3.8.83

בהשראת הפוסט 'מעשה בהינומה' של עדה

בחרנו בתאריך כי הוא פלינדרום. כזה שאפשר לקרוא אותו משני הכיוונים בלי שישתנה, וחשבנו שיש בזה משהו סמלי, יציב אולי, אמיתי, וגם כי קל לזכור. היום נזכרנו כי התאריך נדחף בהודעות של רשת חברתית כזו או אחרת שהשותף חבר בה. היום לפני 36 שנים התחתנו.

כל אחד מאיתנו דיבר עם ההורים שלו בנפרד. ההורים שלי שמרו על ארשת פנים שלווה, אבל כן התחילו עם שאלות מעשיות. איפה תתחתנו, איפה תגורו. הם כבר עברו חתונה אחת, של אחותי הגדולה וגיסנו. איך הגיבו ההורים שלך? אני שואלת לראשונה היום את השותף. עבור ההורים שלו זו היתה הפעם הראשונה. אמא של השותף ילדה אותו בגיל 19, כך שהיא היתה אז בת 41. הם אמרו שאנחנו צעירים מדי, השיב השותף. אני הייתי בת 20. הוא היה בן 22. משוחררים טריים חצי שנה. גם אנחנו אמרנו ככה לילדים, ממשיך השותף. גם לבת אמרנו, וגם לבן השלישי שהיה קצין בצבא. אמרנו להם שהם צעירים, שימתינו טיפה. וגם הם לא שינו את דעתם, והתחתנו. כל אחד ממלא את התפקיד שלו בהצגה של החיים, ולפעמים תפקידים שונים בוריאציות של אותה הסצינה.

אמא של השותף היתה תופרת. כזו שבונה גיזרה לפי הגוף, ותופרת שמלה לכל אחת בדיוק לפי מידותיה. נסעתי איתה לקנות בד לשמלה, וקנינו בד תחרה לבן. אחרי החתונה היא קיצרה לי את השמלה, והצרה את השרוולים, כדי שאוכל ללבוש אותה גם בהזדמנויות אחרות. השמלה עדיין בשקית בארון. 36 שנים, אבל לאן כבר אפשר ללבוש שמלת חתונה מקוצרת? היא פחות התעניינה איפה נגור, אבל שאלה מה נעשה עם כפפות. מה עם זר. ומה עם כותונת לילה. בשבילי זו היתה שפה זרה. על הכפפות בכלל לא הגבתי. ביום החתונה חפפתי את הראש וניערתי אותו. לא התאפרתי. מעולם לא התאפרתי לפני כן, למה שאתאפר לחתונה. מה כותונת, אני ישנה ערומה, אמרתי לה מול עיניה ההמומות. חברה טובה באה להיות איתי ביום החתונה ויחד שזרנו זר גיבסניות שהנחתי על הראש. בשבוע שעבר השתוללה ברשת תוכנת FaceApp# ואחותי הצעירה שלחה ורסיות צעירות וזקנות וגם גבריות של עצמה ושל האחות הגדולה. תעשי גם את, הן אומרות, תהיי יפה וצעירה. עזבו, אני מוחה, ממילא כשהייתי צעירה לא הייתי יפה. בחתונה שלך היית יפיפיה, כותבת אחותי הגדולה. ביני לביני אני מסכימה איתה. הרגשתי נהדר.

אנחנו יושבים במרפסת עם הנוף אל הואדי ועץ האגוז בעלווה ירוקה מלאה מולנו. תראי, מצביע השותף, זוג ירקונים. אני רואה שתי ציפורים צהבהבות קטנות על ענף של עץ האגוז. אני מביאה את מגדיר הציפורים שקנינו אז יחד. אני קוראת בקול מן המגדיר את הערך על הירקון:

הגדול בין הפרושים הצהובים-ירוקים באיזור. ניכר בצבע הצהוב-עז של כתמי כנפיו. גם השת והכתמים שבבסיס הזנב צהובים הם.

מילים יפות, אני אומרת לשותף, כמו שירה. שנינו עוצרים שניה על משמעות המילה 'שת' אצל ציפור כל כך קטנה. 'למקור העבה צבע בשר בהיר, ולרגלים צבע בשר ורוד', אני ממשיכה. נדמה לי שזו הפעם הראשונה בחיי שאני שומעת שיש צבע כזה, צבע בשר. 'שירתו שהיא תערובת ציוצים, מושרת לעיתים קרובות אגב מעוף כלולות עטלפי מעגלי.' בשלב הזה אנחנו שנינו מנסים לחקות מעוף כלולות עטלפי מעגלי. 'קול הקריאה המאונפפת 'דזואי' רק בעונת הקינון. הקריאות האחרות: קול תעופה 'צ'י-צ'י-צ'י-צ'י-צ'יט' שהוא רך יותר ומתכתי פחות מקול התפוחית, וכן 'צואיט' כשל הבזבוז הקנרי'. התפייטות של ממש, אנחנו מסכימים, ועוברים לארוחה שהשותף הכין והביא למרפסת. אני מביטה על הסביצ'ה דגים עם עגבניות שרי שהוא קלה בעצמו, על משקה התמרהינדי שהוא בישל וקירר, על התאנים עם גבינת העיזים וטיפות רכז החרובים שהוא זילף עליהם. כמה ארוחות הכנת לי במשך 36 השנים, אני תוהה בקול, ועדיין אתה כל פעם מפתיע מחדש.

Dijana Policki
Dijana Tolicki and Marko Arsic run Studio Firma, a photography business based in Belgrade, Serbia.
מודעות פרסומת

יום העצמאות. ערב.

נכדה2 (בת 5.5) מצטרפת אלי לסיבוב קניות קצר לפני יום העצמאות. היא בוחרת את הדגנים המועדפים עליה לבוקר שלמחרת (דגני קינמון) ושתי חבילות גלידת בן אנד ג'ריז, שוקולד ווניל עם טופי. כשאנחנו חוזרים הביתה אני רואה בחניה מכונית ובה הדודים שלה מהצד השני, ממתינים לאסוף את בתי ואת חתני למסיבה. איפה הבת שלכם? אני מתעניינת בנימוס. היא אצל אמא שלה. מסכנה אמא שלי, מוסיפה האישה, מצפה לה ערב לא קל. הקטנה בדיוק למדה לעמוד אבל לא לשבת, וכל התרוממות שלה מסתיימת בהתאבדות שיעית. אני ממלמלת משהו בלתי מפוענח מתחת לשפה, וממהרת הביתה. ערב יום העצמאות. שיחררנו את כל הילדים שלנו על בנות ובן זוגם למסיבות, ואני והשותף אחראים לבד, לראשונה, על כל שמונת הנכדים שלנו.

מי רוצה גלידה? אני מכריזה בקול. כולם רוצים. נכדה1 (בת 7) ונכדה2 (בת 5.5) הן אחיות, ויחסית גדולות. כשהן לא רבות ביניהן או מרימות את אחותן הקטנה, נכדה8 (בת 1 וקצת) בניגוד לרצונה, אני יכולה להעזר בהן. תארגנו תור, אני מבקשת מהן, כמו בחנות. לא מוכנה לחלק גלידה כשהם מצטופפים ומנופפים בידיים וקוראים בקול מה הם מעדיפים כמו גוזלים פעורי פה בקן. די מהר הן מארגנות את הילדים בטור ארוך, לפי הגיל, מהקטנה לגדולה. כולם רוצים משני הטעמים חוץ מנכדה2. היא מיוחדת, בהגדרה. היא מעדיפה רק וניל עם טופי. נכדה8 יושבת עלי ואני מאכילה אותה גלידה בכפית. נכדה8 אוכלת יותר מכל היתר. היא פצפונת. אולי היא עוברת עכשיו קפיצת גדילה. היא כמו הזחל הרעב, אומרת נכדה2: היא זוללת תפוח, 2 אגסים, אורז, בשר, עוגה וגלידה ועדיין רעבה. המממ, אני אומרת, אולי בסוף תהפוך לפרפר. 'לא!' מוחה נכדה1. היא תהפוך לשמנה.

כמה ילדים נכנסים לאמבטיה אחת? האמבטיה שלנו משולשת וגדולה, כמו אמבטיה וחצי. 7 נכדים משתחלים מהבגדים וקופצים לתוכה. 'באבלס!' מבקשת נכדה7 (כמעט שנתיים), שגדלה על שלוש שפות. אני עורמת את הבגדים שהושלו בשלוש ערימות לפי המשפחות. את הסנדלים והנעליים אני מסדרת מחוץ לאמבטיה, ממילא עוד מעט כל הרצפה תוצף מים. התאום (בן 2.5) נלחץ מהביחד הצפוף ואני ממהרת לחפוף לו את הראש, לשטוף את הגוף ולהוציא אותו החוצה לשותף. השותף לוקח את החבילות אחת אחת, מנגב ומלביש בחדר. הכלל הוא שמי שבוכה מוצא החוצה, ולכן כולם צוהלים ומתהוללים. אסור לקפוץ! אני מזהירה את נכדה7 שמתישבת על קצה האמבטיה וקופצת לתוכה. תוך כדי האמבטיה משתחררת הגומיה של הקוקו שלה ונעלמת במים. ממילא היא לא נותנת לי לסרק אותה. 'לבד!' זו המנטרה החוזרת שלה, והיא מתעקשת להתלבש לבד, לנעול לבד את הסנדלים, ואני מכוונת אותה במילים: תכניסי את הראש לכאן, לא את היד. זה הסנדל של הרגל השניה. עכשיו תסגרי את הרצועה. יפה מאוד! נכדה1 ניגשת לתיק ולוקחת שמלה חגיגית. זה מה שאת לובשת בלילה? אני תוהה. ודאי, היא עונה. הכלל אצלנו הוא שבערב לובשים את הבגדים של מחר והולכים איתם לישון. אני מחייכת. אני המצאתי את הכלל הזה כשלי היו 4 ילדים קטנים. כשהאמבטיה מסתיימת, אחרון הילדים מוצא החוצה למגבת עוטפת והמים ניגרים במערבולת לתוך חור הניקוז, אני רטובה לגמרי, לא ברור אם מזיעה או ממים. כנראה גם וגם. אני מתיישבת לסרק את נכדה1. יש לה שיער ארוך ומתולתל, ולוקח די הרבה זמן לפרום את הקשרים.

השותף מאכיל. לפני שהגיעו אלינו התקשר לנכדה1 והתייעץ איתה מה להכין. רגע, מתארגנת הילדה, מדברת עם אחותה ועם אחיה וחוזרת אליו: תכין גם המבורגרים וגם נקניקיות, אבל לא חריף, ופסטה, אבל את הרוטב תשאיר בצד, כי נכדה2 אוהבת פסטה בלי רוטב בכלל.

אחרי האוכל אנחנו פורסים מזרון זוגי על רצפת הסלון. שלושת הנכדים הבנים יישנו עליו הלילה, אבל בינתיים הוא משמש מצע לקפיצות והשתוללות. הילדים עולים על כורסאות ומזנקים למזרון, עושים סלטות ומתגלגלים עליו. בצד, נכדה1 קוראת בקול ספר לתאומים ולאחיה שבחר אותו. לאט לאט אני מתחילה להשכיב את הקטנות לישון. נכדה8 נכנסת לעריסת התינוק בחדר. אני מדליקה את האור הקטן, כדי שלא יהיה שם חשוך לגמרי, נותנת לה מוצץ, ומניחה איתה במיטה את הארנבת המרוטה שלה. היא מוחה כשאני יוצאת מהחדר, אז אני נשארת איתה עוד קצת. בינתיים נכדה2 פורשת מהחבורה והולכת לישון במיטת הנוער באותו החדר. 'אני אוהבת לישון', היא מגדירה את עצמה. מתכסה בשמיכה ועוצמת עיניים. אני נותנת לה נשיקה ועוזבת את החדר, יודעת שנכדה8 רגועה כשהיא איתה בחדר. אחר כך אני לוקחת את נכדה7, ומניחה אותה בלול נפתח בחדר השני. 'כרית?!' אומרת שואלת נכדה7 ומשתרעת על הכרית כולה, התלתלים שלה פרוסים משני צדי ראשה. גם היא לא אוהבת כשאני עוזבת את החדר, ואני מרגיעה אותה על הידיים, עד שהעיניים עצומות, ומניחה אותה בזהירות בחזרה בלול. הבאה בתור היא התאומה. אותה אני לוקחת לחדר הבנות ומשכיבה אותה על מזרון קטן בפינה. היא בוחרת לישון עם בובה של וודי, וליד המזרון אני מניחה כרית, כדי שלא תתגלגל ממנו לרצפה. בסלון השותף כיבה את האור והוא מספר סיפור לשלושת הבנים. נכדה1 לוקחת ספר, יושבת על שרפרף וקוראת בשירותים, המקום היחיד בבית שבו יש כעת אור. התאום בוכה. אני לוקחת אותו על הידיים למרפסת, מראה לו את הכוכבים. מראה לו את אורות הבתים, את העצים, את המכוניות החולפות ברחוב. לוקח לו זמן רב להרגע, ואני מחזירה אותו למזרון הבנים בסלון. הבית חשוך ויחסית שלֵו. נכדה1 פורשת סוף סוף לישון גם היא, מחליפה את הכרית שלה בכרית הגדולה שהנחתי לצד המזרון של התאומה. נכד3 (בן 4) שוכב על המזרון בסלון, עיניו פקוחות לרווחה. כואבת לי הרגל, הוא אומר לי. אני מעסה לו את הקרסול הכואב. שאשים לך משחה? אני מציעה, יודעת שזה לא ייגמר בלי פלסיבו. אני שולפת מן המקרר שפופרת של ג'ל אלוורה. זה ירגיש לך קצת קר, אני מזהירה, אבל ירגיע את הכאב. הפלא ופלא הג'ל עושה את שלו. אחרון הנכדים ישן.

למחרת בבקר אני מארגנת קעריות עם דגני קינמון. אני ניגשת לנכדה7 שקוראת לי מהלול. כשאני מרימה אותה אני רואה שכף יד אחת שלה נפוחה. לגמרי לבד היא השחילה את הגומיה של הקוקו על פרק היד, כמו צמיד, והגומיה חסמה את זרימה הדם ליד במשך כל הלילה. אני מתקשרת לבן. שמע, אני אומרת לו, בלי לחץ. הילדה לא בוכה, היא משתמשת ביד כרגיל, הטמפרטורה של שתי הידיים אותו הדבר, אבל יש סימן שלא יורד, והיד נפוחה. אני שולחת לו ולאשתו תמונות של היד. השותף מתעצבן עלי: זה שום דבר, למה התקשרת. כי אני הייתי רוצה שיתקשרו אלי, אני עונה, וגם שלא יכעסו אחר כך שלא עידכנתי בזמן אמת. את חושבת כמו עורכת דין, אומר השותף.

הבוקר שולח הבן תמונה של נכדה7 צוהלת ושמחה בשיער מפוזר בווטסאפ המשפחתי וכותב: אחרי שניסתה לעשות לעצמה נמק ביד עם הגומיה, החלטנו לספר אותה קצת.

Geoff McFetridge
Geoff McFetridge, Meditallucinations

איך יצאתי מאזור הנוחות שלי, ומה זה עשה לי

חברה טובה מציעה שנשתתף במסע מדברי לנשים בלבד. משהו מקומי, לא איזו מלכה בג'יפים, יומיים, עם לינה בשטח, עם מטרה טובה בתור בונוס, יום האישה וכל זה. שונאת קבוצות אנוכי, בורחת סידרתית מפעילות משותפת. לא תמצאו אותי בסיורים מאורגנים, בהרקדות או בשירה בציבור חלילה, או בקבוצות שדורשות דינמיקה קבוצתית. פעם הלכתי לשיעור התעמלות וברחתי משם באמצע השיעור כי האישה שהתעמלה לידי דחקה במופגן את הפלאפון שהנחתי לצד המזרן וירתה בי מבט 'מחנך' אופייני. משהו בטריטוריאליות של ה'ותיקות', אני מניחה, אבל אין לי שום רצון להבין או להשתתף. אני מוצאת בדרך כלל את הפעילות המקבילה האישית שבה טוב לי, טוב לכולם.

הפעם אני שוקלת את ההצעה ברצינות. החברה הטובה הולכת וגם החברה הטובה שהיא הצלע השניה במשולש הנפלא שלנו מצטרפת. נלך שלושתנו, איתן אני מוכנה ללכת גם לגיהנום וחזרה, אולי זה אפילו נחמד שמישהו אחר דואג לאירגון עבורנו ומה אכפת כל האחרות. ביום השני אני לא יכולה להשתתף כי התחייבתי לתת הרצאה, אבל אוכל להגיע ליום הראשון, וגם להשאר בלילה. למחרת הן תמשכנה הלאה ואני אסע לי להרצאה שלי כמתוכנן.

אז אנחנו נפגשות ממש מוקדם בבוקר, מעמיסות את הציוד על האוטו ויוצאות לדרך נרגשות לקראת ה'טיול השנתי'. מזג האוויר מושלם, והמדבר פורח. אנחנו הולכות בשפך ואדי מדברי, אחרי השטפונות, ואני נדהמת מהיכולת של החברה לזכור ולזהות את שמות הפרחים העדינים שמנקדים את צדי הדרך: חומעה ורודה, אהרונסונית פקטורובסקי, עכנאי זיפני וגם יחנוק המדבר – טפיל צהבהב הדור שצומח למרגלות שיח אשל שפורח בורוד עדין. אחרי 4 ק"מ ראשונים אנחנו עוצרות בתחנת התרעננות, שותות, נותנות לנשימה להירגע. העיניים שלי צורבות והחברה שולפת כמו קוסם מהתרמיל טיפות עיניים. הרגליים זה סיפור אחר. אחרי 8 ק"מ בערך אני מגלה שהנעליים שלי, הנעליים הכי נוחות ביום יום, לא מספקות את הסחורה במסע רגלי ארוך במדבר. כפות רגלי מתכסות שלפוחיות, ואני הולכת עליהן, דורכת על הכאב. המכונית מאחור שמלקטת את הנפולת קורצת, אבל ויתור לא בא בחשבון: אני חושבת על אמא של גיסנו, חנק'ה, שהלכה את צעדת המוות עם רגל שבורה, נושכת שפתיים וממשיכה את המסע, 19 ק"מ שלמים עד הסוף.

אני מדדה עם שתי החברות את 100 המטרים שמפרידים בין הסוכה שלנו ושל שלושים נשים נוספות ובין המקלחות. הנשים הרחוצות שחוזרות משם מדווחות: המים חמים; המים חמימים; חמימים עד קרירים. כשאנחנו מגיעות לשם המים קרים עד קפואים. השמועה אומרת שצריך להמתין מעט עד שהמים יתחממו מחדש, אבל אני שולחת מבט נוסף לרגלי המיוסרות, מבינה שאין מצב שאני הולכת וחוזרת לשם מאוחר יותר, ונכנסת מתחת לזרם המים הקפוא. אמא של גיסנו, סבתא חנק'ה, ודאי גם היא לא התקלחה במים חמימים.

בלילה אני מתעוררת לרעש נחירות. שלושים נשים מותשות ישנות על מזרנים צפופים. אני צריכה ללכת לשירותים, אבל מתעכבת, מחשבת מחדש את ההליכה על שלפוחיות. כשאי אפשר להתאפק יותר אני יוצאת למסע הלילי לביתן השירותים והמקלחות, הולכת ומקללת. 'מאיפה את?' אישה אחת שמתקלחת תחת זרם של מים רותחים בשלוש בלילה מבקשת לפצוח איתי בשיחה. אבל אני לא משכימת קום, אני בהפסקת פיפי, אין בי גרם אחד של נחמדות. אני יוצאת למסע חזרה אל הסוכה הרחוקה עם המזרן שלי בין שתי החברות, על שלפוחיות. סבתא חנק'ה בטוח היתה יותר חברותית ממני, אחרת החברות שלה לא היו סוחבות אותה עם רגל שבורה בצעדת המוות.

בבוקר אני נפרדת מהחברות שממשיכות במסע, ונוסעת לתת את ההרצאה המתוכננת. העורף שלי שורף מהשמש, שרירי השוק והירך שלי תפוסים, אפילו המפשעה מאותתת שהמאמץ היה מוגזם. אני חונה קרוב למקום ההרצאה, אבל עדיין צריכה ללכת על כפות רגליי המשולחפות מן האוטו. בדרך אני מרגישה רטיבות חמימה בכפות רגלי: השלפוחיות הענקיות התפוצצו. אני גוררת את עצמי לתוך הבניין, אוחזת במעקה העץ שמסייע לי לדדות לאולם ההרצאה, וספלינטר ענק נכנס לי לכף היד. היתה הרצאה נהדרת.

denis sarazhin
Embodiment, Denis Sarazhin, 2018
עריכה, והופעת אורחת: דברים שכתבה החברה הטובה, ובהסכמתה אני מצרפת אותם לפוסט.
גם אני השתתפתי לא מזמן במסע מדברי קצר.. יומיים עם לינת שטח.

החשש מהמסלול הארוך ותנאי הלינה התגמד לנוכח העובדה שחברו אלי שתי חברותי האהובות. במהלך החודש שקדם למרתון מצאתי את עצמי מצפה לתאריך בכליון נפש, יודעת בוודאות שפסק הזמן היזום הזה מן החיים לא יכול היה לקרות עכשיו בשום קונסטלציה אחרת. זה שילוב מדוייק ומנצח של מטרה נעלה, חבל ארץ קסום, ובחינת כושר הסיבולת שלי. אם נוסיף על כך את ההזדמנות להמצא יממה שלמה בחברת שתי הנפשות האהובות עלי זו חגיגה ענקית. החשש היחיד שלי היה שלא אצליח לסיים את המסלול. אני שהייתי יעלת המדבר.
בבוקר הטיול שכשנפגשנו לקראת היציאה המשותפת עמדנו רגע אחד חבוקות שלושתינו. כאן התחלתי להרגיש איך אושר ערטילאי לובש צורה של נוזל ונמזג בגופי, נמהל במה שזורם לי בוורידים. חשתי איך האושר הזה מתפשט לי בגוף, גורם לי להרגיש קלה יותר,  מרחפת.
המסלול המדברי היה מעורר השתאות בציבעוניות ובריח שעלה מן הפריחה. טור הצועדות מלפנינו ומאחורינו לא הזיז לי כהוא זה. עד מהרה שקענו לנו שלושתינו בשיחות שיתוף עמוקות ובעדכונים כשמדי פעם עצרנו לחלץ אבן מציקה.
אצבעות רגלי החלו לבעור בערך אחרי הק"מ הראשון. נעלי ההליכה ששכבו שנים מיותמות היו נוקשות ומשום מה לחצו באזור אצבעות הרגלים והצפורניים. הכאב הלך וגבר עם כל צעד, מה שגרם לי לנסות להיות יצירתית ולקפל את אצבעות רגלי בתוך הנעליים, או לשנות את צורת ההליכה כך ששיווי המשקל יהיה על העקב והאצבעות לא תפגענה כלל  בקרקע. כך או כך מהר מאוד נתפסו לי שרירים שלא היו אמורים להפגע וכל ההליכה שלי נעשתה עקומה. כעת לא רק הציפורניים והאצבעות כאבו אלא כל הגוף כולו… אולם כל זה היה כאין וכאפס לנוכח סבלה של חברתי שהחלה לדדות כששלפוחיות נוראיות עטרו את כפות רגליה מיד בתחילת המסלול. היא הייתה אומללה ממש. כל צעד שלה מחץ שלפוחית אחת גדולה לכל אורך ורוחב כף הרגל.. וכך גם בכף הרגל השניה.  חששנו מכל פעם שחלצה את נעליה בהפסקות וחששנו יותר כשנאלצה לחזור ולנעול. כחצי ק"מ מאחורינו השתרך הג'יפ המאסף. זה שתפקידו לאסוף את הנושרות. לאט לאט השתנה מיקומינו בטור  והאטנו את התקדמותינו כשהג'יפ נושף בעורפנו. שלושתינו ידענו שהאופציה קיימת, וקורצת אבל מה יהיה על הדימוי העצמי שלנו? אם יש הגדרה מדוייקת למלכות המדבר זו בדיוק שתי חברותי. היה לי ברור שאם אחת מאיתנו תישבר ותחליט לסיים את המסע בג'יפ-שתי חברותיה תצטרפנה ולו רק כדי שלא תרגיש שזה כישלון אישי. וכך כשהידיעה הזו מלווה אותנו בלא שדיברנו על כך עזרנו זו לזו וסחבנו אישה את רעותה עד סוף המסלול. (וכמו שתיארה חברתי מדי פעם כשכאב השלפוחית עבר כל גבול-צעדת המוות של חנק'ה). חברתי, גיבורה שכמותה, הצליחה לסיים עם רפידות נוזלים מצפות את כפות רגליה וחברתנו האחרת, המלאכית, תומכת בנו מכל הכיוונים, מפנקת ומרפדת לנו את הכאבים בדאגתה ובאהבתה.
בדרך חזרה הביתה התפצלנו. כל אחת מאיתנו נסעה בנפרד לכיוון אחר. אני הצלחתי לתפוס טרמפ עם בחורה נחמדה שהגיעה בג'יפ למרתון לבדה ובמהלך היומיים ניסתה להתקרב לחבורתנו הקטנה. שעתיים של נסיעה משותפת גילו לי שהיא בעלת חברה גדולה בין לאומית. במהלך הנסיעה היא דאגה שיחכה לה מסג'יסט בבית כדי להרפות את השרירים הכואבים, וביררה מה בישלה לה השפית לשבת.
ירדתי בבית, מדדה בקושי את מעט המטרים שהיה עלי לגמוע, מנסה לאלתר פקודות מוח שיגרמו לרגלי לעשות פסיעות עם שרירים תפוסים. שעה קצרה לאחר מכן, עם רגליים מורמות, כוס קפה ביד ולאחר מקלחת אני מרגישה שוב את תחושת האושר מאתמול. ירדתי 2 קילו. עשיתי ריסטארט לגוף והבנתי שאני יכולה ללכת כל יום כמה קילומטרים ולהנות מזה. והכי חשוב הבנתי שיש אנשים שאין להם אפילו חברה אחת טובה שתצא איתם למסע שכזה.

עונת היומולדת

פעם קראתי ראיון עם הפסיכולוג הראשי של מדינת ניו יורק שהאמין באסטרולוגיה. 'אתה באמת מאמין שניתן לחלק את כל האנושות ל-12 סוגים?' שאל בפליאה המראיין, והפסיכולוג חייך ואמר '12 זה באמת הרבה מידי'. במשפחה שלי יש בתולות ועקרבים, שוורים, טלאים, דגים ונסיכות, אבל בעיקר יש מקבץ גדול של מאזניים בימי הסתיו המתקררים ודליים לימי הגשם. כולם היו דליי: החבר הראשון שלי היה דלי, ואחותי הגדולה היא דלייה ובעלה דלי וגם השותף שלי דלי. וכעת השאלה היא איך לציין את היום והאירוע.

אני מתכונת לפתוח קבוצת ווטסאפ חדשה לרגל האירוע ומגלה שקבוצה כזו כבר קיימת, מלפני שנתיים, מעדכנת את המספר הנכון ומפעילה אותה. אלא שאז הבת מתקנת אותי: מסתבר שהורדתי שנה מהגיל הנכון של השותף. בגילו מספיק להיות רזה כשהשערות עדיין מחוברות לראש, גם אם הן מאפירות, כדי להוריד שנה מהמונה. או שאני מדחיקה. בינתיים אנחנו משריינים תאריך כמה שבועות קדימה. אני מבקשת מהילדים רעיונות אבל על מי אנחנו עובדים: ביני ובין השותף יש הסכם שלא מפתיעים זה את זו. בכל זאת אני מתכוונת להגיש לו הצעות 'מבושלות', עניין של ניסיון עבר. אם נסענו לחופש משותף בחו"ל או חגגנו יומולדת באירוע שדורש יותר מהזמנת כל הצאצאים אלינו הביתה לבישולים שלו זה כי אני ארגנתי, הוא אישר. אני ארגנתי נסיעה לפסטיבל המסכות בונציה לפני כמה שנים. אני תיאמתי ביקור במבשלת שיכר וטיול בשמורת הטבע שאליה נהגנו לקחת קבוצות לפני שנתיים. אני אירגנתי ביקור טעימות יין וגבינות ביקב לפני שנה. המסקנה שלי מהשנים האחרונות שכל אירוע צריך להתחיל בטעימות אלכוהול, עושה פלאות למצב רוח של כולם.

אחותי הגדולה בינתיים מתכננת מגה-אירוע ליום ההולדת של בעלה. אחותי רכזת התרבות של הישוב שלה מאז הקמתו בערך, כך שאין אצלה אירועים קטנים. תוסיפו לזה את העובדה שהגיס שלי הגיע למספר עגול, ושלפני שנתיים הם לא חגגו כי אמא שלו נפטרה, ושנה שעברה אבא שלי נפטר. ילדים, גיסות, אחיינים, ובני דודים שלו, כולנו מוזמנים. סיור במחוזות ילדותו בעכו, ארוחה גדולה במסעדה, סרט שהיא הפיקה מתמונות סרוקות וסרטונים. זה אומר לקחת יום חופש מהעבודה, אבל גיסנו הגיע למספר עגול, ואחותי יודעת ללחוץ כשצריך. ובכלל, למה אנחנו מתקשים להתגייס לשמחה. כשם שהייתי זורקת הכל ומתגייסת אם היה קורה אסון, צריך להשתתף באותה מידה לפחות בשמחה.

בבוקר היום שלפני, השותף מפתיע: תכיני תיק. בואי ניסע לשם כבר היום בערב. אמצא לנו מקום. אנחנו נוסעים, ומגיעים בגשם שוטף לעכו העתיקה. אני מתאהבת בחדר שלנו, בחלון שניבט לים, בעובדה שהליכה בסימטאות של עכו זה קצת חו"ל עם נגיעות של יפו ושל הכפר הערבי שלנו. למחרת בבוקר אני מעדכנת את אחותי הגדולה שסגרירי אבל לא גשום, והיא נושמת לרווחה. התוכנית יוצאת לדרך.

גיסי נולד במחנה עקורים בגרמניה. אמא שלו שרדה את אושוויץ ואת צעדת המוות עם רגל שבורה בגיל 19. את אבא שלו לא הכרתי. נפטר מסיבוכים רפואיים של השואה עוד לפני שהגיס פגש את אחותי. הם הגיעו לעכו וגרו בעיר העתיקה, והגיס מראה בהתרגשות רבה את החצר שבה שיחק. לאמא שלו היתה מסעדה בעכו, מסעדת פועלים אשכנזית שמכרה גפילטעפיש, רגל קרושה ומרק עוף. האורח המפורסם ביותר היה פול ניומן, כשכל ההפקה של הסרט אקסודוס אכלה אצלה צהריים.

אחותי מספרת לכולם איך היא והגיס נפגשו. היא היתה בנח"ל, ועבדה במרכזית הטלפון. באותם ימים היו בכל הסביבה 3 קווי חוץ, ושנים תמיד מקולקלים. היא בעיקר העבירה שיחות פנימיות בתוך היישוב. ואז הגיע השיחה מגיסי. קו חוץ, הוא ביקש, והיא ענתה – תמתין בתור, כמו כולם. והוא, שהיה רגיל שהבנות מעבירות לו קו מיד, ירד למרכזיה כדי לראות מי העזה לשים אותו בתור כמו אחד העם. לגיס שלי היה קסם הורס בסגנון ז'ראר דפארדייה הצעיר, וכשהוא פגש את אחותי הקלולסית היא מיד נתנה לו. קו חוץ, כמובן. כשאחותי מספרת את הסיפור היא עדיין מסמיקה. אני מבינה אותה לגמרי. גם אני הייתי נותנת לו קו חוץ.

עכו פברואר 2019
עכו, פברואר 2019. צילום: אני

רעיון הזוי

כל הסמסטר לא הצלחתי להגיע אליה. אבל עכשיו חופשה, ואני מגיעה לביקור ביתי אצל הכוהנת הגדולה, נושאת מנחה, שקית סופר מלאה עד להתפקע בדואר שהצטבר בתא שלה. היא פותחת את הדלת, שמחה לקראתי, פורסת את ידיה לחיבוק ולנשיקה, אבל אני מרחיקה אותה ממני. אני מצוננת, כמו תמיד בחופשת הסמסטר, והדבר האחרון שאני רוצה זה להדביק את הכוהנת באחד מהוירוסים האלה שמחפשים קורבנות חדשים. אנחנו פוסעות אל חדר העבודה שלה, אל השולחן עמוס הספרים, אל המחשב שלא הוחלף כבר עשור לפחות. על המסך מהבהב מאמר. שלי.

הכוהנת ואני שוקעות בשיחה ארוכה. אני מדווחת לה על הכנס משבוע שעבר, מתארת את הדוברים השונים, את המפגשים שלי עם תלמידים שלה לשעבר. היא מספרת לי על ההתקדמות שלה בספר שהיא כותבת, ועל סידרת ההרצאות שהיא נותנת בהתנדבות לשכנים. כבר לפני שבועות אחדים חשתי את הרעב שלה להוראה מתגבר, את הצורך בקהל, את המחסור במגע עם הסטודנטים. הצעתי לה לחזור ללמד, בתנאי לוקסוס. את לא תצטרכי לבוא לאוניברסיטה, אני אומרת, וגם לא לבדוק עבודות. את באמת חושבת שסטודנטים יבואו אלי הביתה? היא שואלת, ואני מונה כמה וכמה מתלמידי שאני יודעת שיקפצו על המציאה, כל כך הרבה שמעו עליה וקראו אותה. היא עוד לא לגמרי שם, אבל בעיניים הזקנות והחכמות שלה אני מזהה את החשק. את גם תבואי לשיעורים שלי? היא שואלת.

ג'ומי ההודית קוראת לנו לארוחת הערב. כל אחת מאיתנו מקבלת צלחת עם ירקות מאודים ואורז נקי. אני לימדתי אותה לבשל את זה מתגאה הכוהנת, כי ג'ומי היתה מכינה לעצמה מנות הודיות מתובלות נורא. אני בולעת חיוך, כי הכוהנת ללא ספק בטוחה שהיא שידרגה את האוכל של ג'ומי, ירקות רכים, חיוורים ותפלים לעומת הדגים החריפים שג'ומי מכינה עם תבלינים ריחניים ומלאי טעם וצבע שהביאה מדרום הודו. כמו תמיד אצל הכוהנת יש סלט ירקות ענק ופריך עם פטרוזיליה ובסוף אנחנו שותות תה צמחים עם לימון.

יש לי רעיון הזוי, אומרת הכוהנת, ואני מרימה גבה למשמע השימוש הבלתי צפוי בתואר העכשווי. הוא נשמע מוזר בפיה, כאילו לעסה מסטיק בזוקה וניפחה בלון ורוד מול פני המופתעות. אני לא בטוחה שאני יודעת לאן זה הולך, אבל מקשיבה קשב רב. פעם נתנה לי כך את האוטו הישן שלה, ופעם סיפרה לי שהיא מתכוונת להוריש לי את הספריה שלה. פעם הורישה לי כך את העריכה של כתב העת, ולקח לי שבע שנות עבודת פרך כדי להשתחרר מהעול. הפעם היא מצליחה להפתיע אותי מכיוון אחר. הבן שלה, בעל חברה גדולה, עורך 'יום הורים' ב'יום המשפחה', והיא כבר היתה בשנה שעברה. היה אוכל טעים, והבן המוצלח נתן הרצאה נפלאה על מה עושים ה'ילדים' בעבודה. אחר כך היה סיור במקום העבודה, והיא מאוד נהנתה. 'אולי תבואי איתי השנה?' היא שואלת. אני נעה בכסא. הממממ. 'בדיוק באותו תאריך', אני שולה את היומן מהתיק, 'יש לי ישיבה חשובה'. 'עד מתי?' היא שואלת. 'כל הבוקר' אני מתנצלת בתחושת רווחה. 'נהדר', אומרת הכוהנת, 'המפגש רק מתחיל בשלוש'. אין ברירה, אני יודעת, אצטרך להיות ישירה יותר, כי מה איבדתי שם בין ההורים הגאים בחברה המבריקה של הבן. אולי תשאלי את הבת שלך, אני מציעה, יודעת שהדרך הטובה ביותר לסרב היא להציע אלטרנטיבה. הכוהנת לא לוחצת. היא מבינה, אבל אני מרגישה את האכזבה.

מאז שציירתי עם אמא שלי אני מרגישה עקצוץ בקצות האצבעות. בתיק שלי מחכה קופסת צבעי רישום חדשה שקיבלתי מתנה מהשותף. אני נושאת אותה עמי כמו הבטחה עמומה. אני שולפת אותה מהתיק ומראה לכוהנת. בואי נעשה משהו אחר, אני מציעה לה. ניקח לנו זמן ביום שמש ונלך לצייר ביחד. הכוהנת נענית בהתלהבות. העקצוץ בקצות האצבעות שלי ממש מזמזם.

in the air
From: 'The Face in the Lens: Anonymous Photographs' by Robert Flynn Johnson. France, circa 1930

סוף אוגוסט

Eugenia Loli Remix
Eugenia Loli, Everything is a Remix

אני מביטה ביומן: סוף אוגוסט. כל המסגרות התומכות נגמרו, המשך הקיום הנורמלי תלוי עכשיו בהורים המג'גלרים עבודה ולימודים עם ילדים בחופשה, משחקים הישרדות בחום ובלחות הדביקה. כל יציאה החוצה היא כמו צלילה למרק סמיך. זה הזמן שלי להתגייס, המשאב האחרון אחרי כל המשאבים, רשת הביטחון התחתונה כשהם חגים נמוך, שניה לפני שהם מתרסקים על הקרקע ומאבדים את שרידי השפיות. אני משבצת לי ימי סבתא בשבוע.

ביום שלישי אני לוקחת את שתי הבנות הגדולות של הבת שלי (שש וחמש) לפעילות במוזיאון הילדים בחולון. זה לא באמת מוזיאון, אלא מעין הצגה אינטראקטיבית עם כללים מאוד ברורים. 'קוראים לי אלכס' מציגה המדריכה את עצמה, ורגע לפני שהיא פותחת את התיבה בכניסה ליער הקסמים היא שואלת את הילדים מה הם הכי רוצים בחיים. היא פותחת בוידוי אישי: 'אני הכי רוצה בית ושני מליון דולר וכרטיסי טיסה לניו יורק'. אני לא בטוחה שהילדים מסוגלים להזדהות עם הרצונות הבנאליים לגמרי של אלכס. ילדה קטנה בקבוצה שלנו שהגיעה מניו יורק לקיץ לבקר את סבתא מביטה בה בחוסר הבנה. ילד אחד אומר שהוא רוצה כסף ואין לו תשובה לשאלה של אלכס מה הוא יעשה איתו. ילדה אחרת אומרת ממתקים, אבל אולי זו תשובה מושהית לשאלה הקודמת של אלכס (מה המאכל האהוב עליכם). הנכדה הגדולה שלי אומרת שהיא לא רוצה כלום, אבל מספרת שהשן שלה מתנדנדת וכמעט נופלת (נדמה לי שהיא מכוונת את דבריה לפיית השיניים, בידיעה ברורה שאוטוטו הפייה ממילא תתן לה משהו שהפייה תבחר). כשהיא עוברת למבוגרים המלווים את הילדים התשובה הנפוצה היא 'בריאות'. אני אומרת 'זמן', כי אשכרה. בריאות חשובה, אין ספק, אבל איזה כיף זה היה אם אלכס תפתח את התיבה ויהיה בה זמן. אלכס פותחת את התיבה וכמובן שיוצא ממנה שדון תעלול שמסבך את כל דרי היער. ילדים, אל תפתחו ביער תיבות כבדות שאין לכם מושג מה מסתתר בהם. הנכדה הצעירה אוחזת חזק בידי. בדרך אנחנו מגלים שהתעלולים של שדון תעלול היו עם טוויסט: גברת חפרפרת ששנאה לשיר יצאה לסיבוב הופעות; זיג וזג שהשדון ערבב למדו שביחד הם זיגזג (יש מילה כזו, אומרת הנכדה הגדולה). ביציאה משם אנחנו מסכמות שהחלק הכי נחמד ב'יער הקסום' היה הר השלג, שכלל דריכה על ערימות של שלג אמיתי. אמנם הקיץ הישראלי עשה גם בו את קסמיו והמיר אותו למשטח רטוב וחלקלק, ועדיין הייתי מוכנה בהחלט להשאר בצינה הנעימה ההיא.

אין קסמים באמת. אנחנו נפלטות החוצה אל השמש הבוהקת והחום שנותר כשהיה. אבל למה היה צריך לפתוח את התיבה? שואלות הנכדות. כדי שיהיה סיפור, אני מסבירה להן. אירועי יום רגיל: קמתי, אכלתי, הלכתי, התרחצתי וישנתי לא מעניינים אף אחד. סיפור כולל משבר, בעיה. בלי הבעיה אין פתרון, ואין התקדמות. המשבר הוא שמניע אותנו קדימה, הוא שעושה 'גיבורים'. הגיבורים פותרים את הבעיה, אבל הפתרון אף פעם לא משיב את המצב לקדמותו, אלא מקדם אותו לשלב הבא, מלמד אותנו על יכולות חדשות שלא ידענו שיש בנו. גברת חפרפרת למדה שהיא אוהבת בעצם לשיר. אנחנו למדנו שגם אם מפחיד ממשיכים ובסוף מגיעים להר השלג. הבנות מהנהנות. כל הדרך אנחנו מנתחות סיפורים שאנחנו מכירים, מה המשבר, מה הפתרון, מה התקדם. כיף.

ביום חמישי אני מבטיחה לבן הגדול שאגיע להיות עם שני הילדים שלו (בן 2.9 ובת 1.3). אלא שערב קודם הבן האמצעי מתקשר, אם אני יכולה להשגיח על התאומים (שנה ושבעה חודשים), דחוף. המממ, אני חושבת. ממילא אני כבר שם עם הילדים של הגדול. תביא גם את התאומים.

ארבעה ילדים קטנים ואני בסלון ממוזג, יש לנו בערך 7 שעות ביחד. הם משחקים זה ליד זה, ופחות זה עם זה. העיניים של הקטנה נדלקות כשהיא רואה את אחיה בונה מבנה מקוביות מגנטים, והיא מתמגנטת למבנה בעצמה, זוחלת אליו בנחישות של דחפור. 'לא! לא!' זועק אחיה בבעתה, מניף יד מולה בתנועת עצור. לשווא. הילדה יודעת מה היא רוצה, והיא משיגה את זה בכל פעם מחדש כולל בונוס צעקות של אחיה. תן לה משהו אחר, אני מציעה, והוא מביט סביבו נואש, שולח יד לערימת הצעצועים, שולף רכבת ונותן לה. לזמן מה זה עובד, והוא בונה את הבניין שרצה. מיד אחרי שהוא מסיים להרכיב בניין מסובך מאוד לפי מפתח צבעים שאני מנסה לפענח, הוא לוקח מטוס צעצוע ומרסק אותו לתוך הבניין בקול תרועה רמה. שני התאומים בינתיים עסוקים בהפיכת ארגז הצעצועים ופשפוש בתוכו, אין דבר יותר כיף מצעצועים של ילדים אחרים.

האח הגדול סיים לשחק בספטמבר אילבן והוא מנסה ללמד את התאומה לשחק איתו ב'תלכי תביאי'. הוא מעיף כדור לצד השני של החדר, אוחז לתאומה ביד ולוקח אותה לכדור. 'תרימי אותו' הוא מצווה עליה, ואז אוחז בידה ולוקח אותה לצד השני של החדר, כשהכדור בידה. בשמחה גלויה הוא לוקח מידה את הכדור וזורק שוב לקצה החדר. 'תביאי!' הוא מצווה עליה, ולא מתייאש כשהיא לא משתפת פעולה. שוב הוא אוחז בידה, הולך איתה לכדור, מביא אותה ואותו חזרה, וכך פעם אחר פעם אחר פעם. התאומה לא לומדת ל'הביא'. כן נחמד לה שהבן דוד הגדול שלה אוחז לה ביד ומטייל איתה בחדר. הוא משעשע.

מזווית העין אני רואה בבהלה את הקטנה. היא קרבה את העגלה לשולחן האוכל, טיפסה על העגלה ומן העגלה על השולחן, ויושבת כעת באיזון מושלם על הקצה שלו, בגובה מטר. אני מתקרבת אליה בשקט, כדי שהיא לא תבהל ותיפול, אבל היא יציבה לגמרי, מחייכת אלי את החיוך השדוני שלה, ומושיטה אלי שתי ידיים, מחכה שאוריד אותה משם. ברור לי שזו לא הפעם הראשונה שהיא מטפסת לשם. אני מושיבה את הילדים מסביב לשולחן הסלון הנמוך ומארגנת להם צלחות עם חביתה, סלט ופיתה עם גבינה לבנה. כשאני מנקה חתיכות חביתה ומלפפונים שמפוזרים בכל החדר אני מגלה שארבעתם עלו על השולחן בסלון. הגדול החליט שהם רכבת והוא מספר לתאומים ולאחותו שהם נוסעים 'לדגים'.

הבן מגיע ומכין לכולם אמבטיה מלאה בקצף. הוא מוחא כף בתוך הקצף וכולנו מתמלאים ברסיסים. רטובה ומוקצפת אני חושבת לי שהבן הגדול שלי הכי פרוע מכולם, וכעת יש לו שני צעצועים קטנים חיים משלו. אני נשלפת משם אחרי סיפור לילה טוב, אוויר הערב עדיין חם ולח. אני פוגשת את השותף ויחד אנחנו הולכים בכיכר השעון ביפו. זהו הערב האחרון של חג הקרבן, והכיכר הומה. בא לי פיש אנד צ'יפס, ואנחנו נכנסים לחנות ממוזגת ומזמינים שתי מנות. אני ממתינה ליד הדלפק להזמנה שלנו, לידי תייר, והמבטים שלנו מצטלבים. Smile! הוא אומר לי בציווי. גל של כעס גואה בי. Don’t tell me to smile אני מתיזה. מה הקטע של גברים שאומרים לנשים לחייך. It's none of your business if I smile or not אני אומרת לו. הוא תייר אנגלי שמנמן גיי ומזיע, והוא שותק, לגמרי המום מהתגובה שלי. אבל אני עוד לא סיימתי. Jump! אני אומרת לו, מנסה להדגים לו כמה זה אבסורד לצוות על אדם אחר לעשות מעשה רק כי מתחשק לך. הוא קופץ. בגלל הקפיצה שלו, אני פורצת בצחוק רם, אמיתי לגמרי.

Eugenia Loli Project Woman
Eugenia Loli

העמק הוא חלום

שלושה נינים של אמא שלי עולים השנה לכיתה א', וביניהם הנכדה הגדולה שלי. אחותי הגדולה, הסבתא של שני הנינים האחרים, שולחת תמונות של שניהם, בן של בת א' ובן של בת ב' שלה, עומדים ומחייכים חיוך ענק ומחזיקים כל אחד את ה'צוּקֶר טוּטֶה' שהיא הכינה להם. צוּקֶר טוּטֶה הוא קונוס ענק שעשוי מבריסטול מגולגל, מעוטר בציורים ומדבקות וממולא בכל מיני הפתעות לילדי כיתה א' – כלי כתיבה וקלמר, מחקים ריחניים ולורדים זרחניים, וגם ממתקים לחבב עליהם את המעבר. אף דנה לא נמה עם הממתקים שאחותי הגדולה מכינה. אחותי מצרפת גם תמונה של הבת הבכורה שלה, עם הצוּקֶר טוּטֶה המקורית שהכינה לה הסבתא היקית שלנו, מהקיבוץ בעמק. הנינה הראשונה זכתה במה שאף נכד או נין אחר של הסבתא המיתולוגית לא זכה, ואחותי מחדשת את המסורת. אני חושבת לאמץ גם כן את הרעיון ולהכין לנכדה שלי צוּקֶר טוּטֶה משלה. כניסה לבית הספר היא טקס המעבר המשמעותי הראשון בחיים שאני זוכרת מעצמי. אני זוכרת את התלבושת האחידה (חצאית קפלים בצבע ירוק יער וחולצת כפתורים בצבע ירוק בהיר; על הכיס הקדמי היה תפור סמל בית הספר), את ההתרגשות של המפגש עם הסביבה החדשה, הכניסה הרחבה, המסדרון, הכיתה. את החברה גליה שהכרתי מהגן שהחזיקה לי חזק ביד, את אמירת השלום לאמא שהשאירה אותי בכיתה הומה ילדים זרים. אני זוכרת את המורה שנזפה בילד שמצץ אצבע ואחר כך גם משחה לו את האגודל בשכבת דבק פלסטיק עבה, וכמה הזדהיתי עם הילד האומלל ובו זמנית שמחתי בלב שזה לא אני, כי גם אני מצצתי אגודל עד חודש לפני כן. למדתי להסתפק בסלסול תלתל סורר בין אצבע ואגודל, מנהג שמלווה אותי עד היום.

בינתיים אנחנו מתלבטים אם וכיצד לחגוג את יום ההולדת של אבי, שנפטר השנה. אני פוסקת שכן. לא ברור לי למה צריך לציין רק את יום המוות מכאן ואילך, ונראה לי חבל לוותר על המפגש המשפחתי ההומה סביב יום ההולדת של אבי שנולד בקיץ. למה לא נגשים את המפגש שתכננו שנה שעברה, ושלא ביצענו כי אבא הטיל וטו כי חם, אני מציעה, ובווטסאפ האחים יש הנהוני הסכמה. תכנית המגרה משנה שעברה נשלפת: אנחנו נפגשים במרכז המבקרים בתחנת הרכבת החיג'אזית בכפר יהושע, ואחותי הגדולה מספרת לילדים איך סבא היה נוסע ברכבת העמק, איך היה יורד ממנה לקטוף פרח והספיק לחזור לקרון, ואיך פעם נרדם והגיע כמעט עד דמשק ('אל תגזימי', משתחזר לי בראש קולו של אבי, 'הגעתי עד צמח'). אחר כך אנחנו נוסעים ברכבת העמק המחודשת מתחנת כפר יהושע עד בית שאן, אוכלים במסעדת רוזליה, וממשיכים לבריכה שבה בילינו קיצים רבים וארוכים בילדותינו, בקיבוץ של הסבתא מהעמק. בת דודתי שעדיין גרה שם מתנדבת ללוות אותנו לבריכה, ואני מאוד מעריכה את הדרך שבה היא בולעת את מענה הלשון המופתע שלה כשהיא שומעת שנגיע כשלושים-ארבעים איש, מחציתם ילדים ופעוטות. אין ספק שהחספוס הקיבוצניקי שלה התעדן מאוד עם השנים.

רכבת העמק.jpg
רכבת העמק ומרכז המבקרים בכפר יהושע, בול מתחילת העבודות על הקו המחודש ב 2011

איפה המקפצה של הבריכה, אנחנו שואלים את בת הדודה באכזבה. המקפצה האימתנית בגובה 5 מטר, הטילה צל ענק עלינו כילדים עירוניים שהגיעו לקיבוץ בקיץ. הבטנו בעיניים כלות בילדים המקומיים רצים על המקפצה הגבוהה וקופצים ממנה לבריכה בסלטות מלוות בצווחות, רק כדי לשוב לעמוד בתור ולטפס בסולם. המקפצה בבריכה היתה ההוכחה לילידיות, כמו הצבע השחום של גופם וכפות הרגליים שלהם שהיו קשות כמו סוליות, ושעליהם הלכו יחפים על השבילים הרותחים של העמק. אני ויתרתי מראש, היו לי דאגות אחרות במשק כמו איך למנוע את הכוויות שחטפתי בכל חשיפה לשמש, אבל אחותי הגדולה התעקשה ללכת יחפה עד שדרכה על דבורה מעוכה שעקצה אותה וגאלה אותה מייסורי הקפצוצים הגרוטסקיים מצל לצל שרק הדגישו את עירוניותה המגונה. מישקה המציל, גוף בצבע ברונזה ושיער לבן ארוך שמשל בממלכת הבריכה ביד רמה ובביטחון של זכר אלפא, גרס שמי שעולה בסולם השלבים יוכל לרדת מהמקפצה רק בקפיצה למים, אין חרטות. פעם אחת בלבד עליתי בסולם, לבי דופק בחזקה. מלמעלה הגובה היה בלתי נתפס, המים רחוקים וירקרקים. אני לא זוכרת את הקפיצה, אם כי ברור לי שקפצתי, אחרת הייתי עדיין שם. 'כבר לפני כמה שנים שיפצנו את הבריכה וביטלנו את המקפצה', מסבירה בת דודתי, 'היא היתה ממש לא בטיחותית'.

בצוּקֶר טוּטֶה שאני מכינה לנכדתי הבכורה אני שמה כמיטב המסורת ציוד לכיתה א' וממתקים. כשהם גרו אצלי סיפרתי להם סיפור בהמשכים. היתה שם דמות של ננסית זעירה בשם שינדה-קארה, שם שנגזר מהדמות של קרשינדו הגמד מכוכב החלומות, החבר הבלתי נראה של חנה'לה חלמנה'לה הקיבוצניקית, מחווה לספרה של דבורה עומר. אני מחפשת לנכדה את הספר ההוא, מוכנה לחטט בחנויות יד שניה, ומגלה לשמחתי שאפשר לקנות עותק חדש בחנות ההוצאה של ספרי 'דני': כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי. הנכדה קורעת את העטיפה הצבעונית וקוראת את הכותרת בעיניים נוצצות. יום יבוא ואעלה על הכתב את הסיפור שאני סיפרתי להם. בינתיים אני רק יכולה לקוות שלא נס ליחו של הסיפור על קרשינדו. מודה שלא קראתי אותו שנית.

 

into the unknown Natalie Foss
into the unknown, Natalie Foss

פוסטתאומים

כשההורים שלהם באים אלינו לשבת, מותשים מעוד שבוע של ג'אגלינג בין מטלות לימודים והגשות ובין הטיפול בתאומים, אני נותנת להם לישון בבוקר עד מאוחר. התאום ישן במיטת התינוק הקבועה בחדר הילדים שלנו. בת נאמנה לאביה חובב הרצפות, התאומה ישנה שינה טובה ועמוקה על מזרון קטן שנפרש על הרצפה ליד מיטת התינוק, ובבוקר מעירים אותי קולות הצחקוק והפטפוטים חסרי הפשר שזו השפה המיוחדת שלהם. הצחקוקים אני מגלה, הם כי היא פתחה את שפופרת משחת ההחתלה וטעמה ממנה, וגם חלקה בנדיבות לאחיה מבעד לסורגי המיטה. אני מביאה להם את ארוחת הבוקר המיוחדת של סבתא: פודינג תות מבושל, שמכיל את כל אבות המזון ההכרחיים: חלב, קורנפלור בטעם תות, וסוכר. אין לי שום יומרה להתנהל עם עגלת התאומים המורכבת שלהם ולכן אני נועלת להם סנדלים, חובשת לתאומה את כובע השוליים עם הפרחים ולתאום את הכובע הלבן, נותנת יד לכל אחד מהם ולוקחת אותם בדרך למגרש המשחקים.

בגיל שנה וחצי ההליכה נמשכת לאיטה. אנחנו עוצרים ליד לול התרנגולות של בעל הבית וליד חתול שאוכל באדישות אוכל יבש בעמדת האכלה. כל מדרגה היא צוק אדיר; כל שזיף שנפל מהעץ זוכה לקריאות התפעלות, וכל זרזיף מים של שכנה ששוטפת את החצר הוא נהר עצום שיש לחצות בזהירות. התאומים מתרגשים למראה משאית חולפת. התאום מחקה את ציוץ הציפורים, והתאומה קוראת פתאום 'גה, גה' – ולוקח לי שניה להבין שהיא מזהה את צורת פסלי הבטון הקיטשיים של שני אווזים מתנשקים שהשכן הציב בגינה.

במגרש המשחקים הם מתפצלים וחוקרים את המתקנים. באמצע המגרש יש תעלונת ניקוז קטנה. התאום מניף רגל בטוחה וחוצה אותה בפסיעה אל העבר השני, ואילו התאומה יורדת בזהירות עם רגל אחת לתוך התעלה, ועולה לגדה השניה. כראוי למעמד הסבתא שלי אני שולפת שקית במבה מהתיק. התאום ניגש ודולה מהשקית במבה אחת. הוא מכניס אותה לפיו, ומבקש עוד. בכל פעם הוא לוקח בעדינות במבה בודדת. כדי להוציא אותה מהשקית הוא משתמש באצבע המורה ובאגודל, והיד לא מתלכלכת. הוא גם לא מתרחק ממני ומהשקית, ליתר בטחון. התאומה מתרוצצת בינתיים בין המתקנים, נכנסת לבריכת הכדורים ומעיפה אותם לכל עבר; עוברת לבית הילדים הקטן וסוגרת את הדלת, מציצה מהחלון ומחייכת חיוך ענק ומניפה בידה וקוראת 'ביי!'. היא מגיעה ומכניסה יד קטנה לשקית הבמבה ומוציאה מלוא החופן במבות. עם חופן הבמבות היא ממשיכה בסיור המתקנים, ולפעמים מלקטת במבות שנפלו מהיד העמוסה. כשהבמבות שלה נגמרות וביד אין דבר פרט לפירורי במבה עם ריח בוטנים, היא חוזרת למקור, ומחדשת את המלאי. לאחיה נופלת במבה אחת על הדשא. אני רואה אותו מתכופף אליה ומרים אותה. להפתעתי התאום לא אוכל את הבמבה שנפלה. הוא נותן לי אותה, 'קח' הוא אומר, על הפנים שלו הבעה של גועל.

כשאנחנו חוזרים הביתה אני מחלקת להם תבשיל פאייה שהכין השותף. התאום אוכל רק את האורז. התאומה את העוף והירקות בלבד. לתאום יש ראש מתולתל, כמיטב המסורת המשפחתית שלנו. לתאומה יש ראש מלא שיער חלק, והיא מסירה תוך שניות קוקיות או סיכות שמנסות להרחיק אותו מפניה. היא אוהבת כשהשיער ממסך לה את שדה הראייה, ורק מבוגרים מתקשים ושולחים יד אוטומטית להסיט את השיער הרך אחורנית. כשאני מסיטה את השיער מעיניה נופל ריס שלה על היד שלי. אוי, תראי, אני מראה לה את הריס על האצבע שלי, ריס! תבקשי משאלה, ואני מקרבת את היד לפיה. התאומה לא מהססת לרגע ומגשימה את משאלתה. היא נוגסת באצבע ובריס.

belly smacking good
Jamie Shelman

משפחתי וחיות אחרות

כשנולדו התאומים ויתרו הבן והכלה על  כל רשימת הציוד הרגילה והסתפקו ב'ירושות'. בתחילה שכנו השניים יחדיו במיטת תינוק אחת שהתגלגלה לידם בירושה, כשהם שוכבים הפוכים זה לזו, בתמונת ראי כמו קלף הנסיך, או המלכה או המלך. אחר כך קיבלו ההורים מיטה שניה, וכך גם יתר החפצים. זוג סטודנטים שעסוקים כל אחד מהם בלימודים תובעניים, הם לא היו בררניים במיוחד לגבי פרטי לבוש ומשחקים, שידות, מגיני ראש ומשטחי משחק. ורק בדבר אחד הבן השקיע: עגלת תאומים. אחרי בירור ובדיקה וחקר אינטרנטי מקיף בשאלות מה עדיף – שישבו זו לצד זה או זה אחרי זו; מה נכנס למעלית ומה נוח יותר לתמרון, רכש הבן עגלה עם עיצוב חללי, שנקנתה יד שניה מהורים לתאומים אחרים במצב מעולה. למרות האורך שלה היא נוחה באופן מפתיע לתמרון בפינות ובמדרגות, לא כבדה במיוחד, והמושבים שלה ניתנים להסרה והופכים לכיסאות לרכב כשהשלד מתקפל באלגנטיות ונכנס לתא המטען.

גם תינוק רגיל בעגלה זוכה לתגובות מכל עובר ושב, כי תינוקות הם סוג של 'רכוש הציבור'. סיבוב עם העגלה העתידנית הזו זוכה לתשומת לב מטורפת, ורובה חיובית. במקום ההערות ה'מחנכות' הרגילות ('למה (כן/לא) הלבשת לה/ו גרביים/כובע/סוודר/מכנסיים ארוכים') שמתיימרות לדעת מה 'נכון' לילד שלך ואיך היא או הוא מרגיש ('קר/חם לה/ו'), האישונים של עוברי האורח מתרחבים, והם ממרפקים את בני זוגם ומנידים לכיוון העגלה ושואלים 'הם תאומים?' (דההה. נכון שהם לא דומים. בן ובת. מן הסתם תאומים לא זהים), ותמיד המבט מקיף את העגלה המרשימה
והראש נד נידה קטנה של הערכה לעיצוב וליופי שלה.

וכך, כשיצאנו לחופשה המשפחתית שלנו, התאספנו בשדה התעופה עם העגלה המופלאה. טיסות לואו קוסט, מסתבר, יוצאות מטרמינל 1 הישן. לנסוע דרכו זה כמו לשוב לבית שבו גדלת פעם. הכל קטן יותר מכפי שזכרת: אולם היוצאים קטן יותר, הדיוטי פרי זעיר, התקרה נמוכה יותר, וגם המיזוג, נדמה, חלש יותר ולא עומד בעומס, והאנשים מוחים את הזיעה ממצחם כשהם עומדים בתורים האינסופיים, שרק הם לא קצרים יותר. אבי התאומים הלך לעמוד בתור כדי להפקיד את המזוודה הנוספת, ואנחנו עמדנו בתור לבדיקה הבטחונית. השיחות בקרב הממתינים בתור הנחשי הארוך שינו מיקוד: במקום לדבר על השוואות בין הטיסה הזו לאחרות, ולמה מזלזלים בנו ולא שמים יותר אנשי בידוק בטחוני, השאלה היתה מה עדיף, תאומים או תינוק אחד. 'אני דווקא
הייתי שמחה אם הייתי מקבלת שני תינוקות בהריון אחד' אומרת אמא אחת. אישה אחרת תוהה
בקול איך זה משפיע על איכות השינה (כמו שאת חושבת). חבורת נערות דנות בספרדית
בשאלה מה טיב הקשר בין התאומים לבחור שמגלגל את העגלה, הלא הוא הבן הצעיר שלי.
בגופיה ומכנסיים קצרים וחזות נערית במיוחד, הוא באמת לא מתאים לתפקיד האבא. השותף
פונה אליהן בספרדית ועונה: הוא האח הצעיר של האבא, והן מחייכות במבוכה אבל קצת גם
בהקלה, ואני רואה אותן סוקרות במבט אחר, סקרני, את הבן הצעיר שנוסע איתנו הפעם לבד.

אנחנו מתמקמים בוילה גדולה על חוף הים, בכפר דייגים קטן. החופשה עם 7 ילדים, מתוכם 4 בני פחות משנתיים, מתמקדת בצרכים (ולפעמים בצרחות) שלהם. יש אפשרות לצאת לסיורים בהרכב משפחתי מצומצם יותר בסביבה, אבל בעיקר אנחנו יורדים מהבית במדרגות המצוק לחוף המדהים, שוחים בים הצלול ומאזינים לגלים הרכים שבשובם משמיעים קול פכפוך מיוחד כשחלוקי החוף השחורים מתקרקשים זה בזה, מאפשרים למבט להקיף את הכחול והתכלת שנמתחים לכל רוחב העין, סירות דייגים, וההרים הסוגרים על המפרץ בקצוותיו. אחרי הצהריים אנחנו מתכנסים בבריכה, ואני מוצאת את עצמי עם תינוק/ת ביד אחת, משקה צונן בכוס גבוהה שמזיעה אגלי מים בשניה. התינוקות מתחלפים, אבל תמיד יש אחד או אחת שזקוקים לי, ואשר למשקאות: בלאדי מרי עם טיפת טבסקו, ביטר למון עם וודקה, אוזו או ויסקי עם קוביות קרח –
המיומנות של הבן הבכור שעבד כברמן בזמנו מוערכת כאן היטב.

באחד הימים אבי התאומים מאתגר את כולנו: הערב ייערך בנקט מאוכל על טהרת החומרים המקומיים. כל משפחה אחראית על חלק אחר של האוכל: הבן הבכור על גבינות, אבי התאומים על לחם וקינוחים, הבת על התוספות ואנחנו על הדגים. העיניים של הנכדה הבכורה נוצצות בהתרגשות, והיא מבררת היטב מהן הקטגוריות שבהן יינתן ניקוד – מקוריות השגת החומרים, סיפור טוב, תיעוד היום וההגשה (צילחות, קוראים לזה). כדי לאזן בין הכוחות, שתי הנכדות הגדולות מתחברות לסבאסבתא ולבן הצעיר. 'כך תהיו עם שלושה ילדים', צוחק אבי התאומים, ואנחנו יוצאים לדרך.
אנחנו פונים למעגן המקומי, אבלכל סירות הדייג הקטנות שחונות בו נטושות. בטברנה
הסמוכה אנחנו מבררים היכן הדייגים כולם, אבל בעל הבית שמאחורי הדלפק אומר בחיוך – אתם יכולים לנסות לקנות דגים ישירות מהדייגים, אבל לטובתכם זה לא כדאי. וזה גם אי-ליגל, לא חוקי. סעו לעיר הקרובה, מרחק חצי שעת נסיעה, ושם יש פיש מרקט. אז אנחנו נוסעים לעיר של
המחוז, ופוגשים את  Pema, אישה חייכנית ורחבת מימדים מסרי לנקה, שעומדת מאחורי הדלפק של הפיש מרקט ומציגה בפנינו את שלל היום. בעיקר לברקים כסופי קשקשים, אבל גם טונה בהירה ויפה בגודל מרשים. היא מראה לבנות דג דרקון קטן שעדיין מקפצץ קצת על הדלפק. את כל הטוב הזה, למעט דג הדרקון, אנחנו מבקשים ממנה לשמור בקופסת קלקר וקרח, ויוצאים
לסיבוב בעיר. יש בעיר רובע סמי-עתיק, מוקד משיכה לתיירים אנגליים אדומים ומזיעים.
אנחנו מתחמקים לקרירות של המזגן במרכז המידע לתיירים המקומי, ואני הולכת למלא
משימה אחרת שרובצת לי גבוה ברשימת הטו-דו שלי. האם תוכלי לאפשר לי להדפיס את
הבורדינג פאס של הטיסה שלנו, אני פונה לבחורה הצעירה שמאיישת את העמדה מאחורי
השולחן, ומהר מאוד אני משתלטת לה על הכיסא והמחשב ומדפיסה עמוד אחר עמוד של כרטיסי
טיסת החזור שלנו. בינתיים הנכדה הבכורה אוספת לה מפות מהמעמד, מסמנת עליהן את
המיקום של הוילה, של הכפר, של העיר, של שדה התעופה. אני יוצאת משם עם שלל ה'פאסים'
בידי, ומרגישה תחושת הישג גדולה יותר מזו שאחרי רכישת הדגים. בחברות לואו קוסט את
מקבלת קנס משמעותי אם את מגיעה לטיסה ללא בורדינג פאס מודפס, ותכפילו כפול 16.
אחרי שהבורדינג פאסים בידי הכל קל לי יותר, ואנחנו יושבים לאכול גלידה 'הום מייד,
טרדישינאל' באחת הסימטאות.

בערב השולחן מתמלא בכל טוב. אחרי בדיקה ברשת של גבינות מתוצרת מקומית, הבן הבכור ואישתו ויתרו על שלב האותנטיות ושמו פעמיהם ישירות לסופר המודרני שבעיר. על הויתור בהשגת חומרים מקוריים מקפריסאיות מקומיות שחובצות גבינה בעצמן הם מחפים עם הגשה יפהפיה של צלחות עם ירקות פריכים ועליהם גבינת חלומי צאן ובקר מטוגנת. הכלה קוצצת מלפפונים ומערבבת עם יוגורט סמיך, שום ושמיר לציזיקי. על מגש עטור פרוסות של מנגו ואפרשזיפים מונחות קוביות של גבינת פטה וגבינת קשקבל. אבי התאומים ניגש לפבלו, השכן. בחצר כל בית כאן מצוי מבנה איגלו קטן מלבנים אדומות או לבנות, תנור אפיה ללחם ביתי. פבלו מתלהב מהעגלה של התאומים. אחרי שהוא מבין מה רוצה האבא של התאומים הוא משתף פעולה בהתלהבות. לך לבית השכן שלך, הוא מציע, הבעלים לא שם, אבל אין בעיה להשתמש בתנור שלהם. הבן מדליק עצים בתנור ומייצר פיתות קטנות לפי מתכון מקומי, מקמח שקיבל
מבייקרי – פורנוס ביוונית – שממנו מכינים את הפיתות המוארכות הקפריסאיות. הפיתות
חמות וטריות וטעימות מאוד, וללא ספק מאוד טראדישינאל. הבת קוטפת עלי גפן וממלאה
אותן באורז לפי מתכון מקומי, טרדישינאל. היא מניחה את עלי הגפן על מצע של יוגורט
עיזים, ומקשטת בעלי נענע.  ה'קבוצה' שלה אוספת גם תאנים מהעץ שהיא פורסת דק
דק וזורה עליהן קצת מלח גס וטיפות שמן זית. הבת הבכורה שלה, שבילתה איתנו כל היום
מיד מכריזה שהיא בעצם בקבוצה של אמא שלה, כשהיא מבינה שבכל הקטגוריות הקבוצה ההיא
עולה על שלנו. אנחנו יושבים לסעודה היפהפיה, עם דגי הלברק שנצלו על הברבקיו
הקפריסאי המסתובב, ונתחי טונה שהושרו בטריאקי או בתערובת של שמן זית, לימון וזעתר.
כל משפחה מספרת את סיפור השגת החומרים, עם סיפורי רקע על למה זה מתאים למטבח
הקפריסאי המקומי, ואיך זה טראדישינאל. הכל טעים כל כך, ורק הנכדה בסוף מתעקשת:
'אבל מי ניצח?' 'כולנו', מסביר לה אבי התאומים, 'ידעתי שאם זו תהיה תחרות, כולם
ישקיעו במיוחד'.

בטיסה חזרה, בכי חזק של תינוקת קטנה בת 3 חודשים לא מפסיק לאורך כל הטיסה. אני מביטה על שכני המתענים, שונאים את התינוק הבכיין. זו הנכדה הכי צעירה שלי, אני חושבת לי בלב בחיוך, וכשהיא מפסיקה לבכות ותינוק אחר עונה בבכי מחלק אחר של המטוס אני מזהה את הבכי של התאומה וחושבת לי בחיוך נוסף 'גם זה שלי'. הכלה שלי נוקטת בטקטיקה נבונה של התנצלות לכל מי שמוכן לשמוע – התינוקת עייפה מאוד, ומה שמרגיע אותה זה אם עומדים או הולכים איתה על הידיים, ואת זה אי אפשר לעשות במטוס כשהטיסה כולה אורכת 50 דקות. ההתנצלות עוזרת, כי מיד אומרים לה שזה בסדר והם מבינים ושלא תדאג, ומדחיקים מחשבות על למה אין בטיסה הזו כריות ומה הם היו עושים עם כרית ועם תינוק בוכה. כשאנחנו יורדים במדרגות המטוס בשדה התעופה בן גוריון אני שומעת את אחד השכנים לטיסה של הכלה מתאר בהתרגשות את החוויה הקשה לחבר שישב בחלק אחר של המטוס, איך תינוק קטן לא הפסיק לבכות כל הדרך, ואני שוב מחייכת.
צר לי על הבכי של הנכדה שלי שבינתיים נרדמה, אבל אחרי שבוע, קטן עלי בכי של תינוק.
ועוד שלי.

הרהורים לשעת לילה מאוחרת

האחת חלשה יותר מרעותה. אני נוטה לגונן עליה. היא מקבלת משימות קלות
יותר, וכשמזג האוויר מתקרר אני מונעת ממנה יציאה החוצה ללא מעטה, יודעת כמה היא רגישה לקור. את המטלות הקשות יותר אני מפילה על רעותה המוכשרת ממנה, שהיא בו זמנית בעלת יכולות מוכחות וגם מעט עמידה יותר, קשוחה. החזות שלהן בהתאם שונה במעט: האחת ענוגה יותר, חיוורת, אפילו רכה. העור של השניה אדמדם ומעט סדוק, והיא גסה יותר, עניינית. כשהיא
נחשפת לקור היא לא נסוגה במהרה למקום מבטחים, אולי היא אפילו אוהבת את האתגר
ונהנית ממנו, יודעת להפיק את המירב מן התנאים הקיימים ולמלא אחר הנדרש ממנה.

אני תוהה אם אני עושה לראשונה עוול בכך שאני מגוננת עליה, אם לא היה
עדיף לה ואולי גם לרעותה ואפילו לי לו הייתי מציבה בפניה דרישות דומות. אבל דומה
שכבר מאוחר מדי, שכבר הן רגילות כל אחת לתפקיד שלהן שנקבע בילדות, לדומיננטיות של
השניה, ולתפקיד המסייע שהראשונה קיבלה על עצמה, תמיד תומכת ולא מובילה.

אני חושבת עליהן כשאני עומדת במרפסת האפלה בשעת לילה מאוחרת, הואדי
פרוס מולי ואורות הכפר מנצנצים, ואני מקרבת את קצה הסיגריה השבועית לפה לשאיפה
שתחלחל בכל אברי, מביאה בעקבותיה עקצוץ נעים ומשחרר וסחרחורת חמימה. תמיד הסיגריה ביד ימין, הקפואה כעת לגמרי. הראשונה טמונה עמוק בכיס המעיל החם, יוצאת החוצה
לשתי שניות רק כדי לקרב את כוס המים לפי ולהשיבה למעקה שלפני. כף ידי השמאלית.

Kate Macdowell, "Crave", porcelain, 2015