דה ז'ה וו

אמא, היא מתקשרת אלי. אני עם צירים מהבוקר. אני נדרכת. אני האחראית להשאר עם שלושת הילדים כשהיא ואישה ילכו ללדת. אלא שמראש אמרתי לה, לא ביום שלישי בערב, אני מרצה, ולא ביום רביעי, יש סימפוזיון ואני מנחה אותו. ואני גם מלמדת. שבוע אחרון לסמסטר, ולא יכולה לוותר על שיעורים. אבל יום ראשון מצוין. מושלם.

אל תבואי עדיין, היא אומרת לי. הזמנו היום אחר הצהריים את החברים של הנכדה הגדולה לחגוג יומולדת 6. עוד לא החלטנו אם נבטל או לא. תשחקי מונופול, אני אומרת לה, ואנחנו צוחקות. היא מכירה היטב את ההיסטוריה המשפחתית. כשהבן הבכור שלי היה אמור לחגוג בבית הספר יומולדת 7 אני הייתי בסוף ההריון הרביעי שלי. קמתי בשש בבקר. העיר אותי כאב חזק בבטן התחתונה ואני חשבתי שזה חתיכת ברקסטון-היקס ממזר. חזרתי לישון, ואז הגיע עוד אחד והבנתי שזה הדבר האמיתי. הערתי את השותף. העוגה עם השוקולד חיכתה במקרר. השקית עם הנרות המתינה על השולחן, וההפתעות לילדים היו ארוזות בשקיות. אמרתי לשותף אל תגיד כלום. נלך לבית הספר נחגוג את יום ההולדת לבן, כי אם נבטל עכשיו מי יודע מתי אם בכלל. הבן הצעיר הלך לגן. הבת והבכור הלכו לבית הספר. כדי להעביר את הזמן בין הצירים עד הנסיעה ליומולדת שנקבעה בשעה האחרונה ללימודים שיחקנו מונופול. זו הפעם היחידה שהמשחק לא עצבן אותי, אפילו לא הסמלים המטופשים של השחקנים – נעל, כובע, כלב סקוטי, אצבעון, מריצה, מגהץ או מכונית מרוץ, למה דווקא הם. הייתי עסוקה במדידת זמן בין הצירים. אין מה למהר, קודם יומולדת. בבית הספר המורה אירגנה את המסיבה. היו ברכות ושירים, ובשלב מסוים הילדים יצאו לחצר לשחק. אני נשארתי בכיתה, פורסת את עוגת השוקולד וסופרת דקות בין צירים. אספנו את הבת מכיתה א' ואמרנו לה ולבן שאחרי בית הספר יחזרו הביתה. השכנה תיקח את הילד הקטן מהגן ותשגיח עליהם. אבא ואמא נוסעים לבית החולים להביא את התינוק החדש.

מה להביא לנכדה הבכורה ליום ההולדת? אני שואלת את הבת. היא יודעת בדיוק מה היא רוצה. היא לומדת לשחות ומבקשת משקפי שחייה, וגם ערכת קוסם. אני מגחכת. ערכת קוסם זו מתנת בכורים קלאסית. גם השותף – בכור אופייני, ניסה את כוחו בקסמים כשהיה ילד, גם הבן הבכור שלי בערך באותו גיל. אני מביאה לה משקפי שחייה וערכת קוסם, שמכילה לא רק כובע צילינדר של קוסמים, אלא גם אביזרים והוראות ל-75 קסמים שונים.

הצירים סדירים אבל רחוקים יחסית, עשר דקות. מסיבת יום ההולדת תתקיים. תבואי, אומרת הבת. אני באה. בבית שלה הבת מארגנת את הבלונים על חוט שהאיש שלה יתלה לקישוט, חותכת את הפטריות והזיתים שיתוספו לפיצות אישיות קטנות שהילדים יכינו, בזמן שעוגת שוקולד תופחת בתנור. תקציפי קצפת היא מבקשת, ומזליפה אותה בפרחים על העוגה עם תוספת של תותים. כל עשר דקות בערך היא מפסיקה, נעמדת, נשענת על הכיסא ואוחזת בבטן התחתונה שלה, מרוכזת בכאב. הילדים לא גילו כלום? אני תוהה. במשך היום הקטן שאל אותי 'אמא, למה את עושה ככה' ונשם בכבדות, אבל לא. אפילו לא הגדולה שדבר לא נעלם מעיניה. היא מתרגשת מדי לקראת המסיבה. הילדים האורחים מגיעים. האיש שלה מפעיל אותם, והם שרים וקופצים. אחר כך הם מתיישבים סביב השולחן וכל אחד מקבל עיגול בצק מוכן מראש, ומרכיב לו פיצה אישית עם תוספות. אני מסתנכרנת עם הבת שלי. כשפורץ ציר היא פורשת לחדר, ואני מחפה עליה. היא שבה כעבור דקה וממשיכה מאותו מקום. יש לה אפליקציה על הטלפון שעליה היא מסמנת מתי מתחיל הציר, מתי נגמר, ומה העוצמה שלו, ואני רואה שהיא כבר לא מסמנת סמיילים קלילים, אלא פרצופים כבדים משהו. כואב לה. כשאני רואה אותה הבטן התחתונה שלי מהדהדת בזכרון של כאב עמום.

כשההורים באים לאסוף את הילדים היא כבר מוכנה לתזוזה. אני מוצאת את המעילים של האורחים הקטנים, מרגיעה עוד ריב קטן אחרון ('אני הבאתי את המתנה הכי שווה!'), והנכדה כלת השמחה מחלקת לכל אחד מתנת פרידה קטנה. הבת שלי קוראת לילדים שלה. אבא ואני הולכים לבית חולים, היא מודיעה להם, ללדת את אחותכם הקטנה. הנכדה הגדולה פורצת בבכי. לא רוצה שתלכו היא מייבבת כשהם יוצאים מהדלת, והבכי ששוכך קמעה שב ומתחזק כשהחתן שלי שב פעמיים לקחת עוד דברים שנשכחו. אני שוקלת את צעדי. יש לי ספר חדש שאני מתכוונת לקרוא להם לפני השינה, ואני מראה להם אותו. היא ממשיכה ליבב. לא רוצה לצחצח שיניים. לא רוצה ללכת לישון. רוצה את אבא ואמא.

לפי חוק כלים שלובים במשפחה, כשילד אחד תופס את תפקיד הטראבל מייקר האחרים מפנים לו את הבמה. ואכן, אחותה ואחיה הצעירים לובשים פיג'מה ומצחצחים שיניים בלי בעיות. היא נשארת בסלון, מסרבת להתנחם או לשתף פעולה, עיניה דומעות ואדומות, ושני תולעי נזלת זוחלים במורד האף לכיוון הפה. אני מרשה לך לצרוח עוד צרחה אחת חזקה, ולהוציא את כל הכעס והתיסכול החוצה, אני מציעה לה, ומושיטה לה ממחטת נייר. היא צורחת צרחה חזקה. ואחריה עוד אחת. ועוד אחת. הילדים הקטנים כבר במיטה, מחכים לסיפור.

ילדה בכורה, מבינה ואחראית בדרך כלל. שמעי, אני פונה לרציונאל שלה. עד כאן ההתנהגות הזו. מכאן ואילך אם תמשיכי כך תקבלי עונש. וחבל. כי בסוף תצחצחי שיניים ותבואי למיטה, ורק העונש הזה בסוף היום הנהדר שהיה לך היום, עם כל החברים והמתנות והפיצות ועוגת יום ההולדת. כי אבא ואמא לא יכלו להשאר כאן. אמא הלכה לבית החולים ללדת את אחותך. אבל אם תצחצחי שיניים ותבואי למיטה עכשיו תוכלי לשמוע עם האחים שלך סיפור מהספר החדש שהבאתי, ואני גם אספר לכם על הלילה שבו את נולדת, ועל הלילה שבו נולדה אחותך, ועל הלילה שבו נולד אחיך. היא מישירה אלי מבט. כבר צחצחתי שיניים, היא מודה. ועולה למיטה בלי בעיות.

הילדים ישנים ואני מהדקת את השמיכות סביבם. עוד אני מארגנת את המטבח, שוטפת כלים אחרונים. שעתיים אחרי שעזבה את הבית, ילדה הבת שלי את בתה הרביעית. בתמונה ששולח האיש שלה לווטסאפ המשפחתי, היא כולה מרוכזת בתינוקת הטרייה שהיא אוחזת בזרועותיה. והיא זוהרת, אור צהוב ורך מאיר את פניה השטופות באושר.

anita jeram guess how much I love you

Anita Jeram, Guess How Much I  Love You

מודעות פרסומת

מה הקשר בין שינוי האקלים לפלסטין?

אני קוראת את הספר של טוביה טננבום 'שקרים שכולם מספרים' על מסעו
בארה"ב ומפגשיו ההזויים עם 'אמריקאים פטריוטים וחופשיים' לכאורה. האיש מצחיק
והספר כולו נקרא קצת כמו גירסה אידישאית של הסרט של בוראט על מסעו ההזוי בארצות הברית. טננבום חושף מה חושבים נוצרים מוסלמים ויהודים אמריקאים, שחורים, לבנים וילידים שפוגשים בו כשהם סבורים שהוא עיתונאי גרמני. טננבום, חרדי ישראלי שהוריד את הכיפה וגר בארה"ב ובגרמניה הופך את הלוויתן הענק הזה, אמריקה, על גבו, ומראה את הנימים הפועמים של הבטן הרכה שלו.

אחת התובנות החוזרות בספר נוגעת בקשר בין שני עניינים שאינם קשורים זה
לזה על פניו: "בשיחותיי עם אנשים בצפון ארה"ב, מצאתי שכמעט כל מי שמאמין
ב'שינוי האקלים' הוא גם בעד פלסטין. מה הקשר בין שינוי האקלים לפלסטין? התשובה
הקצרה: אין קשר. התשובה הארוכה: אין לי שום מושג" (עמ' 213). טננבום גילה
שנושא 'שינוי האקלים' הוא נייר לקמוס תרבותי אמריקאי רב משמעות: "'שינוי
האקלים' קיבל משמעות לגמרי חדשה במלחמת התרבות של היום: או שאתה בעד 'שינוי האקלים'
או שאתה נגד 'שינוי האקלים'. מסיבה עלומה כלשהי ליברלים מאמינים ב'שינוי האקלים'
ושמרנים לא" (עמ' 226).

אני מנסה לחשוב על דוגמאות אחרות של נושאים בלתי קשורים כאלה, אם א'
אז ב' כשהקשר בין א' ובין ב' עקיף וממש לא מובן מאליו. הסיפור הבא עלה מן האוב בהקשר
הזה והוא כרוך בשנת הלימודים השניה שלי באוניברסיטה. אני לא חושבת שזה לגמרי אותו
דבר, אבל הוא מנקר לי בראש ומבקש לצאת לאור, ואני נכנעת לרצון לספר אותו.

באותה שנה כתבתי עבודה סמינריונית, ועליה זכיתי בפרס כלשהו שנקרא על שם איש מת. הפרס הגיע עם תנאי: כדי לזכות בו ממש, כלומר לקבל צ'ק לידיים, עלי לתאם ביקור אצל נותן הפרס, להגיע אליו הביתה ולמסור לו עותק של העבודה, וגם לאכול איתו ארוחת ערב שבמהלכה יספר לי על חיי המת שהפרס נקרא על שמו, ובעיקר על מותו.

משכתי בכתפי. סטודנטית צעירה שמחשבת כל פרוטה, הייתי מוכנה לעשות די הרבה בשביל צ'ק עם סכום כזה, וגם אם ארוחת ערב בבית הפרטי של התורם נשמעה לי מוזרה משהו, התקשרתי לתאם את הביקור. הקול בטלפון היה מבוגר ומרוחק, והוא אפילו נשמע שמח כשאמרתי שאביא איתי את בעלי (המונח שותף עוד לא נולד אז). בימי טרום ווייז עשינו מאמץ להגיע לדירה בבית המשותף בזמן, ובשבע בערב בדיוק דפקנו על דלת הדירה. ישבנו כולנו – הזוג המארח המבוגר והזוג המבקר הצעיר – סביב שולחן עץ ערום, ועל צלחות פלסטיק בצבע תכלת הוגשה ארוחת ערב צנועה: חביתה, סלט, גבינה לבנה, פרוסות לחם שחור. הבאת השותף חובב ההיסטוריה הצבאית השתלמה בגדול, כי המת, מסתבר, נפל על הגנת המולדת בקרבות מלחמת העצמאות, והשותף הכיר את נסיבות הקרב היטב ובאמת התעניין בסיפור. יותר מפרטי המוות בקרב של אחיו של בעל הפרס אני התרשמתי מהכאב שלא קהה, מהאשמה והצער הנוכחים שחרשו תלמים עמוקים בפני האח החי, למרות שחלפו עשרות שנים מאז מות האח במלחמה.

אחרי הארוחה ישבנו בסלון עם כוס תה על גבי כורסאות עץ מרופדות בבד משובץ
חום וצהוב, ובעל הבית שלף חוברת מהמדף. הוא הצביע על רשימת שמות. את חלקם זיהיתי
כחברים בסגל האוניברסיטה שלי. אחרים היו מוכרים לי ממאמרים שכבר קראתי. רואה, אמר
לי. אנחנו לא מעניקים את הפרס כל שנה, כי אין ביכולתנו לעמוד בהוצאה שנתית כזו. זו
רשימת הזוכים בפרס בעבר. כולם זכו בתקנים באוניברסיטה. הוא נטל מידי את העותק של
העבודה שהבאתי עבורו, נעץ בי מבט ואמר: אני מצרף גם את השם שלך לרשימה.

כששבתי משנתיים פוסט דוקטורט בהרוורד לארץ לתקן שחיכה לי נפגשתי
בספריה עם תלמיד בשנה ב'. הוא סיפר לי שאף הוא זכה בפרס הזה, והחלפנו קצת חוויות על
הדירה הקפואה בזמן ועל דייריה. גם הוא התארח אצלם לארוחת ערב ישראלית צנועה ושמע
על האח המת, חייו ונסיבות נפילתו. הבחור הזה היה אחרון הזוכים בפרס. שנה אחר כך
נפטר האח, ועמו הלכה לעולמה הרשימה ויחד איתה נעלם גם הקשר התמוה שלא הכזיב שהבטיח שכל מי שזכה בפרס קיבל בסופו של דבר גם משרת מחקר במוסד אקדאי, סוג של נס בימינו.

לפני שבוע נזכרנו שנינו בפרס ההוא, אני והסטודנט ההוא, כיום קולגה שלי במחלקה.

עליזה אורבך, חיים (מתוך התערוכה במשכן לאמנות עין חרוד)