שיפתח עלי, שיפתח

השמיים בצבע תכלת עזה, מנוגדת לגווני החום והצהוב המדבריים, ולכתמים הירוקים שמנקדים את הנגב. אני ממלאה את הריאות מלוא אוויר, ומתענגת על קרני השמש המלטפות. בכל זאת אני לובשת סוודר צמוד חם, כי בגובה 4 ק"מ קר.

סיפור בסוגריים א:

לפני 15 שנה הגשמתי חלום, ויצאתי לקורס סקי. הייתי עם הבן הצעיר, אז בן 10, ונסענו יחד לאתר סקי דרג ב' בצ'כיה במבצע. ביום הראשון הצטרפתי לקבוצת מתחילים, כולם צעירים ורעננים. למדנו לטפס במדרון מושלג בצעדי  סרטן צדדיים זהירים, טיפוס איטי ומייגע של עשר דקות שנגמר תוך עשר שניות בגלישה מהירה, המגלשיים פונים במשולש כמו חץ קדימה, תוך שאני מנסה לשלוט בתנועה וליפול בחן יחסי. כך ביליתי את כל היום הראשון, בטיפוס עקשן, גלישה עקומה וחוזר חלילה. בסוף היום הגוף כאב לי במקומות שלא ידעתי כלל שהם קיימים. הבנתי שמאוד קשה ללמוד כישור פיזי חדש בקבוצה של צעירים כשגילך כפול משלהם. בעיקר הבנתי שאני צריכה מדריך פרטי. למחרת עלינו המדריך ואני ברכבל למסלול הכחול, וירדנו בהדרגה, כשהוא אוחז בחבל שקשור למותני. עד סוף אותו השבוע הצלחתי לרדת איתו גם את המסלול האדום, וחשבתי שהשתלטתי על העניין. רק כך אני מסבירה את העובדה שכשנגמר השבוע, במקום לחכות לבן, לחזור למלון, לארוז את החפצים ולצאת לשדה התעופה, עליתי לבד ברכבל וירדתי בגלישה עצמאית. היבריס או סתם ניסיון לבחון את הכישור החדש שלי, הירידה האחרונה ההיא הסתיימה בנפילה כואבת בשלג מלווה בקול 'קנאק' מוחשי מאוד מהברך הימנית שלי. את הדרך חזרה הביתה אני זוכרת במעורפל, מבעד לקוקטייל של משככי כאבים. הכאב היה נורא. חזרנו הביתה, הבן עם עיניים נוצצות ואני מדדה על רגע אחת, מועדת לניתוח בברך לתיקון הרצועה הקרועה ולשבועות של הליכה על קביים. הבן הבכור אמר לי אז: מהר לפני שאת מסיימת את משבר גיל הארבעים שלך, בואי נצא לצניחה חופשית. זה לא קרה.

האחיינית שלי, הבת של אחותי, שמעה את הסיפור ולבת המצווה שלה היא ביקשה ממני צניחה חופשית.

מזג האוויר מושלם. האתר בשדה תימן, ליד חצרים ובאר שבע, החזיר אותי לצבא: ביתנים טרומיים, קפטריה עם שולחנות פלסטיק שמוכרת נקניקיות, ורמקול שמכריז את שמות האנשים שהגיע תורם לצנוח. האחיינית שלי בהיי. אני מתכוונת לשיר 'I believe I can fly", היא מגלה לי. אנחנו מוכרזות, וניגשות לחדר ההכנה. היא הצעירה ביותר בחבורה, אני המבוגרת ביותר. רוב הצונחים בשנות העשרים המוקדמות שלהם, ובקבוצה שלנו הם גם זוגות זוגות. אני קצת תוהה איך זה בילוי זוגי כשאת רתומה למדריך שצמוד אליך מאחור ואין לך קשר לבן הזוג שרתום בעצמו למדריך אחר. אנחנו מובלים לפתח האחורי של המטוס ועולות בכבש לבטן שלו. יושבים על הרצפה. האחיינית שלי ואני ראשונות ואני שמחה. עדיף להיות הראשונה שקופצת ולא לראות קודם את האחרים נעלמים באוויר.

סיפור בסוגריים ב':

בכיתה י"ב יצאתי לטיול ברמת הגולן עם שוקי הגבוה. שוקי ואני עומדים על דרגש האבן הבולט לפני הקפיצה מן המפל המדהים ביהודייה. שוקי היסס. אני לא. קפצתי בלי בעיות, עפה בנפילה את 8 המטרים לתוך הבריכה הירקרקה, מרגישה את הצלילה במים הקרירים שבבת אחת משתיקים את כל רעשי הרקע. שנה אחר כך יצאנו שלוש מדריכות מבית ספר שדה לרגילה משותפת. נלך את היהודייה, אני מציעה, אין בעיה לעבור את המפל. אני כבר קפצתי. אראה לכם איך עושים את זה. כשהגענו לאותו דרגש האבן עם אותם מים ירקרקים מנצנצים למטה, קפאתי. הפעם השנייה קשה הרבה יותר. אחרי לבטים ארוכים קפצה אחת החברות ראשונה, ואחריה השניה. אני קפצתי שלישית, ורק כי באמת לא היתה שום דרך אחרת, ולא יכולתי לחזור אחורנית. ליהודייה לא חזרתי שוב, ונדמה לי שהיום הקטע כולו סגור למטיילים.

המדריך שלי מבקש שאשען עליו, ומחבר את כל הרצועות אליו. אני מביטה לימיני אל עבר האחיינית. היא לא מראה סימני פחד, רק התרגשות גדולה. אני בוחנת את עצמי: לא מפחדת. האוויר מתמלא בריחות של דלק מטוסים, והמטוס יוצא לדרך. בגלל שאנחנו יושבות בקצה בטן המטוס אני רואה דרך הסדקים שברצפה את המסלול רץ תחתינו ואחר כך אנחנו באוויר. פחד טיסה דווקא יש לי, אבל הפעם אני מתמקדת בעובדה שאני ממריאה שרועה על הרצפה, נשענת על המדריך, ושוכחת עד כמה זה לא הגיוני שצינור מתכת יתרומם באוויר לגובה של קילומטרים. בגובה 10 אלפים רגל החלק האחורי של המטוס נפתח לפנינו כמו לוע של לוויתן אווירי. זה כל כך יפה, האוויר הקר, השמיים הכחולים עד האופק הרחוק, המדבר שמשתרע הרחק מתחתינו. אני לא מפחדת. בגובה הזה נפילה היא לא ממש מוחשית, והנוף נראה כמו תמונה שפרושה לפנינו. נפילה ממטוס זו גם לא חוויה שהזיכרון מכיר, ואין לפחד זיזים להאחז בהם. בואי, אומר לי המדריך, תשבי על הקצה עם הרגליים באוויר. שניה לפני, הוא שואל אם אני רוצה סלטה בירידה, ואני מהנהנת. כן. אני עוד מספיקה להעיף מבט באחיינית שלי שצמודה למדריך שלה, עומד מאחורינו, והפנים שלה חיוורים לגמרי, ושניה אחר כך אנחנו מחוץ למטוס, השמים מול עיני ואחר כך המדבר, ואנחנו נופלים במהירות מדהימה. בראש שלי עובר המשפט שאומר 'דובי דב' לאמא שלו אחרי שנפל מהעץ: אמא, עפתי מצמרת העץ עד לרצפה. המדריך טופח לי פעמיים על הכתף, וזה האות לשחרר את הידיים שאחזו ברתמה ולהרגיש את התעופה בנפילה הזו.

אחר כך המצנח נפתח והמהירות מתמתנת מאוד, ואנחנו פונים ימינה ושמאלה, והוא מצביע על באר שבע, ועל רהט, וחצרים, ואני מצביעה על להקת אָיוֹת שדואה בטרמיקה מתחתינו. איזה כיף לזהות אָיוֹת מלמעלה. אחרי חמש דקות של רחיפה אנחנו נוחתים, ואני ניגשת לאחיינית שלי ומחבקת אותה, שתינו קופצות במקום מהתרגשות. האדרנלין מחפש לו מוצא מן הגוף בצחוקים ובקפצוצים ובחיבוקים. החיוך לא עוזב את הפנים.

האחיינית מעלה את הסרטון שלה לרשת. מיד היא מקבלת המון לייקים ולבבות, ותגובה של בת הדוד שלה, בת אחי, אף היא בגיל בת מצווה ששואלת מתי אני אקח גם אותה לצניחה.

מטוס לנחיתה חופשית ינואר 2019
זה ציפור או מטוס?
מטוס נטע ינואר 2019
האחיינית שרה I believe I can fly
מודעות פרסומת

שלשה

השותף עצבני. שפכתי סיידר על המקלדת, הוא אומר, ועכשיו הם אומרים לי שאין איך לתקן, שהלך המחשב. הוא כועס כי זה מחשב נייד חדש, כי מי יודע כמה זמן יקח לו לשחזר גם אם יש גיבויים, ובעיקר, אני חושבת, הוא כועס על עצמו. שלושים שנה אני שותה ליד המחשב ושום דבר לא קרה, הוא עונה לשאלה שלא שאלתי. אולי שאל את עצמו. ולמה זה מובן מאליו שמחשבים מתקלקלים כשהם נרטבים? כל מכשיר אחר עובר בדיקות, חלקיו החיוניים מוגנים מפני רטיבות, רק עם המחשב החברות מרשות לעצמן להתחבא מאחורי משפטים עמידי-תביעה מסוג it's our policy, הוא מתלונן אחרי שבילה שעה בטלפון עם נציג תמיכה הודי קלולס, שהגיב בסיסמאות מוכנות מראש ולא ידע איך לעזור.

למחרת אני מקבלת ממנו מייל: אל תתקשרי אלי. הפלאפון נפל למים והפסיק לעבוד. זה לא מצחיק.

זה קצת מצחיק. הוא מסתובב בין מעבדות, מנסה את הטריקים עם האורז ולשווא. ואילו אצלי בקרקעית הבטן מתגבש לו חשש עמום כמו גוש של ניר רטוב, כבד ולח: יש לי אמונה טפלה בכוחן של שלשות, ואני חושבת על המכה השלישית שבוא תבוא. מוכרחה לבוא.

אלא שהיא לא באה. וכשאני הופכת בדברים בראשי בסוף השבוע אני מחברת בין הנקודות ומזהה את הפעם השלישית. למעשה, היא הראשונה. יש לשותף יכולת מעוררת יראה לשבש דברים. איכשהו תמיד כשמגיע תורו המחשב נופל, מנורת הקריאה נשרפת, קורא הקודים משתבש. כשנסענו לכנס לארה"ב טסנו דרך פרנקפורט. קצר מדי לקונקשן, פוסק השותף כשהוא בוחן את לוחות הזמנים, ברור לי שנפספס. אבל אני מרימה בכתפי. אם הם מאפשרים את הקונקשן, ודאי נספיק. בטיסה הלוך הכל בסדר. אבל בחזור המטוס נקלע לרוח נגדית, ואנו נוחתים חמש דקות לפני ההמראה המתוכננת של הטיסה לארץ. בגרמניה כמו בגרמניה ממתין גבר גדל גוף עם חליפה ושלט 'תל אביב' ביציאה מהשרוול. אנחנו שישה שצריכים להספיק את הקונקשן, ממהרים בעקבותיו ברחבי הטרמינל, עולים על רכבת תת קרקעית שמובילה אותנו לטרמינל אחר אחריו כמו אמא אווזה ושרשרת ברווזוניה שמדדים אחריה. למרות שזה עתה ירדנו מטיסה, הגרמנים לא מוותרים על הטקס המגוחך של הורדת הנעליים ומעבר בגלאי, ואני אפילו מקבלת את הטיפול המלא שכולל מישוש הגוף על ידי אישה עטויית כפפות פלסטיק תכולות. עברנו גם את זה ואנחנו רצים לשער, הברווזונים האחרונים, המטוס כבר מחמם מנועים. זו הנקודה שבה השותף מגלה שאין לו דרכון. הוא הופך את הכיסים, את התיק, את התיק שלי. היה לי, החזקתי ביד, אומר השותף, לא יכול להיות, ורץ לבידוק הבטחוני לבדוק אולי השאיר אותו שם. הבודקים אדישים. לא, הם לא ראו דרכון. הוא עובר בחזרה לצד השני, משחזר את צעדיו, אולי ימצא את הדרכון. אני ממתינה בינתיים בשער שעומד להסגר, מנסה להרגיע את אנשי הצוות חסרי הסבלנות. אמא אווזה מתקשר לביטחון ושואל אולי מישהו ראה דרכון ברכבת התחתית. אנשי הצוות שואלים אותי אם אני, שדרכוני בידי, עולה על המטוס. לא לא לא, אני אומרת, ובראש רצות לי סצינות של אבודים בטרמינל, ושאלות איך מנפיקים דרכון זמני בקונסוליה הפנקפורטאית, כי מה הסיכוי. אני שומעת את הדיילים מורים לסבלים להוציא את המזוודות, המטוס עומד לצאת בלעדינו. ואז השותף מגיע בריצה מנופף בדרכון בידו. הוא אכן נשאר במסלול הבידוק. הבודקים האדישים שמו אותו בצד, וכששאל אותם נפנפו אותו. בשניה האחרונה מעלים אותנו על המטוס, ואנחנו בדרך לארץ.

בלוד אני לא מופתעת שהמזוודות שלנו לא מופיעות על הסרט. אלא שאני גם לא נלחצת. השותף אמנם משבש דברים, אבל המזוודות הן גם שלי, כך שלמחרת נהג מונית מביא לנו אותן הביתה.

נרגעתי, אני אומרת לשותף, הסידרה של שלושת השיבושים נגמרה להפעם. אבל השותף מביט בי מהצד בלי לחייך. סיפרתי לך שאתמול נסעתי לחדרה, הוא אומר, ושכחתי שם בבית קפה את המטען?

Kamila Khadisova – Ocean in a cup

בודהה בורד

Buddha_Board

אחרי שהכנס נגמר התפנינו לסיבוב בעיר. עצרנו בחנות לממכר מריחואנה חוקית, במדרחוב ליד הסבן אילבן. בכניסה עקפנו קבצן שבחר בפינת רחוב זו למקם את העסק שלו, מערסל בחיקו כלב זעיר חבוש כובע ומשקפי שמש עטוף בשמיכת משבצות אדומה ולפניו קערה למטבעות. כל השבוע היה קר ממש, אבל באותו היום השמש זרחה והטמפרטורות נעו באיזור החיובי של הצלזיוס, כך שמשקפי השמש לא נראו מוזרים. ירדנו בגרם מדרגות ואת פנינו קיבל שומר מזוין שדרש תעודת זהות. שלפנו דרכונים. אתם מחוץ למדינה, אמר, ולכן, מותר לכם לקנות גרם אחד. האווירה היתה כמו בסופרפארם, ואני חיפשתי דיילת כדי שתעזור לי לבחור. הזנים שונים זה מזה באחוזים השונים של החומר הפעיל, הסביר לנו המוכר, מצביע על זנים של 28 אחוזים, 24 אחוזים ו 12 אחוזים. אני רוצה את הזן הכי mild, אמרתי לו, ויצאנו משם עם קופסת פלסטיק סגורה ובתוכה גרם אחד של פרחים יבשים בצבע אזובי ועם ריח אופייני.

התחנה השניה היתה על ספסל במדרחוב. גילגלנו לנו סיגריה, מאלתרים פילטר מקרטון שחתכנו מעטיפת ניירות הגילגול. עוד אנו מדליקים אותה עצר לידינו בחריקת ברקסים זוג גלגלים. שוטר על אופניים מצביע על שלט גדול שתולה ממש מול עינינו ובו ציור של סיגריה ואיקס אדום גדול עליה. אסור לעשן פה, הוא אומר. לא מכאן, אנחנו מסבירים לו, תוך שאנו אורזים את עצמנו וממשיכים הלאה, מוותרים מראש על ניסיון להבין את ההיגיון שמאפשר למכור מריחואנה ברחוב שבו אסור לעשן.

הסיגריה מאחורינו, המשכנו נינוחים וקלי לב לתחנה הבאה, מוזיאון האמנות. בחנות המוזיאון נתקלנו בבודהה בורד. על פי עקרונות הזן, הסביר השלט, על הבודהה בורד האפור מציירים במכחול טבול במים בלבד. משיחות המכחול הרטוב על הלוח נראות כמו דיו שחור, אלא שהתמונה מתאדה ונעלמת כלא היתה כשהלוח מתייבש, מוכן למשיחות מכחול חדשות. העיקרון הוא ליצור על מנת לשחרר, לא לאגור. ציור על בודהה בורד הוא מראש חווית יצירה אחרת, קלילה בגלל זמניותה, בגלל הידיעה שאין בעיה לטעות, כי בין אם טעית או יצרת יצירת מופת הכל יתאדה תוך דקות ספורות.

אני נזכרת ביום הזה בשבוע האחרון. מריחואנה לא יכולנו להביא איתנו לארץ, אבל את הבודהה בורד קנינו. בגלל זיכרון הציור המשותף שלי ושל אמי קניתי גם אחד לה. קחי את המכחול, אמא, אני משדלת אותה לנסות לצייר על הלוח, תראי, זה כיף. אבל אמא שלי, שכל הזכרונות שלה מתאדים אף הם תוך דקות ספורות, מביטה בלוח ואומרת: בשביל מה לצייר אם זה לא נשאר.

theodore Waddell 1994
Motherwell's Angus, Theodore Waddell 1994

איך דילגתי על פייסבוק ופתחתי אינסטגרם

בשיעור הראשון שלי השנה, אני קובעת להם בחינת בקיאות לעוד שבוע בדיוק. בחינת הבקיאות מכניסה את ה'ילדים' ללחץ. הם שייכים לדור שרגיל שילטפו לו את הראש רק על המאמץ, שירגיעו אותו. אני מסרבת לשחק את המשחק. כשאחת התלמידות מנסה להכניס מילים לפי 'תגידי שיהיה בסדר, שאנחנו יודעים את החומר, שנצליח', אני מחייכת, ואומרת: 'מה שהיא אמרה. אבל הבחינה קשה, קטנונית, זו המשמעות של בקיאות, אל תעגלו פינות, תקראו את החומר כמה פעמים ותעשו רשימות'. אני רואה את השוק על הפנים שלהם: זה כל כך שונה מהשיח הרגיל של המורים שלהם בעבר. אחד מהם אף הולך למזכירות ואני מקבלת מייל משונה שמזכיר לי שעל פי הנהלים בשבועיים הראשונים של השנה אסור לקיים בחינות, כי זה זמן של 'שופינג' בין קורסים, ורשימות המשתתפים עוד לא קבועות. המייל קצת מצחיק אותי, כי אני ראשת החוג, מה תעשו לי. אם מישהו חושב שהקורס קל ומלטף עוד יש לו זמן להחליף, לפרוש. לא מעוניינת בו. ואם מישהו חדש יגיע אחרי בחינת הבקיאות, נקבע לו מועד מיוחד. נהלים נועדו לשרת אותנו ולא להיפך.

בתום בחינת הבקיאות אני אוספת את הדפים, והולכת למשרד שלי. אני מגלגלת לי את הסיגריה היומית, וממלאה את בקבוק המים מן המתקן. אני לא מעשנת חברתית, ולא אוהבת שרואים שאני מעשנת. יש לי פינת עישון סודית במעלה המדרגות החיצוניות, במקום שאיש אינו עובר בו. שם אני יושבת, נשענת על הקיר, הנוף לפני, ומפלס המים בבקבוק שלי יורד במקביל להתקצרות הסיגריה. אני שומעת את דלת הבניין נפתחת והמיית תלמידים שיוצאים ממנו אל החצר. נשמע שקיבלו תרגיל בקבוצות, וקבוצה אחת בחרה לשבת ברחבה ליד המדרגות למרגלותי. הם לא רואים אותי, ואני לא רואה אותם, אבל קולותיהם עולים אלי ברורים. הם מדברים על המבחן. הם מדברים עלי. הם עדיין בלחץ, משווים תשובות, מגלים שאכן זה גרם להם ללמוד. אני סיימתי כבר את הסיגריה שלי מזמן ותוהה מה לעשות. לרדת ולגלות להם שישבתי שם והקשבתי לכל מה שאמרו? לחכות שיתפזרו? אין דרך אחרת, אני חייבת לרדת. 'שלום', אני אומרת להם, ועונה לשאלה שלא נשאלה: כן, שמעתי. וכולנו מחייכים.

אני חייבת לרדת כי אחותי בקורס, ואני מוציאה את אמא שלי מהמועדון. אני נוסעת אליה, ומגלה שהאחיינית שלי נשארה בבית, ילדה בת 12, מצוננת. כואב לה הראש והגרון. אחותי שמה לה נעצים בשתי נקודות בגב, אבל אני גם כן מכירה תרופת קסם עממית לכאבי גרון, ואני עומדת במטבח של אחותי וחותכת בצל לבן גדול לפרוסות ושופכת עליהם דבש. תוך זמן קצר נוצר סירופ דבש עם מיץ בצל, ואני מדרבנת את האחיינית לקחת ממנו כמה שיותר. זה טוב לכאבי הגרון, מחטא אותו, אני מסבירה לה.

אמא שלי שמחה מאוד לראות אותי. הגיל המנטלי שלה עכשיו הוא בערך 3, ואני הולכת איתה למגרש המשחקים. בחדשות איימו בגשם, וסיפרו על שטפונות בדרום וברד בצפון. באזור השפלה רוח חזקה אמנם מעיפה את העלים ומפילה את הכסאות בחצר, אבל גשם לא יורד. אנחנו הולכות בדרך ושרות ביחד, מדקלמות שירי ילדים: רוח רוח רוח רוח, בפרדס נפל 'תפוח' משלימה אמא שלי ומניפה את ידיה בהתלהבות. אני צריכה צבעים, אני מבקשת מהאחיינית שלי. אני ואמא שלי יושבות בחצר ומציירות ציורים ביחד. כשהייתי ילדה, אולי בת חמש, נזכרת אמא שלי, היה בא לאבא שלי חבר, מר פריימן. גר בקצה הרחוב, היה רווק ובודד מאוד. הוא היה מתפרנס מרישום תוכניות בתים, אבל לא היתה לו פרנסה רבה. אבא שלי חיפש דרכים לעזור לו, וכדי שלא יחשוב שנותנים לו צדקה ביקש ממנו ללמד אותי ציור. הוא לא ידע עברית, ודיבר איתי גרמנית, נזכרת אמא שלי, והבנתי אותו. אני נדהמת מפיסת הזכרון הצלולה הזו שצצה יש מאין כשהחזיקה ביד צבע וצבעה באדום בין הקווים של הפרח שציירה.

האחיינית שלי מרגישה קצת יותר טוב ובאה לשבת איתנו בחצר כשאנחנו מציירות. ראית מה הבן שלך העלה לאינסטגרם? היא שואלת אותי. אני מסתכלת. הבן הצעיר העלה תמונות שהוא צייר, פורטרטים עדינים ומלאי מבע, רישומים של דמויות בדיו. לא ידעתי שהוא חזר לצייר. אני מבקשת מהאחיינית להראות לי את האינסטות של שאר הילדים שלי, והיא לוקחת מידי את הטלפון שלי, ומקישה עליו מספר הקשות, מחזירה לי אותו ואומרת: הנה, יש לך עכשיו חשבון אינסטגרם, תעקבי אחריהם.

frederic forest
Frederic Forest

דיון משפחתי עם רִגְשׁונים*

* (על פי האקדמיה ללשון העברית: פרצוּפוֹנים; בלועזית: אֵמוֹטִיקונים או בקצרה אמוג'ים)

דיון בווטסאפ המשפחתי. הבן הבכור שולח לינק שמוביל לראיון איתו שהתפרסם לא מזמן. הבן הצעיר מצטט משפט מהראיון שבו הבכור מספר על העזרה של הצעיר בבייביסיטינג, ומוסיף אייקון של סמיילי הפוך ומילה אחת: 'סלב' 🙃. הבן האמצעי, אבי התאומים, שולח אייקון מרים גבה ומגרד בסנטר ושואל אם אפשר להעזר בשירותיו גם כן 🤔. הצעיר מגיב שהבכור משלם לו בויסקי, והאמצעי, הילד הכי סחי בעולם, מבטיח שאפשר לסדר משהו.

הבת מאושרת מהאיזכור שלה בכתבה: הבכור סיפר שלמרות שהיא צעירה ממנו, הוא פונה אליה ליעוץ בענייני ילדים, כי יש לה ארבעה, והיא ממש אוהבת את זה, ומי יודע עוד כמה בדרך. ריגשת אותי, היא כותבת בווטסאפ המשפחתי ומוסיפה אייקון עם לבבות בעיניים 😍. האמת שהדברים ריגשו גם אותי. קודם אני מבררת אם הוא יודע משהו קונקרטי לגבי תוכניות ילודה בהמשך; הוא לא. ואחר כך אני נזכרת כמה הם רבו כשהיו ילדים. שנה ושלושה חודשים מפרידים ביניהם, וכל דבר שהוא עשה היא עשתה גם כן. הרבה פעמים טוב יותר ולפעמים גם מוקדם יותר. הוא היה מגיב בשנאה טהורה ומזוקקת, ופעם אמר לה בארס: אני רוצה להוציא לך את העיניים אחת אחת בכפית. הוא היה בן חמש כשאמר לה את זה, בכוונה מלאה, תמיד ילד כן וישיר. איזה כיף לראות את היחסים ביניהם היום.

אחר כך כשנולדו האחים הקטנים היא התחברה עם השלישי, וכשהיתה בת שש והוא בן שלוש לימדה אותו לקרוא. הגדול התחבר עם הרביעי, שניהם פורקי עול ופורצי מסגרות. בטיול הגדול בסוף השנתיים של פוסט הדוקטורט בארה"ב, כשהיינו בפארק השעשועים הרשי, הרשינו להם להסתובב בעצמם בין המתקנים לפי בחירתם במסגרת זמן קבועה מראש. חילקנו אותם לזוגות ולכל זוג נתנו מכשיר קשר. הכלל היה שאי אפשר להפרד, ואת המתקנים צריך לעשות ביחד. סידרנו את הגדול עם השלישי, ואת הבת עם הצעיר. הגדול לקח את הבן השלישי למתקן 'הדוב הגדול' – רכבת הרים אימתנית שהרוכב בה מחובר אל המסילה מלמטה באמצעות ריתמה, הרגליים מתנופפות באוויר, והיא מסובבת את האנשים קדימה והפוך ומסובבת אותם שלוש מאות שישים מעלות, הראש למטה והרגליים למעלה. הילד השלישי – להזכירכם, בעל פחד גבהים – חזר מהמתקן הזה בקושי נושם ולבן כמו סיד. למה הסכמת, שאלתי אותו והוא ענה שלא רצה לדפוק את אחיו הגדול כי אסור להם להפרד והגדול כל כך רצה. איך הצלחת, שאלתי, והוא ענה: עצמתי את העיניים מההתחלה ועד הסוף.

כשהגדול נשאל בריאיון מה הוא זוכר מהאוכל מהבית התשובה מעלה חיוך על שפתי: דייסת סולת. דייסת סולת זה במחלקה שלי, אבל השותף הוא המבשל המעולה, זה שאחראי על האוכל המיוחד, הטעים. הילדים היו מביאים חברים הביתה לאכול בהפסקת הצהריים, ואחרי שהשותף היה קוסם להם ארוחה מטורפת יש מאין הם היו מהנהנים בשביעות רצון ואומרים לחברים 'אמרנו לכם'. השותף מכין אוכל מהלב, והוא אוהב להאכיל, להפתיע, לנסות תחומי מטבח חדשים. רשימה חלקית: מרקים סמיכים, עישון בשרים, הכנת נקניקיות, פרליני שוקולד, סושי עם טוויסטים, סביצ'ה דג, עלי גפן ממולאים. בכל תחום הוא מתעניין, קורא, רואה סירטונים, מזמין את המכשירים ואת חומרי הגלם הטובים ביותר והופך למומחה, ואז מאלתר ומשנה. השבוע היינו בחתונה של בן של חברים, והוא התנדב להיות אחראי על ההאכלה של הרוקדים באפטר-פרטי. מאחת בלילה עד ארבע לפנות בוקר הוא הוציא לרוקדים עראייס, שיפודי לבבות, נתחי אנטריקוט, ושוארמה הודו שהסתובב על מתקן גריל קפריסאי מיוחד עם מנוע חשמל. המפיק של החתונה שאל אותו אם הוא מעוניין להשכיר את שירותיו לאירועים אחרים שהוא מפיק, הוא ישמח לשתף פעולה.

השותף כותב בווטסאפ: 'דייסת סולת??? בחיים אני לא מבשל לכם יותר!!! בחיים!!!' ומוסיף אמוטיקון זועם 😬. השותף שונא אנשים שכותבים סימני פיסוק מרובים, והוא גם כמעט שלא משתמש בריגשונים, והתגובה שלו אכן מבהילה. למחרת הבן מגיע פיזית לשותף לעבודה ומכביר הסברים, תירוצים והתנצלויות: לא הבינו אותו נכון, הוא אמר שהוא לא זוכר מנה ספציפית כי אבא היה מגוון כל הזמן, ואיזה אוכל נפלא הוא עשה, אבל לכן המנה שהוא זוכר מהילדות זה דייסת סולת.

emoj

זרים ברכבת

שני זרים יושבים זה מול זו ברכבת. בואו נתעכב רגע על המילה 'זרים'. יותר משהם זרים זה לזו, הם זרים לארה"ב הגדולה ורחבת הידיים, לאוויר הקר שמכאיב כשנושמים אותו, לשבילי האוניברסיטה הקפואים החוצים את מרבדי השלג שמסתיר תחתיו את הדשא. באופן פרדוקסלי, הזרות המשותפת אינה מרחיקה ביניהם אלא דווקא מקרבת אותם, מסירה את המחסומים, מעלימה את השריון ששאר האנשים ברכבת עוטים גם כשאפיהם מפשירים והם מסירים את מעיליהם הכבדים ומתרווחים במושביהם. הזרות גורמת להם לעשות משהו שאף אמריקאי לא היה מעלה על דעתו לעשות- הם מדברים. הוא שואל אותה על הספר שהיא קוראת והיא מבררת מנין הוא ומה הוא לומד. לעתים רחוקות מאוד שני מבוגרים זרים מתחברים. הם נעשים חברים.

הוא אנדרו, הודי שבא להרוורד ללימודי דוקטורט על מלגת מצטיינים. די מהר הוא חווה משבר שאני מכנה סינדרום הרוורד, המשבר שפוקד את הסטודנטים באוניברסיטאות 'ליגת הקיסוס' שהיו הילדים המבריקים כל אחד ב'כפר' הקטן שלו. כשחברי האחוזון העליון יושבים בכיתה שכולם בה מצטיינים, הם מגלים פתאום שבין שאר המבריקים הם כבר לא פתית השלג הזוהר ביותר. הדימוי העצמי שלהם מתערער, והם צריכים להתאים מחדש את תפיסת העצמי שלהם למציאות החדשה. ולמרות הקשיים והמשבר שהוא עובר, כשאנדרו מדבר איתי על נושא הדוקטורט שלו אני רואה את האש הפנימית בוערת. די מהר אנחנו מאמצים אותו ואת מרגרט אשתו למעגל המשפחתי שלנו. עם מרגרט ההולנדית אין לי שום דבר משותף. בעבר התפרנסה מדוגמנות שיער, וכשהיא מספרת לי את זה אני ממקדת את מבטי בשיער הבלונדיני הארוך שלה ומנסה לדמיין אותה תחת ידי ספרים שמעצבים ממנו תסרוקות. אך בעת ההיא תקפה אותה איזו מחלה אוטואימונית שגרמה לה להתנפח, והיא מסתגרת בבית עם הפרי השחום הנחמד שנולד להם, קומר. הילדים שלי מתים על קומר הקטן, חמוד ומתוק ומשתף פעולה עם הניסיונות שלהם לעצב לו זנב מצעיף וללמד אותו לשיר בעברית. עם אנדרו, שנולד הינדי והתנצר יש לי ולשותף שיחות מענגות על היסטוריה צבאית, פילוסופיה, דתות ואמונה, כלכלה ופוליטיקה.

לשבועיים האחרונים שלנו בארצות הברית תכננו טיול משפחתי ארוך ברכב: לחזות בשחזור קרב גטיסברג, לבקר בארץ האמיש ובמבוך תירס, לגעת בפעמון החירות ולעלות על המתקנים בהרשי פארק. גרנו בבית שכור של משפחה שניסתה לעלות ארצה. בעלת הבית הייתה קריקטורה של אישה יהודיה מפונקת שעסקה בעיקר בתיחזוק הגוף שלה (ציפורניים- שיער- שיזוף מלאכותי) ובתיאום חברות שונות שתיפעלו את הבית שלה (רשימה חלקית: חֶברה שמנקה את הבית; חֶברה אחרת שמנקה חלונות בלבד; מנוי על פינוי שלג מהחניה ומשביל הגישה לבית; חֶברה שקוצרת את הדשא; חֶברה שבאה לנתק את הממטרות בסתיו ולחבר אותן מחדש באביב). היה ברור לנו שניסיון העליה לארץ הקטנה עם השפם יסתיים בהכרח בריצה מהירה חזרה לחיק החמים של הבית האמריקאי שלה ושירותיו הנלווים, ואכן עם תום החוזה בעלת הבית על משפחתה היו בדרך הביתה. היינו צריכים לפנות את הבית ערב הנסיעה, ולשם כך שכרנו יחידת איחסון לשמירת החפצים וכלי הבית שהצטברו לנו במשך השנתיים. חלק יישארו בארה"ב ויעברו לידי חברים שתכננו להגיע לאותה עיירה ליד בוסטון, וחלק יישלח לארץ. הייתי צריכה לארוז את הבית ולמיין את הדברים: מה שנחוץ לטיול יכנס לתיקים שיועמסו על גג האוטו; לארגן ארגזים לאיחסון ולסמן ארגזים למשלוח, ולהכין גם את המזוודות לטיסה לארץ. את כל זה היינו צריכים להספיק בלחץ של היום האחרון, כי היו לי עניינים לסגור גם באוניברסיטה, וכי ככה אנחנו.

בעלת הבית הגיעה הביתה במפתיע ערב לפני הפינוי. לזה לא ציפינו. הפה שלה נפער. בתחילה בדממה, ואחר כך במשפטים של כעס ויאוש מלווים בנפנוף ידיים. הייתי צריכה ממש לצעוק עליה שתרגע, שאנחנו לא אשמים שהיא באה ערב קודם, שתתאפק עם הטלפון לחברת הניקיון כי אם היא תרצה היא תמיד תוכל להזמין חברת ניקוי למחרת, שאנחנו מסוגלים לסדר את מה שנראה כמו בית שעברה בו סופה ולהחזיר לה אותו נקי ומסודר כמו שהתחייבנו. היה לנו לילה שלם להתארגן, ואנחנו טובים בלילות לבנים לחוצים כאלה, וגם הילדים היו מיומנים לגמרי בתרגול המשפחתי של הכנת מסדר ברגע האחרון וידעו להתגייס לעזרה בשעות חירום משפחתיות. ובתוך כל הארגזים והבגדים והרהיטים והנסיעות הלוך ושוב ליחידת האיחסון, הופיע אנדרו.

האינסטינקט הראשון שלי היה להגיד לו ללכת. אבל הבטתי בפניו הנפולים והאפורים והכנתי לו במקום כוס תה גדולה. אתה תדבר ואני אמשיך לארוז, הצעתי לו. אנדרו הגיע מתחנת המשטרה. אין לו לאן ללכת. האם הוא יכול לישון אצלנו? הם לא נותנים לו לחזור הביתה. אסור לו לראות את קומר. מרגרט הגישה נגדו צו הרחקה. נדרש זמן ומספר שאלות שלי עד שאנדרו הצליח להבהיר מה גרם לכל הסערה: הוא איים לרצוח אותה. אבל הוא לא התכוון, בוכה אנדרו, הוא לא באמת ירצח אותה, הוא לא אלים. זה רק דיבורים. הוא לא באמת. וכעת הוא איבד את הכל.

זכרון הלילה ההוא הוא בליל של איחסון ואיכסון, ארגזים ודמעות. אנדרו הבוכה והשבור גויס למאמץ ועזר לי לסחוב דברים מהבית לאוטו, מהאוטו ליחידת האיחסון. למחרת הגיעה בעלת הבית בשעה הנקובה, ובפעם השניה תוך 12 שעות ראיתי את הפה שלה נפער בהפתעה. עברנו חדר חדר, מהסלון הכחול לסלון הצהוב המנוילן וממנו לסלון הורוד. עלינו לקומת חדרי השינה וירדנו לקומת המרתף, והיא לא שמה לב לאורח ההודי שישב בשקט עם הילדים בחוץ אחרי ליל הסערה, לצד המכונית הארוזה לטיול הגדול. הסענו את אנדרו לתחנת הרכבת, איחלתי לו שיצליח לסדר איכשהו את הבלאגן שהם החיים שלו ונפרדנו.

אתמול קיבלתי ממנו מייל, אות חיים ראשון אחרי כל השנים הללו. שלום, כותב לי אנדרו. זוכרת אותי? מרגרט חזרה עם קומר להולנד. אנדרו חזר להודו. בהודו פגש אישה שוודית, ועבר איתה לשוודיה. כעת הוא חי בשוודיה, עוסק בפרוייקטים חינוכיים שונים. הוא בקשר עם קומר. לקומר יש ילד. לאמא של בת זוגו של קומר יש חבר חצי יהודי. בקיץ, כשביקרתי אותם, כותב לי אנדרו, הזכרתי אתכם. וידעתי שהגיע הזמן ליצור קשר. מצאתי אותך דרך האוניברסיטה.

אני מגגלת את שמו של אנדרו, ומגלה אותו באתרים שוודיים של יוגה ושל מיינדפולנס. בתמונות הוא יושב בישיבת לוטוס בהבעה שלווה, וקבוצה גדולה של שוודים נושאים את פניהם אליו.

sean Gadoury nostalgia
Sean Gadoury, Nostalgia, 2016

True colors

בשדה התעופה בן גוריון, בחמש בבוקר, אני נתקלת בפרסומת הזו. הגבות שלי נורות לכיוון קו השיער. אני מחייכת ומזהה תחושה של רחמים שגואה בי, בזוקה באבקת שמחה לאיד. ברוכים הבאים לעולם שבו נשים חיות מכבר, עם צורך להתאים גופים שבאים צורות ובגדלים שונים לתבנית גוף אידאלית אחידה של בקבוק קולה צר מותניים ובטן שטוחה.

גברים במחוך.jpg
גברים במחוך

אני טסה לפגישה התלת שנתית של מערכת כתב עת אירופאי ותיק, כל ההוצאות מכוסות, לא צריך להכין פייפר. אנחנו נפגשים בלובי המלון. יאן גוהר לחבק אותי, יו לוחץ ידיים, הרמן מחליף ברכות ודרישות שלום. נוריה תגיע מאוחר בלילה, קריסטל לא תגיע. אני חברת המערכת היחידה שהגיעה, וזה בולט מאוד על רקע העובדה שכל חברי המערכת האחרים הם גברים לבנים בגיל העמידה, מהסוג הנינוח הפריווילגי, שמנהל את העולם בטבעיות רבה. מהעבר השני, כל נציגי בית הדפוס הן נשים צעירות, המפיקה, העורכת והמארגנת, והן מוליכות אותנו לרכב שלוקח אותנו להאג, למוזיאון האמנות מוריטסהיוז. גבר הולנדי גבוה מדריך אותנו. 'איך היית מתאר אותה?' הוא פונה ללואי, 'כי גברים מבינים בדברים כאלה' הוא מסביר. הוא מתעכב על העובדה שהיא כבת 12 או 13, חסרת גבות, עם מבט מופנה לאחור ושפתיים פסוקות ורטובות קמעה. אני מחליפה מבטים מהירים עם דייוויד, שמחה שאני לא היחידה שמרגישה שהמדריך חצה כאן גבול בלתי נראה.

נערה עם עגיל פנינה.jpg
נערה עם עגיל פנינה, התמונה עם הכי הרבה יחסי ציבור במוריטסהיוז

אנחנו יושבים בחצר מרוצפת אבנים ושותים. עצי תרזה גבוהים מלבלבים בירוק בהיר כמעט שקוף מעלינו, משדרים בטחון רב. דור בא ודור הולך והארץ לעולם עומדת. יכולות הקיבול לאלכוהול של החברים בלתי סופיות כמעט. אחרי השתייה בחצר אנחנו הולכים לארוחת הערב. יואכים ממולי שותה ליטר וחצי בירה, ושתי כוסות יין. בסוף הערב כולם מזמינים גם משקה חריף. הם לא משתכרים. לא יודעת אם זה גנטיקה או שהאלכוהול מתפזר על פני גוף גדל מימדים, אבל עם הערת כמויות אדירות של אלכוהול הם רק נעשים רכים יותר, פחות סרקסטיים, והצחוקים משוחררים יותר. ביטחון ונינוחות, שביעות רצון וחמימות.

מקום לבדלים.jpg
מחוץ למלון בפינת העישון יש מקום מיוחד לבדלים.

האמריקאים ואני נשארים לסוף השבוע. אנחנו שוכרים אופניים מהמלון ויוצאים לרעות בשדות הצבעונים. אני עולה על האופניים קצת בחשש. דייויד רוכב אופניים סמי-מקצועי, והוא גבוה ואתלטי. סטיב מבוגר ממני בעשור, אבל יוצא לריצות יומיות. זהו דגם גברי אמריקאי מהחוף המערבי, והם שמורים היטב, ואין להם שום כרס שתייה נינוחה. למרות החששות הרכיבה מענגת מאוד. השמש מאירה לנו פנים, והטמפרטורות נעימות, וזה נכון שלא שוכחים לרכוב על אופניים. שדות הצבעונים הם כמו מכת צבע לעיניים. בא לך לרוץ בין השורות עם שיר שמח ברקע.

שדה צבעונים.jpg

שדה צבעונים2.jpg

צבעונים מקרוב.jpg
שדות צבעונים לכל מלוא האופק

היעד של המסע האופניים שלנו הוא אתר בשם Keukenhof – גן של צבעונים שמאכלס כמויות בלתי נתפסות של תיירים בעונה זו. אנחנו נותנים לעצמנו להסחף לתוך מתקפת הצבע הזו. בהתחלה עוד שומרים על פאסון, ואני מעירה ששורות הצבעוניים המסודרות מזכירות לי טקסים במשטרים פשיסטיים, אבל מהר מאוד המצלמות מתקתקות כמו משוגעות. אי אפשר לעמוד בעושר, בצבע, בקומפוזיציה. כמה שיותר. זו חוויה שאין בה שום דבר מעודן: מליוני צבעונים בכל גוון וצורה. ואי אפשר בלי תחנת הרוח הקלישאתית ונעלי העץ. אם כבר אז עד הסוף.

שביל סגול.jpg
לא רק צבעונים. הפרחים הסגולים הקטנים הם כדן נאה.
יער צבעונים.jpg
שטיח צבעונים, אפילו מה שנראה אקראי מתוכנן ומהונדס
צהוב וסגול.jpg
תודו שמזכיר קצת את מופעי הראווה הפשיסטיים שבהם אלפי אנשים עושים אותן תנועות

את ההרהורים על הגבריות הישנה-חדשה אני מניחה בינתיים בצד. אני יוצאת כעת שוב להינות משמש בטמפרטורות אידאליות, בתי לבנים אדומות לצד תעלות מים והרבה אופניים.