שטים בו, מחודדי שיניים כמו כרישים שהריחו דם.

אחר הצהריים אני מצליחה לנתק את אמי מהמסך המכשף אותה ('אבל זו תוכנית אמיתית, של מה שבאמת קרה!') ואנחנו יוצאות לטייל בפארק. 'לא הייתי כאן אף פעם, הכל חדש', מתפעלת אמי, ואני מצלמת אותה מתאמנת על מתקן ה'חתירה' בפינת הספורט ומעלה לווטסאפ המשפחתי. 'זה המתקן האהוב על אמא', מגיבה אחותי ממרחקים.

'את גדלת איתנו?' שואלת אותי אמי. היא כמו נורה שמגעיה רופפים, מהבהבת, וכעת זה חושך מצרים. היא לא מזהה אותי. אני בולעת את הגוש שעומד לי בגרון. 'אני הבת שלך, אמא', אולי המשפט הנורא ביותר שבת צריכה לומר לאמה. היא עדיין מסווה את הבלבול שלה בהמון חן. 'יש לי 4 ילדים', היא יודעת להגיד, ואנחנו מונות אותם ביחד. אחותי הגדולה, אחי, אחותי הקטנה. היא יודעת את שמי, אבל לא מקשרת אותו אלי. היא לא זוכרת שנולדתי. היא לא זוכרת איך נראיתי כשהייתי ילדה קטנה. 'הזמן מוחק את הכל', היא אומרת. ואני מנסה להנהן ולחייך ואומרת איזה משפט נחמה בנאלי 'כל כך הרבה זכרונות, ודאי חלקם נשכח', אבל יודעת שזה לא הזמן, לא רק הזמן, זו המחלה.

בבוקר במועדון, אני מלווה את אמי למקומה הקבוע בשולחן ארוחת הבוקר. כל החברים כבר שם, קצת התקשיתי לקום, ואיחרנו. 'מי את? אני לא מכירה אותך', שואלת אותי אילנה, שיושבת ליד אמי. 'אני הבת שלה', אני מציגה את עצמי: 'למדתי עם הבת שלך דלית בבית הספר'. 'איזה יופי!' מתלהבת אילנה וממשיכה להציג את עצמה 'אני אילנה. נולדתי בט"ו בשבט, ולכן קראו לי אילנה'. אנחנו כמו שחקנים בהצגה, בכל פעם חוזרים על אותם משפטים בדיוק, כולל הטונים והניואנסים, וההתלהבות האמיתית. גם את המשפט הבא שלה אני מכירה בעל פה: 'אמא שלך משתלבת פה נהדר. כולם אוהבים אותה'. לפני שהפכה לדמנטית בעצמה, אילנה התנדבה במועדון הקשישים, ועד היום היא בטוחה שהיא בסגל, ושתפקידה לדווח למשפחות איך משתלבים קרוביהם במועדון. אני מודה לה. בפעם הבאה נקיים אותה השיחה בדיוק, וגם בפעם שאחריה.

בלילה אני באה להשכיב את אמא שלי לישון. אנחנו יושבות על קצה המיטה, ואני מחבקת אותה. היא כל כך קטנה והעור המקומט שלה רך ומרשרש. 'אני לא זוכרת אותך כילדה', היא אומרת לי, 'אבל אני אוהבת אותך כל כך'. אני שלולית, מפחדת לומר משהו פן אגעה בבכי שחונק אותי כל היום. ממילא אחרי שהסירה את מכשירי השמיעה מהאוזניים היא לא תשמע. אני רק מחבקת אותה חזק חזק, מכסה אותה בשמיכה, נותנת לה נשיקה על המצח המשיי, מכבה את האור של החדר ויוצאת.

helen frankenthaler41
Helen Frankenthaler, 1952