שוב תקופה של גאות בחיי*

לא משנה כמה ניסיון כבר צברתי, בכמה כנסים כבר השתתפתי, באיזה שפות הרציתי ולפני איזה קהל הופעתי – כשמדובר בהופעה ב'מגרש הביתי' שלי, כשאני אמורה לתת הרצאה מדעית ולהציג חידוש מחקרי בקרב העמיתים והתלמידים שלי, אני נלפתת. אני מתייחסת להרצאות בפני מי שהיו המורים שלי ומי שהם תלמידים שלי כיום כמו לסבבי המלחמות של מדינת ישראל: כישלון הוא כתם בל יימחה שיישאר דבוק אליך לדיראון עולם, אי אפשר לכבס או להסיר אותו ממך. מאידך, הצלחה היא נוצה מפוארת בכובע, שמחה גדולה אבל זמנית בלבד, עד ה'עונג' הבא. ואולי כל זה רק נדמה לי, ומדובר יותר במסורת אכזרית של דורות עברו, וכיום הקולגות שלי רחומים יותר? נההה. אני יודעת בדיוק באיזו הנאה הקולגות – הן הדור הקודם, הן הנוכחי – נהנים לנתח באיזמל חד את התקרובת האקדמית המובאת לפניהם, כיצד הם מעירים הערות סרקסטיות על סרחים עודפים של ההרצאה או לחילופין, על פערים בטיעון הלוגי, בורות פעורים שהמרצה פסח עליהם בביטחון המוחלט של אדם המהלך מעדנות על פני האדמה בעוד צועד על חבל דק מתוח על פני תהום.

לפיכך, אני נמנעת ככל יכולתי מהכבוד המפוקפק הזה של הרצאה במוסדנו המכובד. הפעם האחרונה שבה מצאתי את עצמי במעמד הזה היתה כששבתי מהשבתון, הקנס הבלתי נמנע שיש לשלם תמורת ההתנתקות המבורכת מהביצה המקומית.

עשרים שנה ימלאו למותו של מי שהיה המורה של המורים שלי, ואירגון האירוע מוטל לפתחי. והפעם אין חדר בריחה, אין פתח מילוט, אין גלגל הצלה. איך שלא אסתכל על זה הנושא מוביל ישירות אלי, וכך, כשפונה הקולגה בדימוס ומציע לשתף פעולה, נארגן ערב והוא יתן הרצאה אחת ואני אחת, אני מהנהנת בחיוב, ומיד נלפתת.

חשוב לי במיוחד להגיש את הדברים בפורמט המהודק והמדויק ביותר שאני יכולה, כשם שיש הבדל תהומי בין שתיית יין בכוסות פלסטיק, שטעמו קהה אפילו אם הוא בציר משובח ממהדורה מיוחדת, ובין שתייתו בגביעי זכוכית צלולים וקרירים. נושא ההרצאה ברור לי, וגם המחקר כבר נעשה ברובו, ולמעשה כבר נתתי את ההרצאה באנגלית בוינה, בשבוע הקר ביותר של השנה. אבל הלפיתה הזו שאוחזת בי בקרביים מבהירה לי שלא די לתרגם אותה לעברית, אלא דרוש כאן עיבוד ושינוי רציני.  אני צוללת למחקריו של הנפטר שהערב מתקיים לזכרו. עקרונית אני לא רואה טעם להתמקח איתו על המסגרת או על הפרטים. האיש היה גדול בדורו, באמת אחד הענקים, הערות השוליים שלו ממלאות כרכים והרשימות הביבליוגרפיות הן כרך בפני עצמו. בימי חייו, מעיד עליו תלמידו, בעצמו כבר אמריטוס, עיקר גדולתו היתה שהיה פתוח לניתוחים אחרים שלא הסכימו עם דעתו. אני משבצת ציטוטים רלוונטיים מדבריו בהרצאה במקומות שבהם ניתן לצאת מהן למסקנות שלי, ונמנעת מדיון פרטני בנבכי מסקנותיו שעליהן אני חולקת. ועדיין אני זקוקה לקהל חי שעליו אוכל להתאמן ביבש כדי לטעום את המילים יוצאות מפי ופורחות לחלל העולם. כשהן נפגשות עם אוזניים אמיתיות הן מקבלות צורה שונה מזו שהיתה להן כשהן שבויות בתווי המסך או אסורות בדיו המדפסת על גבי דף לבן.

בשבועות מגיעים אלינו לארוחת צהרים הבן הבכור ואשתו, והבן הצעיר וחברתו. אני מבקשת מהם רשות לקנח בהרצאה, שאותה קוטעים פעם אחר פעם השותף והבן הבכור. הם מעירים הערות זהות: הדברים עמוסים, כאן הלכתי לאיבוד, כאן נתת יותר מדי דוגמאות. הבן, שעוסק בתקשורת שואל: אני יכול לערוך לך את הדברים? והשותף מהנהן בהסכמה. הבכור הוא העתק מדויק של השותף, חושב כמוהו, מרדן ועקשן כמוהו, יצירתי כמוהו. ביקורת צודקת, אבל הקונטקסט, הקונטקסט. אני מנסה להסביר שזו איננה הרצאה של TED של זיקוקים בלתי פוסקים לציבור הכללי, אלא הרצאה מקצועית של חצי שעה לציבור הכי אינסיידר שיש, שיודע על מה אני מדברת. כשאני מלווה לדלת את הבן הצעיר ואת חברתו, בעצמה בת של שני פרופסורים, היא אומרת לי: אני מבינה אותך. הרצאה טובה.

אני חוזרת לשולחן השירטוטים. זוכרת את הביקורת ומשתדלת שלא לאבד את החוט המקשר. הפרטים שבונים את הטיעון אינם סרח עודף, משקל יתר שצריך להוריד, אלא חלק בלתי נפרד מהדרך שבה אני מבקשת לקחת את השומעים. בכל זאת אולי אפשר לוותר על העיקוף הזה כאן, ואולי עדיף שלא לקרוא את הטקסט הזה שם. אני צריכה מיקוד, אני צריכה שיהיו איתי פה ולא ילכו לשם.

בערב עצמו אני מקבלת בברכה את הכהנת הגדולה שתהיה יושבת ראש של הערב. היא כמובן בוחנת את לבושי ומעירה משהו על כך שזו חולצה יוצאת דופן, ושהיא לא ראתה אותה עד עכשיו. אני מחייכת. לא הבנתי אם אהבת או לא, אני אומרת לה, והיא עונה, עוד לא החלטתי. אני מעריכה את העובדה שהיא מבינה שלומר לי ישירות שהיא שונאת את החולצה שלי זה לא הדבר הכי נכון לעשות רגע לפני ההרצאה שלי.

היתרון הגדול ביותר בהרצאה במגרש הבית הוא שאת יודעת בדיוק איך ההרצאה התקבלה. את לא צריכה לפענח סימנים, להבין מסרים בין השורות. את ילידית, דוברת השפה, ויכולה לדעת לפי שפת הגוף, לפי אמירה כזו או אחרת, לפי משך מחיאות הכפיים וחוזקן מה חשבו על הדברים שלך. ואני יודעת שאהבו. המשפטים שלי הם זרמי חשמל תלויים מעל ראשי המאזינים, מוזיקה חדשה שעוטפת אותם, מציעה להם שינוי של נקודת מבט. בדרך כשאני מסיעה את הכהנת הגדולה הביתה היא אומרת לי: ההרצאה שלך היתה מצוינת. עמוסה מדי, אבל מצוינת. התגובות באותו ערב ולמחרת מאנשים שלא חייבים להגיב כלל מאשרות שהיה טוב; מעניין.

בווטסאפ המשפחתי אני מספרת על התגובות החיוביות. השותף מבהיר: "בחג השבועות אמא הקריאה את טיוטת ההרצאה בפורום המשפחתי. הפידבק שלנו היה לא מאוד מעודד, אבל אתמול היתה ההרצאה עצמה ואמא חזרה זורחת כי קיבלה מלא פידבקים חיוביים (בזכות הביקורת הבונה שלנו, אבל אנחנו רגילים שלא מפרגנים לנו על חדות האבחון)." אני מחייכת. עד העונג הבא.

*ענבל פרלמוטר, המכשפות, עד העונג הבא

 

True colors

בשדה התעופה בן גוריון, בחמש בבוקר, אני נתקלת בפרסומת הזו. הגבות שלי נורות לכיוון קו השיער. אני מחייכת ומזהה תחושה של רחמים שגואה בי, בזוקה באבקת שמחה לאיד. ברוכים הבאים לעולם שבו נשים חיות מכבר, עם צורך להתאים גופים שבאים צורות ובגדלים שונים לתבנית גוף אידאלית אחידה של בקבוק קולה צר מותניים ובטן שטוחה.

גברים במחוך.jpg
גברים במחוך

אני טסה לפגישה התלת שנתית של מערכת כתב עת אירופאי ותיק, כל ההוצאות מכוסות, לא צריך להכין פייפר. אנחנו נפגשים בלובי המלון. יאן גוהר לחבק אותי, יו לוחץ ידיים, הרמן מחליף ברכות ודרישות שלום. נוריה תגיע מאוחר בלילה, קריסטל לא תגיע. אני חברת המערכת היחידה שהגיעה, וזה בולט מאוד על רקע העובדה שכל חברי המערכת האחרים הם גברים לבנים בגיל העמידה, מהסוג הנינוח הפריווילגי, שמנהל את העולם בטבעיות רבה. מהעבר השני, כל נציגי בית הדפוס הן נשים צעירות, המפיקה, העורכת והמארגנת, והן מוליכות אותנו לרכב שלוקח אותנו להאג, למוזיאון האמנות מוריטסהיוז. גבר הולנדי גבוה מדריך אותנו. 'איך היית מתאר אותה?' הוא פונה ללואי, 'כי גברים מבינים בדברים כאלה' הוא מסביר. הוא מתעכב על העובדה שהיא כבת 12 או 13, חסרת גבות, עם מבט מופנה לאחור ושפתיים פסוקות ורטובות קמעה. אני מחליפה מבטים מהירים עם דייוויד, שמחה שאני לא היחידה שמרגישה שהמדריך חצה כאן גבול בלתי נראה.

נערה עם עגיל פנינה.jpg
נערה עם עגיל פנינה, התמונה עם הכי הרבה יחסי ציבור במוריטסהיוז

אנחנו יושבים בחצר מרוצפת אבנים ושותים. עצי תרזה גבוהים מלבלבים בירוק בהיר כמעט שקוף מעלינו, משדרים בטחון רב. דור בא ודור הולך והארץ לעולם עומדת. יכולות הקיבול לאלכוהול של החברים בלתי סופיות כמעט. אחרי השתייה בחצר אנחנו הולכים לארוחת הערב. יואכים ממולי שותה ליטר וחצי בירה, ושתי כוסות יין. בסוף הערב כולם מזמינים גם משקה חריף. הם לא משתכרים. לא יודעת אם זה גנטיקה או שהאלכוהול מתפזר על פני גוף גדל מימדים, אבל עם הערת כמויות אדירות של אלכוהול הם רק נעשים רכים יותר, פחות סרקסטיים, והצחוקים משוחררים יותר. ביטחון ונינוחות, שביעות רצון וחמימות.

מקום לבדלים.jpg
מחוץ למלון בפינת העישון יש מקום מיוחד לבדלים.

האמריקאים ואני נשארים לסוף השבוע. אנחנו שוכרים אופניים מהמלון ויוצאים לרעות בשדות הצבעונים. אני עולה על האופניים קצת בחשש. דייויד רוכב אופניים סמי-מקצועי, והוא גבוה ואתלטי. סטיב מבוגר ממני בעשור, אבל יוצא לריצות יומיות. זהו דגם גברי אמריקאי מהחוף המערבי, והם שמורים היטב, ואין להם שום כרס שתייה נינוחה. למרות החששות הרכיבה מענגת מאוד. השמש מאירה לנו פנים, והטמפרטורות נעימות, וזה נכון שלא שוכחים לרכוב על אופניים. שדות הצבעונים הם כמו מכת צבע לעיניים. בא לך לרוץ בין השורות עם שיר שמח ברקע.

שדה צבעונים.jpg

שדה צבעונים2.jpg

צבעונים מקרוב.jpg
שדות צבעונים לכל מלוא האופק

היעד של המסע האופניים שלנו הוא אתר בשם Keukenhof – גן של צבעונים שמאכלס כמויות בלתי נתפסות של תיירים בעונה זו. אנחנו נותנים לעצמנו להסחף לתוך מתקפת הצבע הזו. בהתחלה עוד שומרים על פאסון, ואני מעירה ששורות הצבעוניים המסודרות מזכירות לי טקסים במשטרים פשיסטיים, אבל מהר מאוד המצלמות מתקתקות כמו משוגעות. אי אפשר לעמוד בעושר, בצבע, בקומפוזיציה. כמה שיותר. זו חוויה שאין בה שום דבר מעודן: מליוני צבעונים בכל גוון וצורה. ואי אפשר בלי תחנת הרוח הקלישאתית ונעלי העץ. אם כבר אז עד הסוף.

שביל סגול.jpg
לא רק צבעונים. הפרחים הסגולים הקטנים הם כדן נאה.
יער צבעונים.jpg
שטיח צבעונים, אפילו מה שנראה אקראי מתוכנן ומהונדס
צהוב וסגול.jpg
תודו שמזכיר קצת את מופעי הראווה הפשיסטיים שבהם אלפי אנשים עושים אותן תנועות

את ההרהורים על הגבריות הישנה-חדשה אני מניחה בינתיים בצד. אני יוצאת כעת שוב להינות משמש בטמפרטורות אידאליות, בתי לבנים אדומות לצד תעלות מים והרבה אופניים.

לפתח חטאת רובץ

באוטו רבנו מרות. הוטחו דברים, בטונים גבוהים; נאמרו משפטים צורמים שעוד בטרם צאתם את דל שפתיך את יודעת שהם רעל טהור, כימיקל מסוכן ומאכל. אבל כמו רפלקס הקאה את צריכה להוציא אותם החוצה, הם עולים בך בגרון, גוש עכור של דברים קשים ומרים. אילו רק לא היטבת לקלוע אותם בדייקנות רבה כל כך במטרה.

חמותי מזמינה את כל המשפחה אליה להדלקת נר שמיני של חנוכה. אני נאנחת עמוקות. חנוכה חג יפה כל כך. אלא שבחנוכה אין לי חופש, ואני ממשיכה עם המטלות הרגילות במלוא הקיטור: מלמדת כרגיל, רודפת אחרי דדליינים המתפוגגים ברוח כרגיל, ועל כל אלה נוספים, כמיטב המסורת של 'עיקרון ההכבדה', האירועים המשפחתיים מהצד שלי ומהצד שלו, גם הם, בעצם, כרגיל. 'אמא שלי מזמינה גם את ההורים שלך', מבשר לי השותף, ואני נאנחת שנית. אבא שלי שונא קהל, אבל זו איננה החלטה שלי, ואני מעבירה את ההזמנה לאחותי. 'כן', היא מאשרת, 'תקחי את אמא. אבא לא רוצה'. אני מבינה אותו. לו רק ניתן, גם אני הייתי מתחמקת מהערב. אני יותר דומה לו כנראה מכפי ששיערתי. אבל אני יודעת שאין לי פטור, ובערב המדובר אני אוספת את עצמי אחרי השיעור האחרון באוניברסיטה, סם ההוראה שמפמפם לי בעורקים הולך ואוזל, ורעב גדול מתחשר באופק, תיכף ינקר בי. אני מתנחמת בכך שחמותי, טבחית מחוננת, אף פעם לא מזמינה אנשים בלי ארוחת ערב מלאה, ושמה את פעמי בעקבות קולה הרגוע של גברת ווייז לבית ההורים. אמא שלי כבר לבושה, ואבא שלי ישוב מחכה על כיסא הגלגלים, לראשו כובע צמר, לצווארו צעיף. הוא שינה את דעתו, מבשרת לי אחותי. הוא יבוא גם.

אני מגלגלת את הכיסא לאוטו, תופסת את אבא שלי בידו הטובה, תומכת בצד של היד המשותקת, מזהירה אותו מפני המדרגה בירידה לכביש במעבר למושב האוטו. אבא שלי יורד מהכסא ברגליים רועדות, ואוחז בידו הטובה בידית הפנימית של האוטו שמעל החלון. אני מסייעת לו להתיישב על הכסא ליד הנהג, כשאני מגנה על ראשו מפני גג המכונית כמו שעושים השוטרים לחשודים בסרטי המתח האמריקאיים. את היד הגרועה אני מרימה כדי להעביר את חגורת הבטיחות תחתיה, תוהה כמו תמיד למה היא כל כך כבדה. בזמן שאמא שלי מתמקמת לאיטה במושב האחורי אני מורידה את שתי הכריות הסגולות המרפדות את מושב כיסא הגלגלים ומקפלת אותו. קודם הידיות מתקפלות לאחור, ואחר כך הכיסא משתטח מהצדדים עד שהוא ראוי להכנס לתא המטען. תוך כדי אני מברכת את עצמי פעמיים: בראשונה על שכשקניתי את הכיסא הזה בחרתי עבורו בכיסא הקל ביותר מבחינת המשקל. ובשנייה, על שום שזכרתי איך מקפלים אותו גם בלי להוריד את הרגליות. כשאנחנו מגיעים לבית של חמותי אני נכנסת לחנייה העמוסה עד אפס מקום, חוזרת על הפעולות בסדר הפוך וקוראת לבן הצעיר שיבוא לקחת אותם במעלית לדירה, בעוד אני אצא לחנות באשר אמצא.

אחרי כל הדברים האלה אני באה בשעריה של הדירה של חמותי העמוסה מפה לפה בילדים של גיסי, בגיסתי, בילדים שלי שהגיעו בהרכב חסר אך מכובד. בתוך כל הרעש אני מספיקה לשמוע את אבי שקלט אותי נכנסת אומר לחמותי בנימת הקלה: הנה היא! אמרתי לך שהיא בדרך, ומבינה שחמותי חששה לרגע שאותיר אותם מאחור ואברח. מודה שהמחשבה בהחלט חלפה בראשי, אבל נדחתה על הסף. אני ילדה גדולה. וגם רעבה מאוד בשלב הזה.

חמותי מפצירה בי למלא צלחת עבור ההורים. אני מביטה בשולחן העמוס ולבי נופל בקרבי. בלילה ההוא חמותי מחליטה לדלג על שלב ארוחת הערב ולעבור ישירות למתוקים. כמיטב המסורת יש שם סופגניות עגולות ממולאות בריבת חלב עד להתפקע, וגם ספינג'ים ספוגי שמן ובזוקי אבקת סוכר. יש שם עוגות קוקוס ועוגיות מפודרות. חמותי אופה כשם שהיא מבשלת: עם כל הלב, תוך התייחסות למתכון כאל המלצה בלבד ועם הרבה תוספת שמן. היחס שלה לסוכר הוא כמו למצוות: כל המרבה הרי זה משובח. העוגות שלה מתוקות עד בחילה, דביקות, ובלתי אכילות למי שעבר את גיל 3. בצהלה רבתי היא פותחת את המקרר ושולפת עוגת יומולדת לגיסי, שמלאו לו יובל שנים באותו ערב. עוגת טורט שוקולד עם שכבה עבה של ריבת תות מצופה קצפת מסולסלת, שיצאה הישר ממדור התפריטים של 'לאישה' משנות השבעים. היא שמה בידי שתי צלחות גדושות שאותן אני מעבירה להורים.

כשאני מחזירה את ההורים הביתה, לאבא כואבת הבטן. אנחנו בקושי מספיקים להגיע לשירותים כשהוא קורס שם. אני מזעיקה את אחותי, לא ממש יודעת מה עושים ואיך אני מוחקת את התמונה הזו מהזיכרון. מה הוא אכל? היא שואלת, ומניעה את ראשה כלא מאמינה. מי מזמין אנשים מבוגרים בשבע בערב ונותן להם רק ממתקים ועוגות? היא שואלת, תוך שהיא מארגנת לאבא שלי בגדים להחלפה. אבא לא אמר לי מילה, אני אומרת, אכולת חרטה. הוא אוהב מתוק, היא מסבירה לי, אבל אסור לו.

חמותי אורזת את שארית העוגות והממתקים בחבילות ומפזרת בין הילדים והנכדים. קחי, היא מפצירה בי ואני מגיבה כמעט באלימות. אין מי שיאכל אצלנו את זה, אני מתיזה, בולעת את המשפט הבא שעולה בי שהיה מגלה לה שכל העוגות שהיא הביאה לנו לאורך השנים נזרקו לפח בשלמותן, על הציפוי והסוכריות והקצפת שעליהן. אני והשותף מסיעים את התאומים ואת אביהם הביתה. אנחנו רבים בדרך, ונוכחות הבן ותאומיו לא ממתנת את הדברים.

כשאנחנו מגיעים סוף סוף הביתה אני נזכרת שלא אכלתי דבר. אני פותחת את המקרר ומחסלת חצי פשטידת תרד. כשהבטן המקרקרת שלי נרגעת אני חושבת שדווקא יפה שהוא עמד לצידה וסינגר עליה. שאין כאן מלחמה ולו מן הסיבה הפשוטה שאני לא משתתפת בה. שאם זו תחרות הרי שניצחתי מזמן, בעיניים עצומות ועם שתי ידי קשורות מאחור, לפעמים עם שתי רגליים קשורות גם כן. אני נדה בראשי על עצמי. כיצד יתכן שעם כל השנים שעברו והשינויים שעברנו אנחנו והקרובים לנו, עדיין הכלל – שהנושא העיקרי עליו רבים בני זוג קשור לבני משפחות המוצא שלהם – תקף לגבי.

cracked marble face Cracked Marble Face.  Sphinx,  La Carmina at Metairie, New Orleans cemetery

'חתונה ממבט ראשון': קראש או טראש

מוקדש לנובה, מהבלוג The girl from Pwndland.
הדיון הזה התחיל שם.

בעולם העבודה יש שתי גישות עיקריות לשכירת עובדים. על פי האחת,
משקיעים את מירב המאמצים במיון ובחירה. בתהליך הקבלה המועמדים עוברים כמה מדורי גיהנום: ראיונות ומבחני אישיות, חדרי בריחה, מכתבי המלצה וקורות חיים שנערכו בקפידה ושנסרקים במסרק כינים בטרם יבואו הזוכים המאושרים בשערי הארץ המובטחת. על פי השניה, הסריקה הראשונית מחפשת פוטנציאל, ודוחה את מקרי הקיצון. מירב ההשקעה נעשית בשלבי ההכשרה, מתוך הנחה שמנעד ההתאמה לתפקיד די רחב, ושלמעט אנשים עם מופרעות קיצונית וחוסר אינטליגנציה מובהק אפשר לקחת מועמדים רבים ולהכשיר אותם לתפקיד, וללוות את האנשים בעבודה כדי שגם אם תיעשינה טעויות הן לא תהיינה קריטיות או הרסניות.

בבחירת מועמד לחיים משותפים ולמערכת יחסים אנחנו, בתרבות המערבית, הולכים
לפי השיטה הראשונה. הנחת היסוד המקובלת היא שיש שם בחוץ 'מיועד' אחד ויחיד שיתאים
לנו, המכסה לסיר, דג הזהב מבין כל הדגים בים, פתית השלג המיוחד שלנו שמגרעותיו
יושלמו על ידי הזיזים שלנו, ומגרעותינו שלנו ימולאו על ידי זיזיו, כמו שני חלקי
פזל מושלמים שיחד יצרו תמונה שהשלם בה גדול מחלקיה. התרבות שבה אנו חיים על סרטיה
וסדרותיה, מסריה הגלויים והסמויים משדרת לנו שברגע שנמצא את המיועד נדע. המפתח
יכנס למנעול, הדלת תפתח והאור יציף את הלב. החיפוש הוא הנושא של מרבית הסרטים
והסיפורים, הכמיהה לביחד, לשלמות. אנחנו סוגדים לאלת האהבה.

אלא שבמציאות, כל ילד יודע שהסיפור אף פעם לא נגמר בדהירה משותפת אל
עבר האופק כשהשמש השוקעת צובעת הכל בזהוב. החתונה היא רק התחלת הסיפור, וכעת מתחילה העבודה האמיתית. איך יוצרים את השותפות שתצליח, שתצלח את מבחני החיים, את ארוחת ליל שבת אצל ההורים שלה, את ההערות העוקצניות של האמא שלו. שלא לדבר על קשיים כלכליים ומטלות החיים, עבודה וילדים, אוכל וניקיון, קניות וסידורים. איך מערבבים
את הכחול של תרבות המשפחה שלו, עם הצהוב של תרבות המשפחה שלה לגוון המסוים של
הירוק המשותף החדש שיתאים לתא המשפחתי המסוים הזה.

גם אני אוהבת סיפור אהבה טוב, ולכן הסתקרנתי והלכתי לראות את שני
הפרקים הראשונים של הריאליטי הישראלי החדש 'חתונה ממבט ראשון'. הטוויסט הוא שלוקחים
שני אנשים שמעולם לא ראו זה את זו ומפגישים אותם לראשונה מתחת לחופה. אלה אינם
חסידי גור או חרדים מזן אחר, למרות שבמשך המאה האחרונה היה להם מונופול על קונספט
השידוך. להם לפחות, כמו שאומר מוכר החליפות לחתן המיועד בפרק הראשון, מאפשרים להיפגש עם המיודע/ת ארבע או חמש פעמים בטרם יתנו הסכמתם ויועמדו מתחת לחופה. המשתתפים בריאליטי הזה מוסרים את המפתחות ללבם לצוות של ארבעה מומחים. תרגיל מרתק באיבוד שליטה של אנשים שהשליטה בחייהם חשובה להם ביותר. כשהם מבשרים לחבריהם ולהוריהם ולשאר מקורביהם שעוד מספר ימים תיערך חתונה שלהם עם זר/ה שאיתו/ה לא נפגשו, הם חוזרים על המנטרה הגואלת: בשיטות הרגילות זה לא הלך. הנה כאן יש מומחים לאהבה
וזוגיות, אנשי מדע האמונים על מיטב השיטות הבדוקות, שיתאימו להם את מי שהם צריכים,
ולא את מי שהם רוצים. ארבעת 'אנשי המדע' הם פרופ' אהרון בן זאב, מומחה מדעי לרגשות
שמתמקד בשנים האחרונות בחקר האהבה הרומנטית; המטפלת המשפחתית והזוגית ד"ר
תלמה כהן; ד"ר עירית לוי הפסיכולוגית, וד"ר ליאת יקיר, דוקטור לגנטיקה
מולקולרית שחוקרת פרומונים ואחראית על מבחנות שבהן שמורות חולצות שלבשו המועמדים 3
ימים כדי לערוך "מבחני התאמה מדעיים" גנטיים שכאלה, שנשענים על ריח גוף.
שמישהו יודיע לההפקה שחסר רק גרפולוג כדי להשלים את הפאנל ה'מדעי' המשכנע, אבל
אולי שידוך עם גרפולוג זה כבר קצת פאסה, סבנטיז או אייטיז כזה, והיום נלך על
פרומונים וחוש ריח.

אני חושבת על עצמי ועל השותף, האם המומחים היו מאשרים את ההתאמה שלנו?
לא יודעת. אבל החיים המשותפים, הילדים, השנים, הנסיעות, המשברים, והשינויים
הדרמטיים שעברו על שנינו ביחד וכל אחד לחוד, לימדו אותנו את הגוון הירוק המתאים
לנו נכון לעכשיו. אנחנו עדיין לומדים איך להפיק את המיטב מהביחד שלנו, ולפעמים
החיפוש לא פחות מהנה ממציאת הפתרון. לפעמים אנחנו יושבים ביחד במרפסת הבית, צופים
לעבר הואדי על כוס יין, ומעירים על הדרך שעברנו ביחד. שנינו כבר מספיק נבונים
ומספיק מנוסים כדי לדעת שאי אפשר לדעת מה יהיה.

ריאליטי, כמו ריאליטי, הולך על הטראש עם הנצנצים ולא על המדע או אפילו
הפסוידו מדע. משום מה העורכים סבורים שמה שהצופים רוצים לראות זה את מדידת שמלת
הכלה, או האם החתן יבחר בעניבה רגילה או ילך על עניבת פרפר נועזה. פיהוק גדול. קצת
דרמה הפיקו העורכים מתגובת המקורבים, החל באבא של הכלה המיועדת שסירב לקחת חלק
במשחק, ועד הסבתא של החתן שאמרה בביטול מזלזל שזה פצ'קה מצ'קה, או משהו דומה
בהונגרית שנשענת על ניסיון חיים של בת תשעים. החלק המעניין והחדשני ב'ניסוי'
המתוקשר הזה, הוא האם באמת אפשר להשתמש בכלים חדשים כדי למצוא התאמה בין אנשים,
ואת החלק הזה בחרו בעריכה להריץ במהירות קדימה. ממילא נדמה לי שהתוצאות מעידות
שבעניינים של הלב גם המדע החדיש ביותר הוא בסופו של דבר איש קטן וקרח שמסתתר
מאחורי מסך גדול ונוצץ.

בסופו של דבר, גם אחרי מאות המאמרים של פרופ' בן זאב וההרצאות
הפומביות של ד"ר ליאת יקיר, אין בשורה חדשה. הביקוש לזוגיות עדיין קשיח. האלטרנטיבה
כנראה גם כיום פחות אטרקטיבית למרבית האנשים. כמו שהודו המועמדים הם רוצים מישהו
שיהיה שם בערב וישמע מה עבר עליהם במשך היום, שיסחוב שישיית מים הביתה. המציאות
הוירטואלית כיום מרחיבה את מנעד אפשרויות הבחירה כביכול, השמיים הם הגבול. אבל
בפועל רוב האנשים מואסים באפליקציות מהר מאוד, ומוצאים את עצמם בחזרה בנקודת
ההתחלה, צרובים מבדידות, כואבים מתמיד. כמה מפתה לחשוב שלמישהו יש תשובות, שאפשר
לזרוק את הפתק עם השם לכובע קסמים ענק וחבורת קוסמים מופלאה תדע להתאים לך את
המיועד המדויק, בדיוק בשבילך. אבל את העבודה האמיתית שום קוסם או מכשפה לא יוכלו
לעשות עבורך. עבודת היחסים היא עבודת פרך יומיומית שוחקת, תובענית, שמתמודדת עם הרטינות והטינות, הקשיים והניסיונות שמהם מורכבים החיים הזוגיים שאחרי הטקסים והכינורות.
כדי לעמוד בשחיקה היומיומית הזו לאורך זמן צריך בגרות וגמישות, עמידות ונכונות
לויתורים, והרבה אהבה מלכתחילה. אם למועמדים ל'ניסוי' הריאליטי הזה היו כלים אלו,
הם ממילא לא היו ניגשים להתחתן עם זר מוחלט בתוכנית ריאליטי.

Marian Dioguardo, Get a handle on it, 2010

סליחות

ביום כיפור אנחנו מתפצלים. כמו מרקו, 'הלב רוצה אל אמא', או בתרגום: לניגונים
המוכרים ולסגנון התפילה שאיתו גדלנו. השותף הולך לבית הכנסת הספרדי של אבא שלו,
יושב בגעגוע על הכסא שעדיין נושא את שמו של האב שכבר איננו כאן. אני בדרך כלל
מצטרפת להורים ולבית הכנסת האשכנזי, גם אם הוא כולל חזן עב בשר ובעל קול גדול וקצת
מאנפף שמתעכב ארוכות על כל הברה, וממלא את הרווחים בין המנגינה למילים על ידי נאי
נאי נאי בסופם, או דוחס מילים מהר מהר כדי שיתאימו למנגינה. המעבר של ההורים לשכונה החדשה מחייב התארגנות אחרת. כשאבא שלי יושב בגופיה ומכנסיים קצרים בגינה המוצלת הוא חוזר לקיבוץ ילדותו. יחד עם המעבר הוא השיל את מעטה ה'דתי פאסיבי' שלבש כל השנים. לצוּם השנה הוא ממילא לא יכול, ואין לו גרם אחד של חשק ללכת לשום בית כנסת. אני מקבלת על עצמי ללוות את אמא שלי לבית הכנסת. בערב החג אני לוקחת אותה איתי לבית כנסת בשכונה. עזרת הנשים קטנה וצפופה, וריח הבושם של הנשים עושה לי בחילה. אמא שלי מתמקמת בשורה הראשונה ופותחת את הוילון הכבד כדי לשמוע מה קורה. היא כמו ילדה קטנה עכשיו, מעירה בקול הערות על מה שהיא רואה, פונה בהתלהבות לאישה שיושבת משמאלה שמתעלמת ממנה בהפגנתיות וגם סוגרת את הוילון בתנועה שהיא החלטית כשם שהיא צדקנית. לאמא שלי לא אכפת: 'תראי איזה יפים ספרי התורה' היא מתלהבת. הם באמת יפים, בתוך תיבות מעץ עטורות בכסף ובצעיפים צבעוניים. אנחנו בבית כנסת ספרדי מן הסתם, ואני יודעת שאצטרך לעבור את
האורדיל של ה'מכירות' – מכירה פומבית של כיבודים שונים במהלך התפילה. 'פתיחת ההיכל
בתפילת "על הפרנסה" – סגולה נדירה לשנה נהדרת' משדל המוכר, 'מי מציע
מאתיים שקל?'. פתיחת ההיכל נמכרת במחיר שיא של ארבעת אלפים ש"ח, ובתוך כל זה
אני לא יכולה שלא להרגיש מיאוס. אני יודעת שכל בית כנסת צריך את הכסף הזה,
ושהאשכנזים אמנם לא עסוקים במכירה פומבית של כיבודים, אבל מוכרים כיסאות ישיבה
מראש ומדביקים מדבקות עם השם עליהם, וגורמים לאנשים שנכנסו לרגע להרגיש כמו משיגי
גבול. אולי בגלל שהשד המוכר פחות נורא, המכירה הזו נראית לי כמו הפרה גסה של קדושת
היום. השותף שגדל בטהראן סיפר ששם לא רק מתחייבים לשלם, אלא גם משלמים בו ביום
כיפור, כי הגבאי יודע שאם לא יגבה את הכסף במקום הוא לא יראה את האנשים האלה או את
כספם מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא.את הוידוי המוכר 'אשמנו, בגדנו, גזלנו' שאותו ממלמלים בליווי הכאה סמלית של האגרוף על הלב עם כל פועל, בחר החזן להמיר בנוסח ארוך במיוחד. על כל אות נוספו חטאים רבים, בהתלהבות של חוזרים בתשובה. לא רק אשמנו, גם אכלנו מאכלות אסורים. ניחא. לא רק גזלנו, גם גנבנו, ודיברנו לא רק דופי, אלא דיברנו אחד בפה ואחד בלב. כל זה מייגע מאוד, אבל אז מגיע החזן לאות ה"א. ל'הֶעֱוִינוּ' הותיק נוסף גם חטא נורא של 'הִרְהַרְנוּ הִרְהוּרִים רָעִים בַּיּום וּבָאנוּ לִידֵי
טֻמְאַת קֶרִי בַּלַּיְלָה', והשיא: 'הרבינו שיחה עם האישה'. בנקודה הזו המוח שלי מתפוצץ. ודאי שהרבינו שיחה עם האישה. אלה השיחות הטובות ביותר.

בדרך חזרה כשאמא נשענת על זרועי אני יודעת לאיזה בית כנסת לא נלך מחר.
אני שואלת את אחד המתפללים היכן יש בית כנסת אשכנזי בסביבה. 'בבית האבות הסמוך
מתקיימת תפילה' הוא אומר, ואחרי היסוס מה הוא מוסיף 'אל תלכו לשם. ספר התורה שלהם
פסול'. מושלם, אני חושבת לעצמי, ולמחרת אנחנו שמות פעמינו לבית האבות. מחוץ לבית
יושבות על ספסלים חברות הפרלמנט הנשי, העובדות הזרות במרחק צעקה. אני ואמא שלי
נכנסות לעזרת הנשים. אני מסמנת לאמא שלי לשבת על כיסא פנוי, אבל הזקנה שיושבת לידו
מזדעקת: 'לא! כאן יושבת יוספה! היא רק הלכה לשירותים'. אני מושיבה את אמא שלי על
כסא פלסטיק בצד, ומתיישבת לצידה. הכסא של יוספה נותר מיותם במהלך כל התפילה, וכל
אישה שנכנסת שומעת את השאלה המבועתת של הזקנה: את ראית את יוספה? היא הלכה לשירותים ולא חזרה! אולי ננעלה שם?

תפילה בבית אבות מתאימה לנו במיוחד. כולם יושבים כל הזמן, אפילו בתפילת העמידה. החזן מתפלל בדילוגים, וכל כמה זמן עולה מירמור מעזרת הנשים: איפה הוא עכשיו? באיזה עמוד? מצאתי את עצמי, המשתתפת הצעירה ביותר, קוראת בקול אחת לכמה דקות 'עכשיו בעמוד 299 למעלה'; 'עכשיו 312 באמצע'. אחרי כל קריאה שלי נשמעו רשרושי דפים, ואישה שתרגמה בכל פעם לשכנתה את מספר העמוד לרומנית. החזן שר את השירים בעצמו, ומעזרת הנשים עלתה קול ענות חלושה. טקס 'יזכור' היה ארוך ומרגש במיוחד. אני נוהגת לצאת החוצה בדרך כלל, עם כל הצעירים. הפעם זה לא בא בחשבון: גם אין צעירים שיצאו החוצה וגם אמא שלי נזקקה לעזרתי. ובעיקר פחדתי שאיזו יוספה, המקורית או אחרת, תבוא ותגזול את מקומי. אחרי 'יזכור', שהסתיים בשירה מרגשת של שירה של חנה סנש 'אלי אלי שלא יגמר לעולם, החול והים, רשרוש של המים, ברק השמים, תפילת האדם' יצאו חלק מהאנשים החוצה. עדיין עזרת הנשים היתה מלאה מפה לפה. ספרתי בסביבות ארבעים נשים. לעומת זאת עזרת הגברים היתה ריקה. היה שם מניין בדיוק, ואחרי 'יזכור' נצפו כמה מהותיקים יותר מחליקים החוצה, הליכונים והכל. החזן מצא את עצמו לא רק עם ספר תורה פסול, אלא גם בלי מניין, שבעה זכרים בוגרים בלבד נותרו עימו. מה נעשה
עכשיו? נשמעה התהייה. הבטתי סביבי. כל כך הרבה נשים בוגרות, אבל הן לא נספרות.
תפילת מוסף נאמרה איפוא, במהירות, בלי קדיש ובלי יותר מדי שהיות. בואי נלך, אמא,
הושטתי לה את זרועי. מקום נהדר. נחזור גם לנעילה.


Aron Demetz

סרט תורכי במבטא צרפתי

בקטע הקצר המחובר לידיעה ברשת, הרופא שטיפל באמיר פרישר גוטמן עומד
מול המצלמות במבט חמור ומוסר הצהרה, איך הוא הגיע ללא דופק, איך הצליחו להנשים
אותו, הוא במצב קשה, 48 השעות הבאות קריטיות. אני רואה אותה. אני מסיקה שנסעה שעות
מהעיירה הדרומית שלה לחיפה, וכמו לירן חולצה אפורה היא עומדת במרכז הפריים מאחורי
הרופא, עם שיער מחומצן ומוחלק ומשקפי שמש ענקיות שמכסות בוודאי על עיניים אדומות מבכי.
כשהרופא מדבר על תקווה ועל הימים הקרובים אני רואה אותה ממלמלת דבר מה ומחווה
בידיה נשיקה כלפי מעלה. כשהיא מניעה את ידיה הציפורניים האדומות מהבהבות בלכה
מנצנצת.

לפני שישה שבועות בערך, חיכיתי לשותף שיסיים ענייניו. ענייניו היו רבים וארכו זמן רב, ואני
ישבתי על ספסל עץ מחוץ לבית קפה. היא ישבה מולי, ופנתה אלי בשאלה: גם את מחכה לו? -למי?
התבלבלתי לרגע, האם יתכן שגם היא מחכה לשותף? -לאמיר. -איזה אמיר? היא הביטה בי במבט
חצי תמה חצי מלגלג. אמיר פרישר גוטמן. הוא צריך להגיע לכאן עוד שעתיים להרצות. אני
מגיעה לכל הרצאה שלו. היא נוסעת באוטובוסים, במוניות, בטרמפים, מגיעה כמה שעות
לפני הזמן ומנסה לדבר איתו. הוא כל כך נחמד. והבעל שלו. והילד שלהם. ואיך החיים
שלו קשים, והמחלה שבסוף לא חלה בה, ואיך הוא מדבר יפה וכמה הוא למד מהניסיון, איזה
אישיות. אני מתבוננת בה. אישה בשנות הארבעים, סטוקרית של אמיר פיי גוטמן. למה?
שאלתי בכנות, לא מבינה. אני מעריצה שלו. היא מודה. אלה החיים שלי. כשאני נוסעת
באוטובוסים שעות כדי להגיע למקומות שהוא צריך להגיע, כשאני רואה אותו. אני מאושרת,
היא אומרת, ולפתע המבט שלה מתחדד ומתמקד בזוג גברים שמתקרב אלינו. אני רואה את
הנחיריים שלה מתרחבים, כשהיא קמה בזריזות, ואז מתיישבת חזרה בכיסא. אזעקת שווא. זה
לא אמיר.

בשלב הזה היא כבר עוררה בי סקרנות אמיתית. באמת ניסיתי להבין איך הראש
שלה עובד. אף פעם לא הערצת אף אחד? היא מנסה. אני אפילו לא צריכה לחשוב על השאלה
שלה. לא, אני עונה קצרות. אני הערצתי, היא אומרת. מאז שהייתי ילדה. הערצתי שחקנים
וזמרים מפורסמים. כל הקיר שלי בחדר היה מלא בפוסטרים שלהם. הייתי אוספת חתימות
ואחר כך מצטלמת איתם. יש נחמדים יותר, מדברים איתך, שמחים להצטלם. יש סנובים, היא
מעקמת את האף תוך שהיא מונה שמות של מפורסמים סנובים שלא נעתרו לה. את לא מאמינה,
היא אומרת לי, כאלה נחמדים בטלוויזיה, ומגעילים כשמנסים לדבר איתם. אין לי משפחה
או ילדים. כאן היא סוטה מהנושא ומתארת לי רומן ארוך שנים שהיה לה עם גבר יפה תואר אחרי
שזכתה בתחרות מלכת היופי בעיירה דרומית, שהסתיים בגניבת הכסף שלה, בעולם תחתון שרדף
אחריה בגלל חובות שהוא השאיר, בבריחה מבן הזוג שהיה שב ומגיע באופן קבוע בכל פעם
שהיה לה קצת כסף ובהרבה צער ודמעות. את כל הכסף שהיא מרוויחה עכשיו בניקיון היא
חוסכת פרוטה לפרוטה, עושה מחקר באינטרנט, מנסה לשלוח מיילים לדמויות שהיא מעריצה,
ונוסעת אחריהם לערים אירופאיות שבהן הם חיים או שאליהם הם מגיעים במסע הופעות. מי
הפרוייקט הבא, אני תוהה. אלאן דלון, השם מתגלגל לה בפה במבטא צרפתי לא רע בכלל
ובלי שום סרקזם. היא יודעת מה כתובת ביתו, היכן הוא נופש ומתי, ורק קיימת עוד בעיה
קטנה אחת, שהוא עצמו לא הגיב למיילים שלה. עדיין.

השותף סיים את ענייניו ואני עוזבת, מאחלת לה פגישה מוצלחת ומרגשת עם
אמיר. כשאני מבטאת את השם שלו חיוך רחב מאיר את הפנים שלה.


Vered Gersztenkorn, Find Me

כנסו, כנסו* (*שיבוש מכוון)

כנסו רגע איתי ללב הסערה. בכוונה איני אומרת 'עין הסערה' כי שם שקט, ושקט
לא היה בסערה הזו כלל. נדלג על המבט החיצוני המנתח, ועל ההיסטוריה שבלעדיה שום דבר
אינו מובן, על התובנות שעוד יעלו בהמשך וההשלכות שעוד אין לשערן.😎

יודעים איך זה כשאייטם שאתם מבינים בו דבר או שניים עולה לחדשות וכולם
דנים בו? מכיוון שאת מבינה בו את רואה את הפערים, את ההטיות, את השקרים. כשמדברים
על משהו שאתם לא מבינים בו קיימת נטייה לקבל את הדברים כלשונם. הפעם את יודעת
בדיוק במה מדובר, ואת מנידה את הראש באי אמון: זה לא נכון! וגם זה לא! וזה נכון רק
חלקית, וחצי אמת גרועה משקר שלם. ובכלל, בתגובות הנזעמות, הנזעקות, המאשימות
והמכפישות כל מה שאמרת קיבל טוויסט אחר, ובתחילה יש תחושה של הרמת גבות משועשעת:
איך אתם כותבים בפסקנות כזו על דבר שאתם לא יודעים עליו דבר? זה כל כך מופלא
ומדהים ומצמרר, הכוח הזה של תקשורת ההמונים, מחריד ומזעזע. ויש בזה גם קצת שעשוע מהסוג של קפיצת באנג'י, כי את מרגישה שטלטלת את כלוב הנמר, וכעת הוא מסתובב חסר שקט במבט עצבני בין הסורגים, ואת פתאום מרגישה חשופה ורעודה.

התקשורת לועסת אותך, מוצצת את לשדך, ויורקת אותך הצידה כמו גוש טבק
רטוב. את מתמסרת כי יש לך מטרות משלך שאת רוצה לקדם, ואולי עוד תצליחי בהמשך, אבל
בינתיים את מגלה שאת לא באמת יודעת איך זה מתחיל, ודאי שלא לאן זה ממשיך, כמו
סוסים דוהרים שאת נותנת מכה באחוריהם ומיד מאבדת עליהם את השליטה. אנשים שלא
מכירים אותך יכולים לכתוב עליך הכל. הסיפור כבר כתוב אצלם בראש על פסקאותיו ותגיו,
המגרות נפתחו, ואת משתבצת להם בתמונת העולם שלהם בדיוק במקום שבו הם חושבים לשים אותך.

ברשתות החברתיות את לא קיימת, למזלך. את לא רואה את קיתונות הרפש
והעיוותים ששופכים אנשים שאת לא מכירה עליך, על החברים שלך, על הוריך. הבת שלך
קוראת ונחרדת, אחותך הגדולה שולחת ווטסאפ תוהה, מבקשת ממך שהיא תגיב בשמך. את
מסרבת. ברור לך שזה לא יזיז שום דבר לאף אחד ממילא, הם כבר בטוחים שהם יודעים הכל.
את רואה אותם אוספים עצים, האש כבר בוערת, מבחינתם כל מה שנותר זה לתפוס את המכשפה ולהעלות אותה למוקד, ואף אחד לא ישכנע אותם אחרת.

בתוך כל נחשול הרפש את נשארת יחסית יבשה. הודעות התמיכה מגיעות מסטודנטים
שמבטיחים לך שהם נלחמים עבורך במלחמה שאת מסרבת להשתתף בה. הן מחממות את הלב, ואת רושמת 'נוט טו סלף' כמה זה חשוב להגיד גם את מה שנראה מובן מאליו. אנשים שלא פגשת
זמן רב פתאום מתקשרים, עם מילה טובה, ואולי גם עם ניסיון לברר מה עומד מאחורי הדברים.

בכל זאת את לא לגמרי אוטיסטית או חיה בבועה, ואת כן קוראת את התגובות
שנכתבו במדיה הרגילה, ולא ברשתות. זה שטויות, הרי, ואת יודעת למה לצפות, וכן, זה
עדיין משעשע. ואז זה מגיע. באתר כלשהו עם תגובות צפויות הזויות כל כך שאני מרגישה
שהיה ראוי לכתוב כאן פרק עם תובנות על תקשורת המונים, עולה תגובה שפוגעת באמת. כבר
לא חצים חסרי כיוון שעפים לכל עבר, אלא חץ מורעל מונחה מטרה שמכוון אלי ישירות.
הפעם אני בהלם. אני קוראת את התגובה, את התגובה לתגובה ואת התגובה של המגיב הראשון
שוב. אני מנענעת בראש באי אמון. זה לא נראה כמו הטרלה רגילה. זה מישהו עם טינה
עמוקה ואישית כלפי, פגוע ביותר, שכותב דברים לא נכונים שנראים כמו אמת, מצטט דברים
שמעולם לא אמרתי, מלכלך ומפחית ומפחיד בו זמנית. אני המטרה, גלויה, בשמי, בתפקידי,
בכל המידע שניתן לדלות עלי. הוא עם כינוי פיקטיבי כמובן, שמאחוריו הוא יורה בי את
חציו הרעילים, מתיימר לחשוף פרטים של 'אחד שיודע', ואיש אינו יכול לדעת שכל מה
שהוא כותב שקרי. יש בזה כל כך הרבה רוע, ולא רוע גנרי רגיל, שאני מרגישה חסרת
אוויר ומתקשה לנשום.

למרות שאני מנסה לנער את העניין מעלי, מים על פני נוצות, קשה לי. בלילה אני מהפכת בראשי ופתאום מתחברות לי הנקודות: ראשי התיבות של השם הפיקטיבי מסתדרות לי עם שם כלשהו, עם פנים מסוימים, של מי שהיה עשוי לכתוב את הדברים הרעילים וההזויים הללו. אני קמה בבוקר ודנה בדברים עם השותף. מזכירה את האיש, מתארת איך הדברים קרו. קוראת מחדש את התגובה, כן הוא, לא הוא. זה טיבו של רעל, שהוא מתפשט ומזהם את סביבתו. איך להכיל אותו. איך אוכל לראות את פני האיש הזה עכשיו אם זה הוא, ומה אם זה לא באמת הוא.

אני יודעת שלא אוכל להמשיך הלאה אם לא אדע בוודאות אם זה הוא או לא. אז
אני מגיבה לתגובה בשם בדוי. בתוך התגובה אני מחדירה רמזים, ומהם רק האיש הזה בלבד,
החשוד שלי, רק הוא ידע שעליתי עליו. והבוקר אני בודקת את התגובות, ומוצאת שהמכפיש
הגיב לדברים שלי. מהתגובה הקלולסית שלו ברור לי כעת שהחשד שלי היה שגוי. זה כנראה
באמת טרול מתוחכם, למרות שזה אוקסימורון. מים על פני הנוצות. אני מגלה פתאום שאני
שוב נושמת.

Adolph Gottlieb, Blues, 1962

'תחת עינו': סיפורה של שפחה

"איננו משקיפים לאחור לאורך הזמן, אלא כלפי מטה דרכו, כמו מבעד למים. לפעמים צף ועולה משהו אל פני השטח, לפעמים צף משהו אחר, לפעמים שום דבר. דבר אינו נעלם." (מתוך "עין החתול" מאת מרגרט אטווד, עמוד 17)

כשהגעתי לארצות הברית לפוסט הדוקטורט, הייתי אחרי שבע שנים רזות ושדופות,
שבהן לא קראתי דבר שלא היה קשור ישירות לדוקטורט שלי. נכנסתי לספריה המקומית כמו
אדם שחצה את מדבר הסהרה וניזון במשך שנים רק מכרסום שיחי מלוח, והוא פוסע לתוך שוק
סואן שדוכניו עמוסים כל טוב. הריחות והצבעים תקפו אותי מכל עבר. הייתי מורעבת.
רציתי לקרוא ספרות, סתם ספרות יפה יותר או פחות, לא מאמרים, לא ספרים עיוניים
בתחום מחקרי או משיקים לו. אני קוראת מהר, ועטתי כמו נחיל ארבה על מדפי הספריה,
מחסלת ספרים בזה אחר זה. הבחירה היתה אקלקטית לגמרי, ואת רובם שכחתי.

על הסופרת מרגרט אטווד לא שמעתי לפני כן. גיליתי אותה במקרה במדפי הסופרים שמתחילים באות A, ואותה לא שכחתי. אהבתי את הביקורת של אטווד על התרבות האמריקאית; זיהיתי הרבה מהאיפיונים של ארצות הברית הגדולה שהיא שרטטה מנקודת המבט של האאוטסיידרית. בשנה ההיא נתקלתי לראשונה בספרה The Handmaid's Tale  – סיפור מצמרר למדי על דיסטופיה אנטי נשית. מודה שכבר אז, בקריאה הראשונה, הסיפור הרשים אותי, אבל לרשימת ספרי החובה שלי נכנס דווקא ספר אחר של אטווד, 'עין החתול' The Cat's Eye שאותו כתבה ב 1988. זהו סיפור מורכב ומתוחכם שמנתח את העבר הטראומתי של אמנית קנדית ששבה לטורונטו, העיר שבה חוותה התעללות קשה בילדותה, לתערוכה רטרוספקיטיבית של יצירותיה. 'עין החתול' הוא ספר על התעללות והשלכותיה על הקורבן, אולם באופן מפתיע ההתעללות הקשה שעמה נדרשה גיבורת הספר להתמודד בילדותה לא היתה מטעמו של מורה פדופיל או מבוגר.ת אחר שבמקום
להגן בגד ופגע. ב'עין החתול' ההתעללות היתה בגידה שעלתה מלב הקשר של החברות והאהבה. המתעללות היו שלוש חברות של הגיבורה, ילדות בנות גילה שהיו חברותיה הטובות
ביותר, שברוע בלתי מובן פגעו בה וגרמו לה גם לפגוע בעצמה. אין ספרים רבים שמטילים
זרקור כל כך מדויק על תופעת ההתעללות של ילדות קטנות בחברה שלהן, ואטווד עושה את
זה בצורה כל כך חכמה ונכונה שילדים רבים שבגרו יכולים לזהות את עצמם בעלילה הקשה. המבקרים הצביעו על אופיו האוטוביוגרפי של הסיפור: אטווד כמו גיבורת הספר היתה בתו של חוקר חרקים (אנטמולוג) שנדד ברחבי קנדה כשהוא גורר איתו את משפחתו. עלילת הספר ממוקמת גם בזמן שבו גדלה אטווד, כשברקע סיפור ההתעללות מתרחשת מלחמת העולם השניה. אם 'עין החתול' הוא הגירסה הנשית והאישית של אטווד ל'בעל זבוב' של
ויליאם גולדינג, 'סיפורה של שפחה' נתפס כגירסה הפמיניסטית של 1984, וזה כנראה לא
מקרי שאטווד כתבה את הספר בשנת 1985. גם הביטוי שבו מברכים תושבי גלעד והשפחות זה
את זה 'תחת עינו' (under his eye) הוא רפרור ברור לביטוי 'האח הגדול עינו פקוחה' מ "1984", ואולי גם ב'עין החתול' שמרה אטווד על תחושת הרדיפה התמידית של הקרבן שלא מצליחה להתחמק מהעיניים הצופות בה. 'סיפורה של שפחה' מתאר עולם מזוהם ועקר שבו עצם המשך קיום האנושות מאויים כי נשים לא מצליחות להרות, ורק אחד מבין חמישה הריונות מסתיים בלידת תינוק בריא. בתנאים אלה משתלטת על ארצות הברית כת דתית פונדמנטליסטית קיצונית בשם 'בני יעקב' שמכוננת על שטחה של ארצות הברית לשעבר רפובליקה תאוקרטית צבאית. ב'גלעד', כפי שנקראת הרפובליקה החדשה, מאתרים את הנשים הפוריות ומשעבדים את גופן ואת מיניותן למשפחות שליטי המהפכה. אחת לחודש כשהשפחה מבייצת, משתתפים כל בני הבית בטקס הפיריון: האישה העקרה של המפקד יושבת על מיטתה, ראש השפחה בין רגליה וזרועותיה של השפחה אחוזות בידיה, ושתיהן, בנוכחות סגל המשרתים של הבית ממתינים למפקד. כשהוא מגיע הוא קורא את הפסוקים מספר בראשית המתארים את עקרותה של רחל ואת דבריה הנואשים: "וַתֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב הָבָה-לִּי בָנִים, וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי", כמו גם את הפתרון שרחל מציעה: "וַתֹּאמֶר, הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ; וְתֵלֵד עַל-בִּרְכַּי, וְאִבָּנֶה גַם-אָנֹכִי מִמֶּנָּה. וַתִּתֶּן-לוֹ אֶת-בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה; וַיָּבֹא אֵלֶיהָ". המשרתת והנהג עוזבים את החדר והמפקד בא אל השפחה האחוזה בידי
האישה במטרה לעבר אותה. הטקס כולו עקר ממיניות. כל משתתפיו אנוסים למלא את תפקידם
כמי שכפאם שד, לבושים במלואם. כמו כל כת טובה השימוש בפסוקים המקראיים נועד להצדיק
מטרה מסומנת מראש והם נבחרים בפינצטה. שלא כמו בלהה וזלפה שהמקרא שידרג לחברות
שוות באגודת 'ארבע אמהות', אחרי השימוש ב'שפחות' כפונדקאיות מנתקים אותן מן הילד
ומן הבית והן מועברות לבית חדש ולמפקד חדש, כדי להתחיל מחזור מנצל חדש.

את השם שבחרה אטווד לספר, היא בנתה על פי המודל של מחבר 'סיפורי קנטרברי' מן המאה ה-14, צ'וסר, ששילב סיפורים מ'פי' דמויות שונות שעורכות מסע צליינות לקנטרברי: 'סיפורו של האביר', 'סיפורה של אם המנזר', 'סיפורו של האפסנאי'וכדו'. אטווד מתמקדת במספרת אחת. כמו
ב'עין החתול' שתכתוב 3 שנים אחרי כן, גם ב'סיפורה של שפחה' הגיבורה הראשית היא קרבן
נשי. אטווד במיטבה כשהיא נכנסת לראש של נשים שנפגעו והניסיון שלהן להתמודד עם
הפגיעה. העולם הדכאני שבו חיה הגיבורה של 'סיפורה של שפחה' (בספר היא נקראת Offred – שלפרד בתרגום לעברית, כי היא 'של' המפקד פרד) הוא שילוב מצמרר של גרמניה הנאצית, רוסיה הסטליניסטית ודיכוי נשים ומישטור לבושן והתנהגותן בערב הסעודית או באיראן. אולם
למרות שהספר נתפס כמניפסט פמיניסטי, לא רק גברים מדכאים את 'שלפרד' ומשפילים אותה.
גם בספר זה מרגרט אטווד מאירה, והיטב, את הנשים הפוגעות, לעתים לא פחות מהגברים.
החברה הפטריארכלית של 'גלעד', נוצרה על ידי נשים ולא רק על ידי גברים. אחת הדמויות
ה'נאציות' ביותר בסיפור היא 'דודה לידיה' שתפקידה להכין את הבנות ולהכשיר אותן
לתפקידן. על פי הסידרה סרינה ג'וי,  האישה של פרד, המפקד, היא מאדריכליות השיטה הנצלנית החדשה, ובמו ידיה היא כותבת את הכללים החדשים המפשיטים את הנשים מכל זכויותיהן הבסיסיות: מנשלים אותן מרכושן, ואוסרים עליהן לעבוד או לקרוא.

שתי בעיות עיקריות יש לי עם 'סיפורה של שפחה'. האחת עולה כבר מהספר: אטווד שרטטה חברה עתידית על בסיס זוועות העבר. היא הכריזה שאת כל הרכיבים בסיפורה
היא גזרה מן המציאות, כולל תליות וסקילות פומביות, גניבת ילדים, לבוש אחיד של נשים
המסתיר את נשיותן ואונס וילודה בכפייה. בחברה שבה חל איסור על הנשים לקרוא, אהבתי
את הדיוק בשידרוג משחק ה scrabble ממשחק של חנונים לתענוג אסור שמשמש
לפלירטוט. אולם החברה שהיא מתארת פרדוקסלית בדיוק בנקודה שהיא יצרה יש מאין: עולם שבו הילודה נפסקת לחלוטין. נסיבות אלה משרתות אותה לעניין ניצול הנשים, ומאפשרות לה להציב סוגיות של שליטת האישה על גופה במרכז, אולם לחברה שכזו יש השלכות אידיאולוגיות אחרות שאין להן שום ביטוי בספר או בסרט. בחברה שבה אין ילודה והאנושות בסכנת הכחדה אין לתאר זלזול כזה בחיי אדם. בסידרה במיוחד המוות אלים ונוכח, under his eye, בכל פרק ופרק, כי מוות מוכֵר כמעט כמו מין, והכי טוב לשלב בין השניים. זו נקודת תורפה של הסיפור שגם
הסידרה מפספסת לגמרי, תרגיל מחשבתי שראוי לדיון הרבה יותר מעמיק. חברה שחרדה לעצם
קיומה לא יכולה להרשות לעצמה להמשיך ולטבוח בבניה ובנותיה כמו בחברות דכאניות רגילות מן העבר וההווה המוכרות לנו היטב.

הביקורת השניה שלי  נוגעת לסידרה בלבד. בעשרת הפרקים של העונה הראשונה (מבטיחים לנו כבר עונה שנייה, בלי קשר לספר) חרג כצפוי ברוס מילר, יוצר הסידרה, מעלילת הספר. אחת הבחירות השנויות ביותר במחלוקת בסידרה היתה לוותר לגמרי על האספקטים האנטישמיים והגזעניים של 'גלעד' שהיו קיימים במקור. השחורים בספר נקראים 'בני חם', ונשלחים לתחום מושב מיוחד. אך בסידרה לוהקה לתפקיד מוירה, החברה הטובה ביותר של הגיבורה, שחקנית שחורה (מצויינת, כמו כל יתר השחקנים), וגם בעלה של 'שלפרד' שחור ובתה מעורבת. אלא שהסידרה לא הלכה עם זה עד הסוף. שחורים וחומים משרתים את השלטון החדש ובזרועות הבטחון משרתים שוטרי משטר – הקרויים 'עיניים' – שחורים רבים, אולם בין ה'מפקדים' שוררת אחידות לבנה מובהקת, ולמעשה גם בקרב השפחות שהן גיבורות הסיפור. בניגוד לבחירה זו של הסידרה, שאותה תירצו בטענה שאי אפשר לעשות היום סרט שכולו לבן ולהתעלם מריבוי הצבעים בחברה האמריקאית, החברה שאטווד מתארת חייבת להיות גזענית כשם שהיא הומופובית ומיזוגנית, ועיקורה מרכיב זה מוריד מערכו של הסיפור וחיבורו למה שאנחנו מכירים מחברות דומות. יש לי גם בעיה עם חלק מן הפרטים שמילר הוסיף לסיפור, אותם חלקים של הסידרה שנראים כמו כניעה לתבניות הוליוודיות מוכרות ומאוסות, כמו פרק 7 למשל. לא אספיילר לכם אותו. אני די חרדה לאופייה של העונה השנייה שתחרוג לחלוטין ממסגרת הספר ותכתב כולה על ידי התסריטאים.

בעייה עקרונית קיימת גם בזמן הסיפור. בספר, גלעד והשפחות מתקיימים בעתיד כלשהו. בניגוד לחזון האורווליאני, סירבה אטווד לנקוב בשנה מדוייקת. בסידרה בחר ברוס מילר להעתיק את המציאות הדיסטופית של הסיפור לשנת 2017. אין ספק שזה חלק מסיבת הצלחת הסידרה, שיוצריה לא יכלו לנחש (ומנקודת המבט של הסידרה – לפלל) שתשודר בתקופה שבה יושב בבית הלבן גבר לבן שאוהב לאחוז בפוסי ולהתרברב על כך. אבל הבחירה למקם את 'גלעד' במציאות העכשווית, כולל התייחסויות לטלפונים ניידים ול'טינדר', מעוררת אי נוחות. כשאטווד כתבה את הספר ב- 1985 בעיות אי פריון היו ברובן בלתי פתירות, ילדי מבחנה היו קוריוז בלתי נתפס, ומניפולציות רפואיות כדי לפתור בעיות פוריות נסבו לכל היותר סביב קביעת הביוץ. רופאי נשים יודעים היום לעשות דברים שפעם היו נתפסים כמדע בדיוני: להפוך תא כלשהו מגוף הגבר לתא זרע; לקצור ביציות; להקפיא עוברים; להדביק אותם לדופן הרחם – וזו רשימה חלקית. היום יש
נשים בנות ארבעים בהריון מרובה עוברים, ומניפולציות גנטיות יכולות גם לקבוע את
בריאות העוברים ולא רק את מינם. לכל זה אין זכר מן הסתם בספר שניטע בעתיד מעורפל
כלשהו, והסידרה, שבחרה למקם את הסיפור במציאות של 'היום' מתעלמת מכך באופן שגורם
לי לנוע באי נוחות על כיסאי. מה, הם לא יודעים שהרופאים יכולים לעזור ואולי אפילו
לפתור את ה-בעיה?

אז האם לראות את הסידרה? כן, בהחלט. בעיקר כי היא משלבת עבודה חזותית מרהיבה, עם צבעים וקומפוזיציה מרשימים ואסטתיקה של הרוע, יחד עם משחק מעולה של כל הצוות ובראשם אליזבת' מוס המדהימה. אם מתעלמים מהפרדוקסים אפשר גם להנות מהסיפור, הנאה שמתקיימת למרות שהוא קשה ואלים ומציג מציאות לא פשוטה וממש לא מתוקה. ולבסוף,
לא פחות חשוב: רוצו לראות בזכות הזרקור על הסוגיות שהסידרה מעלה: הסכנה שבהשתלטות
של דיקטטורה על דמוקרטיה בעילה של פתרון בעיות אמיתיות; שנאת נשים; שליטת נשים על
מיניותן, על גופן ועל ילדיהן; תנאים של 'רחם להשכיר'; ניצול וזכויות הפרט. כולן סוגיות שמטרידות אותנו כי הן חיות וקיימות כאן ועכשיו, לא בעתיד דיסטופי כלשהו. כולן
סוגיות שתופסות אותך ברחם ולא מרפות גם אם אתה גבר.

יום המשפחה

במדינת ההורים המזדקנים אחותי היא הממשלה. היא שרת הבריאות, התחבורה,
הבינוי והשיכון ושרת הכלכלה. היא גם שרת התרבות, ודואגת שמלבד חוג ההתעמלות וקופת
החולים המתחייבת, ההורים יצאו לפחות פעם בשבוע להופעה. המבחר אקלקטי משהו, ומדי שבוע היא שולחת לקבוצת המשפחה סלפי משולש, שלה עם ההורים בקונצרט קלאסי או בהופעת מיומאנה, פני כולם מעט מעוותים בגלל הקירבה לעדשה, אבל מחייכים, כמו שאומרת הכותרת הנלווית 'נהנים בהופעה'. כשהמעמסה כבדה עליה, אני נזעקת ובאה למלא את תפקיד הנהג והמלווה.

אתמול אני מגיעה להורים כדי לקחת אותם למחזמר 'סיפור פרוורים'. בכניסה
לבניין אני פוגשת את השכנים מקומה א', גבעולה ונחל, ההורים של חברת ילדות. אבא שלי
וגבעולה היו אחראים על גינת הבית במשך שנים, הוא שותל פרחים חד שנתיים בחלקה
השמשית; היא דואגת לשיחים הרב שנתיים בחלקה המוצלת מתחת לעמודים. פתק כתוב בכתב
ידה של גבעולה שהיה תולה דרך קבע על לוח המודעות של הבניין המשותף, 'נא לא לקטוף
את הפרחים ולא לזרוק לכלוך בגינה', היה מעלה בי בכל פעם חיוך ומחשבה על אודות
התיאום המופלא בין השם שלה, השם האמיתי לגמרי שנתנו לה ההורים, ובין המינוי העצמי
שלה למגינת צמחי הגינה. גבעולה ונחל היו ההורים המגניבים של החברה שלי מהקומה
התחתונה, אבל כעת הם זוג זקנים תשושים, קומתו הגבוהה של נחל כפופה ועיניו כבויות כשהוא
משרך רגליים לעבר המעלית עם הליכון משולש.

אחותי הכינה לי כיסא גלגלים עבור אבא, אבל הוא מתעקש שהוא יכול ללכת,
רק תעזרי לי עם המעיל, ותני את המקל, והוא מזכיר לאמא שלי לכבות את האורות ולקחת
בקבוק מים. אני מציינת לעצמי בהשתאות את היפוך התפקידים המלא שההורים שלי עברו בשנים
האחרונות. איך אבא שלי, האיש השקט, הנחבא אל הכלים, המדען שנוכחותו בבית היתה
מצומצמת וכמעט בלתי נשמעת, לוקח את תפקיד מנהל הצוות ונותן הפקודות לאשתו שהולכת
ומאבדת את זכרונה, כמו שתאים מסוימים במוח לומדים לפצות על פגיעתם של האחרים. אני
מספרת לו שפגשתי בחדר המדרגות את גבעולה ונחל, והוא אומר ביובש שנחל בקושי
הולך ובקושי רואה, קפצה עליו הזקנה וגם יש לו סכרת. את המרחק בין החניה ובין
הכניסה לאולם אנחנו עוברים לאט, רגל נגררת אחרי רגל, אבא שלי והמקל במרכז, אמא שלי
תומכת בו מצד אחד ואני מהצד השני.

המבואה הולכת ומתמלאת, די ברור שהכרטיסים נמכרו כולם. אני בוחנת את המושבים:
הכרטיס שלי, שנקנה בנפרד, נמצא בשורה ראשונה בצד, ואני כבר שולחת יד ומעסה את שרירי
הצואר שלי, מכינה אותם למאמץ שיבוא. מושבי ההורים בשורה 7 בכיסאות 31 ו- 34. אלא
שבשורה 7 יש רק 33 כיסאות. אני מושיבה אותם בכיסאות 31 ו 32 והולכת לברר את פשר
הפלא הזה, כרטיס למושב שאינו קיים. 'אמרתם שהוא בא עם כיסא גלגלים' אומרת לי האישה
בקבלה, 'וזה כיסא 34'. 'תוסיף כיסא רגיל בקצה השורה', היא מבקשת מהסדרן, ואני תוהה
את מי משניהם אני אושיב על הכיסא הזה, ולמה יש שני כיסאות ריקים ביניהם. והנה מגיעים
גבעולה ונחל, הם בשורה 7 כיסאות 32 ו 33. כן, נחל ישמח מאוד לשבת על הכיסא הנוסף
כי יש לו שם מקום לרגלים, ואני מצלמת את הרביעיה המאושרת בשורה 7: בקצה השורה יושבים
נחל על הכיסא הנוסף וגבעולה לצידו, ולידם ההורים שלי. אני שולחת את התמונה לווטסאפ
המשפחתי תחת הכותרת 'דיירי הבניין בהופעה'. אני עדיין לא בטוחה לגבי ההנאה.

בהפסקה אני עולה 6 שורות ומבררת איך הם. אמא שלי מכרכמת את פניה, היא
לא. אני משדלת אותה: זו גירסה מודרנית של רומאו וג'ולייט, המוזיקה של לאונרד
ברנשטיין, ובתפקיד מריה, השחקנית הראשית, משחקת משי קליינשטיין, הבת של. השירה שלה
מזכירה את ריטה, לא? אני חושבת שאם שמים את הפרטים הקטנים בהקשר, אם יש סיפור, זו
חוויה אחרת, כמו לראות יצירה במוזיאון כשאת מכירה את הצייר ואת ההקשר התרבותי
שבתוכו פעל. אמא שלי איבדה את היכולת לצרף את הפרטים לסיפור. נטולי קונטקסט,
מפרפרים הפרטים בראשה ומעיקים עליה, כמו נקודות על דף ללא מספרים שיסמנו איך לצייר את
הקו המחבר ביניהן.

בחניה של הבית המשותף אנחנו פוגשים את גבעולה ונחל בפעם השלישית. מסרי
דרישת שלום לבת שלך, אני מבקשת מגבעולה, ומבטי מלווה אותם כשהם נכנסים למעלית כדי
לעלות קומה אחת עם ההליכון. אחותי מתקשרת לשאול איך היה. 'מוזיקה טובה של
ברנשטיין, והיתה ההיא, משי, הבת של ריטה. קצת ארוך מדי, וגם בסוף מריה לא מתה,
למרות שזה בנוי על רומאו וג'ולייט', אומר לה אבא שלי. והוא מסכם 'היה נחמד מאוד'.

Michael Rajkovic The Eiffel Tower and the Raven

דלתות נפתחות מעצמן

חברה שלי מתקשרת. היא מבקשת להתייעץ. פנה אליה מישהו מהאוניברסיטה, אמר
שכבר חיבר ספרים ושהוא כותב כעת ספר שבו הוא מבקש להזכיר את אביה בשמו. מדובר ברומן פיקטיבי, אבל אביה יופיע בו בשמו ובדמותו האמיתית, והוא מבטיח לכתוב רק טובות. האם אני
מכירה את האיש ומה דעתי.

הרבה לפני שהכרתי אותה, הכרתי את אביה, פרופסור בכיר בתחום, שניהל אצלו בבית סמינר אגדי. בפעם הראשונה שהגעתי אליו, נוסעת באוטובוס לבית בשכונה הותיקה עם העצים גבוהי הצמרת, התנהל דיון נרחב בשאלה היכן עלי לשבת. התברר שזו סוגיה רבת משמעות, שכן לכל משתתף בסמינר היה מקום קבוע שנשמר לו במשך שנים. כל מפגש סמינר אצלו בבית נפתח בהגשת העוגה, עוגת שמרים גבינה או שמרים פרג, מונחת מהבילה ומעלת ניחוח אלוהי על מגש חרסינה עדין ומוארך, וסכין כסף מסוגננת לצידה. העוגה, שנאפתה על ידי אשתו עדינת המבט של הפרופסור, הוגשה תמיד לצד קנקן התה. התה היה תמיד ארל גריי משובח שנמזג ברוב טקס לספלי חרסינה דקיקים, והחלב הוגש בקנקן נפרד. טקס שתיית התה וחיתוך העוגה וגם הסמול טוק של אבא שלה רק הגבירו את המתח שכולנו חשנו לקראת המערכה העיקרית. בבת אחת הוא היה נעשה ענייני, מסיט את עיניו משולחן התקרובת אל הספרים שהקיפו את חדר האירוח סביב סביב, ופונה בשאלה לאחד המשתתפים. עם הינתן האות היינו צוללים בקפיצת ראש לתוך השיעור, שהרחק מכתלי האוניברסיטה יכול היה להמשך גם שלוש שעות או יותר. איש לא העז להתלונן על משך השיעור. כל שעה פנויה במהלך השבוע הקדשתי להכנת הסמינר, שהרי אי אפשר היה לדעת כמה זמן יארך ומתי יסתיים. הוא היה מסתיים באבחה אחת, כשם שהחל, במבטו של הפרופסור ששב לנצנץ בעליצות ולא בחומרה מאחורי משקפיים, ובהשבה מסודרת של הספרים למקומם על המדפים העמוסים. אנחנו היינו מקפלים את הדפים ומניחים אותם בחזרה בתיק באנחה, אוספים את המעילים שהמתינו לנו על מתלה עץ מיוחד בכניסה לבית, ונדחקים לחדר המדרגות האפלולי בדרך החוצה. היינו אכן חברים בכת סודית, שחבריה נפוצו בינתיים לארבע כנפות העולם.

את הבת שלו פגשתי באחת משנות השבתון שלי, פרופסור באוניברסיטה זרה. ליוויתי
אותה כשנפטר, בוכה על לכתו החפוזה אבל שמחה שלא חלה באחת מאותן מחלות מנוולות
שמוצצות את לשד החיים באיטיות מטריפה. ליוויתי אותה גם כשאמה נפטרה, זמן קצר אחר
כך, ממחלה ממאירה ומהירה. כשבאתי לבקר את האם בימיה האחרונים היא ניצלה הזדמנות
כששתינו היינו לבד בחדר, ואחזה בידי כשרכנתי לנשק לפניה לפני לכתי. מגע ידה היה
כמו קלף עתיק, יבש ומשיי. 'תשגיחי עליה', לחשה לי האם, ואני הנהנתי בהסכמה, מבינה
למה היא מתכוונת למרות שהבת גדולה ממני בשנים אחדות. יש בה משהו תמים ובלתי מצוי
אצל נשים בגיל שלה, מפתיע את מי שמכיר את חריפותה השכלית.

אני בכורתה של הכהנת הגדולה; הסופר המדובר הוא צעיר "בניה" האקדמיים, וכדרכם של מז'יניקים, אהוב עליה במיוחד. בביקור האחרון שלי בביתה הראתה לי את ספרו האחרון, לא הספר המקצועי, אלא ספר פרוזה שיצא לאור בהוצאה מכובדת, והסכימה להשאיל לי אותו לקריאה. איך הוא? אני שואלת את הכהנת, כשאני פותחת את עטיפת הספר וקוראת את ההקדשה האישית הנלהבת הרשומה בכתב ידו בזוית השמאלית של העמוד הראשון. היא משתתקת, מחפשת אחר מילים. אני מתבוננת בה בהפתעה, זו איננה תגובה רגילה אצל הכהנת הנחרצת. לא הייתי מזהה שזה ספר שלו על פי הכתיבה, היא אומרת ואני מרגישה מנימת קולה שלא כדאי לשאול עוד, ולוקחת איתי את הספר. הוא כאן, על השידה ליד מיטתי, ממתין לקריאה,
אני מספרת לחברה.

אז השבת אני מתכנסת לי לתוך עלילת הספר, נזכרת למה אני שונאת לקרוא ספרים של אנשים שאני מכירה. הספר כתוב בגוף ראשון, ושמו של הגיבור דומה להפליא לשמו של המחבר. הוא נתן לו אותו עיסוק, אותה חזות, אותו חיתוך דיבור. לא הכל זהה כמובן, אבל קשה לי להתנער מתחושה בלתי נעימה שלא רק שם הגיבור הספרותי דומה, גם התוכן הבדיוני נוגע במוכר, ותיאורים אחדים מותירים אותי בתחושה בלתי נעימה, כאילו נפערו בפני דלתות שלא ביקשתי לפתוח לתהום נשמתו. הגיבור מספר על המנְחָה שלו, שהוא מכנה בשם זר, אלא שכל מה שהוא מספר עליה מוכר לי היטב. הוא מדבר על מרצה אחר שאותו הוא מזכיר בשמו האמיתי, וגם המזכירה של המחלקה נקראת בשמה. אני תוהה מדוע לא יכול היה לנסות להסוות טוב יותר את מקורות השראתו, ואולי לא רצה או לא טרח. אני מרגישה צורך להתרחץ אחרי הקריאה, לשטוף מעלי את התחושה שזוחלת לי על העור. אני מבינה את שתיקתה הבלתי אופיינית של הכהנת הגדולה כששאלתי אותה על הספר, את ברירת המילים הזהירה.

הספר מציב מולי מראה ברורה, מדוע לא אוכל כנראה לכתוב סיפור בדיוני,
ואמשיך לחבר מאמרים מקצועיים שייקראו על ידי קומץ אנשים. אדם קרוב אצל עצמו, ורק
בודדים יכולים לצלול לעולם אחר ולשוב לפני המים עם יצירה בדיונית מהימנה. כל משפט
שלי, כל פיסקה, פוסט, סיפור או מכתב, הם אני. אולי אני לא מספיק אמיצה להחשף ככה,
ערום ועריה על כל כתמי ופגמי, קפלי וקמטי לפני העולם כולו. אולי אני לא מספיק
חצופה כדי לחשוף ככה את הקרובים אלי, ואת יחסי אליהם ומחשבותי עליהם. גם בכתיבתי
כאן אני שוקלת מילים, נרעדת מהמחשבה שהקרובים אלי יזהו את עצמם בכתיבה שלי, מתנחמת
בשוליות של האתר הגווע הזה. אז אני מסיימת את הפוסט וחוזרת לכתוב את ההרצאה הבאה
שנושפת בעורפי, בכנס המתרגש לבוא עלינו בעוד שבועות מספר.

Cai Guo-Qiang, Sky Ladder, 2015