never say never

המייל שמגיע אלי מתחיל במיפעם מתון: ראש מחלקה מסוימת באוניברסיטה
חשובה מדווח לי על פתיחת תקן בתחום שלי. למייל מצורף עותק של תיאור התקן. העיניים שלי מרפרפות על הכתוב, אבל בהמשך הדברים הלב שלי מתחיל לפעום בחזקה. הם רוצים מאוד שאגיש מועמדות. כמובן, להגיש מועמדות זה לא אומר לקבל את התקן, אבל זה אומר שהם רוצים שאגש. שאני נראית להם מתאימה.

מזל שיש לכיסא משענת. אני מרגישה סוג של פיק ברכיים, והעיניים שלי מתרחבות. זה קצת כמו מסר מהאולימפוס, הדלת נפתחת, מחמאה אדירה. אני קוראת היטב את תיאור התקן. למרות שזה יישמע יומרני, אני יודעת שאם אגש אזכה, הוא תפור עלי. כל כך תפור שהוא למעשה מתאר אותי, את תחומי העבודה שלי, את הדברים שעשיתי, שעושה. אני מדמיינת את הבנינים של האוניברסיטה ההיא, את התנאים הנוחים למחקר, את התלמידים המלהיבים. אני יכולה לראות את עצמי משתקעת שם בין הדשאים הירוקים והמבנים מלאי ההדר, ממשיכה את המפעל המכובד ההוא, חוצבת לי בתוכו את מקומי בשלשלת ההו-כה-מכובדת של שמות מרכזיים בתחום. בו זמנית מכרסם בי הספק: איך אני מרגישה לגבי האפשרות לקום ולעזוב הכל, לחצות את האוקיינוס למדינות הקור, הרחק מהמשפחה, הרחק מהקולגות, הרחק מהבית. יתרה מכך. בתחום שלי גם המקום שבו אני נמצאת עכשיו מכובד ביותר. גם בו שימשו כוהנים וכוהנות במקדש המדע. אולי אפילו חשובים יותר מאשר באותה אוניברסיטה מכובדת. אלא שכאן יש את רעשי הרקע, הפוליטיקה, הבירוקרטיה, הסחבת שנמאסה עלי לגמרי. האם שם באמת כל זה איננו? רק מדע והוראה טהורים?

אני מבולבלת. השותף מציע להגיש מועמדות. אם ולכשנצטרך, הוא אומר, נתמודד עם המעבר לשם. בפעם הקודמת שנסענו מעבר ים לפוסט דוקטורט, היינו הורים לארבעה ילדים ולחתול. את כולם לקחנו איתנו לשם, והתמודדנו עם הכל. בדיעבד אלה היו שנתיים מתנה, שבהם הילדים למדו אנגלית ולמדו גם את חוויית האאוטסיידריות, הזרות. ורק החתולה, שהיתה בת 18 כשיצאנו לדרך, נשארה מאחור, מקום קברה לא ידוע. הכוהנת הגדולה מרימה גבות כשהיא שומעת. כרגיל היא אוצר בלתי נדלה של היסטוריה וסיפורים על ההוא שניסה ועל ההיא שרצתה, ועל הפעם ההיא שפנו אליה משם והיא סרבה. וגם על הניסיון שלה בוועדות קבלה שדנות במועמדות מסוג זה. היא לא אומרת לי מה לעשות, אבל אני רואה את הרצון שלה שאשאר. את שייכת לכאן, אומרות לי עיניה, אבל בפה היא אומרת לי – תנסי, אם אפשרות הדחייה לא תפגע בך יותר מדי. מקסימום אבוא לבקר.

היום אני דנה באפשרות בשיחת טלפון עם החברה שלי מאנגליה, אקדמית בכירה מאוד בעצמה. תשמעי, היא אומרת לי: אף פעם אל תגידי לא למשרה שלא הציעו לך.


Robin Wight, Don't Let Go

אנטרופיה, או החוק השני של התרמודינמיקה

אני מגיעה לגמר הסמסטר על אדי הדלק האחרונים. אחרי שאני שבה הביתה מהשיעור
האחרון אני מעיפה מבט סביבי בלי סכי העיניים שמלווים אותי בתקופת ההוראה. אני מתה
על סגנון ההורות של הבת שלי: היא האמא הכי מאפשרת והכי זורמת שאני מכירה. העיקרון
המנחה את ההורות שלה הוא שעם הילדים נהנים בסביבה שתאפשר להם יצירה וכיף. הכל סביבה תמיד רגוע כל כך, גם כשאחד מהם נכנס לקריז ובוחן גבולות. הבית מחזיר לי מבט חצוף: בסלון ערמות של כביסה לא מקופלת, על הרצפה לורדים וקוביות לגו, ותבנית ענקית עם קמח ושמן שהילדים קוראים לו חול ירח ולשים ממנו גושי פסלים. פינת הצעצועים מגלה נטיות
אימפריאליות וכבר כבשה את הבית כולו. בובות, דפים קוביות לגו ופליימוביל, צלחות
ריקות אמיתיות ושל משחק, אבנים קטנות מהאוסף של הנכדה הגדולה ואצטרובלים, גולות
וחרוזים, אתי חפירה ודליים מהים, מפוזרים בחלל הבית באופן שווה. אני יוצאת למרפסת
הרחבה שלנו הפונה אל הואדי. שם מקבלות את פני ערימות כביסה מלוכלכת וחול נגרס תחת
עקבי, וכשאני מסיטה חלק מן החול אני מגלה רצפה מרובבת בכתמי גואש.

אין ברירה, אני יודעת, צריך לנקוט באמצעים קיצוניים. 'בת!' אני קוראת לה. החיים שלה עמוסים מאוד: בלילה היא עובדת, וביום היא לומדת ומטפלת בילדים. האיש שלה לומד ועובד. 'המנחה שלי מארצות הברית בארץ, והזמנתי אותו לארוחת הערב' אני אומרת לה. היא יודעת היטב מה משמעות הדבר. בעוד היא מסדרת את הבית אני והקטן שלה מסדרים את המרפסת. הוא נלהב לעזור. אני מראה לו איך לוקחים סמרטוט, טובלים בדלי, סוחטים, ומשפשפים את כתמי הצבע שעל הרצפה. ילד בן שנתיים וקצת, ברור לי שסמרטוט ודלי במערכה הראשונה יכולים להפוך מהר מאוד לכלי משחית במערכה הבאה, ולכן אני מחמיאה לו בהתלהבות על כל כתם קטן שהוא מצליח לנקות, מראה לו את הכתם הבא שצריך לשפשף. 'יאגי!' הוא מבקש, מילה שמשמעותה בשפתו 'קשה לי, אני לא מצליח, עזרי לי', ואני משיבה לו בקלישאות של טירונות: אין לא יכול, יש לא רוצה; או: מה שלא הולך בכוח הולך בעוד יותר כוח, מתעלמת ממבטיה התמהים של הבת. ניקיון בהחלט מוציא ממני את הרס"ר המשופם, תחביאו מפני את העצים לפני שאסייד את הגזעים שלהם בלבן. די מהר הוא אכן מוותר על שלב סחיטת הסמרטוט והשפשוף ונשאר בעניין של הדלי, טובל שוב ושוב את הסמרטוט ואת ידיו עמוק בתוך המים, מטפטף מים וסבון על עצמו וסביבותיו, ובסוף גם מתישב בלב השלולית שהוא יצר, ספוּג כולו.

בצהריים היא הולכת להביא את הבנות מהגן, והקטן עוזר לי להכין ארוחה. הוא עומד על שרפרף אדום לצד השיש ומתעקש להריח ולטעום הכל. הוא מומחה בקילוף שיני שום, ופוסק על ריחות שונים 'ריח טוב', או 'ריח לא טוב'. הוא נותן לי את הגזרים שאני מגרדת אחד אחרי השני, חוזר אחרי על המילה המצחיקה 'פומפיה', או 'מגרדת' ומכרסם את הזנבות. בינתיים הבנות מגיעות הביתה, ומיד כשהן רואות את הרצפה הנקייה והמבהיקה, הן שואלות: 'מי האורחים?'. אם לוקחים בחשבון את סבתא שלי ואת אמא שלי, הן דור חמישי לבלאגן, מטמיעות היטב את המשוואה שהחיים הם בלאגן, וסדר הוא תולדה של מאמץ אנרגטי יוצא דופן למען אורחים מיוחדים.

הבת שלי מצאה בית שאליו הם יעברו בסוף הקיץ, ואחרי שנה שהם גרים אצלנו היא והאיש שלה על שלושת ילדיהם יצאו מהכפר. מוקדם לסכם. כל הקיץ עוד לפני. 
Paloma Rincon, Heatwave

אמרו שפעם היה כאן חלום נהדר

אחרי יום עבודה מלא, מקלחת והחלפת בגדים, לפני שאני יוצאת מן הבית אני בוחרת כרטיס ברכה יפה במיוחד, עם יצירה שמשקפת את השמחה שלנו להשתתף בחיבור הפנטסטי הזה בין שני אנשים. הצ'ק נרשם בחופזה, אבל על הברכה אני מתעכבת. ביני ובין השותף זו אני שאחראית על המתנות לחתונה. מה מתנות; צ'ק מן הסתם, אבל אני תמיד מתעקשת להכניס אותו לפחות בין דפיו של כרטיס ברכה מושקע, ולחבר ברכה אישית, כי פעם היינו חושבים הרבה על המתנה, ומעולם לא הבאנו מתנות גנריות 'סיפולוקסיות', והיום זה מה שנשאר. בן אהוב ויקר של חברים טובים מתחתן, החתונה מתחילה עוד רבע שעה במושב אי שם בלב הארץ, בני המשפחה האחרים יגיעו לשם בכוחות עצמם, זה רק אני ווייז יוצאים לדרך. נאחר, והרבה, אבל נגיע. אלה החברים הכי קרובים לנו, הילדים שלנו חברים של הילדים שלהם, חשוב לי להגיע.

בחוץ כבר לילה מלא. אני בתוך פקק מהגיהנום, רואה את הבטריה הקטנה והירוקה שבמסך הפלאפון אוזלת נוזלת כאילו היא מסננת מלאת חורים, והנה גם נורת הדלק מאירה, לא שמתי לב מתי היא נדלקה. תחנת הדלק הקרובה דורשת סטייה הגונה מהדרך, אבל אין ברירה אלא אם אני רוצה למצוא את עצמי בצד הדרך עם מיכל ריק לגמרי. מתעלמת מהוראות האישה מווייז ששבה ומפצירה בי לפנות שמאלה ושוב שמאלה ולחזור למוטב אני נוסעת לתחנה. נימת ההיסטריה הברורה המתלווה לדבריה מדומיינת לגמרי, אבל בכניסה לתחנה כשבחוץ כבר לילה מלא, אני ממש מרגישה את מימד הזמן מתכווץ מסביבי, איזו יד אימתנית גדולה ועיקשת נושפת בעורפי, ואני ממהרת להכניס את פיית התדלוק לפתח.

וויז לוקחת אותי למחלף בעל אלף זרועות, והנה הכניסה למושב. אני מגיעה לחניון של גן האירועים ושומעת מרחוק את ברכות החופה 'קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה'. אני מחייכת. שלוש שעות מאוחר יותר מהשעה שצויינה בהזמנה ורק עכשיו החופה. אני רצה לכניסה. חולפת על פני שולחן קבלת הפנים, לא רוצה לפספס את מה שנשאר מהטקס. הנה הקופה, נראית כמו תיבת דואר אדומה, ואני מתלבטת אם קודם לפגוש את השותף, מחליטה שלא, אין טעם לשוב אחר כך לכניסה ואין סיכוי שהוא רשם צ'ק בעצמו. שולפת את המעטפה, ומשלשלת אותה בחריץ, שומעת את החבטה הרכה כשהיא פוגעת בערימת המעטפות שכבר מצטופפות בפנים. אני מתקרבת לאזור החופה. מוזר. בינתיים עוד לא פגשתי אף אחד שאני מכירה, כולם מהצד של הכלה? על הבימה המוגבהת עומדים החתן והכלה והרב עדיין מדבר על הערב המיוחד הזה. רב? הורי החתן ספרו לנו שהזוג בחר בחתונה שוויונית, לא סטנדרטית. אני קולטת: זה לא החתן הנכון, לא הכלה הנכונה, לא החתונה הנכונה.

רצה לקבלה, תוך שיחה מהירה עם השותף על האחוזים האחרונים של הבטריה. החתונה באותו מושב, אבל לא בגן אירועים מתוקתק שכל מנה בו עולה כמו נופש הכל כלול בקפריסין, אלא בשדה בין פרדסים שדרך עפר מאובקת מובילה אליו. לא שמת לב שבהזמנה אמרו לבוא עם נעלי הליכה נוחות? בשלב זה אני עדיין מנסה להשיב מלחמה. אני פונה בנימוס לאנשי הגן, מבקשת להשיב לי את מעטפתי, מתלוצצת איתם, כן, אני ההיא ששלשלה מעטפה בחתונה הלא נכונה. יש מצב לפתוח עבורי את התיבה, שאוכל להמשיך הלאה? אבל המפתח לתיבה אצל המשפחה החוגגת, וצריך לחכות עד תום החופה. אני ממתינה. הסבלנות ממני והלאה, אבל גם החופה המרובעת בעולם בסוף נגמרת, והחוגגים חולפים על פני בדרך לשולחנות. פה כולם עם נעליים חגיגיות, עקבים לנשים, נעליים מצוחצחות ומבריקות לגברים. בעל הבית ניגש אלי עם האבא של החתן. אי אפשר לפתוח את התיבה, מתעקש האבא של החתן, הוא החליט וקבע שצריך לחכות עד שהכל יגמר ולפתוח בנוכחות קצין ביטחון. שמע, אני אומרת לאבא, איש בגילי, קרח, חליפה מהוגנת, אם הייתי צריכה להמר – בנקאי, או עורך דין – הנואשות כבר מטפסת לי בגרון. אני לא רוצה לקלקל לך את הערב, אבל אני מתחננת. תעמוד לידי, תראה שאני שולפת את המעטפה שלי בלבד, מבטיחה לא לקחת אף מעטפה אחרת. הוא לא צוחק ולא מוותר, סמור כולו הוא נועץ ציפורניו בעץ שעליו הוא טיפס בעצמו.

בשלב הזה אני חווה פתאום הארה. אני רואה את התמונה מבחוץ, את האבא של החתן הלא נכון, את התיבה הנעולה ואותי, עם החימה העולה בי כמו חלב רותח שעומד לגלוש. אני מזהה את התחושה היטב. אני בחלום חוזר שבו אני צריכה להיות במקום מסוים – הרצאה, פגישה, שיעור ראשון, ולא מספיקה. לא מגיעה. תקועה על אוטובוס שלא מתקדם, נחלצת מהאוטובוס ורצה רצה רצה והאוויר סביבי ס-מ-י-ך וכבד ובלתי עביר, לא משנה כמה אנסה למהר, כמה מאמץ אדירים אשקיע לא אתקדם ולא אגיע. כשאני כבר מגיעה כולם כבר מזמן הלכו, ורק החתולים מאכלסים את המסדרונות הריקים.

בנקודה הזו אני פשוט מסתובבת וסוערת אל מחוץ לגן האירועים הלא נכון, בלי להשחית עוד מילה אחת מיותרת על האבא הבוק והעקשן ומנהל האתר עם ההבעה הזו של
'רק-אל-תעשי-לנו-סצינה'. אני נושמת נשימות עמוקות בניסיון לבלוע את הדמעות. הבטריה
בפלאפון שלי מרימה ידיים וגוועת בקול זמזום אחרון. אני עומדת לבד בחושך על כביש
הגישה לגן האירועים, ממתינה לשותף שיבוא לאסוף אותי. על ענף של עץ פיקוס ענק עומדת
תנשמת בהירה, מישירה אלי מבט, קורצת לי ועפה הלאה. מכונית שטח נעצרת לידי. השותף
וחבר הגיעו. הם פורצים בצחוק בכל פעם שהם מזכירים את המעטפה האבודה ומעירים שאם
שילמתי לפחות הייתי צריכה לאכול שם, כי האוכל 'אצלנו' כבר נגמר. אני מביטה בהם
ומסיקה שלפחות האלכוהול בחתונה בשדה השלף הקצור בין הפרדסים על רמה גבוהה. כשאנחנו מתקרבים לאירוע האמיתי של החברים בערך ארבע שעות אחרי שהתחיל אני רואה מזווית העין חיה חוצה את הכביש במהירות לאור הפנסים. לרגע חשבתי שזה ארנב לבן נושא מעטפה, אבל זה היה בבירור שועל.

While you were sleeping, Su Blackwell

למחרת

אמא שלי יושבת ליד שולחן הפורמייקה הצר במטבח וקוצצת פטרוזיליה לסלט. על קרש החיתוך כבר נערמה ערימה של שמיר קצוץ, וכעת היא קוצצת בתנועות מדודות את עלי הפטרוזיליה,
מגביהה אותם לערימה מקבילה לצד השמיר, שתי גבעות סימטריות ירוקות. הכל נראה כל כך נורמלי שאני מחייכת, מצפה שאמא תגיד לי לשטוף ידיים ולשבת ליד השולחן, ותדליק את הרדיו המכוון לרשת א' על התוכנית לאם ולילד, ומיד נשמע ביחד את הרוח דאנש בקולו של מוטי ברכאן, בכנפי אעוף לאן שרק ארצה.

איך היה הביקור אצל רבקה, החברה הכי טובה שלך, אני שואלת. בתמונות שאחותי שלחה רואים את השתיים נופלות זו על צוארה של זו, מין פגישה שכזו בין שתי חברות נפש. פניה של אמא
שלי מתכרכמות. זה היה נורא, היא לואטת. את מכירה את רבקה, היא שואלת אותי? ודאי,
אני מהנהנת, אני מכירה אותה מאז שנולדתי. החברה הכי טובה שלך, מבית הספר, זו
שמכירה אותך כל החיים, שותפה לכל המהלכים, יודעת את כל הסודות. היא לא מדברת,
אומרת אמא שלי, ומחקה את הפנים של רבקה. יש לאמא שלי מימיקה דרמטית לא רעה בכלל,
ואני לגמרי יכולה לראות את רבקה כשאמא שלי עושה פרצוף של אלצהיימר, העיניים
מזוגגות, זוויות הפה שמוטות. רבקה רוצה למות, אומרת אמא שלי. היא כבר כלום, אפילו לא
אפס, היא מתחת לאפס. היא לא בן אדם, היא. היא. אמא שלי מחפשת אחר אנלוגיה מתאימה.
עכבר, אומרת אמא שלי ואני נרעדת. פרחים לעכבר לבן. יש לה עובדת זרה, ממשיכה אמא
שלי, לא יודעת מאיזו ארץ. נראית כמו ילדה קטנה, אבל זאב, הבעל של רבקה, אומר שהיא
בת 32. צריך להגיד לה כל דבר. אף פעם לא דברתי כל כך הרבה עם זאב, ממשיכה אמא שלי
לתאר את הביקור, רבקה ישבה בצד, לא דיברה. רציתי לסדר לה קצת את השיער, שלא יפול
לה על העיניים, אבל היא לא נתנה לי. מפעם לפעם היא אומרת מילה, אבל לא ממש מובנת.
אחר כך עזבה את החדר והלכה לחדר שלה. אף פעם לא דיברתי כל כך הרבה עם זאב.

לרגע אמא שלי נשמעת נורמלית לגמרי. הביקור זעזע אותה. אני מנסה לנווט את הזיכרון שלה,
לבדוק אם אפשר להטיל אלומת אור גם על הצד החיובי. היא זיהתה אותך? היא שמחה שבאת, אני שואלת. כן, מאשרת אמא שלי, נראה שהיא שמחה. יש לה עובדת זרה, לא יודעת מאיזו ארץ. נראית כמו ילדה קטנה, אבל זאב אומר שהיא בת 23. אף פעם לא דיברתי כל כך הרבה עם זאב. את מכירה את רבקה?

את שמחה שבאת לבקר אותה? אני עוצרת אותה. כן! אומרת אמא שלי, טוב שבאתי לבקר. אבל זה היה נורא. עדיף למות. זה לא חיים. היא לא בן אדם. יש לה עובדת זרה, לא יודעת מאיזו ארץ.
נראית כמו ילדה קטנה אבל זאב אומר שהיא בת 27.

אמא שלי ממשיכה לקצוץ את הפטרוזיליה, למרות שהחתיכות כבר קטנות מאוד, פירוריות. אבא שלי נכנס למטבח, גורר רגליים במכנסי פיג'מה. היא לא החליפה בגדים לכבודי, נזכרת אמא,
באה בפיג'מה. יש לה עובדת זרה, לא יודעת מאיזו ארץ. נראית כמו ילדה קטנה, אבל זאב
אומר שהיא בת 26. אבא שלי מחייך חצי חיוך. שימי חצי מערימת הפטרוזיליה וחצי מערימת
השמיר בתוך הסלט, ואת השאר תשמרי בקערות זכוכית במקרר, הוא אומר לאמא שלי. מציץ
בסלט ואומר, תוסיפי עוד עגבניה אחת, ותחתכי גם חצי תפוח לתוכו, זה מוסיף טעם.

כשאני מסתכלת שנית בתמונות שאחותי שלחה, רואים בברור שזו אמא שלי שמחבקת את רבקה חברתה, זו אמא שלי שנופלת על צוארה. רבקה עומדת שם עם חיוך קפוא ומבט אטום, וידיה לצדי
גופה.

הירוק היום
ירוק מאוד
והאפור היום אפור מאוד
וקצת שחור ואין לובן בעיר
והנסער היום נסער מאוד
והעבר היום – עבר מאוד
קצת עתיד, ואין הווה באוויר.

ועוד לא קל לנשום, ועוד לא קל
לחשוב מול הרוח
ומאוד לא פשוט לחכות
הסערה נוגעת בריסים,
ומשתבר כל רגע לרסיסים
אך הירוק היום ירוק מאוד.

(למחרת, לאה גולדברג)


כרזה לעידוד ההתנדבות לחיל הנשים הבריטי (עיצוב: האחים שמיר)

עוד דמנציה

הילד שאהבתי בכיתה ד' יושב עכשיו מולי, בצדו השני של שולחן משרדי עמוס
ניירות. בקריאה הפוכה אני מפענחת כותרת של מסמך שמונח בראש ערמת הניירות שלו: 'איך
למשוך אליך לקוחות משלמים'. הילד הכי יפה והכי חכם בכיתה, שהייתי אומרת את שמו בהפסקות ומסמיקה, מגניבה אל עורפו מבטים עורגים כשישב מספר שולחנות לפני, הוא כיום
עורך דין מהוגן לענייני נדל"ן בעיר הורי, נשוי לחברה שלי שהגשימה את החלום של
כל הבנות בכיתה דל"ת. אחותי בחרה בו לנהל את ענייני מעבר הבית של ההורים,
לבחון את העיסקה, לברר מה האלטרנטיבה הטובה ביותר למהלך המורכב שכולל מעבר מבית ההורים לבית משותף להם ולמשפחה של אחותי בלי לפגוע בזכויות. הייתי שמחה אם הוא היה קצת יותר ממזר, ממלמלת אחותי כשהוא מונה את מסי השבח והקנייה, אבל אני סומכת עליו
בעיניים עצומות. ככה זה, אני אומרת לה, עורך דין חלקלק ותחמן יכול גם לתחמן אותך.

אני מגניבה מבטים לאבא שלי, שיושב שם איתנו, מקשיב בלא אומר לעצות של
הילד מכיתה ד' להחתים את אמי על יפוי כוח לפני שנאלץ להגיע לאפוטרופסות, ולמשפטים
כמו 'אחרי מאה ועשרים', ותיאור של חלוקת הרכוש בעודם בחיים. הילד מדבר בלשון רכה
אבל ברורה, מתווה בראשי פרקים את המסמך, ומציין מוקשים אפשריים שרצוי להסדיר אותם
מראש, כמו מי ישלם את חשבון החשמל ואת הארנונה בבית ההורים שבו תגור גם אחותי
ומשפחתה. אחותי אומרת שהיא יודעת כמה ההורים משלמים חשמל עכשיו, וממילא הם
חסכוניים להפליא. כן, אומר הילד שאהבתי, גם לי קורה שאני מגיע הביתה ואשתי מכבה את
האור. ואז הוא מסמיק עד שרשי שערותיו המאפירות ועל פניו עולה הבעה עגמומית ונבוכה,
שיותר מכל מזכירה את פניו של איה החמור מפו הדוב. תמסור באמת ד"ש לאשתך, אני
מזכירה לו, ובראשי חולפת תמונה שלו משחק כדורגל בהפסקה עם הבנים של כיתה ד', ארוך
רגליים וזריז, ולגמרי לא מודע למבטי.

ביציאה מהמשרד אנחנו יושבים שלשתינו בבית קפה בחצר של בית ישן במושבה,
תחת עץ תות ששיח בוגונוויליה מטפס עליו ומנקד אותו בפריחה ורדרדה. אבא שלי שותה
קפה הפוך עם שתי כפיות סוכר ואחותי ואני שותות מיץ תפוגזר סחוט עם קש. אנחנו
חוזרים הביתה, לאמא שלי.

ביום חמישי, אומרת לי אחותי, אני לוקחת את אבא לעיר הגדולה לרופא השיניים. אולי ניקח על הדרך את אמא לחברה הכי טובה שלה, זו שמכירה אותה עוד מבית הספר, שגרה סמוך אליו? אמא לא ראתה אותה כבר כמה שנים. רעיון נפלא, אני אומרת, אמא תשמח. מיד אני שולפת את הטלפון ומתקשרת לבת של החברה הכי טובה של אמא שלי. אמא שלי דמנטית, היא אומרת לי, ואבא שלי צלול לגמרי בראש, אבל הגוף שלו חלש. הזיכרון לטווח ארוך של אמא שלה מתפקד עדיין היטב, ושתינו מסכימות שהמפגש בין שתי החברות הוותיקות עשוי להיטיב עמהן. החברה הטובה שלך לא כל כך מדברת, אני מסבירה לאמא שלי, ויש לה עובדת זרה, אבל היא תשמח לפגוש אותך. אני מבינה אותה, אומרת אמא שלי, אין לה מצב רוח לדבר. היא במצב יותר גרוע משלי, היא אומרת ספק לי, ספק לעצמה, ואני לא בטוחה אם זה גורם לה עצב או שמחה.

Tanaka Tatsuya, Waste Paper

שדה עזים

אחרי שגיליתי שאבד לי, נכנסתי לבהלה קלה. הוא יודע דברים שאני כבר שכחתי, ושכחתי ששכחתי. את רובם אני מכירה, גם אם לפעמים בגירסה שונה מעט, אבל הוא הכי מעודכן. איך אסתדר בלעדיו. דבר קטן כל כך, חצי אצבע אדומה ושחורה שעשויה להבלע בכיס בין מטבעות ומפתחות, משמעותי כל כך לחיי. אני מנסה לשחזר היכן אבד. זה היה במהלך הכנס לפני הפסח, אולי הפלתי אותו בחדר שבו ניהלנו את הדיונים, אולי במסעדה במהלך ארוחת הערב החגיגית. אני ממתינה בסבלנות למנקה שתסיים את שיחת הטלפון האינסופית שהיא תמיד מנהלת, ומקבלת ניע ראש שלילי; מתקשרת למסעדה, מתארת אותו, שואלת אם מישהו ראה דיסקונקי קטן אדום שחור, אולי התגלגל לשירותים לפינה מאחורי סלסלת המגבות? הבחורה נשמעת אמפתית במידה, היא תשאל, אבל אני לא שומעת ממנה לאחר מכן דבר.

עם החמסין הראשון קמלו שדות הפרגים, הצהיבו גבעולי החיטה והברקנים בשדות, ורוח רעה נשבה במדינת ההורים. היצור ההיברידי המורכב מהראש והתכנון של האב וממעשיה
של האם מקרטע, ונפערים בו סדקים, כמו בגד שקטן ושוב אינו מתאים, ותפריו מתפקעים. תפקוד
קוראים לזה, והוא מורכב מדברים שאנחנו עושים מבלי לחשוב, כולל תכנון מראש והוצאה
לפועל של התכנון. דברים טריוויאלים כשהכל תקין, כמו לקום מהמיטה ולהחליף בגדים,
ולהתרחץ ולאכול ולשתות ולעשות את הצרכים. כשהיום נגמר ואמא שלי לא שכחה לאכול ולקחת
את התרופות שלה, ואבא שלי לא נפל אנחנו נושמים לרווחה. עד הבוקר הבא. וכבר עולה על
הפרק השלב הבא, והוא כולל כיסא גלגלים, ועובד זר, אולי אפילו שניים, ומעבר מהדירה
הכוכית שלהם העולה על גדותיה בשקיות ניילון וניירות שאמא שלי מסרבת לזרוק, ומבית
הדירות שהמעלית שבו צרה מכדי להכיל כיסא גלגלים, לדירה צמודה לבית אחותי.

המחשבה על שינוי כלשהו שיכריח אותה לעזוב את הבית או להכניס אליו אדם זר
מבעיתה אותה. אני אברח מהבית, אומרת אמא שלי, הו האירוניה. אני מלווה אותם לגינה
הציבורית, תומכת בצעידה הרועדת של אבי. זו שעת אחר הצהרים והגינה מלאה בילדים,
הורים עגלות וכלבים. הספסלים מלאים, מעיר אבי ביובש כשאנחנו מתקרבים, ואני אומרת
לו אל תדאג. ואכן הספסל הראשון שאנו מתקרבים אליו מיד מתפנה. אמא שלי ממלמלת 'אונבֶּרופֶן' כשאני מדברת על המעבר ההכרחי כשאבא שוב לא יוכל ללכת בכלל. טוי טוי טוי היא מוסיפה, אלה דברים שאין להעלות על דל שפתיים. היא נזכרת באבא שלה. הוא עמד לעבור מביתו אבל לא הספיק. מת לפני. כך יהיה גם איתי, היא מבטיחה, אני אמות ולא אעבור.

בין הצרכים שלו לצרכים שלה אין החלטה טובה. הוא זקוק לבית נגיש. אפשר
עקרונית להנגיש את הבית שלהם, אבל זה אומר שיפוץ מסיבי, שבירת קירות, בניית אגף
לעובד זר. ממילא יצטרכו לעקור מן הבית לחודש או חודשיים. היא מתבצרת בעמדתה. לא
רוצה היא אומרת, כמעט רוקעת ברגליים בכעס. לא עוברת מן הבית. לא רוצה גם שאדם זר יסתובב לי כאן. הזיכרון לטווח קצר אבד לה לגמרי. כרגע היא מתנהלת בבית שהיא מכירה עשרות שנים. אם נעביר אותה היא תקום כל בוקר מחדש למקום בלתי מוכר. אבל כך יהיה גם אם נשפץ את הדירה הנוכחית שלהם. אחותי ואני מדברות על זה, הולכות סחור סחור. לא רוצות
בכוח. אבל לא רוצות גם לחכות לנפילה הבאה של אבא, זו שתשבור לו עצם, שלאחריה כבר
אין תקומה. שני האחים האחרים מדברים "אידיאלית", לא מבינים שהמציאות מזמן השתנתה.

היום אחותי מתקשרת אלי צוהלת ושמחה. אמא לא זוכרת תוכן של שיחה, אבל
היא זוכרת מה הרגישה. אחותי לקחה אותה לבית הפוטנציאלי, הראתה לה את הרחוב, את
הגינה הסמוכה, את המרכז עם הפעילויות במרחק הליכה. אמא דימיינה שהבית נמצא על גבעה
בחולות. שתהייה מבודדת לגמרי, ולכן התנגדה. עכשיו יש שם התלהבות. הסכמה. את קוסמת,
אני אומרת לה, ומרגישה איך המועקה מתחילה להתמוסס. אני מקבלת מייל מקריסטיאן. חזרתי
מהכנס לגרמניה, הוא אומר, וגיליתי שבין החפצים שלי מצוי דיסקונקי קטן, אדום שחור. שלך?

Clifford Coffin, 1949

ותודה על הדגים

"כל מה שקורה, קורה. כל מה שבעצם העובדה שהוא קורה, גורם למשהו אחר לקרות, גורם למשהו אחר לקרות. כל מה שבעצם העובדה שהוא קורה, גורם לעצמו לקרות שוב, קורה שוב. אבל זה לא אומר שכל זה קורה בסדר כרונולוגי דווקא."

דאגלס אדאמס מתוך הספר "לא מזיק ברובו"

אני נאלצת לפרוש מכתיבת הבלוג. 'נאלצת' זה לא מדויק כמובן. אף אחד לא שם לי אקדח לרקה, מאיים עלי או מציע הצעות שאי אפשר לסרב להן. זו בחירה, וכמו כל בחירה היא כרוכה בשיקולים וחיבוטי נפש, מחשבות על היתרונות והרבה כאב על המחיר.

כי נעמתם לי מאוד. אני עושה לי בראש רשימה של חברי ה'קהילה' שלי מכאן, חברים טובים שאת המילים שלהם אני מעריכה מאוד, ואמשיך להעריך. בניגוד לגילגול הקודם שלי כאן הפעם אני למודת ניסיון, ולא חותכת את הורידים הוירטואליים לגמרי. אני משאירה פה קצה חוט: הבלוג לא יימחק למרות שאת הפוסטים הרצים מחקתי כבר. הפוסט הזה יישאר כאן, מצבה לכל מי שיחפש אותי ברשת, שלט מחליד על חורבותיה של עיר רפאים שהייתה פעם שוקקת ומלאת חיים. גם המייל של כמו מניפה ימשיך לעבוד. מי יודע, אולי בעתיד השיקולים שהובילו אותי לסיים פרק זה בחיי (כל כך דרמטי. אבל הלא ככה זה באמת) ישתנו, יחולו שינויים בנסיבות, אולי, כמאמר
שוורצנגר: איי'ל בי באק!

ובינתיים, חברות וחברים, היו שלום.