נסים ונפלאות

עומר פוליצר, כל מי שאנחנו אוהבים.jpg

מתקפת עיטושים אוחזת בי, מנערת אותי ומטלטלת את כולי. אני יודעת שהתנגדות חסרת תוחלת, ומתמסרת לה, אוחזת בגליל הניר שלפני, קורעת ממנו פיסות ניר שנערמות לגובה לצד החבילה. בין התעטשות להתעטשות אני מתנצלת בפני האורחת, דמועת עיניים. היא יושבת מהצד השני של השולחן, ומנסה לומר שאני לא צריכה לדאוג, היא רגילה מהילדים. זה לא אותו דבר, אני מוחה, וכשהיא מחבקת אותי לפרידה אני מחבקת בזהירות בחזרה, נושמת הרחק מעבר לכתפיה.

הבן הצעיר הביא לראשונה את החברה החדשה לארוחת ערב שבת. פני השותף נופלים כשהוא שומע שגם היא צמחונית. 'לפחות היא לא אלרגית לעגבניות', מנסה הבן לנחם. 'בקצב הזה תצטרך עוד שלוש חברות עד שתשתקם לגמרי' רוטן השותף, ואני יורה בו מבט אזהרה. היא גבוהה מאוד. יותר גבוהה ממני, יותר מהשותף וגם גבוהה מהבן. אני אוהבת את הגובה שלה ואת הפנים שלה, מתוקים מאוד, וגם את התסרוקת שנערמת על ראשה, מוסיפה לה עוד כמה סנטימטרים נוספים, וחושפת זוג עגילי מתכת שמתנדנדים על תנוכיה. לקח לכולנו זמן להתאבל על החברה הקודמת, שהיתה בת בית אצלנו. אני חוזרת ומשננת את המנטרה שלימדה אותי השכנה המבוגרת שלי לפני עשרים שנה, שהיתה אמא לארבעה בנים: ברגע שהבנים שלי בחרו מישהי, היא מושלמת עבורי.

ערב קודם הבת הקפיצה את הנכדה הבכורה אלינו. לעתים נדירות בלבד אנחנו מקבלים זמן איכות עם נכד אחד בלבד, בלי תחרות, מאה אחוז של תשומת לב. אנחנו משחקות במשחק המישוש. בשתי שקיות בד אטומות אנחנו מניחות חפצים זהים. לוקח לנו זמן לעבור בבית ולמצוא את החפצים המתאימים, ואני מזכירה לנכדה שהם גם צריכים להיות שונים מבחינת המרקם והתחושה. אנחנו מכניסות לכל שקית מברשת שיניים, גרב, ספל פלסטיק, כפית, חלוק נחל מהעציצים שבמרפסת, בובה, פקק שעם, כפפת פלסטיק, אטב כביסה ועיפרון. הקטנה נהנית להסתובב בבית ולהציע חפצים נוספים שיוכלו להכנס לשתי השקיות, וכך מצטרפים גם שקית סוכר וניל, גליל ניר טואלט, שתי תחתיות לכוסות, שקית ניילון ריקה ומסרק קטן. תוך כדי אגירת החפצים אנחנו מכינות כרטיסיות. על כל כרטיסיה אנחנו רושמות את שם החפץ שהוכנס לכל אחת מהשקיות. ואז אנחנו מתיישבות זו מול זו, ערימת הכרטיסיות לפנינו, יד אחת בתוך שקית הבד. אסור להסתכל.

רגע, אומרת הנכדה. נשחק בלי מנצח. בלי מנצח, אני מסכימה. היא הופכת כרטיסיה, וקוראת את הכתוב בה. שתינו מתחילות לפשפש בתוך השקית בלי להסתכל. הראשונה ששולפת את החפץ הנכון זוכה בכרטיס. את החפץ מחזירים לשקית, וממשיכים לכרטיס הבא. כשכל הכרטיסים חולקו בין שתינו הקטנה מתעקשת לספור כמה כרטיסים השיגה כל אחת. אבל אמרנו בלי מנצח, אני מזכירה. בלי מנצח, היא מסכימה, אבל בכל זאת סופרת.

אחר כך אנחנו אוכלות עם השותף ארוחת ערב שהוא הכין לפי בקשתה: פסטה עם קבנוס. חסרה לה שן קדמית, וגם השניה מתנדנדת, והיא אוכלת עם השיניים האחוריות בלבד, ושותה בזהירות מכוס של גדולים. אחרי האמבטיה אני יושבת איתה על המיטה וקוראת לה סיפור. הנכדה כבר בכיתה א', וקוראת לבד, ואפילו מקריאה סיפורים לאחיה, אבל אני לא מוותרת על האינטימיות והקירבה שבהקראת סיפור לפני השינה. אני שולפת את העותק של 'ניסים ונפלאות' של לאה גולדברג שהיה פעם שלי. לאה גולדברג כותבת בגוף ראשון, ומציגה את עצמה בשם 'דודה של שומיש', האשה ששתי שיניה הקדמיות חסרות. קל לי להסביר לנכדה למה קוראים לה כך, אבל קצת יותר קשה להסביר למה שתי שיניה הקדמיות חסרות. בימינו שוב אין רואים אנשים מבוגרים חסרי שיניים. דודה של שומיש מתעטשת, וכשהיא מתעטשת 'רועד כל הבית וכל הישנים מתעוררים ואינם יודעים מה היה פה: רעידה אדמה או פצצה?', אני מספרת, ותוך כדי סיפור מתעטשת בעצמי. אני מצוננת מאוד, ונזהרת שלא להדביק את הילדה. כל הסיפור על ניסים ונפלאות פותח בהתעטשות אדירה שכזו שהעיפה את עציץ מלכת הלילה הנהדרת מאדן החלון לרגלי דודה יוכבד ושמלתה הלבנה המכובסת והמגוהצת של מרים.

החברה החדשה של הבן היא מורה בכיתה א'. היא באה מתחום של אמנות ומחול, ומכירה את הבן מחוג ציור ששניהם השתתפו בו לפני שנים רבות. אחרי שהם הולכים אני נזכרת ששכחתי לשאול איך נוצר המפגש המחודש. לא נורא. אשאל בפעם הבאה.

girl in bed.jpg

מודעות פרסומת

מותו של טיטו מקסים

הוריו של השותף עלו לארץ ממרוקו הספרדית בשנות השישים, אחרי גלי העלייה הגדולים של שנות החמישים. הם דילגו על שלב המעברות והגיעו ישר לשיכון בעיר פיתוח. הם גרו בקומה ב' בדירה של עמידר בגודל 30 מ"ר עם השותף, שהיה אז בן 4, וההורים של חמותי גרו בקומה הראשונה, עם הבן הצעיר שלהם, טיטו מקסים, שהיה אז בן 20. טיטו מקסים היה פוחח ונמרץ, והתחביבים שלו היו נשים ומכוניות. מקסים היה משפץ מכוניות בעצמו, ומסתובב גאה במכונית המוסטנג הספורטיבית האדומה שלו, עם האף הארוך והזנב הקצר, כולו רעש וצלצולים, כמו הייתה המכונית באמת סוס מוסטנג והוא שריף שרוכב עליה, מלך העיירה. בכל פעם הייתה מלווה אותו בחורה אחרת, וכשבא לבקר את אחותו, חמותי, הוא היה מושיב את השותף על ברכיו, ונותן לו להחזיק בהגה כשדהר ברחובות הריקים. אני תוהה כעת אם החווייה ההיא הותירה חותם מכווה, כי השותף סירב לעשות רשיון עד שהכרחתי אותו כשהייה בסוף שנות השלושים שלו, אבל השותף לא נוטר לדוד טינה. להיפך. טיטו מקסים הצדיק את השם שניתן לו, עבר מעבודה לעבודה, שבר בסידרתיות את לבבות הנשים ונשא לבסוף אישה צרפתייה שילדה לו בן, התגרשה ממנו וחזרה לצרפת. בלוויה, אח של השותף נזכר שהחתונה השנייה שלו, עם דודה אנט, התקיימה שבוע לפני החתונה שלי ושל השותף. 'אני זוכר כי ביום החתונה של טיטו מקסים נסענו, השותף ואני הביתה, להביא משהו' נזכר האח. 'הבית היה נעול ולא היה לנו מפתח. השותף הציע לחדור לבית דרך המרפסת של השכנים, ואני אמרתי לו מה פתאום, אתה מתחתן בעוד שבוע, ומה אם תיפול מקומה שלישית?'

הרבה אנשים הגיעו ללווייה של טיטו מקסים. חמותי, אמא של השותף, אחותו של טיטו מקסים, עומדת שחוחה, פיה שמוט ושני קמטים עמוקים מצדיו חורצים את פניה עד הסנטר. עיניה יבשות, כי בשבועיים האחרונים הוא היה מאושפז ומחוסר הכרה, וברגעים הבודדים שבהם הוא היה חוזר להכרה הוא צרח מכאבים. באמת הגיע זמנו ללכת. אחיה הצעיר מת, ואחרי שאחותה הגדולה נפטרה לפני שלוש שנים היא נותרה כמעט לבדה מכל הדור ההוא. היא ודוד אלברט, הבעל האלמן של אחותה. דוד אלברט שבור. אנחנו מלווים את אנשי חברה קדישא עם האלונקה לבור, ואני מביטה המומה בפניו הרטובים של דוד אלברט, הדמעות שלו לא מפסיקות לרדת.

לסבתא של השותף, אמא של חמותי, היו שלושה ילדים: בתה הגדולה, טיטה מלי, בתה השניה, חמותי, וטיטו מקסים, בן הזקונים האהוב שלה. היא המשיכה לגור באותה דירת שיכון בעיירת הפיתוח כל חייה, גם אחרי שהתאלמנה. היא לא ממש דיברה עברית, והייתה מסתדרת עם המוכרים והנהגים בתערובת של ערבית וספרדית ועם הרבה מימיקה ופנטומימה. עצמאית וחסרת סבלנות, היא הייתה עוברת בסבב שבועי בין ילדיה, וכשנמאס לה מהם חוזרת הביתה, עד ששוב הכריעו אותה הגעגועים. גם כשזקנה מאוד והייתה זקוקה להסעות לקופת חולים ולתרופות ללב המשיכה לחלק את זמנה בין הילדים. אלא שטיפול באמו הזקנה, שגידלה עבורו את בנו הראשון, היה קשה לטיטו מקסים. הוא הכריז שאנט אישתו מסרבת לטפל בה, ושהוא יוצא מן הסבב. לכולנו היה ברור שלא באנט האשם, כי היא עשתה כל מה שאמר לה טיטו מקסים, כולל חופשות משותפות עם אשתו הצרפתיה הראשונה, אלא שלמקסים עצמו נמאס להסיע את אמו לרופאים ולטיפולים הנדרשים. דוד אלברט, בעלה של טיטה מלי, מיד קפץ ואמר שאם טיטו מקסים לא משתתף בסבב, גם הוא ואישתו לא בעסק. נשארה רק אמא של השותף, חמותי. באותה התקופה סבתא של השותף גרה שישה חודשים רצופים אצל אמו, ואבא של השותף היה לוקח אותה לרופאים, ודואג לה בעדינות וברכות האופייניים לו. כמו שקורה תמיד במקרים כאלה, הסבתא לא האשימה את הבת הגדולה ואת הבן הצעיר בהזנחה, אלא הבינה אותם וריחמה עליהם. הם היו מגיעים לביקורים והיא דיברה איתם יום יום בטלפון. את הכעס, המרירות וחצי הביקורת שלה היא הפנתה כלפי הבת שאירחה אותה בביתה וטיפלה בה.

לחמותי קפצו כל הפיוזים. היא אסרה על אחותה ועל אחיה לדבר עם אמה. 'אם אתם לא לוקחים אותה אליכם לסבב שלכם, אתם גם לא תבקרו אותה ולא תדברו איתה', היא פסקה. בשיחה עם דוד אלברט הצרחות הגיעו עד התיקרה, והיא טרקה בפניו את הטלפון, לא לפני שאיחלה לו שילקה ב'קנסר גלופנטה', מוות מסרטן דוהר. עם אחיה הפוחז, טיטו מקסים, גם כן לא דיברה, והעוינות הגיעה לשיאים חדשים. הסבתא הזקנה והחולה הייתה גונבת שיחות בטלפון הקווי עם שני ילדיה הרחוקים שסירבו לטפל בה, בוכה ומתלוננת, אמא של השותף כרעה תחת הנטל, וכולם סבלו.

בשלב הזה השותף, נשמה טובה, החליט לעשות מעשה. 'אני רוצה להזמין את דוד אלברט ואת טיטו מקסים אלינו הביתה', ביקש ממני, כי היה לו ברור ששורש הבעייה ביניהם, ואצלנו זו טריטוריה נייטרלית. הכנתי את עוגת הגבינה שלי, פרסתי מפה פרחונית על השולחן העגול בחדר האוכל, והדודים הגיעו. השותף פתח בתיאור המצב ובמטרה של המפגש, ליישר את ההדורים. אני עמדתי במטבח, מכינה קפה, פורסת את העוגה, שומעת את הטונים הרגועים שבהם דיבר השותף לדודיו. אלא שמהר מאוד טיטו מקסים ודוד אלברט נעמדו זה מול זה כמו שני שוורים בזירה. דוד אלברט, איש קטן ומצומק עם פה גדול צרח על טיטו מקסים  'קָברון!', וטיטו מקסים התפוצץ. טיטו מקסים היה איש גדול מימדים והוא אחז בצוארו של דוד אלברט בשתי ידיו כאחוז אמוק, עיניו בולטות, הורידים בצוארו פועמים. לא היה לי ספק שזה סופו של אלברט. השותף קפץ על טיטו מקסים מאחור, מנסה להפריד בין הנצים, וטיטו מקסים ניער אותו מעליו, מעיף אותו לקצה החדר. בשלב הזה דוד אלברט הצנום השתחל בזריזות מבין ידיו של טיטו מקסים, פתח את דלת הדירה וברח בריצה, כשהוא עוד צורח מלוא ריאותיו 'קברון! קברון!', וטיטו מקסים רודף אחריו. אני נשארתי לטפל בשותף, שנקע את הרגל. עד היום הרגל של השותף כואבת בחילופי עונות, הוכחה לכך שמי שאמר ששליחי מצווה אינם ניזוקים לא הכיר את טיטו מקסים ואת דוד אלברט.

'קברון' היא המילה הספרדית ל'מקורנן', גבר שאשתו בוגדת בו. והנה דוד אלברט, אלמן חולה וזקן, בוכה מרות בלווייה של טיטו מקסים. אני מנערת את הראש באי אמון, אבל יודעת שנטירת טינה לעד איננה מאפיינת את המשפחה של השותף. אצלם הדם מתחמם מהר, הלהבות עולות עד השמיים, אבל הן גם שוככות במהירות. אחרי העימות הבלתי נשכח אצלנו בבית, דוד אלברט לקח את הסבתא אליו ואל טיטה מלי הביתה. אחרי חצי שנה של טיפול מסור אצל חמותי, הבת שלה, הייתה הסבתא אצלם שבוע אחד בלבד, ומתה.

John Lopez, Texas Longhorn
John Lopez, Texas Longhorn made from scraps of metal

איך יצאתי מאזור הנוחות שלי, ומה זה עשה לי

חברה טובה מציעה שנשתתף במסע מדברי לנשים בלבד. משהו מקומי, לא איזו מלכה בג'יפים, יומיים, עם לינה בשטח, עם מטרה טובה בתור בונוס, יום האישה וכל זה. שונאת קבוצות אנוכי, בורחת סידרתית מפעילות משותפת. לא תמצאו אותי בסיורים מאורגנים, בהרקדות או בשירה בציבור חלילה, או בקבוצות שדורשות דינמיקה קבוצתית. פעם הלכתי לשיעור התעמלות וברחתי משם באמצע השיעור כי האישה שהתעמלה לידי דחקה במופגן את הפלאפון שהנחתי לצד המזרן וירתה בי מבט 'מחנך' אופייני. משהו בטריטוריאליות של ה'ותיקות', אני מניחה, אבל אין לי שום רצון להבין או להשתתף. אני מוצאת בדרך כלל את הפעילות המקבילה האישית שבה טוב לי, טוב לכולם.

הפעם אני שוקלת את ההצעה ברצינות. החברה הטובה הולכת וגם החברה הטובה שהיא הצלע השניה במשולש הנפלא שלנו מצטרפת. נלך שלושתנו, איתן אני מוכנה ללכת גם לגיהנום וחזרה, אולי זה אפילו נחמד שמישהו אחר דואג לאירגון עבורנו ומה אכפת כל האחרות. ביום השני אני לא יכולה להשתתף כי התחייבתי לתת הרצאה, אבל אוכל להגיע ליום הראשון, וגם להשאר בלילה. למחרת הן תמשכנה הלאה ואני אסע לי להרצאה שלי כמתוכנן.

אז אנחנו נפגשות ממש מוקדם בבוקר, מעמיסות את הציוד על האוטו ויוצאות לדרך נרגשות לקראת ה'טיול השנתי'. מזג האוויר מושלם, והמדבר פורח. אנחנו הולכות בשפך ואדי מדברי, אחרי השטפונות, ואני נדהמת מהיכולת של החברה לזכור ולזהות את שמות הפרחים העדינים שמנקדים את צדי הדרך: חומעה ורודה, אהרונסונית פקטורובסקי, עכנאי זיפני וגם יחנוק המדבר – טפיל צהבהב הדור שצומח למרגלות שיח אשל שפורח בורוד עדין. אחרי 4 ק"מ ראשונים אנחנו עוצרות בתחנת התרעננות, שותות, נותנות לנשימה להירגע. העיניים שלי צורבות והחברה שולפת כמו קוסם מהתרמיל טיפות עיניים. הרגליים זה סיפור אחר. אחרי 8 ק"מ בערך אני מגלה שהנעליים שלי, הנעליים הכי נוחות ביום יום, לא מספקות את הסחורה במסע רגלי ארוך במדבר. כפות רגלי מתכסות שלפוחיות, ואני הולכת עליהן, דורכת על הכאב. המכונית מאחור שמלקטת את הנפולת קורצת, אבל ויתור לא בא בחשבון: אני חושבת על אמא של גיסנו, חנק'ה, שהלכה את צעדת המוות עם רגל שבורה, נושכת שפתיים וממשיכה את המסע, 19 ק"מ שלמים עד הסוף.

אני מדדה עם שתי החברות את 100 המטרים שמפרידים בין הסוכה שלנו ושל שלושים נשים נוספות ובין המקלחות. הנשים הרחוצות שחוזרות משם מדווחות: המים חמים; המים חמימים; חמימים עד קרירים. כשאנחנו מגיעות לשם המים קרים עד קפואים. השמועה אומרת שצריך להמתין מעט עד שהמים יתחממו מחדש, אבל אני שולחת מבט נוסף לרגלי המיוסרות, מבינה שאין מצב שאני הולכת וחוזרת לשם מאוחר יותר, ונכנסת מתחת לזרם המים הקפוא. אמא של גיסנו, סבתא חנק'ה, ודאי גם היא לא התקלחה במים חמימים.

בלילה אני מתעוררת לרעש נחירות. שלושים נשים מותשות ישנות על מזרנים צפופים. אני צריכה ללכת לשירותים, אבל מתעכבת, מחשבת מחדש את ההליכה על שלפוחיות. כשאי אפשר להתאפק יותר אני יוצאת למסע הלילי לביתן השירותים והמקלחות, הולכת ומקללת. 'מאיפה את?' אישה אחת שמתקלחת תחת זרם של מים רותחים בשלוש בלילה מבקשת לפצוח איתי בשיחה. אבל אני לא משכימת קום, אני בהפסקת פיפי, אין בי גרם אחד של נחמדות. אני יוצאת למסע חזרה אל הסוכה הרחוקה עם המזרן שלי בין שתי החברות, על שלפוחיות. סבתא חנק'ה בטוח היתה יותר חברותית ממני, אחרת החברות שלה לא היו סוחבות אותה עם רגל שבורה בצעדת המוות.

בבוקר אני נפרדת מהחברות שממשיכות במסע, ונוסעת לתת את ההרצאה המתוכננת. העורף שלי שורף מהשמש, שרירי השוק והירך שלי תפוסים, אפילו המפשעה מאותתת שהמאמץ היה מוגזם. אני חונה קרוב למקום ההרצאה, אבל עדיין צריכה ללכת על כפות רגליי המשולחפות מן האוטו. בדרך אני מרגישה רטיבות חמימה בכפות רגלי: השלפוחיות הענקיות התפוצצו. אני גוררת את עצמי לתוך הבניין, אוחזת במעקה העץ שמסייע לי לדדות לאולם ההרצאה, וספלינטר ענק נכנס לי לכף היד. היתה הרצאה נהדרת.

denis sarazhin
Embodiment, Denis Sarazhin, 2018
עריכה, והופעת אורחת: דברים שכתבה החברה הטובה, ובהסכמתה אני מצרפת אותם לפוסט.
גם אני השתתפתי לא מזמן במסע מדברי קצר.. יומיים עם לינת שטח.

החשש מהמסלול הארוך ותנאי הלינה התגמד לנוכח העובדה שחברו אלי שתי חברותי האהובות. במהלך החודש שקדם למרתון מצאתי את עצמי מצפה לתאריך בכליון נפש, יודעת בוודאות שפסק הזמן היזום הזה מן החיים לא יכול היה לקרות עכשיו בשום קונסטלציה אחרת. זה שילוב מדוייק ומנצח של מטרה נעלה, חבל ארץ קסום, ובחינת כושר הסיבולת שלי. אם נוסיף על כך את ההזדמנות להמצא יממה שלמה בחברת שתי הנפשות האהובות עלי זו חגיגה ענקית. החשש היחיד שלי היה שלא אצליח לסיים את המסלול. אני שהייתי יעלת המדבר.
בבוקר הטיול שכשנפגשנו לקראת היציאה המשותפת עמדנו רגע אחד חבוקות שלושתינו. כאן התחלתי להרגיש איך אושר ערטילאי לובש צורה של נוזל ונמזג בגופי, נמהל במה שזורם לי בוורידים. חשתי איך האושר הזה מתפשט לי בגוף, גורם לי להרגיש קלה יותר,  מרחפת.
המסלול המדברי היה מעורר השתאות בציבעוניות ובריח שעלה מן הפריחה. טור הצועדות מלפנינו ומאחורינו לא הזיז לי כהוא זה. עד מהרה שקענו לנו שלושתינו בשיחות שיתוף עמוקות ובעדכונים כשמדי פעם עצרנו לחלץ אבן מציקה.
אצבעות רגלי החלו לבעור בערך אחרי הק"מ הראשון. נעלי ההליכה ששכבו שנים מיותמות היו נוקשות ומשום מה לחצו באזור אצבעות הרגלים והצפורניים. הכאב הלך וגבר עם כל צעד, מה שגרם לי לנסות להיות יצירתית ולקפל את אצבעות רגלי בתוך הנעליים, או לשנות את צורת ההליכה כך ששיווי המשקל יהיה על העקב והאצבעות לא תפגענה כלל  בקרקע. כך או כך מהר מאוד נתפסו לי שרירים שלא היו אמורים להפגע וכל ההליכה שלי נעשתה עקומה. כעת לא רק הציפורניים והאצבעות כאבו אלא כל הגוף כולו… אולם כל זה היה כאין וכאפס לנוכח סבלה של חברתי שהחלה לדדות כששלפוחיות נוראיות עטרו את כפות רגליה מיד בתחילת המסלול. היא הייתה אומללה ממש. כל צעד שלה מחץ שלפוחית אחת גדולה לכל אורך ורוחב כף הרגל.. וכך גם בכף הרגל השניה.  חששנו מכל פעם שחלצה את נעליה בהפסקות וחששנו יותר כשנאלצה לחזור ולנעול. כחצי ק"מ מאחורינו השתרך הג'יפ המאסף. זה שתפקידו לאסוף את הנושרות. לאט לאט השתנה מיקומינו בטור  והאטנו את התקדמותינו כשהג'יפ נושף בעורפנו. שלושתינו ידענו שהאופציה קיימת, וקורצת אבל מה יהיה על הדימוי העצמי שלנו? אם יש הגדרה מדוייקת למלכות המדבר זו בדיוק שתי חברותי. היה לי ברור שאם אחת מאיתנו תישבר ותחליט לסיים את המסע בג'יפ-שתי חברותיה תצטרפנה ולו רק כדי שלא תרגיש שזה כישלון אישי. וכך כשהידיעה הזו מלווה אותנו בלא שדיברנו על כך עזרנו זו לזו וסחבנו אישה את רעותה עד סוף המסלול. (וכמו שתיארה חברתי מדי פעם כשכאב השלפוחית עבר כל גבול-צעדת המוות של חנק'ה). חברתי, גיבורה שכמותה, הצליחה לסיים עם רפידות נוזלים מצפות את כפות רגליה וחברתנו האחרת, המלאכית, תומכת בנו מכל הכיוונים, מפנקת ומרפדת לנו את הכאבים בדאגתה ובאהבתה.
בדרך חזרה הביתה התפצלנו. כל אחת מאיתנו נסעה בנפרד לכיוון אחר. אני הצלחתי לתפוס טרמפ עם בחורה נחמדה שהגיעה בג'יפ למרתון לבדה ובמהלך היומיים ניסתה להתקרב לחבורתנו הקטנה. שעתיים של נסיעה משותפת גילו לי שהיא בעלת חברה גדולה בין לאומית. במהלך הנסיעה היא דאגה שיחכה לה מסג'יסט בבית כדי להרפות את השרירים הכואבים, וביררה מה בישלה לה השפית לשבת.
ירדתי בבית, מדדה בקושי את מעט המטרים שהיה עלי לגמוע, מנסה לאלתר פקודות מוח שיגרמו לרגלי לעשות פסיעות עם שרירים תפוסים. שעה קצרה לאחר מכן, עם רגליים מורמות, כוס קפה ביד ולאחר מקלחת אני מרגישה שוב את תחושת האושר מאתמול. ירדתי 2 קילו. עשיתי ריסטארט לגוף והבנתי שאני יכולה ללכת כל יום כמה קילומטרים ולהנות מזה. והכי חשוב הבנתי שיש אנשים שאין להם אפילו חברה אחת טובה שתצא איתם למסע שכזה.

איך דילגתי על פייסבוק ופתחתי אינסטגרם

בשיעור הראשון שלי השנה, אני קובעת להם בחינת בקיאות לעוד שבוע בדיוק. בחינת הבקיאות מכניסה את ה'ילדים' ללחץ. הם שייכים לדור שרגיל שילטפו לו את הראש רק על המאמץ, שירגיעו אותו. אני מסרבת לשחק את המשחק. כשאחת התלמידות מנסה להכניס מילים לפי 'תגידי שיהיה בסדר, שאנחנו יודעים את החומר, שנצליח', אני מחייכת, ואומרת: 'מה שהיא אמרה. אבל הבחינה קשה, קטנונית, זו המשמעות של בקיאות, אל תעגלו פינות, תקראו את החומר כמה פעמים ותעשו רשימות'. אני רואה את השוק על הפנים שלהם: זה כל כך שונה מהשיח הרגיל של המורים שלהם בעבר. אחד מהם אף הולך למזכירות ואני מקבלת מייל משונה שמזכיר לי שעל פי הנהלים בשבועיים הראשונים של השנה אסור לקיים בחינות, כי זה זמן של 'שופינג' בין קורסים, ורשימות המשתתפים עוד לא קבועות. המייל קצת מצחיק אותי, כי אני ראשת החוג, מה תעשו לי. אם מישהו חושב שהקורס קל ומלטף עוד יש לו זמן להחליף, לפרוש. לא מעוניינת בו. ואם מישהו חדש יגיע אחרי בחינת הבקיאות, נקבע לו מועד מיוחד. נהלים נועדו לשרת אותנו ולא להיפך.

בתום בחינת הבקיאות אני אוספת את הדפים, והולכת למשרד שלי. אני מגלגלת לי את הסיגריה היומית, וממלאה את בקבוק המים מן המתקן. אני לא מעשנת חברתית, ולא אוהבת שרואים שאני מעשנת. יש לי פינת עישון סודית במעלה המדרגות החיצוניות, במקום שאיש אינו עובר בו. שם אני יושבת, נשענת על הקיר, הנוף לפני, ומפלס המים בבקבוק שלי יורד במקביל להתקצרות הסיגריה. אני שומעת את דלת הבניין נפתחת והמיית תלמידים שיוצאים ממנו אל החצר. נשמע שקיבלו תרגיל בקבוצות, וקבוצה אחת בחרה לשבת ברחבה ליד המדרגות למרגלותי. הם לא רואים אותי, ואני לא רואה אותם, אבל קולותיהם עולים אלי ברורים. הם מדברים על המבחן. הם מדברים עלי. הם עדיין בלחץ, משווים תשובות, מגלים שאכן זה גרם להם ללמוד. אני סיימתי כבר את הסיגריה שלי מזמן ותוהה מה לעשות. לרדת ולגלות להם שישבתי שם והקשבתי לכל מה שאמרו? לחכות שיתפזרו? אין דרך אחרת, אני חייבת לרדת. 'שלום', אני אומרת להם, ועונה לשאלה שלא נשאלה: כן, שמעתי. וכולנו מחייכים.

אני חייבת לרדת כי אחותי בקורס, ואני מוציאה את אמא שלי מהמועדון. אני נוסעת אליה, ומגלה שהאחיינית שלי נשארה בבית, ילדה בת 12, מצוננת. כואב לה הראש והגרון. אחותי שמה לה נעצים בשתי נקודות בגב, אבל אני גם כן מכירה תרופת קסם עממית לכאבי גרון, ואני עומדת במטבח של אחותי וחותכת בצל לבן גדול לפרוסות ושופכת עליהם דבש. תוך זמן קצר נוצר סירופ דבש עם מיץ בצל, ואני מדרבנת את האחיינית לקחת ממנו כמה שיותר. זה טוב לכאבי הגרון, מחטא אותו, אני מסבירה לה.

אמא שלי שמחה מאוד לראות אותי. הגיל המנטלי שלה עכשיו הוא בערך 3, ואני הולכת איתה למגרש המשחקים. בחדשות איימו בגשם, וסיפרו על שטפונות בדרום וברד בצפון. באזור השפלה רוח חזקה אמנם מעיפה את העלים ומפילה את הכסאות בחצר, אבל גשם לא יורד. אנחנו הולכות בדרך ושרות ביחד, מדקלמות שירי ילדים: רוח רוח רוח רוח, בפרדס נפל 'תפוח' משלימה אמא שלי ומניפה את ידיה בהתלהבות. אני צריכה צבעים, אני מבקשת מהאחיינית שלי. אני ואמא שלי יושבות בחצר ומציירות ציורים ביחד. כשהייתי ילדה, אולי בת חמש, נזכרת אמא שלי, היה בא לאבא שלי חבר, מר פריימן. גר בקצה הרחוב, היה רווק ובודד מאוד. הוא היה מתפרנס מרישום תוכניות בתים, אבל לא היתה לו פרנסה רבה. אבא שלי חיפש דרכים לעזור לו, וכדי שלא יחשוב שנותנים לו צדקה ביקש ממנו ללמד אותי ציור. הוא לא ידע עברית, ודיבר איתי גרמנית, נזכרת אמא שלי, והבנתי אותו. אני נדהמת מפיסת הזכרון הצלולה הזו שצצה יש מאין כשהחזיקה ביד צבע וצבעה באדום בין הקווים של הפרח שציירה.

האחיינית שלי מרגישה קצת יותר טוב ובאה לשבת איתנו בחצר כשאנחנו מציירות. ראית מה הבן שלך העלה לאינסטגרם? היא שואלת אותי. אני מסתכלת. הבן הצעיר העלה תמונות שהוא צייר, פורטרטים עדינים ומלאי מבע, רישומים של דמויות בדיו. לא ידעתי שהוא חזר לצייר. אני מבקשת מהאחיינית להראות לי את האינסטות של שאר הילדים שלי, והיא לוקחת מידי את הטלפון שלי, ומקישה עליו מספר הקשות, מחזירה לי אותו ואומרת: הנה, יש לך עכשיו חשבון אינסטגרם, תעקבי אחריהם.

frederic forest
Frederic Forest

אני בסדר, אתה בסדר

בבקר אני קמה ומרגישה שמשהו אינו כתמול שלשום. בשבריר השנייה הזו לפני הערות המוחלטת, כשאני נימוחה ונעימה ונאחזת באדי החלום המתפוגג, ובו ברגע אני מצפה לחוש בכאב שורש הכנף הימנית שמלווה אותי כמו צל בשלושת השבועות האחרונים בלי רגע של הפוגה, אני מבינה שהוא איננו. אני נעה במקומי ליתר בטחון, בודקת תנוחה כזו ואחרת ומסיקה: זהו. נרפאתי. ליתר בטחון אני בודקת במשך היום, איך זה אחרי פעילות פיזית נמרצת (הליכה למטבח לאכול), איך זה אחרי ישיבה נוקשה בכיסא וקריאה של פרק משמים בדוקטורט שקיבלתי על עצמי לבדוק. עליצות אדירה מתפשטת באיברי: אני יכולה לרקוד, ללכת, לשבת וגם לעשות דברים אחרים שעושים בני זוג בלי לחשוש מכאב עמום או חד שילווה את הפעילות או את העדרה. שלושה שבועות של כאב, בדיוק.

השנה זה התור של הצד השני, וכל הילדים שלנו נמצאים במשפחות של בני הזוג, גם הצעיר. המחשבה על סדר לבד מעוררת בי צהלה, ומצד שני מלחיצה את כל מי ששומע על כך. אני דוחה בתוקף הצעות מלאות אמפתיה אמיתית או מדומה של אחותי הגדולה שמארחת השנה את אמי, ושל גיסתי שמארחת השנה את חמותי. תרגעו. אנחנו בסדר עם הסדר המינימליסטי. הדחייה השנה קלה במיוחד בגלל הש"ח. השלבקת החוגרת עולה אצלי לדרגת קצונה, ומקבלת ארונות על הכתף ומקום של כבוד. במקום לחץ פיזי מתון צפוי, אני מקבלת תגובות אמפתיות. כל אחד מכיר לפחות אדם אחד שחלה במחלה הקשה הזו, או חלה בה בעצמו. סביר בהתחשב בעובדה שאחד מכל שלושה מבוגרים חולה בה בשלב זה או אחר. אני שומעת שוב ושוב תיאורי מורשת מחלה שנעים בין כאבי תופת שהדבר היחיד שהרגיע אותם היתה מדבקת מורפיום, ובין חודשים של כאב בלתי פוסק שגורמים לי לשלוח אינסטינקטיבית יד לגב ולגעת במוקד הכאב.

בשלב כלשהו בכל זאת מתעוררת אפשרות אחרת. חברים טובים שגרו פעם בשכנות אלינו מספרים לנו שגם הם חוגגים סדר לבד השנה. החברה הזו יחד עם שכנה נוספת היו קבוצת התמיכה שלי כשילדנו את הילד הראשון: שלוש אמהות טריות היינו, וילדנו שלושה בנים בהפרש של שלושה חודשים. הגענו להסדר של שמירה על הבנים: בכל יום אמא אחרת שמרה על שלושת התינוקות, וכך התפנו לכל אחת מאיתנו יומיים בשבוע. הבן של החברה היה אלרגי לתחליפי חלב, ובאחת מהתורנויות שלי נגמרו כל בקבוקי החלב השאוב שהיא השאירה עבורו במקרר, והוא לא פסק מבכי של רעב. פשטתי ציץ והינקתי את הילד שלא היה הילד שלי. זו היתה הרגשה מוזרה ביותר, כמו נשיקה עם איש זר. המציצה האינטימית על ידי תינוק שאינו פרי חלצייך, שהפה שלו יושב אחרת על הפיטמה, שהגוף שלו בעל ריח זר והוא נע בצורה אחרת יצרה אצלי תחושת אשם, סוג של בגידה. אבל עד היום יש לי פינה חמה לילד ההוא, בעצמו כבר אבא לילד. באותם ימים רחוקים של שכנות צמודה היינו עורכים סעודות משותפות רבות, והמחשבה לערוך השנה סדר נוסטלגי משותף מצאה חן בעינינו. שלושה ימים לפני החג, החברה מתקשרת. הקול שלה מתנצל: שתי האחיות שלה התקשרו. הן רוצות לבוא לחג, על ילדיהן. אחת מהן התגרשה לא מזמן, ואני מבינה את הצורך בתמיכה. אבל זה כבר גדול עלינו. לנוכח הריבוי הטבעי בקרב משתתפי הסדר, אני אומרת לה, אנחנו חוזרים לקונכיה. החיים קורים כשאנו מתכננים תוכניות. היא מבינה, ואולי גם היא קצת נושמת לרווחה.

אז הכל רגוע ואנחנו עושים סיבוב בכפר ערב החג הסגרירי כדי לשטוף את האוטו ולרכוש מוצרים אחרונים לפני החג. אני מתפלאת לגלות באיזה כבוד מקבלים את השותף בעלי העסקים בכפר. אחד אחרי השני הם מהללים אותו בפני, אין כמוהו. הוא נראה ערבי ומשתלב היטב בין הגברים הכהים בני גילו. אבל זה לא רק זה. הוא רגוע מאוד, מדבר איתם, מתעניין, נכון להקשיב. כשאנחנו נכנסים למאפייה אני מתפלאת לראות מדפים מלאים בחלות לשבת. מי קונה אותן? אני תוהה, והמוכר לא מבין את השאלה. יהודים שלא שומרים פסח, הוא מסביר, ולהפתעתי מוסיף, לצערי. כן, הוא עונה לשאלתי, למרות שזה עסקים טובים בשבילנו, יהודים שקונים לחם בפסח זה כי אין אמונה, והוא מצביע באצבע כלפי מעלה, והבעת פניו מעידה עליו שזה רע מאוד בעיניו. ההצעה שלי שאולי הם מאמינים אבל לא שומרים לא משכנעת אותו. בכפר הזה אין חילוניים, והשותף שם לב שגם כשהמוכרים והקונים כולם מקומיים ודוברים זה עם זה ערבית הם מברכים זה את זה ב'חג שמח' היום.

ערב החג אנחנו יושבים במרפסת הרחבה וצופים בואדי. עץ האגוז שהיה ערום כל החורף התעורר לפני שבוע כשהוא מעוטר בעמודי פריחה ירקרקה, וכעת הוא כבר עוטה אדרת עלים רעננה. בין ענפיו אנחנו מזהים ציפורים שונות: זוג יונים נח על בד, אחד מהם מנתר לענף אחר והשני מחרה מחזיק אחריו. נקר נעמד בזווית אנכית חדה רגליו אוחזות בגזע העץ וראשו מתקרב לסירוגין לעץ כדי להיטיב לראות, מקיף אותו בניתורים וממשיך הלאה; צופית קטנה ומבריקה בצבעים מטאליים גם היא מטיילת בין העלים החדשים. על אמיר העץ עומדת ציפור סמורה קטנה. גודלה כשל דרור אבל היא צהובה, על כנפה פס לבן ומקורה קטום. היא משמיעה קול שיר עליז שנשמע כמו פזמון חוזר. פרוש, אני מציעה, אולי חוחית. יש בישיבה הזו מן הטעם של בני חורין אמיתיים.

צלצול טלפון מפר את השלווה. שלום, פונה אלי הדובר, הפנה אותי אליך כך וכך, ואמר שאולי תסכימי לעשות כך וכך. אני נעה בכסאי במרפסת באי נוחות. אם יש משהו שלימדה אותי השלבקת זה שאני לא חייבת לקחת על עצמי את כל המטלות האלה, מכובדות יותר או פחות. המממ, אני אומרת, שמע. אני מתנצלת, אבל אני לא במיטבי. הוא נסוג במילים המבינות ההכרחיות. כנראה שאני עוד לא מוכנה להפרד מהש"ח. או לפחות לא להודות שהבראתי. אני עוד צריכה קצת להיות חולה, גם אם הכאב חלף. האם זה מה שאנשים מתכוונים כשהם מדברים על חופש?

Johann-Heinrich-Wilhelm-Tischbein
Johann-Heinrich-Wilhelm-Tischbein 1796, מחווה לחד גדיא

חלף עם הרוח

אחותי הגדולה אומרת: אחינו חלה פעם בשלבקת חוגרת. הוא הגיע לחדר מיון עם כאבי תופת וסרב לקחת משככי כאבים. אחותי הקטנה אומרת: אחינו חלה פעם בשלבקת חוגרת. הוא היה חולה נורא, וסבל כאבים חזקים מאוד. הוא ריפא את עצמו באמצעות עקיצות דבורים.

ילקוט הסיפורים על אחי מלווה אותי מילדות. לפעמים אני זו שמספרת אותם:

אחי רץ למרחקים ארוכים ואני מלווה אותו על אופניים.

אחי עושה טיפולי שורש בלי הרדמה.

אחי קם בבוקר ורץ לפחות 20 ק"מ, כל בוקר.

אחי רץ אולטרה מרתון, מאה ק"מ. איך היה, אני שואלת אותו, והוא עונה, תשעים הק"מ הראשונים היו קלים.

אחרי ריצת מרתון אני מציעה לאחי להתקלח והוא עונה: אבל לא הזעתי. אני מביטה בו. זה נכון.

אחי משרת ביחידה מובחרת ורץ בסיני. הוא מגלה שחצה את הגבול רק אחרי שנתקל בשלושה חיילים מצרים שתוהים מי האיש הזר שעלה מן החולות. אחי מדבר אליהם באנגלית, משכנע אותם שהוא תייר, מתלהב מהנשק שלהם, מחמיא להם, משכנע אותם לתת לו לנסות וכשהנשק בידיו הוא מכוון אותו אליהם, לפני שהם מבינים מה קרה הוא מריץ אותם לכיוון ישראל. כשהם לא יכולים להמשיך הוא משאיר אותם מתנשפים על סף התקף לב בגבול מצרים, וחוזר ליחידה שלו עם נשק שלל.

אחי גר בחירבה על שפת הנחל; לפרנסתו הוא עובד בקטיף במטעי המושבים בסביבה. ההספק היומי שלו שווה לזה של שלושה אנשים רגילים. גיליתי, הוא מספר לי, שבזבוז הזמן העיקרי בקטיף הוא בהליכה מן העץ למיכל הפירות וחזרה, אז אני עושה את זה בריצה.

אחי חי תקופה מסוימת בניו זילנד. הוא מתחבר לקהילה היהודית, וחוזר לשמור על חלק מהמצוות. הוא הופך לקורא הקבוע בתורה שלהם. את הרב הוא שואל אם מותר לרוץ בשבת. לאן אתה רץ בשבת? תמה הרב, ואחי עונה: לבית הכנסת. 20 ק"מ לכל כיוון. אם לבית הכנסת, עונה הרב, אז זה בסדר.

אשתו של אחי רצה בקבוצה של ארבע את מרוץ 'מהר לעמק'. זהו מרוץ שליחים קבוצתי שאורכו הכולל 215 ק"מ, והוא נמשך כ 20 שעות. המרוץ מחולק לקטעים, וכל פעם נציגה אחרת של הקבוצה רצה אותו. השותף מצטרף אליהם כדי לטפל בצד הלוגיסטי: דואג שהבנות ינוחו בין קטעי הריצה שלהן, מקפיץ את הקבוצה מנקודה לנקודה, מאכיל ומשקה. אחי מגיע לבקר את הקבוצה אחרי העבודה, ומצטרף לאשתו לקטע שלה. ואחריה מצטרף לקטע הבא. והבא, וזה שבא אחריו. ושוב הוא מצטרף לאשתו, וכו'. הוא עוזר להן לעבור את קטעי הריצה, מלווה אותן, מספר לי השותף וביחד אנחנו מחשבים את מספר הקילומטרים הרצופים שהוא רץ, ככה, דרך אגב. הוא הפסיק כי היה צריך לחזור הביתה לטפל בבנות ובכלבים, ולמחרת חזר לעבודה, כמובן.

בכל יום רביעי אחי מגיע לבקר את אמי וישן אצלה. הבוקר, אחרי שחזר מריצה בשבילים בין שרידי הפרדסים, אנחנו מתפנים לדבר על השלבקת. היו לי כאבים בכליה, הוא אומר. "הכאבים נמשכו שבועיים ולא ידעתי מה קורה. פחדתי שאני הולך לאבד כליה. הגעתי לחדר מיון". איך היו הכאבים, אני שואלת, והוא אומר, לא נוראים, אבל ללא הפסקה. זה תיאור די מדויק של מה שאני מרגישה. בחדר מיון הרופאים גילו את הפצעים ואיבחנו את השלבקת. מה הסיפור עם הדבורים? אני שואלת. אה, הוא אומר, למחרת רצתי את ריצת הבוקר ושתי דבורים עקצו אותי. אני חושב שאני קצת אלרגי לעקיצות דבורים והעקיצות התנפחו. אחר כך כבר הרגשתי הרבה יותר טוב. סך הכל, הוא אומר, זה נמשך בערך שלושה שבועות. אני חושבת על התחום האפור שבין המציאות ובין הגירסאות שאנחנו מגלגלים במוחנו. כבר למחרת רצת? אני תוהה, כי כל השבוע הזה אני נמנעת ממאמץ, לפי הוראות הרופאה. בטח, אומר אחי. כבר בבית החולים עם האבחון נמאס לי, לא התחשק לי לחכות להסעה הביתה, אז רצתי מחדר המיון הביתה. אני מציירת לי מפה בראש עם המסלול. מדובר בכ-15 קילומטר באזור הכי חם בארץ.

oleg shuplyak.jpg

Oleg Shuplyak, Hidden Images

אמי השניה

בהרת האור נשפכת מדלת חדר השירותים, שלולית צהובה על רצפה חשוכה. אנחנו נוסעים לשבוע סקי, אומרת לי אחותי, ואני חושבת להשאר בבית עם אמא. בשום פנים ואופן לא, אני מוחה, את תסעי עם המשפחה. אני אבוא להיות איתה. אני מגיעה ערב קודם ורושמת הוראות הפעלה: תרופות, מדבקה, מתי לוקחים את אמא 'לגן', מתי אוספים אותה מאגף התשושים, ארוחת ערב, הוצאת מכשירי השמיעה, מקלחת ולהשכיב לישון, לכסות בשמיכה ונשיקה על המצח. אמי הראשונה היתה אישה קשה, עקשנית ונחושה. לא יכולתי להיות בסביבתה יותר מחמש דקות. אמי השניה, הדמנטית, רכה ונעימה כמו כרית נוצות, מחייכת חיוך מבולבל ומלטפת לי את היד. יש לי מלאכים שמטפלים בי, היא אומרת בהכרת טובה, אחרי שאני לוקחת מידה את קרם הפנים שהיא מורחת בפעם השלישית. היא לא זוכרת שמרחה כבר פעמיים קודם. ומה יהיה איתי? היא שואלת בדאגה כשאנחנו מלוות את אחותי ומשפחתה לאוטו בדרך לשדה התעופה, ושוב אני מסבירה לה, אני כאן בשבילך. אל תדאגי. אני אאסוף אותך מהמועדון, נעשה כיף, קיטנה.

שעון הקיר ממלא את חלל הסלון בדפיקות קצובות ואני ניגשת אליו להוציא את הבטריה. את המקרר אי אפשר לנתק ואני מקשיבה לגרגוריו והמהומיו הזרים. עיני פעורות, השינה ממני והלאה. בעיקר אני לא ישנה כי כואב לי הגב הימני. הכאב נמשך כבר כמה ימים, אולי מתחתי שריר. ביום שישי בקניון המסחרי אני מגלה פינת עיסוי שמעולם לא ראיתי בעבר. אתם חדשים כאן, אני שואלת-קובעת, והמעסה בעל המבטא האמריקאי הרך אומר בצחוק: חדשים מ 2012. אני מספרת לו על גבי הדואב והוא מבטיח הקלה, בעיקר כי זה כאב טרי שטרם נטע בגב שורשים. הוא לוחץ לי על נקודות כואבות ואומר את משפט החובה: 'מזמן לא עשית עיסוי', ואני מהנהנת בשתיקה, תוהה אם יש מישהו שפונה למסאג' באמצע הקניון ההומה שאכן עשה עיסוי לאחרונה. העיסוי שלו עוזר, ונדמה לי שהבעיה נפתרה, אלא שבחזרה בבית הכאב לא קהה, אלא מתחזק. אחותי מביטה לי בגב, מצביעה על השלפוחיות האדמדמות שפרחו בו ופוסקת 'שלבקת חוגרת'. היא תוקעת בי מחטים ברגל ובידיים, ומקיזה לי דם מהאוזניים ועוד מספיקה להכריח אותי לקבוע תור לרופאה לפני הנסיעה.

בבוקר אני לוקחת את אמא למועדון. היא מחזיקה לי את היד כשאנחנו חוצות את הכביש, ומצביעה על ההסעות שמביאות את גדודי הקשישים מרחבי העיר למעון הקשישים. בשערי המועדון עומדות המטפלות ומברכות אותנו במאור פנים. את יודעת מי זו? שואלת אמא שלי את המטפלת כשהיא מצביעה עלי, ולרגע אני חוששת שהיא באמת לא יודעת מי אני. אבל אמא שלי מבקשת להשוויץ בי: זו הבת שלי. היא מהססת לרגע. 'השלישית' היא אומרת ומחייכת. ברור לי שהיא לא זוכרת את השם. שלישית גם טוב. היא מתיישבת ליד שולחן האוכל, לפניה צלחת עם ארוחת הבוקר. אל תלכי, היא מבקשת, ואני מזכירה לה שאין ברירה ושיש לי תור לרופאה.

אני מעדיפה סיפורים 'סגורים', עם סוף מעגלי ופואנטה, רצוי גם עם מסר ברור או מוסר השכל. אבל לכאב הזה אין מסר. יש לו נוכחות, תזכורת תמידית לחלק הזה בגוף שממנו היתה צומחת כנף ימין, לו באמת הייתי מלאך. פעמים רבות סטרס גורם התפרצות של שלבקת חוגרת, אומרת הרופאה. צד ימין זה הגברים של חייך, אומרת אחותי לפני שהיא נפרדת, ומעיפה מבט געגועים אחרון בתמונה של אבי. בדיעבד קל להסביר הכל.

still life - egg, josef sudek

Josef Sudek, Still Life / Egg