אדרנלין

אדרנלין הוא הסם שלי. אני עוברת מהופעה להופעה, באוניברסיטה, במשפחה,
בפורומים ציבוריים שונים. הזמן יחסי. הוא חולף במשק כנפיים הטופח על פני כשאני
חוצה עוד קו גמר, לא עוצרת, ממשיכה למירוץ הבא. בתור הדוברת הראשית בברית אני
מקבלת מידע מוקדם על שמות התאומים, רק אני, חתומה על סודיות מלאה, עומדת בגבורה אל
מול תחקירים צולבים של בני המשפחה שבוחנים כל שריר בפני כשהם מגששים אחר כל בדל מידע, טומנים לי פחים 'אל תגלי, רק תגידי אם אהבת'; 'האם השמות קשורים זה לזה?'; 'שמות מוזרים? מוכרים?'. הפנים שלי הם ספר פתוח, ובדרך כלל אני גרועה מאוד בשמירת סודות. אבל הפעם פי חתום, אני ממשטרת את תגובות שרירי הפנים. לא משחררת מידע, ורק חושפת את הסוד בפני הכהנת הגדולה, מנחת שי למי שלא תוכל להגיע. כל אחד צריך כוהנת מוודה משלו. אני ממסגרת תמונה שצייר הבן בגיל שלוש של שני ילדים זהים משחקים כדורגל, חיוך רחב על פניהם, רגליהם מרחפות בתיאום. מה יודעים ילדים בני שלוש על ילדיהם העתידיים. אל תשתי לפני שתדברי, מונע ממני השותף כוסית של עראק משובח, אבל כשאני גומרת לדבר ומחבקת את הבן ואת אשתו, הבת מזכירה לי שאני נוסעת מהאירוע ישר לתת הרצאה שהבטחתי מזמן, ואני מוותרת גם על הכוסית (השניה) של אחרי, עוברת בבית להחליף את התלבושת של אם אבי התאומים, ולהחליף גם את הדף עם ראשי הפרקים שהכנתי לברית עם זה של ההרצאה הפומבית הבאה.

ההרצאה מתקיימת בעיר ילדותי. במבצע מורכב אנחנו מתכננות חילופין: אחותי תסיע את הורי מהברית הביתה ומשם להרצאה, ואני אביא עמי את הנכדות שיעברו אליה לביקור חנוכה. אני מגיעה לאולם ההרצאה המתוכנן בערך רבע שעה לפני הזמן. הקור הצורב בחוץ מבריח אותנו פנימה, ואני פולשת למבואה עם שני כסאות ילדים לרכב, שני תיקים ושתי בנות קטנות סקרניות שפוערות עיניים גדולות ולא מפסיקות לשאול: מה זה הרצאה, איפה יהיו כל האנשים, איפה את, על מה את מדברת. איש חמור סבר יוצא מהמשרד ונועץ מבט ביקורתי בשובל הבלאגן שנשרך אחרי שכולל שתי ילדות פעוטות. מה זה, הוא שואל ומחווה בידו בתנועה רחבה על הילדות, על התיקים הפזורים על הרצפה ועל כסאות הרכב. הו, זה שום דבר, אני מסבירה, תיכף תגיע אחותי ותקח את הכל. אני רואה אותו מתקשח, פניו עוטות את ההבעה הברורה הזו של חשיבות עצמית וחינוך הזולת: אי אפשר, הוא אומר. יש כאן הערב הרצאה חשובה, מגיעים המון אנשים ואין מקום לכל זה. אני מודה שחיכיתי לרגע הבא ודי התענגתי עליו. אני יודעת, אני אומרת לו, אני המרצה. אדרנלין הוא סם נפלא.

Tania Gomez (la_dragola), Ready for a Leap of Faith

מה הקשר בין שינוי האקלים לפלסטין?

אני קוראת את הספר של טוביה טננבום 'שקרים שכולם מספרים' על מסעו
בארה"ב ומפגשיו ההזויים עם 'אמריקאים פטריוטים וחופשיים' לכאורה. האיש מצחיק
והספר כולו נקרא קצת כמו גירסה אידישאית של הסרט של בוראט על מסעו ההזוי בארצות הברית. טננבום חושף מה חושבים נוצרים מוסלמים ויהודים אמריקאים, שחורים, לבנים וילידים שפוגשים בו כשהם סבורים שהוא עיתונאי גרמני. טננבום, חרדי ישראלי שהוריד את הכיפה וגר בארה"ב ובגרמניה הופך את הלוויתן הענק הזה, אמריקה, על גבו, ומראה את הנימים הפועמים של הבטן הרכה שלו.

אחת התובנות החוזרות בספר נוגעת בקשר בין שני עניינים שאינם קשורים זה
לזה על פניו: "בשיחותיי עם אנשים בצפון ארה"ב, מצאתי שכמעט כל מי שמאמין
ב'שינוי האקלים' הוא גם בעד פלסטין. מה הקשר בין שינוי האקלים לפלסטין? התשובה
הקצרה: אין קשר. התשובה הארוכה: אין לי שום מושג" (עמ' 213). טננבום גילה
שנושא 'שינוי האקלים' הוא נייר לקמוס תרבותי אמריקאי רב משמעות: "'שינוי
האקלים' קיבל משמעות לגמרי חדשה במלחמת התרבות של היום: או שאתה בעד 'שינוי האקלים'
או שאתה נגד 'שינוי האקלים'. מסיבה עלומה כלשהי ליברלים מאמינים ב'שינוי האקלים'
ושמרנים לא" (עמ' 226).

אני מנסה לחשוב על דוגמאות אחרות של נושאים בלתי קשורים כאלה, אם א'
אז ב' כשהקשר בין א' ובין ב' עקיף וממש לא מובן מאליו. הסיפור הבא עלה מן האוב בהקשר
הזה והוא כרוך בשנת הלימודים השניה שלי באוניברסיטה. אני לא חושבת שזה לגמרי אותו
דבר, אבל הוא מנקר לי בראש ומבקש לצאת לאור, ואני נכנעת לרצון לספר אותו.

באותה שנה כתבתי עבודה סמינריונית, ועליה זכיתי בפרס כלשהו שנקרא על שם איש מת. הפרס הגיע עם תנאי: כדי לזכות בו ממש, כלומר לקבל צ'ק לידיים, עלי לתאם ביקור אצל נותן הפרס, להגיע אליו הביתה ולמסור לו עותק של העבודה, וגם לאכול איתו ארוחת ערב שבמהלכה יספר לי על חיי המת שהפרס נקרא על שמו, ובעיקר על מותו.

משכתי בכתפי. סטודנטית צעירה שמחשבת כל פרוטה, הייתי מוכנה לעשות די הרבה בשביל צ'ק עם סכום כזה, וגם אם ארוחת ערב בבית הפרטי של התורם נשמעה לי מוזרה משהו, התקשרתי לתאם את הביקור. הקול בטלפון היה מבוגר ומרוחק, והוא אפילו נשמע שמח כשאמרתי שאביא איתי את בעלי (המונח שותף עוד לא נולד אז). בימי טרום ווייז עשינו מאמץ להגיע לדירה בבית המשותף בזמן, ובשבע בערב בדיוק דפקנו על דלת הדירה. ישבנו כולנו – הזוג המארח המבוגר והזוג המבקר הצעיר – סביב שולחן עץ ערום, ועל צלחות פלסטיק בצבע תכלת הוגשה ארוחת ערב צנועה: חביתה, סלט, גבינה לבנה, פרוסות לחם שחור. הבאת השותף חובב ההיסטוריה הצבאית השתלמה בגדול, כי המת, מסתבר, נפל על הגנת המולדת בקרבות מלחמת העצמאות, והשותף הכיר את נסיבות הקרב היטב ובאמת התעניין בסיפור. יותר מפרטי המוות בקרב של אחיו של בעל הפרס אני התרשמתי מהכאב שלא קהה, מהאשמה והצער הנוכחים שחרשו תלמים עמוקים בפני האח החי, למרות שחלפו עשרות שנים מאז מות האח במלחמה.

אחרי הארוחה ישבנו בסלון עם כוס תה על גבי כורסאות עץ מרופדות בבד משובץ
חום וצהוב, ובעל הבית שלף חוברת מהמדף. הוא הצביע על רשימת שמות. את חלקם זיהיתי
כחברים בסגל האוניברסיטה שלי. אחרים היו מוכרים לי ממאמרים שכבר קראתי. רואה, אמר
לי. אנחנו לא מעניקים את הפרס כל שנה, כי אין ביכולתנו לעמוד בהוצאה שנתית כזו. זו
רשימת הזוכים בפרס בעבר. כולם זכו בתקנים באוניברסיטה. הוא נטל מידי את העותק של
העבודה שהבאתי עבורו, נעץ בי מבט ואמר: אני מצרף גם את השם שלך לרשימה.

כששבתי משנתיים פוסט דוקטורט בהרוורד לארץ לתקן שחיכה לי נפגשתי
בספריה עם תלמיד בשנה ב'. הוא סיפר לי שאף הוא זכה בפרס הזה, והחלפנו קצת חוויות על
הדירה הקפואה בזמן ועל דייריה. גם הוא התארח אצלם לארוחת ערב ישראלית צנועה ושמע
על האח המת, חייו ונסיבות נפילתו. הבחור הזה היה אחרון הזוכים בפרס. שנה אחר כך
נפטר האח, ועמו הלכה לעולמה הרשימה ויחד איתה נעלם גם הקשר התמוה שלא הכזיב שהבטיח שכל מי שזכה בפרס קיבל בסופו של דבר גם משרת מחקר במוסד אקדאי, סוג של נס בימינו.

לפני שבוע נזכרנו שנינו בפרס ההוא, אני והסטודנט ההוא, כיום קולגה שלי במחלקה.

עליזה אורבך, חיים (מתוך התערוכה במשכן לאמנות עין חרוד)

אִם הָיִיתִי צְרִיכָה לִבְחֹר הָיִיתִי בּוֹחֶרֶת אַפְרוֹ תֵּימָן*

* מתוך השיר 'אני המזרחית' של עדי קיסר

לפני הנסיעה לחו"ל הנכדה הגדולה שלי, בת ארבע וחצי-עוד מעט חמש, לוקחת אותי לשיחה. תראי, היא אומרת לי. אני יודעת שתקני לנו בגדים ושמלות יפות. אבל אני רוצה לבקש ממך משהו. אין לנו בכלל בובות ברבי. אז אם תראי בובת ברבי ממש יפה, אולי תוכלי לקנות לי ולאחותי?

הבקשה שלה מעוררת בי המון הדים, זכרונות ומחשבות. כשהייתי ילדה היו רק
ליחידות סגולה ברביות מופלאות. הבובות-האלות האלה, עם ידיים ורגליים ארוכות
שאפשר להניע אותן, ובעיקר השיער הזהוב כמו-האמיתי, שאפשר לשחק בו ולסרק אותו, היו
נדירות, רכושן הבלעדי של מי שהתמזל מזלן והיו להן קרובי משפחה באמריקה הגדולה
והעשירה. באותן שנים היה מדף הצעצועים שלנו מורכב ממשחק קופסה 'ריכוז' אחד, מונופול לעניים ישראלים שההורים שלי קנו כמתנת אפיקומן לכל 4 הילדים, קופסת גולות שהצטברו
לאורך השנים וקוביות עץ שהיו גם סוג של פאזל שקיבלנו מדודה אסתר שהיתה בעלת חנות
בגדים באלנבי ותמיד הצטיירה לי כמו מלכה מרוחקת רבת חסד ומעוררת הערצה. אם סידרת
את הקוביות בקופסה האדומה שלהן נכון התגלתה תמונה של הנזל וגרטל הולכים בשביל לבית
הממתקים של המכשפה, ואז יכולת גם לסובב אותן שורה שורה ולראות את היפהפיה הנרדמת בטירה ששיחי ורדים פרועים כיסו אותה, ובסיבוב קוביות נוסף את כיפה אדומה פוגשת את הזאב המפחיד ביער, והמבט על פניה של הילדה מתחת לכיפה האדומה תמים וקורבני ומעורר חרדה. היו לי דרכים משלי ליצור משחקים, והייתי מכנה כל גולה בשם (תמיד הן היו לוסי או ג'ולי או
סוזי, שמות שנדמו לי אז אקזוטיים וזרים) ומכינה להן מחברות קטנות שאותן הן לקחו ל'בית
הספר'. יום אחד מצאתי בשלולית ליד המכולת ראש של בובה. לקחתי אותו הביתה ורחצתי
אותו ולא התאכזבתי: זה היה ראש של בובת ברבי, כולל הכל: עיניים כחולות, שיער
בלונדיני ארוך ורך. בלי תעודת הוראה ראש הברבי הפך למורה לחיים בבית הספר של
הגולות.

כשהבת שלי נולדה מילאתי חסכים והיה לה אוסף מרהיב של בובות ברבי, לא
רק בלונדיניות אבל בעיקר, כולל בגדים לכל עת וחפץ, וציוד מסוגים שונים. בימים ההם
הברבית היתה עדיין קודם כל סמל מין ויופי בלתי מושג והיו לה מראה ומסרק ומטבח
מדוגם, אבל הבלונדינית הרזה עם הגפיים הארוכים מדי גם הגיעה להישגים מרשימים
בתחומים שפעם היו נחלת המין הגברי בלבד: ברבי עושה כושר, ברבי רופאה, ברבי אשת
עסקים. הבת שלי היתה יצירתית בדרך שלה במשחקי הברבי: היא היתה קושרת חבל לרגל של
הבובה ומעיפה אותה מן החלון. 'ברבי באנג'י' היא היתה קוראת לזה. את אוסף הברביות
המרשים שלה תרמנו לבת של חברים שצמחה להיות טייסת לתפארת מדינת ישראל.

באמריקה אני מתגלגלת למרכז קניות ג'נרי, ומוצאת בו חנות דיסני. הימים
ימי טרום חג ההודיה, והחנויות מקושטות ומתכוננות לעונת החגים ובמיוחד לחג הצריכה
המרכזי, קריסמס. על מדף הבובות אני מוצאת את כל הגיבורות הצפויות: אורורה היפהפיה
הנרדמת ובת הים הקטנה, סינדרלה ובל, וצמד האחיות הבלתי נלאות אלזה ואנה מממלכת
הקרח. כל אחת מהן בתוך קופסה שקופה משלה, עם בגד מפואר ושיער ארוך וחלק. אני
בבעיה. אין אף בובה מתולתלת כמו הנכדות (בינתיים אני מגלה שמרידה, הנסיכה הסקוטית,
היא מתולתלת. האם זה מקרי שזה סיפור שאיש אינו מכיר ובהתאם גם אין בובה שלה על
המדף?). אני נזכרת ביצירת אמנות של יוצרת שחורה שדיברה על העובדה שכל הבובות שאיתן
שיחקה בילדותה היו לבנות. אני יודעת כמה זה קשה לגדול עם שיער מתולתל בחברה שמקדשת
שיער חלק וארוך כסמל יופי.

אבל אני קשובה לנכדה. הילדות היום גם ככה מותקפות על ידי מסרים גלויים
וסמויים בסמלים הפומביים שהחברה מציגה להן, ואנחנו מחנכים את הילדים להתמודד
ולהבחין בין מציאות ובין דמיון שיוצר דימויים בלתי אפשריים בסטודיו ובעזרת
הפוטושופ. בשנים האחרונות דיסני התאימה את עצמה לערכים התרבותיים המתחלפים עם התאמת מוטיב הנסיכה הפאסיבית שעוברת תמורה ממצוקה לעושר ואושר בזכות התאהבות של הנסיך בדמותה התמימה והטהורה, לדמויות קצת יותר מורכבות ותלת מימדיות ובעיקר אקטיביות
יותר. גם השליטה של הבלונדינית האולטימטיבית במנעד הצבעים של הבובות קצת נסדקה,
וכיום כבר יש בין הבובות גם בודדות כהות כמו פוקהונטס או יסמין, מולאן הסינית ואפילו נסיכה שחומה יש, אם כי גם מקומה נפקד ממדף הבובות. כשאני חוזרת הביתה כל אחת מהנכדות מקבלת בעיניים גדולות בובה, את רפונזל (אם כבר שיער ארוך אז עד הסוף) ויסמין.

מזג האוויר היבש פותח את התלתלים הגדולים של נכדה2, והשיער שלה שוכב שטוח על המצח. כשהאח הצעיר שלה קורא בקול 'בובה!', היא מתקנת אותו: לא בובה, ברבי, מחזיקה אותה מול הרוח, וצוחקת בקול כשהשיער של יסמין מתבדר בו. אני מקווה ששתי הנכדות המתולתלות שלי תוכלנה להינות מסירוק השיער הארוך של הבובות וקליעת צמות ממנו, ובכל זאת להבין שהשיער שלהן יפה להפליא בדרכו המתולתלת המקסימה. אולי אני צריכה פחות לדאוג לצבע של הבובות ולאופי השיער ולחשוב על דגם הרזון האנורקטי של הבובות שאותו בינתיים איש עוד לא הצליח לערער.

Diego Rivera, Delfina Flores, 1927

הגביע הקדוש

אמריקה מקדמת אותי בחניונים ענקיים וברעש רקע מתמיד של תנועה על סרטי כבישים
רחבים של שישה מסלולים לכל כיוון. אני ניגשת לפקיד הקבלה ההיספני. הוא בעדי, אני
יודעת, כי כשנרשמתי במלון הוא ראה את הדרכון הישראלי ובהתרגשות רבה התוודה שכשהיה
בן 21 הוא ראה מרחוק את הסלב, בינ ימין נתנ יהו, והתרגש נורא. הוא אומר את השם
המלא ולא את הכינוי הילדי שאנחנו רגילים להתיז מהפה, ופניו מתרחבות בחיוך לזכר
המפגש ההוא. הוא בן 44 שנים כיום, לא שוכח את המפגש ההוא, ומת לבוא לטייל בארץ. רעבה
לירקות ולפירות אני שואלת אותו היכן הסופר הקרוב. בהמשך הרחוב, הוא אומר, ארבע
דקות מכאן. כשאני כבר בדלת הוא נזכר להוסיף: במכונית. אני שבה על עקבותי.

גוגלמפס מכיר גרוסרי קרובה יותר, 12 דקות הליכה בלבד. מקום שנקרא בשם מרגוט'ס, ואני שמה פעמי לשם בתקווה. שתי דקות מהמלון ואני בעולם אחר: שכונה מוזנחת של בתי עץ קלופי צבע, במרפסות הקדמיות כיסא הנדנדה ההכרחי וערמות פסולת, חלקם עם שלט 'למכירה'. ברחוב אני עוברת על פני אישה זקנה בחצאית שחורה ארוכה וזר פרחים כחולים נבולים מעטר את שיער השיבה שלה, שמסתובבת עם עגלת קניות חצי עמוסה ומחטטת בפחי הזבל בהבעה מרוכזת, ובחור צעיר שחור שחולף על פני על אופניו. שניהם מברכים אותי לשלום במאור פנים.

כשאני מגיעה למקום של מרגוט אני עומדת בהיסוס מה לפני הדלת דקה ארוכה לפני שאני לוחצת על הידית ודוחפת פנימה את דלת העץ, תוהה אם מסתתרים שם ארנבים לבנים ממהרים או זחלים מעשנים על פטריות.

פעמון מצלצל עם הכנסי ואת פני מקבלים בעל החנות וגל ריח רקבובי שעומד סמיך בחלל החנות. אני פוסעת פנימה וחוזרת עשרות שנים בזמן. הריצפה עשויה לוחות עץ, ומאווררי תקרה עתיקים תולים למעלה, בוחשים באוויר העבש. אני נעה בין המדפים. הם ריקים ברובם הגדול, והמוצרים, פריטים ספורים מכל אחד מהם מסודרים בקדמתם. אני ניגשת לאגף הירקות והפירות, מוותרת על הירקות המקומטים ומעולפים למראה ובוחרת שני תפוזים, בננה ולימון. האבוקדואים קטנים וקשים מדי. בת כמה החנות הזו, אני שואלת את בעל הבית שפורץ בתגובה במונולוג ארוך שהיה מוכן וערוך ורק המתין להזדמנות הנכונה לבוא לעולם. החנות בת 130 שנה, סבתא שלו מרגוט יסדה אותה ואמא שלו המשיכה לנהל אותה עד שנפטרה בגיל 95 בשנות השבעים של המאה הקודמת. מה יהיה עליה אחריך, אני תוהה, והוא מושך בכתפיו. כבר מדברים על בניית מלון על האדמה. הרשתות הגדולות תופסות את מקום החנויות הקטנות הוא כועס, והפוליטיקאים לא לוקחים את האדם הקטן בחשבון, אבל הכעס שלו לא חד אלא מובס. ואתה, אני שואלת, מה יהא עליך? אני רוצה לטייל בעולם, הוא אומר. מאיפה את? ישראל, אני מודה. פניו אורות. אני אבוא לבקר, מבטיח לי האיש.

אני עושה עוד סיבוב בחנות, מנסה לראות מה עוד אני יכולה לקנות, ולו רק כדי להביע סולידריות. ליד הקופות אני רואה פאי פקן בחבילות אישיות תוצרת בית, ואני מוסיפה אריזה אחת לעגלה שלי. אני שבה וחולפת על פני המדפים ואז רואה אותו. לפני שנה כשנסענו לארצות הברית ביקשה ממני הבת שלי נייר הקפאה של ריינולדס. מסתבר שהוא משמש לגזירת דוגמאות לתפירה, משהו שקשור עם העובדה שצד אחד שלו משוח בשכבת שעווה דקה שניתן לגהץ אותה, לא ממש הבנתי את הפרטים הטכניים, אבל אין להשיג בארץ. באמת שניסינו. נסענו עד למקדש הצרכנות האמריקאי, וולמרט, ועברנו על פני המדפים שהכילו נייר עטיפה ריינולדס, ניילון אוטם ריינולדס, נייר כסף ריינולדס, אבל לא נייר הקפאה. שבנו אז בלי נייר הקפאה לארץ, וחשבנו שאולי הפסיקו לייצר את המוצר. בחנות הקפואה בזמן, עם המבחר הכי דל פרוס על פני מדפים ריקים ברובם אני רואה לפתע מספר חבילות של Reynolds Freezer paper, ואחרי שאני מוודאת שאכן מדובר במוצר המבוקש ההוא אני ניגשת עם כל השלל שלי לקופה. שישה דולר ושלושה עשר סנט עלה לי הכל ביחד, וקיבלתי גם ברכה מיוחדת מהנכד של מרגוט, בעצמו כבר לא ילד. שיהיו לך חיים ארוכים ובריאים כמו אמא שלך, אני נפרדת ממנו לשלום, ומשאירה מאחורי את פיסת האמריקנה הנדירה הזו כשאני יוצאת וסוגרת את דלת העץ המתקלפת.