לא משהו עמוק*

(*מתוך: מכה אפורה, מלים ולחן יהלי סובול)

בסופ"ש עלעלתי בסדרות ישראליות. אם מוצאים סידרה ישראלית טובה זה פעמיים כי טוב, בגלל שהיכולת להבין ניואנסים תרבותיים ולשוניים מקסימלית וההנאה גדלה בהתאם. הנופים מקומיים, הדמויות מהדהדות את הדודה והשכן, והפאנצ'ים משלנו. מה עוד נבקש מאיתך מכוֹרה, ובמיוחד לאחרונה, כשישראל הופכת למעצמת סדרות שנמכרות לחו"ל כמו 'חטופים' או 'רמזור'. באמת שיש לנו כוחות יצירתיים נפלאים. נפלתי על סידרה כלשהי, לא משהו עמוק, אפילו לא מתוק, אבל סביר, ועקבתי אחרי שניים שלושה פרקים. עד ששמעתי קול מוכר מן המסך. בשנייה הראשונה התבלבלתי, ולא זכרתי מניין אני מכירה אותו, למרות שידעתי שאת השחקן הזה אני מכירה היטב. תפקיד אורח, לא דמות מרכזית, אבל כן סצינה חשובה. ורק כשעצמתי עיניים והקשבתי לקולו בלבד זיהיתי את האיש: פרופ' מז'יניק נקרא לו.

jack-of-diamonds-stavros-damos
Stavros Damos The Jackof Diamonds

אם אני הבכורה של הכוהנת הגדולה, הוא המז'יניק שלה, 'אחי' האקדמי הצעיר. כדרכם של בני זקונים, המז'יניק אהוב על הכוהנת במיוחד. הוא לא קיבל תקן באוניברסיטה שלנו, ונדד לאוניברסיטה אחרת, פריפריאלית, שם הוא שקע בתחום פריפריאלי בדיסציפלינה שלנו. הכוהנת הגדולה ניסתה לדחוף אותו לתקן באוניברסיטה שלנו, ללא הצלחה. אין ביקור שלי אצלה שהיא לא מזכירה אותו, את הפספוס הגדול מבחינתה כי התחום שלו איננו מכוסה 'אצלנו', וכי בעיניה הוא גדול בתחום, ולבסוף חוזרת על רצונה שיעבור לאוניברסיטה שלי/שלנו, אוניברסיטת הבית שלו. כשפרשתי מעריכת כתב העת, תפקיד שמילאתי 7 שנים רציפות לבדי, נטלה ועדת עורכים של שלושה את המושכות מידי, והמז'יניק ביניהם, היחיד שאינו מהאוניברסיטה שלי. בינתיים עברו שנתיים וטרם יצא כרך חדש של כתב העת, אבל זה כבר לא ענייני, כפי שאני חוזרת ואומרת לכוהנת הגדולה. שתלחץ את המז'יניק, ואין לי ספק שהיא אכן לוחצת. עכשיו תורו.

בינתיים המז'יניק שולח ידיו לתחומים אחרים. כתב ספרי שירה, וגם שני ספרי פרוזה. את הספר הראשון, שאף זכה באיזה פרס ספרותי לספרי ביכורים, קיבלתי לקרוא מהכוהנת, עותק עם הקדשה אישית מהמז'יניק. כשהעבירה לי את העותק ושאלתי לדעתה על הספר זכיתי לראשונה לראות את הכוהנת חסרת מילים. רק אחרי שקראתי את הספר הבנתי למה. אדם קרוב אצל עצמו, ובספר מצאתי אותה וגם רבים אחרים מהתחום שלנו. הנורא ביותר היה שהספר, שנכתב בגוף ראשון, שרטט דמות איומה למדי של הכותב. הוא היה שילוב בלתי אפשרי של עלילה משעממת ואלימה. כתבתי כאן בעבר כשהמז'יניק פנה לחברה האנגליה שלי, בבקשה להשתמש בשמו של אביה הפרופסור בספר הבא שלו, ושהמלצתי לה לדחות את הבקשה על הסף. את הספר השני שלו כבר לא קראתי. ועכשיו הוא גם שחקן.

אני מנסה להבין את ההרגשה הבלתי נעימה שעולה בי כשאני רואה אותו על המסך. בספר 'טוהר וסכנה' הגדירה הסוציולוגית מרי דאגלס 'לכלוך'. ההגדרה האוניברסאלית של 'לכלוך' היא כל דבר שאינו נמצא במקום שבו הוא שייך. בוץ למשל, בסדר גמור אם הוא בגינה, אבל אם הוא על רצפת הסלון הוא לכלוך. שערה מהראש נפלאה כשהיא מחוברת לקודקוד, אבל במרק היא לכלוך מעורר בחילה. אני חושבת שתחושה דומה עולה בי כשאני רואה את המז'יניק משחק תפקיד משני בסידרה בינונית. לא שייך. יש בזה גם משהו מגוחך, כמו כשמייקל ג'ורדן הכדורסלן הגדול מכולם פרש ב1993 והלך להיות שחקן בייסבול מגושם ובינוני. למה הוא צריך את זה. ואי אפשר כמובן להתעלם גם מ'מה זה אומר עלי'. כי ככה זה אנשים, כל תופעה שאנחנו חווים אנחנו מפרשים דרך העדשות האישיות והתרבותיות שלנו, וקודם כל בוחנים איך זה משליך עלינו. אז למה זה מפריע לי הפיזור הזה של הפרופסור הבינוני הפעלתני, שהוא גם משורר וסופר וכעת גם שחקן בינוני? אולי כי מה זה אומר על התחום שלנו? מה זה אומר עלי? האם המנעד של הפעילות שלו מעורר בי קנאה?

בשישי מגיע אלינו הבן הבכור עם אשתו והילדים, נכד4 ונכדה7. נכד4 ילד מתוק להפליא בן 3.5, שגדל על 3 שפות, מבין היטב וגם מדבר אבל מבליע מילים ומשלב הדיבור שלו נמוך מאוד. כעת הוא מתחיל טיפול אצל קלינאית תקשורת. איך הולך לו? אני שואלת, ואמא שלו מספרת שנחמד לו להפגש עם הקלינאית, שיש תרגילים שעושים איתו גם בבית. לא, היא עונה לי, זה לא בגלל שגדל על שלוש שפות, אין קשר לפי הקלינאית. השותף כועס. מה קלינאית תקשורת, היום כל ילד מאובחן עם בעיות, תראו כמה הוא חכם ומושלם. אחרי שהם הולכים אני מנסה לברר איתו למה הוא כל כך אנטי, ומאיפה הכעס הזה. 'כי הוא הנכד שלי', עונה השותף בתרעומת.

stavros-damos-the-wise-reinvented-series
Stavros Damos The Wise Reinvented
מודעות פרסומת

בואו לא נעשה מזה סיפור גדול

'האם תהיי מוכנה להתראיין בתוכנית על ההרצאה?' שואל אותי הקול בטלפון. אני מהרהרת. כבר הופעתי בעבר בתוכניות טלוויזיה. אלה תמיד תוכניות איזוטריות עם אחוזי צפייה מזעריים, כאלה שהגיל הממוצע של הצופים בהן הוא שמונים ומעלה. בעבר, עשיתי את זה כי, נו, טלוויזיה, וגם כי ההורים שלי שמחו לראות אותי, ואפילו היו לי כמה הפתעות לטובה. פעם עליתי במעלית עם פרופסור מהאוניברסיטה שלי שנכנס שניה לפני שהדלתות נסגרו ויחד איתו עלתה סטודנטית נאה. 'היית נהדרת אתמול' אמר הפרופסור, ואני תהיתי בלבי למה הוא לא מתאפק, ואיך הוא מרשה לעצמו להעיר לסטודנטית על בילוי של ליל אמש. 'אני מדבר אליך', הוא אמר, מיישיר אלי מבט. 'נו בתוכנית ההיא, ששודרה אתמול', הוא עונה למבט ההפתעה שנמרח לי על הפנים. מסתבר שאת התוכנית האיזוטרית ההיא שידרו באותו אמש בשידור חוזר, בלופ שנמשך עמוק לתוך הלילה, וכך הגדילו במאות אחוזים את הצפייה באותה תוכנית. אחד השומעים החופשיים שלי באותו יום ראה אותה גם כן. 'יש לי שאלה אחת אליך, אחרי שראיתי את התוכנית', הוא אומר לי, ואני משחזרת לי בראש במהירות את הדברים שאמרתי, ממתינה לשאלה עניינית. 'למה את לא מתאפרת ככה כל יום?'

הפעם אבא שלי, הצופה האדוק ביותר שלי, איננו. אבל אמא שלי עדיין מזהה אותי, גם אם במרבית הפעמים אני צריכה להזכיר לה את שמי. אולי ישמח אותה. אני מסכימה. אופיע בתוכנית כדי לקדם את ההרצאה. אני מקבלת הוראות הגעה: עדיף לא ללבוש צבע לבן מבריק או אדום בוהק ושום דבר קטן, משבצות, פסים או נקודות.

אני עוברת על הדברים שאני רוצה לומר. מכינה פאנץ' ליינים, חושבת איך לומר את הדברים בצורה הטובה ביותר. התחקירן מתקשר אלי, ואנחנו מנהלים שיחה מרתקת. הוא איש שיחה מבריק, וגם הכין את החומר ומתמצא בו. השאלות שלו אינטליגנטיות. אני מכוונת אותו בזהירות לשאלות שאני מעוניינת בהן, ונוסעת לאולפן. המאפרת מניחה שכבת מייקאפ עבה על הפנים שלי. 'האם תרצי שאאפר לך גם את העיניים?' היא שואלת, ואז אני מרכיבה את משקפי המולטי-פוקל החדשות-יחסית שלי. 'לא צריך איפור עיניים', מתלהבת המאפרת, 'איזה משקפיים נהדרות!'

אני יושבת על הכיסא, הידיים מונחות על השולחן לפני. הבמאית נותנת הוראות. 'תפתחי את הכפתור בחולצה'. מה??? מרדנית מטבעי אני ממש לא מתכוונת לפתוח כפתור בחולצה. אבל כל הדברים שרציתי לומר פורחים מראשי, ונשארת רק התהייה מה הבעיה בחולצה שלי. והנה הראיון מתחיל. המראיין שואל שאלה. שכחתי כמה זה עלוב, כמעט מעליב. הוא לא באמת מבין מה הוא שואל, ובעיקר מעוניין להפגין כמה הוא יודע. הוא שוגה, אבל אני לא מתקנת אותו. אני עונה כמיטב יכולתי, והוא קוטע אותי, ושוב. והופס, הוא גמר. אני נזכרת גם בתחושה הזו, שלא באמת הספקתי, שלא אמרתי מה שרציתי. שיצא עקום לגמרי. אני קמה מהכיסא, אוספת את התיק ובו הטלפון ('על מצב שקט, בשום פנים ואופן לא רטט'), והולכת לחדר האיפור לנקות את הממרח שעל הפנים שלי. אחרי שלושה מגבונים, אני נעמדת מול המראה ודמותי מחזירה לי מבט ממושקף. באמת יפים המשקפיים שלי. אני מטה מעט את ראשי הצידה ופותחת כפתור בחולצה. וואללה, צודקת הבמאית.

Lei Xue Porcelain rubbish
Lei Xue, Porcelain Rubbish

'חתונה ממבט ראשון': קראש או טראש

מוקדש לנובה, מהבלוג The girl from Pwndland.
הדיון הזה התחיל שם.

בעולם העבודה יש שתי גישות עיקריות לשכירת עובדים. על פי האחת,
משקיעים את מירב המאמצים במיון ובחירה. בתהליך הקבלה המועמדים עוברים כמה מדורי גיהנום: ראיונות ומבחני אישיות, חדרי בריחה, מכתבי המלצה וקורות חיים שנערכו בקפידה ושנסרקים במסרק כינים בטרם יבואו הזוכים המאושרים בשערי הארץ המובטחת. על פי השניה, הסריקה הראשונית מחפשת פוטנציאל, ודוחה את מקרי הקיצון. מירב ההשקעה נעשית בשלבי ההכשרה, מתוך הנחה שמנעד ההתאמה לתפקיד די רחב, ושלמעט אנשים עם מופרעות קיצונית וחוסר אינטליגנציה מובהק אפשר לקחת מועמדים רבים ולהכשיר אותם לתפקיד, וללוות את האנשים בעבודה כדי שגם אם תיעשינה טעויות הן לא תהיינה קריטיות או הרסניות.

בבחירת מועמד לחיים משותפים ולמערכת יחסים אנחנו, בתרבות המערבית, הולכים
לפי השיטה הראשונה. הנחת היסוד המקובלת היא שיש שם בחוץ 'מיועד' אחד ויחיד שיתאים
לנו, המכסה לסיר, דג הזהב מבין כל הדגים בים, פתית השלג המיוחד שלנו שמגרעותיו
יושלמו על ידי הזיזים שלנו, ומגרעותינו שלנו ימולאו על ידי זיזיו, כמו שני חלקי
פזל מושלמים שיחד יצרו תמונה שהשלם בה גדול מחלקיה. התרבות שבה אנו חיים על סרטיה
וסדרותיה, מסריה הגלויים והסמויים משדרת לנו שברגע שנמצא את המיועד נדע. המפתח
יכנס למנעול, הדלת תפתח והאור יציף את הלב. החיפוש הוא הנושא של מרבית הסרטים
והסיפורים, הכמיהה לביחד, לשלמות. אנחנו סוגדים לאלת האהבה.

אלא שבמציאות, כל ילד יודע שהסיפור אף פעם לא נגמר בדהירה משותפת אל
עבר האופק כשהשמש השוקעת צובעת הכל בזהוב. החתונה היא רק התחלת הסיפור, וכעת מתחילה העבודה האמיתית. איך יוצרים את השותפות שתצליח, שתצלח את מבחני החיים, את ארוחת ליל שבת אצל ההורים שלה, את ההערות העוקצניות של האמא שלו. שלא לדבר על קשיים כלכליים ומטלות החיים, עבודה וילדים, אוכל וניקיון, קניות וסידורים. איך מערבבים
את הכחול של תרבות המשפחה שלו, עם הצהוב של תרבות המשפחה שלה לגוון המסוים של
הירוק המשותף החדש שיתאים לתא המשפחתי המסוים הזה.

גם אני אוהבת סיפור אהבה טוב, ולכן הסתקרנתי והלכתי לראות את שני
הפרקים הראשונים של הריאליטי הישראלי החדש 'חתונה ממבט ראשון'. הטוויסט הוא שלוקחים
שני אנשים שמעולם לא ראו זה את זו ומפגישים אותם לראשונה מתחת לחופה. אלה אינם
חסידי גור או חרדים מזן אחר, למרות שבמשך המאה האחרונה היה להם מונופול על קונספט
השידוך. להם לפחות, כמו שאומר מוכר החליפות לחתן המיועד בפרק הראשון, מאפשרים להיפגש עם המיודע/ת ארבע או חמש פעמים בטרם יתנו הסכמתם ויועמדו מתחת לחופה. המשתתפים בריאליטי הזה מוסרים את המפתחות ללבם לצוות של ארבעה מומחים. תרגיל מרתק באיבוד שליטה של אנשים שהשליטה בחייהם חשובה להם ביותר. כשהם מבשרים לחבריהם ולהוריהם ולשאר מקורביהם שעוד מספר ימים תיערך חתונה שלהם עם זר/ה שאיתו/ה לא נפגשו, הם חוזרים על המנטרה הגואלת: בשיטות הרגילות זה לא הלך. הנה כאן יש מומחים לאהבה
וזוגיות, אנשי מדע האמונים על מיטב השיטות הבדוקות, שיתאימו להם את מי שהם צריכים,
ולא את מי שהם רוצים. ארבעת 'אנשי המדע' הם פרופ' אהרון בן זאב, מומחה מדעי לרגשות
שמתמקד בשנים האחרונות בחקר האהבה הרומנטית; המטפלת המשפחתית והזוגית ד"ר
תלמה כהן; ד"ר עירית לוי הפסיכולוגית, וד"ר ליאת יקיר, דוקטור לגנטיקה
מולקולרית שחוקרת פרומונים ואחראית על מבחנות שבהן שמורות חולצות שלבשו המועמדים 3
ימים כדי לערוך "מבחני התאמה מדעיים" גנטיים שכאלה, שנשענים על ריח גוף.
שמישהו יודיע לההפקה שחסר רק גרפולוג כדי להשלים את הפאנל ה'מדעי' המשכנע, אבל
אולי שידוך עם גרפולוג זה כבר קצת פאסה, סבנטיז או אייטיז כזה, והיום נלך על
פרומונים וחוש ריח.

אני חושבת על עצמי ועל השותף, האם המומחים היו מאשרים את ההתאמה שלנו?
לא יודעת. אבל החיים המשותפים, הילדים, השנים, הנסיעות, המשברים, והשינויים
הדרמטיים שעברו על שנינו ביחד וכל אחד לחוד, לימדו אותנו את הגוון הירוק המתאים
לנו נכון לעכשיו. אנחנו עדיין לומדים איך להפיק את המיטב מהביחד שלנו, ולפעמים
החיפוש לא פחות מהנה ממציאת הפתרון. לפעמים אנחנו יושבים ביחד במרפסת הבית, צופים
לעבר הואדי על כוס יין, ומעירים על הדרך שעברנו ביחד. שנינו כבר מספיק נבונים
ומספיק מנוסים כדי לדעת שאי אפשר לדעת מה יהיה.

ריאליטי, כמו ריאליטי, הולך על הטראש עם הנצנצים ולא על המדע או אפילו
הפסוידו מדע. משום מה העורכים סבורים שמה שהצופים רוצים לראות זה את מדידת שמלת
הכלה, או האם החתן יבחר בעניבה רגילה או ילך על עניבת פרפר נועזה. פיהוק גדול. קצת
דרמה הפיקו העורכים מתגובת המקורבים, החל באבא של הכלה המיועדת שסירב לקחת חלק
במשחק, ועד הסבתא של החתן שאמרה בביטול מזלזל שזה פצ'קה מצ'קה, או משהו דומה
בהונגרית שנשענת על ניסיון חיים של בת תשעים. החלק המעניין והחדשני ב'ניסוי'
המתוקשר הזה, הוא האם באמת אפשר להשתמש בכלים חדשים כדי למצוא התאמה בין אנשים,
ואת החלק הזה בחרו בעריכה להריץ במהירות קדימה. ממילא נדמה לי שהתוצאות מעידות
שבעניינים של הלב גם המדע החדיש ביותר הוא בסופו של דבר איש קטן וקרח שמסתתר
מאחורי מסך גדול ונוצץ.

בסופו של דבר, גם אחרי מאות המאמרים של פרופ' בן זאב וההרצאות
הפומביות של ד"ר ליאת יקיר, אין בשורה חדשה. הביקוש לזוגיות עדיין קשיח. האלטרנטיבה
כנראה גם כיום פחות אטרקטיבית למרבית האנשים. כמו שהודו המועמדים הם רוצים מישהו
שיהיה שם בערב וישמע מה עבר עליהם במשך היום, שיסחוב שישיית מים הביתה. המציאות
הוירטואלית כיום מרחיבה את מנעד אפשרויות הבחירה כביכול, השמיים הם הגבול. אבל
בפועל רוב האנשים מואסים באפליקציות מהר מאוד, ומוצאים את עצמם בחזרה בנקודת
ההתחלה, צרובים מבדידות, כואבים מתמיד. כמה מפתה לחשוב שלמישהו יש תשובות, שאפשר
לזרוק את הפתק עם השם לכובע קסמים ענק וחבורת קוסמים מופלאה תדע להתאים לך את
המיועד המדויק, בדיוק בשבילך. אבל את העבודה האמיתית שום קוסם או מכשפה לא יוכלו
לעשות עבורך. עבודת היחסים היא עבודת פרך יומיומית שוחקת, תובענית, שמתמודדת עם הרטינות והטינות, הקשיים והניסיונות שמהם מורכבים החיים הזוגיים שאחרי הטקסים והכינורות.
כדי לעמוד בשחיקה היומיומית הזו לאורך זמן צריך בגרות וגמישות, עמידות ונכונות
לויתורים, והרבה אהבה מלכתחילה. אם למועמדים ל'ניסוי' הריאליטי הזה היו כלים אלו,
הם ממילא לא היו ניגשים להתחתן עם זר מוחלט בתוכנית ריאליטי.

Marian Dioguardo, Get a handle on it, 2010

'תחת עינו': סיפורה של שפחה

"איננו משקיפים לאחור לאורך הזמן, אלא כלפי מטה דרכו, כמו מבעד למים. לפעמים צף ועולה משהו אל פני השטח, לפעמים צף משהו אחר, לפעמים שום דבר. דבר אינו נעלם." (מתוך "עין החתול" מאת מרגרט אטווד, עמוד 17)

כשהגעתי לארצות הברית לפוסט הדוקטורט, הייתי אחרי שבע שנים רזות ושדופות,
שבהן לא קראתי דבר שלא היה קשור ישירות לדוקטורט שלי. נכנסתי לספריה המקומית כמו
אדם שחצה את מדבר הסהרה וניזון במשך שנים רק מכרסום שיחי מלוח, והוא פוסע לתוך שוק
סואן שדוכניו עמוסים כל טוב. הריחות והצבעים תקפו אותי מכל עבר. הייתי מורעבת.
רציתי לקרוא ספרות, סתם ספרות יפה יותר או פחות, לא מאמרים, לא ספרים עיוניים
בתחום מחקרי או משיקים לו. אני קוראת מהר, ועטתי כמו נחיל ארבה על מדפי הספריה,
מחסלת ספרים בזה אחר זה. הבחירה היתה אקלקטית לגמרי, ואת רובם שכחתי.

על הסופרת מרגרט אטווד לא שמעתי לפני כן. גיליתי אותה במקרה במדפי הסופרים שמתחילים באות A, ואותה לא שכחתי. אהבתי את הביקורת של אטווד על התרבות האמריקאית; זיהיתי הרבה מהאיפיונים של ארצות הברית הגדולה שהיא שרטטה מנקודת המבט של האאוטסיידרית. בשנה ההיא נתקלתי לראשונה בספרה The Handmaid's Tale  – סיפור מצמרר למדי על דיסטופיה אנטי נשית. מודה שכבר אז, בקריאה הראשונה, הסיפור הרשים אותי, אבל לרשימת ספרי החובה שלי נכנס דווקא ספר אחר של אטווד, 'עין החתול' The Cat's Eye שאותו כתבה ב 1988. זהו סיפור מורכב ומתוחכם שמנתח את העבר הטראומתי של אמנית קנדית ששבה לטורונטו, העיר שבה חוותה התעללות קשה בילדותה, לתערוכה רטרוספקיטיבית של יצירותיה. 'עין החתול' הוא ספר על התעללות והשלכותיה על הקורבן, אולם באופן מפתיע ההתעללות הקשה שעמה נדרשה גיבורת הספר להתמודד בילדותה לא היתה מטעמו של מורה פדופיל או מבוגר.ת אחר שבמקום
להגן בגד ופגע. ב'עין החתול' ההתעללות היתה בגידה שעלתה מלב הקשר של החברות והאהבה. המתעללות היו שלוש חברות של הגיבורה, ילדות בנות גילה שהיו חברותיה הטובות
ביותר, שברוע בלתי מובן פגעו בה וגרמו לה גם לפגוע בעצמה. אין ספרים רבים שמטילים
זרקור כל כך מדויק על תופעת ההתעללות של ילדות קטנות בחברה שלהן, ואטווד עושה את
זה בצורה כל כך חכמה ונכונה שילדים רבים שבגרו יכולים לזהות את עצמם בעלילה הקשה. המבקרים הצביעו על אופיו האוטוביוגרפי של הסיפור: אטווד כמו גיבורת הספר היתה בתו של חוקר חרקים (אנטמולוג) שנדד ברחבי קנדה כשהוא גורר איתו את משפחתו. עלילת הספר ממוקמת גם בזמן שבו גדלה אטווד, כשברקע סיפור ההתעללות מתרחשת מלחמת העולם השניה. אם 'עין החתול' הוא הגירסה הנשית והאישית של אטווד ל'בעל זבוב' של
ויליאם גולדינג, 'סיפורה של שפחה' נתפס כגירסה הפמיניסטית של 1984, וזה כנראה לא
מקרי שאטווד כתבה את הספר בשנת 1985. גם הביטוי שבו מברכים תושבי גלעד והשפחות זה
את זה 'תחת עינו' (under his eye) הוא רפרור ברור לביטוי 'האח הגדול עינו פקוחה' מ "1984", ואולי גם ב'עין החתול' שמרה אטווד על תחושת הרדיפה התמידית של הקרבן שלא מצליחה להתחמק מהעיניים הצופות בה. 'סיפורה של שפחה' מתאר עולם מזוהם ועקר שבו עצם המשך קיום האנושות מאויים כי נשים לא מצליחות להרות, ורק אחד מבין חמישה הריונות מסתיים בלידת תינוק בריא. בתנאים אלה משתלטת על ארצות הברית כת דתית פונדמנטליסטית קיצונית בשם 'בני יעקב' שמכוננת על שטחה של ארצות הברית לשעבר רפובליקה תאוקרטית צבאית. ב'גלעד', כפי שנקראת הרפובליקה החדשה, מאתרים את הנשים הפוריות ומשעבדים את גופן ואת מיניותן למשפחות שליטי המהפכה. אחת לחודש כשהשפחה מבייצת, משתתפים כל בני הבית בטקס הפיריון: האישה העקרה של המפקד יושבת על מיטתה, ראש השפחה בין רגליה וזרועותיה של השפחה אחוזות בידיה, ושתיהן, בנוכחות סגל המשרתים של הבית ממתינים למפקד. כשהוא מגיע הוא קורא את הפסוקים מספר בראשית המתארים את עקרותה של רחל ואת דבריה הנואשים: "וַתֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב הָבָה-לִּי בָנִים, וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי", כמו גם את הפתרון שרחל מציעה: "וַתֹּאמֶר, הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ; וְתֵלֵד עַל-בִּרְכַּי, וְאִבָּנֶה גַם-אָנֹכִי מִמֶּנָּה. וַתִּתֶּן-לוֹ אֶת-בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה; וַיָּבֹא אֵלֶיהָ". המשרתת והנהג עוזבים את החדר והמפקד בא אל השפחה האחוזה בידי
האישה במטרה לעבר אותה. הטקס כולו עקר ממיניות. כל משתתפיו אנוסים למלא את תפקידם
כמי שכפאם שד, לבושים במלואם. כמו כל כת טובה השימוש בפסוקים המקראיים נועד להצדיק
מטרה מסומנת מראש והם נבחרים בפינצטה. שלא כמו בלהה וזלפה שהמקרא שידרג לחברות
שוות באגודת 'ארבע אמהות', אחרי השימוש ב'שפחות' כפונדקאיות מנתקים אותן מן הילד
ומן הבית והן מועברות לבית חדש ולמפקד חדש, כדי להתחיל מחזור מנצל חדש.

את השם שבחרה אטווד לספר, היא בנתה על פי המודל של מחבר 'סיפורי קנטרברי' מן המאה ה-14, צ'וסר, ששילב סיפורים מ'פי' דמויות שונות שעורכות מסע צליינות לקנטרברי: 'סיפורו של האביר', 'סיפורה של אם המנזר', 'סיפורו של האפסנאי'וכדו'. אטווד מתמקדת במספרת אחת. כמו
ב'עין החתול' שתכתוב 3 שנים אחרי כן, גם ב'סיפורה של שפחה' הגיבורה הראשית היא קרבן
נשי. אטווד במיטבה כשהיא נכנסת לראש של נשים שנפגעו והניסיון שלהן להתמודד עם
הפגיעה. העולם הדכאני שבו חיה הגיבורה של 'סיפורה של שפחה' (בספר היא נקראת Offred – שלפרד בתרגום לעברית, כי היא 'של' המפקד פרד) הוא שילוב מצמרר של גרמניה הנאצית, רוסיה הסטליניסטית ודיכוי נשים ומישטור לבושן והתנהגותן בערב הסעודית או באיראן. אולם
למרות שהספר נתפס כמניפסט פמיניסטי, לא רק גברים מדכאים את 'שלפרד' ומשפילים אותה.
גם בספר זה מרגרט אטווד מאירה, והיטב, את הנשים הפוגעות, לעתים לא פחות מהגברים.
החברה הפטריארכלית של 'גלעד', נוצרה על ידי נשים ולא רק על ידי גברים. אחת הדמויות
ה'נאציות' ביותר בסיפור היא 'דודה לידיה' שתפקידה להכין את הבנות ולהכשיר אותן
לתפקידן. על פי הסידרה סרינה ג'וי,  האישה של פרד, המפקד, היא מאדריכליות השיטה הנצלנית החדשה, ובמו ידיה היא כותבת את הכללים החדשים המפשיטים את הנשים מכל זכויותיהן הבסיסיות: מנשלים אותן מרכושן, ואוסרים עליהן לעבוד או לקרוא.

שתי בעיות עיקריות יש לי עם 'סיפורה של שפחה'. האחת עולה כבר מהספר: אטווד שרטטה חברה עתידית על בסיס זוועות העבר. היא הכריזה שאת כל הרכיבים בסיפורה
היא גזרה מן המציאות, כולל תליות וסקילות פומביות, גניבת ילדים, לבוש אחיד של נשים
המסתיר את נשיותן ואונס וילודה בכפייה. בחברה שבה חל איסור על הנשים לקרוא, אהבתי
את הדיוק בשידרוג משחק ה scrabble ממשחק של חנונים לתענוג אסור שמשמש
לפלירטוט. אולם החברה שהיא מתארת פרדוקסלית בדיוק בנקודה שהיא יצרה יש מאין: עולם שבו הילודה נפסקת לחלוטין. נסיבות אלה משרתות אותה לעניין ניצול הנשים, ומאפשרות לה להציב סוגיות של שליטת האישה על גופה במרכז, אולם לחברה שכזו יש השלכות אידיאולוגיות אחרות שאין להן שום ביטוי בספר או בסרט. בחברה שבה אין ילודה והאנושות בסכנת הכחדה אין לתאר זלזול כזה בחיי אדם. בסידרה במיוחד המוות אלים ונוכח, under his eye, בכל פרק ופרק, כי מוות מוכֵר כמעט כמו מין, והכי טוב לשלב בין השניים. זו נקודת תורפה של הסיפור שגם
הסידרה מפספסת לגמרי, תרגיל מחשבתי שראוי לדיון הרבה יותר מעמיק. חברה שחרדה לעצם
קיומה לא יכולה להרשות לעצמה להמשיך ולטבוח בבניה ובנותיה כמו בחברות דכאניות רגילות מן העבר וההווה המוכרות לנו היטב.

הביקורת השניה שלי  נוגעת לסידרה בלבד. בעשרת הפרקים של העונה הראשונה (מבטיחים לנו כבר עונה שנייה, בלי קשר לספר) חרג כצפוי ברוס מילר, יוצר הסידרה, מעלילת הספר. אחת הבחירות השנויות ביותר במחלוקת בסידרה היתה לוותר לגמרי על האספקטים האנטישמיים והגזעניים של 'גלעד' שהיו קיימים במקור. השחורים בספר נקראים 'בני חם', ונשלחים לתחום מושב מיוחד. אך בסידרה לוהקה לתפקיד מוירה, החברה הטובה ביותר של הגיבורה, שחקנית שחורה (מצויינת, כמו כל יתר השחקנים), וגם בעלה של 'שלפרד' שחור ובתה מעורבת. אלא שהסידרה לא הלכה עם זה עד הסוף. שחורים וחומים משרתים את השלטון החדש ובזרועות הבטחון משרתים שוטרי משטר – הקרויים 'עיניים' – שחורים רבים, אולם בין ה'מפקדים' שוררת אחידות לבנה מובהקת, ולמעשה גם בקרב השפחות שהן גיבורות הסיפור. בניגוד לבחירה זו של הסידרה, שאותה תירצו בטענה שאי אפשר לעשות היום סרט שכולו לבן ולהתעלם מריבוי הצבעים בחברה האמריקאית, החברה שאטווד מתארת חייבת להיות גזענית כשם שהיא הומופובית ומיזוגנית, ועיקורה מרכיב זה מוריד מערכו של הסיפור וחיבורו למה שאנחנו מכירים מחברות דומות. יש לי גם בעיה עם חלק מן הפרטים שמילר הוסיף לסיפור, אותם חלקים של הסידרה שנראים כמו כניעה לתבניות הוליוודיות מוכרות ומאוסות, כמו פרק 7 למשל. לא אספיילר לכם אותו. אני די חרדה לאופייה של העונה השנייה שתחרוג לחלוטין ממסגרת הספר ותכתב כולה על ידי התסריטאים.

בעייה עקרונית קיימת גם בזמן הסיפור. בספר, גלעד והשפחות מתקיימים בעתיד כלשהו. בניגוד לחזון האורווליאני, סירבה אטווד לנקוב בשנה מדוייקת. בסידרה בחר ברוס מילר להעתיק את המציאות הדיסטופית של הסיפור לשנת 2017. אין ספק שזה חלק מסיבת הצלחת הסידרה, שיוצריה לא יכלו לנחש (ומנקודת המבט של הסידרה – לפלל) שתשודר בתקופה שבה יושב בבית הלבן גבר לבן שאוהב לאחוז בפוסי ולהתרברב על כך. אבל הבחירה למקם את 'גלעד' במציאות העכשווית, כולל התייחסויות לטלפונים ניידים ול'טינדר', מעוררת אי נוחות. כשאטווד כתבה את הספר ב- 1985 בעיות אי פריון היו ברובן בלתי פתירות, ילדי מבחנה היו קוריוז בלתי נתפס, ומניפולציות רפואיות כדי לפתור בעיות פוריות נסבו לכל היותר סביב קביעת הביוץ. רופאי נשים יודעים היום לעשות דברים שפעם היו נתפסים כמדע בדיוני: להפוך תא כלשהו מגוף הגבר לתא זרע; לקצור ביציות; להקפיא עוברים; להדביק אותם לדופן הרחם – וזו רשימה חלקית. היום יש
נשים בנות ארבעים בהריון מרובה עוברים, ומניפולציות גנטיות יכולות גם לקבוע את
בריאות העוברים ולא רק את מינם. לכל זה אין זכר מן הסתם בספר שניטע בעתיד מעורפל
כלשהו, והסידרה, שבחרה למקם את הסיפור במציאות של 'היום' מתעלמת מכך באופן שגורם
לי לנוע באי נוחות על כיסאי. מה, הם לא יודעים שהרופאים יכולים לעזור ואולי אפילו
לפתור את ה-בעיה?

אז האם לראות את הסידרה? כן, בהחלט. בעיקר כי היא משלבת עבודה חזותית מרהיבה, עם צבעים וקומפוזיציה מרשימים ואסטתיקה של הרוע, יחד עם משחק מעולה של כל הצוות ובראשם אליזבת' מוס המדהימה. אם מתעלמים מהפרדוקסים אפשר גם להנות מהסיפור, הנאה שמתקיימת למרות שהוא קשה ואלים ומציג מציאות לא פשוטה וממש לא מתוקה. ולבסוף,
לא פחות חשוב: רוצו לראות בזכות הזרקור על הסוגיות שהסידרה מעלה: הסכנה שבהשתלטות
של דיקטטורה על דמוקרטיה בעילה של פתרון בעיות אמיתיות; שנאת נשים; שליטת נשים על
מיניותן, על גופן ועל ילדיהן; תנאים של 'רחם להשכיר'; ניצול וזכויות הפרט. כולן סוגיות שמטרידות אותנו כי הן חיות וקיימות כאן ועכשיו, לא בעתיד דיסטופי כלשהו. כולן
סוגיות שתופסות אותך ברחם ולא מרפות גם אם אתה גבר.