נסים ונפלאות

עומר פוליצר, כל מי שאנחנו אוהבים.jpg

מתקפת עיטושים אוחזת בי, מנערת אותי ומטלטלת את כולי. אני יודעת שהתנגדות חסרת תוחלת, ומתמסרת לה, אוחזת בגליל הניר שלפני, קורעת ממנו פיסות ניר שנערמות לגובה לצד החבילה. בין התעטשות להתעטשות אני מתנצלת בפני האורחת, דמועת עיניים. היא יושבת מהצד השני של השולחן, ומנסה לומר שאני לא צריכה לדאוג, היא רגילה מהילדים. זה לא אותו דבר, אני מוחה, וכשהיא מחבקת אותי לפרידה אני מחבקת בזהירות בחזרה, נושמת הרחק מעבר לכתפיה.

הבן הצעיר הביא לראשונה את החברה החדשה לארוחת ערב שבת. פני השותף נופלים כשהוא שומע שגם היא צמחונית. 'לפחות היא לא אלרגית לעגבניות', מנסה הבן לנחם. 'בקצב הזה תצטרך עוד שלוש חברות עד שתשתקם לגמרי' רוטן השותף, ואני יורה בו מבט אזהרה. היא גבוהה מאוד. יותר גבוהה ממני, יותר מהשותף וגם גבוהה מהבן. אני אוהבת את הגובה שלה ואת הפנים שלה, מתוקים מאוד, וגם את התסרוקת שנערמת על ראשה, מוסיפה לה עוד כמה סנטימטרים נוספים, וחושפת זוג עגילי מתכת שמתנדנדים על תנוכיה. לקח לכולנו זמן להתאבל על החברה הקודמת, שהיתה בת בית אצלנו. אני חוזרת ומשננת את המנטרה שלימדה אותי השכנה המבוגרת שלי לפני עשרים שנה, שהיתה אמא לארבעה בנים: ברגע שהבנים שלי בחרו מישהי, היא מושלמת עבורי.

ערב קודם הבת הקפיצה את הנכדה הבכורה אלינו. לעתים נדירות בלבד אנחנו מקבלים זמן איכות עם נכד אחד בלבד, בלי תחרות, מאה אחוז של תשומת לב. אנחנו משחקות במשחק המישוש. בשתי שקיות בד אטומות אנחנו מניחות חפצים זהים. לוקח לנו זמן לעבור בבית ולמצוא את החפצים המתאימים, ואני מזכירה לנכדה שהם גם צריכים להיות שונים מבחינת המרקם והתחושה. אנחנו מכניסות לכל שקית מברשת שיניים, גרב, ספל פלסטיק, כפית, חלוק נחל מהעציצים שבמרפסת, בובה, פקק שעם, כפפת פלסטיק, אטב כביסה ועיפרון. הקטנה נהנית להסתובב בבית ולהציע חפצים נוספים שיוכלו להכנס לשתי השקיות, וכך מצטרפים גם שקית סוכר וניל, גליל ניר טואלט, שתי תחתיות לכוסות, שקית ניילון ריקה ומסרק קטן. תוך כדי אגירת החפצים אנחנו מכינות כרטיסיות. על כל כרטיסיה אנחנו רושמות את שם החפץ שהוכנס לכל אחת מהשקיות. ואז אנחנו מתיישבות זו מול זו, ערימת הכרטיסיות לפנינו, יד אחת בתוך שקית הבד. אסור להסתכל.

רגע, אומרת הנכדה. נשחק בלי מנצח. בלי מנצח, אני מסכימה. היא הופכת כרטיסיה, וקוראת את הכתוב בה. שתינו מתחילות לפשפש בתוך השקית בלי להסתכל. הראשונה ששולפת את החפץ הנכון זוכה בכרטיס. את החפץ מחזירים לשקית, וממשיכים לכרטיס הבא. כשכל הכרטיסים חולקו בין שתינו הקטנה מתעקשת לספור כמה כרטיסים השיגה כל אחת. אבל אמרנו בלי מנצח, אני מזכירה. בלי מנצח, היא מסכימה, אבל בכל זאת סופרת.

אחר כך אנחנו אוכלות עם השותף ארוחת ערב שהוא הכין לפי בקשתה: פסטה עם קבנוס. חסרה לה שן קדמית, וגם השניה מתנדנדת, והיא אוכלת עם השיניים האחוריות בלבד, ושותה בזהירות מכוס של גדולים. אחרי האמבטיה אני יושבת איתה על המיטה וקוראת לה סיפור. הנכדה כבר בכיתה א', וקוראת לבד, ואפילו מקריאה סיפורים לאחיה, אבל אני לא מוותרת על האינטימיות והקירבה שבהקראת סיפור לפני השינה. אני שולפת את העותק של 'ניסים ונפלאות' של לאה גולדברג שהיה פעם שלי. לאה גולדברג כותבת בגוף ראשון, ומציגה את עצמה בשם 'דודה של שומיש', האשה ששתי שיניה הקדמיות חסרות. קל לי להסביר לנכדה למה קוראים לה כך, אבל קצת יותר קשה להסביר למה שתי שיניה הקדמיות חסרות. בימינו שוב אין רואים אנשים מבוגרים חסרי שיניים. דודה של שומיש מתעטשת, וכשהיא מתעטשת 'רועד כל הבית וכל הישנים מתעוררים ואינם יודעים מה היה פה: רעידה אדמה או פצצה?', אני מספרת, ותוך כדי סיפור מתעטשת בעצמי. אני מצוננת מאוד, ונזהרת שלא להדביק את הילדה. כל הסיפור על ניסים ונפלאות פותח בהתעטשות אדירה שכזו שהעיפה את עציץ מלכת הלילה הנהדרת מאדן החלון לרגלי דודה יוכבד ושמלתה הלבנה המכובסת והמגוהצת של מרים.

החברה החדשה של הבן היא מורה בכיתה א'. היא באה מתחום של אמנות ומחול, ומכירה את הבן מחוג ציור ששניהם השתתפו בו לפני שנים רבות. אחרי שהם הולכים אני נזכרת ששכחתי לשאול איך נוצר המפגש המחודש. לא נורא. אשאל בפעם הבאה.

girl in bed.jpg

מודעות פרסומת

מותו של טיטו מקסים

הוריו של השותף עלו לארץ ממרוקו הספרדית בשנות השישים, אחרי גלי העלייה הגדולים של שנות החמישים. הם דילגו על שלב המעברות והגיעו ישר לשיכון בעיר פיתוח. הם גרו בקומה ב' בדירה של עמידר בגודל 30 מ"ר עם השותף, שהיה אז בן 4, וההורים של חמותי גרו בקומה הראשונה, עם הבן הצעיר שלהם, טיטו מקסים, שהיה אז בן 20. טיטו מקסים היה פוחח ונמרץ, והתחביבים שלו היו נשים ומכוניות. מקסים היה משפץ מכוניות בעצמו, ומסתובב גאה במכונית המוסטנג הספורטיבית האדומה שלו, עם האף הארוך והזנב הקצר, כולו רעש וצלצולים, כמו הייתה המכונית באמת סוס מוסטנג והוא שריף שרוכב עליה, מלך העיירה. בכל פעם הייתה מלווה אותו בחורה אחרת, וכשבא לבקר את אחותו, חמותי, הוא היה מושיב את השותף על ברכיו, ונותן לו להחזיק בהגה כשדהר ברחובות הריקים. אני תוהה כעת אם החווייה ההיא הותירה חותם מכווה, כי השותף סירב לעשות רשיון עד שהכרחתי אותו כשהייה בסוף שנות השלושים שלו, אבל השותף לא נוטר לדוד טינה. להיפך. טיטו מקסים הצדיק את השם שניתן לו, עבר מעבודה לעבודה, שבר בסידרתיות את לבבות הנשים ונשא לבסוף אישה צרפתייה שילדה לו בן, התגרשה ממנו וחזרה לצרפת. בלוויה, אח של השותף נזכר שהחתונה השנייה שלו, עם דודה אנט, התקיימה שבוע לפני החתונה שלי ושל השותף. 'אני זוכר כי ביום החתונה של טיטו מקסים נסענו, השותף ואני הביתה, להביא משהו' נזכר האח. 'הבית היה נעול ולא היה לנו מפתח. השותף הציע לחדור לבית דרך המרפסת של השכנים, ואני אמרתי לו מה פתאום, אתה מתחתן בעוד שבוע, ומה אם תיפול מקומה שלישית?'

הרבה אנשים הגיעו ללווייה של טיטו מקסים. חמותי, אמא של השותף, אחותו של טיטו מקסים, עומדת שחוחה, פיה שמוט ושני קמטים עמוקים מצדיו חורצים את פניה עד הסנטר. עיניה יבשות, כי בשבועיים האחרונים הוא היה מאושפז ומחוסר הכרה, וברגעים הבודדים שבהם הוא היה חוזר להכרה הוא צרח מכאבים. באמת הגיע זמנו ללכת. אחיה הצעיר מת, ואחרי שאחותה הגדולה נפטרה לפני שלוש שנים היא נותרה כמעט לבדה מכל הדור ההוא. היא ודוד אלברט, הבעל האלמן של אחותה. דוד אלברט שבור. אנחנו מלווים את אנשי חברה קדישא עם האלונקה לבור, ואני מביטה המומה בפניו הרטובים של דוד אלברט, הדמעות שלו לא מפסיקות לרדת.

לסבתא של השותף, אמא של חמותי, היו שלושה ילדים: בתה הגדולה, טיטה מלי, בתה השניה, חמותי, וטיטו מקסים, בן הזקונים האהוב שלה. היא המשיכה לגור באותה דירת שיכון בעיירת הפיתוח כל חייה, גם אחרי שהתאלמנה. היא לא ממש דיברה עברית, והייתה מסתדרת עם המוכרים והנהגים בתערובת של ערבית וספרדית ועם הרבה מימיקה ופנטומימה. עצמאית וחסרת סבלנות, היא הייתה עוברת בסבב שבועי בין ילדיה, וכשנמאס לה מהם חוזרת הביתה, עד ששוב הכריעו אותה הגעגועים. גם כשזקנה מאוד והייתה זקוקה להסעות לקופת חולים ולתרופות ללב המשיכה לחלק את זמנה בין הילדים. אלא שטיפול באמו הזקנה, שגידלה עבורו את בנו הראשון, היה קשה לטיטו מקסים. הוא הכריז שאנט אישתו מסרבת לטפל בה, ושהוא יוצא מן הסבב. לכולנו היה ברור שלא באנט האשם, כי היא עשתה כל מה שאמר לה טיטו מקסים, כולל חופשות משותפות עם אשתו הצרפתיה הראשונה, אלא שלמקסים עצמו נמאס להסיע את אמו לרופאים ולטיפולים הנדרשים. דוד אלברט, בעלה של טיטה מלי, מיד קפץ ואמר שאם טיטו מקסים לא משתתף בסבב, גם הוא ואישתו לא בעסק. נשארה רק אמא של השותף, חמותי. באותה התקופה סבתא של השותף גרה שישה חודשים רצופים אצל אמו, ואבא של השותף היה לוקח אותה לרופאים, ודואג לה בעדינות וברכות האופייניים לו. כמו שקורה תמיד במקרים כאלה, הסבתא לא האשימה את הבת הגדולה ואת הבן הצעיר בהזנחה, אלא הבינה אותם וריחמה עליהם. הם היו מגיעים לביקורים והיא דיברה איתם יום יום בטלפון. את הכעס, המרירות וחצי הביקורת שלה היא הפנתה כלפי הבת שאירחה אותה בביתה וטיפלה בה.

לחמותי קפצו כל הפיוזים. היא אסרה על אחותה ועל אחיה לדבר עם אמה. 'אם אתם לא לוקחים אותה אליכם לסבב שלכם, אתם גם לא תבקרו אותה ולא תדברו איתה', היא פסקה. בשיחה עם דוד אלברט הצרחות הגיעו עד התיקרה, והיא טרקה בפניו את הטלפון, לא לפני שאיחלה לו שילקה ב'קנסר גלופנטה', מוות מסרטן דוהר. עם אחיה הפוחז, טיטו מקסים, גם כן לא דיברה, והעוינות הגיעה לשיאים חדשים. הסבתא הזקנה והחולה הייתה גונבת שיחות בטלפון הקווי עם שני ילדיה הרחוקים שסירבו לטפל בה, בוכה ומתלוננת, אמא של השותף כרעה תחת הנטל, וכולם סבלו.

בשלב הזה השותף, נשמה טובה, החליט לעשות מעשה. 'אני רוצה להזמין את דוד אלברט ואת טיטו מקסים אלינו הביתה', ביקש ממני, כי היה לו ברור ששורש הבעייה ביניהם, ואצלנו זו טריטוריה נייטרלית. הכנתי את עוגת הגבינה שלי, פרסתי מפה פרחונית על השולחן העגול בחדר האוכל, והדודים הגיעו. השותף פתח בתיאור המצב ובמטרה של המפגש, ליישר את ההדורים. אני עמדתי במטבח, מכינה קפה, פורסת את העוגה, שומעת את הטונים הרגועים שבהם דיבר השותף לדודיו. אלא שמהר מאוד טיטו מקסים ודוד אלברט נעמדו זה מול זה כמו שני שוורים בזירה. דוד אלברט, איש קטן ומצומק עם פה גדול צרח על טיטו מקסים  'קָברון!', וטיטו מקסים התפוצץ. טיטו מקסים היה איש גדול מימדים והוא אחז בצוארו של דוד אלברט בשתי ידיו כאחוז אמוק, עיניו בולטות, הורידים בצוארו פועמים. לא היה לי ספק שזה סופו של אלברט. השותף קפץ על טיטו מקסים מאחור, מנסה להפריד בין הנצים, וטיטו מקסים ניער אותו מעליו, מעיף אותו לקצה החדר. בשלב הזה דוד אלברט הצנום השתחל בזריזות מבין ידיו של טיטו מקסים, פתח את דלת הדירה וברח בריצה, כשהוא עוד צורח מלוא ריאותיו 'קברון! קברון!', וטיטו מקסים רודף אחריו. אני נשארתי לטפל בשותף, שנקע את הרגל. עד היום הרגל של השותף כואבת בחילופי עונות, הוכחה לכך שמי שאמר ששליחי מצווה אינם ניזוקים לא הכיר את טיטו מקסים ואת דוד אלברט.

'קברון' היא המילה הספרדית ל'מקורנן', גבר שאשתו בוגדת בו. והנה דוד אלברט, אלמן חולה וזקן, בוכה מרות בלווייה של טיטו מקסים. אני מנערת את הראש באי אמון, אבל יודעת שנטירת טינה לעד איננה מאפיינת את המשפחה של השותף. אצלם הדם מתחמם מהר, הלהבות עולות עד השמיים, אבל הן גם שוככות במהירות. אחרי העימות הבלתי נשכח אצלנו בבית, דוד אלברט לקח את הסבתא אליו ואל טיטה מלי הביתה. אחרי חצי שנה של טיפול מסור אצל חמותי, הבת שלה, הייתה הסבתא אצלם שבוע אחד בלבד, ומתה.

John Lopez, Texas Longhorn
John Lopez, Texas Longhorn made from scraps of metal

'אין לך עיגול בעולם שאינו נעשה מתוך נקודה אחת העומדת באמצע' (ספר התשבי)

השותף ואני יושבים על המרפסת ושותים. זה יום ההולדת שלו, עוד לא החגיגה עם המשפחה, אלא רק רגע קטן של יחד. האם יש משהו שאתה רוצה לשנות בחיים שלנו, אני שואלת אותו. הוא מניח את הכוסית בזהירות לפניו ואומר: 'אני רוצה לצחוק יותר. פעם הייתי גם מצחיק'. זה נכון. השותף היה פעם מצחיק ברמה כזו שכשהיה נכנס לחדר הפך למרכז הגלקסיה, לשמש שכל הכוכבים נעים סביבה. אני לא לגמרי מקורית, אני יודעת, אבל אין דבר סקסי יותר מגבר שמצחיק אותך. וגם חכם.

***

ראית את הפרחים האלה? אמא שלי מלטפת בחיוך שלושה צבעונים גרוטסקים למראה תקועים בצנצנת שקופה עם מים על שולחן המטבח שלה. 'יודעת איפה מצאתי אותם?' היא בונה את הדרמה. 'ככה סתם, מישהו זרק אותם על המדרכה. ואני הרמתי. תראי כמה הם יפים', ואני מזדהה עם השמחה שלה על הזכייה בחינם, על ההצלה של הפרחים המושלכים שהיא ראתה את הפוטנציאל שלהם במקום שאחרים זלזלו וזרקו. גילגול נסבל של הצורך שלה לאגור ולאסוף שפעם, כשעוד היתה לה שליטה מלאה על חייה ועל חפציה, הוליד בית עולה על גדותיו בשמונצס, או כמו המילה המדויקת בגרמנית Klamotten, צבר אקראי של חפצים, דברים, אריזות ריקות, שקיות ניילון ועיתונים ישנים, פרחים מיובשים ומגבות של לוחות שנה ישנים שמודבקים על דלתות מתקלפות.

אמא עם צבעונים.jpg

אחותי נסעה לפסטיבל המסכות בונציה, ואני עולה מן השורה השניה, כמו תמיד. אנחנו יושבות ביחד במטבח החדש של אמא שלי ואני שולפת את ערכת הצבעים. אמא שלי לא מעוניינת לצייר חופשי על דף לבן. היא צובעת מנדלות בחוברת שאחותי קנתה לה, צובעת בלורדים צבעוניים בין הקווים. 'מה זה מנדלה?' היא שואלת. 'כבר אמרו לי, אבל אני לא זוכרת'. 'מנדלה זה מעגל או מרכז בסנסקריט, הודית עתיקה' אני מסבירה לה. שוב. כמובן כבר אמרו לה, גם אני אמרתי לה כבר כמה פעמים, גם הערב. 'אה, יפה', אומרת אמא שלי, ומתלבטת בין הלורד האדום ובין הסגול. בדרך כלל היא באמת לא יוצאת מן הקווים בכלל. על קיר המטבח שלה תלויות עבודות שהביאה מן המועדון, פרחים מסיקווינים מודבקים, שמש מחייכת. היא מראה לי אותם, שוב, עיניה אורות למראה העבודות הצבעוניות. 'יש לי עוד עבודות, אבל הן תלויות על הקיר של המועדון', היא מגלה. 'אני אקח אותן הביתה כדי שלא יגנבו לי אותן. כבר גנבו לי שתי עבודות'.

על השולחן שוכן 'ראש דשא' שהכינה במועדון הקשישים בתוך קערת מים, 'שיער' הדשא שלו פורץ גם מחלקים שונים של פניו, מהלחיים, מהסנטר. היא גאה בו מאוד, מראה לי את הגבות שהדביקה לו, ואת החיוך המקנה לו הבעה מגחכת. 'אני לא כל כך אוהבת את המדריכה לאמנות שם', היא מפתיעה אותי, 'אבל זה בסדר, גם היא לא אוהבת אותי'. זו אמירה צינית שמתאימה הרבה יותר לאמא הקודמת שלי, מאשר לנוכחית, הרכה והנעימה כמו ילדה טובה בת שלוש. אני יודעת שיש לה הבלחות של זיכרון צלול, ומנסה את מזלי. 'אמא, את זוכרת את אבא?'. בזמן האחרון היא מבלבלת בינו ובין אבא שלה, ושתי הדמויות מתמזגות אצלה לאחת. הפעם היא זוכרת. 'ודאי', היא אומרת. ומגלה לי כמו שמגלים לחברה: 'יודעת למה התחתנתי איתו?' ואני זוקפת אוזניים. 'כי ידעתי שאף פעם לא אמצא אדם כל כך טוב וכל כך חכם כמוהו'.

בזמן שהיא ממלאה בלורדים צבעוניים את השטחים בין הקווים בציור המנדלה שבחרה, אני מציירת אותה. כשאני מראה לה את הציור היא מעווה את פניה. 'מי זו הזקנה המקומטת הזו?' היא שואלת, 'רצינית כזו עם משקפיים'. אני מכחכחת בגרוני. זו לא באמת את, אמא. את הרבה יותר יפה ומחייכת.     אמא ציור 1 לפברואר 2019.jpg

עונת היומולדת

פעם קראתי ראיון עם הפסיכולוג הראשי של מדינת ניו יורק שהאמין באסטרולוגיה. 'אתה באמת מאמין שניתן לחלק את כל האנושות ל-12 סוגים?' שאל בפליאה המראיין, והפסיכולוג חייך ואמר '12 זה באמת הרבה מידי'. במשפחה שלי יש בתולות ועקרבים, שוורים, טלאים, דגים ונסיכות, אבל בעיקר יש מקבץ גדול של מאזניים בימי הסתיו המתקררים ודליים לימי הגשם. כולם היו דליי: החבר הראשון שלי היה דלי, ואחותי הגדולה היא דלייה ובעלה דלי וגם השותף שלי דלי. וכעת השאלה היא איך לציין את היום והאירוע.

אני מתכונת לפתוח קבוצת ווטסאפ חדשה לרגל האירוע ומגלה שקבוצה כזו כבר קיימת, מלפני שנתיים, מעדכנת את המספר הנכון ומפעילה אותה. אלא שאז הבת מתקנת אותי: מסתבר שהורדתי שנה מהגיל הנכון של השותף. בגילו מספיק להיות רזה כשהשערות עדיין מחוברות לראש, גם אם הן מאפירות, כדי להוריד שנה מהמונה. או שאני מדחיקה. בינתיים אנחנו משריינים תאריך כמה שבועות קדימה. אני מבקשת מהילדים רעיונות אבל על מי אנחנו עובדים: ביני ובין השותף יש הסכם שלא מפתיעים זה את זו. בכל זאת אני מתכוונת להגיש לו הצעות 'מבושלות', עניין של ניסיון עבר. אם נסענו לחופש משותף בחו"ל או חגגנו יומולדת באירוע שדורש יותר מהזמנת כל הצאצאים אלינו הביתה לבישולים שלו זה כי אני ארגנתי, הוא אישר. אני ארגנתי נסיעה לפסטיבל המסכות בונציה לפני כמה שנים. אני תיאמתי ביקור במבשלת שיכר וטיול בשמורת הטבע שאליה נהגנו לקחת קבוצות לפני שנתיים. אני אירגנתי ביקור טעימות יין וגבינות ביקב לפני שנה. המסקנה שלי מהשנים האחרונות שכל אירוע צריך להתחיל בטעימות אלכוהול, עושה פלאות למצב רוח של כולם.

אחותי הגדולה בינתיים מתכננת מגה-אירוע ליום ההולדת של בעלה. אחותי רכזת התרבות של הישוב שלה מאז הקמתו בערך, כך שאין אצלה אירועים קטנים. תוסיפו לזה את העובדה שהגיס שלי הגיע למספר עגול, ושלפני שנתיים הם לא חגגו כי אמא שלו נפטרה, ושנה שעברה אבא שלי נפטר. ילדים, גיסות, אחיינים, ובני דודים שלו, כולנו מוזמנים. סיור במחוזות ילדותו בעכו, ארוחה גדולה במסעדה, סרט שהיא הפיקה מתמונות סרוקות וסרטונים. זה אומר לקחת יום חופש מהעבודה, אבל גיסנו הגיע למספר עגול, ואחותי יודעת ללחוץ כשצריך. ובכלל, למה אנחנו מתקשים להתגייס לשמחה. כשם שהייתי זורקת הכל ומתגייסת אם היה קורה אסון, צריך להשתתף באותה מידה לפחות בשמחה.

בבוקר היום שלפני, השותף מפתיע: תכיני תיק. בואי ניסע לשם כבר היום בערב. אמצא לנו מקום. אנחנו נוסעים, ומגיעים בגשם שוטף לעכו העתיקה. אני מתאהבת בחדר שלנו, בחלון שניבט לים, בעובדה שהליכה בסימטאות של עכו זה קצת חו"ל עם נגיעות של יפו ושל הכפר הערבי שלנו. למחרת בבוקר אני מעדכנת את אחותי הגדולה שסגרירי אבל לא גשום, והיא נושמת לרווחה. התוכנית יוצאת לדרך.

גיסי נולד במחנה עקורים בגרמניה. אמא שלו שרדה את אושוויץ ואת צעדת המוות עם רגל שבורה בגיל 19. את אבא שלו לא הכרתי. נפטר מסיבוכים רפואיים של השואה עוד לפני שהגיס פגש את אחותי. הם הגיעו לעכו וגרו בעיר העתיקה, והגיס מראה בהתרגשות רבה את החצר שבה שיחק. לאמא שלו היתה מסעדה בעכו, מסעדת פועלים אשכנזית שמכרה גפילטעפיש, רגל קרושה ומרק עוף. האורח המפורסם ביותר היה פול ניומן, כשכל ההפקה של הסרט אקסודוס אכלה אצלה צהריים.

אחותי מספרת לכולם איך היא והגיס נפגשו. היא היתה בנח"ל, ועבדה במרכזית הטלפון. באותם ימים היו בכל הסביבה 3 קווי חוץ, ושנים תמיד מקולקלים. היא בעיקר העבירה שיחות פנימיות בתוך היישוב. ואז הגיע השיחה מגיסי. קו חוץ, הוא ביקש, והיא ענתה – תמתין בתור, כמו כולם. והוא, שהיה רגיל שהבנות מעבירות לו קו מיד, ירד למרכזיה כדי לראות מי העזה לשים אותו בתור כמו אחד העם. לגיס שלי היה קסם הורס בסגנון ז'ראר דפארדייה הצעיר, וכשהוא פגש את אחותי הקלולסית היא מיד נתנה לו. קו חוץ, כמובן. כשאחותי מספרת את הסיפור היא עדיין מסמיקה. אני מבינה אותה לגמרי. גם אני הייתי נותנת לו קו חוץ.

עכו פברואר 2019
עכו, פברואר 2019. צילום: אני

גילטי פלז'ר ב-120 פרקים (נכון לעכשיו): 'הכלה מאיסטנבול'

האורחת בתוכנית התרבות ברדיו המליצה בחום על 'הכלה מאיסטנבול'. אמנם טלנובלה תורכית, היא אמרה, והגיבורה יתומה לפי כללי הז'אנר, אבל עשויה היטב, ולגמרי ממכרת. ממתק חורפי אסקפיסטי אמיתי, הגיבורים יפים ושותים אלכוהול ולובשים את המילה האחרונה באופנה, ואף מילה על ארדואן. והכל על רקע הנופים הכי יפים של איסטנבול ושל בורסה ההררית, העיר שבה גרה משפחת בוראן, שזה תורכית ל'סערה'. וכדי שלא יאשימו אותה בהמלצה לרומן משרתות חלילה היא מוסיפה שבמפגשים עם נשות עסקים ונשות אקדמיה היא מגלה שהיא לא לבד. כל אחת מתקדמת בקצב שלה, זו בפרק שמונים ומשהו, וזו רק בפרקי העשרים, אבל מדובר במגפה אמיתית. מאות אלפי מכורות ואפילו מכורים. בכלל, הטלנובלות התורכיות החליפו את דרום האמריקאיות, ובקרוב נשמע ילדות שאומרות 'גוניידין' (בוקר טוב) והושגלדין (ברוכים הבאים), אללה אללה, במקום הספרדית שלמדו בנות הדור הקודם.

סיפורי אהבה מסתיימים על פי רוב ביום הנישואין. הגיבור והגיבורה נפגשים, ואחר כך הם צריכים להתגבר על קשיים גאוגרפיים ותרבותיים, התערבות של בני משפחה, של נסיבות ואפילו על עצמם (ראו 'על גאווה ודעה קדומה' של ג'יין אוסטן, ועוד נחזור אליה בהמשך), כדי שבסוף השניים יתאחדו ויפסעו בחליפה ושמלה לבנה בדרך לחופה על רקע השקיעה והכתובית 'הסוף'. אולם מה קורה אחרי שהסיפור נגמר? פעמים רבות המציאות טופחת על פני האוהבים, והשנים שעוברות שוחקות את האהבה הגדולה, ולפעמים מחליפה אותה שנאה אדירה או, גרוע מזה, אדישות ושיגרה. הכלה האהובה הופכת לנעל בית משומשת, לא תואר לה ולא הדר. החתן המהודר הופך למטלה, לאבן נגף נוחרת במיטה. הסידרה 'הכלה מאיסטנבול' עובדת הפוך. שלושה ימים אחרי שנפגשו באופן מקרי, ולאחר ששוב הגורל הצליב את דרכיהם וכמו הכריח אותם להתאהב, נישאים פארוק וסורייה והסידרה מתחילה. מכאן ואילך אנחנו מלווים אותם כמו גם את שאר בני המשפחה והחברים שלהם בפרקים יומיומיים מפורטים.

מה, אם כך, הופך את הסידרה למוצלחת וממכרת במיוחד? למה 'הכלה מאיסטנבול' נכנסה לכל כך הרבה אנשים מתחת לעור? נתחיל בעניינים הטכניים: משחק מעולה, סטים מדהימים גם בפנים גם בחוץ, נופים ומנהגים. זהו צוהר לתורכיה העשירה, לאנשים שגרים בבתים מפוארים עם משרתים (סליחה, עובדים), ועדיין לחברה מסורתית במיוחד, שבה מפגש עם האמא בת השישים כולל כריעה לפניה ונשיקה ליד המושטת שלה ולאחריה מגע במצח בגב היד לאות כבוד. אנשים לוקחים ברצינות קריאה בקפה וטקס של שפיכת עופרת רותחת לתוך כלי עם מים, וקריאה בתצורות שיוצרת העופרת. אחרי מי שיוצא לנסיעה שופכים מים, וכשמזל רע פוגע במשפחה שוחטים כבשים ומחלקים לעניים. והשפה. הו, השפה. מהר מאוד לומדים לא רק את המילים שנכנסו לעברית כמו 'מנגל' או 'יוק' (אין) או 'היידה', או המילים שמוכרות מערבית כמו זמאן (זמן) או צ'אי, אלא גם איך פוקדים בתורכית: ראה (באק), רוץ (קוֹש), בוא (גאל), לך (גיט), ו'מה קרה?' (ne oldu). והכל כל כך יפה, צ'וֹק גזל. לאנשים יש שמות שמתגלגלים ועושים מתוק בפה כמו ראחת לאקום: פיקרט (Fikret) ואיפק (Ipek) ואסרה (Esra), נורגול וקיימט, סֶנֶם ואקיף, דילארה ורייהאן. 'הכלה מאיסטנבול' (איסטנבולו גֶלין) ממלאת את התנאי הראשון שנדרש מסיפור טוב – היא מוציאה אותנו מהמציאות שלנו ולוקחת אותנו לעולם אחר, זר ועם זאת מוכר ונוגע.

הכלה מאיסנבול
פארוק, עם סקס אפיל של שנות השמונים, וסורייה, הכלה מאיסטנבול, קפה עם המון סוכר

סידרה שמלווה את היומיום של הגיבורים מזכירה לי סדרות אנגליות מפעם. כמו 'האחים', סידרה אנגלית שאהבתי כשהייתי נערה, שעקבה אחרי משפחה בעסקי התעבורה, גם משפחת בוראן מנהלת חברת אוטובוסים גדולה, בוראן טוריזם. 400 שנה המשפחה שולטת בעיר בורסה, מעורבת בכל מה שקורה בה, משפחת מלוכה לכל דבר. האמא הגדולה, אסמה, היא המלכה. היא גם נקראת בכבוד 'סולטנית', אסמה סולטאן, ומנהלת ביד רמה ובמניפולציות לא עדינות בכלל את חיי ארבעת בניה וחיי העובדים שסרים למרותה. שום דבר לא נעלם ממנה, והיא מונעת מהצורך לשמור על המסורת ועל שם המשפחה. 'מסורת היא ניסיון שמעבירים מדור לדור' היא מסבירה לאורחת שמגחכת על הקיבעון הכרוך במנהגים, 'כלומר, מבססים את העתיד על ניסיון העבר'. מבחינה זו 'הכלה מאיסטנבול' מזכירה גם כן את הספרים של ג'יין אוסטן, שנעים על אותו תפר שבין האופי של הגיבורים מול המסורת והמנהגים. ב'גאוה ודעה קדומה' הבנות לבית בנט שונות מאוד זו מזו, וגורלן נקבע על פי אופיין – ג'יין היפה והתמימה, לידיה קלת הדעת וליזי החכמה. ב'הכלה מאיסטנבול' ארבעת הבנים לבית בוראן מסמלים את החכם, הרשע, התם וזה שאינו יודע לשאול, וגורלם בהתאם. כמו שג'יין אוסטן לועגת לדמויות שפועלות לפי מה שמצופה מהן בחברת האצולה הזעירה הבריטית של סוף המאה השמונה עשרה ועושות 'מה שצריך' (מר קולינס הכומר הנלעג ומרת בנט ההיסטרית), ומאדירה את ליזי ואת מר דארסי שנפטרו מהדעות הקדומות שלהם ושברו את גבולות המעמד והמחויבות המשפחתית, גם 'הכלה מאיסטנבול' עוסקת בשאלה איך כדאי להתנהל בחברה מעמדית ומה קורה כשהגבולות נפרצים.

אני אוהבת את היכולת של הסידרה לצייר דמויות מלאות, ולא חד מימדיות. גם לטובים גם לרעים יש היסטוריה, וההתנהגות שלהם מובנת ואפילו מעוררת אהדה. הרשע העיקרי הוא איש אפל ושרוט שהולך לפסיכולוגית, ואנחנו עוברים איתו טיפול לא פשוט. אני מודה שיש לי אליו אהדה גדולה במיוחד ואפילו פיזית אני אוהבת אותו יותר מאשר את פארוק שובר הלבבות. הגיבורה הראשית, סורייה, שוברת את הכלים ובורחת בגלל נסיבות מאוד שנויות במחלוקת, ובא לך לפעמים לתפוס אותה ולטלטל אותה, למרות ואולי בגלל החמידות הכללית שלה.

הכלה מאיסטנבול אדם
הרשע, אדם. הרבה יותר הטעם שלי

כמצופה מטלנובלה, יש בסידרה המון טוויסטים בעלילה ורובם גם סבירים למדי. יש בה גם המון מודעות עצמית, ואפילו הומור עצמי. הדודה של הכלה, סֶנֶם, מכורה לסדרות טלויזיה בסגנון 'הכלה מאיסטנבול', והשוליה של הגיבור, אקיף, דמות סנצ'ו פנצ'ואית, אומר לפארוק: אצלכם במשפחה קורים ביום דברים שאצל אחרים קורים בשנה. אם הגיבורים רק יאכלו ארוחת בוקר משפחתית יחד וילכו לעבודה ויחזרו הביתה לאשה מי יתמכר. לא תמצאו בה מן הסתם הומוסקסואליות, בכל זאת תורכיה, אבל במשפחה שנקראת 'סערה' (בוראן), הסידרה נוגעת בשאלות אנושיות ותרבותיות מרכזיות, סוגיות של הורות ואחאות, קינאה ואהבה, התמודדות עם קשיים כמו מחלה ואבדן הריון, דיכאון אחר לידה, ניסיון התאבדות ובגידה, פערים כלכליים ומעמדיים, ופערים מגדריים. ובעיקר היא עוסקת במאבקי כוח וכבוד, המניעים את המחוות הגדולות בהתנהגות האנושית.

מכל הדמויות מרתקת אותי האם הגדולה, אסמה סולטאן, ואני מביטה בהשתאות ביחס שלה לבנה הבכור, המועדף, היורש האהוב עליה פארוק, ולסורייה, בחירת לבו המפתיעה. כבר במפגש הראשון של השתיים אחת על אחת, כשסורייה נקראת לרחוץ את חמותה המלכותית בחמאם על פי המנהג, החמות מחצינה את העוינות המפורשת שהיא חשה כלפי מי שבעיניה היא 'נחש' שחדר לאחוזה המשפחתית ומודיעה לה שהיא לא תאריך ימים בתפקיד הכלה. מכאן ואילך הכל כשר במאבק של החמות בכלה, כולל התקף לב מזויף והתעלפויות דמה או עזיבה דרמטית של בית האחוזה, והחתן  נקרע בין אהבתו לאשתו ובין אהבתו ורגש החובה לאמו.

הכלה מאיסטנבול אסמה
אסמה סולטאן. החמות מהגיהנום

אני חושבת על חמותי ועל השותף, בנה הבכור. מההתחלה הבנתי שהיא רואה בי מתחרה על אהבתו של הבן, והעוינות כלפי נבעה הן מעצם היותי אשתו, הן ממי שהייתי, זרה ומוזרה לה ולמנהגיה. נתתי לה לתפור לי את שמלת החתונה, אולם לא הבנתי למה היא רוצה שנלך לקנות יחד כותונת לילה לפני החתונה (אני ישנה ערומה, אמרתי לה מול עיניה המתרחבות בהפתעה), או שאעטה כפפות בחתונה. דיברנו שפות זרות, גם כששתינו השתמשנו בעברית. לא אהבתי את הלשון העקיפה שלה, את העלבונות, את הפאסיב אגרסיב שבאמצעותו תימרנה את האנשים שסביבה. אלא שבישראל אנחנו חיים, ואני לא גרה תחת קורת גגה, רוחצת את חמותי בחמאם, או נושקת לידה המושטת. במלחמה שהיא הכריזה עלי ניצחתי בקרב הראשון בלי למצמץ בכלל. הבן שלה אוהב אותה מאוד, אולם מתעב את המניפולציות הרגשיות הילדותיות השקופות שלה. בחודש האחרון הם לא מדברים. משהו בקשר למי צריך להתקשר למי, ולמה הוא לא בא לבקר מספיק. אני מכירה את קוצר הרוח של השותף שגם עסוק מאוד לאחרונה, וצר לי עליה.

השבוע אני מתקשרת אליה. לא קרה כלום, אני מרגיעה אותה כשהיא מזהה את הקול שלי ונבהלת, השותף בחו"ל, רק רציתי לשאול מה שלומך. הא, היא אומרת, כל השבוע הייתי חולה נורא. שכבתי במיטה כמו כלב, ואף אחד לא הכין לי אפילו כוס תה. אני כל הזמן חושבת מה אם אפול, אף אחד לא ידע, אני אמות לבד. אני מקשיבה לה, מזהה את הצורך שלי לגלגל עיניים ומשתלטת עליו, מנווטת את השיחה למחוזות אחרים מלבד הבריאות שלה, שואלת מה היא קוראת, ומה עם הילדה הקטנה שהיא מלווה בהתנדבות דרך ויצ"ו. מתי האזכרה של אבא שלך, היא שואלת, אני רוצה לבוא. בשבוע הבא, אני מעדכנת. תישארו אצלי שבת, היא אומרת-קובעת. כשהשותף חוזר אני שואלת אותו בעדינות מה עם לחצן מצוקה לאמא שלו, כי למרות שהיא עצמאית ולא מעוניינת בעובדת זרה, היא כבר מבוגרת ויש לה פחדים. 'יש לה לחצן מצוקה', מגלה לי השותף, 'וגם אחותי וגם אחי היו אצלה השבוע'.

הכלה מאיסטנבול
Emotional baggage לא מצאתי קרדיט לאמן/נית לצערי

מתערבים?

בסוכות נסענו לבת שלי. השותף הביא איזה ציוד שהחתן שלי ביקש ממנו בשביל הסוכה, לא זוכרת כבר מה בדיוק, וכשבאנו השותף אמר שהביא את הציוד אבל שכח להביא אזיקונים; בטח לחתן יש. הנכדה הגדולה שלי פסקה בידענות: אין לאבא שלי אזיקונים. ומיד אמרתי: בואי נתערב שיש. הסברתי לה את הקונספט: אם את צודקת ולאבא שלך אין אזיקונים, אז אני אתן לך משהו שנחליט עליו. ואם יש לאבא שלך אזיקונים, את נותנת לי, ומיד שאלתי אותה מה היא רוצה. סיכמנו שאם היא צודקת אנחנו הולכות לסופר והיא בוחרת חמישה דברים שאני אקנה לה. ומה אם את מפסידה? שאלתי. והיא ענתה בבטחון: אני לא אפסיד. בכל זאת, אמרתי. אם את מפסידה, את צריכה לסדר את מדף ספרי הילדים אצלנו בבית. אבל אני לא אפסיד, היא חזרה ואמרה.

הנכדה הגדולה שלי דומה לי מכל כך הרבה בחינות. וזו בדיוק הבעיה. גם אני לא מפסידה בהתערבויות. כשהשותף ואני היינו חברים התערבנו על נוצה של טווס אם אצליח ללכת מצד שמאל שלו דקה שלמה בלי שירגיש (הוא לא שומע באוזן שמאל). ניצחתי. עד היום אני עוד ממתינה לנוצת הטווס ההיא, אבל מצד שני, יש מצב שהוא הפסיד בכוונה.

הכי אני זוכרת את ההתערבות שלי עם בת הזוג לשולחן בבית הספר. כדי שלא למות משעמום סרגתי אז כיפות במהלך השיעורים. למורה שהעיר לי שאסור לסרוג בכיתה הצעתי כיפה שוחד. סרגתי לו כיפה אדומה עם דוגמה צהובה בקוטר של עדשת משקפיים. הוא לקח אותה, פתח את הפה, ושב וסגר אותו. אחרי הכל, הבטחתי כיפה, וקיימתי. לא התחייבתי על הצבע ועל הגודל. האם הזכרתי שהמורה הזה היה ג'ינג'י? בשבת ראיתי את הכיפה שלי על ראש הילד שלו. אחרי כיפת השוחד הרשו לי לסרוג בכיתה. בנות שֶׁמחו נענו במשפט: לה מותר, ואיכשהו כך זה נתקבע.

הלכתי לחנות שמכרה כיפות ושאלתי כמה הם מוכנים לשלם עבור הכיפות שלי. התשובה היתה מאכזבת מאוד. המוכר הראה לי את הכיפות שהוא מוכר: סריגה אחידה עם חוט צמר ובמסרגה מס' 1. אני סרגתי עם חוט דה אם צה, במסרגה מספר 0.75, בדוגמאות שאני המצאתי, על ידי תוכנה שתיכנתתי בעצמי בשפת בייסיק ושהרצתי במחשב הניסיוני של אבא שלי שפעל על קלטות סליל מול מסך הטלויזיה. מאסתי אז גם ברקע המשעמם בעל הצבע האחיד של הכיפות, והתחלתי לייצר כיפות שכולן דוגמה. כיום זו הנורמה, אבל אז הייתי חלוצה, מחשבת כמה עיניים להוסיף בכל שורת דוגמה כדי ליצור עיגול שטוח. כשסיימתי לסרוג כיפה אחת יפה במיוחד שאלה אותי השכנה שלי לשולחן למי הכיפה ואני אמרתי לה: את זו אני אמכור ב240 שקלים. לא זוכרת אפילו למה נקבתי במספר הזה, אבל זה היה סכום גבוה במיוחד, פי ארבע ממה שהחנות הציעה לשלם, והשכנה לשולחן שלי ידעה זאת. בחיים לא תצליחי, היא אמרה לי. מתערבים? הצעתי לה. קבענו תאריך. אני לא זוכרת מה הייתי צריכה לתת לה אם לא אצליח למכור את הכיפה בסכום הזה עד התאריך ההוא. אני זוכרת היטב מה היא היתה צריכה לעשות אם אצליח.

כדי לנצח בהתערבות פניתי לכל החברות: נארגן יריד כיפות בחנוכה. פנינו לבית הכנסת שהסכים לפתוח עבורנו את האולם בערב. הדפסנו דפים: יריד כיפות סרוגות! כל אחת יחידה במינה. כל סורגת תימחרה את הכיפות שלה לפי רצונה. אני הבאתי את כיפת ההתערבות והצמדתי אותה בסיכות לראש קלקר של פאה. היא נראתה מרשימה במיוחד. 240 שקל, נכתב במדבקה שהיתה צמודה לה.

פעלנו כמו קואופרטיב משומן היטב. בסוף הערב הבטנו סביב בלי להאמין: כל הכיפות נמכרו, כולל כמובן הכיפה שלי, הסיבה לכל היריד כולו. ההצלחה הכי גדולה נרשמה בהזמנות שקיבלנו: אנשים עמדו בתור כדי להזמין כיפות מיוחדות, עם שם, עם צבעים, עם דוגמה מסוימת. את ההזמנות חילקנו בינינו ועמלנו עליהם כל אותה שנה. אבל הכי נהניתי מהניצחון שלי בהתערבות. השכנה שלי לשולחן, ילדה מתוקה מבית טוב, נאלצה לתלות את התמונה שבחרתי עבורה בחדר שלה במשך שלושה חודשים. נדמה לי שזה היה פוסטר של קוף מציץ מאסלה.

מה קורה, שאלתי לפני שבוע את הבת שלי, שבאה אלינו עם הנכדה הצעירה, בת עשרה חודשים. מאז שהפסידה בהתערבות הנכדה הגדולה מסרבת לבוא, היא הודתה. היא לא רוצה לסדר את מדף הספרים. פתחתי את הפה, ומיד סגרתי אותו. ניצחון פירוס, חשבתי. תגידי לה שלא צריך לסדר, אמרתי לבת. אני מוותרת. אתמול הם באו. הנכדה הגדולה ניגשה אלי ואמרה: בואי תראי לי מה לעשות עם הספרים. אני רוצה לסדר אותם.

במוצאי שבת נפגשה כל המשפחה בחגיגת בת המצווה של אחיינית שלי, הבת של אחותי הצעירה. למתנת בת מצווה תיאמתי לי ולה צניחה חופשית לעוד חודש. כבר עכשיו השמחה של האחיינית שלי מרקיעה שחקים. את יודעת, אמרתי לנכדה הגדולה שלי, אם תרצי, אקח גם אותך כשתהיי בת מצווה לצניחה חופשית. הנכדה מחזירה לי מבט חד. ממש לא! היא אומרת מיד. אבל אולי נעשה קורס ציור משותף.

heidi hair
Heidi Hair and Polka Dots, Maria Pace-Wynters

 

איך דילגתי על פייסבוק ופתחתי אינסטגרם

בשיעור הראשון שלי השנה, אני קובעת להם בחינת בקיאות לעוד שבוע בדיוק. בחינת הבקיאות מכניסה את ה'ילדים' ללחץ. הם שייכים לדור שרגיל שילטפו לו את הראש רק על המאמץ, שירגיעו אותו. אני מסרבת לשחק את המשחק. כשאחת התלמידות מנסה להכניס מילים לפי 'תגידי שיהיה בסדר, שאנחנו יודעים את החומר, שנצליח', אני מחייכת, ואומרת: 'מה שהיא אמרה. אבל הבחינה קשה, קטנונית, זו המשמעות של בקיאות, אל תעגלו פינות, תקראו את החומר כמה פעמים ותעשו רשימות'. אני רואה את השוק על הפנים שלהם: זה כל כך שונה מהשיח הרגיל של המורים שלהם בעבר. אחד מהם אף הולך למזכירות ואני מקבלת מייל משונה שמזכיר לי שעל פי הנהלים בשבועיים הראשונים של השנה אסור לקיים בחינות, כי זה זמן של 'שופינג' בין קורסים, ורשימות המשתתפים עוד לא קבועות. המייל קצת מצחיק אותי, כי אני ראשת החוג, מה תעשו לי. אם מישהו חושב שהקורס קל ומלטף עוד יש לו זמן להחליף, לפרוש. לא מעוניינת בו. ואם מישהו חדש יגיע אחרי בחינת הבקיאות, נקבע לו מועד מיוחד. נהלים נועדו לשרת אותנו ולא להיפך.

בתום בחינת הבקיאות אני אוספת את הדפים, והולכת למשרד שלי. אני מגלגלת לי את הסיגריה היומית, וממלאה את בקבוק המים מן המתקן. אני לא מעשנת חברתית, ולא אוהבת שרואים שאני מעשנת. יש לי פינת עישון סודית במעלה המדרגות החיצוניות, במקום שאיש אינו עובר בו. שם אני יושבת, נשענת על הקיר, הנוף לפני, ומפלס המים בבקבוק שלי יורד במקביל להתקצרות הסיגריה. אני שומעת את דלת הבניין נפתחת והמיית תלמידים שיוצאים ממנו אל החצר. נשמע שקיבלו תרגיל בקבוצות, וקבוצה אחת בחרה לשבת ברחבה ליד המדרגות למרגלותי. הם לא רואים אותי, ואני לא רואה אותם, אבל קולותיהם עולים אלי ברורים. הם מדברים על המבחן. הם מדברים עלי. הם עדיין בלחץ, משווים תשובות, מגלים שאכן זה גרם להם ללמוד. אני סיימתי כבר את הסיגריה שלי מזמן ותוהה מה לעשות. לרדת ולגלות להם שישבתי שם והקשבתי לכל מה שאמרו? לחכות שיתפזרו? אין דרך אחרת, אני חייבת לרדת. 'שלום', אני אומרת להם, ועונה לשאלה שלא נשאלה: כן, שמעתי. וכולנו מחייכים.

אני חייבת לרדת כי אחותי בקורס, ואני מוציאה את אמא שלי מהמועדון. אני נוסעת אליה, ומגלה שהאחיינית שלי נשארה בבית, ילדה בת 12, מצוננת. כואב לה הראש והגרון. אחותי שמה לה נעצים בשתי נקודות בגב, אבל אני גם כן מכירה תרופת קסם עממית לכאבי גרון, ואני עומדת במטבח של אחותי וחותכת בצל לבן גדול לפרוסות ושופכת עליהם דבש. תוך זמן קצר נוצר סירופ דבש עם מיץ בצל, ואני מדרבנת את האחיינית לקחת ממנו כמה שיותר. זה טוב לכאבי הגרון, מחטא אותו, אני מסבירה לה.

אמא שלי שמחה מאוד לראות אותי. הגיל המנטלי שלה עכשיו הוא בערך 3, ואני הולכת איתה למגרש המשחקים. בחדשות איימו בגשם, וסיפרו על שטפונות בדרום וברד בצפון. באזור השפלה רוח חזקה אמנם מעיפה את העלים ומפילה את הכסאות בחצר, אבל גשם לא יורד. אנחנו הולכות בדרך ושרות ביחד, מדקלמות שירי ילדים: רוח רוח רוח רוח, בפרדס נפל 'תפוח' משלימה אמא שלי ומניפה את ידיה בהתלהבות. אני צריכה צבעים, אני מבקשת מהאחיינית שלי. אני ואמא שלי יושבות בחצר ומציירות ציורים ביחד. כשהייתי ילדה, אולי בת חמש, נזכרת אמא שלי, היה בא לאבא שלי חבר, מר פריימן. גר בקצה הרחוב, היה רווק ובודד מאוד. הוא היה מתפרנס מרישום תוכניות בתים, אבל לא היתה לו פרנסה רבה. אבא שלי חיפש דרכים לעזור לו, וכדי שלא יחשוב שנותנים לו צדקה ביקש ממנו ללמד אותי ציור. הוא לא ידע עברית, ודיבר איתי גרמנית, נזכרת אמא שלי, והבנתי אותו. אני נדהמת מפיסת הזכרון הצלולה הזו שצצה יש מאין כשהחזיקה ביד צבע וצבעה באדום בין הקווים של הפרח שציירה.

האחיינית שלי מרגישה קצת יותר טוב ובאה לשבת איתנו בחצר כשאנחנו מציירות. ראית מה הבן שלך העלה לאינסטגרם? היא שואלת אותי. אני מסתכלת. הבן הצעיר העלה תמונות שהוא צייר, פורטרטים עדינים ומלאי מבע, רישומים של דמויות בדיו. לא ידעתי שהוא חזר לצייר. אני מבקשת מהאחיינית להראות לי את האינסטות של שאר הילדים שלי, והיא לוקחת מידי את הטלפון שלי, ומקישה עליו מספר הקשות, מחזירה לי אותו ואומרת: הנה, יש לך עכשיו חשבון אינסטגרם, תעקבי אחריהם.

frederic forest
Frederic Forest