יום העצמאות. ערב.

נכדה2 (בת 5.5) מצטרפת אלי לסיבוב קניות קצר לפני יום העצמאות. היא בוחרת את הדגנים המועדפים עליה לבוקר שלמחרת (דגני קינמון) ושתי חבילות גלידת בן אנד ג'ריז, שוקולד ווניל עם טופי. כשאנחנו חוזרים הביתה אני רואה בחניה מכונית ובה הדודים שלה מהצד השני, ממתינים לאסוף את בתי ואת חתני למסיבה. איפה הבת שלכם? אני מתעניינת בנימוס. היא אצל אמא שלה. מסכנה אמא שלי, מוסיפה האישה, מצפה לה ערב לא קל. הקטנה בדיוק למדה לעמוד אבל לא לשבת, וכל התרוממות שלה מסתיימת בהתאבדות שיעית. אני ממלמלת משהו בלתי מפוענח מתחת לשפה, וממהרת הביתה. ערב יום העצמאות. שיחררנו את כל הילדים שלנו על בנות ובן זוגם למסיבות, ואני והשותף אחראים לבד, לראשונה, על כל שמונת הנכדים שלנו.

מי רוצה גלידה? אני מכריזה בקול. כולם רוצים. נכדה1 (בת 7) ונכדה2 (בת 5.5) הן אחיות, ויחסית גדולות. כשהן לא רבות ביניהן או מרימות את אחותן הקטנה, נכדה8 (בת 1 וקצת) בניגוד לרצונה, אני יכולה להעזר בהן. תארגנו תור, אני מבקשת מהן, כמו בחנות. לא מוכנה לחלק גלידה כשהם מצטופפים ומנופפים בידיים וקוראים בקול מה הם מעדיפים כמו גוזלים פעורי פה בקן. די מהר הן מארגנות את הילדים בטור ארוך, לפי הגיל, מהקטנה לגדולה. כולם רוצים משני הטעמים חוץ מנכדה2. היא מיוחדת, בהגדרה. היא מעדיפה רק וניל עם טופי. נכדה8 יושבת עלי ואני מאכילה אותה גלידה בכפית. נכדה8 אוכלת יותר מכל היתר. היא פצפונת. אולי היא עוברת עכשיו קפיצת גדילה. היא כמו הזחל הרעב, אומרת נכדה2: היא זוללת תפוח, 2 אגסים, אורז, בשר, עוגה וגלידה ועדיין רעבה. המממ, אני אומרת, אולי בסוף תהפוך לפרפר. 'לא!' מוחה נכדה1. היא תהפוך לשמנה.

כמה ילדים נכנסים לאמבטיה אחת? האמבטיה שלנו משולשת וגדולה, כמו אמבטיה וחצי. 7 נכדים משתחלים מהבגדים וקופצים לתוכה. 'באבלס!' מבקשת נכדה7 (כמעט שנתיים), שגדלה על שלוש שפות. אני עורמת את הבגדים שהושלו בשלוש ערימות לפי המשפחות. את הסנדלים והנעליים אני מסדרת מחוץ לאמבטיה, ממילא עוד מעט כל הרצפה תוצף מים. התאום (בן 2.5) נלחץ מהביחד הצפוף ואני ממהרת לחפוף לו את הראש, לשטוף את הגוף ולהוציא אותו החוצה לשותף. השותף לוקח את החבילות אחת אחת, מנגב ומלביש בחדר. הכלל הוא שמי שבוכה מוצא החוצה, ולכן כולם צוהלים ומתהוללים. אסור לקפוץ! אני מזהירה את נכדה7 שמתישבת על קצה האמבטיה וקופצת לתוכה. תוך כדי האמבטיה משתחררת הגומיה של הקוקו שלה ונעלמת במים. ממילא היא לא נותנת לי לסרק אותה. 'לבד!' זו המנטרה החוזרת שלה, והיא מתעקשת להתלבש לבד, לנעול לבד את הסנדלים, ואני מכוונת אותה במילים: תכניסי את הראש לכאן, לא את היד. זה הסנדל של הרגל השניה. עכשיו תסגרי את הרצועה. יפה מאוד! נכדה1 ניגשת לתיק ולוקחת שמלה חגיגית. זה מה שאת לובשת בלילה? אני תוהה. ודאי, היא עונה. הכלל אצלנו הוא שבערב לובשים את הבגדים של מחר והולכים איתם לישון. אני מחייכת. אני המצאתי את הכלל הזה כשלי היו 4 ילדים קטנים. כשהאמבטיה מסתיימת, אחרון הילדים מוצא החוצה למגבת עוטפת והמים ניגרים במערבולת לתוך חור הניקוז, אני רטובה לגמרי, לא ברור אם מזיעה או ממים. כנראה גם וגם. אני מתיישבת לסרק את נכדה1. יש לה שיער ארוך ומתולתל, ולוקח די הרבה זמן לפרום את הקשרים.

השותף מאכיל. לפני שהגיעו אלינו התקשר לנכדה1 והתייעץ איתה מה להכין. רגע, מתארגנת הילדה, מדברת עם אחותה ועם אחיה וחוזרת אליו: תכין גם המבורגרים וגם נקניקיות, אבל לא חריף, ופסטה, אבל את הרוטב תשאיר בצד, כי נכדה2 אוהבת פסטה בלי רוטב בכלל.

אחרי האוכל אנחנו פורסים מזרון זוגי על רצפת הסלון. שלושת הנכדים הבנים יישנו עליו הלילה, אבל בינתיים הוא משמש מצע לקפיצות והשתוללות. הילדים עולים על כורסאות ומזנקים למזרון, עושים סלטות ומתגלגלים עליו. בצד, נכדה1 קוראת בקול ספר לתאומים ולאחיה שבחר אותו. לאט לאט אני מתחילה להשכיב את הקטנות לישון. נכדה8 נכנסת לעריסת התינוק בחדר. אני מדליקה את האור הקטן, כדי שלא יהיה שם חשוך לגמרי, נותנת לה מוצץ, ומניחה איתה במיטה את הארנבת המרוטה שלה. היא מוחה כשאני יוצאת מהחדר, אז אני נשארת איתה עוד קצת. בינתיים נכדה2 פורשת מהחבורה והולכת לישון במיטת הנוער באותו החדר. 'אני אוהבת לישון', היא מגדירה את עצמה. מתכסה בשמיכה ועוצמת עיניים. אני נותנת לה נשיקה ועוזבת את החדר, יודעת שנכדה8 רגועה כשהיא איתה בחדר. אחר כך אני לוקחת את נכדה7, ומניחה אותה בלול נפתח בחדר השני. 'כרית?!' אומרת שואלת נכדה7 ומשתרעת על הכרית כולה, התלתלים שלה פרוסים משני צדי ראשה. גם היא לא אוהבת כשאני עוזבת את החדר, ואני מרגיעה אותה על הידיים, עד שהעיניים עצומות, ומניחה אותה בזהירות בחזרה בלול. הבאה בתור היא התאומה. אותה אני לוקחת לחדר הבנות ומשכיבה אותה על מזרון קטן בפינה. היא בוחרת לישון עם בובה של וודי, וליד המזרון אני מניחה כרית, כדי שלא תתגלגל ממנו לרצפה. בסלון השותף כיבה את האור והוא מספר סיפור לשלושת הבנים. נכדה1 לוקחת ספר, יושבת על שרפרף וקוראת בשירותים, המקום היחיד בבית שבו יש כעת אור. התאום בוכה. אני לוקחת אותו על הידיים למרפסת, מראה לו את הכוכבים. מראה לו את אורות הבתים, את העצים, את המכוניות החולפות ברחוב. לוקח לו זמן רב להרגע, ואני מחזירה אותו למזרון הבנים בסלון. הבית חשוך ויחסית שלֵו. נכדה1 פורשת סוף סוף לישון גם היא, מחליפה את הכרית שלה בכרית הגדולה שהנחתי לצד המזרון של התאומה. נכד3 (בן 4) שוכב על המזרון בסלון, עיניו פקוחות לרווחה. כואבת לי הרגל, הוא אומר לי. אני מעסה לו את הקרסול הכואב. שאשים לך משחה? אני מציעה, יודעת שזה לא ייגמר בלי פלסיבו. אני שולפת מן המקרר שפופרת של ג'ל אלוורה. זה ירגיש לך קצת קר, אני מזהירה, אבל ירגיע את הכאב. הפלא ופלא הג'ל עושה את שלו. אחרון הנכדים ישן.

למחרת בבקר אני מארגנת קעריות עם דגני קינמון. אני ניגשת לנכדה7 שקוראת לי מהלול. כשאני מרימה אותה אני רואה שכף יד אחת שלה נפוחה. לגמרי לבד היא השחילה את הגומיה של הקוקו על פרק היד, כמו צמיד, והגומיה חסמה את זרימה הדם ליד במשך כל הלילה. אני מתקשרת לבן. שמע, אני אומרת לו, בלי לחץ. הילדה לא בוכה, היא משתמשת ביד כרגיל, הטמפרטורה של שתי הידיים אותו הדבר, אבל יש סימן שלא יורד, והיד נפוחה. אני שולחת לו ולאשתו תמונות של היד. השותף מתעצבן עלי: זה שום דבר, למה התקשרת. כי אני הייתי רוצה שיתקשרו אלי, אני עונה, וגם שלא יכעסו אחר כך שלא עידכנתי בזמן אמת. את חושבת כמו עורכת דין, אומר השותף.

הבוקר שולח הבן תמונה של נכדה7 צוהלת ושמחה בשיער מפוזר בווטסאפ המשפחתי וכותב: אחרי שניסתה לעשות לעצמה נמק ביד עם הגומיה, החלטנו לספר אותה קצת.

Geoff McFetridge
Geoff McFetridge, Meditallucinations

הסדר שאחרי ה'סדר'

'אחרי הבחירות' אומר השותף, כמו שאומרים 'אחרי החגים', או כמו שזה נשמע לי 'אחרַי המבול'. כמו ב'סברי מרנן', בענייני ה'סדר' הילדים שלנו מסונכרנים, שנה אצלנו ושנה אצל הצד השני, והשנה זה אצלנו. מה שאומר שנארח 4 ילדים, 3 בני זוג, 8 נכדים מהגדולה בת השבע עד הקטנה בת השנה. אחד אלוהינו. והזמנתי את אמא שלי, אומר השותף, ואת אחותי ובעלה ושלוש הבנות שלהם. שנזמין גם את אחותך ומשפחתה ואת אמא שלך? אני מחשבת במהירות בראש. במשפחה שבה יש דתיים, 'להזמין ללילהסדה' משמע לארח כל היום, והילדים שלנו מחולקים, שניים נוסעים בחג ושניים לא. אמא שלו לא נוסעת, כלומר נשארת ללון, וגם אחותו, למרות שבעלה כן, לא. הבנות שלה בנות עשרה מפונקות. אני אולי לא במדעים המדויקים, אבל חשבון של מיטות וחדרים אני בהחלט יכולה לעשות. 'איפה?' אני שואלת אותו, והוא מושך בכתפיו: 'לא נישן'. מה לא נישן, אני מרגישה גל של יאוש וכעס גואה בי, אמא שלך לא תישן? הילדים לא יישנו? אתה לא תישן? ואני דוחה על הסף את האפשרות להביא את אמא שלי לכאוס הזה. אני כמעט בטוחה שאני שומעת את השותף מפטיר 'אשכנזיה' כשהוא מסתובב ממני וממשיך לחלק בטלפון הוראות לאמו (הוא ממנה אותה על הסלטים).

השותף הוא מהאנשים המסודרים האלה שאינם מסוגלים לסדר בצורה שטחית, ולכן חי בבלאגן וכאוס. ואילו ביני ובין אי-הסדר מתקיים הסדר של דו קיום שמהותו שטחים תמורת שלום: אני נותנת לבלאגן לכבוש שטחים, תמורת השלום והזמן שמעניקה לי ההמנעות ממלחמה בו. המשאב המוגבל ביותר שלי הוא הזמן, ואני מוכנה לשלם די ביוקר כדי שלא לבזבז אותו על מטלות סיזיפיות כמו סדר וניקיון.

'אחרי הבחירות' הוא יסדר. יש לו כבר תוכנית בראש, יתחיל בחדר עבודה שהפך לחדר הורים כשבתי ומשפחתה גרו כאן, וכרגע הוא חדר ארגזים, יעבור דרך הסלון וימיין את ערימות הספרים, וימשיך לחדר השינה ובעיקר לפינת העבודה שבו. אני למודת ניסיון. פסח נועד לאנשים כמוני, שמתעבים את הקרבן היומיומי שתחזוקת הבית דורשת. בפסח אני מאלצת את עצמי לעשות דברים שאחרים עושים כל הזמן. בזמן שאני מתנפלת על המטבח, המקרר, הכיריים, התנור, השותף ישקיע את נשמתו בסידור שולחן העבודה שלו עד שהוא יהיה מושלם.

הילאל איסלר, קנדית ממוצא תורכי, כותבת על ההבדל בין אנשים שיש להם בית של קבע, אחד ויחיד וברור, ובין אנשים של אזורי הביניים, נוודים של הלב העושים את הבית כל פעם מחדש. על האחרונים היא אומרת: "אנחנו רואים את הבית כמצב פנימי, מציאות שאנחנו לא רק יוצרים וזהו, אלא יוצרים ללא הרף. אנחנו מבינים שבית הוא מקום שאנחנו עושים, ושעושה אותנו, שוב ושוב ושוב."

רק אחרי ליל הסדר, אחרי הכאוס שהיה ככלות הכל גם מענג מאוד, וכשהמזרונים שהבת שלי הביאה נערמים בפינת החדר כמו בכפר ערבי, מגיע השותף לתחילת מימוש תוכנית הסדר, נקרא לו הסדר של קבע. אני למודת קרבות, ממתינה. סדר, לימדה אותנו מארי קונדו, אומר להפטר מחפצים מיותרים. אצל השותף אין הרבה כאלה. הוא שילוב בלתי אפשרי של נווד ושל אוגר. אני ממתינה לראות איך יראה הבית שהוא יעשה, שוב.

lets stay together
מתוך פירסומת לצמיגים Goodyear – 2014: הצמיגים והשטח נשארים צמודים

זהו יום הבוחר

בבחירות לכנסת השביעית הייתי בת 7. גרנו אז בירושלים, ואמא שלי לקחה אותי איתה לקלפי. הימים היו אופוריים, שנתיים אחרי מלחמת ששת הימים. הממשלה שתקום בעקבות הבחירות הללו תיאלץ להתמודד עם מלחמת יום הכיפורים ועם תוצאותיה, אבל הסימנים היו שם קודם. במהלך כהונת הממשלה השביעית גולדה הזחוחה אמרה 'הם לא נחמדים' על הפנתרים ופסקה 'אין עם פלסטיני' בעודה מאשרת את הקמת קרית ארבע. אני בת השבע כמובן לא ידעה דבר מכל זה. ידעתי רק שאמא שלי בחרה בי מכל הילדים, ללוות אותה לקלפי, לקחה אותי בידי בגאווה גדולה, הובילה אותי מאחורי הפרגוד, והראתה לי את קודש הקודשים, המקום שבו מתייחד הבוחר עם המעטפה ועם מגש הפתקים. אמא שלי הראתה לי את הפתק שבו בחרה ושאותו הכניסה לתוך המעטפה ששתינו שילשלנו ביחד לתוך הקופסה עם החריץ. אמא שלי היתה אז האישה הכל יכולה, החזקה, זו שגידלה 4 ילדים בזמן שאבא שלי היה עסוק בדוקטורט שלו, וגם פירנסה אותנו בשיעורי עברית שלימדה באולפן. הזיכרון ההוא גרם לכך שלא פיספסתי אף מערכת בחירות. גם בבחירות כמו הפעם, שבהן אני בוחרת בלי שום חשק, ואין לי אף מפלגה שאיתה אני מזדהה, אני לא מוותרת על עצם הבחירה. בגלל תחושת הקודש החגיגית שהשרתה עלי בהליכה המשותפת ההיא לקלפי, בגללה.

היום אני הולכת בפעם השניה בחיי עם אמא שלי לבחירות. אחותי הצעירה נסעה לחו"ל עם האחיינית השחקנית שלי, שלוהקה לסרט על השואה שיצולם בארץ מזרח אירופאית. האחיינית קיבלה את התפקיד לפני שבוע, ואמא שלה, אחותי, גילתה שהטיסה היא יום לפני הבחירות. היא מתקשרת אלי בבהילות. 'תדאגי שאמא תצביע לגנץ', היא מתרה בי, לפחות היא אם אני לא כאן. אני משתתקת. אמא שלי היתה ימנית כל חייה. בני הדוד שלה היו דמויות מוכרות באירגון האצ"ל, והיא עצמה הצביעה כל חייה לג/מח"ל או למפד"ל. בין יתר ההבדלים בינה ובין אבי הקיבוצניק נח העניין הפוליטי המובהק הזה: הוא חילוני, היא דתיה. הוא מופנם היא מוחצנת. הוא מוסיקה קלאסית, היא 'הכל דיבורים'. הוא שמאל, היא ימין. היא השתתפה בעליות לסבסטיה שבהמשך הקימו את אלון מורה. אני לא בטוחה שזה נכון מוסרית להגיד לאמא שלי להצביע למפלגה שללא ספק היא לא היתה מצביעה עבורה בימיה הטובים.

אני באה לאמא שלי בבקר, מעירה אותה. 'הסתפרת' היא מעירה 'דווקא מתאים לך', ואני מבינה שהיא חושבת שאני אחותי. 'לא אמא, זו אני', אני מצביעה גם על הפתק שאחותי השאירה לה על הבגדים שעל הכיסא שבו כתבה: היום בחירות. אין מועדון, אחותי תקח אותך לבחור. אמא שלי מתארגנת באיטיות האופיינית לגילה, ואנחנו אוכלות ארוחת בוקר. 'אמא', אני שואלת אותה, 'מה תצביעי?' היא מצביעה על הפתק שאחותי השאירה על השולחן, ליד תעודת הזהות ותעודת הנכה שמאפשרת לי לחנות בחניית נכים. כתובות עליו האותיות 'פה'. 'נו, האווז הזה', היא אומרת, 'גנץ. הוא בסדר, נכון?' היא שואלת אותי, ואני מושכת בכתפי. לא מצביעה לגנרל מהקוקפיט (כך הם קוראים לרביעיה שלהם בווטסאפ) כשהדבר החיובי העיקרי שאפשר לומר עליו זה שהוא לא ביבי, אבל אמא שלי נשמעת די משוכנעת. אני לא מתכוונת להתחיל לברר מה נשאר מהנטיות הימניות של האמא הראשונה שלי. האמא השניה שלי גרה עם אחותי, אוכלת איתה, מדברת איתה כל יום, רכה הרבה יותר כלפי החיים וכלפינו ילדיה, וגם הרבה פחות מקפידה על קיום מצוות, כמו למשל על הדלקת טלוויזיה בשבת. אני מחליטה שאמי השניה השתכנעה להצביע גנץ, ולכן משלימה עם העניין.

אנחנו מגיעות לבית הספר שבו אמי רשומה להצביע. תור ארוך משתרך לפני חדר הקלפי, רובו מורכב מנשות בית האבות שאליו לקחתי את אמי ביום הכיפורים. אני מושיבה אותה בצד, ועומדת בתור. הזקנה שמאחורי דורסת אותי עם ההליכון שלה. 'אולי תתני לי לעקוף אותך', היא אומרת, 'אני זקנה וקשה לי לעמוד'. 'ראי', אני מצביעה על אמי, אני כאן איתה. אולי תשבי בצד כמוה וכשיגיע תורך תכנסי. 'אבל אני עם אברהם', היא אומרת, ומצביעה על הזקן הגבוה שעומד לפני בתור. אברהם, אני מיד מזהה, הוא החתיך של בית האבות. באבירות אופיינית הוא נותן לכל הזקנות ש'באו עם אברהם' להכנס לפניו לתור. 'אני אהיה אחרון', הוא אומר לי, ואני שואלת אותו איך הוא מבלה את זמנו בבית האבות. את יודעת, הוא אומר, כשיש ריקודים אני משתדל לרקוד עם כולן, כדי שאף אחת לא תיעלב, והעיניים הכחולות שלו נוצצות. 'אני רוקד גם עם אלה שקשה להן לרקוד'. גם אני טובעת בתכלת של העיניים של אברהם, ומאפשרת לשתי זקנות בכיסא גלגלים לעקוף אותי. אלא שמקדימה עומדת אישה בשנות הארבעים שלה, והיא רותחת. 'למה אתה מאפשר להן להכנס לפני?' היא סונטת בשומר. 'אני אתלונן עליך ולא תקבל תשלום', היא מאיימת. הטונים מתחילים לעלות. אנשים עומדים בתור לקיים מצוות הבוחר, וכל התיסכולים שלהם גואים בהם. 'הם זקנים וחולים', פוסק השומר, ומעצבן אותה עוד יותר. היא מאדימה וצועקת: 'חוסר תרבות. חוצפה. תור זה תור. הרי אם תהיה מלחמה גם הזקנים יילחמו', ואני מרימה גבות, איזה טיעון מוזר. אברהם פונה לזקנות 'שלו' ושואל: 'ואם תסיימי לבחור מה תעשי? תחזרי ללובי של בית האבות ותשבי עם כל החבורה לרכל. אז תשבו כאן ותדברו', והוא צוחק. הזקנה שרבה עם האישה רוטנת: בגילי אין לי סבלנות לעמוד בתור, אבל אברהם שכנע אותה. אני מבינה למה ביום כיפור כשאברהם נכנס לתפילת מוסף עבר רחש בין כל הנשים כמו רוח בערבי הנחל: 'אברהם הגיע'.

כשאנחנו חוזרות הביתה, אחותי הגדולה שואלת מה הצביעה אמא. גנץ, אני עונה. אחותי הגדולה נחרדת: אבל אמא תמיד הצביעה מחל או מפדל. אמא של היום שונה, אני עונה, וגם מחל ומפדל של היום שונות מהמפלגות של פעם. 'אמא של פעם מורטת את שערות ראשה' מוסיפה אחותי רגשון אוחז בראשו בבעתה, ומוסיפה 'אם היתה הולכת איתי היתה מצביעה שונה'. אני לא עונה 'אבל את לא כאן', ואולי הייתי צריכה. הרי גם אני התלבטתי בעניין, אבל אני שלמה עם ההחלטה שלי. בסופו של דבר היתה לבד בקלפי, אמא שלי השניה, הנוחה לשכנוע, הרכה והנעימה, היא והמעטפה והפתק שבו בחרה, בעצמה.

(ותודה לי', ששלח לי את הסרט הקצר הבא. מצאתי אותו עם כתוביות בספרדית. למי שיחזיק מעמד, תכינו טישו)

שלשה

השותף עצבני. שפכתי סיידר על המקלדת, הוא אומר, ועכשיו הם אומרים לי שאין איך לתקן, שהלך המחשב. הוא כועס כי זה מחשב נייד חדש, כי מי יודע כמה זמן יקח לו לשחזר גם אם יש גיבויים, ובעיקר, אני חושבת, הוא כועס על עצמו. שלושים שנה אני שותה ליד המחשב ושום דבר לא קרה, הוא עונה לשאלה שלא שאלתי. אולי שאל את עצמו. ולמה זה מובן מאליו שמחשבים מתקלקלים כשהם נרטבים? כל מכשיר אחר עובר בדיקות, חלקיו החיוניים מוגנים מפני רטיבות, רק עם המחשב החברות מרשות לעצמן להתחבא מאחורי משפטים עמידי-תביעה מסוג it's our policy, הוא מתלונן אחרי שבילה שעה בטלפון עם נציג תמיכה הודי קלולס, שהגיב בסיסמאות מוכנות מראש ולא ידע איך לעזור.

למחרת אני מקבלת ממנו מייל: אל תתקשרי אלי. הפלאפון נפל למים והפסיק לעבוד. זה לא מצחיק.

זה קצת מצחיק. הוא מסתובב בין מעבדות, מנסה את הטריקים עם האורז ולשווא. ואילו אצלי בקרקעית הבטן מתגבש לו חשש עמום כמו גוש של ניר רטוב, כבד ולח: יש לי אמונה טפלה בכוחן של שלשות, ואני חושבת על המכה השלישית שבוא תבוא. מוכרחה לבוא.

אלא שהיא לא באה. וכשאני הופכת בדברים בראשי בסוף השבוע אני מחברת בין הנקודות ומזהה את הפעם השלישית. למעשה, היא הראשונה. יש לשותף יכולת מעוררת יראה לשבש דברים. איכשהו תמיד כשמגיע תורו המחשב נופל, מנורת הקריאה נשרפת, קורא הקודים משתבש. כשנסענו לכנס לארה"ב טסנו דרך פרנקפורט. קצר מדי לקונקשן, פוסק השותף כשהוא בוחן את לוחות הזמנים, ברור לי שנפספס. אבל אני מרימה בכתפי. אם הם מאפשרים את הקונקשן, ודאי נספיק. בטיסה הלוך הכל בסדר. אבל בחזור המטוס נקלע לרוח נגדית, ואנו נוחתים חמש דקות לפני ההמראה המתוכננת של הטיסה לארץ. בגרמניה כמו בגרמניה ממתין גבר גדל גוף עם חליפה ושלט 'תל אביב' ביציאה מהשרוול. אנחנו שישה שצריכים להספיק את הקונקשן, ממהרים בעקבותיו ברחבי הטרמינל, עולים על רכבת תת קרקעית שמובילה אותנו לטרמינל אחר אחריו כמו אמא אווזה ושרשרת ברווזוניה שמדדים אחריה. למרות שזה עתה ירדנו מטיסה, הגרמנים לא מוותרים על הטקס המגוחך של הורדת הנעליים ומעבר בגלאי, ואני אפילו מקבלת את הטיפול המלא שכולל מישוש הגוף על ידי אישה עטויית כפפות פלסטיק תכולות. עברנו גם את זה ואנחנו רצים לשער, הברווזונים האחרונים, המטוס כבר מחמם מנועים. זו הנקודה שבה השותף מגלה שאין לו דרכון. הוא הופך את הכיסים, את התיק, את התיק שלי. היה לי, החזקתי ביד, אומר השותף, לא יכול להיות, ורץ לבידוק הבטחוני לבדוק אולי השאיר אותו שם. הבודקים אדישים. לא, הם לא ראו דרכון. הוא עובר בחזרה לצד השני, משחזר את צעדיו, אולי ימצא את הדרכון. אני ממתינה בינתיים בשער שעומד להסגר, מנסה להרגיע את אנשי הצוות חסרי הסבלנות. אמא אווזה מתקשר לביטחון ושואל אולי מישהו ראה דרכון ברכבת התחתית. אנשי הצוות שואלים אותי אם אני, שדרכוני בידי, עולה על המטוס. לא לא לא, אני אומרת, ובראש רצות לי סצינות של אבודים בטרמינל, ושאלות איך מנפיקים דרכון זמני בקונסוליה הפנקפורטאית, כי מה הסיכוי. אני שומעת את הדיילים מורים לסבלים להוציא את המזוודות, המטוס עומד לצאת בלעדינו. ואז השותף מגיע בריצה מנופף בדרכון בידו. הוא אכן נשאר במסלול הבידוק. הבודקים האדישים שמו אותו בצד, וכששאל אותם נפנפו אותו. בשניה האחרונה מעלים אותנו על המטוס, ואנחנו בדרך לארץ.

בלוד אני לא מופתעת שהמזוודות שלנו לא מופיעות על הסרט. אלא שאני גם לא נלחצת. השותף אמנם משבש דברים, אבל המזוודות הן גם שלי, כך שלמחרת נהג מונית מביא לנו אותן הביתה.

נרגעתי, אני אומרת לשותף, הסידרה של שלושת השיבושים נגמרה להפעם. אבל השותף מביט בי מהצד בלי לחייך. סיפרתי לך שאתמול נסעתי לחדרה, הוא אומר, ושכחתי שם בבית קפה את המטען?

Kamila Khadisova – Ocean in a cup

מלכויות, זכרונות, שופרות

כשאני מגיעה אליה, דלת המועדון נעולה. הזכוכית הכהה מחזירה לי את בבואתי, אבל המטפלת השומרת על הכניסה מעברה השני של הדלת מזהה אותי, וכבר פותחת אותה, וממהרת את אמי לצאת תוך שהיא לא שוכחת לשים את צרור מפתחות הבית של אחותי בידי. החלפת משמרות. אחותי נסעה לשבוע חופש משפחתי, ואני פוסעת קדימה מן השורה השניה, למלא את תפקידה. בואי, אמא, אני אוחזת במרפקה, אבל היא מתעכבת לספר למטפלת עלי. היא משתמשת במילים מלאות גאווה, מפרטת את תארי והישגי. המטפלת מחייכת. זו לא פעם ראשונה שהיא שומעת. 'את כל כך ממוקדת' אומרת לי אמי בחיוך, אבל אני רק מחייכת חיוך עקום וחושבת 'אל' אירוני, מודעת לים הזמן האבוד שנזל לי בין אצבעות הידיים בחודש האחרון, קווים מתים שטים בו, מחודדי שיניים כמו כרישים שהריחו דם.

אחר הצהריים אני מצליחה לנתק את אמי מהמסך המכשף אותה ('אבל זו תוכנית אמיתית, של מה שבאמת קרה!') ואנחנו יוצאות לטייל בפארק. 'לא הייתי כאן אף פעם, הכל חדש', מתפעלת אמי, ואני מצלמת אותה מתאמנת על מתקן ה'חתירה' בפינת הספורט ומעלה לווטסאפ המשפחתי. 'זה המתקן האהוב על אמא', מגיבה אחותי ממרחקים.

'את גדלת איתנו?' שואלת אותי אמי. היא כמו נורה שמגעיה רופפים, מהבהבת, וכעת זה חושך מצרים. היא לא מזהה אותי. אני בולעת את הגוש שעומד לי בגרון. 'אני הבת שלך, אמא', אולי המשפט הנורא ביותר שבת צריכה לומר לאמה. היא עדיין מסווה את הבלבול שלה בהמון חן. 'יש לי 4 ילדים', היא יודעת להגיד, ואנחנו מונות אותם ביחד. אחותי הגדולה, אחי, אחותי הקטנה. היא יודעת את שמי, אבל לא מקשרת אותו אלי. היא לא זוכרת שנולדתי. היא לא זוכרת איך נראיתי כשהייתי ילדה קטנה. 'הזמן מוחק את הכל', היא אומרת. ואני מנסה להנהן ולחייך ואומרת איזה משפט נחמה בנאלי 'כל כך הרבה זכרונות, ודאי חלקם נשכח', אבל יודעת שזה לא הזמן, לא רק הזמן, זו המחלה.

בבוקר במועדון, אני מלווה את אמי למקומה הקבוע בשולחן ארוחת הבוקר. כל החברים כבר שם, קצת התקשיתי לקום, ואיחרנו. 'מי את? אני לא מכירה אותך', שואלת אותי אילנה, שיושבת ליד אמי. 'אני הבת שלה', אני מציגה את עצמי: 'למדתי עם הבת שלך דלית בבית הספר'. 'איזה יופי!' מתלהבת אילנה וממשיכה להציג את עצמה 'אני אילנה. נולדתי בט"ו בשבט, ולכן קראו לי אילנה'. אנחנו כמו שחקנים בהצגה, בכל פעם חוזרים על אותם משפטים בדיוק, כולל הטונים והניואנסים, וההתלהבות האמיתית. גם את המשפט הבא שלה אני מכירה בעל פה: 'אמא שלך משתלבת פה נהדר. כולם אוהבים אותה'. לפני שהפכה לדמנטית בעצמה, אילנה התנדבה במועדון הקשישים, ועד היום היא בטוחה שהיא בסגל, ושתפקידה לדווח למשפחות איך משתלבים קרוביהם במועדון. אני מודה לה. בפעם הבאה נקיים אותה השיחה בדיוק, וגם בפעם שאחריה.

בלילה אני באה להשכיב את אמא שלי לישון. אנחנו יושבות על קצה המיטה, ואני מחבקת אותה. היא כל כך קטנה והעור המקומט שלה רך ומרשרש. 'אני לא זוכרת אותך כילדה', היא אומרת לי, 'אבל אני אוהבת אותך כל כך'. אני שלולית, מפחדת לומר משהו פן אגעה בבכי שחונק אותי כל היום. ממילא אחרי שהסירה את מכשירי השמיעה מהאוזניים היא לא תשמע. אני רק מחבקת אותה חזק חזק, מכסה אותה בשמיכה, נותנת לה נשיקה על המצח המשיי, מכבה את האור של החדר ויוצאת.

helen frankenthaler41
Helen Frankenthaler, 1952

אני בסדר, אתה בסדר

בבקר אני קמה ומרגישה שמשהו אינו כתמול שלשום. בשבריר השנייה הזו לפני הערות המוחלטת, כשאני נימוחה ונעימה ונאחזת באדי החלום המתפוגג, ובו ברגע אני מצפה לחוש בכאב שורש הכנף הימנית שמלווה אותי כמו צל בשלושת השבועות האחרונים בלי רגע של הפוגה, אני מבינה שהוא איננו. אני נעה במקומי ליתר בטחון, בודקת תנוחה כזו ואחרת ומסיקה: זהו. נרפאתי. ליתר בטחון אני בודקת במשך היום, איך זה אחרי פעילות פיזית נמרצת (הליכה למטבח לאכול), איך זה אחרי ישיבה נוקשה בכיסא וקריאה של פרק משמים בדוקטורט שקיבלתי על עצמי לבדוק. עליצות אדירה מתפשטת באיברי: אני יכולה לרקוד, ללכת, לשבת וגם לעשות דברים אחרים שעושים בני זוג בלי לחשוש מכאב עמום או חד שילווה את הפעילות או את העדרה. שלושה שבועות של כאב, בדיוק.

השנה זה התור של הצד השני, וכל הילדים שלנו נמצאים במשפחות של בני הזוג, גם הצעיר. המחשבה על סדר לבד מעוררת בי צהלה, ומצד שני מלחיצה את כל מי ששומע על כך. אני דוחה בתוקף הצעות מלאות אמפתיה אמיתית או מדומה של אחותי הגדולה שמארחת השנה את אמי, ושל גיסתי שמארחת השנה את חמותי. תרגעו. אנחנו בסדר עם הסדר המינימליסטי. הדחייה השנה קלה במיוחד בגלל הש"ח. השלבקת החוגרת עולה אצלי לדרגת קצונה, ומקבלת ארונות על הכתף ומקום של כבוד. במקום לחץ פיזי מתון צפוי, אני מקבלת תגובות אמפתיות. כל אחד מכיר לפחות אדם אחד שחלה במחלה הקשה הזו, או חלה בה בעצמו. סביר בהתחשב בעובדה שאחד מכל שלושה מבוגרים חולה בה בשלב זה או אחר. אני שומעת שוב ושוב תיאורי מורשת מחלה שנעים בין כאבי תופת שהדבר היחיד שהרגיע אותם היתה מדבקת מורפיום, ובין חודשים של כאב בלתי פוסק שגורמים לי לשלוח אינסטינקטיבית יד לגב ולגעת במוקד הכאב.

בשלב כלשהו בכל זאת מתעוררת אפשרות אחרת. חברים טובים שגרו פעם בשכנות אלינו מספרים לנו שגם הם חוגגים סדר לבד השנה. החברה הזו יחד עם שכנה נוספת היו קבוצת התמיכה שלי כשילדנו את הילד הראשון: שלוש אמהות טריות היינו, וילדנו שלושה בנים בהפרש של שלושה חודשים. הגענו להסדר של שמירה על הבנים: בכל יום אמא אחרת שמרה על שלושת התינוקות, וכך התפנו לכל אחת מאיתנו יומיים בשבוע. הבן של החברה היה אלרגי לתחליפי חלב, ובאחת מהתורנויות שלי נגמרו כל בקבוקי החלב השאוב שהיא השאירה עבורו במקרר, והוא לא פסק מבכי של רעב. פשטתי ציץ והינקתי את הילד שלא היה הילד שלי. זו היתה הרגשה מוזרה ביותר, כמו נשיקה עם איש זר. המציצה האינטימית על ידי תינוק שאינו פרי חלצייך, שהפה שלו יושב אחרת על הפיטמה, שהגוף שלו בעל ריח זר והוא נע בצורה אחרת יצרה אצלי תחושת אשם, סוג של בגידה. אבל עד היום יש לי פינה חמה לילד ההוא, בעצמו כבר אבא לילד. באותם ימים רחוקים של שכנות צמודה היינו עורכים סעודות משותפות רבות, והמחשבה לערוך השנה סדר נוסטלגי משותף מצאה חן בעינינו. שלושה ימים לפני החג, החברה מתקשרת. הקול שלה מתנצל: שתי האחיות שלה התקשרו. הן רוצות לבוא לחג, על ילדיהן. אחת מהן התגרשה לא מזמן, ואני מבינה את הצורך בתמיכה. אבל זה כבר גדול עלינו. לנוכח הריבוי הטבעי בקרב משתתפי הסדר, אני אומרת לה, אנחנו חוזרים לקונכיה. החיים קורים כשאנו מתכננים תוכניות. היא מבינה, ואולי גם היא קצת נושמת לרווחה.

אז הכל רגוע ואנחנו עושים סיבוב בכפר ערב החג הסגרירי כדי לשטוף את האוטו ולרכוש מוצרים אחרונים לפני החג. אני מתפלאת לגלות באיזה כבוד מקבלים את השותף בעלי העסקים בכפר. אחד אחרי השני הם מהללים אותו בפני, אין כמוהו. הוא נראה ערבי ומשתלב היטב בין הגברים הכהים בני גילו. אבל זה לא רק זה. הוא רגוע מאוד, מדבר איתם, מתעניין, נכון להקשיב. כשאנחנו נכנסים למאפייה אני מתפלאת לראות מדפים מלאים בחלות לשבת. מי קונה אותן? אני תוהה, והמוכר לא מבין את השאלה. יהודים שלא שומרים פסח, הוא מסביר, ולהפתעתי מוסיף, לצערי. כן, הוא עונה לשאלתי, למרות שזה עסקים טובים בשבילנו, יהודים שקונים לחם בפסח זה כי אין אמונה, והוא מצביע באצבע כלפי מעלה, והבעת פניו מעידה עליו שזה רע מאוד בעיניו. ההצעה שלי שאולי הם מאמינים אבל לא שומרים לא משכנעת אותו. בכפר הזה אין חילוניים, והשותף שם לב שגם כשהמוכרים והקונים כולם מקומיים ודוברים זה עם זה ערבית הם מברכים זה את זה ב'חג שמח' היום.

ערב החג אנחנו יושבים במרפסת הרחבה וצופים בואדי. עץ האגוז שהיה ערום כל החורף התעורר לפני שבוע כשהוא מעוטר בעמודי פריחה ירקרקה, וכעת הוא כבר עוטה אדרת עלים רעננה. בין ענפיו אנחנו מזהים ציפורים שונות: זוג יונים נח על בד, אחד מהם מנתר לענף אחר והשני מחרה מחזיק אחריו. נקר נעמד בזווית אנכית חדה רגליו אוחזות בגזע העץ וראשו מתקרב לסירוגין לעץ כדי להיטיב לראות, מקיף אותו בניתורים וממשיך הלאה; צופית קטנה ומבריקה בצבעים מטאליים גם היא מטיילת בין העלים החדשים. על אמיר העץ עומדת ציפור סמורה קטנה. גודלה כשל דרור אבל היא צהובה, על כנפה פס לבן ומקורה קטום. היא משמיעה קול שיר עליז שנשמע כמו פזמון חוזר. פרוש, אני מציעה, אולי חוחית. יש בישיבה הזו מן הטעם של בני חורין אמיתיים.

צלצול טלפון מפר את השלווה. שלום, פונה אלי הדובר, הפנה אותי אליך כך וכך, ואמר שאולי תסכימי לעשות כך וכך. אני נעה בכסאי במרפסת באי נוחות. אם יש משהו שלימדה אותי השלבקת זה שאני לא חייבת לקחת על עצמי את כל המטלות האלה, מכובדות יותר או פחות. המממ, אני אומרת, שמע. אני מתנצלת, אבל אני לא במיטבי. הוא נסוג במילים המבינות ההכרחיות. כנראה שאני עוד לא מוכנה להפרד מהש"ח. או לפחות לא להודות שהבראתי. אני עוד צריכה קצת להיות חולה, גם אם הכאב חלף. האם זה מה שאנשים מתכוונים כשהם מדברים על חופש?

Johann-Heinrich-Wilhelm-Tischbein
Johann-Heinrich-Wilhelm-Tischbein 1796, מחווה לחד גדיא

לפתח חטאת רובץ

באוטו רבנו מרות. הוטחו דברים, בטונים גבוהים; נאמרו משפטים צורמים שעוד בטרם צאתם את דל שפתיך את יודעת שהם רעל טהור, כימיקל מסוכן ומאכל. אבל כמו רפלקס הקאה את צריכה להוציא אותם החוצה, הם עולים בך בגרון, גוש עכור של דברים קשים ומרים. אילו רק לא היטבת לקלוע אותם בדייקנות רבה כל כך במטרה.

חמותי מזמינה את כל המשפחה אליה להדלקת נר שמיני של חנוכה. אני נאנחת עמוקות. חנוכה חג יפה כל כך. אלא שבחנוכה אין לי חופש, ואני ממשיכה עם המטלות הרגילות במלוא הקיטור: מלמדת כרגיל, רודפת אחרי דדליינים המתפוגגים ברוח כרגיל, ועל כל אלה נוספים, כמיטב המסורת של 'עיקרון ההכבדה', האירועים המשפחתיים מהצד שלי ומהצד שלו, גם הם, בעצם, כרגיל. 'אמא שלי מזמינה גם את ההורים שלך', מבשר לי השותף, ואני נאנחת שנית. אבא שלי שונא קהל, אבל זו איננה החלטה שלי, ואני מעבירה את ההזמנה לאחותי. 'כן', היא מאשרת, 'תקחי את אמא. אבא לא רוצה'. אני מבינה אותו. לו רק ניתן, גם אני הייתי מתחמקת מהערב. אני יותר דומה לו כנראה מכפי ששיערתי. אבל אני יודעת שאין לי פטור, ובערב המדובר אני אוספת את עצמי אחרי השיעור האחרון באוניברסיטה, סם ההוראה שמפמפם לי בעורקים הולך ואוזל, ורעב גדול מתחשר באופק, תיכף ינקר בי. אני מתנחמת בכך שחמותי, טבחית מחוננת, אף פעם לא מזמינה אנשים בלי ארוחת ערב מלאה, ושמה את פעמי בעקבות קולה הרגוע של גברת ווייז לבית ההורים. אמא שלי כבר לבושה, ואבא שלי ישוב מחכה על כיסא הגלגלים, לראשו כובע צמר, לצווארו צעיף. הוא שינה את דעתו, מבשרת לי אחותי. הוא יבוא גם.

אני מגלגלת את הכיסא לאוטו, תופסת את אבא שלי בידו הטובה, תומכת בצד של היד המשותקת, מזהירה אותו מפני המדרגה בירידה לכביש במעבר למושב האוטו. אבא שלי יורד מהכסא ברגליים רועדות, ואוחז בידו הטובה בידית הפנימית של האוטו שמעל החלון. אני מסייעת לו להתיישב על הכסא ליד הנהג, כשאני מגנה על ראשו מפני גג המכונית כמו שעושים השוטרים לחשודים בסרטי המתח האמריקאיים. את היד הגרועה אני מרימה כדי להעביר את חגורת הבטיחות תחתיה, תוהה כמו תמיד למה היא כל כך כבדה. בזמן שאמא שלי מתמקמת לאיטה במושב האחורי אני מורידה את שתי הכריות הסגולות המרפדות את מושב כיסא הגלגלים ומקפלת אותו. קודם הידיות מתקפלות לאחור, ואחר כך הכיסא משתטח מהצדדים עד שהוא ראוי להכנס לתא המטען. תוך כדי אני מברכת את עצמי פעמיים: בראשונה על שכשקניתי את הכיסא הזה בחרתי עבורו בכיסא הקל ביותר מבחינת המשקל. ובשנייה, על שום שזכרתי איך מקפלים אותו גם בלי להוריד את הרגליות. כשאנחנו מגיעים לבית של חמותי אני נכנסת לחנייה העמוסה עד אפס מקום, חוזרת על הפעולות בסדר הפוך וקוראת לבן הצעיר שיבוא לקחת אותם במעלית לדירה, בעוד אני אצא לחנות באשר אמצא.

אחרי כל הדברים האלה אני באה בשעריה של הדירה של חמותי העמוסה מפה לפה בילדים של גיסי, בגיסתי, בילדים שלי שהגיעו בהרכב חסר אך מכובד. בתוך כל הרעש אני מספיקה לשמוע את אבי שקלט אותי נכנסת אומר לחמותי בנימת הקלה: הנה היא! אמרתי לך שהיא בדרך, ומבינה שחמותי חששה לרגע שאותיר אותם מאחור ואברח. מודה שהמחשבה בהחלט חלפה בראשי, אבל נדחתה על הסף. אני ילדה גדולה. וגם רעבה מאוד בשלב הזה.

חמותי מפצירה בי למלא צלחת עבור ההורים. אני מביטה בשולחן העמוס ולבי נופל בקרבי. בלילה ההוא חמותי מחליטה לדלג על שלב ארוחת הערב ולעבור ישירות למתוקים. כמיטב המסורת יש שם סופגניות עגולות ממולאות בריבת חלב עד להתפקע, וגם ספינג'ים ספוגי שמן ובזוקי אבקת סוכר. יש שם עוגות קוקוס ועוגיות מפודרות. חמותי אופה כשם שהיא מבשלת: עם כל הלב, תוך התייחסות למתכון כאל המלצה בלבד ועם הרבה תוספת שמן. היחס שלה לסוכר הוא כמו למצוות: כל המרבה הרי זה משובח. העוגות שלה מתוקות עד בחילה, דביקות, ובלתי אכילות למי שעבר את גיל 3. בצהלה רבתי היא פותחת את המקרר ושולפת עוגת יומולדת לגיסי, שמלאו לו יובל שנים באותו ערב. עוגת טורט שוקולד עם שכבה עבה של ריבת תות מצופה קצפת מסולסלת, שיצאה הישר ממדור התפריטים של 'לאישה' משנות השבעים. היא שמה בידי שתי צלחות גדושות שאותן אני מעבירה להורים.

כשאני מחזירה את ההורים הביתה, לאבא כואבת הבטן. אנחנו בקושי מספיקים להגיע לשירותים כשהוא קורס שם. אני מזעיקה את אחותי, לא ממש יודעת מה עושים ואיך אני מוחקת את התמונה הזו מהזיכרון. מה הוא אכל? היא שואלת, ומניעה את ראשה כלא מאמינה. מי מזמין אנשים מבוגרים בשבע בערב ונותן להם רק ממתקים ועוגות? היא שואלת, תוך שהיא מארגנת לאבא שלי בגדים להחלפה. אבא לא אמר לי מילה, אני אומרת, אכולת חרטה. הוא אוהב מתוק, היא מסבירה לי, אבל אסור לו.

חמותי אורזת את שארית העוגות והממתקים בחבילות ומפזרת בין הילדים והנכדים. קחי, היא מפצירה בי ואני מגיבה כמעט באלימות. אין מי שיאכל אצלנו את זה, אני מתיזה, בולעת את המשפט הבא שעולה בי שהיה מגלה לה שכל העוגות שהיא הביאה לנו לאורך השנים נזרקו לפח בשלמותן, על הציפוי והסוכריות והקצפת שעליהן. אני והשותף מסיעים את התאומים ואת אביהם הביתה. אנחנו רבים בדרך, ונוכחות הבן ותאומיו לא ממתנת את הדברים.

כשאנחנו מגיעים סוף סוף הביתה אני נזכרת שלא אכלתי דבר. אני פותחת את המקרר ומחסלת חצי פשטידת תרד. כשהבטן המקרקרת שלי נרגעת אני חושבת שדווקא יפה שהוא עמד לצידה וסינגר עליה. שאין כאן מלחמה ולו מן הסיבה הפשוטה שאני לא משתתפת בה. שאם זו תחרות הרי שניצחתי מזמן, בעיניים עצומות ועם שתי ידי קשורות מאחור, לפעמים עם שתי רגליים קשורות גם כן. אני נדה בראשי על עצמי. כיצד יתכן שעם כל השנים שעברו והשינויים שעברנו אנחנו והקרובים לנו, עדיין הכלל – שהנושא העיקרי עליו רבים בני זוג קשור לבני משפחות המוצא שלהם – תקף לגבי.

cracked marble face Cracked Marble Face.  Sphinx,  La Carmina at Metairie, New Orleans cemetery

סליחות

ביום כיפור אנחנו מתפצלים. כמו מרקו, 'הלב רוצה אל אמא', או בתרגום: לניגונים
המוכרים ולסגנון התפילה שאיתו גדלנו. השותף הולך לבית הכנסת הספרדי של אבא שלו,
יושב בגעגוע על הכסא שעדיין נושא את שמו של האב שכבר איננו כאן. אני בדרך כלל
מצטרפת להורים ולבית הכנסת האשכנזי, גם אם הוא כולל חזן עב בשר ובעל קול גדול וקצת
מאנפף שמתעכב ארוכות על כל הברה, וממלא את הרווחים בין המנגינה למילים על ידי נאי
נאי נאי בסופם, או דוחס מילים מהר מהר כדי שיתאימו למנגינה. המעבר של ההורים לשכונה החדשה מחייב התארגנות אחרת. כשאבא שלי יושב בגופיה ומכנסיים קצרים בגינה המוצלת הוא חוזר לקיבוץ ילדותו. יחד עם המעבר הוא השיל את מעטה ה'דתי פאסיבי' שלבש כל השנים. לצוּם השנה הוא ממילא לא יכול, ואין לו גרם אחד של חשק ללכת לשום בית כנסת. אני מקבלת על עצמי ללוות את אמא שלי לבית הכנסת. בערב החג אני לוקחת אותה איתי לבית כנסת בשכונה. עזרת הנשים קטנה וצפופה, וריח הבושם של הנשים עושה לי בחילה. אמא שלי מתמקמת בשורה הראשונה ופותחת את הוילון הכבד כדי לשמוע מה קורה. היא כמו ילדה קטנה עכשיו, מעירה בקול הערות על מה שהיא רואה, פונה בהתלהבות לאישה שיושבת משמאלה שמתעלמת ממנה בהפגנתיות וגם סוגרת את הוילון בתנועה שהיא החלטית כשם שהיא צדקנית. לאמא שלי לא אכפת: 'תראי איזה יפים ספרי התורה' היא מתלהבת. הם באמת יפים, בתוך תיבות מעץ עטורות בכסף ובצעיפים צבעוניים. אנחנו בבית כנסת ספרדי מן הסתם, ואני יודעת שאצטרך לעבור את
האורדיל של ה'מכירות' – מכירה פומבית של כיבודים שונים במהלך התפילה. 'פתיחת ההיכל
בתפילת "על הפרנסה" – סגולה נדירה לשנה נהדרת' משדל המוכר, 'מי מציע
מאתיים שקל?'. פתיחת ההיכל נמכרת במחיר שיא של ארבעת אלפים ש"ח, ובתוך כל זה
אני לא יכולה שלא להרגיש מיאוס. אני יודעת שכל בית כנסת צריך את הכסף הזה,
ושהאשכנזים אמנם לא עסוקים במכירה פומבית של כיבודים, אבל מוכרים כיסאות ישיבה
מראש ומדביקים מדבקות עם השם עליהם, וגורמים לאנשים שנכנסו לרגע להרגיש כמו משיגי
גבול. אולי בגלל שהשד המוכר פחות נורא, המכירה הזו נראית לי כמו הפרה גסה של קדושת
היום. השותף שגדל בטהראן סיפר ששם לא רק מתחייבים לשלם, אלא גם משלמים בו ביום
כיפור, כי הגבאי יודע שאם לא יגבה את הכסף במקום הוא לא יראה את האנשים האלה או את
כספם מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא.את הוידוי המוכר 'אשמנו, בגדנו, גזלנו' שאותו ממלמלים בליווי הכאה סמלית של האגרוף על הלב עם כל פועל, בחר החזן להמיר בנוסח ארוך במיוחד. על כל אות נוספו חטאים רבים, בהתלהבות של חוזרים בתשובה. לא רק אשמנו, גם אכלנו מאכלות אסורים. ניחא. לא רק גזלנו, גם גנבנו, ודיברנו לא רק דופי, אלא דיברנו אחד בפה ואחד בלב. כל זה מייגע מאוד, אבל אז מגיע החזן לאות ה"א. ל'הֶעֱוִינוּ' הותיק נוסף גם חטא נורא של 'הִרְהַרְנוּ הִרְהוּרִים רָעִים בַּיּום וּבָאנוּ לִידֵי
טֻמְאַת קֶרִי בַּלַּיְלָה', והשיא: 'הרבינו שיחה עם האישה'. בנקודה הזו המוח שלי מתפוצץ. ודאי שהרבינו שיחה עם האישה. אלה השיחות הטובות ביותר.

בדרך חזרה כשאמא נשענת על זרועי אני יודעת לאיזה בית כנסת לא נלך מחר.
אני שואלת את אחד המתפללים היכן יש בית כנסת אשכנזי בסביבה. 'בבית האבות הסמוך
מתקיימת תפילה' הוא אומר, ואחרי היסוס מה הוא מוסיף 'אל תלכו לשם. ספר התורה שלהם
פסול'. מושלם, אני חושבת לעצמי, ולמחרת אנחנו שמות פעמינו לבית האבות. מחוץ לבית
יושבות על ספסלים חברות הפרלמנט הנשי, העובדות הזרות במרחק צעקה. אני ואמא שלי
נכנסות לעזרת הנשים. אני מסמנת לאמא שלי לשבת על כיסא פנוי, אבל הזקנה שיושבת לידו
מזדעקת: 'לא! כאן יושבת יוספה! היא רק הלכה לשירותים'. אני מושיבה את אמא שלי על
כסא פלסטיק בצד, ומתיישבת לצידה. הכסא של יוספה נותר מיותם במהלך כל התפילה, וכל
אישה שנכנסת שומעת את השאלה המבועתת של הזקנה: את ראית את יוספה? היא הלכה לשירותים ולא חזרה! אולי ננעלה שם?

תפילה בבית אבות מתאימה לנו במיוחד. כולם יושבים כל הזמן, אפילו בתפילת העמידה. החזן מתפלל בדילוגים, וכל כמה זמן עולה מירמור מעזרת הנשים: איפה הוא עכשיו? באיזה עמוד? מצאתי את עצמי, המשתתפת הצעירה ביותר, קוראת בקול אחת לכמה דקות 'עכשיו בעמוד 299 למעלה'; 'עכשיו 312 באמצע'. אחרי כל קריאה שלי נשמעו רשרושי דפים, ואישה שתרגמה בכל פעם לשכנתה את מספר העמוד לרומנית. החזן שר את השירים בעצמו, ומעזרת הנשים עלתה קול ענות חלושה. טקס 'יזכור' היה ארוך ומרגש במיוחד. אני נוהגת לצאת החוצה בדרך כלל, עם כל הצעירים. הפעם זה לא בא בחשבון: גם אין צעירים שיצאו החוצה וגם אמא שלי נזקקה לעזרתי. ובעיקר פחדתי שאיזו יוספה, המקורית או אחרת, תבוא ותגזול את מקומי. אחרי 'יזכור', שהסתיים בשירה מרגשת של שירה של חנה סנש 'אלי אלי שלא יגמר לעולם, החול והים, רשרוש של המים, ברק השמים, תפילת האדם' יצאו חלק מהאנשים החוצה. עדיין עזרת הנשים היתה מלאה מפה לפה. ספרתי בסביבות ארבעים נשים. לעומת זאת עזרת הגברים היתה ריקה. היה שם מניין בדיוק, ואחרי 'יזכור' נצפו כמה מהותיקים יותר מחליקים החוצה, הליכונים והכל. החזן מצא את עצמו לא רק עם ספר תורה פסול, אלא גם בלי מניין, שבעה זכרים בוגרים בלבד נותרו עימו. מה נעשה
עכשיו? נשמעה התהייה. הבטתי סביבי. כל כך הרבה נשים בוגרות, אבל הן לא נספרות.
תפילת מוסף נאמרה איפוא, במהירות, בלי קדיש ובלי יותר מדי שהיות. בואי נלך, אמא,
הושטתי לה את זרועי. מקום נהדר. נחזור גם לנעילה.


Aron Demetz

אמרו שפעם היה כאן חלום נהדר

אחרי יום עבודה מלא, מקלחת והחלפת בגדים, לפני שאני יוצאת מן הבית אני בוחרת כרטיס ברכה יפה במיוחד, עם יצירה שמשקפת את השמחה שלנו להשתתף בחיבור הפנטסטי הזה בין שני אנשים. הצ'ק נרשם בחופזה, אבל על הברכה אני מתעכבת. ביני ובין השותף זו אני שאחראית על המתנות לחתונה. מה מתנות; צ'ק מן הסתם, אבל אני תמיד מתעקשת להכניס אותו לפחות בין דפיו של כרטיס ברכה מושקע, ולחבר ברכה אישית, כי פעם היינו חושבים הרבה על המתנה, ומעולם לא הבאנו מתנות גנריות 'סיפולוקסיות', והיום זה מה שנשאר. בן אהוב ויקר של חברים טובים מתחתן, החתונה מתחילה עוד רבע שעה במושב אי שם בלב הארץ, בני המשפחה האחרים יגיעו לשם בכוחות עצמם, זה רק אני ווייז יוצאים לדרך. נאחר, והרבה, אבל נגיע. אלה החברים הכי קרובים לנו, הילדים שלנו חברים של הילדים שלהם, חשוב לי להגיע.

בחוץ כבר לילה מלא. אני בתוך פקק מהגיהנום, רואה את הבטריה הקטנה והירוקה שבמסך הפלאפון אוזלת נוזלת כאילו היא מסננת מלאת חורים, והנה גם נורת הדלק מאירה, לא שמתי לב מתי היא נדלקה. תחנת הדלק הקרובה דורשת סטייה הגונה מהדרך, אבל אין ברירה אלא אם אני רוצה למצוא את עצמי בצד הדרך עם מיכל ריק לגמרי. מתעלמת מהוראות האישה מווייז ששבה ומפצירה בי לפנות שמאלה ושוב שמאלה ולחזור למוטב אני נוסעת לתחנה. נימת ההיסטריה הברורה המתלווה לדבריה מדומיינת לגמרי, אבל בכניסה לתחנה כשבחוץ כבר לילה מלא, אני ממש מרגישה את מימד הזמן מתכווץ מסביבי, איזו יד אימתנית גדולה ועיקשת נושפת בעורפי, ואני ממהרת להכניס את פיית התדלוק לפתח.

וויז לוקחת אותי למחלף בעל אלף זרועות, והנה הכניסה למושב. אני מגיעה לחניון של גן האירועים ושומעת מרחוק את ברכות החופה 'קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה'. אני מחייכת. שלוש שעות מאוחר יותר מהשעה שצויינה בהזמנה ורק עכשיו החופה. אני רצה לכניסה. חולפת על פני שולחן קבלת הפנים, לא רוצה לפספס את מה שנשאר מהטקס. הנה הקופה, נראית כמו תיבת דואר אדומה, ואני מתלבטת אם קודם לפגוש את השותף, מחליטה שלא, אין טעם לשוב אחר כך לכניסה ואין סיכוי שהוא רשם צ'ק בעצמו. שולפת את המעטפה, ומשלשלת אותה בחריץ, שומעת את החבטה הרכה כשהיא פוגעת בערימת המעטפות שכבר מצטופפות בפנים. אני מתקרבת לאזור החופה. מוזר. בינתיים עוד לא פגשתי אף אחד שאני מכירה, כולם מהצד של הכלה? על הבימה המוגבהת עומדים החתן והכלה והרב עדיין מדבר על הערב המיוחד הזה. רב? הורי החתן ספרו לנו שהזוג בחר בחתונה שוויונית, לא סטנדרטית. אני קולטת: זה לא החתן הנכון, לא הכלה הנכונה, לא החתונה הנכונה.

רצה לקבלה, תוך שיחה מהירה עם השותף על האחוזים האחרונים של הבטריה. החתונה באותו מושב, אבל לא בגן אירועים מתוקתק שכל מנה בו עולה כמו נופש הכל כלול בקפריסין, אלא בשדה בין פרדסים שדרך עפר מאובקת מובילה אליו. לא שמת לב שבהזמנה אמרו לבוא עם נעלי הליכה נוחות? בשלב זה אני עדיין מנסה להשיב מלחמה. אני פונה בנימוס לאנשי הגן, מבקשת להשיב לי את מעטפתי, מתלוצצת איתם, כן, אני ההיא ששלשלה מעטפה בחתונה הלא נכונה. יש מצב לפתוח עבורי את התיבה, שאוכל להמשיך הלאה? אבל המפתח לתיבה אצל המשפחה החוגגת, וצריך לחכות עד תום החופה. אני ממתינה. הסבלנות ממני והלאה, אבל גם החופה המרובעת בעולם בסוף נגמרת, והחוגגים חולפים על פני בדרך לשולחנות. פה כולם עם נעליים חגיגיות, עקבים לנשים, נעליים מצוחצחות ומבריקות לגברים. בעל הבית ניגש אלי עם האבא של החתן. אי אפשר לפתוח את התיבה, מתעקש האבא של החתן, הוא החליט וקבע שצריך לחכות עד שהכל יגמר ולפתוח בנוכחות קצין ביטחון. שמע, אני אומרת לאבא, איש בגילי, קרח, חליפה מהוגנת, אם הייתי צריכה להמר – בנקאי, או עורך דין – הנואשות כבר מטפסת לי בגרון. אני לא רוצה לקלקל לך את הערב, אבל אני מתחננת. תעמוד לידי, תראה שאני שולפת את המעטפה שלי בלבד, מבטיחה לא לקחת אף מעטפה אחרת. הוא לא צוחק ולא מוותר, סמור כולו הוא נועץ ציפורניו בעץ שעליו הוא טיפס בעצמו.

בשלב הזה אני חווה פתאום הארה. אני רואה את התמונה מבחוץ, את האבא של החתן הלא נכון, את התיבה הנעולה ואותי, עם החימה העולה בי כמו חלב רותח שעומד לגלוש. אני מזהה את התחושה היטב. אני בחלום חוזר שבו אני צריכה להיות במקום מסוים – הרצאה, פגישה, שיעור ראשון, ולא מספיקה. לא מגיעה. תקועה על אוטובוס שלא מתקדם, נחלצת מהאוטובוס ורצה רצה רצה והאוויר סביבי ס-מ-י-ך וכבד ובלתי עביר, לא משנה כמה אנסה למהר, כמה מאמץ אדירים אשקיע לא אתקדם ולא אגיע. כשאני כבר מגיעה כולם כבר מזמן הלכו, ורק החתולים מאכלסים את המסדרונות הריקים.

בנקודה הזו אני פשוט מסתובבת וסוערת אל מחוץ לגן האירועים הלא נכון, בלי להשחית עוד מילה אחת מיותרת על האבא הבוק והעקשן ומנהל האתר עם ההבעה הזו של
'רק-אל-תעשי-לנו-סצינה'. אני נושמת נשימות עמוקות בניסיון לבלוע את הדמעות. הבטריה
בפלאפון שלי מרימה ידיים וגוועת בקול זמזום אחרון. אני עומדת לבד בחושך על כביש
הגישה לגן האירועים, ממתינה לשותף שיבוא לאסוף אותי. על ענף של עץ פיקוס ענק עומדת
תנשמת בהירה, מישירה אלי מבט, קורצת לי ועפה הלאה. מכונית שטח נעצרת לידי. השותף
וחבר הגיעו. הם פורצים בצחוק בכל פעם שהם מזכירים את המעטפה האבודה ומעירים שאם
שילמתי לפחות הייתי צריכה לאכול שם, כי האוכל 'אצלנו' כבר נגמר. אני מביטה בהם
ומסיקה שלפחות האלכוהול בחתונה בשדה השלף הקצור בין הפרדסים על רמה גבוהה. כשאנחנו מתקרבים לאירוע האמיתי של החברים בערך ארבע שעות אחרי שהתחיל אני רואה מזווית העין חיה חוצה את הכביש במהירות לאור הפנסים. לרגע חשבתי שזה ארנב לבן נושא מעטפה, אבל זה היה בבירור שועל.

While you were sleeping, Su Blackwell

There is a crack in everything

יומיים לפני הנסיעה לכנס אני מבינה שהפעם באמת הגזמתי. ההרצאה עוד לא מוכנה, עוד אין מצגת, ואני גם עסוקה בדברים אחרים עד הרגע האחרון. לא מצליחה להרגיש את גלי האדרנלין
שבדרך כלל נושאים אותי אל חוף מבטחים, אולי כי הפעם זהו כנס שמשלב חוקרים משתי
ארצות ומתחומי עניין אחדים, ובמקום המייל הצפוי שבו יישלף מלמד הבקר, יצלוף בי ויזכיר
ציפייה לשמוע חידושים ונפלאות, שלח מארגן הכנס הישראלי מייל פרווה שבו הוא מזכיר לנו
שזהו כנס בין תחומי, שבשלב הזה רק נציג רעיונות, כל אחד מהתחום שלו על הנושא,
ותזכרו, הוא ממשיך, שהאחרים לא מתמצאים בתחום שלכם ולהיפך. מלכתחילה נעניתי לאתגר משום שהיה נדמה לי שהוא יוציא אותי מתחום הנוחות שלי. היציאה הזו טובה בעיני, כמו נניח לצאת מכיסא הנהג במכונית המשפחתית האפורה ולמצוא את עצמי דחוסה בכיסא האחורי בין צעירים תוססים במכונית ספורט פתוחה שמזגזגת בין המסלולים, עם כל ההייפ העכשווי של צעירים חסרי מנוח: לא נוח אבל מאתגר ומסעיר ולא פחות חשוב, מלמד.
כל כך מעט הזדמנויות יש לנו במהלך הסמסטר ללמוד בעצמנו. אבל כעת אני חושבת מה
הטעם. השילוב של הצגת חידוש עם הצורך לדבר לאנשים שאינם מתמצאים בניואנסים של
התחום מייגע. כשאין חשק ואין זמן מה הפלא.

בכל זאת אני נוסעת, מאוחר מדי לבטל, וכל הדרך בטיסה הלוך אני רכונה על המחשב, עובדת על ההרצאה. אני מוציאה את דפי הוראות הנסיעה לפני הנחיתה: צריכה לתפוס קונקשן, ואין כל כך הרבה זמן, זה די גבולי, אבל המטוס יצא מהארץ רק באיחור קטן של רבע שעה, ונראה שינחת בזמן ויהיה בסדר. המושב שלי ליד החלון, ואני רואה את ריבועי השדות הירוקים והחומים הולכים ומתקרבים, והנה אנחנו יורדים למסלול הנחיתה, מתקרבים אליו במהירות גבוהה, גלגלי המטוס נושקים לו, ומיד הוא מרים חרטום ועולה שוב השמיימה. אני מביטה באי אמון במסלול ההולך ומתרחק מתחתינו. הרמקול מתעורר, והטייס משמיע הסבר מבולבל משהו על thermo-something (ממש כך אמר. ת'רמו-סמט'ינג באנגלית עם מבטא כבד), ושהמטוס יעשה סיבוב של רבע שעה וננחת שנית. אני מביטה בשעון. הקונקשן, מה יהא עליו, אבל קודם צריך לנחות, ובראש רץ לי סרט עצבני של מטוס שלכוד בלופ, מפספס את הזווית הנכונה או נלכד בת'רמו סמט'ינג שוב ושוב. בסיבוב הבא המטוס ניגש למסלול בזוית הנכונה או משהו, והפעם נוחת נחיתה נורמלית
לגמרי. אף אחד לא מוחא לטייס כפיים, למרות שזהו מטוס שמגיע מישראל ויש עליו רוב
מוחלט של ישראלים.

אני מורידה את המזוודה מהתא העליון, וממהרת לשדה. הטיסה היוצאת נמצאת כמובן
בצד השני שלו, וצריך קודם לעבור בביקורת גבולות ולהחתים דרכון. אני ממהרת. המזוודה
מתגלגלת לידי, תיק צד על כתף ובידי אני מחזיקה את הדרכון פתוח. חייבת להגיע
לקונקשן בזמן. אני לוקחת את הסיבוב במסלול המפותל המוביל לביקורת בכמעט ריצה. תוך
חלקיק שניה אני מאבדת את שיווי המשקל ומוצאת את עצמי מרוחה על הרצפה, על הפנים.
אבל באמת על הפנים. התגובה הראשונה היא בושה ומבוכה ענקיים, וכל שאני רוצה זה לקום
ולהתנער ולהגיד לא קרה כלום, פשוט תחתום לי על הדרכון ואני אמשיך הלאה לקונקשן.
אבל שני דברים מבהירים לי שקרה גם קרה. האנשים שנזעקים לעזרתי שואלים אם אני צריכה
רופא והמבט שלהם מביע דאגה אמיתית, והפה שלי מתמלא ברסיסים קטנים וקשים, וטעם מלוח
וחם של דם. הרסיסים הם שברי שן, אני מבינה, והיד שנשלחת לשפה חוזרת אדומה מדם. גל
צונאמי של אדרנלין שוטף אותי. אחרי ביקור בשירותים של השדה, יריקת הדם וחלקי השן. אני חושפת שיניים למראה, לראות מה הנזק, מצפה שערפד יחייך אלי בחזרה. מגלה שקצות שתי השיניים הקדמיות נשברו, ושאת עיקר המכה חטפה השן השמאלית: היא ממש זזה קצת פנימה. והיא כואבת, מאוד. על השפה החיצונית מתנפחת לה חבורה ראויה, גם אחרי שהדימום החיצוני נפסק.

הלשון רצה על השיניים הקדמיות, משוננות כעת כמו להב של סכין לחם, ועל המדרגה
החדשה שנפערה ביניהן, כשהשן השמאלית נדחפה פנימה. היא גם לא ממש יציבה, ואני ממש
מקווה שלא אזדקק לשירותי פיית השיניים הלילה.

אני מתעוררת בחדר בית המלון בבוקר ובוחנת את המצב. מצב השן מתנדנד.
עוד נשאר לראות מה יהיה מצבה לכשיתייצב. החניכיים עם שטף דם, והחבורה על השפה
נראית כמו הרפס. מילא, גם זה יעבור. ההרצאה עוד תגזול ממני גם את הערב הבא, אצטרך
לדחות את הישיבה על ספל בירה עכורה מקציפה עם החברים, אבל נדמה לי שיהיה בסדר. אני
אוספת את עצמי ואת המחשב, ושמה פעמי אל הכנס באוניברסיטה. ואז מצלצל הטלפון. מזל טוב, צוהל השותף. נולדה לנו נכדה חדשה הלילה.

ring the bells that still can ring

 forget your perfect offering

 there is a crack in everything

 that's how the light gets in

מתוך: Leonard Cohen, Anthem

Veritate et Virtute (With Truth and Courage) Sarah Walsh