לפני לידת התאומים הראשונה שלהם, ישבו כלתי ובני מול המסך לראות את הפרק של 'בייבי בום' שמראה לידות של תאומים. הבן התעלף. "ידוע", אני מדווחת לכלה המודאגת, לבן יש פוביה ממחטים. כשהיה קטן וביקשו לקחת ממנו דם דרשתי שיעשו את זה בשכיבה, כי בישיבה הוא היה מסיים על הרצפה. לפני הצבא הלך הבן לגיבוש סיירות ובילה שבוע כיף במבחני כושר וסיבולת שונים ומשונים. מכל היחידות המובחרות הוא מצא חן בעיני הנציגים של 669, יחידת פארמדיקים מוטסים. הבן הישר הודה בראיון שיש לו פחד ממחטים, ואה, כן, גם פחד מגבהים. זו היתה הקריירה הקצרה ביותר בתולדות היחידה. בלידה של התאומים לפני 4 שנים הבן יצא החוצה כשבאו להזריק לאשתו אפידורל, והפעם הוא החליט שהוא בהחלט יכול להיות נוכח בתהליך. וכך קרה שהכלה, הפעם עם תאומות בבטן, יושבת על המיטה בלי לזוז, הבן מחזיק לה את הידיים, ומאחוריה מגיח המרדים, מפהק ארוכות ובידיו מחט עבה וארוכה.
בשניה הבאה עוזב אבי התאומים את ידי אשתו, נופל על הרצפה מפרכס וממלמל, ובדרך גם מצליח להפיל על עצמו כוס מים כך שמכנסיו נרטבו. הרופאים נטשו את היולדת ועברו לטפל בבן, כשהיולדת אחוזת פחד שואלת 'אתה בסדר? אתה בסדר?'. העלו אותו על אלונקה ולקחו למיון, כשאשתו מתקשרת אליו בבהילות כי הלידה התחילה. בשלב הזה הבן התחנן על נפשו, ורופא המיון שחרר אותו 'אם תרצה, תבוא אחר כך לבדיקות'. הוא חזר לחדר הלידה, ונכח בבוא התאומות, B מגיחה שש דקות אחרי A, ושוב הבן התעלף, הפעם על הכסא. איך היה? שואלים אותו בווטסאפ המשפחתי. 'היא היתה לביאה', הוא אומר, 'אני קצת פחות'. בלילה הראשון התאומות מפסיקות לנשום ומכחילות, ואנחנו כולנו מודאגים. מה קרה? אני שואלת את הבן. כלום, הוא אומר, זה רק כשמתקרבים אליהן עם מחטים.
ארבעה ימים אחר כך הבן הבכור מתקשר. אשתו בסוף תשיעי, והבטן שלה גדולה לפחות כמו זו של אם התאומות. הם הלכו לביקורת בבית החולים. בתחילה התייחסו אליה בזלזול מה, כמו אל עוד יולדת היסטרית שמגיעה לבית החולים סתם כי היא קרובה לתאריך, אבל בלי צירים. ברגע שעשו לה אולטרסאונד השתנתה האווירה מקצה לקצה. 'כל הרופאים וכל המיילדות הוזנקו והזדעקו', מספר הבן, 'כולם רצים בבהילות. תינוקת כל כך גדולה לא ראינו'. הערכת המשקל נעה בין 4.400 ל 4.900 והיא נשלחת ללידת קיסרי מתוכננת.
אני מחזיקה את התאומות, תומכת היטב את הראש העוברי שלהן, מקשיבה לקולות הגרגור והאנחות הממיסות שהן עושות כשהן אוכלות. גם הבת של הבן הבכור גורית לגמרי, אבל עם קפלים ולחיים תפוחות. חולקת איתכם את התמונה הבאה, טעם של אושר.
הכהנת הגדולה יושבת בכורסה ממולי, כוס תה נענע עם לימון בידה. בגלל הקורונה ויתרנו על החיבוק והנשיקה המסורתיים, אבל אני ממשיכה לבקר אותה בסדירות. היא האמא היחידה שנותרה לי, אחרי שאמי הצטרפה לאבי, שוכבת כעת באותו קבר, קומה מעל. 'החברה שלך קיבלה פרופסור מן המניין אתמול', היא אומרת, ומביטה בי בעיניה החודרות במבט של מי שהימר על הסוס הלא נכון, סוס שסטה במהלך המירוץ כדי להריח פרחים בשדה במקום לדהור עם סכי עיניים ישירות אל המטרה. החברה הזו כתבה גם היא אצל הכהנת הגדולה. כשאני קיבלתי מינוי היא נאבקה למצוא את מקומה האקדמי, נאחזת בשיניים ובציפורניים בכל עבודה אקדמית שהציעו לה בארץ ובחו"ל, בשעות לא שעות ובהיקפים בלתי סבירים בעליל, לא מתייאשת. כמו הצפרדע הזו בכד החלב היא המשיכה לשחות עד שהחלב הפך לחמאה, והיא קיבלה תקן באוניברסיטה אחרת. מאז השמיים הם הגבול עבורה, ובחריצות מדהימה היא סיימה את המסלול האקדמי תוך תשע שנים בלבד. כל הכבוד לה. אני בודקת עם עצמי מה אני מרגישה. הכל בסדר. אני באמת שמחה בשבילה, כי כשאני קיבלתי את התקן והיא נותרה פצועה לצדי המסלול היה לנו קשה להמשיך להפגש. גם אם שוחחנו והחלטנו שלא ניתן למצב לקלקל את החברות בינינו, היא התקלקלה. הייתי בשבילה כמו ניר זכוכית שמגרד פצע מדמם. עכשיו אני מתקשרת לברך אותה, ושמחה בשבילה על הפיצוי הענק, על תחושת ההישג, תוך ידיעה שאני הארנב מהמשל והיא הצב שניצח בהתמדה ובחריצות בתחרות. בסדר לי להיות הארנב, אני חושבת, הרי אם רק ארצה אני יכולה לרוץ הכי מהר שיש, לכתוב את הדברים הכי מבריקים, כאלה שיבטיחו לי מקום בגן העדן העתידי של הערות השוליים. ובכל זאת המבט של הכהנת משאיר לי קצת טעם מריר בפה.
אני משוחחת עם הכהנת על הפצצה האחרונה שמטלטלת את כל הבניין האקדמי שלנו. עמית וגם חבר, אחד המובילים בתחום, הורשע באחזקת פורנוגרפית ילדים. מכיוון שהוא חי בארץ שבה אחזקת חומר שכזה היא עברה פלילית, הוא קיבל שנת מאסר. כמו חברי התחום כולו שתינו המומות. האיש הכי נחמד, הכי קולגיאלי, איש משפחה, כמו בקלישאות הכי בנאליות. my secret garden, כך הגדיר את הסטייה הנוראה הזו, ואמר ששמח להיתפס. האיש הוקע אישית ואיבד את משרתו החשובה ואת כל עולמו. מכל עבר יצאו הודעות גנאי ושאט נפש, ואני בכל זאת שולחת לו מייל אישי, שואלת אם ירצה לדבר. קשה לי, אבל האיש עזר לי מאוד ותמך בי לאורך הדרך, ואני תוהה האם העובדה שהחוקר החשוב הזה, החבר, עשה מעשים דוחים ונפשעים (ובכל זאת מזכירה לעצמי שלא פגע פיזית, למרות שגם אחזקה של חומר כזה היא גורם לפגיעה), מוחקת את כל השגיו המחקריים והאישיים. הוא מודה לי במייל חוזר, אבל לא מתקשר.
אתמול אספתי את כל בקבוקי הזכוכית הריקים מפינת המיחזור. הבן השלישי על אשתו ותאומיו עברו לגור אצלנו. אשתו בהריון שני עם תאומות. הוא התחיל עבודה חדשה. הם יגורו אצלנו עד הלידה של התאומות וקצת אחרי, ובינתיים אני משתדלת להקפיד קצת על הסדר. כשלושים בקבוקים נחים להם בשתי שקיות בבגאז', ובדרך לסופר אני רואה מיכל שעליו נכתב 'בקבוקים למחזור. התמורה לצדקה'. בשמחה רבה רוקנתי את הבקבוקים הריקים, חושבת ש9 ש"ח זה לא הרבה, אבל גם זה משהו. בסופר אני קונה 3 חבילות של גבינה לבנה 5 אחוז. על הקופסאות מדבקת המחיר היא 6 וחצי שקלים. אני מרימה גבות. בדרך כלל המחיר הוא 9 וחצי ש"ח. הקופאית סורקת את הגבינה והמחיר הוא אכן 9 וחצי ש"ח לחבילה. אבל מה לעשות, לפי החוק הם חייבים לגבות את המחיר שנכתב על המוצר. אני מחשבת בראש במהירות. מעולם לא קיבלתי החזר כל כך מהיר על צדקה.
בחמש וחצי מתקשרת אלי מזכירת המחלקה. בקול גבוה ומעט קצר נשימה היא מודה שעשתה פאשלה איומה, ושאין כיבוד למפגש המחלקתי הערב. שינו את הטפסים, היא מסבירה, וכרגיל בבירוקרטיה במקום לפשט עניינים כעת הכל מסובך יותר, וכשהיא שלחה את ההזמנה בדרך המקובלת היא לא ראתה שצריך אישור, ואישור אין, וכעת העסק שממנו אנחנו בדרך כלל מזמינים את הכיבוד לערב מתנער מכל העניין. השורה התחתונה: אין. אני מביטה בשעון: שעה לפני התחלת המפגש המחלקתי, מסורת ותיקה שאליה באים קולגות ותלמידי מחקר, והפעם גם בני משפחה של חוקר ז"ל שתורמים מילגה לזכרו. מה עושים.
המפגש המחלקתי הוא מוסד שהחל לפני קרוב ליובל שנים. הכוהנת הגדולה אוהבת לספר שהמייסד, שבינתיים הלך לעולמו, היה המרצה הראשון. היא נשאה את ההרצאה במפגש השני. 'עוד הייתי אז תלמידת מחקר' היא מתגאה, ובצדק. הרעיון היה להקים פורום שבמסגרתו יוכלו החוקרים להציג רעיונות מהפכניים בפני חבריהם, לעורר דיון, חוד החנית של המחקר בתחום. שמו של המפגש המחלקתי הלך לפניו וחוקרים ציינו את ההרצאה במסגרתו בקורות החיים שלהם. לא מדובר בחווייה קלה או פשוטה. הרצאה במסגרת המפגש המחלקתי הייתה טבילת אש אכזרית, כי הערב תמיד התחלק לשלושה חלקים: ההרצאה, החלק שבו אוכלים את הכיבוד, והחלק שבו אוכלים את המרצה. המייסד, איש חמור סבר שהטיל מורא במבטו הנוקב מבעד למשקפיו, היה נוהג לפתוח את הצליבה של המרצה באמירה: 'הכל ברור. ורק יש לי שאלה אחת' וכאן באה שאלה שהפכה את הרציונאל של ההרצאה על פיו, מוטטה את הטיעון באיבחה אחת, והותירה את המרצה פעור פה וחסר מענה. אישית נכחתי פעם במפגש מביך במיוחד שבו המייסד שאל את המרצה בשיא הרצינות: 'מה חידשת בכל זה?' ורציתי לקבור את עצמי מבושה רק כי הייתי נוכחת שם, מתחת למרצפות האפרוריות של הסלון שבו התארחנו. שכן גם זה היה חלק מהעניין: המפגש המחלקתי התקיים בבתיהם של המרצים, בחדרים ספוני הספרים, עם הריח של מדפי העץ הכהים והספרים הישנים, ועם ניחוחות עוגת התפוחים שעלו מן המטבח.
מספרו של המפגש המחלקתי הפעם הוא 298, או רצ"ח בעברית. כמובן, אפשר להתחמק ולהגיד 'אתם מוזמנים למפגש החצ"ר של המפגש המחלקתי', אולם אני משאירה למזכירה לכתוב את ההזמנה אחרי שאני שולחת לה את פרטי המרצה, את הכותרת ואת המיקום, והיא לא מתחכמת ומשאירה את המספר באותיותיו העבריות הרגילות. ההזמנה פותחת באותיות קידוש לבנה: 'אתם מוזמנים בזאת למפגש הרצ"ח של המחלקה'. אני מגלגלת עיניים וירטואלית בראשי. מה כבר אפשר לצפות מערב רצ"ח.
בשנים האחרונות המפגש שוב אינו מתקיים בבתיהם של המרצים. התמעטנו מאוד, וחוץ מזה כיום המרצים אינם גרים בעיר עצמה, ולך תזמין אנשים לכפר ערבי או לפרבר מרוחק. מלבד זאת, קיום המפגש המחלקתי באוניברסיטה עצמה מבטיח שגם יגיעו סטודנטים, שנמנעו מנסיעה לבתים פרטיים. הכיבוד שוב אינו נאפה במטבחים הפרטיים של בעלי הבית המארחים או מוגש בסטים מפוארים מגרמניה או הונגריה ששטו לארץ באוניה בשנות השלושים ושסודרו על שולחנות חגיגיים, אלא מוזמן על ידי המזכירה על חשבוננו, בכלים חד פעמיים ולצדם מיחם, חלב, אבקת קפה נמס ותיונים. השעה כאמור, חמש וחצי, שעה לפני התחלת המפגש, ואין לנו כיבוד. שמעי, אני אומרת למזכירה, לכי למזנון של הסטודנטים. תבדקי מה הם יכולים לעשות. הם מוכנים למכור לנו בהנחה גדולה את כל הסנדויצ'ים שנותרו מהיום ואת כל עוגות השמרים, היא מדווחת. שתייה אני ממילא אארגן, היא מבטיחה.
השעה שש. אני הולכת לבדוק מה קורה בחדר שבו יתקיים המפגש. המזכירה עורכת את העוגות בצלחות. הסנדוויצ'ים נחתכו לחצאים, וביחד הם מהווים ערימה נאה למדי. אף אחד לא יוכל לנחש שמדובר באילתור. אני מכרסמת מאפה תפוחים בבצק עלים ומאשרת את טיב הכיבוד. הוא טרי לפחות, ולא גרוע יותר מהכיבוד הרגיל. ודאי זול יותר. המרצה מגיע ואני מארגנת עבורו את המצגת שתלווה את ההרצאה. בינתיים מגיע קולגה אחד ועוד סטודנט. עוד עשר דקות צריך המפגש להתחיל ואיש אינו נראה באופק.
לפני כחודש התקיים המפגש הרצ"ז. אדי הכישלון ההוא טרם התפוגגו. לראשונה מאז שאני משתתפת במפגש המחלקתי היו בו כיסאות ריקים. ההרצאה היתה גרועה במיוחד, ולא עזר שהמרצה היתה גרמניה שדיברה אנגלית כמי שגורסת חצץ בין שיניה. כשאני מתקשרת יום לפני המפגש הרצ"ח לכוהנת הגדולה כדי לוודא שהיא מגיעה היא אומרת לי שההרצאה ההיא גרמה לה לחשוב מחדש על כל ההשתתפות במפגש המחלקתי. 'אני אפסיק להגיע', היא אומרת לי, 'אם גם הפעם תהיה נוראה כל כך'. אני מרגישה נזופה. אני ראשת המחלקה, המפגשים הללו באחריותי. הפעם האחרונה הייתה נוראית, אבל הייתי רוצה לומר לעצמי שדברים כאלה קורים. אלא שאני יודעת היטב שפעם הם לא היו קורים לי. הייתי צריכה לברר מראש איך היא תהייה, ולא לסמוך על ההמלצה של קולגה שהציע את שמה. הייתי צריכה ללחוץ על תלמידים להגיע, לשלוח שנית את ההזמנה, ולא לסמוך באדישות שהנוכחות תהייה מלאה כרגיל. אני מודה שלאחרונה אני לא ממש מתפקדת כמו שצריך. לא מספיק אכפת לי. נמאס לי לעשות דברים רק מתוך אינרציה, רק כי 'צריך'. אני עובדת על בטריה של עשרים אחוז, וכשלא מצליח, כצפוי, אני מרימה כתפיים וירטואליות וממשיכה הלאה. אז מה כבר קרה, אני אומרת לעצמי. עד שהכוהנת הגדולה מגיבה ככה. לזה לא הייתי מוכנה. זה כואב.
השעה שש ועשרים וחמש. חוץ מהקולגה והסטודנט איש טרם הגיע. נדרשת פעולה של ממש כדי למנוע כישלון מהדהד של הרצ"ח. אני יוצאת מהבניין, חוצה את הכביש ונכנסת לבניין שממול. בקומה הראשונה מתקיים שיעור של תוכנית שאני עומדת בראשה, והמורה שמלמד שם הוא ה'מבריק' שאני אחראית עליו. אני פורצת לכיתה. הוא מציג אותי בפני התלמידים, 22 במספר. 'הבוס שלי ושלכם' הוא קורא לי. אני אוחזת בידו ושולפת אותו מן הכיתה החוצה. 'שעת חרום', אני אומרת לו, 'צריכה את כל הכיתה שלך עכשיו בחדר ההרצאות בבניין ממול'. הוא מופתע, אבל משתף פעולה. 'מה תתני לי בתמורה?' הוא שואל. 'מה שתרצה' אני עונה. 'אני רוצה שתבטיחי לי שבלוויה שלי לא יבואו X, Y ו Z' הוא מבקש. אלה אנשי התחום שלו, הנחותים ממנו באופן בולט, שדפקו לו את המסלול האקדמי. 'אם אני לא אמות לפניך, אני מבטיחה', אני אומרת. אנחנו חוזרים לכיתה. 'כולכם עכשיו אוספים את החפצים שלכם והולכים אחרי לבניין שמעבר לכביש', אני מודיעה לסטודנטים ההמומים. 'יש לכם הזדמנות לשמוע מומחה עולמי שהגיע לכאן לתת הרצאה חד פעמית' אני מסבירה, וזו האמת, אם כי כמובן, לא כל האמת. כמו החלילן מהמלין אני יוצאת מהכיתה והבניין ואחרי שיירה של כ"ב סטודנטים תמימים. כשאנחנו מגיעים לחדר ההרצאה אני מגלה שבינתיים הגיעו אנשים ויש נוכחות לא רעה בכלל. אני רואה את הכוהנת הגדולה מזרזת אנשים לאכול את הסנדוויצ'ים הטעימים. אני מנחה את העדר לתוך החדר. יחד עם התגבורת מתלמידי השיעור שחטפתי יש נוכחות ממש יפה.
בסוף הערב, כשאני מסיעה את הכוהנת הגדולה הביתה אני מבררת בעדינות איך היה. 'בהחלט תיקון', היא מברכת. הייתה תזה, היה ברור, היה מעניין, הדיון היה טוב. 'את יודעת', אני אומרת לה, 'בעוד שני מפגשים נגיע לשלוש מאות מפגשים מחלקתיים. מה דעתך להיות המרצה במפגש הש'? זה יכבד את המעמד וגם יסגור מעגל.' הכוהנת הגדולה מחייכת. 'יש לי משהו שאני עובדת עליו. בהחלט אפשר' היא אומרת לי.
נכדה2 עולה השנה לכיתה א'. בשנה שעברה עלתה הנכדה הבכורה לכיתה א', וכבר התקבעו להם כמה מנהגים. השותף לקח אותה לטיול אישי לרמלה, מחוזות ילדותו, לראות את בית הספר שבו הוא למד בכיתה א', להסתובב בעיר, להראות לה את הרחוב שבו גר, את השוק. נכדה בכורה היא ילדה פקחית וסקרנית, קוראת כבר ספרים שלמים לבד, מתעניינת ושואלת שאלות לא קלות. קל לתקשר איתה והיא מבינה דבר מתוך דבר. השנה היא נזקקה גם למשקפיים, ובניגוד לאמה שרצתה עבורה מסגרת צבעונית עליזה בחרה מסגרת מתכת מבגרת שמוסיפה לה טאץ' אינטלקטואלי גם למראה. היא שומעת שיחות של מבוגרים ומבינה הכל, וגם באנגלית כבר אי אפשר להסתיר ממנה דבר. השנה הוא לוקח את נכדה2 לסיבוב דומה. הוא חוזר כולו פליאה. נכדה2 חיה בעולם אחר לגמרי. על כל שאלה ששאלתי אותה היא ענתה ב'לא יודעת', הוא אומר. בשוק של רמלה היא קוראת לו 'גברת עם סלים', ומגחכת כשהוא קונה חבילת תאנים ובננות 'אמרת שלא תקנה עוד'. אחרי שהם הולכים לבית הספר שבו הוא למד שהפך בינתיים למבנה משרדים הוא שואל אותה אם היה מעניין והיא מגיבה ב'לא' לאקוני וכנה. אחר כך הם הולכים לבריכת הקשתות, אבל כשהם יורדים במדרגות למטה היא מסרבת לעלות על סירה כדי לשוט בין הקשתות, ואי אפשר לשכנע אותה לשנות את דעתה. אני לא מבין אותה, נאנח השותף.
נכדה2 היא ילדת פרא מיוחדת. יש לה סגנון משלה. רוב הזמן היא מסתובבת יחפה, אבל כשהיא נועלת נעליים הן צהובות. יש לה קשתות עם סרטים בשיער הפרוע שמדגישות את הפסים הבהירים שהשמש צרבה בתלתליה. היא לא אוהבת דברים ורודים ולבבות של בנות, ומסרבת לשחק לפי הכללים. 'היא יפה ברמה של דוגמנית' אומרת קרובת משפחה שרואה אותה ואני מסכימה. ילדים אחרים מחפשים את קרבתה, אבל יש לה קפריזות. 'חגגתי לה פה יומולדת קטן, עם שלוש חברות, פיצה, סרט ולישון, אבל היא היתה מפלצת קטנה כל היום לפני היומולדת, רבה עם כולם ועשתה מלא בעיות', מספרת הבת באנחה, 'היא כמו פצצה מתקתקת'.
גם לי כבר יש מסורת משלי לעלייה לכיתה א'. כמו שעשיתי שנה שעברה לאחותה, אני מכינה לה 'צוקר טוטה' – קונוס גדול ובו כל מיני דברים טובים לבית הספר וגם ממתקים. זו מסורת שמקורה בגרמניה במאה השמונה עשרה. סבתא שלי הכינה קונוסים כאלה לנכדים (אם כי אנחנו, שגרנו בירושלים ולא לידה בקיבוץ לא קיבלנו), וכעת גם אחותי הגדולה וגם אני ממשיכות את המסורת לנכדים שלנו. אני הולכת לחנות לכלי כתיבה ולחנות יצירה ולחנות משחקים ובוחרת עבורה עפרונות צבעוניים מיוחדים שמרטיבים אותם והם מציירים כמו צבעי מים וגם עפרונות צבעוניים רגילים, מחדד בצורה של ארנב, מחקים, דבק, מספריים. אני מכניסה לצוקר טוטה גם משחקים להפסקה, גומי, חבל גדול לקפיצה בהפסקה, ארוך כזה שמחזיקים בו שני ילדים ושהיתר קופצים עליו. אני מוסיפה מחברת מיוחדת עם עטיפה עדינה, ובלונדון, בחנות של המוזיאון הבריטי אני מוצאת עיפרון שחור מיוחד מעוטר בכתר של המלכה. אני מוסיפה גם את הממתק האהוב עליה, שוקולד 'בלונדי' לבן עם תוספת של שבבי קוקוס מושחמים. אנחנו מביאים לה את הצוקר טוטה ביום שישי האחרון של אוגוסט והיא שמחה. היא לא אומרת דבר, אבל שופכת את התוכן על השטיח, ומביאה את התיק החדש עם קישוטי הפלמינגו שקיבלה מהסבא/סבתא מהצד השני ומארגנת בו את הדברים. אני מצלמת אותה מחובקת עם הצוקר טוטה.
ברלין, 1925
ביום הראשון ללימודים הבת מתקשרת. בלילה פרצו לבית שלהם. לקחו מחשב. לקחו מפתחות של הבית ושל האוטו, אבל לא גנבו את את האוטו, והשאירו את צרור המפתחות על מכסה המנוע. לשכנים פרצו גם כן ולקחו להם את האוטו, אולי כי לאוטו שלהם לא היה קודן. גנבו את תיק כיתה א' של נכדה2. הנכדה בוכה כל הבוקר.
אנחנו מתגייסים לשחזר את התיק. הצד השני קונה את התיק עצמו, ואני הולכת לעשות סיבוב שני בחנויות. אני קונה מחדש את הצבעים, מוסיפה גם חבילת עפרונות בצבעים זוהרים. חבל, גומי, מספרים, ומוסיפה גם מספריים שגוזרות בדוגמה של זיגזג וטייפ וושי מיוחד עם דוגמה. רק את העיפרון המלכותי מהמוזיאון הבריטי אני לא יכולה לשחזר, אבל מוצאת עפרון מיוחד אחר. הילדה ממש שמחה. איך היה לך הטיול עם סבא ברמלה? אני שואלת את נכדה2, והיא עונה 'היה ממש כיף'.
יש לי נטייה לספר על הצלחות, ואני ממש מקווה שזו לא המקבילה המילולית לתמונת סלפי פאתטית עם שפתי ברווז מכווצות, אבל אולי זה קצת כן. אני יודעת שבדרך כלל דווקא כישלונות טומנים בחובם הזדמנות ללמידה עצמית, אם מצליחים לבלוע את דמעות האכזבה ולבחון ברצינות מדוע זה קרה. הצלחות הן לרוב מקריות, צומת של נסיבות והזדמנויות, או במילה אחת מזל. זו הסיבה שלרוב גם אי אפשר לנבא הצלחות, או לחקות אותן, וגם אם ההצלחות מנותחות ומפורקות לגורמים וסיבות ובחירות, הלימוד 'על אודות' יכול אולי להסביר אותן בדיעבד, אבל לא ממש לתת כלים לחזור על הצלחות עתידיות או לנבא אותן. אבל משהו במבנה האישיות ה'הכי טוב' שלי, בנטייה הכנראה-מולדת לראות את חצי הכוס המלאה (גם אם היא חצי מלאה רק בגלל שבמקרה השארתי אותה בחוץ וירד גשם), גורם לי לכתוב מחדש את הסיפורים שלי עם סוף טוב. חולה על סוף טוב, גם אם הוא מתמהמה במשך שנים, ואפילו אם זה רק סוף של פרק, ולא של הספר כולו. ואולי בכל זאת אפשר ללמוד משהו מהסיפור הבא, ולבסס דפוס פעילות חדש.
אתמול נפוליאון שולח לי מייל, מבקש להתקשר. נפוליאון איש קטן וכוחני, זה לא מבשר טוב. אבל הנה אני, רגועה כמו מלפפון שעלה ממגרת המקרר, מוכנה לכל. תתקשר, אני כותבת לו, בקיץ כולנו עובדים מהבית או מהספריה, ואני בבית. תתקשר. די מהר מתבררת סיבת השיחה. נפוליאון כועס כי פנו אליו מועמדים אפשריים לתקן שפורסם, והוא לא ידע. לא ידעתי שפורסם תקן, הוא נוזף. למה לא התנהל דיון מחלקתי על פתיחת התקן כמקובל? הוא מוחה. למה בעיתוי הזה? הוא דורש לדעת, ולמה אין בתקן הגדרה מדויקת יותר של תחומי המחקר? למה לא נערך דיון תיאורטי בשאלה מה אנחנו מחפשים, האם חוקר צעיר שזה עתה סיים דוקטורט או חוקר ותיק יותר, והרי אי אפשר למדוד אותם באותם קני מידה. והאם דג הכסף שאמור להצטרף למחלקה ישתתף בדיונים או לא? נפוליאון, אגב, חושב שלא, בנימוק פרוצדוראלי. אבל אני יודעת שזמנו של נפוליאון אוזל. עוד שנים אחדות יפרוש, והוא רוצה להותיר חותם בדמות תקן בצלמו במחלקה, כמו כל הנפוליאונים, כל התימרונים האפשריים ייושמו; כל התותחים הכבדים טעונים, ומוכנים לירי.
אני בודקת במדחום פנימי את הטמפרטורה של המלפפון הפנימי שלי. עדיין קריר ורגוע לגמרי. ברור לי שנפוליאון משתמש פה בשיטותיו הביריוניות כדי להקטין אותי וכדי לאשש את סמכותו. ברור לי שהוא מבקש על הדרך לקדם מועמדים מטעמו, שהתזמון פחות מתאים להם. אבל גם אני לא בדיוק צחה וברה מכל אשמה. בא-רור שלא קיימתי דיון בנושאים הללו. למדתי את הכלל החשוב ביותר בניהול: עדיף להתנצל מאשר לבקש רשות. אבל אני גם לא מעוניינת לפתח את העימות למלחמה גלויה בינינו. אני מסבירה לנפוליאון: דווקא כן נערך דיון מחלקתי על פתיחת התקן. בדיון שנערך על הבאת הדג הכסוף למחלקה דובר על כך שבמקביל יפתח תקן פתוח. זה התקן. בענייני התזמון והתוכן אני מתנצלת. אכן היה צריך להתקיים דיון, אלא שההנהלה הנוכחית בעדנו, ותקן משוחרר לא יוחזר, וההחלטות שלי השאירו את כל האופציות פתוחות. במילים אחרות, אני מודה באחריות ובו זמנית מסבירה שהכל עוד לפנינו. הוא יקבל את הבמה שלו. במהלך השיחה הוא חוזר ונוזף בי, ואני חוזרת ובודקת את הטמפרטורה הפנימית שלי: אני נשארת באזור הירוק, ולא גולשת לאדום. הכל בסדר.
בסוף השיחה אני שואלת את נפוליאון אם הוא יכול להמליץ לי על מרצה לתוכנית אחרת שלי, כי הוא מכיר אותה הכי טוב. נפוליאון נופל בפח המחמאות כמו כולם. נפוליאון מתרכך. נפוליאון מספר לי אנקדוטה מימיו הראשונים בהוראה. אנחנו מנהלים שיחה נורמאלית לגמרי, אפילו צחוק היה שם. לא חשבתי על זה, הוא אומר, אבל תני לי כמה ימים, והקול שלו נינוח ורגוע.
אחרי השיחה שלנו, אני כותבת מייל לכל החברים. אני מתארת את המצב הקיים. אני מתנצלת שלא קיימנו דיון מעמיק מקדים, מבטיחה שעוד נקיים בהמשך. ביני לביני אני מגחכת. המלפפון שבתוכי כבר לא קריר או ירוק. אם תדחקו אותי לפינה אודה שהוא דומה יותר כעת לעגבניה סמוקה. אבל אני מרגישה נפלא, מחודדת, מדויקת. אולי זהו סוד כוח הניהול הנשי. לעשות מה שאני רוצה, ואחר כך להודות באשמה ולהתנצל בפומבי, בלי להרגיש שמשהו נגרע מכבודי, ושכולם יקפצו לי.
מתקפת עיטושים אוחזת בי, מנערת אותי ומטלטלת את כולי. אני יודעת שהתנגדות חסרת תוחלת, ומתמסרת לה, אוחזת בגליל הניר שלפני, קורעת ממנו פיסות ניר שנערמות לגובה לצד החבילה. בין התעטשות להתעטשות אני מתנצלת בפני האורחת, דמועת עיניים. היא יושבת מהצד השני של השולחן, ומנסה לומר שאני לא צריכה לדאוג, היא רגילה מהילדים. זה לא אותו דבר, אני מוחה, וכשהיא מחבקת אותי לפרידה אני מחבקת בזהירות בחזרה, נושמת הרחק מעבר לכתפיה.
הבן הצעיר הביא לראשונה את החברה החדשה לארוחת ערב שבת. פני השותף נופלים כשהוא שומע שגם היא צמחונית. 'לפחות היא לא אלרגית לעגבניות', מנסה הבן לנחם. 'בקצב הזה תצטרך עוד שלוש חברות עד שתשתקם לגמרי' רוטן השותף, ואני יורה בו מבט אזהרה. היא גבוהה מאוד. יותר גבוהה ממני, יותר מהשותף וגם גבוהה מהבן. אני אוהבת את הגובה שלה ואת הפנים שלה, מתוקים מאוד, וגם את התסרוקת שנערמת על ראשה, מוסיפה לה עוד כמה סנטימטרים נוספים, וחושפת זוג עגילי מתכת שמתנדנדים על תנוכיה. לקח לכולנו זמן להתאבל על החברה הקודמת, שהיתה בת בית אצלנו. אני חוזרת ומשננת את המנטרה שלימדה אותי השכנה המבוגרת שלי לפני עשרים שנה, שהיתה אמא לארבעה בנים: ברגע שהבנים שלי בחרו מישהי, היא מושלמת עבורי.
ערב קודם הבת הקפיצה את הנכדה הבכורה אלינו. לעתים נדירות בלבד אנחנו מקבלים זמן איכות עם נכד אחד בלבד, בלי תחרות, מאה אחוז של תשומת לב. אנחנו משחקות במשחק המישוש. בשתי שקיות בד אטומות אנחנו מניחות חפצים זהים. לוקח לנו זמן לעבור בבית ולמצוא את החפצים המתאימים, ואני מזכירה לנכדה שהם גם צריכים להיות שונים מבחינת המרקם והתחושה. אנחנו מכניסות לכל שקית מברשת שיניים, גרב, ספל פלסטיק, כפית, חלוק נחל מהעציצים שבמרפסת, בובה, פקק שעם, כפפת פלסטיק, אטב כביסה ועיפרון. הקטנה נהנית להסתובב בבית ולהציע חפצים נוספים שיוכלו להכנס לשתי השקיות, וכך מצטרפים גם שקית סוכר וניל, גליל ניר טואלט, שתי תחתיות לכוסות, שקית ניילון ריקה ומסרק קטן. תוך כדי אגירת החפצים אנחנו מכינות כרטיסיות. על כל כרטיסיה אנחנו רושמות את שם החפץ שהוכנס לכל אחת מהשקיות. ואז אנחנו מתיישבות זו מול זו, ערימת הכרטיסיות לפנינו, יד אחת בתוך שקית הבד. אסור להסתכל.
רגע, אומרת הנכדה. נשחק בלי מנצח. בלי מנצח, אני מסכימה. היא הופכת כרטיסיה, וקוראת את הכתוב בה. שתינו מתחילות לפשפש בתוך השקית בלי להסתכל. הראשונה ששולפת את החפץ הנכון זוכה בכרטיס. את החפץ מחזירים לשקית, וממשיכים לכרטיס הבא. כשכל הכרטיסים חולקו בין שתינו הקטנה מתעקשת לספור כמה כרטיסים השיגה כל אחת. אבל אמרנו בלי מנצח, אני מזכירה. בלי מנצח, היא מסכימה, אבל בכל זאת סופרת.
אחר כך אנחנו אוכלות עם השותף ארוחת ערב שהוא הכין לפי בקשתה: פסטה עם קבנוס. חסרה לה שן קדמית, וגם השניה מתנדנדת, והיא אוכלת עם השיניים האחוריות בלבד, ושותה בזהירות מכוס של גדולים. אחרי האמבטיה אני יושבת איתה על המיטה וקוראת לה סיפור. הנכדה כבר בכיתה א', וקוראת לבד, ואפילו מקריאה סיפורים לאחיה, אבל אני לא מוותרת על האינטימיות והקירבה שבהקראת סיפור לפני השינה. אני שולפת את העותק של 'ניסים ונפלאות' של לאה גולדברג שהיה פעם שלי. לאה גולדברג כותבת בגוף ראשון, ומציגה את עצמה בשם 'דודה של שומיש', האשה ששתי שיניה הקדמיות חסרות. קל לי להסביר לנכדה למה קוראים לה כך, אבל קצת יותר קשה להסביר למה שתי שיניה הקדמיות חסרות. בימינו שוב אין רואים אנשים מבוגרים חסרי שיניים. דודה של שומיש מתעטשת, וכשהיא מתעטשת 'רועד כל הבית וכל הישנים מתעוררים ואינם יודעים מה היה פה: רעידה אדמה או פצצה?', אני מספרת, ותוך כדי סיפור מתעטשת בעצמי. אני מצוננת מאוד, ונזהרת שלא להדביק את הילדה. כל הסיפור על ניסים ונפלאות פותח בהתעטשות אדירה שכזו שהעיפה את עציץ מלכת הלילה הנהדרת מאדן החלון לרגלי דודה יוכבד ושמלתה הלבנה המכובסת והמגוהצת של מרים.
החברה החדשה של הבן היא מורה בכיתה א'. היא באה מתחום של אמנות ומחול, ומכירה את הבן מחוג ציור ששניהם השתתפו בו לפני שנים רבות. אחרי שהם הולכים אני נזכרת ששכחתי לשאול איך נוצר המפגש המחודש. לא נורא. אשאל בפעם הבאה.
חברה טובה מציעה שנשתתף במסע מדברי לנשים בלבד. משהו מקומי, לא איזו מלכה בג'יפים, יומיים, עם לינה בשטח, עם מטרה טובה בתור בונוס, יום האישה וכל זה. שונאת קבוצות אנוכי, בורחת סידרתית מפעילות משותפת. לא תמצאו אותי בסיורים מאורגנים, בהרקדות או בשירה בציבור חלילה, או בקבוצות שדורשות דינמיקה קבוצתית. פעם הלכתי לשיעור התעמלות וברחתי משם באמצע השיעור כי האישה שהתעמלה לידי דחקה במופגן את הפלאפון שהנחתי לצד המזרן וירתה בי מבט 'מחנך' אופייני. משהו בטריטוריאליות של ה'ותיקות', אני מניחה, אבל אין לי שום רצון להבין או להשתתף. אני מוצאת בדרך כלל את הפעילות המקבילה האישית שבה טוב לי, טוב לכולם.
הפעם אני שוקלת את ההצעה ברצינות. החברה הטובה הולכת וגם החברה הטובה שהיא הצלע השניה במשולש הנפלא שלנו מצטרפת. נלך שלושתנו, איתן אני מוכנה ללכת גם לגיהנום וחזרה, אולי זה אפילו נחמד שמישהו אחר דואג לאירגון עבורנו ומה אכפת כל האחרות. ביום השני אני לא יכולה להשתתף כי התחייבתי לתת הרצאה, אבל אוכל להגיע ליום הראשון, וגם להשאר בלילה. למחרת הן תמשכנה הלאה ואני אסע לי להרצאה שלי כמתוכנן.
אז אנחנו נפגשות ממש מוקדם בבוקר, מעמיסות את הציוד על האוטו ויוצאות לדרך נרגשות לקראת ה'טיול השנתי'. מזג האוויר מושלם, והמדבר פורח. אנחנו הולכות בשפך ואדי מדברי, אחרי השטפונות, ואני נדהמת מהיכולת של החברה לזכור ולזהות את שמות הפרחים העדינים שמנקדים את צדי הדרך: חומעה ורודה, אהרונסונית פקטורובסקי, עכנאי זיפני וגם יחנוק המדבר – טפיל צהבהב הדור שצומח למרגלות שיח אשל שפורח בורוד עדין. אחרי 4 ק"מ ראשונים אנחנו עוצרות בתחנת התרעננות, שותות, נותנות לנשימה להירגע. העיניים שלי צורבות והחברה שולפת כמו קוסם מהתרמיל טיפות עיניים. הרגליים זה סיפור אחר. אחרי 8 ק"מ בערך אני מגלה שהנעליים שלי, הנעליים הכי נוחות ביום יום, לא מספקות את הסחורה במסע רגלי ארוך במדבר. כפות רגלי מתכסות שלפוחיות, ואני הולכת עליהן, דורכת על הכאב. המכונית מאחור שמלקטת את הנפולת קורצת, אבל ויתור לא בא בחשבון: אני חושבת על אמא של גיסנו, חנק'ה, שהלכה את צעדת המוות עם רגל שבורה, נושכת שפתיים וממשיכה את המסע, 19 ק"מ שלמים עד הסוף.
אני מדדה עם שתי החברות את 100 המטרים שמפרידים בין הסוכה שלנו ושל שלושים נשים נוספות ובין המקלחות. הנשים הרחוצות שחוזרות משם מדווחות: המים חמים; המים חמימים; חמימים עד קרירים. כשאנחנו מגיעות לשם המים קרים עד קפואים. השמועה אומרת שצריך להמתין מעט עד שהמים יתחממו מחדש, אבל אני שולחת מבט נוסף לרגלי המיוסרות, מבינה שאין מצב שאני הולכת וחוזרת לשם מאוחר יותר, ונכנסת מתחת לזרם המים הקפוא. אמא של גיסנו, סבתא חנק'ה, ודאי גם היא לא התקלחה במים חמימים.
בלילה אני מתעוררת לרעש נחירות. שלושים נשים מותשות ישנות על מזרנים צפופים. אני צריכה ללכת לשירותים, אבל מתעכבת, מחשבת מחדש את ההליכה על שלפוחיות. כשאי אפשר להתאפק יותר אני יוצאת למסע הלילי לביתן השירותים והמקלחות, הולכת ומקללת. 'מאיפה את?' אישה אחת שמתקלחת תחת זרם של מים רותחים בשלוש בלילה מבקשת לפצוח איתי בשיחה. אבל אני לא משכימת קום, אני בהפסקת פיפי, אין בי גרם אחד של נחמדות. אני יוצאת למסע חזרה אל הסוכה הרחוקה עם המזרן שלי בין שתי החברות, על שלפוחיות. סבתא חנק'ה בטוח היתה יותר חברותית ממני, אחרת החברות שלה לא היו סוחבות אותה עם רגל שבורה בצעדת המוות.
בבוקר אני נפרדת מהחברות שממשיכות במסע, ונוסעת לתת את ההרצאה המתוכננת. העורף שלי שורף מהשמש, שרירי השוק והירך שלי תפוסים, אפילו המפשעה מאותתת שהמאמץ היה מוגזם. אני חונה קרוב למקום ההרצאה, אבל עדיין צריכה ללכת על כפות רגליי המשולחפות מן האוטו. בדרך אני מרגישה רטיבות חמימה בכפות רגלי: השלפוחיות הענקיות התפוצצו. אני גוררת את עצמי לתוך הבניין, אוחזת במעקה העץ שמסייע לי לדדות לאולם ההרצאה, וספלינטר ענק נכנס לי לכף היד. היתה הרצאה נהדרת.
Embodiment, Denis Sarazhin, 2018
עריכה, והופעת אורחת: דברים שכתבה החברה הטובה, ובהסכמתה אני מצרפת אותם לפוסט.
גם אני השתתפתי לא מזמן במסע מדברי קצר.. יומיים עם לינת שטח.
החשש מהמסלול הארוך ותנאי הלינה התגמד לנוכח העובדה שחברו אלי שתי חברותי האהובות. במהלך החודש שקדם למרתון מצאתי את עצמי מצפה לתאריך בכליון נפש, יודעת בוודאות שפסק הזמן היזום הזה מן החיים לא יכול היה לקרות עכשיו בשום קונסטלציה אחרת. זה שילוב מדוייק ומנצח של מטרה נעלה, חבל ארץ קסום, ובחינת כושר הסיבולת שלי. אם נוסיף על כך את ההזדמנות להמצא יממה שלמה בחברת שתי הנפשות האהובות עלי זו חגיגה ענקית. החשש היחיד שלי היה שלא אצליח לסיים את המסלול. אני שהייתי יעלת המדבר.
בבוקר הטיול שכשנפגשנו לקראת היציאה המשותפת עמדנו רגע אחד חבוקות שלושתינו. כאן התחלתי להרגיש איך אושר ערטילאי לובש צורה של נוזל ונמזג בגופי, נמהל במה שזורם לי בוורידים. חשתי איך האושר הזה מתפשט לי בגוף, גורם לי להרגיש קלה יותר, מרחפת.
המסלול המדברי היה מעורר השתאות בציבעוניות ובריח שעלה מן הפריחה. טור הצועדות מלפנינו ומאחורינו לא הזיז לי כהוא זה. עד מהרה שקענו לנו שלושתינו בשיחות שיתוף עמוקות ובעדכונים כשמדי פעם עצרנו לחלץ אבן מציקה.
אצבעות רגלי החלו לבעור בערך אחרי הק"מ הראשון. נעלי ההליכה ששכבו שנים מיותמות היו נוקשות ומשום מה לחצו באזור אצבעות הרגלים והצפורניים. הכאב הלך וגבר עם כל צעד, מה שגרם לי לנסות להיות יצירתית ולקפל את אצבעות רגלי בתוך הנעליים, או לשנות את צורת ההליכה כך ששיווי המשקל יהיה על העקב והאצבעות לא תפגענה כלל בקרקע. כך או כך מהר מאוד נתפסו לי שרירים שלא היו אמורים להפגע וכל ההליכה שלי נעשתה עקומה. כעת לא רק הציפורניים והאצבעות כאבו אלא כל הגוף כולו… אולם כל זה היה כאין וכאפס לנוכח סבלה של חברתי שהחלה לדדות כששלפוחיות נוראיות עטרו את כפות רגליה מיד בתחילת המסלול. היא הייתה אומללה ממש. כל צעד שלה מחץ שלפוחית אחת גדולה לכל אורך ורוחב כף הרגל.. וכך גם בכף הרגל השניה. חששנו מכל פעם שחלצה את נעליה בהפסקות וחששנו יותר כשנאלצה לחזור ולנעול. כחצי ק"מ מאחורינו השתרך הג'יפ המאסף. זה שתפקידו לאסוף את הנושרות. לאט לאט השתנה מיקומינו בטור והאטנו את התקדמותינו כשהג'יפ נושף בעורפנו. שלושתינו ידענו שהאופציה קיימת, וקורצת אבל מה יהיה על הדימוי העצמי שלנו? אם יש הגדרה מדוייקת למלכות המדבר זו בדיוק שתי חברותי. היה לי ברור שאם אחת מאיתנו תישבר ותחליט לסיים את המסע בג'יפ-שתי חברותיה תצטרפנה ולו רק כדי שלא תרגיש שזה כישלון אישי. וכך כשהידיעה הזו מלווה אותנו בלא שדיברנו על כך עזרנו זו לזו וסחבנו אישה את רעותה עד סוף המסלול. (וכמו שתיארה חברתי מדי פעם כשכאב השלפוחית עבר כל גבול-צעדת המוות של חנק'ה). חברתי, גיבורה שכמותה, הצליחה לסיים עם רפידות נוזלים מצפות את כפות רגליה וחברתנו האחרת, המלאכית, תומכת בנו מכל הכיוונים, מפנקת ומרפדת לנו את הכאבים בדאגתה ובאהבתה.
בדרך חזרה הביתה התפצלנו. כל אחת מאיתנו נסעה בנפרד לכיוון אחר. אני הצלחתי לתפוס טרמפ עם בחורה נחמדה שהגיעה בג'יפ למרתון לבדה ובמהלך היומיים ניסתה להתקרב לחבורתנו הקטנה. שעתיים של נסיעה משותפת גילו לי שהיא בעלת חברה גדולה בין לאומית. במהלך הנסיעה היא דאגה שיחכה לה מסג'יסט בבית כדי להרפות את השרירים הכואבים, וביררה מה בישלה לה השפית לשבת.
ירדתי בבית, מדדה בקושי את מעט המטרים שהיה עלי לגמוע, מנסה לאלתר פקודות מוח שיגרמו לרגלי לעשות פסיעות עם שרירים תפוסים. שעה קצרה לאחר מכן, עם רגליים מורמות, כוס קפה ביד ולאחר מקלחת אני מרגישה שוב את תחושת האושר מאתמול. ירדתי 2 קילו. עשיתי ריסטארט לגוף והבנתי שאני יכולה ללכת כל יום כמה קילומטרים ולהנות מזה. והכי חשוב הבנתי שיש אנשים שאין להם אפילו חברה אחת טובה שתצא איתם למסע שכזה.
'תחשבי על זה כמו על בגדים', אומרת לי סוזי, 'לכל אחד מכם ארון בגדים משלו, ולא צריך ללבוש אותם הבגדים כדי להיות ביחד'. עם סוזי אני נפגשת כל יום חמישי לעשרים דקות. התואר הרשמי שלה הוא 'דיאטנית', אבל אצלי בראש היא תופסת את משבצת השוטר המפחיד, זה שיבוא אם כן תגמרי את הדייסה. אלמלא סוזי והמשקל שבמשרד הקטן והצפוף שלה, אני יודעת שהייתי מוותרת על כל הטירחה שכרוכה בנסיעה לחדר הכושר, קילוף שכבות המעיל והסוודר והחולצה והחזייה והנעליים והמכנסיים ולבישת המכנסיים והגופייה ונעילת נעלי הספורט, והמאמץ האירובי על הסטפר והמעבר בין המכשירים של הדחיפה והמשיכה, הכיפוף וההשהייה, וחום הגוף והזיעה, והמגבת ושאר האנשים שמסביב. נכון שאני יוצאת מחדר הכושר מרועננת אחרי מקלחת מהנה, אבל כדי להתניע, כדי להכניס את זה לסדר היום שלי אני צריכה את סוזי, את הידיעה על המפגש השבועי עם סוזי.
את הדימוי של ארון הבגדים היא שולפת כשאני באה אליה אחרי בילוי ערב ליד האח עם השותף. לתמונה הרומנטית של שנינו יושבים על כורסאות מול האח הדולקת, צריך להוסיף ערמונים שמתבקעים ומפיצים ניחוח מתקתק ועמילני, כוס של סנגריה מיין אדום ופורטו מתקתק, מיץ תפוזים, פרוסות תפוחים ומקל קינמון שמחמם את הבטן, פרוסות בגט כפרי עם קרום עבה ופריך שהוא קלה עם שמן זית ומרח בשן שום, ממרח קונפי ארטישוק ומגש גבינות מעולות – כחולות וצהובות, גבינות צאן שתוכן יציב אבל הן רכות ונוזלות בקצוות, גבינות קשות שהסכין חוצבת בן במאמץ, וגבינות שמתפוררות למגע.
תגידי לסוזי שהיא לא מבינה כלום, מגיב השותף לדימוי. אוכל זה לא בגדים שכל אחד לובש לעצמו. אוכל זה ה'יחד', זה החוויה, זה הדבק המחבר. לא סתם כל החגים סובבים סביב אוכל, וכל זכרונות הילדות שלנו קשורים אליו. קשה לו ממילא עם העובדה שאני לא אוכלת בשר, ואם לא אוכל איתו את הערמונים והגבינות השמנות מה נשאר? אלא שלצד האושר הזה, של שיתוף ואכילה לאור הלהבות הכתומות שמרחיב את הלב ומסדיר את הנשימה, יש גם אושר של השגת מטרות, והוא מסעיר ומלהיב. במידה רבה ובחלק המוצלח שלה דיאטה היא מקור לאושר מתמשך: כל 200 גרם שנושלים מן המשקל מחייכים אותי. לסוזי אני אומרת שצריך לשנות את הטרמינולוגיה. במקום להגיד שאת 'מאבדת משקל' (losing weight, ומנגד המקבילה עם המינוח החיובי: gaining weight), ומי רוצה לאבד משהו, ודאי שנאחז בו בחזקה; במקום לחשוב שצריך לוותר על חטאים מתוקים, צריך לשווק דיאטות עם סלוגן של הזדמנות להרוויח אושר, לתחושת הישגיות שבועית שממשיכה ללוות אותך בקומך ובשכבך, ובלכתך בדרך ובשבתך בביתך.
לפני שבועיים פונה אלי עמית מחוג אחר. האם אני מעוניינת להצטרף אליו ואל חוקר נוסף להגשת הצעה לקבוצת מחקר למכון מחקר באוניברסיטה? לפני שבע שנים הייתי חלק מקבוצת מחקר כזו באותו מכון, וזו הייתה חווייה עילאית. המכון הצליח להקים אצלו בועה אקדמית נדירה, שבה החוקר מקבל תנאים נפלאים: הורדה בשעות ההוראה; צוות משרד קשוב ואיכפתי שמסייע להגשים משאלות ולהתמודד עם מטלות בירוקרטיות; ובעיקר סביבת עבודה אינטר-דיסציפלינרית אמיתית שחזרה והדגימה לי את משמעות הביטוי 'סיעור מוחות'. קבוצת המחקר ההיא הסתיימה בטרגדיה, עם מותה של חוקרת חברה בקבוצה שלנו מסרטן. את הספר שהיינו אמורות לערוך ביחד מעולם לא סיימנו.
אני אוהבת את הנושא שמציע העמית ויכולה להתחבר אליו בקלות בנושאים שבהם אני עוסקת, אבל תוהה. האם לא עבר כבר ה'קו המת' להגשת ההצעות? כן, מודה העמית, אלא שהגישה רק קבוצה אחת, ולכן הם מאריכים את תאריך ההגשה. זו הזדמנות. בכל סוף השבוע שעבר אני עובדת על הצעת המחקר. אנחנו ארבעה, וכל אחד מאיתנו אחראי הן על חלק מההצעה הכוללת, הן על התוכנית האישית שלו. הצעות מחקר זו סוגה ספרותית בפני עצמה, ולעמית שיזם את הקבוצה יש כישרון לכתיבה מסוג זה. סקירה תיאורטית, קצת 'ניים דרופינג', ו'דבק' שמסביר את ההיגיון שבחיבור של ארבעתנו. צריך להגיש את ההצעה עד 11:59 בלילה. אנחנו מגישים אותה ב 11:56.
למחרת מתברר לי עד כמה התחרות קשה השנה. שבע קבוצות הגישו, וביניהם תותחים כבדים כמו דיקנים ודיקנים לשעבר, ושמות חוקרים מאוד מכובדים כל אחד בתחומו. שבע הצעות הוא שיא בתחום: בשנים שעברו היו בערך שלוש עד ארבע הגשות בשנה, ופעם אחת היו חמש הצעות. דחיית מועד ההגשה הניב הפעם שיא חדש. אני גם שומעת ששני חברי הקבוצה הקודמת שלי הגישו כל אחד בנפרד הצעה. הנושאים גם הם מרתקים. אני מושכת כתפיים פנימיות. אם תתקבל ההצעה של הקבוצה שלי, אצטרך לדחות את השבתון. אולי עדיף שלא נקבל.
אתמול מגיע המייל. הקבוצה שלנו זכתה. בעקבותיו מגיע מבול של מיילים מברכים, ואפילו מפרגנים. חבר הקבוצה הקודמת שהגיש אף הוא מודה שהנושא שלנו נפלא. שהגיע לנו לזכות. אני מאמינה לו. ובעיקר אני חושבת איזו דרך נפלאה לסיים את השנה בתחושה נהדרת של הישג. אושר.
Swan Dive, Beth Carver: "I don't care if they eat me alive, Iv'e got better things to do than survive".
שני זרים יושבים זה מול זו ברכבת. בואו נתעכב רגע על המילה 'זרים'. יותר משהם זרים זה לזו, הם זרים לארה"ב הגדולה ורחבת הידיים, לאוויר הקר שמכאיב כשנושמים אותו, לשבילי האוניברסיטה הקפואים החוצים את מרבדי השלג שמסתיר תחתיו את הדשא. באופן פרדוקסלי, הזרות המשותפת אינה מרחיקה ביניהם אלא דווקא מקרבת אותם, מסירה את המחסומים, מעלימה את השריון ששאר האנשים ברכבת עוטים גם כשאפיהם מפשירים והם מסירים את מעיליהם הכבדים ומתרווחים במושביהם. הזרות גורמת להם לעשות משהו שאף אמריקאי לא היה מעלה על דעתו לעשות- הם מדברים. הוא שואל אותה על הספר שהיא קוראת והיא מבררת מנין הוא ומה הוא לומד. לעתים רחוקות מאוד שני מבוגרים זרים מתחברים. הם נעשים חברים.
הוא אנדרו, הודי שבא להרוורד ללימודי דוקטורט על מלגת מצטיינים. די מהר הוא חווה משבר שאני מכנה סינדרום הרוורד, המשבר שפוקד את הסטודנטים באוניברסיטאות 'ליגת הקיסוס' שהיו הילדים המבריקים כל אחד ב'כפר' הקטן שלו. כשחברי האחוזון העליון יושבים בכיתה שכולם בה מצטיינים, הם מגלים פתאום שבין שאר המבריקים הם כבר לא פתית השלג הזוהר ביותר. הדימוי העצמי שלהם מתערער, והם צריכים להתאים מחדש את תפיסת העצמי שלהם למציאות החדשה. ולמרות הקשיים והמשבר שהוא עובר, כשאנדרו מדבר איתי על נושא הדוקטורט שלו אני רואה את האש הפנימית בוערת. די מהר אנחנו מאמצים אותו ואת מרגרט אשתו למעגל המשפחתי שלנו. עם מרגרט ההולנדית אין לי שום דבר משותף. בעבר התפרנסה מדוגמנות שיער, וכשהיא מספרת לי את זה אני ממקדת את מבטי בשיער הבלונדיני הארוך שלה ומנסה לדמיין אותה תחת ידי ספרים שמעצבים ממנו תסרוקות. אך בעת ההיא תקפה אותה איזו מחלה אוטואימונית שגרמה לה להתנפח, והיא מסתגרת בבית עם הפרי השחום הנחמד שנולד להם, קומר. הילדים שלי מתים על קומר הקטן, חמוד ומתוק ומשתף פעולה עם הניסיונות שלהם לעצב לו זנב מצעיף וללמד אותו לשיר בעברית. עם אנדרו, שנולד הינדי והתנצר יש לי ולשותף שיחות מענגות על היסטוריה צבאית, פילוסופיה, דתות ואמונה, כלכלה ופוליטיקה.
לשבועיים האחרונים שלנו בארצות הברית תכננו טיול משפחתי ארוך ברכב: לחזות בשחזור קרב גטיסברג, לבקר בארץ האמיש ובמבוך תירס, לגעת בפעמון החירות ולעלות על המתקנים בהרשי פארק. גרנו בבית שכור של משפחה שניסתה לעלות ארצה. בעלת הבית הייתה קריקטורה של אישה יהודיה מפונקת שעסקה בעיקר בתיחזוק הגוף שלה (ציפורניים- שיער- שיזוף מלאכותי) ובתיאום חברות שונות שתיפעלו את הבית שלה (רשימה חלקית: חֶברה שמנקה את הבית; חֶברה אחרת שמנקה חלונות בלבד; מנוי על פינוי שלג מהחניה ומשביל הגישה לבית; חֶברה שקוצרת את הדשא; חֶברה שבאה לנתק את הממטרות בסתיו ולחבר אותן מחדש באביב). היה ברור לנו שניסיון העליה לארץ הקטנה עם השפם יסתיים בהכרח בריצה מהירה חזרה לחיק החמים של הבית האמריקאי שלה ושירותיו הנלווים, ואכן עם תום החוזה בעלת הבית על משפחתה היו בדרך הביתה. היינו צריכים לפנות את הבית ערב הנסיעה, ולשם כך שכרנו יחידת איחסון לשמירת החפצים וכלי הבית שהצטברו לנו במשך השנתיים. חלק יישארו בארה"ב ויעברו לידי חברים שתכננו להגיע לאותה עיירה ליד בוסטון, וחלק יישלח לארץ. הייתי צריכה לארוז את הבית ולמיין את הדברים: מה שנחוץ לטיול יכנס לתיקים שיועמסו על גג האוטו; לארגן ארגזים לאיחסון ולסמן ארגזים למשלוח, ולהכין גם את המזוודות לטיסה לארץ. את כל זה היינו צריכים להספיק בלחץ של היום האחרון, כי היו לי עניינים לסגור גם באוניברסיטה, וכי ככה אנחנו.
בעלת הבית הגיעה הביתה במפתיע ערב לפני הפינוי. לזה לא ציפינו. הפה שלה נפער. בתחילה בדממה, ואחר כך במשפטים של כעס ויאוש מלווים בנפנוף ידיים. הייתי צריכה ממש לצעוק עליה שתרגע, שאנחנו לא אשמים שהיא באה ערב קודם, שתתאפק עם הטלפון לחברת הניקיון כי אם היא תרצה היא תמיד תוכל להזמין חברת ניקוי למחרת, שאנחנו מסוגלים לסדר את מה שנראה כמו בית שעברה בו סופה ולהחזיר לה אותו נקי ומסודר כמו שהתחייבנו. היה לנו לילה שלם להתארגן, ואנחנו טובים בלילות לבנים לחוצים כאלה, וגם הילדים היו מיומנים לגמרי בתרגול המשפחתי של הכנת מסדר ברגע האחרון וידעו להתגייס לעזרה בשעות חירום משפחתיות. ובתוך כל הארגזים והבגדים והרהיטים והנסיעות הלוך ושוב ליחידת האיחסון, הופיע אנדרו.
האינסטינקט הראשון שלי היה להגיד לו ללכת. אבל הבטתי בפניו הנפולים והאפורים והכנתי לו במקום כוס תה גדולה. אתה תדבר ואני אמשיך לארוז, הצעתי לו. אנדרו הגיע מתחנת המשטרה. אין לו לאן ללכת. האם הוא יכול לישון אצלנו? הם לא נותנים לו לחזור הביתה. אסור לו לראות את קומר. מרגרט הגישה נגדו צו הרחקה. נדרש זמן ומספר שאלות שלי עד שאנדרו הצליח להבהיר מה גרם לכל הסערה: הוא איים לרצוח אותה. אבל הוא לא התכוון, בוכה אנדרו, הוא לא באמת ירצח אותה, הוא לא אלים. זה רק דיבורים. הוא לא באמת. וכעת הוא איבד את הכל.
זכרון הלילה ההוא הוא בליל של איחסון ואיכסון, ארגזים ודמעות. אנדרו הבוכה והשבור גויס למאמץ ועזר לי לסחוב דברים מהבית לאוטו, מהאוטו ליחידת האיחסון. למחרת הגיעה בעלת הבית בשעה הנקובה, ובפעם השניה תוך 12 שעות ראיתי את הפה שלה נפער בהפתעה. עברנו חדר חדר, מהסלון הכחול לסלון הצהוב המנוילן וממנו לסלון הורוד. עלינו לקומת חדרי השינה וירדנו לקומת המרתף, והיא לא שמה לב לאורח ההודי שישב בשקט עם הילדים בחוץ אחרי ליל הסערה, לצד המכונית הארוזה לטיול הגדול. הסענו את אנדרו לתחנת הרכבת, איחלתי לו שיצליח לסדר איכשהו את הבלאגן שהם החיים שלו ונפרדנו.
אתמול קיבלתי ממנו מייל, אות חיים ראשון אחרי כל השנים הללו. שלום, כותב לי אנדרו. זוכרת אותי? מרגרט חזרה עם קומר להולנד. אנדרו חזר להודו. בהודו פגש אישה שוודית, ועבר איתה לשוודיה. כעת הוא חי בשוודיה, עוסק בפרוייקטים חינוכיים שונים. הוא בקשר עם קומר. לקומר יש ילד. לאמא של בת זוגו של קומר יש חבר חצי יהודי. בקיץ, כשביקרתי אותם, כותב לי אנדרו, הזכרתי אתכם. וידעתי שהגיע הזמן ליצור קשר. מצאתי אותך דרך האוניברסיטה.
אני מגגלת את שמו של אנדרו, ומגלה אותו באתרים שוודיים של יוגה ושל מיינדפולנס. בתמונות הוא יושב בישיבת לוטוס בהבעה שלווה, וקבוצה גדולה של שוודים נושאים את פניהם אליו.
אני יושבת בחצר של בית קפה שכונתי קטן, פונה לשביל הגישה למקום, התיק למרגלותי, הטלפון על השולחן לפני, ממתינה. הגעתי עשר דקות לפני הזמן, ואני ממשטרת את שרירי הפנים, מתאפקת שלא לחייך ורק הלב שלי מפרפר בהתרגשות. עדיין לא, אני מסמנת למלצר, אני מחכה למישהו.
לפני שבע שנים עמדתי בראש המחלקה. הוא סיים אז פוסט-דוקטורט אחד, ועוד אחד, ואני רציתי אותו. רציתי מאוד. הוא צמח אצלנו, ומתאים לנו מאוד. החתיכה החסרה בפאזל המחלקתי. צעיר מבריק וישר, חבר, רגיש ומאוד חכם. תחום ההתמחות שלו ממשיך את דור המורים, אבל גם פורץ דרכים חדשות, והוא מפרסם בבמות חשובות ביותר, שמו כבר הולך לפניו. כבר אז הוא היה גם מורה מחונן. היתה לי תחושה של פספוס, הנה הוא חומק ממני, כמו דג כסוף סנפיר שמחליק מבין אצבעותי, משאיר אחריו שובל ברק מנצנץ. לא רציתי לבזבז זמן. היו שמועות על אוניברסיטה אחרת שרוצה אותו, ולנו היה תקן בצנרת, אבל הוא היה בעתיד. ניגשתי לדיקן, שאלתי מה עושים. אם המחלקה תסכים שהוא האיש, אמר הדיקן, אפשר לפנות. יש מה לעשות.
באותם הימים עוד הייתי ירוקה בענייני מניפולציה ופוליטיקה פנים-אקדמית. מיד כינסתי את חברי המחלקה לישיבה דחופה. הצגתי לפניהם את הנתונים. איכשהו הייתי בטוחה שכולם בעדו, טעות של טירונים. תמיד צריך לקחת בחשבון מניעים זרים, אנשים אחרים שצריך לקדם, אג'נדות אישיות. והכל עטוף כמובן במילים יפות ומשכנעות: 'עדיף לחכות למכרז פתוח'; 'להשאיר את האופציות פתוחות'; 'מי יודע את מי אנחנו מפסידים'. זה נשמע אותנטי ואפילו משכנע אם לא יודעים איזה ענן סמיך של רגשות ואינטרסים מתקדר מאחורי משפטים כמו-ניטראליים ורציונאליים מסוג זה. עוד זוכרת את טעמה המר של ההחמצה, של ההפסד. המהלך לא בשל, וגרוע מזה. הדי הדיון דלפו והגיעו לאזני הבחור, שנפגע עמוקות. הוא קיבל את התקן באוניברסיטה מתחרה, והתחיל שם קריירה מזהירה. אנחנו קיבלנו את המכרז הפתוח שאחרי דיונים ארוכים בתיקים רבים אויש על ידי איש צעיר אחר, לא רע בכלל, אבל הוא לא הדג הכסוף שלי.
זום אין לאתמול. אחרי סבב שוב אני ראש המחלקה, הפעם קוראים לזה 'ראשת'. למחלקה שלנו מגיע עוד תקן, ובגלגול הזה אני הרבה יותר זהירה וגם מחושבת, מקווה לצאת גם צודקת. אני פותחת בסדרת שיחות מסדרון, שולחת גם אחרים לגשש. אני רוצה לקבל את ההסכמה המחלקתית הנדרשת לצוד את הדג בלי דיון, אבל נפוליאון וגם קולגה נוסף מדגישים שהדיון קריטי, למרות ששניהם אומרים שהכסוף לחלוטין מקובל עליהם. הפעם אני לא שואלת את הכסוף דבר מראש, ורק מבקשת מנדט מחברי המחלקה לפנות אליו. אני לא רוצה לערב את הכסוף בתהליך לפני שתהיה לי גושפנקה מחלקתית לתהליך. הספיקה השריטה ההיא שאולי בינתיים הגלידה, אבל השאירה צלקת מכוערת בדג שלי.
לדיון יש דינמיקה משלו, ולא תמיד אפשר לצפות אותה מראש. בתחילתו יש לי רוב רגיל, אבל דרוש יותר מזה כדי להמשיך בתהליך. החברים, נדמה לי, מסרבים לוותר על תחושת הכוח, והרי אלמלא מוראה של מלכות כל הגדול מחברו בולע את חברו, והם כעת גדולים מחבריהם חסרי התקן, מדוע אני גוזלת מהם את טרפם, את עמדת האלוהים הגוזר גורלות שכרוכה במכרז פתוח ומיון תיקי מועמדים. צריך לסיים את הדיון כי נגמר הזמן, ואני מרגישה בצער ששוב חומק מידי הדג הכסוף, והפעם לתמיד כי חלון ההזדמנויות כבר כמעט ונסגר, הוא כבר מכה שורשים בביתו החדש. הישועה באה מכיוון בלתי צפוי. חבר מחלקה מבוגר, שתמיד תייגתי כאוטיסט חברתי, מנסח את השאלה במילים אחרות: האם יש אור ירוק או אור אדום לפנות לכסוף? מדהים מה שעושה מינוח מעט שונה. אחד אחרי השני אני מקבלת אור ירוק מכל החברים. וגם אם למחרת נפוליאון שולח מייל מתחטא ומאשים ('התהליך לא היה נקי') לכל החברים, אני עומדת על שלי. קיבלתי אור ירוק. ותודה לאוטיסט המדומה שהרים לי את כל הכדורים להנחתה. אני מורידה בפניו את הכובע, האיש גאון חברתי באדרת אוטיסטית.
והנה מגיע הכסוף לבית הקפה השכונתי. אנחנו מזמינים קפה ונשנוש ואני מביטה לו בעיניים. היום אני מגשימה חלום, אני אומרת לו. אני משלימה מהלך שהתחלתי לפני שבע שנים. אז לא נסתייע. הפעם אני פונה אליך בשם כל המחלקה, פה אחד (אור ירוק מכולם, חרטות לא נחשבות אני חושבת ולא אומרת), תבוא. הוא עוד צריך לחשוב על זה כמובן, ולהתייעץ עם המשפחה, ולהתמודד עם קצת ייסורי מצפון שכרוכים בנטישת האוניברסיטה שקיבלה אותו אז, אבל הוא כבר ריצה את 'עונשו' בארץ גזרה, הגיע זמנו לחזור לכור מחצבתו. הדג שלי מודה לי בהתרגשות ואני רואה איך הצלקת ההיא מאז כבר לא כואבת. הוא אפילו אומר שהגלות הזו עשתה לו טוב, אפשרה לו לחתוך את חבל הטבור, להתנסות בתרבות אירגונית אחרת, להצמיח כנפיים וגם לפרוס אותן.
אנחנו נפרדים בחיבוק חם. תודה לך, אני אומרת לו. אני לא יודעת מי נרגש יותר, הוא או אני. כמה פעמים בחיים מתאפשר לנו להמשיך תהליך שהתחלנו לפני שבע שנים, להמתין עד לשלב שבו כל הכוכבים מסתדרים במקום. במבט-על ברור לי כעת שהיה כאן סיפור עם התחלה, אמצע וסוף, שכשהייתי בתוכו לא יכולתי להיות מודעת לכך שזה רק פרק אחד, המשך יבוא. שהיה צריך את הכישלון ההוא אז, את שנות ה'גלות' שלו, את ההבשלה. שאי אפשר היה להגיע להחלטה של עכשיו בלי לעבור דרך ההחלטה ההפוכה הקודמת, ושבסוף, כמו שאומרת הפרסומת, הכי טוב.
Lady of the Roses, 1901 by František Dvořák Czech, 1862–1927
בצד הדרך אפשר להכיר מסלולים יפים, אנשים מעניינים, אתרים מרתקים ועוד המון דברים שלא תמיד אנחנו רואים.. מוזמנים להצטרף איתי למסע בשבילים הצדדיים להכיר את היופי הנחבא במקומות הנסתרים.
כמו מניפה 