שיפתח עלי, שיפתח

השמיים בצבע תכלת עזה, מנוגדת לגווני החום והצהוב המדבריים, ולכתמים הירוקים שמנקדים את הנגב. אני ממלאה את הריאות מלוא אוויר, ומתענגת על קרני השמש המלטפות. בכל זאת אני לובשת סוודר צמוד חם, כי בגובה 4 ק"מ קר.

סיפור בסוגריים א:

לפני 15 שנה הגשמתי חלום, ויצאתי לקורס סקי. הייתי עם הבן הצעיר, אז בן 10, ונסענו יחד לאתר סקי דרג ב' בצ'כיה במבצע. ביום הראשון הצטרפתי לקבוצת מתחילים, כולם צעירים ורעננים. למדנו לטפס במדרון מושלג בצעדי  סרטן צדדיים זהירים, טיפוס איטי ומייגע של עשר דקות שנגמר תוך עשר שניות בגלישה מהירה, המגלשיים פונים במשולש כמו חץ קדימה, תוך שאני מנסה לשלוט בתנועה וליפול בחן יחסי. כך ביליתי את כל היום הראשון, בטיפוס עקשן, גלישה עקומה וחוזר חלילה. בסוף היום הגוף כאב לי במקומות שלא ידעתי כלל שהם קיימים. הבנתי שמאוד קשה ללמוד כישור פיזי חדש בקבוצה של צעירים כשגילך כפול משלהם. בעיקר הבנתי שאני צריכה מדריך פרטי. למחרת עלינו המדריך ואני ברכבל למסלול הכחול, וירדנו בהדרגה, כשהוא אוחז בחבל שקשור למותני. עד סוף אותו השבוע הצלחתי לרדת איתו גם את המסלול האדום, וחשבתי שהשתלטתי על העניין. רק כך אני מסבירה את העובדה שכשנגמר השבוע, במקום לחכות לבן, לחזור למלון, לארוז את החפצים ולצאת לשדה התעופה, עליתי לבד ברכבל וירדתי בגלישה עצמאית. היבריס או סתם ניסיון לבחון את הכישור החדש שלי, הירידה האחרונה ההיא הסתיימה בנפילה כואבת בשלג מלווה בקול 'קנאק' מוחשי מאוד מהברך הימנית שלי. את הדרך חזרה הביתה אני זוכרת במעורפל, מבעד לקוקטייל של משככי כאבים. הכאב היה נורא. חזרנו הביתה, הבן עם עיניים נוצצות ואני מדדה על רגע אחת, מועדת לניתוח בברך לתיקון הרצועה הקרועה ולשבועות של הליכה על קביים. הבן הבכור אמר לי אז: מהר לפני שאת מסיימת את משבר גיל הארבעים שלך, בואי נצא לצניחה חופשית. זה לא קרה.

האחיינית שלי, הבת של אחותי, שמעה את הסיפור ולבת המצווה שלה היא ביקשה ממני צניחה חופשית.

מזג האוויר מושלם. האתר בשדה תימן, ליד חצרים ובאר שבע, החזיר אותי לצבא: ביתנים טרומיים, קפטריה עם שולחנות פלסטיק שמוכרת נקניקיות, ורמקול שמכריז את שמות האנשים שהגיע תורם לצנוח. האחיינית שלי בהיי. אני מתכוונת לשיר 'I believe I can fly", היא מגלה לי. אנחנו מוכרזות, וניגשות לחדר ההכנה. היא הצעירה ביותר בחבורה, אני המבוגרת ביותר. רוב הצונחים בשנות העשרים המוקדמות שלהם, ובקבוצה שלנו הם גם זוגות זוגות. אני קצת תוהה איך זה בילוי זוגי כשאת רתומה למדריך שצמוד אליך מאחור ואין לך קשר לבן הזוג שרתום בעצמו למדריך אחר. אנחנו מובלים לפתח האחורי של המטוס ועולות בכבש לבטן שלו. יושבים על הרצפה. האחיינית שלי ואני ראשונות ואני שמחה. עדיף להיות הראשונה שקופצת ולא לראות קודם את האחרים נעלמים באוויר.

סיפור בסוגריים ב':

בכיתה י"ב יצאתי לטיול ברמת הגולן עם שוקי הגבוה. שוקי ואני עומדים על דרגש האבן הבולט לפני הקפיצה מן המפל המדהים ביהודייה. שוקי היסס. אני לא. קפצתי בלי בעיות, עפה בנפילה את 8 המטרים לתוך הבריכה הירקרקה, מרגישה את הצלילה במים הקרירים שבבת אחת משתיקים את כל רעשי הרקע. שנה אחר כך יצאנו שלוש מדריכות מבית ספר שדה לרגילה משותפת. נלך את היהודייה, אני מציעה, אין בעיה לעבור את המפל. אני כבר קפצתי. אראה לכם איך עושים את זה. כשהגענו לאותו דרגש האבן עם אותם מים ירקרקים מנצנצים למטה, קפאתי. הפעם השנייה קשה הרבה יותר. אחרי לבטים ארוכים קפצה אחת החברות ראשונה, ואחריה השניה. אני קפצתי שלישית, ורק כי באמת לא היתה שום דרך אחרת, ולא יכולתי לחזור אחורנית. ליהודייה לא חזרתי שוב, ונדמה לי שהיום הקטע כולו סגור למטיילים.

המדריך שלי מבקש שאשען עליו, ומחבר את כל הרצועות אליו. אני מביטה לימיני אל עבר האחיינית. היא לא מראה סימני פחד, רק התרגשות גדולה. אני בוחנת את עצמי: לא מפחדת. האוויר מתמלא בריחות של דלק מטוסים, והמטוס יוצא לדרך. בגלל שאנחנו יושבות בקצה בטן המטוס אני רואה דרך הסדקים שברצפה את המסלול רץ תחתינו ואחר כך אנחנו באוויר. פחד טיסה דווקא יש לי, אבל הפעם אני מתמקדת בעובדה שאני ממריאה שרועה על הרצפה, נשענת על המדריך, ושוכחת עד כמה זה לא הגיוני שצינור מתכת יתרומם באוויר לגובה של קילומטרים. בגובה 10 אלפים רגל החלק האחורי של המטוס נפתח לפנינו כמו לוע של לוויתן אווירי. זה כל כך יפה, האוויר הקר, השמיים הכחולים עד האופק הרחוק, המדבר שמשתרע הרחק מתחתינו. אני לא מפחדת. בגובה הזה נפילה היא לא ממש מוחשית, והנוף נראה כמו תמונה שפרושה לפנינו. נפילה ממטוס זו גם לא חוויה שהזיכרון מכיר, ואין לפחד זיזים להאחז בהם. בואי, אומר לי המדריך, תשבי על הקצה עם הרגליים באוויר. שניה לפני, הוא שואל אם אני רוצה סלטה בירידה, ואני מהנהנת. כן. אני עוד מספיקה להעיף מבט באחיינית שלי שצמודה למדריך שלה, עומד מאחורינו, והפנים שלה חיוורים לגמרי, ושניה אחר כך אנחנו מחוץ למטוס, השמים מול עיני ואחר כך המדבר, ואנחנו נופלים במהירות מדהימה. בראש שלי עובר המשפט שאומר 'דובי דב' לאמא שלו אחרי שנפל מהעץ: אמא, עפתי מצמרת העץ עד לרצפה. המדריך טופח לי פעמיים על הכתף, וזה האות לשחרר את הידיים שאחזו ברתמה ולהרגיש את התעופה בנפילה הזו.

אחר כך המצנח נפתח והמהירות מתמתנת מאוד, ואנחנו פונים ימינה ושמאלה, והוא מצביע על באר שבע, ועל רהט, וחצרים, ואני מצביעה על להקת אָיוֹת שדואה בטרמיקה מתחתינו. איזה כיף לזהות אָיוֹת מלמעלה. אחרי חמש דקות של רחיפה אנחנו נוחתים, ואני ניגשת לאחיינית שלי ומחבקת אותה, שתינו קופצות במקום מהתרגשות. האדרנלין מחפש לו מוצא מן הגוף בצחוקים ובקפצוצים ובחיבוקים. החיוך לא עוזב את הפנים.

האחיינית מעלה את הסרטון שלה לרשת. מיד היא מקבלת המון לייקים ולבבות, ותגובה של בת הדוד שלה, בת אחי, אף היא בגיל בת מצווה ששואלת מתי אני אקח גם אותה לצניחה.

מטוס לנחיתה חופשית ינואר 2019
זה ציפור או מטוס?
מטוס נטע ינואר 2019
האחיינית שרה I believe I can fly
מודעות פרסומת

כנסו, כנסו* (*שיבוש מכוון)

כנסו רגע איתי ללב הסערה. בכוונה איני אומרת 'עין הסערה' כי שם שקט, ושקט
לא היה בסערה הזו כלל. נדלג על המבט החיצוני המנתח, ועל ההיסטוריה שבלעדיה שום דבר
אינו מובן, על התובנות שעוד יעלו בהמשך וההשלכות שעוד אין לשערן.😎

יודעים איך זה כשאייטם שאתם מבינים בו דבר או שניים עולה לחדשות וכולם
דנים בו? מכיוון שאת מבינה בו את רואה את הפערים, את ההטיות, את השקרים. כשמדברים
על משהו שאתם לא מבינים בו קיימת נטייה לקבל את הדברים כלשונם. הפעם את יודעת
בדיוק במה מדובר, ואת מנידה את הראש באי אמון: זה לא נכון! וגם זה לא! וזה נכון רק
חלקית, וחצי אמת גרועה משקר שלם. ובכלל, בתגובות הנזעמות, הנזעקות, המאשימות
והמכפישות כל מה שאמרת קיבל טוויסט אחר, ובתחילה יש תחושה של הרמת גבות משועשעת:
איך אתם כותבים בפסקנות כזו על דבר שאתם לא יודעים עליו דבר? זה כל כך מופלא
ומדהים ומצמרר, הכוח הזה של תקשורת ההמונים, מחריד ומזעזע. ויש בזה גם קצת שעשוע מהסוג של קפיצת באנג'י, כי את מרגישה שטלטלת את כלוב הנמר, וכעת הוא מסתובב חסר שקט במבט עצבני בין הסורגים, ואת פתאום מרגישה חשופה ורעודה.

התקשורת לועסת אותך, מוצצת את לשדך, ויורקת אותך הצידה כמו גוש טבק
רטוב. את מתמסרת כי יש לך מטרות משלך שאת רוצה לקדם, ואולי עוד תצליחי בהמשך, אבל
בינתיים את מגלה שאת לא באמת יודעת איך זה מתחיל, ודאי שלא לאן זה ממשיך, כמו
סוסים דוהרים שאת נותנת מכה באחוריהם ומיד מאבדת עליהם את השליטה. אנשים שלא
מכירים אותך יכולים לכתוב עליך הכל. הסיפור כבר כתוב אצלם בראש על פסקאותיו ותגיו,
המגרות נפתחו, ואת משתבצת להם בתמונת העולם שלהם בדיוק במקום שבו הם חושבים לשים אותך.

ברשתות החברתיות את לא קיימת, למזלך. את לא רואה את קיתונות הרפש
והעיוותים ששופכים אנשים שאת לא מכירה עליך, על החברים שלך, על הוריך. הבת שלך
קוראת ונחרדת, אחותך הגדולה שולחת ווטסאפ תוהה, מבקשת ממך שהיא תגיב בשמך. את
מסרבת. ברור לך שזה לא יזיז שום דבר לאף אחד ממילא, הם כבר בטוחים שהם יודעים הכל.
את רואה אותם אוספים עצים, האש כבר בוערת, מבחינתם כל מה שנותר זה לתפוס את המכשפה ולהעלות אותה למוקד, ואף אחד לא ישכנע אותם אחרת.

בתוך כל נחשול הרפש את נשארת יחסית יבשה. הודעות התמיכה מגיעות מסטודנטים
שמבטיחים לך שהם נלחמים עבורך במלחמה שאת מסרבת להשתתף בה. הן מחממות את הלב, ואת רושמת 'נוט טו סלף' כמה זה חשוב להגיד גם את מה שנראה מובן מאליו. אנשים שלא פגשת
זמן רב פתאום מתקשרים, עם מילה טובה, ואולי גם עם ניסיון לברר מה עומד מאחורי הדברים.

בכל זאת את לא לגמרי אוטיסטית או חיה בבועה, ואת כן קוראת את התגובות
שנכתבו במדיה הרגילה, ולא ברשתות. זה שטויות, הרי, ואת יודעת למה לצפות, וכן, זה
עדיין משעשע. ואז זה מגיע. באתר כלשהו עם תגובות צפויות הזויות כל כך שאני מרגישה
שהיה ראוי לכתוב כאן פרק עם תובנות על תקשורת המונים, עולה תגובה שפוגעת באמת. כבר
לא חצים חסרי כיוון שעפים לכל עבר, אלא חץ מורעל מונחה מטרה שמכוון אלי ישירות.
הפעם אני בהלם. אני קוראת את התגובה, את התגובה לתגובה ואת התגובה של המגיב הראשון
שוב. אני מנענעת בראש באי אמון. זה לא נראה כמו הטרלה רגילה. זה מישהו עם טינה
עמוקה ואישית כלפי, פגוע ביותר, שכותב דברים לא נכונים שנראים כמו אמת, מצטט דברים
שמעולם לא אמרתי, מלכלך ומפחית ומפחיד בו זמנית. אני המטרה, גלויה, בשמי, בתפקידי,
בכל המידע שניתן לדלות עלי. הוא עם כינוי פיקטיבי כמובן, שמאחוריו הוא יורה בי את
חציו הרעילים, מתיימר לחשוף פרטים של 'אחד שיודע', ואיש אינו יכול לדעת שכל מה
שהוא כותב שקרי. יש בזה כל כך הרבה רוע, ולא רוע גנרי רגיל, שאני מרגישה חסרת
אוויר ומתקשה לנשום.

למרות שאני מנסה לנער את העניין מעלי, מים על פני נוצות, קשה לי. בלילה אני מהפכת בראשי ופתאום מתחברות לי הנקודות: ראשי התיבות של השם הפיקטיבי מסתדרות לי עם שם כלשהו, עם פנים מסוימים, של מי שהיה עשוי לכתוב את הדברים הרעילים וההזויים הללו. אני קמה בבוקר ודנה בדברים עם השותף. מזכירה את האיש, מתארת איך הדברים קרו. קוראת מחדש את התגובה, כן הוא, לא הוא. זה טיבו של רעל, שהוא מתפשט ומזהם את סביבתו. איך להכיל אותו. איך אוכל לראות את פני האיש הזה עכשיו אם זה הוא, ומה אם זה לא באמת הוא.

אני יודעת שלא אוכל להמשיך הלאה אם לא אדע בוודאות אם זה הוא או לא. אז
אני מגיבה לתגובה בשם בדוי. בתוך התגובה אני מחדירה רמזים, ומהם רק האיש הזה בלבד,
החשוד שלי, רק הוא ידע שעליתי עליו. והבוקר אני בודקת את התגובות, ומוצאת שהמכפיש
הגיב לדברים שלי. מהתגובה הקלולסית שלו ברור לי כעת שהחשד שלי היה שגוי. זה כנראה
באמת טרול מתוחכם, למרות שזה אוקסימורון. מים על פני הנוצות. אני מגלה פתאום שאני
שוב נושמת.

Adolph Gottlieb, Blues, 1962

אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות

כבר חמישה ימים אני בלי. אין יותר זמזומים מסיתים ומסיטים, פרסומות
ופרומואים מהקניון האזורי, הודעות שחייבים, אבל עכשיו, לבחון ממי הן, מבטים
מוכיחים בהרצאות כשהמכשיר מנגן את המנגינה ההיא שהבן שלי חשב שהיא משעשעת כי שוב
שכחתי לשים אותו על רטט, עדכונים בקבוצות הווטסאפ חשובים יותר או פחות. הנייד שלי
עם מסך המגע והטלפון החכם, המצלמה והווייז ושאר הגדג'טים וה-אפים השונים נושם את
הנשימות האחרונות שלו, והתגובות היחידות שלו כשאני מנערת אותו קלות, מנסה לראות
אולי בכל זאת המנוחה היטיבה עמו ועכשיו הוא מוכן לחזור לחיים הן תמונת הבטריה המתמלאת,
ולופ אינסופי של מנגנון ההדלקות.

אחרי ניסיון להחליף בטריה והשתלטות על גל הבהלה הראשונית כי לא הורדתי
תמונות או מספרי טלפון, אני מבינה שהמכשיר שלי הלך לפלורידה שמשית וירטואלית של כל
הניידים, ושאני צריכה מכשיר חדש. אלא שבינתיים אני מתענגת על השקט, וגם הימים האלה
לחוצים, אין לי זמן לחפש תחליף. אחרי יומיים אני מקבלת הודעה במייל מאחותי שהתקשרה
דאוגה לבת שלי למה אני לא עונה. בבקשה תתקשרי היא מבקשת. אני מבינה שההתנתקות הזו
על כל מעלותיה גם קצת חסרת אחריות, פריווליגיה שאני לא כל כך יכולה להרשות לעצמי.
הנה, מביאה לי הבת מכשיר נוקיה שחור עם מסך אפור קטן ושנים עשר מקשים, מעבירה את
כרטיס הסים מגופת הסמסונג לענתיקה הזו שפעם היתה כנראה שלי. אני לא זוכרת אותו,
כנראה מערכת היחסים שלנו לא הותירה בי שום רושם קבוע, אבל יש במכשיר מספרי טלפון
שרק אני יכולתי לשמור בו. אני מגלה בהקלה שגם אין צורך לטעון את המכשיר במשך היום,
הוא טעון ודרוך למשימות המוגבלות שלו למשך יומיים תמימים בלי טעינה. עם המכשיר
האנכרוניסטי הזה אני יכולה לקבל שיחות, ושיחה דאוגה מחברה מבהירה לי שגרמתי לבהלה
לא קטנה. דעיכת הסמסונג שלי מכה גלים בלתי צפויים בבריכת החיים שלי.

עיון במייל מגלה לי ששכחתי להרשם לכנס הבא המתרגש לבוא עלי. תאריך
הרישום כבר עבר, אבל אולי אצליח להפעיל את יו"ר המושב שקיבלה את הצעת ההרצאה שלי
שתשכנע את המארגנים לכופף את הכללים. קשה לי עם הסידורים הללו, כל פעם מחדש הם
מפילים אותי בפח, טומנים לי מלכודת בירוקרטית שאוטומטית נדחקת לתחתית הערמה. יש
עכשיו אפליקציה חדשה לסמארטפונים, קורטנה קוראים לה, ממשפחת מייקרוסופט. קורטנה
מייקרוסופט היא העוזרת האישית החכמה שמלווה אותך. ציידו אותה בבינה מלאכותית והיא לומדת את סדר יומך ומתנדבת לעזור כשצריך, ומסתבר שהיא אפילו צברית, כי צוות הפיתוח שלה
ישראלי. החברה מספרת שהיא מתריעה לפני פגישות חשובות, ומציעה לצאת עכשיו לדרך כדי
לא להתקע בפקקים. היא עוקבת אחרי היומן, מזהה התחייבויות, ומזהירה אם פגישה נקבעת
על משבצת זמן תפוסה, אולי אפילו עוזרת עם הרגלי חיים אחרים. 'לא ישנת אתמול היטב,
אני מציעה שתנמנמי חצי שעה לפני השיעור', אני מדמיינת אותה מטפלת בי, רחומה ומבינה.
מן הסתם היא עוקבת אחרי רישומים לכנסים, מציעה דירת איירביאנבי נאותה שבדיוק
מתאימה לי. אני שוקלת להתמסר לקורטנה כזו. תמיד רציתי אישה שתטפל בי. קורטנה לא
היתה מרשה שאפספס את מועד הרישום לכנס. אין לי ספק שהיא היתה שולחת לי תזכורת
עדינה 'שימי לב, טרם נרשמת, ותאריך היעד כבר קרוב', ודאי בקול נעים ובלוויית סמיילי
מחוייך וכוסית משקה וירטואלית. אני כבר מאוהבת בקורטנה האישית שלי, עוד לפני שהכרנו.

נחמדה ההפסקה הזו שלקחתי מהמאה העשרים ואחת, המסע במנהרת הזמן למכשירי
הדור הקודם שכבר הספקתי לשכוח. אבל אם כבר להחליף נייד חכם, אני חושבת שאני פנויה
לקשר מסוג חדש לגמרי.

Durga of the Thousand arms

אמרו שפעם היה כאן חלום נהדר

אחרי יום עבודה מלא, מקלחת והחלפת בגדים, לפני שאני יוצאת מן הבית אני בוחרת כרטיס ברכה יפה במיוחד, עם יצירה שמשקפת את השמחה שלנו להשתתף בחיבור הפנטסטי הזה בין שני אנשים. הצ'ק נרשם בחופזה, אבל על הברכה אני מתעכבת. ביני ובין השותף זו אני שאחראית על המתנות לחתונה. מה מתנות; צ'ק מן הסתם, אבל אני תמיד מתעקשת להכניס אותו לפחות בין דפיו של כרטיס ברכה מושקע, ולחבר ברכה אישית, כי פעם היינו חושבים הרבה על המתנה, ומעולם לא הבאנו מתנות גנריות 'סיפולוקסיות', והיום זה מה שנשאר. בן אהוב ויקר של חברים טובים מתחתן, החתונה מתחילה עוד רבע שעה במושב אי שם בלב הארץ, בני המשפחה האחרים יגיעו לשם בכוחות עצמם, זה רק אני ווייז יוצאים לדרך. נאחר, והרבה, אבל נגיע. אלה החברים הכי קרובים לנו, הילדים שלנו חברים של הילדים שלהם, חשוב לי להגיע.

בחוץ כבר לילה מלא. אני בתוך פקק מהגיהנום, רואה את הבטריה הקטנה והירוקה שבמסך הפלאפון אוזלת נוזלת כאילו היא מסננת מלאת חורים, והנה גם נורת הדלק מאירה, לא שמתי לב מתי היא נדלקה. תחנת הדלק הקרובה דורשת סטייה הגונה מהדרך, אבל אין ברירה אלא אם אני רוצה למצוא את עצמי בצד הדרך עם מיכל ריק לגמרי. מתעלמת מהוראות האישה מווייז ששבה ומפצירה בי לפנות שמאלה ושוב שמאלה ולחזור למוטב אני נוסעת לתחנה. נימת ההיסטריה הברורה המתלווה לדבריה מדומיינת לגמרי, אבל בכניסה לתחנה כשבחוץ כבר לילה מלא, אני ממש מרגישה את מימד הזמן מתכווץ מסביבי, איזו יד אימתנית גדולה ועיקשת נושפת בעורפי, ואני ממהרת להכניס את פיית התדלוק לפתח.

וויז לוקחת אותי למחלף בעל אלף זרועות, והנה הכניסה למושב. אני מגיעה לחניון של גן האירועים ושומעת מרחוק את ברכות החופה 'קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה'. אני מחייכת. שלוש שעות מאוחר יותר מהשעה שצויינה בהזמנה ורק עכשיו החופה. אני רצה לכניסה. חולפת על פני שולחן קבלת הפנים, לא רוצה לפספס את מה שנשאר מהטקס. הנה הקופה, נראית כמו תיבת דואר אדומה, ואני מתלבטת אם קודם לפגוש את השותף, מחליטה שלא, אין טעם לשוב אחר כך לכניסה ואין סיכוי שהוא רשם צ'ק בעצמו. שולפת את המעטפה, ומשלשלת אותה בחריץ, שומעת את החבטה הרכה כשהיא פוגעת בערימת המעטפות שכבר מצטופפות בפנים. אני מתקרבת לאזור החופה. מוזר. בינתיים עוד לא פגשתי אף אחד שאני מכירה, כולם מהצד של הכלה? על הבימה המוגבהת עומדים החתן והכלה והרב עדיין מדבר על הערב המיוחד הזה. רב? הורי החתן ספרו לנו שהזוג בחר בחתונה שוויונית, לא סטנדרטית. אני קולטת: זה לא החתן הנכון, לא הכלה הנכונה, לא החתונה הנכונה.

רצה לקבלה, תוך שיחה מהירה עם השותף על האחוזים האחרונים של הבטריה. החתונה באותו מושב, אבל לא בגן אירועים מתוקתק שכל מנה בו עולה כמו נופש הכל כלול בקפריסין, אלא בשדה בין פרדסים שדרך עפר מאובקת מובילה אליו. לא שמת לב שבהזמנה אמרו לבוא עם נעלי הליכה נוחות? בשלב זה אני עדיין מנסה להשיב מלחמה. אני פונה בנימוס לאנשי הגן, מבקשת להשיב לי את מעטפתי, מתלוצצת איתם, כן, אני ההיא ששלשלה מעטפה בחתונה הלא נכונה. יש מצב לפתוח עבורי את התיבה, שאוכל להמשיך הלאה? אבל המפתח לתיבה אצל המשפחה החוגגת, וצריך לחכות עד תום החופה. אני ממתינה. הסבלנות ממני והלאה, אבל גם החופה המרובעת בעולם בסוף נגמרת, והחוגגים חולפים על פני בדרך לשולחנות. פה כולם עם נעליים חגיגיות, עקבים לנשים, נעליים מצוחצחות ומבריקות לגברים. בעל הבית ניגש אלי עם האבא של החתן. אי אפשר לפתוח את התיבה, מתעקש האבא של החתן, הוא החליט וקבע שצריך לחכות עד שהכל יגמר ולפתוח בנוכחות קצין ביטחון. שמע, אני אומרת לאבא, איש בגילי, קרח, חליפה מהוגנת, אם הייתי צריכה להמר – בנקאי, או עורך דין – הנואשות כבר מטפסת לי בגרון. אני לא רוצה לקלקל לך את הערב, אבל אני מתחננת. תעמוד לידי, תראה שאני שולפת את המעטפה שלי בלבד, מבטיחה לא לקחת אף מעטפה אחרת. הוא לא צוחק ולא מוותר, סמור כולו הוא נועץ ציפורניו בעץ שעליו הוא טיפס בעצמו.

בשלב הזה אני חווה פתאום הארה. אני רואה את התמונה מבחוץ, את האבא של החתן הלא נכון, את התיבה הנעולה ואותי, עם החימה העולה בי כמו חלב רותח שעומד לגלוש. אני מזהה את התחושה היטב. אני בחלום חוזר שבו אני צריכה להיות במקום מסוים – הרצאה, פגישה, שיעור ראשון, ולא מספיקה. לא מגיעה. תקועה על אוטובוס שלא מתקדם, נחלצת מהאוטובוס ורצה רצה רצה והאוויר סביבי ס-מ-י-ך וכבד ובלתי עביר, לא משנה כמה אנסה למהר, כמה מאמץ אדירים אשקיע לא אתקדם ולא אגיע. כשאני כבר מגיעה כולם כבר מזמן הלכו, ורק החתולים מאכלסים את המסדרונות הריקים.

בנקודה הזו אני פשוט מסתובבת וסוערת אל מחוץ לגן האירועים הלא נכון, בלי להשחית עוד מילה אחת מיותרת על האבא הבוק והעקשן ומנהל האתר עם ההבעה הזו של
'רק-אל-תעשי-לנו-סצינה'. אני נושמת נשימות עמוקות בניסיון לבלוע את הדמעות. הבטריה
בפלאפון שלי מרימה ידיים וגוועת בקול זמזום אחרון. אני עומדת לבד בחושך על כביש
הגישה לגן האירועים, ממתינה לשותף שיבוא לאסוף אותי. על ענף של עץ פיקוס ענק עומדת
תנשמת בהירה, מישירה אלי מבט, קורצת לי ועפה הלאה. מכונית שטח נעצרת לידי. השותף
וחבר הגיעו. הם פורצים בצחוק בכל פעם שהם מזכירים את המעטפה האבודה ומעירים שאם
שילמתי לפחות הייתי צריכה לאכול שם, כי האוכל 'אצלנו' כבר נגמר. אני מביטה בהם
ומסיקה שלפחות האלכוהול בחתונה בשדה השלף הקצור בין הפרדסים על רמה גבוהה. כשאנחנו מתקרבים לאירוע האמיתי של החברים בערך ארבע שעות אחרי שהתחיל אני רואה מזווית העין חיה חוצה את הכביש במהירות לאור הפנסים. לרגע חשבתי שזה ארנב לבן נושא מעטפה, אבל זה היה בבירור שועל.

While you were sleeping, Su Blackwell

שדה עזים

אחרי שגיליתי שאבד לי, נכנסתי לבהלה קלה. הוא יודע דברים שאני כבר שכחתי, ושכחתי ששכחתי. את רובם אני מכירה, גם אם לפעמים בגירסה שונה מעט, אבל הוא הכי מעודכן. איך אסתדר בלעדיו. דבר קטן כל כך, חצי אצבע אדומה ושחורה שעשויה להבלע בכיס בין מטבעות ומפתחות, משמעותי כל כך לחיי. אני מנסה לשחזר היכן אבד. זה היה במהלך הכנס לפני הפסח, אולי הפלתי אותו בחדר שבו ניהלנו את הדיונים, אולי במסעדה במהלך ארוחת הערב החגיגית. אני ממתינה בסבלנות למנקה שתסיים את שיחת הטלפון האינסופית שהיא תמיד מנהלת, ומקבלת ניע ראש שלילי; מתקשרת למסעדה, מתארת אותו, שואלת אם מישהו ראה דיסקונקי קטן אדום שחור, אולי התגלגל לשירותים לפינה מאחורי סלסלת המגבות? הבחורה נשמעת אמפתית במידה, היא תשאל, אבל אני לא שומעת ממנה לאחר מכן דבר.

עם החמסין הראשון קמלו שדות הפרגים, הצהיבו גבעולי החיטה והברקנים בשדות, ורוח רעה נשבה במדינת ההורים. היצור ההיברידי המורכב מהראש והתכנון של האב וממעשיה
של האם מקרטע, ונפערים בו סדקים, כמו בגד שקטן ושוב אינו מתאים, ותפריו מתפקעים. תפקוד
קוראים לזה, והוא מורכב מדברים שאנחנו עושים מבלי לחשוב, כולל תכנון מראש והוצאה
לפועל של התכנון. דברים טריוויאלים כשהכל תקין, כמו לקום מהמיטה ולהחליף בגדים,
ולהתרחץ ולאכול ולשתות ולעשות את הצרכים. כשהיום נגמר ואמא שלי לא שכחה לאכול ולקחת
את התרופות שלה, ואבא שלי לא נפל אנחנו נושמים לרווחה. עד הבוקר הבא. וכבר עולה על
הפרק השלב הבא, והוא כולל כיסא גלגלים, ועובד זר, אולי אפילו שניים, ומעבר מהדירה
הכוכית שלהם העולה על גדותיה בשקיות ניילון וניירות שאמא שלי מסרבת לזרוק, ומבית
הדירות שהמעלית שבו צרה מכדי להכיל כיסא גלגלים, לדירה צמודה לבית אחותי.

המחשבה על שינוי כלשהו שיכריח אותה לעזוב את הבית או להכניס אליו אדם זר
מבעיתה אותה. אני אברח מהבית, אומרת אמא שלי, הו האירוניה. אני מלווה אותם לגינה
הציבורית, תומכת בצעידה הרועדת של אבי. זו שעת אחר הצהרים והגינה מלאה בילדים,
הורים עגלות וכלבים. הספסלים מלאים, מעיר אבי ביובש כשאנחנו מתקרבים, ואני אומרת
לו אל תדאג. ואכן הספסל הראשון שאנו מתקרבים אליו מיד מתפנה. אמא שלי ממלמלת 'אונבֶּרופֶן' כשאני מדברת על המעבר ההכרחי כשאבא שוב לא יוכל ללכת בכלל. טוי טוי טוי היא מוסיפה, אלה דברים שאין להעלות על דל שפתיים. היא נזכרת באבא שלה. הוא עמד לעבור מביתו אבל לא הספיק. מת לפני. כך יהיה גם איתי, היא מבטיחה, אני אמות ולא אעבור.

בין הצרכים שלו לצרכים שלה אין החלטה טובה. הוא זקוק לבית נגיש. אפשר
עקרונית להנגיש את הבית שלהם, אבל זה אומר שיפוץ מסיבי, שבירת קירות, בניית אגף
לעובד זר. ממילא יצטרכו לעקור מן הבית לחודש או חודשיים. היא מתבצרת בעמדתה. לא
רוצה היא אומרת, כמעט רוקעת ברגליים בכעס. לא עוברת מן הבית. לא רוצה גם שאדם זר יסתובב לי כאן. הזיכרון לטווח קצר אבד לה לגמרי. כרגע היא מתנהלת בבית שהיא מכירה עשרות שנים. אם נעביר אותה היא תקום כל בוקר מחדש למקום בלתי מוכר. אבל כך יהיה גם אם נשפץ את הדירה הנוכחית שלהם. אחותי ואני מדברות על זה, הולכות סחור סחור. לא רוצות
בכוח. אבל לא רוצות גם לחכות לנפילה הבאה של אבא, זו שתשבור לו עצם, שלאחריה כבר
אין תקומה. שני האחים האחרים מדברים "אידיאלית", לא מבינים שהמציאות מזמן השתנתה.

היום אחותי מתקשרת אלי צוהלת ושמחה. אמא לא זוכרת תוכן של שיחה, אבל
היא זוכרת מה הרגישה. אחותי לקחה אותה לבית הפוטנציאלי, הראתה לה את הרחוב, את
הגינה הסמוכה, את המרכז עם הפעילויות במרחק הליכה. אמא דימיינה שהבית נמצא על גבעה
בחולות. שתהייה מבודדת לגמרי, ולכן התנגדה. עכשיו יש שם התלהבות. הסכמה. את קוסמת,
אני אומרת לה, ומרגישה איך המועקה מתחילה להתמוסס. אני מקבלת מייל מקריסטיאן. חזרתי
מהכנס לגרמניה, הוא אומר, וגיליתי שבין החפצים שלי מצוי דיסקונקי קטן, אדום שחור. שלך?

Clifford Coffin, 1949

ותודה על הדגים

"כל מה שקורה, קורה. כל מה שבעצם העובדה שהוא קורה, גורם למשהו אחר לקרות, גורם למשהו אחר לקרות. כל מה שבעצם העובדה שהוא קורה, גורם לעצמו לקרות שוב, קורה שוב. אבל זה לא אומר שכל זה קורה בסדר כרונולוגי דווקא."

דאגלס אדאמס מתוך הספר "לא מזיק ברובו"

אני נאלצת לפרוש מכתיבת הבלוג. 'נאלצת' זה לא מדויק כמובן. אף אחד לא שם לי אקדח לרקה, מאיים עלי או מציע הצעות שאי אפשר לסרב להן. זו בחירה, וכמו כל בחירה היא כרוכה בשיקולים וחיבוטי נפש, מחשבות על היתרונות והרבה כאב על המחיר.

כי נעמתם לי מאוד. אני עושה לי בראש רשימה של חברי ה'קהילה' שלי מכאן, חברים טובים שאת המילים שלהם אני מעריכה מאוד, ואמשיך להעריך. בניגוד לגילגול הקודם שלי כאן הפעם אני למודת ניסיון, ולא חותכת את הורידים הוירטואליים לגמרי. אני משאירה פה קצה חוט: הבלוג לא יימחק למרות שאת הפוסטים הרצים מחקתי כבר. הפוסט הזה יישאר כאן, מצבה לכל מי שיחפש אותי ברשת, שלט מחליד על חורבותיה של עיר רפאים שהייתה פעם שוקקת ומלאת חיים. גם המייל של כמו מניפה ימשיך לעבוד. מי יודע, אולי בעתיד השיקולים שהובילו אותי לסיים פרק זה בחיי (כל כך דרמטי. אבל הלא ככה זה באמת) ישתנו, יחולו שינויים בנסיבות, אולי, כמאמר
שוורצנגר: איי'ל בי באק!

ובינתיים, חברות וחברים, היו שלום.