גילטי פלז'ר ב-120 פרקים (נכון לעכשיו): 'הכלה מאיסטנבול'

האורחת בתוכנית התרבות ברדיו המליצה בחום על 'הכלה מאיסטנבול'. אמנם טלנובלה תורכית, היא אמרה, והגיבורה יתומה לפי כללי הז'אנר, אבל עשויה היטב, ולגמרי ממכרת. ממתק חורפי אסקפיסטי אמיתי, הגיבורים יפים ושותים אלכוהול ולובשים את המילה האחרונה באופנה, ואף מילה על ארדואן. והכל על רקע הנופים הכי יפים של איסטנבול ושל בורסה ההררית, העיר שבה גרה משפחת בוראן, שזה תורכית ל'סערה'. וכדי שלא יאשימו אותה בהמלצה לרומן משרתות חלילה היא מוסיפה שבמפגשים עם נשות עסקים ונשות אקדמיה היא מגלה שהיא לא לבד. כל אחת מתקדמת בקצב שלה, זו בפרק שמונים ומשהו, וזו רק בפרקי העשרים, אבל מדובר במגפה אמיתית. מאות אלפי מכורות ואפילו מכורים. בכלל, הטלנובלות התורכיות החליפו את דרום האמריקאיות, ובקרוב נשמע ילדות שאומרות 'גוניידין' (בוקר טוב) והושגלדין (ברוכים הבאים), אללה אללה, במקום הספרדית שלמדו בנות הדור הקודם.

סיפורי אהבה מסתיימים על פי רוב ביום הנישואין. הגיבור והגיבורה נפגשים, ואחר כך הם צריכים להתגבר על קשיים גאוגרפיים ותרבותיים, התערבות של בני משפחה, של נסיבות ואפילו על עצמם (ראו 'על גאווה ודעה קדומה' של ג'יין אוסטן, ועוד נחזור אליה בהמשך), כדי שבסוף השניים יתאחדו ויפסעו בחליפה ושמלה לבנה בדרך לחופה על רקע השקיעה והכתובית 'הסוף'. אולם מה קורה אחרי שהסיפור נגמר? פעמים רבות המציאות טופחת על פני האוהבים, והשנים שעוברות שוחקות את האהבה הגדולה, ולפעמים מחליפה אותה שנאה אדירה או, גרוע מזה, אדישות ושיגרה. הכלה האהובה הופכת לנעל בית משומשת, לא תואר לה ולא הדר. החתן המהודר הופך למטלה, לאבן נגף נוחרת במיטה. הסידרה 'הכלה מאיסטנבול' עובדת הפוך. שלושה ימים אחרי שנפגשו באופן מקרי, ולאחר ששוב הגורל הצליב את דרכיהם וכמו הכריח אותם להתאהב, נישאים פארוק וסורייה והסידרה מתחילה. מכאן ואילך אנחנו מלווים אותם כמו גם את שאר בני המשפחה והחברים שלהם בפרקים יומיומיים מפורטים.

מה, אם כך, הופך את הסידרה למוצלחת וממכרת במיוחד? למה 'הכלה מאיסטנבול' נכנסה לכל כך הרבה אנשים מתחת לעור? נתחיל בעניינים הטכניים: משחק מעולה, סטים מדהימים גם בפנים גם בחוץ, נופים ומנהגים. זהו צוהר לתורכיה העשירה, לאנשים שגרים בבתים מפוארים עם משרתים (סליחה, עובדים), ועדיין לחברה מסורתית במיוחד, שבה מפגש עם האמא בת השישים כולל כריעה לפניה ונשיקה ליד המושטת שלה ולאחריה מגע במצח בגב היד לאות כבוד. אנשים לוקחים ברצינות קריאה בקפה וטקס של שפיכת עופרת רותחת לתוך כלי עם מים, וקריאה בתצורות שיוצרת העופרת. אחרי מי שיוצא לנסיעה שופכים מים, וכשמזל רע פוגע במשפחה שוחטים כבשים ומחלקים לעניים. והשפה. הו, השפה. מהר מאוד לומדים לא רק את המילים שנכנסו לעברית כמו 'מנגל' או 'יוק' (אין) או 'היידה', או המילים שמוכרות מערבית כמו זמאן (זמן) או צ'אי, אלא גם איך פוקדים בתורכית: ראה (באק), רוץ (קוֹש), בוא (גאל), לך (גיט), ו'מה קרה?' (ne oldu). והכל כל כך יפה, צ'וֹק גזל. לאנשים יש שמות שמתגלגלים ועושים מתוק בפה כמו ראחת לאקום: פיקרט (Fikret) ואיפק (Ipek) ואסרה (Esra), נורגול וקיימט, סֶנֶם ואקיף, דילארה ורייהאן. 'הכלה מאיסטנבול' (איסטנבולו גֶלין) ממלאת את התנאי הראשון שנדרש מסיפור טוב – היא מוציאה אותנו מהמציאות שלנו ולוקחת אותנו לעולם אחר, זר ועם זאת מוכר ונוגע.

הכלה מאיסנבול
פארוק, עם סקס אפיל של שנות השמונים, וסורייה, הכלה מאיסטנבול, קפה עם המון סוכר

סידרה שמלווה את היומיום של הגיבורים מזכירה לי סדרות אנגליות מפעם. כמו 'האחים', סידרה אנגלית שאהבתי כשהייתי נערה, שעקבה אחרי משפחה בעסקי התעבורה, גם משפחת בוראן מנהלת חברת אוטובוסים גדולה, בוראן טוריזם. 400 שנה המשפחה שולטת בעיר בורסה, מעורבת בכל מה שקורה בה, משפחת מלוכה לכל דבר. האמא הגדולה, אסמה, היא המלכה. היא גם נקראת בכבוד 'סולטנית', אסמה סולטאן, ומנהלת ביד רמה ובמניפולציות לא עדינות בכלל את חיי ארבעת בניה וחיי העובדים שסרים למרותה. שום דבר לא נעלם ממנה, והיא מונעת מהצורך לשמור על המסורת ועל שם המשפחה. 'מסורת היא ניסיון שמעבירים מדור לדור' היא מסבירה לאורחת שמגחכת על הקיבעון הכרוך במנהגים, 'כלומר, מבססים את העתיד על ניסיון העבר'. מבחינה זו 'הכלה מאיסטנבול' מזכירה גם כן את הספרים של ג'יין אוסטן, שנעים על אותו תפר שבין האופי של הגיבורים מול המסורת והמנהגים. ב'גאוה ודעה קדומה' הבנות לבית בנט שונות מאוד זו מזו, וגורלן נקבע על פי אופיין – ג'יין היפה והתמימה, לידיה קלת הדעת וליזי החכמה. ב'הכלה מאיסטנבול' ארבעת הבנים לבית בוראן מסמלים את החכם, הרשע, התם וזה שאינו יודע לשאול, וגורלם בהתאם. כמו שג'יין אוסטן לועגת לדמויות שפועלות לפי מה שמצופה מהן בחברת האצולה הזעירה הבריטית של סוף המאה השמונה עשרה ועושות 'מה שצריך' (מר קולינס הכומר הנלעג ומרת בנט ההיסטרית), ומאדירה את ליזי ואת מר דארסי שנפטרו מהדעות הקדומות שלהם ושברו את גבולות המעמד והמחויבות המשפחתית, גם 'הכלה מאיסטנבול' עוסקת בשאלה איך כדאי להתנהל בחברה מעמדית ומה קורה כשהגבולות נפרצים.

אני אוהבת את היכולת של הסידרה לצייר דמויות מלאות, ולא חד מימדיות. גם לטובים גם לרעים יש היסטוריה, וההתנהגות שלהם מובנת ואפילו מעוררת אהדה. הרשע העיקרי הוא איש אפל ושרוט שהולך לפסיכולוגית, ואנחנו עוברים איתו טיפול לא פשוט. אני מודה שיש לי אליו אהדה גדולה במיוחד ואפילו פיזית אני אוהבת אותו יותר מאשר את פארוק שובר הלבבות. הגיבורה הראשית, סורייה, שוברת את הכלים ובורחת בגלל נסיבות מאוד שנויות במחלוקת, ובא לך לפעמים לתפוס אותה ולטלטל אותה, למרות ואולי בגלל החמידות הכללית שלה.

הכלה מאיסטנבול אדם
הרשע, אדם. הרבה יותר הטעם שלי

כמצופה מטלנובלה, יש בסידרה המון טוויסטים בעלילה ורובם גם סבירים למדי. יש בה גם המון מודעות עצמית, ואפילו הומור עצמי. הדודה של הכלה, סֶנֶם, מכורה לסדרות טלויזיה בסגנון 'הכלה מאיסטנבול', והשוליה של הגיבור, אקיף, דמות סנצ'ו פנצ'ואית, אומר לפארוק: אצלכם במשפחה קורים ביום דברים שאצל אחרים קורים בשנה. אם הגיבורים רק יאכלו ארוחת בוקר משפחתית יחד וילכו לעבודה ויחזרו הביתה לאשה מי יתמכר. לא תמצאו בה מן הסתם הומוסקסואליות, בכל זאת תורכיה, אבל במשפחה שנקראת 'סערה' (בוראן), הסידרה נוגעת בשאלות אנושיות ותרבותיות מרכזיות, סוגיות של הורות ואחאות, קינאה ואהבה, התמודדות עם קשיים כמו מחלה ואבדן הריון, דיכאון אחר לידה, ניסיון התאבדות ובגידה, פערים כלכליים ומעמדיים, ופערים מגדריים. ובעיקר היא עוסקת במאבקי כוח וכבוד, המניעים את המחוות הגדולות בהתנהגות האנושית.

מכל הדמויות מרתקת אותי האם הגדולה, אסמה סולטאן, ואני מביטה בהשתאות ביחס שלה לבנה הבכור, המועדף, היורש האהוב עליה פארוק, ולסורייה, בחירת לבו המפתיעה. כבר במפגש הראשון של השתיים אחת על אחת, כשסורייה נקראת לרחוץ את חמותה המלכותית בחמאם על פי המנהג, החמות מחצינה את העוינות המפורשת שהיא חשה כלפי מי שבעיניה היא 'נחש' שחדר לאחוזה המשפחתית ומודיעה לה שהיא לא תאריך ימים בתפקיד הכלה. מכאן ואילך הכל כשר במאבק של החמות בכלה, כולל התקף לב מזויף והתעלפויות דמה או עזיבה דרמטית של בית האחוזה, והחתן  נקרע בין אהבתו לאשתו ובין אהבתו ורגש החובה לאמו.

הכלה מאיסטנבול אסמה
אסמה סולטאן. החמות מהגיהנום

אני חושבת על חמותי ועל השותף, בנה הבכור. מההתחלה הבנתי שהיא רואה בי מתחרה על אהבתו של הבן, והעוינות כלפי נבעה הן מעצם היותי אשתו, הן ממי שהייתי, זרה ומוזרה לה ולמנהגיה. נתתי לה לתפור לי את שמלת החתונה, אולם לא הבנתי למה היא רוצה שנלך לקנות יחד כותונת לילה לפני החתונה (אני ישנה ערומה, אמרתי לה מול עיניה המתרחבות בהפתעה), או שאעטה כפפות בחתונה. דיברנו שפות זרות, גם כששתינו השתמשנו בעברית. לא אהבתי את הלשון העקיפה שלה, את העלבונות, את הפאסיב אגרסיב שבאמצעותו תימרנה את האנשים שסביבה. אלא שבישראל אנחנו חיים, ואני לא גרה תחת קורת גגה, רוחצת את חמותי בחמאם, או נושקת לידה המושטת. במלחמה שהיא הכריזה עלי ניצחתי בקרב הראשון בלי למצמץ בכלל. הבן שלה אוהב אותה מאוד, אולם מתעב את המניפולציות הרגשיות הילדותיות השקופות שלה. בחודש האחרון הם לא מדברים. משהו בקשר למי צריך להתקשר למי, ולמה הוא לא בא לבקר מספיק. אני מכירה את קוצר הרוח של השותף שגם עסוק מאוד לאחרונה, וצר לי עליה.

השבוע אני מתקשרת אליה. לא קרה כלום, אני מרגיעה אותה כשהיא מזהה את הקול שלי ונבהלת, השותף בחו"ל, רק רציתי לשאול מה שלומך. הא, היא אומרת, כל השבוע הייתי חולה נורא. שכבתי במיטה כמו כלב, ואף אחד לא הכין לי אפילו כוס תה. אני כל הזמן חושבת מה אם אפול, אף אחד לא ידע, אני אמות לבד. אני מקשיבה לה, מזהה את הצורך שלי לגלגל עיניים ומשתלטת עליו, מנווטת את השיחה למחוזות אחרים מלבד הבריאות שלה, שואלת מה היא קוראת, ומה עם הילדה הקטנה שהיא מלווה בהתנדבות דרך ויצ"ו. מתי האזכרה של אבא שלך, היא שואלת, אני רוצה לבוא. בשבוע הבא, אני מעדכנת. תישארו אצלי שבת, היא אומרת-קובעת. כשהשותף חוזר אני שואלת אותו בעדינות מה עם לחצן מצוקה לאמא שלו, כי למרות שהיא עצמאית ולא מעוניינת בעובדת זרה, היא כבר מבוגרת ויש לה פחדים. 'יש לה לחצן מצוקה', מגלה לי השותף, 'וגם אחותי וגם אחי היו אצלה השבוע'.

הכלה מאיסטנבול
Emotional baggage לא מצאתי קרדיט לאמן/נית לצערי
מודעות פרסומת

סוף אוגוסט

Eugenia Loli Remix
Eugenia Loli, Everything is a Remix

אני מביטה ביומן: סוף אוגוסט. כל המסגרות התומכות נגמרו, המשך הקיום הנורמלי תלוי עכשיו בהורים המג'גלרים עבודה ולימודים עם ילדים בחופשה, משחקים הישרדות בחום ובלחות הדביקה. כל יציאה החוצה היא כמו צלילה למרק סמיך. זה הזמן שלי להתגייס, המשאב האחרון אחרי כל המשאבים, רשת הביטחון התחתונה כשהם חגים נמוך, שניה לפני שהם מתרסקים על הקרקע ומאבדים את שרידי השפיות. אני משבצת לי ימי סבתא בשבוע.

ביום שלישי אני לוקחת את שתי הבנות הגדולות של הבת שלי (שש וחמש) לפעילות במוזיאון הילדים בחולון. זה לא באמת מוזיאון, אלא מעין הצגה אינטראקטיבית עם כללים מאוד ברורים. 'קוראים לי אלכס' מציגה המדריכה את עצמה, ורגע לפני שהיא פותחת את התיבה בכניסה ליער הקסמים היא שואלת את הילדים מה הם הכי רוצים בחיים. היא פותחת בוידוי אישי: 'אני הכי רוצה בית ושני מליון דולר וכרטיסי טיסה לניו יורק'. אני לא בטוחה שהילדים מסוגלים להזדהות עם הרצונות הבנאליים לגמרי של אלכס. ילדה קטנה בקבוצה שלנו שהגיעה מניו יורק לקיץ לבקר את סבתא מביטה בה בחוסר הבנה. ילד אחד אומר שהוא רוצה כסף ואין לו תשובה לשאלה של אלכס מה הוא יעשה איתו. ילדה אחרת אומרת ממתקים, אבל אולי זו תשובה מושהית לשאלה הקודמת של אלכס (מה המאכל האהוב עליכם). הנכדה הגדולה שלי אומרת שהיא לא רוצה כלום, אבל מספרת שהשן שלה מתנדנדת וכמעט נופלת (נדמה לי שהיא מכוונת את דבריה לפיית השיניים, בידיעה ברורה שאוטוטו הפייה ממילא תתן לה משהו שהפייה תבחר). כשהיא עוברת למבוגרים המלווים את הילדים התשובה הנפוצה היא 'בריאות'. אני אומרת 'זמן', כי אשכרה. בריאות חשובה, אין ספק, אבל איזה כיף זה היה אם אלכס תפתח את התיבה ויהיה בה זמן. אלכס פותחת את התיבה וכמובן שיוצא ממנה שדון תעלול שמסבך את כל דרי היער. ילדים, אל תפתחו ביער תיבות כבדות שאין לכם מושג מה מסתתר בהם. הנכדה הצעירה אוחזת חזק בידי. בדרך אנחנו מגלים שהתעלולים של שדון תעלול היו עם טוויסט: גברת חפרפרת ששנאה לשיר יצאה לסיבוב הופעות; זיג וזג שהשדון ערבב למדו שביחד הם זיגזג (יש מילה כזו, אומרת הנכדה הגדולה). ביציאה משם אנחנו מסכמות שהחלק הכי נחמד ב'יער הקסום' היה הר השלג, שכלל דריכה על ערימות של שלג אמיתי. אמנם הקיץ הישראלי עשה גם בו את קסמיו והמיר אותו למשטח רטוב וחלקלק, ועדיין הייתי מוכנה בהחלט להשאר בצינה הנעימה ההיא.

אין קסמים באמת. אנחנו נפלטות החוצה אל השמש הבוהקת והחום שנותר כשהיה. אבל למה היה צריך לפתוח את התיבה? שואלות הנכדות. כדי שיהיה סיפור, אני מסבירה להן. אירועי יום רגיל: קמתי, אכלתי, הלכתי, התרחצתי וישנתי לא מעניינים אף אחד. סיפור כולל משבר, בעיה. בלי הבעיה אין פתרון, ואין התקדמות. המשבר הוא שמניע אותנו קדימה, הוא שעושה 'גיבורים'. הגיבורים פותרים את הבעיה, אבל הפתרון אף פעם לא משיב את המצב לקדמותו, אלא מקדם אותו לשלב הבא, מלמד אותנו על יכולות חדשות שלא ידענו שיש בנו. גברת חפרפרת למדה שהיא אוהבת בעצם לשיר. אנחנו למדנו שגם אם מפחיד ממשיכים ובסוף מגיעים להר השלג. הבנות מהנהנות. כל הדרך אנחנו מנתחות סיפורים שאנחנו מכירים, מה המשבר, מה הפתרון, מה התקדם. כיף.

ביום חמישי אני מבטיחה לבן הגדול שאגיע להיות עם שני הילדים שלו (בן 2.9 ובת 1.3). אלא שערב קודם הבן האמצעי מתקשר, אם אני יכולה להשגיח על התאומים (שנה ושבעה חודשים), דחוף. המממ, אני חושבת. ממילא אני כבר שם עם הילדים של הגדול. תביא גם את התאומים.

ארבעה ילדים קטנים ואני בסלון ממוזג, יש לנו בערך 7 שעות ביחד. הם משחקים זה ליד זה, ופחות זה עם זה. העיניים של הקטנה נדלקות כשהיא רואה את אחיה בונה מבנה מקוביות מגנטים, והיא מתמגנטת למבנה בעצמה, זוחלת אליו בנחישות של דחפור. 'לא! לא!' זועק אחיה בבעתה, מניף יד מולה בתנועת עצור. לשווא. הילדה יודעת מה היא רוצה, והיא משיגה את זה בכל פעם מחדש כולל בונוס צעקות של אחיה. תן לה משהו אחר, אני מציעה, והוא מביט סביבו נואש, שולח יד לערימת הצעצועים, שולף רכבת ונותן לה. לזמן מה זה עובד, והוא בונה את הבניין שרצה. מיד אחרי שהוא מסיים להרכיב בניין מסובך מאוד לפי מפתח צבעים שאני מנסה לפענח, הוא לוקח מטוס צעצוע ומרסק אותו לתוך הבניין בקול תרועה רמה. שני התאומים בינתיים עסוקים בהפיכת ארגז הצעצועים ופשפוש בתוכו, אין דבר יותר כיף מצעצועים של ילדים אחרים.

האח הגדול סיים לשחק בספטמבר אילבן והוא מנסה ללמד את התאומה לשחק איתו ב'תלכי תביאי'. הוא מעיף כדור לצד השני של החדר, אוחז לתאומה ביד ולוקח אותה לכדור. 'תרימי אותו' הוא מצווה עליה, ואז אוחז בידה ולוקח אותה לצד השני של החדר, כשהכדור בידה. בשמחה גלויה הוא לוקח מידה את הכדור וזורק שוב לקצה החדר. 'תביאי!' הוא מצווה עליה, ולא מתייאש כשהיא לא משתפת פעולה. שוב הוא אוחז בידה, הולך איתה לכדור, מביא אותה ואותו חזרה, וכך פעם אחר פעם אחר פעם. התאומה לא לומדת ל'הביא'. כן נחמד לה שהבן דוד הגדול שלה אוחז לה ביד ומטייל איתה בחדר. הוא משעשע.

מזווית העין אני רואה בבהלה את הקטנה. היא קרבה את העגלה לשולחן האוכל, טיפסה על העגלה ומן העגלה על השולחן, ויושבת כעת באיזון מושלם על הקצה שלו, בגובה מטר. אני מתקרבת אליה בשקט, כדי שהיא לא תבהל ותיפול, אבל היא יציבה לגמרי, מחייכת אלי את החיוך השדוני שלה, ומושיטה אלי שתי ידיים, מחכה שאוריד אותה משם. ברור לי שזו לא הפעם הראשונה שהיא מטפסת לשם. אני מושיבה את הילדים מסביב לשולחן הסלון הנמוך ומארגנת להם צלחות עם חביתה, סלט ופיתה עם גבינה לבנה. כשאני מנקה חתיכות חביתה ומלפפונים שמפוזרים בכל החדר אני מגלה שארבעתם עלו על השולחן בסלון. הגדול החליט שהם רכבת והוא מספר לתאומים ולאחותו שהם נוסעים 'לדגים'.

הבן מגיע ומכין לכולם אמבטיה מלאה בקצף. הוא מוחא כף בתוך הקצף וכולנו מתמלאים ברסיסים. רטובה ומוקצפת אני חושבת לי שהבן הגדול שלי הכי פרוע מכולם, וכעת יש לו שני צעצועים קטנים חיים משלו. אני נשלפת משם אחרי סיפור לילה טוב, אוויר הערב עדיין חם ולח. אני פוגשת את השותף ויחד אנחנו הולכים בכיכר השעון ביפו. זהו הערב האחרון של חג הקרבן, והכיכר הומה. בא לי פיש אנד צ'יפס, ואנחנו נכנסים לחנות ממוזגת ומזמינים שתי מנות. אני ממתינה ליד הדלפק להזמנה שלנו, לידי תייר, והמבטים שלנו מצטלבים. Smile! הוא אומר לי בציווי. גל של כעס גואה בי. Don’t tell me to smile אני מתיזה. מה הקטע של גברים שאומרים לנשים לחייך. It's none of your business if I smile or not אני אומרת לו. הוא תייר אנגלי שמנמן גיי ומזיע, והוא שותק, לגמרי המום מהתגובה שלי. אבל אני עוד לא סיימתי. Jump! אני אומרת לו, מנסה להדגים לו כמה זה אבסורד לצוות על אדם אחר לעשות מעשה רק כי מתחשק לך. הוא קופץ. בגלל הקפיצה שלו, אני פורצת בצחוק רם, אמיתי לגמרי.

Eugenia Loli Project Woman
Eugenia Loli

ya no cocina, ni lava, ni plancha, ni friega los platos, que barbaridá*

ההודעה ברורה לגמרי: 'אפשר שבת אצל אמא שלי? היא לבד'. מזל שזו תקשורת ווטסאפ שמאפשרת לך שתי דקות הרהור אפילו אחרי ששני סימני הוִי שמסמנים שקראת את ההודעה נצבעים תכלת עזה. אני מרשה לעצמי להתלבט לשניה. השיקול שלי הוא כזה: מצד אחד כל הגוף שלי צורח 'ללללאאאאאא', מה צורח, העצמות עצמן כואבות. מצד שני אני חושבת על מה יקרה אם אשמע בקול העצמות, ועל המחיר, כי לכל החלטה יש מחיר. השותף עובד כל כך קשה לאחרונה, אנחנו לא ממש מתראים במשך השבוע, ואם גם בשבת נתפצל אפשר כבר לפתוח תיק ברבנות. מצד שלישי ממילא הוא עייף כל כך, כל השבת הוא יישן. אני מחליטה שאם אגיד כן, זה חייב להיות כן מכל הלב ולא בחצי כוח, כי אחרת בשביל מה, גם לומר כן וגם לא לקבל קרדיט. מה התחזית? אני שואלת, כי אם נורא חם אולי יש לי תירוץ. 'חם, אבל פחות' היא תשובה שלא ממש משאירה לי שוליים לסירוב. 'אם צריך' היא התשובה הרפה שלי בווטסאפ, יודעת שזה לא מספיק נלהב, אבל בכל זאת חיובי, ותחת הנסיבות, ובלי אימוג'ים כל אינטרפרטציה של הודעה בווטסאפ היא על אחריות הקורא בלבד. בכל מקרה אמא שלי ואחותי גרות באותה עיר, אלך לבקר גם אותן.

אני קופצת לאחותי ונושקת לאמא שלי. אמא שלי מסיטה את השיער מפני ומיישרת לי את החולצה. לרגע חולף בי זיק של כעס, יותר זיכרון שלו, ומיד הוא מתחלף בפליאה מהולה בקורטוב שמחה שאמא שלי עדיין מצליחה כיום לעורר בי רגשות כאלה. אלופת הארץ בקליטה של מצבי רוח מתחלפים, אחותי שואלת אותי למה אני כל כך מתוחה. זו הזדמנות טובה לנסות להסביר גם לעצמי מה נורא כל כך בשבת אצל חמותי היחידה. אחותי חושבת שהיא אישה מקסימה, והיא אכן כזו. לאחותי גם אין שום בעיה עם החמות שלה, כך שגם אי אפשר לומר לה משהו כמו 'זה כמו שאני מתה על החמות שלך, ואת לא', כי היא לגמרי כן. אני מעלה באוב סיפורים מפעם, עלבונות ישנים, מים דלוחים מתחת לגשר, ודוחה אותם על הסף. הבעיה עקרונית יותר. 'זה כמו מרקזה ובנה גבריאל ארמוזה, בספר "מלכת היופי של ירושלים" שכתבה שרית ישי-לוי', אני מנסה להסביר לאחותי, כי שם לראשונה מצאתי שיקוף נאמן של חמותי, ושל הציפיות שלה מהבן הבכור, הנסיך שלה, וממערכת היחסים עם אשתו. אני שם כל הזמן במבחן, מטרה נאה לצלפים. היא תעיר על השיער, על המשקל, על הבגדים. כל ביס וכל נגיסה שלי יתועדו במחשבון בלתי נראה. לפני שנים, כשרק התחתנו והודעתי לה שאני צמחונית ולא אוכלת בשר היא הגישה לי מרק. מה זה, אמרתי, יש לזה טעם חזק של עוף. 'עוף זה לא בשר!' אמרה חמותי עם תנועת יד מבטלת. כשהייתי צעירה ולוחמנית יותר, כעסתי כשכל הגברים עברו אחרי ארוחת ליל שבת מהשולחן לסלון, לקרוא עיתונים ולפצח גרעינים בניחותא בעוד הנשים מתרוצצות בין חדר האוכל והמטבח, מפנות צלחות מטונפות ושוטפות כלים. הצטרפתי לגברים אף אני, מתעלמת בכוונה מהמבטים המאשימים, מפתחת סוג של גאווה מתדמית הכלה מהסיוטים, זו שלא מגהצת, כלים לא רוחצת, איום ונורא. כיום אני מוצאת את עצמי מתגוננת ומתנצלת על כל בחירה או דחייה של מנה שלה, יודעת שאני מעליבה אותה עמוקות אם לא אוכל את כל הסלטים, את כל המנות הראשונות, העיקריות המיוחדות שרקחה עבורי כי אני לא אוכלת בשר, והאחרונות ואהלל אותן. נכון לעכשיו זו לא היא שהשתנתה, זו אני שכבר לא אוכלת סוכר בכלל, שלא מצליחה לצלוח את הסלטים המרוקאים המבושלים ששוחים בשמן מיותר, שמוותרת על הפירות והעוגיות שליד תה הנענע בסוף הארוחה. אצטרך לבנות הגנה אזורית ושמירה אישית, וגם אז יהיו חצים שודאי יצליחו לחדור את השיריון.

אני מגיעה לבית של חמותי ועומדת בחדר המדרגות, לפני דלת הכניסה, נושמת נשימה עמוקה. אני נכנסת פנימה בחיוך עולץ מאולץ. השולחן כבר ערוך, השותף אכן ישן, אבל הנה הוא מתעורר מצטרף לארוחה בשלושה. אני בוחנת את הסלטים המבושלים, חצילים ספוגים בשמן, חומוס ('טחנתי בעצמי'), וסלדה מטבוחה אדמדמה, ובוחרת בסלט רצועות הגזר עם השמיר והלימון. תנסי את סלט החצילים, דוחקת בי חמותי ואני מסרבת, וכשהיא שואלת למה, אני גם נאלצת להסביר – יותר מדי שמן. בנקודה הזו השותף, שמנסה לחפות על ההתנהגות חסרת הנימוס שלי ומעמיס על צלחתו את הסלטים כולם כועס עלי: תנסי לפני שאת פוסקת. תראי שתאהבי. 'אולי די כבר עם משטרת האוכל!' אני מתפרצת עליו, וברור לי שהוא רק שסתום הלחץ, שאני כועסת עליו כי אפשר. כשהוא שואל 'מי רוצה יין' ואמא שלו עונה לו בטון פסקני 'אני וגם היא' וממלאת לי את הכוס, אני ממש נושכת את השפה. אני מרגישה מחנק נורא, וגם החלקים הטעימים של האוכל לא יורדים לי בגרון.

איך היה לך השנה עם הילדה שאת מטפלת בה? אני מנסה לנתב את השיחה למחוזות נעימים יותר. אמא של השותף מתנדבת בויצו, ועוזרת לילדה אתיופית קטנה בכיתה א'. פניה אורים כשהיא מספרת על תעודת ההוקרה שקיבלה בסוף השנה, והמורה אמרה כמה העזרה שלה חשובה, וכמה ההתנהגות של הילדה השתנתה בזכותה. ואיך הילדה, אני שואלת, והיא עונה 'מאוד נקיה'. אני כובשת את עיני בצלחת, אבל שומעת את הצחקוק הכבוש מהצד של השותף. אני קמה מהשולחן, מפנה את הכלים, מתכוונת לשטוף אותם. בשום פנים ואופן לא, עוצרת אותי חמותי, לא שוטפים כלים בערב שבת, ואני עוברת עם השותף לסלון, לקרוא עיתונים.

* כשחיפשתי מי היו סילווריו ופאקונדו ולמה הם שיגעו את העוזרת ומה הקשר לירח, מצאתי את הפוסט הזה של יהונתן מקרוב בבלוג שנקרא 'עובדות לא חשובות' ואני מביאה ממנו את הדברים הבאים ובהם גם הלינקים הבאים (חוץ מהראשון):

השיר המקורי נכתב בשנות הארבעים על ידי Ñico Saquito הקובני, ומדבר על שלושה שירים ששיגעו את נשות קובה, עד כדי כך שהן שכחו ממטלות הבית, וואי וואי וואי.

שלשת השירים שהשיר מזכיר אותם הם:

הראשון, שיר הלל בקצב הפסדובלה שנכתב על ידי Agustín Lara מלחין מקסיקני, על Silverio Pérez, לוחם שוורים מקסיקני אגדי. השני, טנגו בשם Facundo, על ידי המלחין הקובני Eliseo Grenet Sánchez, עוד שלאגר קובני. והירח הוא להיט/ריקוד בולרו בשם La Luna Enamora, ששר זמר אמריקני מפוארטו ריקו בשם Bobby Capó.

המקור לדבריו הוא ספר על המוזיקה הפופולרית של קובה. והנה הם שלושת השירים המקוריים, ששיגעו את העוזרת או האישה לפי המקור הספרדי:

 

בואו לא נעשה מזה סיפור גדול

'האם תהיי מוכנה להתראיין בתוכנית על ההרצאה?' שואל אותי הקול בטלפון. אני מהרהרת. כבר הופעתי בעבר בתוכניות טלוויזיה. אלה תמיד תוכניות איזוטריות עם אחוזי צפייה מזעריים, כאלה שהגיל הממוצע של הצופים בהן הוא שמונים ומעלה. בעבר, עשיתי את זה כי, נו, טלוויזיה, וגם כי ההורים שלי שמחו לראות אותי, ואפילו היו לי כמה הפתעות לטובה. פעם עליתי במעלית עם פרופסור מהאוניברסיטה שלי שנכנס שניה לפני שהדלתות נסגרו ויחד איתו עלתה סטודנטית נאה. 'היית נהדרת אתמול' אמר הפרופסור, ואני תהיתי בלבי למה הוא לא מתאפק, ואיך הוא מרשה לעצמו להעיר לסטודנטית על בילוי של ליל אמש. 'אני מדבר אליך', הוא אמר, מיישיר אלי מבט. 'נו בתוכנית ההיא, ששודרה אתמול', הוא עונה למבט ההפתעה שנמרח לי על הפנים. מסתבר שאת התוכנית האיזוטרית ההיא שידרו באותו אמש בשידור חוזר, בלופ שנמשך עמוק לתוך הלילה, וכך הגדילו במאות אחוזים את הצפייה באותה תוכנית. אחד השומעים החופשיים שלי באותו יום ראה אותה גם כן. 'יש לי שאלה אחת אליך, אחרי שראיתי את התוכנית', הוא אומר לי, ואני משחזרת לי בראש במהירות את הדברים שאמרתי, ממתינה לשאלה עניינית. 'למה את לא מתאפרת ככה כל יום?'

הפעם אבא שלי, הצופה האדוק ביותר שלי, איננו. אבל אמא שלי עדיין מזהה אותי, גם אם במרבית הפעמים אני צריכה להזכיר לה את שמי. אולי ישמח אותה. אני מסכימה. אופיע בתוכנית כדי לקדם את ההרצאה. אני מקבלת הוראות הגעה: עדיף לא ללבוש צבע לבן מבריק או אדום בוהק ושום דבר קטן, משבצות, פסים או נקודות.

אני עוברת על הדברים שאני רוצה לומר. מכינה פאנץ' ליינים, חושבת איך לומר את הדברים בצורה הטובה ביותר. התחקירן מתקשר אלי, ואנחנו מנהלים שיחה מרתקת. הוא איש שיחה מבריק, וגם הכין את החומר ומתמצא בו. השאלות שלו אינטלגינטיות. אני מכוונת אותו בזהירות לשאלות שאני מעוניינת בהן, ונוסעת לאולפן. המאפרת מניחה שכבת מייקאפ עבה על הפנים שלי. 'האם תרצי שאאפר לך גם את העיניים?' היא שואלת, ואז אני מרכיבה את משקפי המולטי-פוקל החדשות-יחסית שלי. 'לא צריך איפור עיניים', מתלהבת המאפרת, 'איזה משקפיים נהדרות!'

אני יושבת על הכיסא, הידיים מונחות על השולחן לפני. הבמאית נותנת הוראות. 'תפתחי את הכפתור בחולצה'. מה??? מרדנית מטבעי אני ממש לא מתכוונת לפתוח כפתור בחולצה. אבל כל הדברים שרציתי לומר פורחים מראשי, ונשארת רק התהייה מה הבעיה בחולצה שלי. והנה הראיון מתחיל. המראיין שואל שאלה. שכחתי כמה זה עלוב, כמעט מעליב. הוא לא באמת מבין מה הוא שואל, ובעיקר מעוניין להפגין כמה הוא יודע. הוא שוגה, אבל אני לא מתקנת אותו. אני עונה כמיטב יכולתי, והוא קוטע אותי, ושוב. והופס, הוא גמר. אני נזכרת גם בתחושה הזו, שלא באמת הספקתי, שלא אמרתי מה שרציתי. שיצא עקום לגמרי. אני קמה מהכיסא, אוספת את התיק ובו הטלפון ('על מצב שקט, בשום פנים ואופן לא רטט'), והולכת לחדר האיפור לנקות את הממרח שעל הפנים שלי. אחרי שלושה מגבונים, אני נעמדת מול המראה ודמותי מחזירה לי מבט ממושקף. באמת יפים המשקפיים שלי. אני מטה מעט את ראשי הצידה ופותחת כפתור בחולצה. וואללה, צודקת הבמאית.

Lei Xue Porcelain rubbish
Lei Xue, Porcelain Rubbish

שתי אמהות

אמא של החברה של הבן הצעיר מבקשת להפגש איתי. אנחנו קובעות לקפה בקפטריה קצת נידחת, שלא ניתקל באנשים אחרים. אני תוהה אם מדובר בעניין מקצועי, שכן אמא של החברה היא פרופסורית חשובה באוניברסיטה שלי, ועומדת בראש ועדה שאף אני חברה בה, או שהיא רוצה לדבר על הזוג. ליתר בטחון אני שואלת את הבן הצעיר: היא יודעת? והוא עונה: אין לי שמץ.

היא קונה טילון ואני לוקחת את כוס הקפה שלי ואנחנו מתישבות בחצר המוצלת. כמו שני מתגוששים שנכנסים לזירה  אנחנו מתבוננות זו בעיני זו, אומדות, מסתובבות סביב העניין, מנסות להבין מה השנייה יודעת. מהר מאוד הכפפות יורדות אבל אין התגוששות. אנחנו באותה הסירה: אמהות של הזוג שנמצא כעת ב'הפסקה'. היא קוראת לבת שלה בשם אחר מזה שאני מכירה, וכשאני מרימה גבות היא מסבירה שזה שמה האמיתי. הבת כועסת עליה שהיא מסרבת לקרוא לה בשמה ה'חדש', טוענת שהיא לא מקבלת את הבחירות שלה. אני שומעת הרבה כעס בין הבת לאם. מכיון שהשם החדש הוא הכינוי שלה, לא נראה לי שמדובר במשבר זהות של ממש, אלא בהתרסה ישירה מול האם, מרד. השיחה שלנו היא תמונת מראה זו מול זו: אני מהללת את הבת שלה, מתארת כמה אני אוהבת אותה, כמה היא חכמה ונחמדה והשתלבה היטב במשפחה שלנו, והיא עושה את אותו הדבר לגבי הבן שלי, כמה הוא מוכשר, ויצירתי, ומוזיקלי, ומצייר, ומבין דבר מתוך דבר ומכיל. שתינו שבורות לב מה'הפסקה', מנסות להבין. הצעירים ב'הפסקה' והלב של שתינו נשבר.

קודם הוא עזב את הדירה המשותפת, ועבר לגור עם שותפים בעיר שבה הוא עובד. הוא אמר שנמאס לו להשתרך בתחבורה ציבורית שעה וחצי לכל כיוון כל יום, והיא לא עברה איתו כי היא לומדת באוניברסיטה שלנו, משקיעה המון בלימודים. זה כבר היה סימן רע, והשותף ואני חשבנו שהם לא יחזיקו ככה מעמד זמן רב. אחר כך ראיתי שהבן החליף את התמונה בווטסאפ, זו שבה הם עשו פרצופים בסלפי משותף. מה קורה, בן? שאלתי אותו. זה הפוך, הוא אמר, לא נפרדנו כי עזבתי, אלא עזבתי כי הדברים צלעו, ורבנו, ורבנו שוב. אני מאוד אוהבת אותה, אני אומרת, והוא אומר, אני יודע. גם אני אוהב אותה. וגם עוד לא נפרדנו ממש, אנחנו בהפסקה. נראה איך נרגיש.

אמא של החברה של הבן מבוגרת ממני כמעט בעשור. יש לה שתי בנות, הגדולה התחתנה עכשיו. אבל על מה הם רבו, היא שואלת אותי. הם שונים בדברים כל כך רבים: היא עקשנית ופעילה פוליטית וחברתית, צמחונית, אוהבת טראקים בחו"ל. היא עושה תואר בתחום תחרותי, ואכפת לה מאוד מהציונים שלה. הבן הצעיר הוא הכי זורם בעולם, אוהב מוזיקה ואנשים, ואם חו"ל – תמצאו אותו מסתלבט בחוף והולך לפאב, לפגוש את המקומיים על כוס בירה, מקשקש איתם תוך חמש דקות בשפתם שאותה הוא קולט בלי מאמץ. הוא אוטו-דידקט, שונא מסגרות, מסרב לעשות תואר רשמי, קיבל עבודה בתחום שאחרים מתקבלים אליו רק עם תואר, עקף את כל העניין. במבט ראשון נראה שהם שונים לגמרי, אבל יש בהם משהו כל כך נכון בביחד שלהם, הסך המשותף גדול מסכום חלקיו. למרות שהיא צמחונית היא הסתדרה נהדר עם המשפחה הקרניבורית שלנו, שבה ילדים קטנים מלקקים את הצלחת של הסטייק המדמם וקוראים לזה 'מיץ סטייק'. כשנסענו בקיץ שעבר לנופש המשפחתי המשותף היא נסעה לחו"ל אחר עם חברה, אבל כשירדה מהאוטובוס נקעה את הרגע, ואחר כך חלתה והרגישה רע כל כך שחזרה ארצה. הגוף שלך מנסה לומר לך משהו, חשבתי אז.

כל השוני ביניהם לא מלחיץ אותי, כי גם אני וגם השותף שונים בכמעט כל ההיבטים של החיים שלנו. גם ההורים שלי היו שונים כל כך, תמיד תהיתי איך זה מסתדר. וזה הסתדר. הסיבה ל'הפסקה' ידועה לי ואני מגלה לאמא שלה: כי היא לא רוצה ילדים, אני אומרת לה. הבן שלי בנוי לזוגיות. הדגם המשפחתי שלנו הוא של פרייה ורבייה. הבת שלי תמיד צוחקת שהיא התלבטה אם להכניס כלב הביתה, והחליטה שאם כלב, שהוא ילד שלא גדל, אז עוד ילד. הבן האמצעי הוא סטודנט לארכיטקטורה ואשתו אף היא לומדת עיצוב, והם היחידים במחזורים שלהם עם ילד. מה ילד, תאומים. קל זה לא. הבן הגדול שלי, אב לבן בן שלוש ולבת בת שנה אומר שילדים פוגעים באיכות החיים, אבל הם גם יגידו עליך קדיש, והמילה קדיש מסמלת את כל מה שילדים נותנים לך. הילדים שלי גדלו בבית מלא, אני הייתי אם לארבעה בגיל שלושים, הבת שלי עושה אותו הדבר. כיום אני סבתא לשמונה, ואילו אמא של החברה של הבן הצעיר מתנחמת בסרטונים של הנכדים שלי שהבת שלה מראה לה. מה אעשה עכשיו, היא מכרכמת פניה, מי ישלח לי סרטונים של התאומים?

אמא של החברה של הבן הצעיר נעה באי נוחות בכיסא. כשהבת שלה היתה צעירה היא נהגה להגיד שלא צריך להביא ילדים לעולם, כי יש מספיק ילדים שחסרים להם בתים. חשבתי שהיא התבגרה ונטשה את הרעיון האדולוסנטי הזה, היא אומרת. ולא שהם בשלים להביא ילדים, היא מציינת, אבל אף פעם? וכאן אני קופצת קפיצה מנטלית. אני ילדתי בגילם את הבן הבכור. האם אני הייתי בשלה? האם היא, שילדה בסוף שנות השלושים שלה בשלה? איך זה שהבת שלה מורדת בה, ממדרת אותה, כועסת עליה, ואילו ילדי שלי בקשר נהדר איתי, בונים משפחות וגם ביניהם יש קשר מדהים? אבל אני לא דוחפת את האף שלה לתוך הבלאגן שהוא החיים שלה. אנחנו נפרדות בחיבוק, מחליטות להמתין עד תום תקופת ה'הפסקה', מקוות שאולי הזוג יתעשת, ימצא מוצא. ואם לא, אולי נוכל להמשיך את קבוצת התמיכה הזו, ולקוות שגם הלב שלנו יעלה ארוכה.

Giuseppe Palmisano
Giuseppe Palmisano

שוב תקופה של גאות בחיי*

לא משנה כמה ניסיון כבר צברתי, בכמה כנסים כבר השתתפתי, באיזה שפות הרציתי ולפני איזה קהל הופעתי – כשמדובר בהופעה ב'מגרש הביתי' שלי, כשאני אמורה לתת הרצאה מדעית ולהציג חידוש מחקרי בקרב העמיתים והתלמידים שלי, אני נלפתת. אני מתייחסת להרצאות בפני מי שהיו המורים שלי ומי שהם תלמידים שלי כיום כמו לסבבי המלחמות של מדינת ישראל: כישלון הוא כתם בל יימחה שיישאר דבוק אליך לדיראון עולם, אי אפשר לכבס או להסיר אותו ממך. מאידך, הצלחה היא נוצה מפוארת בכובע, שמחה גדולה אבל זמנית בלבד, עד ה'עונג' הבא. ואולי כל זה רק נדמה לי, ומדובר יותר במסורת אכזרית של דורות עברו, וכיום הקולגות שלי רחומים יותר? נההה. אני יודעת בדיוק באיזו הנאה הקולגות – הן הדור הקודם, הן הנוכחי – נהנים לנתח באיזמל חד את התקרובת האקדמית המובאת לפניהם, כיצד הם מעירים הערות סרקסטיות על סרחים עודפים של ההרצאה או לחילופין, על פערים בטיעון הלוגי, בורות פעורים שהמרצה פסח עליהם בביטחון המוחלט של אדם המהלך מעדנות על פני האדמה בעוד צועד על חבל דק מתוח על פני תהום.

לפיכך, אני נמנעת ככל יכולתי מהכבוד המפוקפק הזה של הרצאה במוסדנו המכובד. הפעם האחרונה שבה מצאתי את עצמי במעמד הזה היתה כששבתי מהשבתון, הקנס הבלתי נמנע שיש לשלם תמורת ההתנתקות המבורכת מהביצה המקומית.

עשרים שנה ימלאו למותו של מי שהיה המורה של המורים שלי, ואירגון האירוע מוטל לפתחי. והפעם אין חדר בריחה, אין פתח מילוט, אין גלגל הצלה. איך שלא אסתכל על זה הנושא מוביל ישירות אלי, וכך, כשפונה הקולגה בדימוס ומציע לשתף פעולה, נארגן ערב והוא יתן הרצאה אחת ואני אחת, אני מהנהנת בחיוב, ומיד נלפתת.

חשוב לי במיוחד להגיש את הדברים בפורמט המהודק והמדויק ביותר שאני יכולה, כשם שיש הבדל תהומי בין שתיית יין בכוסות פלסטיק, שטעמו קהה אפילו אם הוא בציר משובח ממהדורה מיוחדת, ובין שתייתו בגביעי זכוכית צלולים וקרירים. נושא ההרצאה ברור לי, וגם המחקר כבר נעשה ברובו, ולמעשה כבר נתתי את ההרצאה באנגלית בוינה, בשבוע הקר ביותר של השנה. אבל הלפיתה הזו שאוחזת בי בקרביים מבהירה לי שלא די לתרגם אותה לעברית, אלא דרוש כאן עיבוד ושינוי רציני.  אני צוללת למחקריו של הנפטר שהערב מתקיים לזכרו. עקרונית אני לא רואה טעם להתמקח איתו על המסגרת או על הפרטים. האיש היה גדול בדורו, באמת אחד הענקים, הערות השוליים שלו ממלאות כרכים והרשימות הביבליוגרפיות הן כרך בפני עצמו. בימי חייו, מעיד עליו תלמידו, בעצמו כבר אמריטוס, עיקר גדולתו היתה שהיה פתוח לניתוחים אחרים שלא הסכימו עם דעתו. אני משבצת ציטוטים רלוונטיים מדבריו בהרצאה במקומות שבהם ניתן לצאת מהן למסקנות שלי, ונמנעת מדיון פרטני בנבכי מסקנותיו שעליהן אני חולקת. ועדיין אני זקוקה לקהל חי שעליו אוכל להתאמן ביבש כדי לטעום את המילים יוצאות מפי ופורחות לחלל העולם. כשהן נפגשות עם אוזניים אמיתיות הן מקבלות צורה שונה מזו שהיתה להן כשהן שבויות בתווי המסך או אסורות בדיו המדפסת על גבי דף לבן.

בשבועות מגיעים אלינו לארוחת צהרים הבן הבכור ואשתו, והבן הצעיר וחברתו. אני מבקשת מהם רשות לקנח בהרצאה, שאותה קוטעים פעם אחר פעם השותף והבן הבכור. הם מעירים הערות זהות: הדברים עמוסים, כאן הלכתי לאיבוד, כאן נתת יותר מדי דוגמאות. הבן, שעוסק בתקשורת שואל: אני יכול לערוך לך את הדברים? והשותף מהנהן בהסכמה. הבכור הוא העתק מדויק של השותף, חושב כמוהו, מרדן ועקשן כמוהו, יצירתי כמוהו. ביקורת צודקת, אבל הקונטקסט, הקונטקסט. אני מנסה להסביר שזו איננה הרצאה של TED של זיקוקים בלתי פוסקים לציבור הכללי, אלא הרצאה מקצועית של חצי שעה לציבור הכי אינסיידר שיש, שיודע על מה אני מדברת. כשאני מלווה לדלת את הבן הצעיר ואת חברתו, בעצמה בת של שני פרופסורים, היא אומרת לי: אני מבינה אותך. הרצאה טובה.

אני חוזרת לשולחן השירטוטים. זוכרת את הביקורת ומשתדלת שלא לאבד את החוט המקשר. הפרטים שבונים את הטיעון אינם סרח עודף, משקל יתר שצריך להוריד, אלא חלק בלתי נפרד מהדרך שבה אני מבקשת לקחת את השומעים. בכל זאת אולי אפשר לוותר על העיקוף הזה כאן, ואולי עדיף שלא לקרוא את הטקסט הזה שם. אני צריכה מיקוד, אני צריכה שיהיו איתי פה ולא ילכו לשם.

בערב עצמו אני מקבלת בברכה את הכהנת הגדולה שתהיה יושבת ראש של הערב. היא כמובן בוחנת את לבושי ומעירה משהו על כך שזו חולצה יוצאת דופן, ושהיא לא ראתה אותה עד עכשיו. אני מחייכת. לא הבנתי אם אהבת או לא, אני אומרת לה, והיא עונה, עוד לא החלטתי. אני מעריכה את העובדה שהיא מבינה שלומר לי ישירות שהיא שונאת את החולצה שלי זה לא הדבר הכי נכון לעשות רגע לפני ההרצאה שלי.

היתרון הגדול ביותר בהרצאה במגרש הבית הוא שאת יודעת בדיוק איך ההרצאה התקבלה. את לא צריכה לפענח סימנים, להבין מסרים בין השורות. את ילידית, דוברת השפה, ויכולה לדעת לפי שפת הגוף, לפי אמירה כזו או אחרת, לפי משך מחיאות הכפיים וחוזקן מה חשבו על הדברים שלך. ואני יודעת שאהבו. המשפטים שלי הם זרמי חשמל תלויים מעל ראשי המאזינים, מוזיקה חדשה שעוטפת אותם, מציעה להם שינוי של נקודת מבט. בדרך כשאני מסיעה את הכהנת הגדולה הביתה היא אומרת לי: ההרצאה שלך היתה מצוינת. עמוסה מדי, אבל מצוינת. התגובות באותו ערב ולמחרת מאנשים שלא חייבים להגיב כלל מאשרות שהיה טוב; מעניין.

בווטסאפ המשפחתי אני מספרת על התגובות החיוביות. השותף מבהיר: "בחג השבועות אמא הקריאה את טיוטת ההרצאה בפורום המשפחתי. הפידבק שלנו היה לא מאוד מעודד, אבל אתמול היתה ההרצאה עצמה ואמא חזרה זורחת כי קיבלה מלא פידבקים חיוביים (בזכות הביקורת הבונה שלנו, אבל אנחנו רגילים שלא מפרגנים לנו על חדות האבחון)." אני מחייכת. עד העונג הבא.

*ענבל פרלמוטר, המכשפות, עד העונג הבא

 

True colors

בשדה התעופה בן גוריון, בחמש בבוקר, אני נתקלת בפרסומת הזו. הגבות שלי נורות לכיוון קו השיער. אני מחייכת ומזהה תחושה של רחמים שגואה בי, בזוקה באבקת שמחה לאיד. ברוכים הבאים לעולם שבו נשים חיות מכבר, עם צורך להתאים גופים שבאים צורות ובגדלים שונים לתבנית גוף אידאלית אחידה של בקבוק קולה צר מותניים ובטן שטוחה.

גברים במחוך.jpg
גברים במחוך

אני טסה לפגישה התלת שנתית של מערכת כתב עת אירופאי ותיק, כל ההוצאות מכוסות, לא צריך להכין פייפר. אנחנו נפגשים בלובי המלון. יאן גוהר לחבק אותי, יו לוחץ ידיים, הרמן מחליף ברכות ודרישות שלום. נוריה תגיע מאוחר בלילה, קריסטל לא תגיע. אני חברת המערכת היחידה שהגיעה, וזה בולט מאוד על רקע העובדה שכל חברי המערכת האחרים הם גברים לבנים בגיל העמידה, מהסוג הנינוח הפריווילגי, שמנהל את העולם בטבעיות רבה. מהעבר השני, כל נציגי בית הדפוס הן נשים צעירות, המפיקה, העורכת והמארגנת, והן מוליכות אותנו לרכב שלוקח אותנו להאג, למוזיאון האמנות מוריטסהיוז. גבר הולנדי גבוה מדריך אותנו. 'איך היית מתאר אותה?' הוא פונה ללואי, 'כי גברים מבינים בדברים כאלה' הוא מסביר. הוא מתעכב על העובדה שהיא כבת 12 או 13, חסרת גבות, עם מבט מופנה לאחור ושפתיים פסוקות ורטובות קמעה. אני מחליפה מבטים מהירים עם דייוויד, שמחה שאני לא היחידה שמרגישה שהמדריך חצה כאן גבול בלתי נראה.

נערה עם עגיל פנינה.jpg
נערה עם עגיל פנינה, התמונה עם הכי הרבה יחסי ציבור במוריטסהיוז

אנחנו יושבים בחצר מרוצפת אבנים ושותים. עצי תרזה גבוהים מלבלבים בירוק בהיר כמעט שקוף מעלינו, משדרים בטחון רב. דור בא ודור הולך והארץ לעולם עומדת. יכולות הקיבול לאלכוהול של החברים בלתי סופיות כמעט. אחרי השתייה בחצר אנחנו הולכים לארוחת הערב. יואכים ממולי שותה ליטר וחצי בירה, ושתי כוסות יין. בסוף הערב כולם מזמינים גם משקה חריף. הם לא משתכרים. לא יודעת אם זה גנטיקה או שהאלכוהול מתפזר על פני גוף גדל מימדים, אבל עם הערת כמויות אדירות של אלכוהול הם רק נעשים רכים יותר, פחות סרקסטיים, והצחוקים משוחררים יותר. ביטחון ונינוחות, שביעות רצון וחמימות.

מקום לבדלים.jpg
מחוץ למלון בפינת העישון יש מקום מיוחד לבדלים.

האמריקאים ואני נשארים לסוף השבוע. אנחנו שוכרים אופניים מהמלון ויוצאים לרעות בשדות הצבעונים. אני עולה על האופניים קצת בחשש. דייויד רוכב אופניים סמי-מקצועי, והוא גבוה ואתלטי. סטיב מבוגר ממני בעשור, אבל יוצא לריצות יומיות. זהו דגם גברי אמריקאי מהחוף המערבי, והם שמורים היטב, ואין להם שום כרס שתייה נינוחה. למרות החששות הרכיבה מענגת מאוד. השמש מאירה לנו פנים, והטמפרטורות נעימות, וזה נכון שלא שוכחים לרכוב על אופניים. שדות הצבעונים הם כמו מכת צבע לעיניים. בא לך לרוץ בין השורות עם שיר שמח ברקע.

שדה צבעונים.jpg

שדה צבעונים2.jpg

צבעונים מקרוב.jpg
שדות צבעונים לכל מלוא האופק

היעד של המסע האופניים שלנו הוא אתר בשם Keukenhof – גן של צבעונים שמאכלס כמויות בלתי נתפסות של תיירים בעונה זו. אנחנו נותנים לעצמנו להסחף לתוך מתקפת הצבע הזו. בהתחלה עוד שומרים על פאסון, ואני מעירה ששורות הצבעוניים המסודרות מזכירות לי טקסים במשטרים פשיסטיים, אבל מהר מאוד המצלמות מתקתקות כמו משוגעות. אי אפשר לעמוד בעושר, בצבע, בקומפוזיציה. כמה שיותר. זו חוויה שאין בה שום דבר מעודן: מליוני צבעונים בכל גוון וצורה. ואי אפשר בלי תחנת הרוח הקלישאתית ונעלי העץ. אם כבר אז עד הסוף.

שביל סגול.jpg
לא רק צבעונים. הפרחים הסגולים הקטנים הם כדן נאה.
יער צבעונים.jpg
שטיח צבעונים, אפילו מה שנראה אקראי מתוכנן ומהונדס
צהוב וסגול.jpg
תודו שמזכיר קצת את מופעי הראווה הפשיסטיים שבהם אלפי אנשים עושים אותן תנועות

את ההרהורים על הגבריות הישנה-חדשה אני מניחה בינתיים בצד. אני יוצאת כעת שוב להינות משמש בטמפרטורות אידאליות, בתי לבנים אדומות לצד תעלות מים והרבה אופניים.