שמה כשמי

בגלל שאני לא אוכלת בשר. השותף, 'מאכיל' קלאסי, מתוסכל כל פעם מחדש כי מלבדו ומלבד הילדים כשהם מגיעים אין מי שיאכל את מרק העצם הסמיך, את הבשרים שהוא משרה ומיבש במשך ימים במתקן הייבוש המאולתר, את הנקניקיות שהוא מכין, את הפאייה העשירה, את הברווז המושחם, את השיפודים שמסתובבים על הגריל הקפריסאי. כך נוסד לו המפגש השבועי עם שלושה חברים נוספים. הם באים עם שישיית בירות, עם משקאות אחרים, אבל המפגש תמיד אצלנו, ותמיד השותף מכין את האוכל. בחורף מסביב לאח הבוערת, בקיץ במרפסת עם הנוף לואדי. אני קופצת להגיד שלום, אבל לא נשארת. יש ערך מוסף בעיני למפגש גברי שכזה, ואני סוג של זבוב על הקיר, אבל אחרי השלום והחיבוקים אני חוזרת למחשב שלי. ממילא השיחות שלהם שונות באופן מהותי ממפגשי נשים. הם לא מדברים על רגשות. הרבה עבודה ופוליטיקה. סיפורים וחוויות. אולי המקבילה הישראלית ליציאה לפאב בארצות אירופיות, רק בלי העיסוק המתבקש בספורט. החברים יוצאים להליכות ולריצות, אבל פחות בעניין ספורט מהכורסה. בדרך יש גם המון תמיכה בחבר בדיכאון, בחבר נוסף שאיבד בת וכבה לו הניצוץ בעיניים. יש כוח ב'ביחד'. פעם ניסו משקאות אניס שונים, עראק ובוחה ואוזו, בוחנים מה הכי טעים ומה ההבדלים. בסוף הערב הספיק לי מבט אחד בהם, בדרך שבה הם מלעלעים מילים, והסעתי אותם הביתה. גם לזבוב יש תפקיד.

הפעם, השותף מזמין אותי להצטרף בגלוי. טעיתי, הוא אומר. לקראת הערב הוא קיבל ווטסאפ מאשתו של אחד החברים. שמה כשמי. היא כתבה שתשמח להגיע אם אפשר, עם חברה שהתגרשה לפני כשנה. היא שואלת אם אפשר להצטרף, כי שמעה שהברווז מושרה כבר ארבעה ימים במשרה מיוחד והיא מאוד אוהבת. והוא הגיב בספונטניות בשמחה רבה, ודאי. ורק אז ראה שזו לא אני, ושאני לא מתכוונת לאכול בשר. איך טעית ככה, תהיתי, מה לי ולחברה ההיא שהתגרשה. מה לי ולברווז מושרה. לא יודע, אומר השותף, הגבתי מהר. עכשיו שכבר יצטרפו שתי נשים תבואי תשבי איתנו גם.

במרפסת יושבים ארבעת החברים, ההיא ששמה כשמי, והחברה. השותף מוזג מרק סמיך וחם, והחברה שואלת אם אפשר להזמין גם את החבר החדש שלה, הוא בסביבה. כמובן, אנחנו מעודדים. גם שאר החברים מזמינים את הנשים, גם הן זמינות וסקרניות מאוד לדעת מה קורה במפגשים השבועיים הללו שמהם הן מודרות כבר זמן רב. מערב גברים הופך הערב למפגש זוגות סתמי, והחבר החדש של הגרושה עובר גם חקירת שתי וערב בכלל לא סמויה מהנשים בקבוצה.

כשכולם הולכים אומר השותף שזה לא יקרה שוב, צריך להגן על מוסד המפגשים הגבריים. אני בכל זאת מנסה להצביע על חצי הכוס המלאה: סוף סוף אנחנו יודעים לכמה אנשים אתה באמת מכין אוכל כשאתה מכין לארבעה. היינו עשרה וכולם שבעו, אבל לראשונה אי פעם הסירים התרוקנו. המרק נגמר, מהברווז נשארו רק עצמות, ומשיפודי הדגים, הרטבים והסלטים הנלווים לא נותר דבר. וליתר בטחון, אומר השותף, אני משנה את שמה של ההיא ששמה כשמך באנשי הקשר שלי. קודם שם המשפחה, ורק אחר כך השם הפרטי.

אפרת שמעוני טוטיאן. וכדי להקדים תרופה למכה: כל קשר בין הפוסט והתמונה מקרי בהחלט ואישי לגמרי.

 

 

איך יצאתי מאזור הנוחות שלי, ומה זה עשה לי

חברה טובה מציעה שנשתתף במסע מדברי לנשים בלבד. משהו מקומי, לא איזו מלכה בג'יפים, יומיים, עם לינה בשטח, עם מטרה טובה בתור בונוס, יום האישה וכל זה. שונאת קבוצות אנוכי, בורחת סידרתית מפעילות משותפת. לא תמצאו אותי בסיורים מאורגנים, בהרקדות או בשירה בציבור חלילה, או בקבוצות שדורשות דינמיקה קבוצתית. פעם הלכתי לשיעור התעמלות וברחתי משם באמצע השיעור כי האישה שהתעמלה לידי דחקה במופגן את הפלאפון שהנחתי לצד המזרן וירתה בי מבט 'מחנך' אופייני. משהו בטריטוריאליות של ה'ותיקות', אני מניחה, אבל אין לי שום רצון להבין או להשתתף. אני מוצאת בדרך כלל את הפעילות המקבילה האישית שבה טוב לי, טוב לכולם.

הפעם אני שוקלת את ההצעה ברצינות. החברה הטובה הולכת וגם החברה הטובה שהיא הצלע השניה במשולש הנפלא שלנו מצטרפת. נלך שלושתנו, איתן אני מוכנה ללכת גם לגיהנום וחזרה, אולי זה אפילו נחמד שמישהו אחר דואג לאירגון עבורנו ומה אכפת כל האחרות. ביום השני אני לא יכולה להשתתף כי התחייבתי לתת הרצאה, אבל אוכל להגיע ליום הראשון, וגם להשאר בלילה. למחרת הן תמשכנה הלאה ואני אסע לי להרצאה שלי כמתוכנן.

אז אנחנו נפגשות ממש מוקדם בבוקר, מעמיסות את הציוד על האוטו ויוצאות לדרך נרגשות לקראת ה'טיול השנתי'. מזג האוויר מושלם, והמדבר פורח. אנחנו הולכות בשפך ואדי מדברי, אחרי השטפונות, ואני נדהמת מהיכולת של החברה לזכור ולזהות את שמות הפרחים העדינים שמנקדים את צדי הדרך: חומעה ורודה, אהרונסונית פקטורובסקי, עכנאי זיפני וגם יחנוק המדבר – טפיל צהבהב הדור שצומח למרגלות שיח אשל שפורח בורוד עדין. אחרי 4 ק"מ ראשונים אנחנו עוצרות בתחנת התרעננות, שותות, נותנות לנשימה להירגע. העיניים שלי צורבות והחברה שולפת כמו קוסם מהתרמיל טיפות עיניים. הרגליים זה סיפור אחר. אחרי 8 ק"מ בערך אני מגלה שהנעליים שלי, הנעליים הכי נוחות ביום יום, לא מספקות את הסחורה במסע רגלי ארוך במדבר. כפות רגלי מתכסות שלפוחיות, ואני הולכת עליהן, דורכת על הכאב. המכונית מאחור שמלקטת את הנפולת קורצת, אבל ויתור לא בא בחשבון: אני חושבת על אמא של גיסנו, חנק'ה, שהלכה את צעדת המוות עם רגל שבורה, נושכת שפתיים וממשיכה את המסע, 19 ק"מ שלמים עד הסוף.

אני מדדה עם שתי החברות את 100 המטרים שמפרידים בין הסוכה שלנו ושל שלושים נשים נוספות ובין המקלחות. הנשים הרחוצות שחוזרות משם מדווחות: המים חמים; המים חמימים; חמימים עד קרירים. כשאנחנו מגיעות לשם המים קרים עד קפואים. השמועה אומרת שצריך להמתין מעט עד שהמים יתחממו מחדש, אבל אני שולחת מבט נוסף לרגלי המיוסרות, מבינה שאין מצב שאני הולכת וחוזרת לשם מאוחר יותר, ונכנסת מתחת לזרם המים הקפוא. אמא של גיסנו, סבתא חנק'ה, ודאי גם היא לא התקלחה במים חמימים.

בלילה אני מתעוררת לרעש נחירות. שלושים נשים מותשות ישנות על מזרנים צפופים. אני צריכה ללכת לשירותים, אבל מתעכבת, מחשבת מחדש את ההליכה על שלפוחיות. כשאי אפשר להתאפק יותר אני יוצאת למסע הלילי לביתן השירותים והמקלחות, הולכת ומקללת. 'מאיפה את?' אישה אחת שמתקלחת תחת זרם של מים רותחים בשלוש בלילה מבקשת לפצוח איתי בשיחה. אבל אני לא משכימת קום, אני בהפסקת פיפי, אין בי גרם אחד של נחמדות. אני יוצאת למסע חזרה אל הסוכה הרחוקה עם המזרן שלי בין שתי החברות, על שלפוחיות. סבתא חנק'ה בטוח היתה יותר חברותית ממני, אחרת החברות שלה לא היו סוחבות אותה עם רגל שבורה בצעדת המוות.

בבוקר אני נפרדת מהחברות שממשיכות במסע, ונוסעת לתת את ההרצאה המתוכננת. העורף שלי שורף מהשמש, שרירי השוק והירך שלי תפוסים, אפילו המפשעה מאותתת שהמאמץ היה מוגזם. אני חונה קרוב למקום ההרצאה, אבל עדיין צריכה ללכת על כפות רגליי המשולחפות מן האוטו. בדרך אני מרגישה רטיבות חמימה בכפות רגלי: השלפוחיות הענקיות התפוצצו. אני גוררת את עצמי לתוך הבניין, אוחזת במעקה העץ שמסייע לי לדדות לאולם ההרצאה, וספלינטר ענק נכנס לי לכף היד. היתה הרצאה נהדרת.

Embodiment, Denis Sarazhin, 2018

עריכה, והופעת אורחת: דברים שכתבה החברה הטובה, ובהסכמתה אני מצרפת אותם לפוסט.

גם אני השתתפתי לא מזמן במסע מדברי קצר.. יומיים עם לינת שטח.

החשש מהמסלול הארוך ותנאי הלינה התגמד לנוכח העובדה שחברו אלי שתי חברותי האהובות. במהלך החודש שקדם למרתון מצאתי את עצמי מצפה לתאריך בכליון נפש, יודעת בוודאות שפסק הזמן היזום הזה מן החיים לא יכול היה לקרות עכשיו בשום קונסטלציה אחרת. זה שילוב מדוייק ומנצח של מטרה נעלה, חבל ארץ קסום, ובחינת כושר הסיבולת שלי. אם נוסיף על כך את ההזדמנות להמצא יממה שלמה בחברת שתי הנפשות האהובות עלי זו חגיגה ענקית. החשש היחיד שלי היה שלא אצליח לסיים את המסלול. אני שהייתי יעלת המדבר.

בבוקר הטיול שכשנפגשנו לקראת היציאה המשותפת עמדנו רגע אחד חבוקות שלושתינו. כאן התחלתי להרגיש איך אושר ערטילאי לובש צורה של נוזל ונמזג בגופי, נמהל במה שזורם לי בוורידים. חשתי איך האושר הזה מתפשט לי בגוף, גורם לי להרגיש קלה יותר,  מרחפת.

המסלול המדברי היה מעורר השתאות בציבעוניות ובריח שעלה מן הפריחה. טור הצועדות מלפנינו ומאחורינו לא הזיז לי כהוא זה. עד מהרה שקענו לנו שלושתינו בשיחות שיתוף עמוקות ובעדכונים כשמדי פעם עצרנו לחלץ אבן מציקה.

אצבעות רגלי החלו לבעור בערך אחרי הק"מ הראשון. נעלי ההליכה ששכבו שנים מיותמות היו נוקשות ומשום מה לחצו באזור אצבעות הרגלים והצפורניים. הכאב הלך וגבר עם כל צעד, מה שגרם לי לנסות להיות יצירתית ולקפל את אצבעות רגלי בתוך הנעליים, או לשנות את צורת ההליכה כך ששיווי המשקל יהיה על העקב והאצבעות לא תפגענה כלל  בקרקע. כך או כך מהר מאוד נתפסו לי שרירים שלא היו אמורים להפגע וכל ההליכה שלי נעשתה עקומה. כעת לא רק הציפורניים והאצבעות כאבו אלא כל הגוף כולו… אולם כל זה היה כאין וכאפס לנוכח סבלה של חברתי שהחלה לדדות כששלפוחיות נוראיות עטרו את כפות רגליה מיד בתחילת המסלול. היא הייתה אומללה ממש. כל צעד שלה מחץ שלפוחית אחת גדולה לכל אורך ורוחב כף הרגל.. וכך גם בכף הרגל השניה.  חששנו מכל פעם שחלצה את נעליה בהפסקות וחששנו יותר כשנאלצה לחזור ולנעול. כחצי ק"מ מאחורינו השתרך הג'יפ המאסף. זה שתפקידו לאסוף את הנושרות. לאט לאט השתנה מיקומינו בטור  והאטנו את התקדמותינו כשהג'יפ נושף בעורפנו. שלושתינו ידענו שהאופציה קיימת, וקורצת אבל מה יהיה על הדימוי העצמי שלנו? אם יש הגדרה מדוייקת למלכות המדבר זו בדיוק שתי חברותי. היה לי ברור שאם אחת מאיתנו תישבר ותחליט לסיים את המסע בג'יפ-שתי חברותיה תצטרפנה ולו רק כדי שלא תרגיש שזה כישלון אישי. וכך כשהידיעה הזו מלווה אותנו בלא שדיברנו על כך עזרנו זו לזו וסחבנו אישה את רעותה עד סוף המסלול. (וכמו שתיארה חברתי מדי פעם כשכאב השלפוחית עבר כל גבול-צעדת המוות של חנק'ה). חברתי, גיבורה שכמותה, הצליחה לסיים עם רפידות נוזלים מצפות את כפות רגליה וחברתנו האחרת, המלאכית, תומכת בנו מכל הכיוונים, מפנקת ומרפדת לנו את הכאבים בדאגתה ובאהבתה.

בדרך חזרה הביתה התפצלנו. כל אחת מאיתנו נסעה בנפרד לכיוון אחר. אני הצלחתי לתפוס טרמפ עם בחורה נחמדה שהגיעה בג'יפ למרתון לבדה ובמהלך היומיים ניסתה להתקרב לחבורתנו הקטנה. שעתיים של נסיעה משותפת גילו לי שהיא בעלת חברה גדולה בין לאומית. במהלך הנסיעה היא דאגה שיחכה לה מסג'יסט בבית כדי להרפות את השרירים הכואבים, וביררה מה בישלה לה השפית לשבת.

ירדתי בבית, מדדה בקושי את מעט המטרים שהיה עלי לגמוע, מנסה לאלתר פקודות מוח שיגרמו לרגלי לעשות פסיעות עם שרירים תפוסים. שעה קצרה לאחר מכן, עם רגליים מורמות, כוס קפה ביד ולאחר מקלחת אני מרגישה שוב את תחושת האושר מאתמול. ירדתי 2 קילו. עשיתי ריסטארט לגוף והבנתי שאני יכולה ללכת כל יום כמה קילומטרים ולהנות מזה. והכי חשוב הבנתי שיש אנשים שאין להם אפילו חברה אחת טובה שתצא איתם למסע שכזה.

קווים מתים חיים*

על השולחן למרגלות מסך המחשב רשימה. קשה להתחמק ממנה, וגם כשאני מישירה מבט במסך או מתעמקת בספר שממולי אני מודעת אליה, עוקבת אחרי באשר אלך, כמו עיניים של תמונת דיוקן טובה. במבטה הצידי הרשימה אומרת 'אני לא הולכת לשום מקום ואת לא תצליחי להתחמק ממני'. במקום הראשון ברשימה מאמר שהתחייבתי לסיים כבר לפני חצי שנה. השקעתי בו את מיטב מרצי ומאמצי ואת מרבית הקיץ. ועדיין אני לא מרוצה ממנו, הוא לא מדויק, משהו בו לא נכון. אני שמה לב שהעורכים של הקובץ כבר הפסיקו לדחוק בי 'מתי'. אולי התייאשו. אולי הם ממתינים לבואי בשבוע הבא לכנס הגדול בארצות הברית כדי שיוכלו לנזוף בי ישירות. במקום השני מאמר שמקורו בשיתוף פעולה עם אנגליקה, והוא תנאי מוקדם לשיתוף הפעולה הבא שלנו, בקשת הגרנט, שהיא בעצמה תנאי לתמיכה בסטודנטים ולפרוייקטים חשובים. אני מבטיחה לאנגליקה שאטפל בו, ולבי כבד עלי. מתי. במקום השלישי היה מאמר שצריך להתפרסם בכרך מיוחד בכתב העת החשוב ביותר בתחום, וכבוד גדול שפנו אלי, אבל בינתיים מקדים אותו מאמר לספר יובל לעמית-חבר, והנה הגיע הקו המת שלו, והמאמר ההוא נדחק למקום רביעי. ובמקום החמישי מאמר לספר שיצא בעקבות כנס שבו הרציתי לפני שנה, והיום הגיע מייל מנומס שמזכיר שהקו המת שלו בעוד חודש. כן, בטח.

כל ההתחייבויות הללו מתנדפות בפני ההתחייבות הדחופה מכולן: בעוד יומיים אני נוסעת לכנס, וההרצאה טרם כתובה. את ההכנה עשיתי. אני יודעת מה אני רוצה להגיד. אבל בכנסים שלנו קוראים את הדברים מן הכתב, ועוד לא הגעתי לזה.

אז היום אני בודקת את מפלס הלחץ, מבררת האם הטמפרטורה חמה מספיק כדי לבעבע ולתת לדברים להשפך מידי אל המקלדת. אני מתיישבת מול המסך ונותנת לאצבעות לרקוד על המקשים. הבת שלי מתקשרת לשאול איך מנקים שמיכת פוך, ואני מתוודה שאני באמצע כתיבה. יש לי בערך 10 עמודים לכתוב וכתבתי עמוד וחצי. 'לא אפריע' היא מבינה מיד, ומנתקת. אחרי מספר שעות אני מבשרת לה בווטסאפ 'שלושה וחצי'. 'עוד ששה וחצי', היא מעודדת, ומוסיפה: 'אני אוהבת שאת סופרת בחצאים'.

בחמישה וחצי עמודים מגיע אלי טלפון: SOS, אשתו של החבר צריכה לצאת לפגישה, ואין מי שישמור על החבר עד שהבת מגיעה מהצבא. אני נוטשת את העמדה מיד, סוגרת את המחשב ונוסעת לחבר. 'מה באת', הוא שואל, 'בייביסיטר?'. כן, אני עונה, זה מפריע לך? הוא מושך בכתפיו. הפנים שלו נוצצים מזיעה, העיניים כבויות, הרגל נעה בתזזיתיות. היא מטריפה אותי. אני רוצה להניח עליה יד, להפסיק את הרעד, להרגיע, אבל מתאפקת. 'כן', מודה החבר, 'מפריע לי. לא נעים לי שאתם צריכים לעצור את החיים ולבוא לשמור עלי'. אבל היית עושה אותו הדבר עבורנו? אני שואלת, והוא מהנהן בראש. אז זה מה יש, אני קובעת, כמו שאתה היית נותן מזמנך בשמחה, כך גם אנחנו. תלמד לקבל עזרה. וחוץ מזה, זו הזדמנות לדבר.

אני שואלת אם יעניין אותו לשמוע על מה ההרצאה שלי בכנס הבא עלינו לטובה. אני מסבירה לו שאני עוד צריכה לסיים לכתוב את ההרצאה, והוא מתפלא. בתחומים שלו זה לא נהוג, עדיף לדבר ולא לקרוא. זה רעיון טוב, הוא אומר, דווקא בגלל שכל כך קשה לי להתרכז. אני אתאמן בסיכום של הדברים שאת אומרת. העיניים שלו תלויות בי כשאני מדברת, אבל אני מרגישה שהן חלולות. לא, לא חלולות. אטומות. זה כמו שעוטפת אותו שמיכת פוך עבה בלתי נראית, ולמרות שהוא משתדל, מתאמץ ממש בכל כוחו, הדברים שלי מגיעים אליו עמומים וסתומים. הוא מצליח לחזור על התכנים בקווים כללים, אבל איבד את הקו המחבר ביניהם. למדתי משהו חדש, הוא אומר לי. למדתי שבתחום שלך צריך לקרוא מן הכתוב ולא לדבר.

כבר חצי שנה אני ככה, הוא אומר, והעיניים האטומות מתכסות לחלוחית. לא יודע איך לזוז. איך לצאת מזה. זו בדיוק הסיבה שבגללה אנחנו לא נותנים לו להשאר לבד. תרופות, שיחות וזמן, וזה בסוף יעבור, אבל צריך להיות איתו כשהוא עובר אחוז אימה בתוך הזוועה הסמיכה הזו שגזלה ממנו את החיות, את הרצון לחיות. בתוך הדיכאון.

בבית אני מתקשרת לקולגה שאמור להחליף אותי בשיעור בשבוע הבא, כשאהיה בכנס. שנים לימדנו שיעור ביחד, מגשרים בין הדיסציפלינות, מפצחים את השיטה, לומדים בזמן שמלמדים. יצרנו שפה משותפת שהגיעה לרמת דיוק מופלאה, כמו ריקוד מתוזמן היטב, מחדדים את הסכין בירך חברתה, מרימים זה לזו להנחתה. בשנים האחרונות נפסק שיתוף הפעולה מסיבות שאינן תלויות בנו, ואני מתגעגעת. שמע, אני אומרת לו, חשבתי על הספר המשותף שלנו. מדגדג לי באצבעות לכתוב אותו. אני מוכנה לעזוב הכל, ומיד כשאחזור מן הכנס נעבוד עליו ביחד. זה מה שאני באמת רוצה לעשות עכשיו.

• את הביטוי 'קוים מתים' אני חייבת לContouch שטבעה אותו. גאוני ממש. אני אימצתי.

Hey there, redman, Kristina Micotti

זרים ברכבת

שני זרים יושבים זה מול זו ברכבת. בואו נתעכב רגע על המילה 'זרים'. יותר משהם זרים זה לזו, הם זרים לארה"ב הגדולה ורחבת הידיים, לאוויר הקר שמכאיב כשנושמים אותו, לשבילי האוניברסיטה הקפואים החוצים את מרבדי השלג שמסתיר תחתיו את הדשא. באופן פרדוקסלי, הזרות המשותפת אינה מרחיקה ביניהם אלא דווקא מקרבת אותם, מסירה את המחסומים, מעלימה את השריון ששאר האנשים ברכבת עוטים גם כשאפיהם מפשירים והם מסירים את מעיליהם הכבדים ומתרווחים במושביהם. הזרות גורמת להם לעשות משהו שאף אמריקאי לא היה מעלה על דעתו לעשות- הם מדברים. הוא שואל אותה על הספר שהיא קוראת והיא מבררת מנין הוא ומה הוא לומד. לעתים רחוקות מאוד שני מבוגרים זרים מתחברים. הם נעשים חברים.

הוא אנדרו, הודי שבא להרוורד ללימודי דוקטורט על מלגת מצטיינים. די מהר הוא חווה משבר שאני מכנה סינדרום הרוורד, המשבר שפוקד את הסטודנטים באוניברסיטאות 'ליגת הקיסוס' שהיו הילדים המבריקים כל אחד ב'כפר' הקטן שלו. כשחברי האחוזון העליון יושבים בכיתה שכולם בה מצטיינים, הם מגלים פתאום שבין שאר המבריקים הם כבר לא פתית השלג הזוהר ביותר. הדימוי העצמי שלהם מתערער, והם צריכים להתאים מחדש את תפיסת העצמי שלהם למציאות החדשה. ולמרות הקשיים והמשבר שהוא עובר, כשאנדרו מדבר איתי על נושא הדוקטורט שלו אני רואה את האש הפנימית בוערת. די מהר אנחנו מאמצים אותו ואת מרגרט אשתו למעגל המשפחתי שלנו. עם מרגרט ההולנדית אין לי שום דבר משותף. בעבר התפרנסה מדוגמנות שיער, וכשהיא מספרת לי את זה אני ממקדת את מבטי בשיער הבלונדיני הארוך שלה ומנסה לדמיין אותה תחת ידי ספרים שמעצבים ממנו תסרוקות. אך בעת ההיא תקפה אותה איזו מחלה אוטואימונית שגרמה לה להתנפח, והיא מסתגרת בבית עם הפרי השחום הנחמד שנולד להם, קומר. הילדים שלי מתים על קומר הקטן, חמוד ומתוק ומשתף פעולה עם הניסיונות שלהם לעצב לו זנב מצעיף וללמד אותו לשיר בעברית. עם אנדרו, שנולד הינדי והתנצר יש לי ולשותף שיחות מענגות על היסטוריה צבאית, פילוסופיה, דתות ואמונה, כלכלה ופוליטיקה.

לשבועיים האחרונים שלנו בארצות הברית תכננו טיול משפחתי ארוך ברכב: לחזות בשחזור קרב גטיסברג, לבקר בארץ האמיש ובמבוך תירס, לגעת בפעמון החירות ולעלות על המתקנים בהרשי פארק. גרנו בבית שכור של משפחה שניסתה לעלות ארצה. בעלת הבית הייתה קריקטורה של אישה יהודיה מפונקת שעסקה בעיקר בתיחזוק הגוף שלה (ציפורניים- שיער- שיזוף מלאכותי) ובתיאום חברות שונות שתיפעלו את הבית שלה (רשימה חלקית: חֶברה שמנקה את הבית; חֶברה אחרת שמנקה חלונות בלבד; מנוי על פינוי שלג מהחניה ומשביל הגישה לבית; חֶברה שקוצרת את הדשא; חֶברה שבאה לנתק את הממטרות בסתיו ולחבר אותן מחדש באביב). היה ברור לנו שניסיון העליה לארץ הקטנה עם השפם יסתיים בהכרח בריצה מהירה חזרה לחיק החמים של הבית האמריקאי שלה ושירותיו הנלווים, ואכן עם תום החוזה בעלת הבית על משפחתה היו בדרך הביתה. היינו צריכים לפנות את הבית ערב הנסיעה, ולשם כך שכרנו יחידת איחסון לשמירת החפצים וכלי הבית שהצטברו לנו במשך השנתיים. חלק יישארו בארה"ב ויעברו לידי חברים שתכננו להגיע לאותה עיירה ליד בוסטון, וחלק יישלח לארץ. הייתי צריכה לארוז את הבית ולמיין את הדברים: מה שנחוץ לטיול יכנס לתיקים שיועמסו על גג האוטו; לארגן ארגזים לאיחסון ולסמן ארגזים למשלוח, ולהכין גם את המזוודות לטיסה לארץ. את כל זה היינו צריכים להספיק בלחץ של היום האחרון, כי היו לי עניינים לסגור גם באוניברסיטה, וכי ככה אנחנו.

בעלת הבית הגיעה הביתה במפתיע ערב לפני הפינוי. לזה לא ציפינו. הפה שלה נפער. בתחילה בדממה, ואחר כך במשפטים של כעס ויאוש מלווים בנפנוף ידיים. הייתי צריכה ממש לצעוק עליה שתרגע, שאנחנו לא אשמים שהיא באה ערב קודם, שתתאפק עם הטלפון לחברת הניקיון כי אם היא תרצה היא תמיד תוכל להזמין חברת ניקוי למחרת, שאנחנו מסוגלים לסדר את מה שנראה כמו בית שעברה בו סופה ולהחזיר לה אותו נקי ומסודר כמו שהתחייבנו. היה לנו לילה שלם להתארגן, ואנחנו טובים בלילות לבנים לחוצים כאלה, וגם הילדים היו מיומנים לגמרי בתרגול המשפחתי של הכנת מסדר ברגע האחרון וידעו להתגייס לעזרה בשעות חירום משפחתיות. ובתוך כל הארגזים והבגדים והרהיטים והנסיעות הלוך ושוב ליחידת האיחסון, הופיע אנדרו.

האינסטינקט הראשון שלי היה להגיד לו ללכת. אבל הבטתי בפניו הנפולים והאפורים והכנתי לו במקום כוס תה גדולה. אתה תדבר ואני אמשיך לארוז, הצעתי לו. אנדרו הגיע מתחנת המשטרה. אין לו לאן ללכת. האם הוא יכול לישון אצלנו? הם לא נותנים לו לחזור הביתה. אסור לו לראות את קומר. מרגרט הגישה נגדו צו הרחקה. נדרש זמן ומספר שאלות שלי עד שאנדרו הצליח להבהיר מה גרם לכל הסערה: הוא איים לרצוח אותה. אבל הוא לא התכוון, בוכה אנדרו, הוא לא באמת ירצח אותה, הוא לא אלים. זה רק דיבורים. הוא לא באמת. וכעת הוא איבד את הכל.

זכרון הלילה ההוא הוא בליל של איחסון ואיכסון, ארגזים ודמעות. אנדרו הבוכה והשבור גויס למאמץ ועזר לי לסחוב דברים מהבית לאוטו, מהאוטו ליחידת האיחסון. למחרת הגיעה בעלת הבית בשעה הנקובה, ובפעם השניה תוך 12 שעות ראיתי את הפה שלה נפער בהפתעה. עברנו חדר חדר, מהסלון הכחול לסלון הצהוב המנוילן וממנו לסלון הורוד. עלינו לקומת חדרי השינה וירדנו לקומת המרתף, והיא לא שמה לב לאורח ההודי שישב בשקט עם הילדים בחוץ אחרי ליל הסערה, לצד המכונית הארוזה לטיול הגדול. הסענו את אנדרו לתחנת הרכבת, איחלתי לו שיצליח לסדר איכשהו את הבלאגן שהם החיים שלו ונפרדנו.

אתמול קיבלתי ממנו מייל, אות חיים ראשון אחרי כל השנים הללו. שלום, כותב לי אנדרו. זוכרת אותי? מרגרט חזרה עם קומר להולנד. אנדרו חזר להודו. בהודו פגש אישה שוודית, ועבר איתה לשוודיה. כעת הוא חי בשוודיה, עוסק בפרוייקטים חינוכיים שונים. הוא בקשר עם קומר. לקומר יש ילד. לאמא של בת זוגו של קומר יש חבר חצי יהודי. בקיץ, כשביקרתי אותם, כותב לי אנדרו, הזכרתי אתכם. וידעתי שהגיע הזמן ליצור קשר. מצאתי אותך דרך האוניברסיטה.

אני מגגלת את שמו של אנדרו, ומגלה אותו באתרים שוודיים של יוגה ושל מיינדפולנס. בתמונות הוא יושב בישיבת לוטוס בהבעה שלווה, וקבוצה גדולה של שוודים נושאים את פניהם אליו.

Sean Gadoury, Nostalgia, 2016

ריח דבק ואורן*

תמונות של ההורים שלי מטקס סיום התיכון, תוכניה של ההצגה של סוף חטיבת הביניים שאני כתבתי על סטנסיל ואיירתי, הזמנה לחתונה שלי שעליה הוספתי ביד דברים אישיים, וברכה בחרוזים ליום ההולדת: חברתי נינה מנקה את הארון ושואלת אותי אם אני מעוניינת לבוא ולקחת. אני מעוניינת.

היא פותחת קלסר מצהיב ובוררת בין התמונות והדפים. פתאום היא מתעכבת על דף מתפורר. היד שלה שפותחת את הדף המקופל רועדת. בלי מילים היא מושיטה את ידה אלי ובה הדף והמילים המרשיעות שבו. הדף כתוב בלי שוליים בכלל, והוא חיבור שהיא כתבה בכיתה ח'. היא כתבה בעט כחול, והמורה העירה לה בעט אדום. המורה לחיבור תיקנה את המילים 'לקחתי החלטה' וכתבה במקומן בין השורות 'החלטתי' בצבע אדום. היא לא העירה מאומה על המשפט עצמו 'לקחתי החלטה להתאבד'. גם לא על התיאור המפורט איך נינה מתכוונת לחתוך את הורידים, לבלוע רעל וליתר בטחון לקחת את כל הכדורים שתמצא בבית, עם דגש על הנחישות שלה להצליח, כי אחרת היא תתויג 'מתוסבכת' וישלחו אותה לפסיכיאטר. רק בסוף החיבור העירה המורה שלוש הערות באדום: אין קשר לנושא החיבור. זהו תיאור ולא סיפור. אנא כתבי מחדש.

נינה ואני גרנו באותו רחוב, אני בקצה המרוחק והיא קרובה יותר לכביש הראשי. אני בדרך כלל איחרתי, ולכן רק לעיתים נדירות נפגשנו בדרך הלוך לבית הספר. אבל בדרך חזור יצאנו חבורה גדולה משערי 'המבצר' – מבנה חטיבת הביניים שאדריכל הזוי בנה בדגם של בית סוהר מהגיהנום מלבנים אדומות ובטון מזוין, ולו צריחים וחצר מסדרים ושער מסורג. בדרך היינו נפרדות מהחברות אחת אחרי השניה, עד שנשארנו רק נינה ואני. כמעט תמיד נינה הייתה מזמינה אותי אליה לארוחת הצהריים. מעבר לכביש שכנה חנות מכולת, והיינו עוצרות בה לקחת קופסה של טחינה ירקרקה, חמוצים שבעל הבית היה דולה בכף ארוכה מפחית ופיתות. את החשבון בעל המכולת היה רושם על הכרטיס של הוריה של נינה. אחר כך היינו עולות במעלית לדירת הפנטהאוז של נינה, והיא היתה שולפת את המפתח מהשרשרת שעל צוארה ופותחת את הדלת. במטבח המואר היינו קורעות פיסות פיתה וטובלות בטחינה, ישר מהקופסה באצבעות לפה, ומקנחות בחמוצים הפריכים. אני אהבתי את החופש הטוטאלי של נינה, לבוא וללכת כרצונה, לאכול כרצונה, לעשות כרצונה. אהבתי מאוד גם את הבית המרווח, את העובדה שנינה לא היתה צריכה לחלוק את החדר שלה עם אף אחות. הבית שלה לא דמה במאום לבית הצפוף שלי, ואי אפשר היה להשוות את המיטה הענקית והרכה שלה שאפשר היה לקפוץ עליה למיטת הנוער הצרה במסגרת העץ עם מזרן הספוג העטוף בבד משובץ שעליה אני ישנתי. היה לה אח גדול אחד שלמד בפנימיה ובחדר שלו במעלה המדרגות בדרך לגג הפנטהאוז היו תלויים שלטי כביש מעוינים עם משחקי מילים: beware of soft shoulders, ו: dangerous curves. אמא שלה היתה אישה עם תפקיד חשוב מאוד במערכת ממשלתית כלשהו, מאוד אחראית ובעלת ראייה רחבה של בעיות חברתיות לאומיות. אבא שלה עבד כמהנדס כלשהו באיזו חברה גדולה. הם אף פעם לא היו בבית כשחזרנו מבית הספר.

בוקר אחד ניגשה אלי נינה בבית הספר. 'תשבעי שלא תגלי לאף אחד את מה שאני עומדת לספר לך', היא אמרה, ואני נשבעתי. 'בלעתי הבוקר את כל הכדורים שמצאתי בבית', היא אמרה. ילדה בכיתה ח', הרגשתי משקולת של טון על כתפי. לא ידעתי מה לעשות, אבל ידעתי שאני לא יכולה לשתוק. שיתפתי בדברים ילדה נוספת, טילי. טילי ואני החלטנו שזה גדול עלינו, והלכנו וסיפרנו ליועצת.

כעת נינה משלימה עבורי את הסיפור. היועצת התקשרה לאמא שלה. הם זימנו את נינה למשרד. 'ספרי את האמת', אמרו לה. 'באמת לקחת כדורים, או שאת סתם אומרת? כי אם באמת לקחת נעזוב הכל, אמא לא תחזור לעבודה, ניסע איתך עכשיו לבית חולים ונעשה לך שטיפת קיבה'. נינה הכחישה הכל. הם לא נסעו לבית חולים, אמא של נינה חזרה לעבודה. אף אחד לא נזעק, אף אחד לא עשה דבר. אמא שלה לא דיברה איתה על הסיפור עד היום. הכדורים, שנינה אכן בלעה באותו בוקר, לא היו קטלניים. 'הרגשתי שקופה', אומרת נינה. 'אף אחד לא ראה אותי, כאילו לא הייתי קיימת ממילא.'

נינה מדברת ואני נרעדת. לאט אני מניחה את הדף הישן עם החיבור על השולחן שלידינו. מישהו צריך להגיד למורות לחיבור שילדה שכותבת על התאבדות בפרוטרוט קוראת לעזרה. מישהו צריך לומר ליועצת ולהורים מה עושים כשילדה אומרת שהיא בלעה כדורים. נינה מביטה בי במבט חודר. 'אני מבקשת סליחה', היא אומרת לי. 'אף פעם לא חשבתי מה הסיפור הזה עשה לך'.

*מתוך: סליחות, לאה גולדברג

Agata Wierzbicka

חתול, מפלצת או ילדה יפה

אמא של דבורה מתה, אני קוראת בהודעת המייל, והלב שלי מחסיר פעימה. לא שכחתי את קיילע, אמא של דבורה, שבכיתה דל"ת העבירה אותי חקירה צולבת כשהיא דוחקת אותי לפינה וגוהרת מעלי בכל גובהה, נעזרת בקול עמוק, שפם מרצד ושביס לבן. לא שכחתי איך הוציאה ממני הודאה על כך שבתה, דבורה, החברה הכי טובה שלי אז, קונה לי עוגת עלים וארטיק בננה מהכסף שהיא קיבלה לחוג חלילית שאליו הפסיקה ללכת. לא שכחתי את הפחד מעיני הפלדה האפורה עם הזיק המטורף כשאמרה לי לא לבוא יותר לדבורה, כי דבורה לא צריכה חברות; היא, אמא שלה, חברה שלה.

אני לא מתכוונת ללכת לשבעה. המשכתי להיות חברה של דבורה בבית הספר באותה שנה, אבל בכיתה ה"א כבר נסענו לאנגליה לשנה וכשחזרתי שוב לא היינו חברות, והמעגלים שבהם כל אחת מאיתנו הסתובבה לא נפגשו. ובכל זאת אני מתרצה כשנינה מתקשרת אלי ומבקשת שאצטרף אליה לביקור. כשהייתי באנגליה קיבלתי מכתב מדבורה. "הגיעה ילדה חדשה, עולה מארה"ב, לכיתה. קוראים לה נינה. אני מבקשת ממך רשות להיות חברה שלה", כתבה לי דבורה הנאמנה. נינה חזרה השנה אחרי עשרים וחמש שנה שחיה בארה"ב. אני אוהבת את הראש של נינה, ומפנה לי אחר צהרים כדי לנסוע ביחד איתה לשבעה. רווח כפול צפוי לי בנסיעה: גם בילוי זמן והדבקת פערים עם נינה, גם ניחום אבלים של דבורה, החברה הכי טובה שלי מכיתה דל"ת.

גם לנינה יש סיפורים על קיילע, אמא של דבורה. אבא של דבורה עבד ב'צים', והאמא מעולם לא עבדה. נינה יודעת לספר לי על אחות קטנה של דבורה, שנולדה אחרי שהקשר בינינו נותק. קיילע כבר היתה מבוגרת, והילדה נולדה עם תסמונת דאון. קיילע הקדישה את חייה לתינוקת, ולקחה אותה איתה לכל מקום, תמיד לבושה שמלה יפה וסרט תכלת מקשט את שערה הבהיר. האחות עם תסמונת הדאון נפטרה בגיל צעיר מאוד מסיבוכים בריאותיים שמאפיינים את מי שנולד עם הכרומוזום העודף.

לא הייתי מזהה את דבורה בחיים. מילדה גבוהה עם עיניים אפורות ושתי צמות שחורות ארוכות היא הפכה לאישה כבדת גוף בעלת עודף משקל, פנים בצקיות וחיוורות וכיסוי ראש מרושל. רק העיניים מאחורי מסגרות המשקפיים מזכירות במשהו את הילדה ההיא מכיתה דל"ת, אבל כל משפט שלה מסתיים ב'ברוך השם', מלווה באנחה. אופפת אותה אווירה של דוסיות יאכנעית, והמבט שלי נודד לתמונת אמא שלה, קיילע, שמוצבת על שולחן בכניסה לצד מחברת זכרונות פתוחה שבה אמורים המבקרים לרשום דברי ניחומים. אין לי זכרונות טובים מקיילע. למה קראו לה קיילע, אני נאחזת בקש, לקיים מצוות הסחת הדעת בשבעה. אם לא בשביל דבורה, אז בשבילי. אמא שלי נולדה בהונגריה, מסבירה דבורה, ואסור היה אז לתת שם שלא מופיע ברשימת השמות ההונגרים. אז קראו לה קיילע. אחר כך באה מלחמת העולם השניה. להונגריה הגיעה המלחמה רק ב 1944, והנאצים היו כבר מיומנים מאוד במלאכת הרצח של היהודים. דבורה מספרת, ורואים שהיא סיפרה את הסיפור הזה כבר פעמים רבות. ההורים של קיילע נרצחו, אבל את קיילע שהייתה אז בת 4 לקחו השכנים, זוג ערירי חסר ילדים. הם החביאו אותה בארון במטבח ואסור היה לה לזוז כל היום. כדי שלא תצא מהארון הציבו כלב מחוצה לו. בערב היו מוציאים את הילדה מהארון ונותנים לה ללכת על המיטה, כדי שהשכנים לא ישמעו את טפיפות הרגליים הקטנות על הרצפה. וככה כל יום. אני בוהה בתמונה של קיילע. הזיק המטורף בעיניים לא נקלט בעין המצלמה. קיילע נראית בתמונה כמו אישה זקנה רגילה ומאוזנת, סבתא שחיה עם ביתה דבורה ומשפחתה עד שליבה פסק מפעום. היא היתה צלולה עד הרגע האחרון, מגלה לי דבורה.

Sofia Bonati

אמרו שפעם היה כאן חלום נהדר

אחרי יום עבודה מלא, מקלחת והחלפת בגדים, לפני שאני יוצאת מן הבית אני בוחרת כרטיס ברכה יפה במיוחד, עם יצירה שמשקפת את השמחה שלנו להשתתף בחיבור הפנטסטי הזה בין שני אנשים. הצ'ק נרשם בחופזה, אבל על הברכה אני מתעכבת. ביני ובין השותף זו אני שאחראית על המתנות לחתונה. מה מתנות; צ'ק מן הסתם, אבל אני תמיד מתעקשת להכניס אותו לפחות בין דפיו של כרטיס ברכה מושקע, ולחבר ברכה אישית, כי פעם היינו חושבים הרבה על המתנה, ומעולם לא הבאנו מתנות גנריות 'סיפולוקסיות', והיום זה מה שנשאר. בן אהוב ויקר של חברים טובים מתחתן, החתונה מתחילה עוד רבע שעה במושב אי שם בלב הארץ, בני המשפחה האחרים יגיעו לשם בכוחות עצמם, זה רק אני ווייז יוצאים לדרך. נאחר, והרבה, אבל נגיע. אלה החברים הכי קרובים לנו, הילדים שלנו חברים של הילדים שלהם, חשוב לי להגיע.

בחוץ כבר לילה מלא. אני בתוך פקק מהגיהנום, רואה את הבטריה הקטנה והירוקה שבמסך הפלאפון אוזלת נוזלת כאילו היא מסננת מלאת חורים, והנה גם נורת הדלק מאירה, לא שמתי לב מתי היא נדלקה. תחנת הדלק הקרובה דורשת סטייה הגונה מהדרך, אבל אין ברירה אלא אם אני רוצה למצוא את עצמי בצד הדרך עם מיכל ריק לגמרי. מתעלמת מהוראות האישה מווייז ששבה ומפצירה בי לפנות שמאלה ושוב שמאלה ולחזור למוטב אני נוסעת לתחנה. נימת ההיסטריה הברורה המתלווה לדבריה מדומיינת לגמרי, אבל בכניסה לתחנה כשבחוץ כבר לילה מלא, אני ממש מרגישה את מימד הזמן מתכווץ מסביבי, איזו יד אימתנית גדולה ועיקשת נושפת בעורפי, ואני ממהרת להכניס את פיית התדלוק לפתח.

וויז לוקחת אותי למחלף בעל אלף זרועות, והנה הכניסה למושב. אני מגיעה לחניון של גן האירועים ושומעת מרחוק את ברכות החופה 'קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה'. אני מחייכת. שלוש שעות מאוחר יותר מהשעה שצויינה בהזמנה ורק עכשיו החופה. אני רצה לכניסה. חולפת על פני שולחן קבלת הפנים, לא רוצה לפספס את מה שנשאר מהטקס. הנה הקופה, נראית כמו תיבת דואר אדומה, ואני מתלבטת אם קודם לפגוש את השותף, מחליטה שלא, אין טעם לשוב אחר כך לכניסה ואין סיכוי שהוא רשם צ'ק בעצמו. שולפת את המעטפה, ומשלשלת אותה בחריץ, שומעת את החבטה הרכה כשהיא פוגעת בערימת המעטפות שכבר מצטופפות בפנים. אני מתקרבת לאזור החופה. מוזר. בינתיים עוד לא פגשתי אף אחד שאני מכירה, כולם מהצד של הכלה? על הבימה המוגבהת עומדים החתן והכלה והרב עדיין מדבר על הערב המיוחד הזה. רב? הורי החתן ספרו לנו שהזוג בחר בחתונה שוויונית, לא סטנדרטית. אני קולטת: זה לא החתן הנכון, לא הכלה הנכונה, לא החתונה הנכונה.

רצה לקבלה, תוך שיחה מהירה עם השותף על האחוזים האחרונים של הבטריה. החתונה באותו מושב, אבל לא בגן אירועים מתוקתק שכל מנה בו עולה כמו נופש הכל כלול בקפריסין, אלא בשדה בין פרדסים שדרך עפר מאובקת מובילה אליו. לא שמת לב שבהזמנה אמרו לבוא עם נעלי הליכה נוחות? בשלב זה אני עדיין מנסה להשיב מלחמה. אני פונה בנימוס לאנשי הגן, מבקשת להשיב לי את מעטפתי, מתלוצצת איתם, כן, אני ההיא ששלשלה מעטפה בחתונה הלא נכונה. יש מצב לפתוח עבורי את התיבה, שאוכל להמשיך הלאה? אבל המפתח לתיבה אצל המשפחה החוגגת, וצריך לחכות עד תום החופה. אני ממתינה. הסבלנות ממני והלאה, אבל גם החופה המרובעת בעולם בסוף נגמרת, והחוגגים חולפים על פני בדרך לשולחנות. פה כולם עם נעליים חגיגיות, עקבים לנשים, נעליים מצוחצחות ומבריקות לגברים. בעל הבית ניגש אלי עם האבא של החתן. אי אפשר לפתוח את התיבה, מתעקש האבא של החתן, הוא החליט וקבע שצריך לחכות עד שהכל יגמר ולפתוח בנוכחות קצין ביטחון. שמע, אני אומרת לאבא, איש בגילי, קרח, חליפה מהוגנת, אם הייתי צריכה להמר – בנקאי, או עורך דין – הנואשות כבר מטפסת לי בגרון. אני לא רוצה לקלקל לך את הערב, אבל אני מתחננת. תעמוד לידי, תראה שאני שולפת את המעטפה שלי בלבד, מבטיחה לא לקחת אף מעטפה אחרת. הוא לא צוחק ולא מוותר, סמור כולו הוא נועץ ציפורניו בעץ שעליו הוא טיפס בעצמו.

בשלב הזה אני חווה פתאום הארה. אני רואה את התמונה מבחוץ, את האבא של החתן הלא נכון, את התיבה הנעולה ואותי, עם החימה העולה בי כמו חלב רותח שעומד לגלוש. אני מזהה את התחושה היטב. אני בחלום חוזר שבו אני צריכה להיות במקום מסוים – הרצאה, פגישה, שיעור ראשון, ולא מספיקה. לא מגיעה. תקועה על אוטובוס שלא מתקדם, נחלצת מהאוטובוס ורצה רצה רצה והאוויר סביבי ס-מ-י-ך וכבד ובלתי עביר, לא משנה כמה אנסה למהר, כמה מאמץ אדירים אשקיע לא אתקדם ולא אגיע. כשאני כבר מגיעה כולם כבר מזמן הלכו, ורק החתולים מאכלסים את המסדרונות הריקים.

בנקודה הזו אני פשוט מסתובבת וסוערת אל מחוץ לגן האירועים הלא נכון, בלי להשחית עוד מילה אחת מיותרת על האבא הבוק והעקשן ומנהל האתר עם ההבעה הזו של
'רק-אל-תעשי-לנו-סצינה'. אני נושמת נשימות עמוקות בניסיון לבלוע את הדמעות. הבטריה
בפלאפון שלי מרימה ידיים וגוועת בקול זמזום אחרון. אני עומדת לבד בחושך על כביש
הגישה לגן האירועים, ממתינה לשותף שיבוא לאסוף אותי. על ענף של עץ פיקוס ענק עומדת
תנשמת בהירה, מישירה אלי מבט, קורצת לי ועפה הלאה. מכונית שטח נעצרת לידי. השותף
וחבר הגיעו. הם פורצים בצחוק בכל פעם שהם מזכירים את המעטפה האבודה ומעירים שאם
שילמתי לפחות הייתי צריכה לאכול שם, כי האוכל 'אצלנו' כבר נגמר. אני מביטה בהם
ומסיקה שלפחות האלכוהול בחתונה בשדה השלף הקצור בין הפרדסים על רמה גבוהה. כשאנחנו מתקרבים לאירוע האמיתי של החברים בערך ארבע שעות אחרי שהתחיל אני רואה מזווית העין חיה חוצה את הכביש במהירות לאור הפנסים. לרגע חשבתי שזה ארנב לבן נושא מעטפה, אבל זה היה בבירור שועל.

While you were sleeping, Su Blackwell

שיקרתי

שבוע ימים לפני הכנס הבינלאומי שאני מארגנת וההרצאה עדיין לא כתובה. אני
יודעת מה אני רוצה לומר, אבל הכתיבה עצמה תובענית והיא משפיעה גם על התכנים ולא רק
על ארגון החומר. יותר משזה כנס זו סדנה, סיעור מוחות בינלאומי בנושא מוגדר היטב עם
טובי החוקרים. אני המארגנת ולכן אני משתדלת להקצות זמן ארוך יחסית להרצאה של כל
משתתף ולדיון שאחריה. מאסתי בכנסים שבהם זמן ההרצאה הקצוב קצר מדי ומטיל משטר
אימים על המרצה. חמש דקות לפני סוף הזמן כבר מתרה יושב הראש שהנה הנה זמנך אזל,
עבר, ואת עוצרת, קו המחשבה ניתק, אוספת את עצמך ומשתדלת לסיים את הרעיון, ובדיוק
כשחזרת לרצף הוא עוצר אותך שנית, יש לך עוד שלוש דקות; עוד דקה לסיום. והרי
תיזמנתי את הדברים מראש, אני לא אגזול מזמנו של מרצה אחר. הדיון בדרך כלל נקודתי,
ואין קשר של ממש בין הדברים שנושאים הדוברים השונים. לא הפעם, החלטתי. אני יודעת
שיהיה כנס טוב, אלא שההרצאה עדיין לא כתובה.

אני מביטה ביומן, מקצה לי זמני כתיבה. הכתיבה איננה אוטומטית, וצריך להשאיר שוליים רחבים גם להבהרת העניין וגם לברור עניינים שיעלו במהלך הכתיבה, ולבסוף לחידוד וליטוש והכנת מצגת. אני נאנחת. תוך כדי השבוע הבא אני צריכה לתת שתי הרצאות נוספות, לא מדעיות, ולהשתתף בישיבה חשובה שנקבעה זמן רב מראש. אני מגרשת מהראש את המחשבה על פסח. יהיה בסדר.

יום ד'

אחותי מתקשרת. אבא מרגיש לא טוב והיא לוקחת אותו לבית חולים. מישהו צריך להשאר עם אמא. במדינת ההורים שאחותי מנהלת אני קו הביצורים השני. שני האחים האחרים גרים במרחקים, והם יגיעו רק בהתראה ארוכה יותר. אני עוזבת הכל ונוסעת להורים. אבא שלי נשאר להשגחה בבית החולים, ואחותי נשארת איתו. אמא שלי מכינה לנו טוסטים. כשהם קופצים היא מניחה את הפרוסות על צלחת. אחרי רגע היא שמה אותן שנית בטוסטר. אני לא אומרת דבר עד שהיא רוצה לשוב ולשים את הפרוסות בטוסטר בשלישית. אני עוצרת אותה גם כשהיא עומדת לשים ממתיק בפעם השניה בספל הקפה שהיא מכינה. אני מותחת סדינים על מיטת הנוער בחדר הילדות שלי. ציורי הקיר שציירתי אי אז הם המראה האחרון שאני רואה לפני שאני עוצמת עיניים ונותנת לשינה לעטוף אותי. למחרת מגיע אחי להחלפת משמרות.

יום ה'

אחותי מתקשרת. יש ועדת ערר בביטוח לאומי. המנוולים שלחו אחות לאמא שלי. 'את מתלבשת לבד?' היא שואלת ואמא שלי אומרת שכן. 'מי מכין את האוכל?' שואלת האחות, ואמא שלי אומרת שהיא מכינה. 'את מתרחצת לבד?' היא מבקשת לדעת, ואמא שלי אומרת שכן, ודאי. האחות כותבת חוות דעה. אמא שלי עצמאית לדעתה ולא זקוקה לעזרה בטיפול. אחותי נאנחת. היא לא היתה שם בביקור האחות ולא אמרה לה שאי אפשר להשאיר את אמא שלי רגע אחד לבד. שאמא שלי לא תכין אוכל ולא תאכל אם לא יאמרו לה, שהיא משאירה את הגז דולק, שהיא שוכחת לקחת תרופות, שהיא לא מחליפה בגדים ולא מתרחצת אם לא אומרים לה. שהיא לא יכולה לצאת לבד מהבית כי כבר הלכה לאיבוד פעמיים, שוכחת היכן היא גרה. אחותי שואלת אם אני יכולה לבוא איתה לוועדה. אני נוסעת, מודעת לכך שאחותי מבקשת רק כשבאמת צריך. בוועדה שני רופאים, רוסי ודתי. אנחנו מגישים להם חוות דעה יסודית של רופאה גריאטרית שפגשה את אמא שלי, ועונים על שאלות. הם נשמעים אמפתיים, אבל לך תדע. התשובה תגיע בדואר. טוב שבאת, אומרת אחותי, את הרבה יותר טובה ממני בדיבורים.
יום ו'

את זוכרת שאנחנו השבת אצל חברים? שואל השותף. שכחתי. היום אנחנו באזכרה לבת של חברים שנפטרה לפני מספר שנים. זה לא ארוע שאני יכולה או רוצה לוותר עליו. אחותי הגדולה שולחת בווטסאפ הודעה סתומה: ברוך דיין אמת. אני מבינה שאמא של בעלה נפטרה. להלוויה לא אוכל להגיע. אבל לשבעה.

באזכרה אני פוגשת את הילדים של החברים שהזמינו אותנו לשבת. תהיו בבית בשבת, אני מבררת והבעת הפנים שלהם מעידה שהם לא יודעים שאנחנו מגיעים. השותף מתקשר לחבר שהזמין לברר מה קורה. הם לא בבית, אי שם בארץ בטיול. החבר לא מתבלבל ומיד אומר שכן, בטח שהוא זוכר, אבל אני שומעת ברקע את זעקות המחאה של האישה המופתעת. השותף מתעלם גם מהניסיון שלי לומר לו עזוב, בוא נוותר, תהיה לי שבת כתיבה. הוא מדבר עם האישה: נבוא קומפלט, כולל האוכל. אנחנו חוזרים הביתה. בשעות שעד הנסיעה הבית מתמלא בריחות תבשיל אוסו בוקו במלוחיה, ואני מתכנסת למיטה, מתמודדת עם ביקור של מיגרנה.

שבת

אולי זו הדרך הטובה ביותר להתארח, אנחנו מתלוצצים עם החברים. בלי להתכונן יותר מדי, בלי טררם. אני שמחה שבאנו. החבר קיבל מישרה חשובה, ואנחנו חוגגים את טקס המעבר. אני דוחה את המחשבה על ההרצאה. יהיה בסדר. במוצאי שבת אני נוסעת לנחם את האבלים. אני אוהבת את הגיס הזה, והנפטרת, אמו, ניצולת אושוויץ שהלכה בצעדת המוות עם רגל שבורה, היתה חביבה עלי. בין סיפורים על הנפטרת ואיך הבריחה נשק כשהיתה חברה במחתרת, ואיך ניהלה מסעדה כשעלתה לארץ שבה אכל פול ניומן וכל צוות הסרט 'אקסודוס' גפילטעפיש וטשולנט, פושטים על הבית קבוצת חסידי גור, קרובי משפחה, והאבלים מתפצלים לעזרת נשים ועזרת גברים. אני יוצאת עם אחותי הגדולה החוצה. חסיד גור עטור כובע פרווה גבוה עומד בחוץ על שביל הגישה לבית, מעשן את מנת הניקוטין של מוצאי שבת ופולט נפיחה רמה. אחותי ואני פורצות בצחוק חסר מעצורים.

יום א'

אני מתחילה בארגון החומר ובכתיבה. בערב יש לי הרצאה מתוכננת מראש שגם אותה צריך להכין, אבל קטן עלי. אני מארגנת את המצגת. אולי ההרצאה לכנס לא תהיה מלוטשת דיה, אבל אבני הגוויל הבסיסיות שמהן אני מכינה אותה מחכות לי בערמה בפינה, אני צריכה לבסס את האדמה ולצרף את האבנים זו לזו למבנה יציב גם בלי אבני גזית מלוטשות. ובלבד שהכל ילך כשורה, שלא אתבזה, שלא אאלץ לאחוז בקרנות המזבח, לחפש מחסה.

יום ב'

אני עובדת במרץ. השעון מתקדם ואני צריכה לצאת לישיבה החשובה שנקבעה זמן רב מראש. אני כועסת על עצמי, למה אני לוקחת על עצמי את הדברים האלה, למה הסכמתי. כי חשוב, כי מחמיא שפנו אלי, כי אני אישה ולא יודעת לסרב. אבל מי קובע ישיבה של 5 שעות(!) שבוע לפני פסח, ישיבה שאני צריכה עכשיו לנסוע אליה ולבזבז עוד שעה בדרכים. אני גם לא מוכנה לישיבה, לא עשיתי 'שיעורי בית', שאותם אני עצמי קבעתי בישיבה האחרונה. אני נאנחת, אבל מחליפה בגדים ונועלת נעלים בכוח, תוך שאני כותבת עוד משפט של ההרצאה. כל עצם בגוף שלי מתנגדת לעזוב עכשיו כשתהליך הכתיבה רץ, המנועים בוערים אחרי ההתנעה הארוכה, למה הסכמתי. ליד הדלת של הבית אני מביטה בטלפון שאני אוחזת בידי, חושבת להתקשר כדי לוודא שאכן הישיבה מתקיימת, מי יודע, אולי יקרה נס והיא התבטלה ואין צורך לנסוע לשווא. אני מתקשרת למארגנת, שואלת אם הישיבה מתקיימת. היא מתקיימת, ובזמן. בפליאה גמורה אני שומעת את עצמי אומרת: מאוד מצטערת, תראי, לא אוכל להגיע. אמא של גיסי נפטרה. הקול מעבר לקו מיד מנחם, זה לא דבר שאפשר לדעת מראש, נשלח לך את הפרוטוקול, שלא תדעו. אני מנתקת. שוטף אותי גל הקלה אמיתי ממש, ואני מנתרת במקום עליזה וקלילה, מרגישה איך הוא סוחף אותי לחוף מבטחים.

Mitchell Grafton

דלתות נפתחות מעצמן

חברה שלי מתקשרת. היא מבקשת להתייעץ. פנה אליה מישהו מהאוניברסיטה, אמר
שכבר חיבר ספרים ושהוא כותב כעת ספר שבו הוא מבקש להזכיר את אביה בשמו. מדובר ברומן פיקטיבי, אבל אביה יופיע בו בשמו ובדמותו האמיתית, והוא מבטיח לכתוב רק טובות. האם אני
מכירה את האיש ומה דעתי.

הרבה לפני שהכרתי אותה, הכרתי את אביה, פרופסור בכיר בתחום, שניהל אצלו בבית סמינר אגדי. בפעם הראשונה שהגעתי אליו, נוסעת באוטובוס לבית בשכונה הותיקה עם העצים גבוהי הצמרת, התנהל דיון נרחב בשאלה היכן עלי לשבת. התברר שזו סוגיה רבת משמעות, שכן לכל משתתף בסמינר היה מקום קבוע שנשמר לו במשך שנים. כל מפגש סמינר אצלו בבית נפתח בהגשת העוגה, עוגת שמרים גבינה או שמרים פרג, מונחת מהבילה ומעלת ניחוח אלוהי על מגש חרסינה עדין ומוארך, וסכין כסף מסוגננת לצידה. העוגה, שנאפתה על ידי אשתו עדינת המבט של הפרופסור, הוגשה תמיד לצד קנקן התה. התה היה תמיד ארל גריי משובח שנמזג ברוב טקס לספלי חרסינה דקיקים, והחלב הוגש בקנקן נפרד. טקס שתיית התה וחיתוך העוגה וגם הסמול טוק של אבא שלה רק הגבירו את המתח שכולנו חשנו לקראת המערכה העיקרית. בבת אחת הוא היה נעשה ענייני, מסיט את עיניו משולחן התקרובת אל הספרים שהקיפו את חדר האירוח סביב סביב, ופונה בשאלה לאחד המשתתפים. עם הינתן האות היינו צוללים בקפיצת ראש לתוך השיעור, שהרחק מכתלי האוניברסיטה יכול היה להמשך גם שלוש שעות או יותר. איש לא העז להתלונן על משך השיעור. כל שעה פנויה במהלך השבוע הקדשתי להכנת הסמינר, שהרי אי אפשר היה לדעת כמה זמן יארך ומתי יסתיים. הוא היה מסתיים באבחה אחת, כשם שהחל, במבטו של הפרופסור ששב לנצנץ בעליצות ולא בחומרה מאחורי משקפיים, ובהשבה מסודרת של הספרים למקומם על המדפים העמוסים. אנחנו היינו מקפלים את הדפים ומניחים אותם בחזרה בתיק באנחה, אוספים את המעילים שהמתינו לנו על מתלה עץ מיוחד בכניסה לבית, ונדחקים לחדר המדרגות האפלולי בדרך החוצה. היינו אכן חברים בכת סודית, שחבריה נפוצו בינתיים לארבע כנפות העולם.

את הבת שלו פגשתי באחת משנות השבתון שלי, פרופסור באוניברסיטה זרה. ליוויתי
אותה כשנפטר, בוכה על לכתו החפוזה אבל שמחה שלא חלה באחת מאותן מחלות מנוולות
שמוצצות את לשד החיים באיטיות מטריפה. ליוויתי אותה גם כשאמה נפטרה, זמן קצר אחר
כך, ממחלה ממאירה ומהירה. כשבאתי לבקר את האם בימיה האחרונים היא ניצלה הזדמנות
כששתינו היינו לבד בחדר, ואחזה בידי כשרכנתי לנשק לפניה לפני לכתי. מגע ידה היה
כמו קלף עתיק, יבש ומשיי. 'תשגיחי עליה', לחשה לי האם, ואני הנהנתי בהסכמה, מבינה
למה היא מתכוונת למרות שהבת גדולה ממני בשנים אחדות. יש בה משהו תמים ובלתי מצוי
אצל נשים בגיל שלה, מפתיע את מי שמכיר את חריפותה השכלית.

אני בכורתה של הכהנת הגדולה; הסופר המדובר הוא צעיר "בניה" האקדמיים, וכדרכם של מז'יניקים, אהוב עליה במיוחד. בביקור האחרון שלי בביתה הראתה לי את ספרו האחרון, לא הספר המקצועי, אלא ספר פרוזה שיצא לאור בהוצאה מכובדת, והסכימה להשאיל לי אותו לקריאה. איך הוא? אני שואלת את הכהנת, כשאני פותחת את עטיפת הספר וקוראת את ההקדשה האישית הנלהבת הרשומה בכתב ידו בזוית השמאלית של העמוד הראשון. היא משתתקת, מחפשת אחר מילים. אני מתבוננת בה בהפתעה, זו איננה תגובה רגילה אצל הכהנת הנחרצת. לא הייתי מזהה שזה ספר שלו על פי הכתיבה, היא אומרת ואני מרגישה מנימת קולה שלא כדאי לשאול עוד, ולוקחת איתי את הספר. הוא כאן, על השידה ליד מיטתי, ממתין לקריאה,
אני מספרת לחברה.

אז השבת אני מתכנסת לי לתוך עלילת הספר, נזכרת למה אני שונאת לקרוא ספרים של אנשים שאני מכירה. הספר כתוב בגוף ראשון, ושמו של הגיבור דומה להפליא לשמו של המחבר. הוא נתן לו אותו עיסוק, אותה חזות, אותו חיתוך דיבור. לא הכל זהה כמובן, אבל קשה לי להתנער מתחושה בלתי נעימה שלא רק שם הגיבור הספרותי דומה, גם התוכן הבדיוני נוגע במוכר, ותיאורים אחדים מותירים אותי בתחושה בלתי נעימה, כאילו נפערו בפני דלתות שלא ביקשתי לפתוח לתהום נשמתו. הגיבור מספר על המנְחָה שלו, שהוא מכנה בשם זר, אלא שכל מה שהוא מספר עליה מוכר לי היטב. הוא מדבר על מרצה אחר שאותו הוא מזכיר בשמו האמיתי, וגם המזכירה של המחלקה נקראת בשמה. אני תוהה מדוע לא יכול היה לנסות להסוות טוב יותר את מקורות השראתו, ואולי לא רצה או לא טרח. אני מרגישה צורך להתרחץ אחרי הקריאה, לשטוף מעלי את התחושה שזוחלת לי על העור. אני מבינה את שתיקתה הבלתי אופיינית של הכהנת הגדולה כששאלתי אותה על הספר, את ברירת המילים הזהירה.

הספר מציב מולי מראה ברורה, מדוע לא אוכל כנראה לכתוב סיפור בדיוני,
ואמשיך לחבר מאמרים מקצועיים שייקראו על ידי קומץ אנשים. אדם קרוב אצל עצמו, ורק
בודדים יכולים לצלול לעולם אחר ולשוב לפני המים עם יצירה בדיונית מהימנה. כל משפט
שלי, כל פיסקה, פוסט, סיפור או מכתב, הם אני. אולי אני לא מספיק אמיצה להחשף ככה,
ערום ועריה על כל כתמי ופגמי, קפלי וקמטי לפני העולם כולו. אולי אני לא מספיק
חצופה כדי לחשוף ככה את הקרובים אלי, ואת יחסי אליהם ומחשבותי עליהם. גם בכתיבתי
כאן אני שוקלת מילים, נרעדת מהמחשבה שהקרובים אלי יזהו את עצמם בכתיבה שלי, מתנחמת
בשוליות של האתר הגווע הזה. אז אני מסיימת את הפוסט וחוזרת לכתוב את ההרצאה הבאה
שנושפת בעורפי, בכנס המתרגש לבוא עלינו בעוד שבועות מספר.

Cai Guo-Qiang, Sky Ladder, 2015

האורח המושלם

'תומס נמצא בארץ', אני מדווחת לשותף, 'להזמין אותו אלינו?' בו זמנית המבט של כל אחד משנינו זולג לברדק הנוראי שהצטבר בחלל המרכזי של הבית. פינת הארגזים-שטרם-פונו לא הצטמקה מאז הצטרפו אלינו הבת ומשפחתה. אדרבה, דומה שהחפצים הללו מתרבים בשיטה וגטטיבית סודית, או ששואב האבק שמעלה אבק בעצמו אכן מזדווג בלילה כשאיש אינו רואה עם קורות המתכת של מתקן המתלה שחלקיו חסרים, ויחד הם יולדים את ערימת הבגדים שלא היתה שם לפני כן. אנחנו בשלב הזה של החיים שבו המקום שלנו הוא מוקד ההארחה של הילדים מזה ושל ההורים המזדקנים מזה, האקסיס מונדי, טבור המשפחה, המקום אליו עולים דרי מטה ופוגשים את דרי מעלה. המעמד מחייב, אין לאן לברוח, ואולי אנחנו גם לא רוצים. בסוכות יגיעו אלינו כולם, ואני והשותף חושבים באותו אופן על המשימה הקולוסאלית העומדת על הפרק. המבט שלנו חוזר ונפגש, והראשים מהנהנים זה לזה: כן. נזמין את תומס ליום שישי בצהרים. אנחנו עובדים הכי טוב בשיטת ההכבדה – רק לחץ חיצוני חריג ביום ו' יוביל לתוצאות משביעות רצון ביום א'. תומס הופך לשלב הכרחי בתוכנית הכן את ביתך לסוכות.

תומס הוא חוקר גרמני שפרש מהאקדמיה והוא עובד בשירות ממשלתו בארצות
אקזוטיות באפריקה ובפקיסטן. הוא דובר עברית במבטא גרמני כבד, אנגלית מושלמת ועוד
כחצי תריסר שפות, ונראה כמו דמות מספר של ג'ון לה-קארה או, מוטב, של גרהם גרין. בכל פעם שהוא מגיע הוא מביא לי מטפחת מתנפנפת ממשי מצויר ביד, או מבד כותנה הודי ומזהיר אותי לכבס ביד כי הצבע יורד. אני מודה לו בהתלהבות, ומצרפת את המטפחת למגירת המטפחות התופחת. אולי יום אחד כשאחזור בתשובה, או כשאופנת דמלזה תחזור יהיה להן שימוש. בינתיים הן משרתות את הנכדות שלי שעבורן מטפחת היא חומר גלם נפלא לתחפושות אקזוטיות. אני מזכירה לתומס את הכתובת שלנו, אך מזהירה אותו שממילא ווייז לא יעזור בסימטאות הכפר, ושכשיגיע לכביש הכניסה שיצלצל ואכוון אותו אלינו.

ביום שישי אני נכנסת לקצב. מזיזה את כני העציצים במרפסת ומטאטאת את האדמה שנאספה מתחתם; אוספת את צעצועי הילדים וממיינת אותם; מפנה את ערמות החפצים שהצטברו על השולחן. השותף מעביר את הארגזים לחדר, מדגים אמת נצחית שנשים מסדרות על ידי מיון וגברים על ידי הזזה של הערמות מפינה אחת לאחרת. איים של סדר מתחילים לעלות מבין הערמות, ואני מעיפה מבט בשעון: אמרנו לתומס לבוא בשעה אחת. עוד שעה. אני מגבירה את הקצב ונעה בכמעט ריצה בין הסלון לחדרים, חפצים שונים בידי. עוד 50 דקות. עוד חצי שעה. באחת בדיוק הטלפון שלי מצלצל. אני מסיטה קווצת שערות ממצחי המזיע ונאנחת. חסרה לי בדיוק חצי שעה כדי להתארגן על עצמי ועל הסלט שאני אמורה להכין, אבל גרמני זה גרמני. אני עונה לטלפון. 'אני כל כך מתנצל', אומר תומס במבטא הכבד שלו, 'אני שונא לאחר אבל התנועה
הפתיעה אותי לגמרי, פקקים בכל מקום. אגיע רק בעוד שלושים דקות.'

Naomi Haverland, Hello, My Name is Awsome, 2014