אמא שלי

לסדרות תורכיות יש קצב חיים אחר. במקום פרקים באורך של 45 דקות, הסדרות התורכיות מכילות פרקים שבועיים של שעתיים ועשרים דקות. סידרה תורכית רגילה מכילה בסביבות 50 פרקים כאלה, ואם היא מוצלחת במיוחד, זה יכול גם להגיע למאה, כמו שקרה ל'כלה מאיסטנבול'. בארץ נוהגים לחתוך כל פרק כזה לשלושה, מתוך מחשבה שהצופים הישראלים לא רגילים לפרקים ארוכים כל כך ולא יחזיקו מעמד. אבל אם צופים בסידרה כמו שהבמאי התכוון, בכל פרק בשלמותו, יש לדברים איכות אחרת. בהיקף זמן כזה קצב האירועים אחר. פרק אחד מקיף אירועים של יום או יומיים. הצופים נכנסים לבית של הגיבורים, למחשבות שלהם. יושבים איתם בארוחת הבוקר, נכנסים איתם למקלחת והולכים איתם לטייל על גדות הבוספורוס. הגיבורים נכנסים מתחת לעור של הצופים. מודה שמשהתרגלתי לקצב התורכי של הדברים, קצת קשה לי לראות כעת סרטים אמריקאיים. הכל נראה לי כל כך שטחי ורדוד ועלוב.

אני עוקבת כעת אחרי סידרה נהדרת שנקראת באנגלית My Home, אולם הכותרת התורכית doğduğun ev kaderindir משמעה: בית הוריך (או: הבית שבו נולדת) הוא גורלך. היא טרם הגיעה לארץ ואפשר לראותה ביוטיוב עם כתוביות באנגלית. האנגלית קצת גוגלית, ולפעמים מעוררת חיוך, אבל אפשר להבין את העלילה. בינתיים שודרו 4 פרקים, והשלושה הראשונים כבר פורסמו עם כתוביות:

פרק 1: https://www.youtube.com/watch?v=xGtSYMxFbqY

פרק 2: https://www.youtube.com/watch?v=QcKegFcmmMc&t=23s

פרק 3: https://www.youtube.com/watch?v=Cy5T3a-GbuA

פרק  4 פורסם בתורכית (https://www.youtube.com/watch?v=6CE2TVetgkU הפרקים משודרים ביום ד' ב 20:00). עם כתוביות בתרגום לאנגלית כרגע באתר זה: https://m.facebook.com/dizziclub/videos/848150555647564/?refsrc=http%3A%2F%2Fwww.youtube.com%2F&_rdr.

הסידרה מבוססת על סיפור אמיתי, אבל מן הסתם לוקחת את הדברים למקום אחר. השאלה הגדולה היא בחירה חופשית מול גורל. אף אדם אינו בוחר את הוריו, את סביבת גידולו. האם הוא בוחר את מהלך חייו? האם הסביבה שבתוכה הוא גדל לא קובעת ממילא עבורו במי יפגוש ובמי יתאהב, מה ילמד, במה יעסוק ועם מי יתחתן? הסיפור מסתבך, כי זיינפ, גיבורת הסיפור, נקרעת בין שני עולמות.

my home2
זיינפ. בפרקים הראשונים היא במצב מתמיד של שוק.

היא נולדה למשפחה ענייה קלאסית, עם אב שיכור ומכה ואם שמתפרנסת מעבודה כעוזרת בית. בגיל 8 היא עוברת לבית משפחה עשירה שמעניקה לה חינוך, אבל לא ממש מאמצת אותה באופן רשמי. מודעת לפער שבין המקום שממנו באה למקום שבו היא חיה, זיינפ מרגישה כל הזמן במבחן. היא מבינה שהבית שבו היא גרה איננו שלה, שהאהבה של ההורים ה'אשכנזים' שלה איננה נתון קבוע, שמקומה תלוי בהתנהגותה, ולכן היא התלמידה הכי טובה והילדה הכי ממושמעת. כשהיא גדלה היא לומדת משפטים באוניברסיטה, ויש לה ארוס עשיר בשם פארוק שרוצה לקחת אותה ללונדון, שהאם המאמצת מאוד אוהבת. בנקודה הזו המיתרים המתוחים מתחילים לפקוע. יש בתוך זיינפ בור שחור, צורך באהבה שתקבל אותה כפי שהיא, כפי שאף אחד מעולם לא אהב אותה. זיינפ חוזרת לבית הוריה העניים, אבל גם שם היא מרגישה שהיא צריכה למלא ציפיות. אמה הביולוגית שממנה התנתקה בגיל 8, משתמשת בכל המניפולציות הרגשיות האפשריות כדי להגשים את התוכנית הברורה שלה. היא מבקשת לשדך אותה למהדי מהשכונה, בעל מוסך ואושיה חברתית מקומית, וכך להשאיר את זיינפ לצידה, ולהבטיח את עתידה שלה.

my home1
זיינפ נקרעת פיזית בין שתי האמהות שלה, האמא מהשכונה והאמא ה'אשכנזית'.

אז יש כאן סטודנטית מבריקה למשפטים אבל בחורה מבולבלת שמחפשת בית מזה, ושני גברים – פארוק ה'אשכנזי' הבנאלי שלא מפגין תכונות יוצאות דופן, ומהדי, בעל מוסך ששומע מוזיקה מזרחית, שמאמץ אליו לעבודה במוסך ילדים מהרחוב, שמאכיל הומלסים ועוזר לעניי השכונה, מעין 'בורר' מקומי, 'גבר טוב' כמו שמגדירה אותו האמא הביולוגית של זיינפ מזה.

my home 4
פארוק האשכנזי. הוא בעיקר לא אוהב את הרעיון שזיינפ תעדיף מישהו אחר על פניו.
my home3
מהדי. השחקן היה בעברו שחקן כדורסל מקצועי ודוגמן. כאן בתלבושת המוסכניק, וכשהוא בחוץ הוא עם מעיל עור תורכי קלאסי.

למרות שיש לזיינפ שני זוגות הורים, מהר מאוד ברור שהאבות משחקים תפקיד שולי מאוד בחייה. בעיקר זיינפ נקרעת בין שתי האמהות שלה, שמייצגות שתי תרבויות שונות. אמא שלישית בסיפור היא אמו של מהדי, כי בתורכיה הכלה מצטרפת לבית חמותה והופכת לבת נוספת שלה. בקטע נפלא בפרק השלישי מסבירה אמא של מהדי לזיינפ מהי אישה אידיאלית ואיך מנהלים מערכת יחסים מושלמת לפי השיטה המסורתית. 'ראי, כלתי', היא אומרת לזיינפ, 'חיי נישואין אינם קשים כל כך, אם יודעים איך להתנהל בהם. אם הלב שלך דומיננטי יותר מהפה, אם את יותר מבינה ומכילה מאשר ביקורתית, אם את קמה לפני בעלך והולכת לישון אחריו, אם המטרה שלך היא לגרום לו אושר – תחיו יחד כמו שני פרחים. שלטי בפיך, תזדקני עם חיוך ועם סבר פנים יפות'. זיינפ ההמומה מושכת את ידה מיד חמותה ואומרת 'אני לא אדם כזה'.

my home5
זיינפ הילדה, בין שני בתים.

אמא שלי הולכת ונסוגה לשנות ילדותה המוקדמת. עד לפני כמה שבועות היא איבדה את הוריה מחדש כל יום, חיה את כאב הפרידה מהם שחל לפני שישים שנה. כעת היא במצב שבו היא שוכחת פונקציות פיזיות. היא נופלת ושוכחת לקום. היא קמה באמצע הלילה ושוכחת אם זה לילה או יום. היא מביטה בבגדים ושוכחת להתלבש. היא מביטה בי, מבינה שאני קרובה אליה, אבל לא נעים לה לשאול מי אני. לכן היא שואלת בעקיפין: את גדלת איתנו? את אחותי? ושיא השיאים: ההורים שלך נפטרו? את אחותי שמטפלת בה היא גם כן כבר לא מזהה, אבל יודעת שהיא מטפלת בה. 'היא כמו אמא שלי', היא מסבירה. בימים האחרונים היא שוכחת ללכת. היא מתחילה לשכוח לבלוע. בסוף היא תשכח לנשום. ועדיין היא במצב רוח טוב. העובדת הזרה שמטפלת בה שבה ואומרת בהתפעלות: 'היא אף פעם לא כועסת'. היא אפילו מצחיקה. כשאני ואחותי מדברות מהר והיא לא מצליחה לעקוב אחר השיחה היא אומרת 'קוקוריקו'. אנחנו צוחקות. 'למה אתן צוחקות?' היא שואלת. 'חשבנו שזה מצחיק להגיד קוקוריקו כשלא מבינים מה שאומרים' אני אומרת. אמא שלי צוחקת. 'איזה רעיון נפלא. קוקוריקו. אני אאמץ את זה'.

my home7.jpg

משקל אפרוח

השותף הזמין אז עצים לנטוע בחצר הבית. הזמין תאנה, הזמין לימון, הזמין אפרסק. העצים הצעירים הגיעו כל אחד בתוך שק של אדמה, והטנדר פרק אותם על המדרכה. נותר לנו רק למצוא דרך להעביר את שקי האדמה עם שתילי העצים, כל אחד שוקל בערך ארבעים או חמישים קילו, מן המדרכה לגינה, מפלס מעל, במרחק של כעשרים מדרגות. השותף נע סביב השקים, מנסה להזיז אותם, חוכך בדעתו. נצטרך לחכות עד שהילדים יחזרו מבית הספר, הוא פסק. הילדים היו אז בתיכון, גברברים צעירים. נגייס את כל הכוחות, ונביא גם חברים. אנחנו בכוחות עצמנו לא בנויים להרים שקים של חמישים קילו במעלה המדרגות.

ואז הגיע החבר של הבת. מה הבעיה, הוא אמר, ועשה. בלי להניד עפעף הוא הרים את שק התאנה, ככה, מקדימה, כמו שמחבקים ילד. עלה בקלות את עשרים המדרגות. חזר וירד והעלה את שק הלימון ואת שק עץ האפרסק. אנחנו הבטנו בתופעת הטבע הזו. החבר של הבת היה איש מזן אחר. נצר לשושלת של אלופי איגרוף, בעצמו אלוף הארץ לנוער. הסיפורים על משפחתו חזרו לרוסיה ואוזבקיסטן, משפחה של מתאגרפים-משוררים וציונים עם פאתוס. הוא עצמו נטש את האיגרוף אחרי שזכה באליפות הארץ לנוער, כי אבא שלו אמר שאיגרוף זה מקצוע לא בריא במיוחד לטווח הארוך, וצריך לפרוש בשיא. האב, שזכה בתחרויות איגרוף רבות, הכיר היטב את הסיפורים על המתאגרפים הכבדים שחוטפים פרקינסון בגיל צעיר. אם היום הוא לא בן אדם בריא במיוחד, נדמה לי שזה יותר בגלל כמויות השתייה המדהימות שהמשפחה הזו צורכת, אבל מה אני מבינה. 'זה עשה לי רק טוב', סיפר לי החבר של הבת, לימים האיש שלה. 'הייתי ילד בעייתי שמבלה ברחובות ומחפש לריב, והאיגרוף לימד אותי כמה כוח יש לי ואיך להשתמש בו נכון. למדתי משמעת. למדתי לתעל את האלימות לאפיקים לגיטימיים. אף פעם אחר כך לא הסתבכתי, וזה עשה לי נפלאות לביטחון העצמי שלי'. עבורי זה היה כמו הצצה מופלאה לעולם זר ומוזר, יהדות שרירים עם שירים רוסית. שני הדודים של האיש של הבת שלי הם משוררים מוכרים בשפה הרוסית עד היום, ואחד מהם גם מבצע את שיריו בקול ערב בחוגים הנכונים. השני נפטר לא מזמן, ובשבעה קיבלתי את ספרו, מתורגם מרוסית, בהוצאה מכובדת. 'תקראי, תקראי', מבקש ממני אחיו של הנפטר, אבא של החתן שלי. 'מעניין אותי מה תחשבי על זה'.

הנכדה הבכורה רצה עם אביה והולכת איתו לאימון. ילדה צנומה בכיתה ב', היא מצאה את כפפות האיגרוף שלו, והחליטה שגם היא רוצה. אבא שלה התחיל לאמן אותה. תוך זמן קצר היא החלה להשתתף בתחרויות, והנה, היא משתתפת בתחרות האיגרוף האזורית למשקל שלה, משקל אפרוח. עלינו אסרו לבוא, אבל את הסירטון שלה מתאגרפת בזירת התחרות שלחה הבת שלי בווטסאפ המשפחתי. הסרטון מראה אותה נלחמת עם ילד בן 8, פחות או יותר בגודל שלה. במבט ראשון קצת נבהלתי. הילד היה אגרסיבי מאוד, תוקף אותה שוב ושוב עם מכות לפנים, דוחק אותה לפינה. אחרי כמה סיבובים כאלה השופט הכריז על התוצאה: תיקו. הוא החזיק את הידיים של שני הילדים והרים אותם למעלה. הנכדה שלי והילד שמולה זכו שניהם באליפות האזורית למשקל אפרוחים. כל אחד מהם קיבל מדליה וגביע. הרמתי גבות. חשבתי לעצמי שטוב שאני לא הסבתא של הילד השני, אחרת ודאי הייתי כועסת על השופט המוטה הזה, כי הילד השני היה טוב יותר בעיני. אבל במבט שני בסרטונים ראיתי את מה שפספסתי במבט הראשון: הנכדה לא ויתרה. חטפה והמשיכה, חטפה והחטיפה. חלק גדול מהאיגרוף הוא לדעת לחטוף מכות, ולא לוותר. היא קלה וזריזה מאוד על הרגליים, ומכות רבות של הילד שממול נגמרו באוויר. היא סבבה סביבו כמו דבורה, ואפילו עקצה פה ושם. הוא היה ודאי תוקפני יותר, אבל היא נלחמה חכם יותר. אולי בכל זאת השופט פסק נכון, והיא זכתה לא רק בגלל שהיא בת למשפחה ההיא של אלופי איגרוף.

boxing 2019
המתאגרפת (משמאל)

and now for something completely different

נכדה2 עולה השנה לכיתה א'. בשנה שעברה עלתה הנכדה הבכורה לכיתה א', וכבר התקבעו להם כמה מנהגים. השותף לקח אותה לטיול אישי לרמלה, מחוזות ילדותו, לראות את בית הספר שבו הוא למד בכיתה א', להסתובב בעיר, להראות לה את הרחוב שבו גר, את השוק. נכדה בכורה היא ילדה פקחית וסקרנית, קוראת כבר ספרים שלמים לבד, מתעניינת ושואלת שאלות לא קלות. קל לתקשר איתה והיא מבינה דבר מתוך דבר. השנה היא נזקקה גם למשקפיים, ובניגוד לאמה שרצתה עבורה מסגרת צבעונית עליזה בחרה מסגרת מתכת מבגרת שמוסיפה לה טאץ' אינטלקטואלי גם למראה. היא שומעת שיחות של מבוגרים ומבינה הכל, וגם באנגלית כבר אי אפשר להסתיר ממנה דבר. השנה הוא לוקח את נכדה2 לסיבוב דומה. הוא חוזר כולו פליאה. נכדה2 חיה בעולם אחר לגמרי. על כל שאלה ששאלתי אותה היא ענתה ב'לא יודעת', הוא אומר. בשוק של רמלה היא קוראת לו 'גברת עם סלים', ומגחכת כשהוא קונה חבילת תאנים ובננות 'אמרת שלא תקנה עוד'. אחרי שהם הולכים לבית הספר שבו הוא למד שהפך בינתיים למבנה משרדים הוא שואל אותה אם היה מעניין והיא מגיבה ב'לא' לאקוני וכנה. אחר כך הם הולכים לבריכת הקשתות, אבל כשהם יורדים במדרגות למטה היא מסרבת לעלות על סירה כדי לשוט בין הקשתות, ואי אפשר לשכנע אותה לשנות את דעתה. אני לא מבין אותה, נאנח השותף.

נכדה2 היא ילדת פרא מיוחדת. יש לה סגנון משלה. רוב הזמן היא מסתובבת יחפה, אבל כשהיא נועלת נעליים הן צהובות. יש לה קשתות עם סרטים בשיער הפרוע שמדגישות את הפסים הבהירים שהשמש צרבה בתלתליה. היא לא אוהבת דברים ורודים ולבבות של בנות, ומסרבת לשחק לפי הכללים. 'היא יפה ברמה של דוגמנית' אומרת קרובת משפחה שרואה אותה ואני מסכימה. ילדים אחרים מחפשים את קרבתה, אבל יש לה קפריזות. 'חגגתי לה פה יומולדת קטן, עם שלוש חברות, פיצה, סרט ולישון, אבל היא היתה מפלצת קטנה כל היום לפני היומולדת, רבה עם כולם ועשתה מלא בעיות', מספרת הבת באנחה, 'היא כמו פצצה מתקתקת'.

גם לי כבר יש מסורת משלי לעלייה לכיתה א'. כמו שעשיתי שנה שעברה לאחותה, אני מכינה לה 'צוקר טוטה' – קונוס גדול ובו כל מיני דברים טובים לבית הספר וגם ממתקים. זו מסורת שמקורה בגרמניה במאה השמונה עשרה. סבתא שלי הכינה קונוסים כאלה לנכדים (אם כי אנחנו, שגרנו בירושלים ולא לידה בקיבוץ לא קיבלנו), וכעת גם אחותי הגדולה וגם אני ממשיכות את המסורת לנכדים שלנו. אני הולכת לחנות לכלי כתיבה ולחנות יצירה ולחנות משחקים ובוחרת עבורה עפרונות צבעוניים מיוחדים שמרטיבים אותם והם מציירים כמו צבעי מים וגם עפרונות צבעוניים רגילים, מחדד בצורה של ארנב, מחקים, דבק, מספריים. אני מכניסה לצוקר טוטה גם משחקים להפסקה, גומי, חבל גדול לקפיצה בהפסקה, ארוך כזה שמחזיקים בו שני ילדים ושהיתר קופצים עליו. אני מוסיפה מחברת מיוחדת עם עטיפה עדינה, ובלונדון, בחנות של המוזיאון הבריטי אני מוצאת עיפרון שחור מיוחד מעוטר בכתר של המלכה. אני מוסיפה גם את הממתק האהוב עליה, שוקולד 'בלונדי' לבן עם תוספת של שבבי קוקוס מושחמים. אנחנו מביאים לה את הצוקר טוטה ביום שישי האחרון של אוגוסט והיא שמחה. היא לא אומרת דבר, אבל שופכת את התוכן על השטיח, ומביאה את התיק החדש עם קישוטי הפלמינגו שקיבלה מהסבא/סבתא מהצד השני ומארגנת בו את הדברים. אני מצלמת אותה מחובקת עם הצוקר טוטה.

zuckertute
ברלין, 1925

zuckertute2.jpg

ביום הראשון ללימודים הבת מתקשרת. בלילה פרצו לבית שלהם. לקחו מחשב. לקחו מפתחות של הבית ושל האוטו, אבל לא גנבו את את האוטו, והשאירו את צרור המפתחות על מכסה המנוע. לשכנים פרצו גם כן ולקחו להם את האוטו, אולי כי לאוטו שלהם לא היה קודן. גנבו את תיק כיתה א' של נכדה2. הנכדה בוכה כל הבוקר.

אנחנו מתגייסים לשחזר את התיק. הצד השני קונה את התיק עצמו, ואני הולכת לעשות סיבוב שני בחנויות. אני קונה מחדש את הצבעים, מוסיפה גם חבילת עפרונות בצבעים זוהרים. חבל, גומי, מספרים, ומוסיפה גם מספריים שגוזרות בדוגמה של זיגזג וטייפ וושי מיוחד עם דוגמה. רק את העיפרון המלכותי מהמוזיאון הבריטי אני לא יכולה לשחזר, אבל מוצאת עפרון מיוחד אחר. הילדה ממש שמחה. איך היה לך הטיול עם סבא ברמלה? אני שואלת את נכדה2, והיא עונה 'היה ממש כיף'.

סרט ורוד

'רוצה לבוא להקרנה של הסרט בבני ברק?' שואלת אותי אחותי הצעירה ומוסיפה: 'צריך להתחפש לחרדיות'.

הבת של אחותי שחקנית. מגיל 6 היא משתתפת בסרטים, וכמו בקלישאה על שירלי טמפל, את רובם הגדול היא לא יכולה לראות בגלל גילה הצעיר. יש לה איכות כריזמטית של כוכבת אמיתית, והיא מסוגלת להגיר דמעות משכנעות תוך שניה. היא פוטוגנית מאוד, והמצלמה מתה על צילומי העיניים הגדולות שלה בקלוז אפ כשהן מתמלאות בדמעות. בשנה האחרונה נסעה איתה אחותי לאוקראינה לצילומי סרט שואה 'מבוסס על סיפור אמיתי'. האחיינית משחקת שם את טובה'לה, ילדה שהצילה את אחותה בשואה. 'הזוי כאן', מדווחת אחותי מהקור, 'כל הסרט רק נשים בלבד'. השחקניות נשים; הקלגסיות הנאציות נשים בלבד; המבריחה שלוקחת את טובה'לה ואת אחותה ביערות אישה; היהודיות שהולכות ברחוב בגטו במעילים אפורים כבדים וטלאי צהוב נושאות מזוודות מלבניות חומות ומסתתרות בחדר הסודי בזמן האקציה הן אך ורק נשים. בסיפור המקורי טובה'לה הצילה את אחיה, אבל בסרט האח עובר מטמורפוזה לאחות. מסתבר שיש ז'אנר כזה במגזר החרדי, סרט של נשים בלבד שמיועד לצפיית נשים בלבד. ההפקה מקצועית לגמרי, הבמאית היא חוזרת בתשובה שיודעת מה היא עושה, שחקניות ראשיות ישראליות שהובאו מהארץ, והרבה ניצבות אוקראיניות שמלמדים אותן שורות בפולנית. הצלם גבר. אחותי מתרשמת מהמקצועיות של השחזור, הבגדים, הבית על אביזריו, קרון הרכבת. האחיינית שלי שחקנית מנוסה ואמיתית, וכשהילדה שמשחקת את אחותה הקטנה מתפנקת ולא משתפת פעולה בקור ובגשם האוקראינים, האחיינית מדברת איתה ומצליחה לשכנע אותה לבצע את הסצינות. 'לא יודעת מה היינו עושים בלעדיה', מודה המפיקה החרדית לאחותי.

בארץ, הם מצלמים מפגש בין טובה האמיתית, כיום זקנה בת 85, ובין האחיינית שמשחקת אותה. אולם לשם כך הם רוצים שהיא תתחפש לחרדית. המפיקה מביאה לה שמלה ורודה סגורה עם שרוולים ארוכים וקולעים לה את השיער בתסרוקת צמות חרדית. גם המפגש מבוים לגמרי. במסווה של קטע דוקומנטרי האחיינית מקבלת 'תפקיד', שורות שעליה לדקלם, שאלות לשאול, ואפילו מתנה שהיא אמורה להגיש לטובה האמיתית. מסתבר שאסור שהקהל החרדי ידע שיש חילוניים. ודאי אסור שידע שהשחקנית הראשית חילונית. אחותי נסערת. האחיינית כועסת. 'אם הם רוצים שאפגש איתה, אבוא כפי שאני', היא אומרת, ילדה חמודה עם מכנסי ג'ינס קרועים וחולצת גופייה. 'את כל הכסף שלי השקעתי בפרוייקט', מתחננת המפיקה החרדית, בחורה בת 25. אחותי משתכנעת, והאחיינית משחקת את תפקיד השחקנית החרדית.

סרט חרדי לא מופץ בין בתי הקולנוע. המפיקה שהבטיחה לאחותי הקרנה מיוחדת לבני המשפחה של השחקניות דוחה את האירוע מיולי לאוגוסט ל'אחרי החגים'. היא לא משחררת קטעים מהסרט. רודף אותה הפחד שקטעים מהסרט יגיעו לידיים הלא נכונות, או גרוע מכך, לרשת. אחת השחקניות מגלה שהסרט מוקרן באולמות סגורים לנשים בלבד בבני ברק. במודעה שאחותי שולחת לי כתוב:

חדש! המופע שמטלטל רבבות הקיץ הזה…

                                     שחזור אותנטי בהפקה חסרת תקדים

                                      צולם באירופה באתרים היסטוריים,

    סיפור אמיתי ותחקיר מעמיק בהפקת אנשי מקצוע מהארץ ומחו"ל חבר ליצירת איכות מוקפדת.                                        מופע שנוגע עמוק בעצב וגם בכאב.

                                   יחד עם הדמעות תצאי עם מטען עוצמתי.

                                  מפגש מסעיר עם הגיבורה. סרט עלילתי מעצים,

                          מופע כינורות ענק בשירת אמונה נצחית (וציור של כינור קטן)

                                                    כניסה לנשים בלבד

אין מכירת כרטיסים חופשית. את הכרטיסים יכולים לרכוש רק תושבי בני ברק דרך העיריה. אחותי מתקשרת למפיקה שממש נכנסת לפאניקה. אל תבואי, היא מבקשת-דורשת מאחותי. זה אירוע סגור והוא מלא לגמרי. אין לי כרטיסים עבורך.

יאללה, נלך. אני אומרת לאחותי. אני פותחת את ארון הבגדים. יש לי שמלה שחורה ארוכה, אלא שהיא בלי שרוולים ויש לה שסע עמוק מאחור. אני לובשת מעליה חולצת כפתורים עם שרוולים ארוכים וסוגרת את הכפתורים עד הצוואר. מוסיפה גרביונים ונעליים סגורות. אחותי לוקחת מהארון של אמא שלי שמלה ארוכה ועליונית. אני מכניסה את כל השערות לתוך כובע ברט שקניתי פעם בברלין. לאחותי אני מביאה מטפחת ראש אפגנית, מאלה שמביא לי מהמרגל הגרמני שנוחת בארץ לביקור כל קיץ. אנחנו הולכות להגיד שלום לאמא שלי. 'אבל מי את?' היא תוהה כשהיא מביטה באחותי: הקול קול אחותי, אבל כיסוי הראש והשמלה והגרביונים ונעלי הבובה הן של מישהי אחרת לגמרי. אנחנו צוחקות, מצטלמות יחד בתחפושת, ויוצאות לדרך. התלבושת החרדית מבגרת אותנו לפחות בעשר שנים. אחותי מביטה לצדדים, מפחדת שהמפיקה תזהה אותה ותגרש אותנו. תרגעי, אני אומרת לה, אני עומדת לידך, את אחותי, ואני לא מזהה אותך. מדהים מה שכיסוי ראש ושמלה צנועה וחסודה עושים לאדם.

בכניסה לאולם הספורט שהוסב לקולנוע מסבירות לנו הנשים שאת הכרטיסים אפשר היה רק לקנות מראש דרך העיריה, אבל אנחנו עומדות בתור בין כולן. כמו שהבטיחו לנו מגיעות נשים שמנפנפות בכרטיסים ושואלות 'מי רוצה לקנות כרטיסים?' ואחותי ואני משלמות את המחיר המלא, 30 ₪ לכרטיס. אף אחד לא בודק בכניסה אם אנחנו באמת חנה ולאה ששמותיהן מודפסים על הכרטיס. האולם הולך ומתמלא. חרדיות מכל הסוגים – עם פאות בלבד, עם פאות וכובעון סרט קטן מעליהן; עם מטפחת; עם כובע סרוג עגול. ילדות, נערות, נשים וזקנות. חלקן מגיע עם עגלות ועם תינוקות על הידיים. אני מזהירה את אחותי שלא תעז להוציא את הפלאפון. כולן מסביב עם טלפונים כשרים מהדור הישן, והשיחות מתנהלות בעברית וגם ביידיש. כשהאולם מלא לגמרי, קרוב לאלף נשים, האורות כבים והמפיקה עולה על הבמה, באיחור חרדי מקובל של חצי שעה.

המפיקה מציגה את הסיפור. על הבמה עולות 7 נערות חרדיות עם שמלות לבנות וצמות מגולגלות על הראש בסגנון בית קטן בערבה. האישה החרדית שמנגנת על הפסנתר שרה 'אני מאמין' ו'נפשי, נפשי', ואלף הנשים בקהל מצטרפות לשירה. ברקע מוקרנות תמונות של ציפורים נודדות עם צבעי שקיעה שמתחלפות בתמונת יער ירוק ופלג מים מפכפך. הנערות שולפות כינורות ועושות צעדים מתואמים קטנים ימינה ושמאלה. אני מניחה שזה ריקוד. הסרט מוקרן. זוהי שעה ארוכה של מסחטת דמעות מסוגננת, אבל כיף לי לראות את האחיינית בוכה בבית עם 'אמא' שלה, בוכה ברחוב עם אחותה, בוכה כשהיא מסתתרת במחבוא סודי בגטו, בוכה ברכבת. השיחזור התקופתי באמת מעולה. אחרי ההקרנה המפיקה חוזרת לבמה ומספרת על 'ההווה'. על המפגש המרגש בין טובה'לה הקטנה – כך היא קוראת לאחיינית השחקנית שלי, ואף פעם לא מזכירה את השם שלה ולא של שאר השחקניות, ובין טובה האמיתית. היא מתארת את ההתרגשות, את הבכי (כן, שוב) הספונטניים לגמרי, את החיבוק שלהן, ואת האמונה הגדולה של שתיהן. בסוף מאיר זרקור חזק אישה שיושבת בקהל. טובה האמיתית יושבת וצופה בטובה האמיתית בסרט הדוקומנטרי רואה את טובה'לה הקטנה משחקת אותה בסרט השיחזור. אנחת התרגשות קולקטיבית ומחיאות כפיים סוערות מטלטלות את כל הקהל שקיבל תמורה הולמת לגמרי לכספו, בערב הקיצי המהביל הזה בבני ברק.

אחותי ואני נפלטות החוצה עם גלי הנשים, ונכנסות לאוטו. שתינו מסירות את כיסוי הראש החם ומטלטלות את השיער באוויר. קשה לתאר את תחושת ההקלה. 'השבח לאל', אומרת אחותי, 'בואי ניסע הביתה', ואני עונה לה: 'בחסדי שמיים'.

Picasso
Pablo Picasso, mujer en un sombrero, 1962

 

 

בדד, עם הזמן הבורח*

*(מתוך השיר 'בדד', עמשי לוין)

אמא שלי כותבת מכתב על דף עם שורות מבלוק מכתבים, ומשאירה אותו על שולחן המטבח. המכתב כתוב היטב, לפי כל כללי השפה שאותם לא שכחה. אחרי הכל אמא שלי לימדה עברית בעשרות כיתות אולפן, ואלפי עולים חדשים למדו עברית תקינה ממנה. משמאל למעלה כתוב התאריך הלועזי; מימין היא פותחת במילה 'לכבוד'. אלא שהיא לא נוקבת בשם הנמען. המכתב פותח במשפט הצהרה: 'מי שרוצה להפגש אתי – אשמח לפוגשו!'. המילה הראשונה מוסטת שמאלה, וכך גם המילים בתחילת הפיסקאות הבאות. כתב היד של אמי מסודר ונאה, קל לקריאה. אמא שלי ישבה עם כל אחד מילדי בזמנו ולימדה אותם לכתוב נכון. כשאני הייתי ילדה היו מלמדים את זה גם בבית הספר: לכל אות יש צורת כתיבה נכונה. איפה פוגש קצה כלי הכתיבה את הדף;  לאיזה כיוון מושכים אותו; מלמעלה למטה (ג', ו', ז', נ') או מלמטה למעלה (ט', ל', ש'), או מלמעלה למטה ושוב למעלה ולמטה (מ'); אותיות שכותבים מהקצה השמאלי ימינה (ב', ד', כ', ס', פ', ר') או מהקצה הימני שמאלה (ע'); ואותיות שמורכבות משתי משיכות קולמוס (א', ה', ח', ק', ת'). כתיבה תמה קראו לזה פעם, אמנות נכחדת. אמא שלי פונה ל'אורח' שלה, שפוקד את דירתה בהעדרה, ומפצירה בו להיפגש.

כמובן שאין אורח כזה. האורח הוא ההסבר של אמא שלי לדפים הצבועים בחוברות הציור שאחותי קונה לה, זה שממלא דפים רבים בצבע. היא לא משתכנעת מההסבר של אחותי שהיא עצמה ציירה את הציורים, כי היא לא זוכרת שעשתה זאת, והיא פונה להסבר ראציונלי אלטרנטיבי. לאמא שלי יש חבר דמיוני. לפעמים היא גם שומעת אותו מדבר. ורק חבל לה שהוא פוקד את ביתה בשעות שהיא איננה, מסרב לפגוש אותה, אולי היה מפיג מעט את בדידותה.

הבדידות הקשה היא חוויה סובייקטיבית שממשיכה ללוות את אמא שלי כל חייה. בשבת אני קופצת לבקר אותה, וכשאחותי ואני יוצאות איתה לסיבוב בשכונה ויחד אנחנו יושבות על ספסל בגינה אני מנסה לברר את מקור תחושת הבדידות. נכון, אמא שלי היא בת יחידה, ילדת נס שנולדה לזוג שהתחתן בגיל מבוגר – לאב בן חמישים ולאם בת ארבעים שלא חשבו שיהיו להם ילדים ולא האמינו שזה קרה להם. בדור שלה היו מעט מאוד משפחות עם ילד אחד. בכל זאת הייתה לה משפחה מורחבת, גם אם מצומצמת למדי. לא היו לה סבים וסבתות, והיא מספרת שהיתה 'צדה' זקנים אקראיים ברחוב ומדמיינת שהם הסבא או הסבתא שלה. אבל היו לה שתי דודות מצד האם, וגם בני דודים. ובעיקר אמא שלי יצרה לעצמה משפחה גדולה. יש לאמא שלי ארבעה ילדים, 16 נכדים, ו20 נינים נכון לעכשיו. היא מוקפת אהבה. גם איבוד הזיכרון שלה אינו קשה לה מדי. 'השרתי מעלי את כל הזכרונות, ואני מרחפת, קלילה וחופשיה' אומרת אמא שלי, ומלווה את מילותיה בתנועה של מי שמוחה מעל עצמו מטען כבד. כל יום היא הולכת למועדון הקשישים מעבר לכביש ומבלה שם בפעילויות שהיא אוהבת, ואחר כך חוזרת הביתה, שם היא נעזרת באחותי ומשפחתה, פוגשת את הנכדים וגם אורחים שמגיעים לאחותי ובאים לומר לה שלום. היא מודעת לכל זה, קוראת לאחותי וגם לי 'מלאכים שלי', ועדיין חוזרת על המנטרה הקבועה: 'אני גדלתי לבד. לא היה לי אף אחד'. זו גם הסיבה לדעתה לכך שהארוס הראשון שלה, אהבת חייה, נקטף בתאונת אופנוע כשהיה בצבא. הארוס היה ניצול שואה מרומניה, אוד מוצל מהתופת, שכל משפחתו נספתה בשואה. אהבת חייה של אמי היה שוטר צבאי יפה תואר שרכב על אופנוע שהנפיק לו הצבא. אמא שלי היתה עולה על האופנוע שלו מאחור, ויחד, מחובקים היו דוהרים אל עבר האופק. אבא של אמא שלי לא אהב אותו. הוא לא היה מלומד ולא היה לו כלום, לא ייחוס ולא רכוש, לא מועמד טוב לשאת את הבת היחידה והמופלאה שלו. הוא ביקש מהארוס לכתוב לו את סיפור חייו, והארוס פרס את סיפורו הקשה על פני מספר דפים כתובים בצפיפות: איך עלו מרומניה לארץ בשנות השלושים, איך גרו כאן אך לא נקלטו, איך חזרו לרומניה, איך השואה מחקה את הכל. אבא של אמא שלי לא השתכנע. הוא התנגד נחרצות לנישואין הללו. אמא שלי ואהובה תכננו ללכת ולהתחתן אצל הרב הצבאי, חתונה ללא ההורים וללא המשפחה. אלוהים של אמא שלי כנראה הסכים עם סבא שלי, וגם הוא העדיף שתינשא לאבא שלי, שהגיע עם משפחה שלמה וגם היה אינטלקטואל וסטודנט בדרך לדוקטורט, אפילו אם גם הוא, יוצא קיבוץ, היה חסר רכוש. אהבת חייה של אמי נהרג בתאונה כשהיה בדרך לרב הצבאי לקבוע את תאריך הנישואין שלהם. הכאב על לכתו של אהבת חייה עדיין חי בה, גם אם שכחה את שמו.

עוד אני תוהה עם אחותי למה היא מרגישה ככה, ואחותי מודה 'גם אני מרגישה בודדה'. כאן אני כבר ממש לא מבינה. אחותי היא הצעירה בין ארבעה אחים, וביני לבינה יש פער של חמש שנים. האם תחושת הבדידות עוברת בירושה? אולי אמא של אמא שלי, סבתא אנה, היתומה שנזרקה לחלל העולם בגיל צעיר והיתה צריכה לפלס את דרכה בעצמה, הורישה לה את תחושת הבדידות בגנים, וזו עברה גם לאחותי. אני יודעת שאני מעולם לא סבלתי מצער הבדידות. להיפך. כשנסעתי לבדי לשבתון לחו"ל לפני חמש שנים חגגתי את העובדה שלראשונה בחיי אני גרה לבדי. נהניתי מכל רגע, מהחופש הטוטאלי לבלות בספריה עד שהעיניים צורבות, לצאת לטיולים רגליים ארוכים, לבקר במוזיאונים, לא להתחשב באף אחד, לא לתת דין וחשבון לאף אחד. אולי זה לא חכמה כשאת לא באמת בודדה, כשהשותף מצטרף אחת לשבועיים שלושה לסוף שבוע, כשאני משוחחת עם הילדים ויודעת שזה מצב זמני שיחלוף ואשוב להמולה המשפחתית הרגילה בארץ.

מכתב מאמא לחבר דמיוני_LI

יום העצמאות. ערב.

נכדה2 (בת 5.5) מצטרפת אלי לסיבוב קניות קצר לפני יום העצמאות. היא בוחרת את הדגנים המועדפים עליה לבוקר שלמחרת (דגני קינמון) ושתי חבילות גלידת בן אנד ג'ריז, שוקולד ווניל עם טופי. כשאנחנו חוזרים הביתה אני רואה בחניה מכונית ובה הדודים שלה מהצד השני, ממתינים לאסוף את בתי ואת חתני למסיבה. איפה הבת שלכם? אני מתעניינת בנימוס. היא אצל אמא שלה. מסכנה אמא שלי, מוסיפה האישה, מצפה לה ערב לא קל. הקטנה בדיוק למדה לעמוד אבל לא לשבת, וכל התרוממות שלה מסתיימת בהתאבדות שיעית. אני ממלמלת משהו בלתי מפוענח מתחת לשפה, וממהרת הביתה. ערב יום העצמאות. שיחררנו את כל הילדים שלנו על בנות ובן זוגם למסיבות, ואני והשותף אחראים לבד, לראשונה, על כל שמונת הנכדים שלנו.

מי רוצה גלידה? אני מכריזה בקול. כולם רוצים. נכדה1 (בת 7) ונכדה2 (בת 5.5) הן אחיות, ויחסית גדולות. כשהן לא רבות ביניהן או מרימות את אחותן הקטנה, נכדה8 (בת 1 וקצת) בניגוד לרצונה, אני יכולה להעזר בהן. תארגנו תור, אני מבקשת מהן, כמו בחנות. לא מוכנה לחלק גלידה כשהם מצטופפים ומנופפים בידיים וקוראים בקול מה הם מעדיפים כמו גוזלים פעורי פה בקן. די מהר הן מארגנות את הילדים בטור ארוך, לפי הגיל, מהקטנה לגדולה. כולם רוצים משני הטעמים חוץ מנכדה2. היא מיוחדת, בהגדרה. היא מעדיפה רק וניל עם טופי. נכדה8 יושבת עלי ואני מאכילה אותה גלידה בכפית. נכדה8 אוכלת יותר מכל היתר. היא פצפונת. אולי היא עוברת עכשיו קפיצת גדילה. היא כמו הזחל הרעב, אומרת נכדה2: היא זוללת תפוח, 2 אגסים, אורז, בשר, עוגה וגלידה ועדיין רעבה. המממ, אני אומרת, אולי בסוף תהפוך לפרפר. 'לא!' מוחה נכדה1. היא תהפוך לשמנה.

כמה ילדים נכנסים לאמבטיה אחת? האמבטיה שלנו משולשת וגדולה, כמו אמבטיה וחצי. 7 נכדים משתחלים מהבגדים וקופצים לתוכה. 'באבלס!' מבקשת נכדה7 (כמעט שנתיים), שגדלה על שלוש שפות. אני עורמת את הבגדים שהושלו בשלוש ערימות לפי המשפחות. את הסנדלים והנעליים אני מסדרת מחוץ לאמבטיה, ממילא עוד מעט כל הרצפה תוצף מים. התאום (בן 2.5) נלחץ מהביחד הצפוף ואני ממהרת לחפוף לו את הראש, לשטוף את הגוף ולהוציא אותו החוצה לשותף. השותף לוקח את החבילות אחת אחת, מנגב ומלביש בחדר. הכלל הוא שמי שבוכה מוצא החוצה, ולכן כולם צוהלים ומתהוללים. אסור לקפוץ! אני מזהירה את נכדה7 שמתישבת על קצה האמבטיה וקופצת לתוכה. תוך כדי האמבטיה משתחררת הגומיה של הקוקו שלה ונעלמת במים. ממילא היא לא נותנת לי לסרק אותה. 'לבד!' זו המנטרה החוזרת שלה, והיא מתעקשת להתלבש לבד, לנעול לבד את הסנדלים, ואני מכוונת אותה במילים: תכניסי את הראש לכאן, לא את היד. זה הסנדל של הרגל השניה. עכשיו תסגרי את הרצועה. יפה מאוד! נכדה1 ניגשת לתיק ולוקחת שמלה חגיגית. זה מה שאת לובשת בלילה? אני תוהה. ודאי, היא עונה. הכלל אצלנו הוא שבערב לובשים את הבגדים של מחר והולכים איתם לישון. אני מחייכת. אני המצאתי את הכלל הזה כשלי היו 4 ילדים קטנים. כשהאמבטיה מסתיימת, אחרון הילדים מוצא החוצה למגבת עוטפת והמים ניגרים במערבולת לתוך חור הניקוז, אני רטובה לגמרי, לא ברור אם מזיעה או ממים. כנראה גם וגם. אני מתיישבת לסרק את נכדה1. יש לה שיער ארוך ומתולתל, ולוקח די הרבה זמן לפרום את הקשרים.

השותף מאכיל. לפני שהגיעו אלינו התקשר לנכדה1 והתייעץ איתה מה להכין. רגע, מתארגנת הילדה, מדברת עם אחותה ועם אחיה וחוזרת אליו: תכין גם המבורגרים וגם נקניקיות, אבל לא חריף, ופסטה, אבל את הרוטב תשאיר בצד, כי נכדה2 אוהבת פסטה בלי רוטב בכלל.

אחרי האוכל אנחנו פורסים מזרון זוגי על רצפת הסלון. שלושת הנכדים הבנים יישנו עליו הלילה, אבל בינתיים הוא משמש מצע לקפיצות והשתוללות. הילדים עולים על כורסאות ומזנקים למזרון, עושים סלטות ומתגלגלים עליו. בצד, נכדה1 קוראת בקול ספר לתאומים ולאחיה שבחר אותו. לאט לאט אני מתחילה להשכיב את הקטנות לישון. נכדה8 נכנסת לעריסת התינוק בחדר. אני מדליקה את האור הקטן, כדי שלא יהיה שם חשוך לגמרי, נותנת לה מוצץ, ומניחה איתה במיטה את הארנבת המרוטה שלה. היא מוחה כשאני יוצאת מהחדר, אז אני נשארת איתה עוד קצת. בינתיים נכדה2 פורשת מהחבורה והולכת לישון במיטת הנוער באותו החדר. 'אני אוהבת לישון', היא מגדירה את עצמה. מתכסה בשמיכה ועוצמת עיניים. אני נותנת לה נשיקה ועוזבת את החדר, יודעת שנכדה8 רגועה כשהיא איתה בחדר. אחר כך אני לוקחת את נכדה7, ומניחה אותה בלול נפתח בחדר השני. 'כרית?!' אומרת שואלת נכדה7 ומשתרעת על הכרית כולה, התלתלים שלה פרוסים משני צדי ראשה. גם היא לא אוהבת כשאני עוזבת את החדר, ואני מרגיעה אותה על הידיים, עד שהעיניים עצומות, ומניחה אותה בזהירות בחזרה בלול. הבאה בתור היא התאומה. אותה אני לוקחת לחדר הבנות ומשכיבה אותה על מזרון קטן בפינה. היא בוחרת לישון עם בובה של וודי, וליד המזרון אני מניחה כרית, כדי שלא תתגלגל ממנו לרצפה. בסלון השותף כיבה את האור והוא מספר סיפור לשלושת הבנים. נכדה1 לוקחת ספר, יושבת על שרפרף וקוראת בשירותים, המקום היחיד בבית שבו יש כעת אור. התאום בוכה. אני לוקחת אותו על הידיים למרפסת, מראה לו את הכוכבים. מראה לו את אורות הבתים, את העצים, את המכוניות החולפות ברחוב. לוקח לו זמן רב להרגע, ואני מחזירה אותו למזרון הבנים בסלון. הבית חשוך ויחסית שלֵו. נכדה1 פורשת סוף סוף לישון גם היא, מחליפה את הכרית שלה בכרית הגדולה שהנחתי לצד המזרון של התאומה. נכד3 (בן 4) שוכב על המזרון בסלון, עיניו פקוחות לרווחה. כואבת לי הרגל, הוא אומר לי. אני מעסה לו את הקרסול הכואב. שאשים לך משחה? אני מציעה, יודעת שזה לא ייגמר בלי פלסיבו. אני שולפת מן המקרר שפופרת של ג'ל אלוורה. זה ירגיש לך קצת קר, אני מזהירה, אבל ירגיע את הכאב. הפלא ופלא הג'ל עושה את שלו. אחרון הנכדים ישן.

למחרת בבקר אני מארגנת קעריות עם דגני קינמון. אני ניגשת לנכדה7 שקוראת לי מהלול. כשאני מרימה אותה אני רואה שכף יד אחת שלה נפוחה. לגמרי לבד היא השחילה את הגומיה של הקוקו על פרק היד, כמו צמיד, והגומיה חסמה את זרימה הדם ליד במשך כל הלילה. אני מתקשרת לבן. שמע, אני אומרת לו, בלי לחץ. הילדה לא בוכה, היא משתמשת ביד כרגיל, הטמפרטורה של שתי הידיים אותו הדבר, אבל יש סימן שלא יורד, והיד נפוחה. אני שולחת לו ולאשתו תמונות של היד. השותף מתעצבן עלי: זה שום דבר, למה התקשרת. כי אני הייתי רוצה שיתקשרו אלי, אני עונה, וגם שלא יכעסו אחר כך שלא עידכנתי בזמן אמת. את חושבת כמו עורכת דין, אומר השותף.

הבוקר שולח הבן תמונה של נכדה7 צוהלת ושמחה בשיער מפוזר בווטסאפ המשפחתי וכותב: אחרי שניסתה לעשות לעצמה נמק ביד עם הגומיה, החלטנו לספר אותה קצת.

Geoff McFetridge
Geoff McFetridge, Meditallucinations

הסדר שאחרי ה'סדר'

'אחרי הבחירות' אומר השותף, כמו שאומרים 'אחרי החגים', או כמו שזה נשמע לי 'אחרַי המבול'. כמו ב'סברי מרנן', בענייני ה'סדר' הילדים שלנו מסונכרנים, שנה אצלנו ושנה אצל הצד השני, והשנה זה אצלנו. מה שאומר שנארח 4 ילדים, 3 בני זוג, 8 נכדים מהגדולה בת השבע עד הקטנה בת השנה. אחד אלוהינו. והזמנתי את אמא שלי, אומר השותף, ואת אחותי ובעלה ושלוש הבנות שלהם. שנזמין גם את אחותך ומשפחתה ואת אמא שלך? אני מחשבת במהירות בראש. במשפחה שבה יש דתיים, 'להזמין ללילהסדה' משמע לארח כל היום, והילדים שלנו מחולקים, שניים נוסעים בחג ושניים לא. אמא שלו לא נוסעת, כלומר נשארת ללון, וגם אחותו, למרות שבעלה כן, לא. הבנות שלה בנות עשרה מפונקות. אני אולי לא במדעים המדויקים, אבל חשבון של מיטות וחדרים אני בהחלט יכולה לעשות. 'איפה?' אני שואלת אותו, והוא מושך בכתפיו: 'לא נישן'. מה לא נישן, אני מרגישה גל של יאוש וכעס גואה בי, אמא שלך לא תישן? הילדים לא יישנו? אתה לא תישן? ואני דוחה על הסף את האפשרות להביא את אמא שלי לכאוס הזה. אני כמעט בטוחה שאני שומעת את השותף מפטיר 'אשכנזיה' כשהוא מסתובב ממני וממשיך לחלק בטלפון הוראות לאמו (הוא ממנה אותה על הסלטים).

השותף הוא מהאנשים המסודרים האלה שאינם מסוגלים לסדר בצורה שטחית, ולכן חי בבלאגן וכאוס. ואילו ביני ובין אי-הסדר מתקיים הסדר של דו קיום שמהותו שטחים תמורת שלום: אני נותנת לבלאגן לכבוש שטחים, תמורת השלום והזמן שמעניקה לי ההמנעות ממלחמה בו. המשאב המוגבל ביותר שלי הוא הזמן, ואני מוכנה לשלם די ביוקר כדי שלא לבזבז אותו על מטלות סיזיפיות כמו סדר וניקיון.

'אחרי הבחירות' הוא יסדר. יש לו כבר תוכנית בראש, יתחיל בחדר עבודה שהפך לחדר הורים כשבתי ומשפחתה גרו כאן, וכרגע הוא חדר ארגזים, יעבור דרך הסלון וימיין את ערימות הספרים, וימשיך לחדר השינה ובעיקר לפינת העבודה שבו. אני למודת ניסיון. פסח נועד לאנשים כמוני, שמתעבים את הקרבן היומיומי שתחזוקת הבית דורשת. בפסח אני מאלצת את עצמי לעשות דברים שאחרים עושים כל הזמן. בזמן שאני מתנפלת על המטבח, המקרר, הכיריים, התנור, השותף ישקיע את נשמתו בסידור שולחן העבודה שלו עד שהוא יהיה מושלם.

הילאל איסלר, קנדית ממוצא תורכי, כותבת על ההבדל בין אנשים שיש להם בית של קבע, אחד ויחיד וברור, ובין אנשים של אזורי הביניים, נוודים של הלב העושים את הבית כל פעם מחדש. על האחרונים היא אומרת: "אנחנו רואים את הבית כמצב פנימי, מציאות שאנחנו לא רק יוצרים וזהו, אלא יוצרים ללא הרף. אנחנו מבינים שבית הוא מקום שאנחנו עושים, ושעושה אותנו, שוב ושוב ושוב."

רק אחרי ליל הסדר, אחרי הכאוס שהיה ככלות הכל גם מענג מאוד, וכשהמזרונים שהבת שלי הביאה נערמים בפינת החדר כמו בכפר ערבי, מגיע השותף לתחילת מימוש תוכנית הסדר, נקרא לו הסדר של קבע. אני למודת קרבות, ממתינה. סדר, לימדה אותנו מארי קונדו, אומר להפטר מחפצים מיותרים. אצל השותף אין הרבה כאלה. הוא שילוב בלתי אפשרי של נווד ושל אוגר. אני ממתינה לראות איך יראה הבית שהוא יעשה, שוב.

lets stay together
מתוך פירסומת לצמיגים Goodyear – 2014: הצמיגים והשטח נשארים צמודים

נסים ונפלאות

עומר פוליצר, כל מי שאנחנו אוהבים.jpg

מתקפת עיטושים אוחזת בי, מנערת אותי ומטלטלת את כולי. אני יודעת שהתנגדות חסרת תוחלת, ומתמסרת לה, אוחזת בגליל הניר שלפני, קורעת ממנו פיסות ניר שנערמות לגובה לצד החבילה. בין התעטשות להתעטשות אני מתנצלת בפני האורחת, דמועת עיניים. היא יושבת מהצד השני של השולחן, ומנסה לומר שאני לא צריכה לדאוג, היא רגילה מהילדים. זה לא אותו דבר, אני מוחה, וכשהיא מחבקת אותי לפרידה אני מחבקת בזהירות בחזרה, נושמת הרחק מעבר לכתפיה.

הבן הצעיר הביא לראשונה את החברה החדשה לארוחת ערב שבת. פני השותף נופלים כשהוא שומע שגם היא צמחונית. 'לפחות היא לא אלרגית לעגבניות', מנסה הבן לנחם. 'בקצב הזה תצטרך עוד שלוש חברות עד שתשתקם לגמרי' רוטן השותף, ואני יורה בו מבט אזהרה. היא גבוהה מאוד. יותר גבוהה ממני, יותר מהשותף וגם גבוהה מהבן. אני אוהבת את הגובה שלה ואת הפנים שלה, מתוקים מאוד, וגם את התסרוקת שנערמת על ראשה, מוסיפה לה עוד כמה סנטימטרים נוספים, וחושפת זוג עגילי מתכת שמתנדנדים על תנוכיה. לקח לכולנו זמן להתאבל על החברה הקודמת, שהיתה בת בית אצלנו. אני חוזרת ומשננת את המנטרה שלימדה אותי השכנה המבוגרת שלי לפני עשרים שנה, שהיתה אמא לארבעה בנים: ברגע שהבנים שלי בחרו מישהי, היא מושלמת עבורי.

ערב קודם הבת הקפיצה את הנכדה הבכורה אלינו. לעתים נדירות בלבד אנחנו מקבלים זמן איכות עם נכד אחד בלבד, בלי תחרות, מאה אחוז של תשומת לב. אנחנו משחקות במשחק המישוש. בשתי שקיות בד אטומות אנחנו מניחות חפצים זהים. לוקח לנו זמן לעבור בבית ולמצוא את החפצים המתאימים, ואני מזכירה לנכדה שהם גם צריכים להיות שונים מבחינת המרקם והתחושה. אנחנו מכניסות לכל שקית מברשת שיניים, גרב, ספל פלסטיק, כפית, חלוק נחל מהעציצים שבמרפסת, בובה, פקק שעם, כפפת פלסטיק, אטב כביסה ועיפרון. הקטנה נהנית להסתובב בבית ולהציע חפצים נוספים שיוכלו להכנס לשתי השקיות, וכך מצטרפים גם שקית סוכר וניל, גליל ניר טואלט, שתי תחתיות לכוסות, שקית ניילון ריקה ומסרק קטן. תוך כדי אגירת החפצים אנחנו מכינות כרטיסיות. על כל כרטיסיה אנחנו רושמות את שם החפץ שהוכנס לכל אחת מהשקיות. ואז אנחנו מתיישבות זו מול זו, ערימת הכרטיסיות לפנינו, יד אחת בתוך שקית הבד. אסור להסתכל.

רגע, אומרת הנכדה. נשחק בלי מנצח. בלי מנצח, אני מסכימה. היא הופכת כרטיסיה, וקוראת את הכתוב בה. שתינו מתחילות לפשפש בתוך השקית בלי להסתכל. הראשונה ששולפת את החפץ הנכון זוכה בכרטיס. את החפץ מחזירים לשקית, וממשיכים לכרטיס הבא. כשכל הכרטיסים חולקו בין שתינו הקטנה מתעקשת לספור כמה כרטיסים השיגה כל אחת. אבל אמרנו בלי מנצח, אני מזכירה. בלי מנצח, היא מסכימה, אבל בכל זאת סופרת.

אחר כך אנחנו אוכלות עם השותף ארוחת ערב שהוא הכין לפי בקשתה: פסטה עם קבנוס. חסרה לה שן קדמית, וגם השניה מתנדנדת, והיא אוכלת עם השיניים האחוריות בלבד, ושותה בזהירות מכוס של גדולים. אחרי האמבטיה אני יושבת איתה על המיטה וקוראת לה סיפור. הנכדה כבר בכיתה א', וקוראת לבד, ואפילו מקריאה סיפורים לאחיה, אבל אני לא מוותרת על האינטימיות והקירבה שבהקראת סיפור לפני השינה. אני שולפת את העותק של 'ניסים ונפלאות' של לאה גולדברג שהיה פעם שלי. לאה גולדברג כותבת בגוף ראשון, ומציגה את עצמה בשם 'דודה של שומיש', האשה ששתי שיניה הקדמיות חסרות. קל לי להסביר לנכדה למה קוראים לה כך, אבל קצת יותר קשה להסביר למה שתי שיניה הקדמיות חסרות. בימינו שוב אין רואים אנשים מבוגרים חסרי שיניים. דודה של שומיש מתעטשת, וכשהיא מתעטשת 'רועד כל הבית וכל הישנים מתעוררים ואינם יודעים מה היה פה: רעידה אדמה או פצצה?', אני מספרת, ותוך כדי סיפור מתעטשת בעצמי. אני מצוננת מאוד, ונזהרת שלא להדביק את הילדה. כל הסיפור על ניסים ונפלאות פותח בהתעטשות אדירה שכזו שהעיפה את עציץ מלכת הלילה הנהדרת מאדן החלון לרגלי דודה יוכבד ושמלתה הלבנה המכובסת והמגוהצת של מרים.

החברה החדשה של הבן היא מורה בכיתה א'. היא באה מתחום של אמנות ומחול, ומכירה את הבן מחוג ציור ששניהם השתתפו בו לפני שנים רבות. אחרי שהם הולכים אני נזכרת ששכחתי לשאול איך נוצר המפגש המחודש. לא נורא. אשאל בפעם הבאה.

girl in bed.jpg

מותו של טיטו מקסים

הוריו של השותף עלו לארץ ממרוקו הספרדית בשנות השישים, אחרי גלי העלייה הגדולים של שנות החמישים. הם דילגו על שלב המעברות והגיעו ישר לשיכון בעיר פיתוח. הם גרו בקומה ב' בדירה של עמידר בגודל 30 מ"ר עם השותף, שהיה אז בן 4, וההורים של חמותי גרו בקומה הראשונה, עם הבן הצעיר שלהם, טיטו מקסים, שהיה אז בן 20. טיטו מקסים היה פוחח ונמרץ, והתחביבים שלו היו נשים ומכוניות. מקסים היה משפץ מכוניות בעצמו, ומסתובב גאה במכונית המוסטנג הספורטיבית האדומה שלו, עם האף הארוך והזנב הקצר, כולו רעש וצלצולים, כמו הייתה המכונית באמת סוס מוסטנג והוא שריף שרוכב עליה, מלך העיירה. בכל פעם הייתה מלווה אותו בחורה אחרת, וכשבא לבקר את אחותו, חמותי, הוא היה מושיב את השותף על ברכיו, ונותן לו להחזיק בהגה כשדהר ברחובות הריקים. אני תוהה כעת אם החווייה ההיא הותירה חותם מכווה, כי השותף סירב לעשות רשיון עד שהכרחתי אותו כשהייה בסוף שנות השלושים שלו, אבל השותף לא נוטר לדוד טינה. להיפך. טיטו מקסים הצדיק את השם שניתן לו, עבר מעבודה לעבודה, שבר בסידרתיות את לבבות הנשים ונשא לבסוף אישה צרפתייה שילדה לו בן, התגרשה ממנו וחזרה לצרפת. בלוויה, אח של השותף נזכר שהחתונה השנייה שלו, עם דודה אנט, התקיימה שבוע לפני החתונה שלי ושל השותף. 'אני זוכר כי ביום החתונה של טיטו מקסים נסענו, השותף ואני הביתה, להביא משהו' נזכר האח. 'הבית היה נעול ולא היה לנו מפתח. השותף הציע לחדור לבית דרך המרפסת של השכנים, ואני אמרתי לו מה פתאום, אתה מתחתן בעוד שבוע, ומה אם תיפול מקומה שלישית?'

הרבה אנשים הגיעו ללווייה של טיטו מקסים. חמותי, אמא של השותף, אחותו של טיטו מקסים, עומדת שחוחה, פיה שמוט ושני קמטים עמוקים מצדיו חורצים את פניה עד הסנטר. עיניה יבשות, כי בשבועיים האחרונים הוא היה מאושפז ומחוסר הכרה, וברגעים הבודדים שבהם הוא היה חוזר להכרה הוא צרח מכאבים. באמת הגיע זמנו ללכת. אחיה הצעיר מת, ואחרי שאחותה הגדולה נפטרה לפני שלוש שנים היא נותרה כמעט לבדה מכל הדור ההוא. היא ודוד אלברט, הבעל האלמן של אחותה. דוד אלברט שבור. אנחנו מלווים את אנשי חברה קדישא עם האלונקה לבור, ואני מביטה המומה בפניו הרטובים של דוד אלברט, הדמעות שלו לא מפסיקות לרדת.

לסבתא של השותף, אמא של חמותי, היו שלושה ילדים: בתה הגדולה, טיטה מלי, בתה השניה, חמותי, וטיטו מקסים, בן הזקונים האהוב שלה. היא המשיכה לגור באותה דירת שיכון בעיירת הפיתוח כל חייה, גם אחרי שהתאלמנה. היא לא ממש דיברה עברית, והייתה מסתדרת עם המוכרים והנהגים בתערובת של ערבית וספרדית ועם הרבה מימיקה ופנטומימה. עצמאית וחסרת סבלנות, היא הייתה עוברת בסבב שבועי בין ילדיה, וכשנמאס לה מהם חוזרת הביתה, עד ששוב הכריעו אותה הגעגועים. גם כשזקנה מאוד והייתה זקוקה להסעות לקופת חולים ולתרופות ללב המשיכה לחלק את זמנה בין הילדים. אלא שטיפול באמו הזקנה, שגידלה עבורו את בנו הראשון, היה קשה לטיטו מקסים. הוא הכריז שאנט אישתו מסרבת לטפל בה, ושהוא יוצא מן הסבב. לכולנו היה ברור שלא באנט האשם, כי היא עשתה כל מה שאמר לה טיטו מקסים, כולל חופשות משותפות עם אשתו הצרפתיה הראשונה, אלא שלמקסים עצמו נמאס להסיע את אמו לרופאים ולטיפולים הנדרשים. דוד אלברט, בעלה של טיטה מלי, מיד קפץ ואמר שאם טיטו מקסים לא משתתף בסבב, גם הוא ואישתו לא בעסק. נשארה רק אמא של השותף, חמותי. באותה התקופה סבתא של השותף גרה שישה חודשים רצופים אצל אמו, ואבא של השותף היה לוקח אותה לרופאים, ודואג לה בעדינות וברכות האופייניים לו. כמו שקורה תמיד במקרים כאלה, הסבתא לא האשימה את הבת הגדולה ואת הבן הצעיר בהזנחה, אלא הבינה אותם וריחמה עליהם. הם היו מגיעים לביקורים והיא דיברה איתם יום יום בטלפון. את הכעס, המרירות וחצי הביקורת שלה היא הפנתה כלפי הבת שאירחה אותה בביתה וטיפלה בה.

לחמותי קפצו כל הפיוזים. היא אסרה על אחותה ועל אחיה לדבר עם אמה. 'אם אתם לא לוקחים אותה אליכם לסבב שלכם, אתם גם לא תבקרו אותה ולא תדברו איתה', היא פסקה. בשיחה עם דוד אלברט הצרחות הגיעו עד התיקרה, והיא טרקה בפניו את הטלפון, לא לפני שאיחלה לו שילקה ב'קנסר גלופנטה', מוות מסרטן דוהר. עם אחיה הפוחז, טיטו מקסים, גם כן לא דיברה, והעוינות הגיעה לשיאים חדשים. הסבתא הזקנה והחולה הייתה גונבת שיחות בטלפון הקווי עם שני ילדיה הרחוקים שסירבו לטפל בה, בוכה ומתלוננת, אמא של השותף כרעה תחת הנטל, וכולם סבלו.

בשלב הזה השותף, נשמה טובה, החליט לעשות מעשה. 'אני רוצה להזמין את דוד אלברט ואת טיטו מקסים אלינו הביתה', ביקש ממני, כי היה לו ברור ששורש הבעייה ביניהם, ואצלנו זו טריטוריה נייטרלית. הכנתי את עוגת הגבינה שלי, פרסתי מפה פרחונית על השולחן העגול בחדר האוכל, והדודים הגיעו. השותף פתח בתיאור המצב ובמטרה של המפגש, ליישר את ההדורים. אני עמדתי במטבח, מכינה קפה, פורסת את העוגה, שומעת את הטונים הרגועים שבהם דיבר השותף לדודיו. אלא שמהר מאוד טיטו מקסים ודוד אלברט נעמדו זה מול זה כמו שני שוורים בזירה. דוד אלברט, איש קטן ומצומק עם פה גדול צרח על טיטו מקסים  'קָברון!', וטיטו מקסים התפוצץ. טיטו מקסים היה איש גדול מימדים והוא אחז בצוארו של דוד אלברט בשתי ידיו כאחוז אמוק, עיניו בולטות, הורידים בצוארו פועמים. לא היה לי ספק שזה סופו של אלברט. השותף קפץ על טיטו מקסים מאחור, מנסה להפריד בין הנצים, וטיטו מקסים ניער אותו מעליו, מעיף אותו לקצה החדר. בשלב הזה דוד אלברט הצנום השתחל בזריזות מבין ידיו של טיטו מקסים, פתח את דלת הדירה וברח בריצה, כשהוא עוד צורח מלוא ריאותיו 'קברון! קברון!', וטיטו מקסים רודף אחריו. אני נשארתי לטפל בשותף, שנקע את הרגל. עד היום הרגל של השותף כואבת בחילופי עונות, הוכחה לכך שמי שאמר ששליחי מצווה אינם ניזוקים לא הכיר את טיטו מקסים ואת דוד אלברט.

'קברון' היא המילה הספרדית ל'מקורנן', גבר שאשתו בוגדת בו. והנה דוד אלברט, אלמן חולה וזקן, בוכה מרות בלווייה של טיטו מקסים. אני מנערת את הראש באי אמון, אבל יודעת שנטירת טינה לעד איננה מאפיינת את המשפחה של השותף. אצלם הדם מתחמם מהר, הלהבות עולות עד השמיים, אבל הן גם שוככות במהירות. אחרי העימות הבלתי נשכח אצלנו בבית, דוד אלברט לקח את הסבתא אליו ואל טיטה מלי הביתה. אחרי חצי שנה של טיפול מסור אצל חמותי, הבת שלה, הייתה הסבתא אצלם שבוע אחד בלבד, ומתה.

John Lopez, Texas Longhorn
John Lopez, Texas Longhorn made from scraps of metal

'אין לך עיגול בעולם שאינו נעשה מתוך נקודה אחת העומדת באמצע' (ספר התשבי)

השותף ואני יושבים על המרפסת ושותים. זה יום ההולדת שלו, עוד לא החגיגה עם המשפחה, אלא רק רגע קטן של יחד. האם יש משהו שאתה רוצה לשנות בחיים שלנו, אני שואלת אותו. הוא מניח את הכוסית בזהירות לפניו ואומר: 'אני רוצה לצחוק יותר. פעם הייתי גם מצחיק'. זה נכון. השותף היה פעם מצחיק ברמה כזו שכשהיה נכנס לחדר הפך למרכז הגלקסיה, לשמש שכל הכוכבים נעים סביבה. אני לא לגמרי מקורית, אני יודעת, אבל אין דבר סקסי יותר מגבר שמצחיק אותך. וגם חכם.

***

ראית את הפרחים האלה? אמא שלי מלטפת בחיוך שלושה צבעונים גרוטסקים למראה תקועים בצנצנת שקופה עם מים על שולחן המטבח שלה. 'יודעת איפה מצאתי אותם?' היא בונה את הדרמה. 'ככה סתם, מישהו זרק אותם על המדרכה. ואני הרמתי. תראי כמה הם יפים', ואני מזדהה עם השמחה שלה על הזכייה בחינם, על ההצלה של הפרחים המושלכים שהיא ראתה את הפוטנציאל שלהם במקום שאחרים זלזלו וזרקו. גילגול נסבל של הצורך שלה לאגור ולאסוף שפעם, כשעוד היתה לה שליטה מלאה על חייה ועל חפציה, הוליד בית עולה על גדותיו בשמונצס, או כמו המילה המדויקת בגרמנית Klamotten, צבר אקראי של חפצים, דברים, אריזות ריקות, שקיות ניילון ועיתונים ישנים, פרחים מיובשים ומגבות של לוחות שנה ישנים שמודבקים על דלתות מתקלפות.

אמא עם צבעונים.jpg

אחותי נסעה לפסטיבל המסכות בונציה, ואני עולה מן השורה השניה, כמו תמיד. אנחנו יושבות ביחד במטבח החדש של אמא שלי ואני שולפת את ערכת הצבעים. אמא שלי לא מעוניינת לצייר חופשי על דף לבן. היא צובעת מנדלות בחוברת שאחותי קנתה לה, צובעת בלורדים צבעוניים בין הקווים. 'מה זה מנדלה?' היא שואלת. 'כבר אמרו לי, אבל אני לא זוכרת'. 'מנדלה זה מעגל או מרכז בסנסקריט, הודית עתיקה' אני מסבירה לה. שוב. כמובן כבר אמרו לה, גם אני אמרתי לה כבר כמה פעמים, גם הערב. 'אה, יפה', אומרת אמא שלי, ומתלבטת בין הלורד האדום ובין הסגול. בדרך כלל היא באמת לא יוצאת מן הקווים בכלל. על קיר המטבח שלה תלויות עבודות שהביאה מן המועדון, פרחים מסיקווינים מודבקים, שמש מחייכת. היא מראה לי אותם, שוב, עיניה אורות למראה העבודות הצבעוניות. 'יש לי עוד עבודות, אבל הן תלויות על הקיר של המועדון', היא מגלה. 'אני אקח אותן הביתה כדי שלא יגנבו לי אותן. כבר גנבו לי שתי עבודות'.

על השולחן שוכן 'ראש דשא' שהכינה במועדון הקשישים בתוך קערת מים, 'שיער' הדשא שלו פורץ גם מחלקים שונים של פניו, מהלחיים, מהסנטר. היא גאה בו מאוד, מראה לי את הגבות שהדביקה לו, ואת החיוך המקנה לו הבעה מגחכת. 'אני לא כל כך אוהבת את המדריכה לאמנות שם', היא מפתיעה אותי, 'אבל זה בסדר, גם היא לא אוהבת אותי'. זו אמירה צינית שמתאימה הרבה יותר לאמא הקודמת שלי, מאשר לנוכחית, הרכה והנעימה כמו ילדה טובה בת שלוש. אני יודעת שיש לה הבלחות של זיכרון צלול, ומנסה את מזלי. 'אמא, את זוכרת את אבא?'. בזמן האחרון היא מבלבלת בינו ובין אבא שלה, ושתי הדמויות מתמזגות אצלה לאחת. הפעם היא זוכרת. 'ודאי', היא אומרת. ומגלה לי כמו שמגלים לחברה: 'יודעת למה התחתנתי איתו?' ואני זוקפת אוזניים. 'כי ידעתי שאף פעם לא אמצא אדם כל כך טוב וכל כך חכם כמוהו'.

בזמן שהיא ממלאה בלורדים צבעוניים את השטחים בין הקווים בציור המנדלה שבחרה, אני מציירת אותה. כשאני מראה לה את הציור היא מעווה את פניה. 'מי זו הזקנה המקומטת הזו?' היא שואלת, 'רצינית כזו עם משקפיים'. אני מכחכחת בגרוני. זו לא באמת את, אמא. את הרבה יותר יפה ומחייכת.     אמא ציור 1 לפברואר 2019.jpg