גילטי פלז'ר ב-120 פרקים (נכון לעכשיו): 'הכלה מאיסטנבול'

האורחת בתוכנית התרבות ברדיו המליצה בחום על 'הכלה מאיסטנבול'. אמנם טלנובלה תורכית, היא אמרה, והגיבורה יתומה לפי כללי הז'אנר, אבל עשויה היטב, ולגמרי ממכרת. ממתק חורפי אסקפיסטי אמיתי, הגיבורים יפים ושותים אלכוהול ולובשים את המילה האחרונה באופנה, ואף מילה על ארדואן. והכל על רקע הנופים הכי יפים של איסטנבול ושל בורסה ההררית, העיר שבה גרה משפחת בוראן, שזה תורכית ל'סערה'. וכדי שלא יאשימו אותה בהמלצה לרומן משרתות חלילה היא מוסיפה שבמפגשים עם נשות עסקים ונשות אקדמיה היא מגלה שהיא לא לבד. כל אחת מתקדמת בקצב שלה, זו בפרק שמונים ומשהו, וזו רק בפרקי העשרים, אבל מדובר במגפה אמיתית. מאות אלפי מכורות ואפילו מכורים. בכלל, הטלנובלות התורכיות החליפו את דרום האמריקאיות, ובקרוב נשמע ילדות שאומרות 'גוניידין' (בוקר טוב) והושגלדין (ברוכים הבאים), אללה אללה, במקום הספרדית שלמדו בנות הדור הקודם.

סיפורי אהבה מסתיימים על פי רוב ביום הנישואין. הגיבור והגיבורה נפגשים, ואחר כך הם צריכים להתגבר על קשיים גאוגרפיים ותרבותיים, התערבות של בני משפחה, של נסיבות ואפילו על עצמם (ראו 'על גאווה ודעה קדומה' של ג'יין אוסטן, ועוד נחזור אליה בהמשך), כדי שבסוף השניים יתאחדו ויפסעו בחליפה ושמלה לבנה בדרך לחופה על רקע השקיעה והכתובית 'הסוף'. אולם מה קורה אחרי שהסיפור נגמר? פעמים רבות המציאות טופחת על פני האוהבים, והשנים שעוברות שוחקות את האהבה הגדולה, ולפעמים מחליפה אותה שנאה אדירה או, גרוע מזה, אדישות ושיגרה. הכלה האהובה הופכת לנעל בית משומשת, לא תואר לה ולא הדר. החתן המהודר הופך למטלה, לאבן נגף נוחרת במיטה. הסידרה 'הכלה מאיסטנבול' עובדת הפוך. שלושה ימים אחרי שנפגשו באופן מקרי, ולאחר ששוב הגורל הצליב את דרכיהם וכמו הכריח אותם להתאהב, נישאים פארוק וסורייה והסידרה מתחילה. מכאן ואילך אנחנו מלווים אותם כמו גם את שאר בני המשפחה והחברים שלהם בפרקים יומיומיים מפורטים.

מה, אם כך, הופך את הסידרה למוצלחת וממכרת במיוחד? למה 'הכלה מאיסטנבול' נכנסה לכל כך הרבה אנשים מתחת לעור? נתחיל בעניינים הטכניים: משחק מעולה, סטים מדהימים גם בפנים גם בחוץ, נופים ומנהגים. זהו צוהר לתורכיה העשירה, לאנשים שגרים בבתים מפוארים עם משרתים (סליחה, עובדים), ועדיין לחברה מסורתית במיוחד, שבה מפגש עם האמא בת השישים כולל כריעה לפניה ונשיקה ליד המושטת שלה ולאחריה מגע במצח בגב היד לאות כבוד. אנשים לוקחים ברצינות קריאה בקפה וטקס של שפיכת עופרת רותחת לתוך כלי עם מים, וקריאה בתצורות שיוצרת העופרת. אחרי מי שיוצא לנסיעה שופכים מים, וכשמזל רע פוגע במשפחה שוחטים כבשים ומחלקים לעניים. והשפה. הו, השפה. מהר מאוד לומדים לא רק את המילים שנכנסו לעברית כמו 'מנגל' או 'יוק' (אין) או 'היידה', או המילים שמוכרות מערבית כמו זמאן (זמן) או צ'אי, אלא גם איך פוקדים בתורכית: ראה (באק), רוץ (קוֹש), בוא (גאל), לך (גיט), ו'מה קרה?' (ne oldu). והכל כל כך יפה, צ'וֹק גזל. לאנשים יש שמות שמתגלגלים ועושים מתוק בפה כמו ראחת לאקום: פיקרט (Fikret) ואיפק (Ipek) ואסרה (Esra), נורגול וקיימט, סֶנֶם ואקיף, דילארה ורייהאן. 'הכלה מאיסטנבול' (איסטנבולו גֶלין) ממלאת את התנאי הראשון שנדרש מסיפור טוב – היא מוציאה אותנו מהמציאות שלנו ולוקחת אותנו לעולם אחר, זר ועם זאת מוכר ונוגע.

הכלה מאיסנבול
פארוק, עם סקס אפיל של שנות השמונים, וסורייה, הכלה מאיסטנבול, קפה עם המון סוכר

סידרה שמלווה את היומיום של הגיבורים מזכירה לי סדרות אנגליות מפעם. כמו 'האחים', סידרה אנגלית שאהבתי כשהייתי נערה, שעקבה אחרי משפחה בעסקי התעבורה, גם משפחת בוראן מנהלת חברת אוטובוסים גדולה, בוראן טוריזם. 400 שנה המשפחה שולטת בעיר בורסה, מעורבת בכל מה שקורה בה, משפחת מלוכה לכל דבר. האמא הגדולה, אסמה, היא המלכה. היא גם נקראת בכבוד 'סולטנית', אסמה סולטאן, ומנהלת ביד רמה ובמניפולציות לא עדינות בכלל את חיי ארבעת בניה וחיי העובדים שסרים למרותה. שום דבר לא נעלם ממנה, והיא מונעת מהצורך לשמור על המסורת ועל שם המשפחה. 'מסורת היא ניסיון שמעבירים מדור לדור' היא מסבירה לאורחת שמגחכת על הקיבעון הכרוך במנהגים, 'כלומר, מבססים את העתיד על ניסיון העבר'. מבחינה זו 'הכלה מאיסטנבול' מזכירה גם כן את הספרים של ג'יין אוסטן, שנעים על אותו תפר שבין האופי של הגיבורים מול המסורת והמנהגים. ב'גאוה ודעה קדומה' הבנות לבית בנט שונות מאוד זו מזו, וגורלן נקבע על פי אופיין – ג'יין היפה והתמימה, לידיה קלת הדעת וליזי החכמה. ב'הכלה מאיסטנבול' ארבעת הבנים לבית בוראן מסמלים את החכם, הרשע, התם וזה שאינו יודע לשאול, וגורלם בהתאם. כמו שג'יין אוסטן לועגת לדמויות שפועלות לפי מה שמצופה מהן בחברת האצולה הזעירה הבריטית של סוף המאה השמונה עשרה ועושות 'מה שצריך' (מר קולינס הכומר הנלעג ומרת בנט ההיסטרית), ומאדירה את ליזי ואת מר דארסי שנפטרו מהדעות הקדומות שלהם ושברו את גבולות המעמד והמחויבות המשפחתית, גם 'הכלה מאיסטנבול' עוסקת בשאלה איך כדאי להתנהל בחברה מעמדית ומה קורה כשהגבולות נפרצים.

אני אוהבת את היכולת של הסידרה לצייר דמויות מלאות, ולא חד מימדיות. גם לטובים גם לרעים יש היסטוריה, וההתנהגות שלהם מובנת ואפילו מעוררת אהדה. הרשע העיקרי הוא איש אפל ושרוט שהולך לפסיכולוגית, ואנחנו עוברים איתו טיפול לא פשוט. אני מודה שיש לי אליו אהדה גדולה במיוחד ואפילו פיזית אני אוהבת אותו יותר מאשר את פארוק שובר הלבבות. הגיבורה הראשית, סורייה, שוברת את הכלים ובורחת בגלל נסיבות מאוד שנויות במחלוקת, ובא לך לפעמים לתפוס אותה ולטלטל אותה, למרות ואולי בגלל החמידות הכללית שלה.

הכלה מאיסטנבול אדם
הרשע, אדם. הרבה יותר הטעם שלי

כמצופה מטלנובלה, יש בסידרה המון טוויסטים בעלילה ורובם גם סבירים למדי. יש בה גם המון מודעות עצמית, ואפילו הומור עצמי. הדודה של הכלה, סֶנֶם, מכורה לסדרות טלויזיה בסגנון 'הכלה מאיסטנבול', והשוליה של הגיבור, אקיף, דמות סנצ'ו פנצ'ואית, אומר לפארוק: אצלכם במשפחה קורים ביום דברים שאצל אחרים קורים בשנה. אם הגיבורים רק יאכלו ארוחת בוקר משפחתית יחד וילכו לעבודה ויחזרו הביתה לאשה מי יתמכר. לא תמצאו בה מן הסתם הומוסקסואליות, בכל זאת תורכיה, אבל במשפחה שנקראת 'סערה' (בוראן), הסידרה נוגעת בשאלות אנושיות ותרבותיות מרכזיות, סוגיות של הורות ואחאות, קינאה ואהבה, התמודדות עם קשיים כמו מחלה ואבדן הריון, דיכאון אחר לידה, ניסיון התאבדות ובגידה, פערים כלכליים ומעמדיים, ופערים מגדריים. ובעיקר היא עוסקת במאבקי כוח וכבוד, המניעים את המחוות הגדולות בהתנהגות האנושית.

מכל הדמויות מרתקת אותי האם הגדולה, אסמה סולטאן, ואני מביטה בהשתאות ביחס שלה לבנה הבכור, המועדף, היורש האהוב עליה פארוק, ולסורייה, בחירת לבו המפתיעה. כבר במפגש הראשון של השתיים אחת על אחת, כשסורייה נקראת לרחוץ את חמותה המלכותית בחמאם על פי המנהג, החמות מחצינה את העוינות המפורשת שהיא חשה כלפי מי שבעיניה היא 'נחש' שחדר לאחוזה המשפחתית ומודיעה לה שהיא לא תאריך ימים בתפקיד הכלה. מכאן ואילך הכל כשר במאבק של החמות בכלה, כולל התקף לב מזויף והתעלפויות דמה או עזיבה דרמטית של בית האחוזה, והחתן  נקרע בין אהבתו לאשתו ובין אהבתו ורגש החובה לאמו.

הכלה מאיסטנבול אסמה
אסמה סולטאן. החמות מהגיהנום

אני חושבת על חמותי ועל השותף, בנה הבכור. מההתחלה הבנתי שהיא רואה בי מתחרה על אהבתו של הבן, והעוינות כלפי נבעה הן מעצם היותי אשתו, הן ממי שהייתי, זרה ומוזרה לה ולמנהגיה. נתתי לה לתפור לי את שמלת החתונה, אולם לא הבנתי למה היא רוצה שנלך לקנות יחד כותונת לילה לפני החתונה (אני ישנה ערומה, אמרתי לה מול עיניה המתרחבות בהפתעה), או שאעטה כפפות בחתונה. דיברנו שפות זרות, גם כששתינו השתמשנו בעברית. לא אהבתי את הלשון העקיפה שלה, את העלבונות, את הפאסיב אגרסיב שבאמצעותו תימרנה את האנשים שסביבה. אלא שבישראל אנחנו חיים, ואני לא גרה תחת קורת גגה, רוחצת את חמותי בחמאם, או נושקת לידה המושטת. במלחמה שהיא הכריזה עלי ניצחתי בקרב הראשון בלי למצמץ בכלל. הבן שלה אוהב אותה מאוד, אולם מתעב את המניפולציות הרגשיות הילדותיות השקופות שלה. בחודש האחרון הם לא מדברים. משהו בקשר למי צריך להתקשר למי, ולמה הוא לא בא לבקר מספיק. אני מכירה את קוצר הרוח של השותף שגם עסוק מאוד לאחרונה, וצר לי עליה.

השבוע אני מתקשרת אליה. לא קרה כלום, אני מרגיעה אותה כשהיא מזהה את הקול שלי ונבהלת, השותף בחו"ל, רק רציתי לשאול מה שלומך. הא, היא אומרת, כל השבוע הייתי חולה נורא. שכבתי במיטה כמו כלב, ואף אחד לא הכין לי אפילו כוס תה. אני כל הזמן חושבת מה אם אפול, אף אחד לא ידע, אני אמות לבד. אני מקשיבה לה, מזהה את הצורך שלי לגלגל עיניים ומשתלטת עליו, מנווטת את השיחה למחוזות אחרים מלבד הבריאות שלה, שואלת מה היא קוראת, ומה עם הילדה הקטנה שהיא מלווה בהתנדבות דרך ויצ"ו. מתי האזכרה של אבא שלך, היא שואלת, אני רוצה לבוא. בשבוע הבא, אני מעדכנת. תישארו אצלי שבת, היא אומרת-קובעת. כשהשותף חוזר אני שואלת אותו בעדינות מה עם לחצן מצוקה לאמא שלו, כי למרות שהיא עצמאית ולא מעוניינת בעובדת זרה, היא כבר מבוגרת ויש לה פחדים. 'יש לה לחצן מצוקה', מגלה לי השותף, 'וגם אחותי וגם אחי היו אצלה השבוע'.

הכלה מאיסטנבול
Emotional baggage לא מצאתי קרדיט לאמן/נית לצערי
מודעות פרסומת

מישהו הדליק את האור בחדר

נפוליאון עומד בפתח החדר שלי ורוקע ברגלו. הקול שלו לא עולה, אלא להיפך, יורד אוקטבה, אבל הקמט בין הגבות הוא קניון מצוקי עמוק, והפה שלו קפוץ וזויותיו שמוטות. בגלל שהוא קצר קומה הדמות כולה מעלה בדמיוני את הגמד המרושע מהאגדה, רמפלסטילסקין, או עוץ לי גוץ לי בתרגומו של שלונסקי (כי "תן לי עצה, גמד שלי") רגע לפני שהוא נבלע ברצפה כשהוא מגלה שבת הטוחן טחנה אותו. אין לי מזל כזה. נפוליאון עדיין שם. הוא זועם עלי באמת.

לפני מספר שנים, כשאישתו של נפוליאון הבינה שאי אפשר להמשיך לחיות איתו ועזבה אותו לאנחות, הוא רצה לקנות את מחצית הבית שלה וחיפש מקורות הכנסה נוספים. בשלב ההוא פנה אלי וביקש ללמד בתוכנית שאני עומדת בראשה. הוא מלמד בתוכנית מאז, ובמשך השנים היו עליו ביקורות טובות. הוא מורה טוטאלי, וכשהוא מעריך תלמיד הוא יתן את כל כולו. אבל משהו נסדק בנפוליאון לאחרונה. במייל נזעם הוא קובל על כך שהתלמידים בקורס שלו במסגרת התוכנית לא מגיעים לשיעור מוכנים. לפיכך הוא רוצה להעיף 7 תלמידים מהכיתה. אני מתייעצת עם ההנהלה הבכירה של התוכנית. נפוליאון לא יכול להעיף תלמידים מקורס. הוא כן יוכל להכשיל אותם. הרקע להתפרצות על סף חדרי היתה ההודעה שלי אליו שאני מתכוונת להפגש עם התלמידים, ולשמוע אותם. 'הם ישקרו לך' הוא שוצף, ואני עומדת על שלי בשלווה. תן לי קרדיט להבין מתי משקרים לי ומתי לא. נפוליאון נסוג, אבל בנוכחות קולגות אחרים נפוליאון אומר: התוכנית הזו תת רמה. כשתלמידים שואלים אותי אם להשתתף בה אני אומר להם 'בשום פנים ואופן לא!'.

אני נפגשת עם התלמידים. הם נבוכים, ולגמרי מאשרים את מה שנפוליאון אמר. הרמה גבוהה, הם לא היו מוכנים, יש הרבה לחץ בתוכנית. בדברים שלי אליהם אני תומכת בדרישות של נפוליאון, לא בגלל האיש, אלא כי באמת אין דבר כזה לבוא לא מוכנים לשיעור בתוכנית כזו. בשביל מה באתם. יש להם אפשרות לפרוש מהקורס, ולאלה שיבחרו להשאר אני מתווה את התנאים החדשים להשתתפות. ועדיין בראשי מהדהד המשפט של, הו האירוניה, נפוליאון בונפרטה: 'צבא של עכברים שבראשו אריה יצליח יותר מצבא של אריות שעליהם מפקד עכבר', או במילים אחרות, אין חיילים גרועים, יש מפקדים לא טובים. אבל נפוליאון 'שלי' פועל על עלבון ומרמור, ואף פעם לא חושב שהוא אשם.

אחרי המפגש עם התלמידים אני מדברת עם ההנהלה הבכירה. הדברים שאמר נפוליאון על התוכנית מדאיגים אותי יותר מתקרית הסטודנטים הרשלנים. כמה נזק גרם האיש לתוכנית? האם יוכל להמשיך ללמד בה? ההנהלה הבכירה הוא איש חריף ויש לו אבחנות חדות. אני אפגש איתו, הוא מבטיח לי, אבל לפי מה שאת מספרת הייתי אומר שמדובר במקרה פסיכוגריאטרי. אנשים מבוגרים מקצינים בהתנהגות שלהם. הטובים נעשים טובים יותר, וקצרי הרוח, הממורמרים מקצינים את התנהגותם גם כן. דברים שפעם אולי היה חושב אותם אבל סינן לפני שאמר יוצאים יותר בקלות מבין השפתיים. חורי המסננת גדלים, ולבסוף אין שום מסננת. כשההנהלה הבכירה מדבר איתי כל משפט שלו משתבץ כמו חתיכה חסרה בפאזל. מישהו הדליק את האור בחדר, ואני חשה איך הכעס שלי על נפוליאון מתפוגג ומתאייד לו כמו רמפלסטילסטקין, ורק האדוות באוויר נותרות, מפזזות בקרני השמש בטרם יעלמו כליל.

gargoyle toledo
גרגויל

מישהו בי ילד, מישהו בי סב (א' חלפי)*

(ותודה לצ', שהזכירה לי את השיר הנפלא הזה)

הנכדה הגדולה עומדת על שרפרף ליד הכיריים, השיער שלה מקפצץ בתלתלים על
גבה, האף הקטן רוטט מול האדים, והיא עוזרת לי לערבב בכף את סיר פודינג הוניל
שיישפך רותח לתבניות, יתגבש במקרר וייאכל קר, הפוך על צלחת למחרת, בשבת בבוקר. שרפרף העץ שעליו היא עומדת הוא מקום עמידתו הקבועה של אחיה הצעיר, בן שנתיים וחצי, שאוהב לבשל עם השותף. סבא מכה בשום ככה ככה, הוא מראה לי את התנועה של היד האוחזת בסכין רחבת הלהב ומועכת את שיני השום ומוציאה אותו מקליפתו. הקטן הוא זה שפוסק על מאכלים וחומרי גלם 'ריח טוב', או 'ריח לא טוב'. הוא מבקש לעלות אף הוא על השרפרף האדום, 'שלו'. זה צפוף אבל אפשרי. אלא שהנכדה פוצחת בקינה אינסופית: 'זה לא פיר! זה לא פיר, זה
לא פיר, זה לא פיר! זה לא פיר, זה לא פיר, זה לא פיר זה לא פיר, זה לא פיר, זה לא
פיר!…' ואני מרגישה את גל הכעס עולה בי. לא סתם קוראים לזה חרון אף, כי זה מדגדג
לי באף, מבקש לצאת בקיטור גדול החוצה. כבר קדם לכל זה ריב בינה ובין אחותה הצעירה,
כשהן ביקשו להבין מה זה מספר זוגי. מספר זוגי זה מספר שאפשר לחלק לשניים, מסביר
להם השותף, למשל, נניח שיש לך שתי סוכריות, הוא אומר לגדולה. איזה סוכריות? היא
מיד מבקשת לדעת. טופי, השותף משתף פעולה. ואת רוצה לחלק אותן שווה בשווה בינך ובין
אחותך. 'לוקחים סכין', אומרת הגדולה. לא, מסביר השותף, בלי סכין. אה, אומרת
הגדולה, כל אחת מקבלת סוכריה אחת. יפה, ואם יש לכן 6 סוכריות? לוקחים סכין, חוזרת
הגדולה. לא! בלי לחתוך. בשלב הזה אני נותנת להן 6 סוכריות דמיוניות לחלק ביניהן. הגדולה
מיד מתלוננת: היי, היא נתנה לי רק אחת! ואחותה מתגוננת: לא נכון, נתתי לה שתיים! כשהבנות
רבות על סוכריות וירטואליות זה הזמן להציע לגדולה לעזור לי להכין את מעדן פודינג הוניל
המבושל.

אמא שלהן בהריון. כשהיא תלד את הילדה הרביעית, יפרידו בדיוק שש שנים
בין הקטנה ובין הגדולה. אז בשבת היא והאיש שלה והבטן ההריונית נוסעים לנופש ושלשת
הילדים אצלנו מיום שישי עד יום ראשון בצהרים. ובינתיים אנחנו מתרגלים מחדש להמולה
של רגליים קטנות טופפות בין החדרים, לפשיטה של הבנות על מגרת הצעיפים שלי שהופכים
לשיער הארוך של רפונזל על ראשן המתולתל, לקולות של 'היא לקחה לי', 'בואי תנגבי לי'
מחדר השירותים, ו'יש לי חלומות רעים' בקול קטן ומפוחד בשתיים בלילה. וגם הם
מתרגלים מחדש לבית שבו גרו שנה שלמה. הגדולות הופכות את ארגז הפליימוביל, צוהלות
כשהן מוצאות את האפרוחים הצהובים הקטנים, את הדמויות המוכרות. הקטן נעמד באמצע
הסלון ומכריז: אמא ואבא עזבו אותנו.

לשרשרת 'זה לא פיר' מתבכיינת אני לא מוכנה להתרגל. אני נושמת עמוק.
תקשיבי, אני מציעה הסכם לגדולה: את לא תגידי 'זה לא פייר', ואני אתן לך ללקק את
הסיר של הפודינג. היא משתתקת, שוקלת את ההצעה. לא משנה שממילא הייתי נותנת לה
ללקק, היא לא יודעת את זה. אפשר להגיד 'זה לא הוגן?' היא מנסה את מזלה. לא, אני
פוסקת. זה אותו דבר. עד מתי, היא מתמקחת. עד שההורים שלך יגיעו. כשהם יגיעו תוכלי
להגיד 'זה לא פיר' כמה שתרצי. היא ילדה רצינית ושוקלת היטב את ההסכם שעליו היא
אמורה להתחייב. הריח של פודינג הוניל פושט בחלל המטבח, מדגדג לה את הנחיריים. טוב,
בסדר. היא מסכימה. למרות שזה לא פ…' ומיד היא תופסת את עצמה וצוחקת.

הנכדה הגדולה חדה לנו חידות. מה הנוזל של העץ? היא פותחת. שרף? אני
מנסה? לא! היא צוהלת. גשם! פרווה של איזו חיה הכי רכה? זו השאלה הבאה. אני מביטה
בשותף, הוא מחזיר לי מבט. ארנבת? סנאי? גור חתולים? לא! לא ולא! גור אריות, היא
פוסקת. למה? אני שואלת. כי כשהיינו בגן החיות, נתנו לנו ללטף גור אריה, ואמרו לנו
שזו הפרווה הכי רכה. אי אפשר להתווכח עם ההיגיון שלה. היא מישירה אלינו מבט,
ואומרת: אתם לא כל כך חכמים כמו שאתם חושבים.

עכשיו תורי לחוד לך חידה, אני מציעה: מה מתוק מדבש ומה עז מארי? היא
חושבת דקה ושתיים. אני, היא משיבה. אהבה, אני מספקת לה את התשובה, מחבקת אותה,
ואומרת, אבל גם התשובה שלך נכונה.


Alicia Savage, Head in the Clouds

תמיד יש פעם ראשונה

בתחילת השבוע הראשון של הסמסטר אני משתתפת בכנס שמתקיים באוניברסיטה
שלי. זה כנס קטן ואינטימי, והנושא מעניין אותי, ואני מתנצלת בפני המארגנים מראש –
אשתתף ביום הראשון, אתן את ההרצאה שלי, אבל ביום השני אני מתחילה ללמד, ואוכל
להגיע רק למושב הבוקר. ביום השני לכנס אני אכן מחליקה החוצה באמצע הרצאה, משתדלת
לפנות את הדברים ולהזיז את הכיסא בשקט, אבל יודעת שבכנס בסדר גודל כזה עיני כולם
עלי. בחדר אני מעיפה מבט בשנתון האוניברסיטה, לברר היכן השיעור הראשון שלי מתקיים,
יודעת שיש לי עוד שעה בערך להגיע לשם, מתכננת לאסוף את הדפים, הספרים והחומרים של
ההתחלה. ופתאום ההכרה המבעיתה מהבהבת אלי מן המסך: טעיתי. השיעור כבר התחיל לפני
עשר דקות. בדפיקות לב מואצות אני אוספת את עצמי ורצה לכיתה. בדרך אני עוקפת אנשים
שמכירים אותי ומבקשים לעצור ולשאול שאלה או לומר דבר מה. אני מאחרת, אני ממלמלת
בבהילות ותוהה אם השארתי מאחור את הכפפות הלבנות של הארנב. מתנשפת אני מגיעה
לכיתה. כזה עוד לא היה לי אף פעם, אני חושבת לעצמי, מסמנת נקודת שפל חדשה בחיים
שלי. כשאני מתמקמת בכיסא המורה, אני בוחנת את הכיתה דרך עדשות משקפי הראייה החדשים
שנתנה לי האופטומטריסטית לניסיון. אני מתנצלת עמוקות על האיחור, אומרת משהו על
חילופי חדרים. ואז אני רואה אותם. השומעים החופשיים. אלה שלא שלחו לי מייל וביקשו
רשות להשתתף בקורס, אלא פשוט הופיעו שם, יש מאין.

אני יודעת מה אני צריכה לעשות, וגם זה יהיה תקדים בחיים שלי. צר לי,
אני אומרת. השיעור הזה הוא סדנה, וסגור לשומעים חופשיים. שקט מביך משתרר בחדר בזמן
שהשומעים החופשיים אוספים את דבריהם והולכים לדלת. במהלך הwalk
of shame הזה אני חושבת לעצמי שזה גרוע יותר אפילו
מהאיחור. אני משפילה את העיניים במהלך יציאת הכיתה המביכה, והלב שלי פיזית כבד
מאוד. נקודת שפל חדשה תופסת את מקומה של החוויה הקודמת תוך פחות משתי דקות.

אחרי השיעור אני מקבלת הודעת ווטסאפ. אחד מהשומעים החופשיים הוא רופא שהתחיל
לקחת את השיעורים שלי לפני כמה שנים, וכבר השתתף בכמה מהם. הוא שולח לי אייקון של
פח אשפה וכותב: תמיד יש פעם ראשונה. בסוף הוא מוסיף אמנם סמיילי עם עיניים עצומות
כאומר, אני אשרוד. הלב שלי צונח לרגליים. הנה הגיע השפל השלישי, והוא עולה על כולנה.
אני מתנצלת. זה לא אישי, אני כותבת לו. זו סדנה וזה הכלל, ולא יכולה לעשות איפה ואיפה.
אני מבקשת שוב סליחה. אין מה להתנצל, הוא חוזר אלי, הסיטואציה של להזרק מהכיתה מצחיקה.
החזרת אותי לכיתה י"א.

למחרת אני מלמדת את קורס המבוא. שם יש שומעים חופשיים בשפע, והם
תופסים את השורות הראשונות של האולם הרחב. בתחילת השיעור אני קוראת בשמו של אחד הסטודנטים, בודקת שהוא נוכח. בוא אלי בסוף השיעור אני אומרת לו, אני צריכה לדבר איתך. הוא ניגש אלי אחרי השיעור, ממתין עד שאסיים את ענייני עם סטודנטים שניגשים אלי עם שאלות.
כשאנחנו נותרים לבד אני בוחנת את פניו היטב. הוא סקרן, לא ברור לו מה אני רוצה,
ואני גם רואה קצת חשש מפני הבאות בין הגבות. ראה, אני אומרת לו בהבעה רצינית, מישירה את
מבטי אל עיניו, ועדת הפרסים החוגית בחרה להעניק לך פרס הצטיינות מיוחד. בוא לערב
שיתקיים בשבוע הבא ביום ג' ותקבל את הפרס מנציג המשפחה.

אם יש משהו כיף יותר מלקבל פרס, זה להעניק אותו. מזל שזה יום ג', הוא אומר בעיניים נוצצות, כי ביום ד' אני מתחתן.

Yayoi Kusama, Mirror room

פחות מזה על ילדי בית הספר*

*יהודה עמיחי

המייל הראשון שמגיע אלי צנוע וחביב. כותרתו 'בקשה להצטרף לשיעור'
והכותב מציג את עצמו בשמו ומעיד שהוא 'שומע חופשי'. אבקש לקבל את רשותך להשתתף
בשיעור שלך, הוא כותב, אשמח אם תתני לי אישור, חג שמח. זהו שיעור
מצומצם, תרגיל, מעין סדנה, והדינמיקה הפנימית בין התלמידים יוצרת את ההבדל בין
חווייה לימודית רגילה למדהימה. אני מתנצלת. השיעור הזה אינו מתאים לשומעים
חופשיים. אתה מוזמן להצטרף לשיעור המבוא שלי, שם זו 'הצגה' ויש שומעים חופשיים
רבים. הכותב חוזר אלי. מתנצל על הנדנוד. מעיד על עצמו שהוא מוכן להשתתף בדיונים,
אבל אינו בטוח שיתרום להם או שיהיה יצירתי דיו. בכל זאת ישמח לבוא אם לא יתפוס את מקומו של סטודנט 'אמיתי'. הוא מסיים בכך שיקבל סירוב בהבנה, ואני אכן מסרבת, עם
צביטה קטנה בלב. חמוד, אבל לא בבית ספרנו.

המייל השני בעל כותרת דומה, אבל כתוב בנימה אחרת לגמרי. גם הוא מבקש
להשתתף כשומע חופשי באותו שיעור. במקרה הזה המבקש פונה אלי בתארי המלא, מציין את
עברו האקדמי, מתי קיבל דוקטורט, מאיזה מוסד, באיזה תחום, היכן עסק במחקר, אילו
קורסים לימד בעבר (ועדיין מלמד), וכן את העובדה שהשתתף בקורסים אחרים בהנאה רבה מאז
פרש לגמלאות. חסרה רק רשימת פירסומים לקורות החיים שלו. אני מנסה להבין מדוע המייל
שלו מעצבן אותי, כי הוא מעצבן. אולי כי הנימה נקראת לי מתנשאת. כביכול הוא 'בחר'
בי ואני צריכה להיות אסירת תודה על כך. אני מנערת את הראש. זה אני, לא הוא, אני
כבר יודעת, אבל אני מסרבת גם לו. בנימוס רב, כמובן. בכל זאת הסירוב הזה נכתב בקלות רבה יותר, אפילו בהקלה.

בעבר לא סירבתי לבקשות להצטרף לשיעורים שלי. לכל היותר הייתי משוחחת
עם השומעים החופשיים בשיעור הראשון ומטילה עליהם להכין את השיעורים כמו כולם. אין
ארוחות חינם, ואם אתם רוצים לשבת בקורס עליכם לקרוא ולהכין אותו, ואף להיות מוכנים
להשתתף. היו ביניהם אנשים נהדרים, ונהדרים פחות. אחת מהשומעות החופשיות המשיכה
למ"א מלא כתלמידה מן המניין. אישה חריפה מאוד. השבוע שוחחתי איתה, והיא תמשיך
לדוקטורט אצלי. היא דיברה איתי על אפשרות לעזרה בקריאה, כי הראייה שלה נחלשת בשנים
האחרונות והעיניים שלה מתעייפות אחרי קריאה של שעה. היא בת 85.

פעם ישבתי בקורס-סדנה של הכוהנת הגדולה. היא נכנסה לחדר וספרה לזוועתה
למעלה מ-35 תלמידים. 'כל מי שלא חייב להיות כאן, שיצא' היה המשפט הראשון שלה. היא
עברה תלמיד תלמיד, בוררת את המוץ מן הבר. מהכיתה עפו בזה אחר זה שומעים חופשיים. תלמידים מחוגים אחרים מצאו אף הם עצמם מעברה השני של הדלת. יצאו אנשים שהכירו אותה ובאו לשמוע אותה באוניברסיטה. היא אפילו סילקה פרופסור בגימלאות מאוד מפורסמת, שלימדה אותה בעבר בקורס שפה כלשהי, שבאה לשמוע אותה אחרי הפרישה. היא התנצלה, אבל לא ויתרה. אין חריגים. הקורס ההוא היה אחד הטובים ביותר שלה.


Simon Evans, Everything I Have

הרכבת כבר עברה

האחיין שלי ילד מופנם ושתקן, יש שיאמרו בתוך הספקטרום. לא משהו
מאובחן, ועבר מערכת חינוך רגילה וצבא, גם אם סרב בדרך להרוג חרקים או להתחבר לכל
השטויות שילדים אחרים עושים. אני לא מצליחה לדובב אותו, אבל בסדר עם זה. הוא מגיע
לאירועים המשפחתיים אבל תמיד מחוץ לפריים של התמונה הזו שבה כולם מצטופפים סביב
ההורים הקשישים היושבים על כסאות בלב עם רב: ילדיהם המבוגרים ובני/ות הזוג עומדים חבוקים מאחוריהם, הנכדים הבוגרים בדבוקה, חלקם אוחזים בתינוקות שנולדו השנה (היבול השנתי – 5 נינים חדשים להורים שלי), הילדים יושבים על הרצפה, ותמיד אחד עושה קרני וי לאחר, על פניו מרוחה הבעת גיחוך מטופשת. הכלב הזקן שרוע לפני כולם על השטיח, עם גבה אחת מורמת. האחיין הזה לא שם.

אחותי אומרת שהוא חריף כמו פלפל מקסיקני, ויש לו כינוי קולע לכל בן משפחה. מכיון שהוא מעולם לא מדבר בנוכחותי, אני חושדת שאת הכינויים המבריקים הללו הוא כותב על פתקאות קטנות שאותן הוא שותל בתוך מלפפונים שטרם צמחו. לך, למשל, היא עונה על שאלה שלא נשאלה, הוא קורא המנצחת, כי את תחרותית כל כך. אני מרגישה את גל המחאה
עולה בי, נותנת לו לגאות בי, אבל בולעת את המילים שעולות בי. אני לא אוהבת שכך הוא
מאפיין אותי, אבל האם הוא באמת כל כך טועה.

לקראת יום ההולדת של אבא שלי תכננו לנסוע ברכבת העמק המחודשת. בנשמתו
עדיין ילד, אבא שלי אוהב דגמי רכבות, והוא עוד זוכר את רכבת העמק שחדלה בשנת 1951.
תכננו נסיעה ברכבת מבית שאן. תכננו פעילות במרכז מבקרים בכפר יהושע עם הדרכה
וסרטון ותצוגת רכבות. מנהל יחידת שירות רכבת ישראל התרגש והציע לאחותי הגדולה
שתפרה את כל החגיגה טקס רשמי של הרכבת. כל קבוצת הווטסאפ נחרדה בשם אבא שלי – הוא שונא להיות במרכז העניינים. השנה התחלפו אצלו 3 מלווים מבוגרים שונים שנשלחו כדי
לעזור לו ללכת מהבית לגינה הציבורית הסמוכה. אני לא טיפוס חברותי, הוא מסביר לי
מדוע 'פיטר' את כולם זה אחר זה. רצוי אילם, אחותי הסבירה חצי בצחוק למשבצת ההמומה של
המלווים אחרי שהשלישי פוטר, שלא יבלבל לו במוח. לא, לא טקס, אנחנו מוחים בווטסאפ
המשפחתי בשמו.

אחרי שנסגרו הפרטים וחולקו המשימות, אבא שלי הטיל וטו על כל העניין. שעתיים
נסיעה לכל כיוון, ופעילות של 5 שעות בערך. אין לו סבלנות, וזה רחוק, וחם והלחות
מזכירה לו את החדר החם בפיטוטרון. ירדנו מתוכנית אורנים הגדולה. התכנסנו כולנו
כרגיל, כל אחד מביא מאכל לארוחת 'סיר המזל'. כל אחד קיבל כובע עם איור שציירה בתי,
וחדי העין יכלו להבחין באיור במספר השנים שאנו חוגגים. התכנסנו מול המסך ושיחקנו
חידון Kahoot שיצרה אחותי הגדולה. ניצחתי.

עד כמה אני תחרותית? השבוע התפרסמו דירוגי הקורסים שלימדתי השנה. אני
פותחת את הדו"ח. הקורס שלך דורג שני בין 28 הקורסים של החוג, מודיעה לי
המערכת. אני מקמטת את המצח. מי קיבל מקום ראשון. אחר כך אני גוללת את הדו"ח מטה,
ומוצאת את הדיווח על משובי הקורס השני שלי. הקורס שלך הגיע ראשון בין 28 הקורסים
של החוג, מודיעה לי המערכת.


Clare Elsaesser,Flower Girl

אנטרופיה, או החוק השני של התרמודינמיקה

אני מגיעה לגמר הסמסטר על אדי הדלק האחרונים. אחרי שאני שבה הביתה מהשיעור
האחרון אני מעיפה מבט סביבי בלי סכי העיניים שמלווים אותי בתקופת ההוראה. אני מתה
על סגנון ההורות של הבת שלי: היא האמא הכי מאפשרת והכי זורמת שאני מכירה. העיקרון
המנחה את ההורות שלה הוא שעם הילדים נהנים בסביבה שתאפשר להם יצירה וכיף. הכל סביבה תמיד רגוע כל כך, גם כשאחד מהם נכנס לקריז ובוחן גבולות. הבית מחזיר לי מבט חצוף: בסלון ערמות של כביסה לא מקופלת, על הרצפה לורדים וקוביות לגו, ותבנית ענקית עם קמח ושמן שהילדים קוראים לו חול ירח ולשים ממנו גושי פסלים. פינת הצעצועים מגלה נטיות
אימפריאליות וכבר כבשה את הבית כולו. בובות, דפים קוביות לגו ופליימוביל, צלחות
ריקות אמיתיות ושל משחק, אבנים קטנות מהאוסף של הנכדה הגדולה ואצטרובלים, גולות
וחרוזים, אתי חפירה ודליים מהים, מפוזרים בחלל הבית באופן שווה. אני יוצאת למרפסת
הרחבה שלנו הפונה אל הואדי. שם מקבלות את פני ערימות כביסה מלוכלכת וחול נגרס תחת
עקבי, וכשאני מסיטה חלק מן החול אני מגלה רצפה מרובבת בכתמי גואש.

אין ברירה, אני יודעת, צריך לנקוט באמצעים קיצוניים. 'בת!' אני קוראת לה. החיים שלה עמוסים מאוד: בלילה היא עובדת, וביום היא לומדת ומטפלת בילדים. האיש שלה לומד ועובד. 'המנחה שלי מארצות הברית בארץ, והזמנתי אותו לארוחת הערב' אני אומרת לה. היא יודעת היטב מה משמעות הדבר. בעוד היא מסדרת את הבית אני והקטן שלה מסדרים את המרפסת. הוא נלהב לעזור. אני מראה לו איך לוקחים סמרטוט, טובלים בדלי, סוחטים, ומשפשפים את כתמי הצבע שעל הרצפה. ילד בן שנתיים וקצת, ברור לי שסמרטוט ודלי במערכה הראשונה יכולים להפוך מהר מאוד לכלי משחית במערכה הבאה, ולכן אני מחמיאה לו בהתלהבות על כל כתם קטן שהוא מצליח לנקות, מראה לו את הכתם הבא שצריך לשפשף. 'יאגי!' הוא מבקש, מילה שמשמעותה בשפתו 'קשה לי, אני לא מצליח, עזרי לי', ואני משיבה לו בקלישאות של טירונות: אין לא יכול, יש לא רוצה; או: מה שלא הולך בכוח הולך בעוד יותר כוח, מתעלמת ממבטיה התמהים של הבת. ניקיון בהחלט מוציא ממני את הרס"ר המשופם, תחביאו מפני את העצים לפני שאסייד את הגזעים שלהם בלבן. די מהר הוא אכן מוותר על שלב סחיטת הסמרטוט והשפשוף ונשאר בעניין של הדלי, טובל שוב ושוב את הסמרטוט ואת ידיו עמוק בתוך המים, מטפטף מים וסבון על עצמו וסביבותיו, ובסוף גם מתישב בלב השלולית שהוא יצר, ספוּג כולו.

בצהריים היא הולכת להביא את הבנות מהגן, והקטן עוזר לי להכין ארוחה. הוא עומד על שרפרף אדום לצד השיש ומתעקש להריח ולטעום הכל. הוא מומחה בקילוף שיני שום, ופוסק על ריחות שונים 'ריח טוב', או 'ריח לא טוב'. הוא נותן לי את הגזרים שאני מגרדת אחד אחרי השני, חוזר אחרי על המילה המצחיקה 'פומפיה', או 'מגרדת' ומכרסם את הזנבות. בינתיים הבנות מגיעות הביתה, ומיד כשהן רואות את הרצפה הנקייה והמבהיקה, הן שואלות: 'מי האורחים?'. אם לוקחים בחשבון את סבתא שלי ואת אמא שלי, הן דור חמישי לבלאגן, מטמיעות היטב את המשוואה שהחיים הם בלאגן, וסדר הוא תולדה של מאמץ אנרגטי יוצא דופן למען אורחים מיוחדים.

הבת שלי מצאה בית שאליו הם יעברו בסוף הקיץ, ואחרי שנה שהם גרים אצלנו היא והאיש שלה על שלושת ילדיהם יצאו מהכפר. מוקדם לסכם. כל הקיץ עוד לפני. 
Paloma Rincon, Heatwave

הסאגה של התלמיד המאוכזב

בהתחלה הם תיקים ברשת, שמות מועמדים לתוכנית האקדמית שאני עומדת בראשה. מראש אני מסננת את הלא מתאימים, אלה שהציונים שלהם לא מגיעים לרף הנדרש לתוכנית מתקדמת למצטיינים. אני לומדת לסרוק מהר את החומרים, גליונות הציונים ממוסדות האם, ובעיקר אני קוראת את ההמלצות ואת הצהרת הכוונות שלהם. מבין התיקים שהציונים שלהם בסדר ושהרקע פחות או יותר מתאים אני לומדת לקרוא בין השורות: מה שלא נכתב פעמים רבות משמעותי יותר ממה שכן. מהר מאוד אני לומדת לזהות את הבעיות, יודעת מראש לזהות סימנים מדאיגים. במקרים האלה אני מסרבת לקבל אותם לתוכנית והמזכירה כותבת מכתב דחייה מנומס, בסגנון 'זה לא את/ה, זה אנחנו', תמיד בשם ועדת קבלה אקדמית, ועדה נשמעת טוב יותר. הספק מתעורר במקרים שבהם המועמדים באים מתחום אחר וחסר להם רקע אקדמי ספציפי, אבל ההישגים שלהם בתחום שלמדו מראים שיש להם פוטנציאל. במקרים שבהם יש ספק אני נוטה לצד הרחום, מקבלת אותם על תנאי, הם מגיעים ומתבקשים להראות מה הם מסוגלים לעשות במשך שנה אחת. אם הם מצליחים תוך כדי יריקת דם ומאמץ עילאי להשלים את החסר הם בפנים, חברים מלאים בתוכנית, וכל מה שלמדו קודם על תנאי נחשב להם. היו לי כמה הצלחות גדולות מאוד דווקא מכאלה שבאו מלאי מוטיבציה מתחום אחר, השלימו והמשיכו הלאה. הכי אני אוהבת את התלמידים שלא מגיעים 'שלמים' ו'מושלמים', אלא מתפתחים ומתקדמים.

במקרה שלו היה ספק. גדול אפילו. ובכל זאת, נטיתי לו חסד, סברתי שהוא יוכל להשתלב, אולי לא להצטיין, אבל לעבור את התהליך, לצאת בצד השני עם התואר הנכסף, גם אם הוא לא יהפוך לחוקר. ואולי כן? בכל מקרה, חשבתי, מה כבר יכול לקרות.

כשהוא קיבל ממני את העבודה עם ההערות, הוא התאכזב מאוד מהציון. הוא לא נכשל, אבל סבר שמגיע לו יותר. זכותו. כאן מתחילה הסאגה של התלמיד המאוכזב:

פרק א, ובו הוא שולח לי מייל ובקשה, ואני מגיבה בהבנה ואמפתיה

תודה על הערותיך, אולם אני מוצא שחלקן מפתיעות (כאן בא פרוט של מה שהפתיע אותו). אנא, חשבי מחדש על הציון. בעיני הוא נמוך מדי יחסית למאמץ הרב שהשקעתי בעבודה.

מודה שהתלבטתי אם להגיב. ההערות המקוריות שצורפו לעבודה היו ברורות מאוד. השאלות שלו במייל חשפו חוסר הבנה בסיסי במתודולוגיה של התחום. בסוף החלטתי להשיב לו, מקווה שתשובה מפורטת מספיק תניח את דעתו, תוך שבראשי מהדהדת אזהרתו של המפיק של כתב העת שערכתי: יש אנשים שתמיד יתווכחו איתך, הוא הזהיר אותי, ואין טעם לשלוח להם דחייה מנומקת. עדיף לא לנמק ודי. גם אז לא הסכמתי איתו, ושלחתי דחיות מנומקות היטב. וכן, היו שקיבלו את הדחייה בחן מסויים, ככל שניתן לקבל דחייה של מאמר שלך בחן, והיו שהתווכחו.

כתבתי לו דברים מפורטים. התייחסתי לשאלות שלו, הסברתי, הראיתי מה היו השגיאות הבסיסיות, היכן סטה מהנדרש וכתב דברים לא רלוונטיים על חשבון הדברים שהיו צריכים להכתב. הכרתי בעבודה הרבה שהשקיע וציינתי אותה לטובה, לצד ההבהרה שהציון ניתן לתוצאה ולא למאמץ. סיימתי בתקווה שכעת כשהבהרתי את עצמי הוא יוכל להפיק לקחים
להמשך הדרך. ושלחתי.

פרק ב', ובו הוא שולח לי עוד מייל, ואני מגיבה בהצבת גבול

לא עברו מספר ימים ואני מקבלת ממנו מייל נוסף: ניסיתי להפנים את הציון, אבל עדיין יש לי ספקות לגבי ההערכה שלך. אנא קחי בחשבון את הנקודות הבאות (וכאן הוא חוזר לעניין שבו הוא שגה עובדתית, ושהערתי לו עליו. הוא מתעקש שקרא עניין זה במאמר כלשהו ולכן ה'דעה' – כך הוא קורא לה למרות שהיא איננה דעה כלל וכלל. היא שגיאה שנובעת מחוסר הבנה – תקפה בדיוק כמו דעה אחרת, ושאי אפשר לפסול אותה. שוב אני מקבלת תחושה שהבחור לא מבין טיבה של עבודה אקדמית בסיסית. לא כל דבר שאתה קורא תקף כמו כל דבר אחר. הנייר – או, במקרים רבים, הרשת – סובלים הכל. התפקיד שלך לבדוק. והוא לא בדק, אבל מתעקש שזה תקף, פשוט כי קרא את זה. לא עזר כל מה שכתבתי לו עד עכשיו, גם בהערות המצורפות לעבודה, וגם בתגובה למייל הקודם. אני לא רוצה להטריד אותך בעניין זה, הוא ממשיך, אבל אנא שקלי מחדש את העניין, והעריכי מחדש את הציון שלי. בתודה מראש.

אני נאנחת ומטלטלת את הראש, מתאכזבת לגלות בכל פעם מחדש כמה צדק המפיק ההוא. אני כותבת לו מייל ברור: לצערי לא אוכל להמשיך ולדון בכך. אם אתה סבור שנגרם לך עוול מסיבות
שאינן אקדמיות וברצונך להגיש ערעור רשמי על הציון ישנה דרך לעשות זאת. (ואני מפנה
אותו לרשויות המתאימות).

פרק ג', ובו הוא שולח לי מייל קצר ואגרסיבי, ואני לא מגיבה

אני מניחה שמה שהקפיץ אותו היתה ההערה על הסיבות שאינן אקדמיות. וכך הוא כותב:

האם הנקודות שהעליתי אינן אקדמיות? אנא, הוכיחי את הטענה שלך (כך כתב, בחיי) כי הדעה שלי תקפה.

בשלב הזה הבנתי, יוסטון, ווי הב א פרובלם. לא הגבתי.

פרק ד', שקורה שתי דקות אחרי פרק ג'

המייל הבא הוא שהטריד אותי במיוחד. הוא מבקש פגישה. וכותב: 'הטיעון שלך שכנע אותי'.

עכשיו, יש לי בעיה. ודאי שהוא יכול להיפגש איתי. כל תלמיד יכול. אני גם האחראית האקדמית של התוכנית שלו, וגם המורה שלו בקורס הזה, הוא יכול להיפגש איתי כך או כך. אלא שאני מוצאת את עצמי בולעת רוק. אני נותנת שם לרגש הלא רגיל הזה שעולה לי בגרון: פחד. יש משהו אלים ואובססיבי במיילים האלה, שמעורר בי אי נוחות רבה. אני מוצאת את עצמי חושבת במונחים של איום פיזי ממש. אני קוראת מחדש את כל ההודעות שלו, וברור לי, גם מהמייל האחרון, שהוא לא מבין מה לא בסדר בעבודה שלו, למרות ההסברים החוזרים ונשנים. משהו בסיסי חסר. ודווקא ההודאה האחרונה, שגם היא 'אוף' לגמרי, על ה'טיעון' שלי ששכנע אותו, הכי מלחיצה אותי. כי זה לא טיעון. אלה עובדות שהוא לא לקח אותן בחשבון. אין כאן בכלל עניין של שכנוע, אלא הבנה – וגם אחרי כל ההסברים כולם הוא לא מבין. אני חושדת שה'שכנוע' המוצהר שלו הוא סוג של
מלכודת שהוא מנסה לטמון לי כדי להפגש איתי וכדי להראות לי את ה"אור" שבאמת שלו, בדרך
זו או אחרת.

אני שולחת את כל שרשרת המיילים לראש התוכנית, ולתלמיד אני כותבת שתמיד ניתן לפגוש אותי  בשעת הקבלה. אלא שאני לא רוצה להיות איתו לבד בחדר, ומבקשת מראש התוכנית שמישהו יצטרף אלי לשעה הזו. תחושת הפחד עוד שם, ואני לא אוהבת אותה, אבל מבינה שכדאי לי להקשיב לה.

ממש ברגע זה המסננת של הבקשות להתקבל לתוכנית עברה שידרוג, והחורים ברשת החדשה קטנים ומהודקים הרבה יותר.

 עריכה post-eventum:

 הוא הגיע עשר דקות מוקדם יותר, וביקשתי ממנו לחכות מחוץ למשרד עד השעה שנקבעה. בו זמנית הצעתי לו ספל תה, שהוא קיבל בברכה (לימונית ולואיזה, כפית אחת סוכר). בשיחה הוא חזר לשאלות ששאל. הסברתי, נתתי לו לשאול שאלות כשלא לגמרי הבין, אני מקווה שעכשיו זה ברור לו, אם כי עד כמה יפנים זו כבר שאלה אחרת. היתה שם מצוקה גדולה, במיוחד על רקע העובדה שכל תלמיד יכול לראות איפה הוא עומד יחסית לאחרים בקורס (הוא שלישי מלמטה). האכזבה היתה ברורה מלכתחילה, אלא שהפעם היה ברור לי שעיקר הכעס שלו מופנה כלפי עצמו. הכתפיים השמוטות וכל שפת הגוף שלו שיקפו מצוקה גדולה, ולא יכולתי שלא לתהות האם הכתמים החשודים על הזרוע הימנית שלו הם סימנים של כוויות סיגריה. ראש התוכנית הציעה לו להעזר בשירותים הפסיכולוגיים, ללמוד להתמודד עם אכזבה מהישגים נמוכים לעומת הציפיות וההשקעה. אני כל כך שמחה שהיא היתה שם, ודווקא לא כי הרגשתי מאויימת, כי היה די ברור שזה ממש לא הכיוון, אלא כי היא ידעה לכוון אותו לתמיכה הנכונה. טעיתי לגמרי בפירוש האובססיביות והאינטנסיביות במיילים. אם הבחור הזה מסוכן למישהו זה בעיקר לעצמו. זה מפחיד כשלעצמו ודורש תשומת לב, אבל בצורה אחרת לגמרי מהפחד שעוררו בי המיילים.


Peter Kogler. Vertigo

אחרית דבר (שלעולם לא תכתב)

אני יודעת כמה קשה יהיה לו לקבל את ההחלטה שלי, כמה אני הולכת להכאיב
לו. אני מכירה את הפער בין הציפיות ובין התוצאה, ואת סטירת הלחי של המציאות שאני בוראת
כעת בהקשת מקלדת. סטודנטים תמיד חושבים שהציון צריך לשקף את המאמץ שהשקיעו בעבודה, והוא השקיע. אוהו כמה השקיע. קרא, ציטט, כתב דפים ארוכים, גיבב מילים ומשפטים. אבל הציון משקף את התוצאה ולא את המאמץ, ושלו פשוט לא מספיק טובה. הטיעונים לא ברורים, ובחלקם מיותרים ולא תורמים לנושא. השימוש בחומרים שקרא לא סלקטיבי ולא חידד את ההבדלים בין העמדות השונות. להיפך, הוא טישטש את ההבדלים, יצר סלט תפל, וגם המיץ
שלו גולש ומרטיב את החביתה. אולי בגלל הערפל הסמיך שמסך את הכל, דברים שעמדו לפניו,
ברורים כשמש, הוא לא ראה. לעתים הוא פשוט שוגה, שגיאות גסות ובלתי אפשריות גם
לטירונים בתחום, ודאי לתלמידים בשלב זה של לימודיהם. הוא מתייחס לחוקרים שלא קרא,
שאת דעתם הביא מכלי שני. לא עושים את זה, זו עבירה על אחת מדיברות הכתיבה האקדמית.
תמיד צריך ללכת לבדוק את המקור, אולי המתווך לא הבין אותו, או שיבש את דבריו במסירה?

ככל שאני מתקדמת בקריאה נופלת בי רוחי יותר. אם בתחילה חשבתי שאוכל להעביר את העבודה על ציון המינימום, מתברר לי שהכשלים והשגיאות רבים כל כך שאין ברירה אלא להכשיל את העבודה, ואני יודעת מה זה יעשה לו. בשלב זה של הלימודים, תואר מתקדם, זו מכה קשה, אולי אפילו אנושה. מצד שני, זו בדיוק הסיבה שאני לא יכול להסב מבטי, לא יכולה לעשות שקר בנפשי ולהעביר את העבודה. אני סרברוס, כלב הציד השומר על שערי התחום, יודעת שאם אזייף, אם ארחם, אם אפגין אורך אפיים וסלחנות לשגיאות בסיסיות, זה יכאב יותר. בעיקר לו, כשיגיע בדרך לא דרך לשלב מחקרי גבוה יותר, ויגלה שהשערים אכן חסומים בפניו. אני חייבת להכאיב לו כעת, וזה כואב גם לי, כי מכאיב להכאיב לאחרים, ואני לא נהנית מזה. כן, לו זה יכאב יותר, אבל אני צריכה גם לבחון את עצמי. בדרך כלל כישלון של תלמיד מעיד על המורה, אולם בשלב זה אני לא אמורה להתחיל לחנך אותו מבראשית, והוא איננו תלמיד אישי שלי. אולי, אני מנחמת את עצמי, אולי יש כאן נסיבות מקלות, אולי הוא לא אשם, אלא קרבן של נסיבות, של חינוך כושל. ודאי הגיע אלי בלי הכנה טובה. אולי הכישלון ידרבן אותו לחזור אחורנית ולהשלים פערים הכרחיים.

אני יודעת שהסיכוי לכך קלוש. קרוב לודאי שהוא יתפוצץ מזעם, בטוח שאני
מתנקמת בו (אולי לא היה צריך לכתוב לי את המייל הזה בו הוא שואל אם אפשר להקדים את
מתן הציון לעבודה), יתרץ את הנכשל בי ולא בו. אני סתם ביץ' רעה וטפשה שלא הבינה את
עומק הדברים שלו ואת רבדי העבודה. ובכלל, תלמידים אחרים, פחות טובים, העברתי, אז
למה לא אותו. הכעס, אחד משלבי האבל, יבער בו ויהפוך לשנאה יוקדת לי, אולי גם יתרחב
לתחום כולו או למוסד. ואולי יצליח בכל זאת לעבור לשלב הבא של האבל, ואחרי הכעס
וההאשמה תגיע גם ההשלמה. זה כבר לא בידיים שלי. זה תלוי רק בו.

על עבודות של תלמידים שמוגשות לי אני כותבת המון, מחזירה להם קובץ מלא בהערות מסוגים שונים, מנהלת איתם דו שיח. משתדלת להגיב גם על הטוב ולא רק על הרע, לראות את היש ולא רק את האין. אין עבודה מושלמת, ואף על פי כן אני יודעת לחלק מאיות, כשהיש מלהיב. נדיר שתלמיד נכשל בשלב זה של הלימודים, אולם הנה זה קרה. ועכשיו אלך לקרוא את העבודה של הדוקטורנט שלי, זה שמתנסח היטב ובצורה אינטליגנטית, ושמילותיו תמיד מעוררות אותי למחשבה. אני זקוקה למשחה שתרגיע את הצריבה הכואבת הזו.


Babis Pangiotidis, Hedonism(y) Trojaner: Troyan Horse made from computer keys