הזמן הדרוש לתהליך המושלם

אני יושבת בחצר של בית קפה שכונתי קטן, פונה לשביל הגישה למקום, התיק למרגלותי, הטלפון על השולחן לפני, ממתינה. הגעתי עשר דקות לפני הזמן, ואני ממשטרת את שרירי הפנים, מתאפקת שלא לחייך ורק הלב שלי מפרפר בהתרגשות. עדיין לא, אני מסמנת למלצר, אני מחכה למישהו.

לפני שבע שנים עמדתי בראש המחלקה. הוא סיים אז פוסט-דוקטורט אחד, ועוד אחד, ואני רציתי אותו. רציתי מאוד. הוא צמח אצלנו, ומתאים לנו מאוד. החתיכה החסרה בפאזל המחלקתי. צעיר מבריק וישר, חבר, רגיש ומאוד חכם. תחום ההתמחות שלו ממשיך את דור המורים, אבל גם פורץ דרכים חדשות, והוא מפרסם בבמות חשובות ביותר, שמו כבר הולך לפניו. כבר אז הוא היה גם מורה מחונן. היתה לי תחושה של פספוס, הנה הוא חומק ממני, כמו דג כסוף סנפיר שמחליק מבין אצבעותי, משאיר אחריו שובל ברק מנצנץ. לא רציתי לבזבז זמן. היו שמועות על אוניברסיטה אחרת שרוצה אותו, ולנו היה תקן בצנרת, אבל הוא היה בעתיד. ניגשתי לדיקן, שאלתי מה עושים. אם המחלקה תסכים שהוא האיש, אמר הדיקן, אפשר לפנות. יש מה לעשות.

באותם הימים עוד הייתי ירוקה בענייני מניפולציה ופוליטיקה פנים-אקדמית. מיד כינסתי את חברי המחלקה לישיבה דחופה. הצגתי לפניהם את הנתונים. איכשהו הייתי בטוחה שכולם בעדו, טעות של טירונים. תמיד צריך לקחת בחשבון מניעים זרים, אנשים אחרים שצריך לקדם, אג'נדות אישיות. והכל עטוף כמובן במילים יפות ומשכנעות: 'עדיף לחכות למכרז פתוח'; 'להשאיר את האופציות פתוחות'; 'מי יודע את מי אנחנו מפסידים'. זה נשמע אותנטי ואפילו משכנע אם לא יודעים איזה ענן סמיך של רגשות ואינטרסים מתקדר מאחורי משפטים כמו-ניטראליים ורציונאליים מסוג זה. עוד זוכרת את טעמה המר של ההחמצה, של ההפסד. המהלך לא בשל, וגרוע מזה. הדי הדיון דלפו והגיעו לאזני הבחור, שנפגע עמוקות. הוא קיבל את התקן באוניברסיטה מתחרה, והתחיל שם קריירה מזהירה. אנחנו קיבלנו את המכרז הפתוח שאחרי דיונים ארוכים בתיקים רבים אויש על ידי איש צעיר אחר, לא רע בכלל, אבל הוא לא הדג הכסוף שלי.

זום אין לאתמול. אחרי סבב שוב אני ראש המחלקה, הפעם קוראים לזה 'ראשת'. למחלקה שלנו מגיע עוד תקן, ובגלגול הזה אני הרבה יותר זהירה וגם מחושבת, מקווה לצאת גם צודקת. אני פותחת בסדרת שיחות מסדרון, שולחת גם אחרים לגשש. אני רוצה לקבל את ההסכמה המחלקתית הנדרשת לצוד את הדג בלי דיון, אבל נפוליאון וגם קולגה נוסף מדגישים שהדיון קריטי, למרות ששניהם אומרים שהכסוף לחלוטין מקובל עליהם. הפעם אני לא שואלת את הכסוף דבר מראש, ורק מבקשת מנדט מחברי המחלקה לפנות אליו. אני לא רוצה לערב את הכסוף בתהליך לפני שתהיה לי גושפנקה מחלקתית לתהליך. הספיקה השריטה ההיא שאולי בינתיים הגלידה, אבל השאירה צלקת מכוערת בדג שלי.

לדיון יש דינמיקה משלו, ולא תמיד אפשר לצפות אותה מראש. בתחילתו יש לי רוב רגיל, אבל דרוש יותר מזה כדי להמשיך בתהליך. החברים, נדמה לי, מסרבים לוותר על תחושת הכוח, והרי אלמלא מוראה של מלכות כל הגדול מחברו בולע את חברו, והם כעת גדולים מחבריהם חסרי התקן, מדוע אני גוזלת מהם את טרפם, את עמדת האלוהים הגוזר גורלות שכרוכה במכרז פתוח ומיון תיקי מועמדים. צריך לסיים את הדיון כי נגמר הזמן, ואני מרגישה בצער ששוב חומק מידי הדג הכסוף, והפעם לתמיד כי חלון ההזדמנויות כבר כמעט ונסגר, הוא כבר מכה שורשים בביתו החדש. הישועה באה מכיוון בלתי צפוי. חבר מחלקה מבוגר, שתמיד תייגתי כאוטיסט חברתי, מנסח את השאלה במילים אחרות: האם יש אור ירוק או אור אדום לפנות לכסוף? מדהים מה שעושה מינוח מעט שונה. אחד אחרי השני אני מקבלת אור ירוק מכל החברים. וגם אם למחרת נפוליאון שולח מייל מתחטא ומאשים ('התהליך לא היה נקי') לכל החברים, אני עומדת על שלי. קיבלתי אור ירוק. ותודה לאוטיסט המדומה שהרים לי את כל הכדורים להנחתה. אני מורידה בפניו את הכובע, האיש גאון חברתי באדרת אוטיסטית.

והנה מגיע הכסוף לבית הקפה השכונתי. אנחנו מזמינים קפה ונשנוש ואני מביטה לו בעיניים. היום אני מגשימה חלום, אני אומרת לו. אני משלימה מהלך שהתחלתי לפני שבע שנים. אז לא נסתייע. הפעם אני פונה אליך בשם כל המחלקה, פה אחד (אור ירוק מכולם, חרטות לא נחשבות אני חושבת ולא אומרת), תבוא. הוא עוד צריך לחשוב על זה כמובן, ולהתייעץ עם המשפחה, ולהתמודד עם קצת ייסורי מצפון שכרוכים בנטישת האוניברסיטה שקיבלה אותו אז, אבל הוא כבר ריצה את 'עונשו' בארץ גזרה, הגיע זמנו לחזור לכור מחצבתו. הדג שלי מודה לי בהתרגשות ואני רואה איך הצלקת ההיא מאז כבר לא כואבת. הוא אפילו אומר שהגלות הזו עשתה לו טוב, אפשרה לו לחתוך את חבל הטבור, להתנסות בתרבות אירגונית אחרת, להצמיח כנפיים וגם לפרוס אותן.

אנחנו נפרדים בחיבוק חם. תודה לך, אני אומרת לו. אני לא יודעת מי נרגש יותר, הוא או אני. כמה פעמים בחיים מתאפשר לנו להמשיך תהליך שהתחלנו לפני שבע שנים, להמתין עד לשלב שבו כל הכוכבים מסתדרים במקום. במבט-על ברור לי כעת שהיה כאן סיפור עם התחלה, אמצע וסוף, שכשהייתי בתוכו לא יכולתי להיות מודעת לכך שזה רק פרק אחד, המשך יבוא. שהיה צריך את הכישלון ההוא אז, את שנות ה'גלות' שלו, את ההבשלה. שאי אפשר היה להגיע להחלטה של עכשיו בלי לעבור דרך ההחלטה ההפוכה הקודמת, ושבסוף, כמו שאומרת הפרסומת, הכי טוב.

lady of the Roses
Lady of the Roses, 1901 by František Dvořák Czech, 1862–1927
מודעות פרסומת

מישהו הדליק את האור בחדר

נפוליאון עומד בפתח החדר שלי ורוקע ברגלו. הקול שלו לא עולה, אלא להיפך, יורד אוקטבה, אבל הקמט בין הגבות הוא קניון מצוקי עמוק, והפה שלו קפוץ וזויותיו שמוטות. בגלל שהוא קצר קומה הדמות כולה מעלה בדמיוני את הגמד המרושע מהאגדה, רמפלסטילסקין, או עוץ לי גוץ לי בתרגומו של שלונסקי (כי "תן לי עצה, גמד שלי") רגע לפני שהוא נבלע ברצפה כשהוא מגלה שבת הטוחן טחנה אותו. אין לי מזל כזה. נפוליאון עדיין שם. הוא זועם עלי באמת.

לפני מספר שנים, כשאישתו של נפוליאון הבינה שאי אפשר להמשיך לחיות איתו ועזבה אותו לאנחות, הוא רצה לקנות את מחצית הבית שלה וחיפש מקורות הכנסה נוספים. בשלב ההוא פנה אלי וביקש ללמד בתוכנית שאני עומדת בראשה. הוא מלמד בתוכנית מאז, ובמשך השנים היו עליו ביקורות טובות. הוא מורה טוטאלי, וכשהוא מעריך תלמיד הוא יתן את כל כולו. אבל משהו נסדק בנפוליאון לאחרונה. במייל נזעם הוא קובל על כך שהתלמידים בקורס שלו במסגרת התוכנית לא מגיעים לשיעור מוכנים. לפיכך הוא רוצה להעיף 7 תלמידים מהכיתה. אני מתייעצת עם ההנהלה הבכירה של התוכנית. נפוליאון לא יכול להעיף תלמידים מקורס. הוא כן יוכל להכשיל אותם. הרקע להתפרצות על סף חדרי היתה ההודעה שלי אליו שאני מתכוונת להפגש עם התלמידים, ולשמוע אותם. 'הם ישקרו לך' הוא שוצף, ואני עומדת על שלי בשלווה. תן לי קרדיט להבין מתי משקרים לי ומתי לא. נפוליאון נסוג, אבל בנוכחות קולגות אחרים נפוליאון אומר: התוכנית הזו תת רמה. כשתלמידים שואלים אותי אם להשתתף בה אני אומר להם 'בשום פנים ואופן לא!'.

אני נפגשת עם התלמידים. הם נבוכים, ולגמרי מאשרים את מה שנפוליאון אמר. הרמה גבוהה, הם לא היו מוכנים, יש הרבה לחץ בתוכנית. בדברים שלי אליהם אני תומכת בדרישות של נפוליאון, לא בגלל האיש, אלא כי באמת אין דבר כזה לבוא לא מוכנים לשיעור בתוכנית כזו. בשביל מה באתם. יש להם אפשרות לפרוש מהקורס, ולאלה שיבחרו להשאר אני מתווה את התנאים החדשים להשתתפות. ועדיין בראשי מהדהד המשפט של, הו האירוניה, נפוליאון בונפרטה: 'צבא של עכברים שבראשו אריה יצליח יותר מצבא של אריות שעליהם מפקד עכבר', או במילים אחרות, אין חיילים גרועים, יש מפקדים לא טובים. אבל נפוליאון 'שלי' פועל על עלבון ומרמור, ואף פעם לא חושב שהוא אשם.

אחרי המפגש עם התלמידים אני מדברת עם ההנהלה הבכירה. הדברים שאמר נפוליאון על התוכנית מדאיגים אותי יותר מתקרית הסטודנטים הרשלנים. כמה נזק גרם האיש לתוכנית? האם יוכל להמשיך ללמד בה? ההנהלה הבכירה הוא איש חריף ויש לו אבחנות חדות. אני אפגש איתו, הוא מבטיח לי, אבל לפי מה שאת מספרת הייתי אומר שמדובר במקרה פסיכוגריאטרי. אנשים מבוגרים מקצינים בהתנהגות שלהם. הטובים נעשים טובים יותר, וקצרי הרוח, הממורמרים מקצינים את התנהגותם גם כן. דברים שפעם אולי היה חושב אותם אבל סינן לפני שאמר יוצאים יותר בקלות מבין השפתיים. חורי המסננת גדלים, ולבסוף אין שום מסננת. כשההנהלה הבכירה מדבר איתי כל משפט שלו משתבץ כמו חתיכה חסרה בפאזל. מישהו הדליק את האור בחדר, ואני חשה איך הכעס שלי על נפוליאון מתפוגג ומתאייד לו כמו רמפלסטילסטקין, ורק האדוות באוויר נותרות, מפזזות בקרני השמש בטרם יעלמו כליל.

gargoyle toledo
גרגויל

שוב תקופה של גאות בחיי*

לא משנה כמה ניסיון כבר צברתי, בכמה כנסים כבר השתתפתי, באיזה שפות הרציתי ולפני איזה קהל הופעתי – כשמדובר בהופעה ב'מגרש הביתי' שלי, כשאני אמורה לתת הרצאה מדעית ולהציג חידוש מחקרי בקרב העמיתים והתלמידים שלי, אני נלפתת. אני מתייחסת להרצאות בפני מי שהיו המורים שלי ומי שהם תלמידים שלי כיום כמו לסבבי המלחמות של מדינת ישראל: כישלון הוא כתם בל יימחה שיישאר דבוק אליך לדיראון עולם, אי אפשר לכבס או להסיר אותו ממך. מאידך, הצלחה היא נוצה מפוארת בכובע, שמחה גדולה אבל זמנית בלבד, עד ה'עונג' הבא. ואולי כל זה רק נדמה לי, ומדובר יותר במסורת אכזרית של דורות עברו, וכיום הקולגות שלי רחומים יותר? נההה. אני יודעת בדיוק באיזו הנאה הקולגות – הן הדור הקודם, הן הנוכחי – נהנים לנתח באיזמל חד את התקרובת האקדמית המובאת לפניהם, כיצד הם מעירים הערות סרקסטיות על סרחים עודפים של ההרצאה או לחילופין, על פערים בטיעון הלוגי, בורות פעורים שהמרצה פסח עליהם בביטחון המוחלט של אדם המהלך מעדנות על פני האדמה בעוד צועד על חבל דק מתוח על פני תהום.

לפיכך, אני נמנעת ככל יכולתי מהכבוד המפוקפק הזה של הרצאה במוסדנו המכובד. הפעם האחרונה שבה מצאתי את עצמי במעמד הזה היתה כששבתי מהשבתון, הקנס הבלתי נמנע שיש לשלם תמורת ההתנתקות המבורכת מהביצה המקומית.

עשרים שנה ימלאו למותו של מי שהיה המורה של המורים שלי, ואירגון האירוע מוטל לפתחי. והפעם אין חדר בריחה, אין פתח מילוט, אין גלגל הצלה. איך שלא אסתכל על זה הנושא מוביל ישירות אלי, וכך, כשפונה הקולגה בדימוס ומציע לשתף פעולה, נארגן ערב והוא יתן הרצאה אחת ואני אחת, אני מהנהנת בחיוב, ומיד נלפתת.

חשוב לי במיוחד להגיש את הדברים בפורמט המהודק והמדויק ביותר שאני יכולה, כשם שיש הבדל תהומי בין שתיית יין בכוסות פלסטיק, שטעמו קהה אפילו אם הוא בציר משובח ממהדורה מיוחדת, ובין שתייתו בגביעי זכוכית צלולים וקרירים. נושא ההרצאה ברור לי, וגם המחקר כבר נעשה ברובו, ולמעשה כבר נתתי את ההרצאה באנגלית בוינה, בשבוע הקר ביותר של השנה. אבל הלפיתה הזו שאוחזת בי בקרביים מבהירה לי שלא די לתרגם אותה לעברית, אלא דרוש כאן עיבוד ושינוי רציני.  אני צוללת למחקריו של הנפטר שהערב מתקיים לזכרו. עקרונית אני לא רואה טעם להתמקח איתו על המסגרת או על הפרטים. האיש היה גדול בדורו, באמת אחד הענקים, הערות השוליים שלו ממלאות כרכים והרשימות הביבליוגרפיות הן כרך בפני עצמו. בימי חייו, מעיד עליו תלמידו, בעצמו כבר אמריטוס, עיקר גדולתו היתה שהיה פתוח לניתוחים אחרים שלא הסכימו עם דעתו. אני משבצת ציטוטים רלוונטיים מדבריו בהרצאה במקומות שבהם ניתן לצאת מהן למסקנות שלי, ונמנעת מדיון פרטני בנבכי מסקנותיו שעליהן אני חולקת. ועדיין אני זקוקה לקהל חי שעליו אוכל להתאמן ביבש כדי לטעום את המילים יוצאות מפי ופורחות לחלל העולם. כשהן נפגשות עם אוזניים אמיתיות הן מקבלות צורה שונה מזו שהיתה להן כשהן שבויות בתווי המסך או אסורות בדיו המדפסת על גבי דף לבן.

בשבועות מגיעים אלינו לארוחת צהרים הבן הבכור ואשתו, והבן הצעיר וחברתו. אני מבקשת מהם רשות לקנח בהרצאה, שאותה קוטעים פעם אחר פעם השותף והבן הבכור. הם מעירים הערות זהות: הדברים עמוסים, כאן הלכתי לאיבוד, כאן נתת יותר מדי דוגמאות. הבן, שעוסק בתקשורת שואל: אני יכול לערוך לך את הדברים? והשותף מהנהן בהסכמה. הבכור הוא העתק מדויק של השותף, חושב כמוהו, מרדן ועקשן כמוהו, יצירתי כמוהו. ביקורת צודקת, אבל הקונטקסט, הקונטקסט. אני מנסה להסביר שזו איננה הרצאה של TED של זיקוקים בלתי פוסקים לציבור הכללי, אלא הרצאה מקצועית של חצי שעה לציבור הכי אינסיידר שיש, שיודע על מה אני מדברת. כשאני מלווה לדלת את הבן הצעיר ואת חברתו, בעצמה בת של שני פרופסורים, היא אומרת לי: אני מבינה אותך. הרצאה טובה.

אני חוזרת לשולחן השירטוטים. זוכרת את הביקורת ומשתדלת שלא לאבד את החוט המקשר. הפרטים שבונים את הטיעון אינם סרח עודף, משקל יתר שצריך להוריד, אלא חלק בלתי נפרד מהדרך שבה אני מבקשת לקחת את השומעים. בכל זאת אולי אפשר לוותר על העיקוף הזה כאן, ואולי עדיף שלא לקרוא את הטקסט הזה שם. אני צריכה מיקוד, אני צריכה שיהיו איתי פה ולא ילכו לשם.

בערב עצמו אני מקבלת בברכה את הכהנת הגדולה שתהיה יושבת ראש של הערב. היא כמובן בוחנת את לבושי ומעירה משהו על כך שזו חולצה יוצאת דופן, ושהיא לא ראתה אותה עד עכשיו. אני מחייכת. לא הבנתי אם אהבת או לא, אני אומרת לה, והיא עונה, עוד לא החלטתי. אני מעריכה את העובדה שהיא מבינה שלומר לי ישירות שהיא שונאת את החולצה שלי זה לא הדבר הכי נכון לעשות רגע לפני ההרצאה שלי.

היתרון הגדול ביותר בהרצאה במגרש הבית הוא שאת יודעת בדיוק איך ההרצאה התקבלה. את לא צריכה לפענח סימנים, להבין מסרים בין השורות. את ילידית, דוברת השפה, ויכולה לדעת לפי שפת הגוף, לפי אמירה כזו או אחרת, לפי משך מחיאות הכפיים וחוזקן מה חשבו על הדברים שלך. ואני יודעת שאהבו. המשפטים שלי הם זרמי חשמל תלויים מעל ראשי המאזינים, מוזיקה חדשה שעוטפת אותם, מציעה להם שינוי של נקודת מבט. בדרך כשאני מסיעה את הכהנת הגדולה הביתה היא אומרת לי: ההרצאה שלך היתה מצוינת. עמוסה מדי, אבל מצוינת. התגובות באותו ערב ולמחרת מאנשים שלא חייבים להגיב כלל מאשרות שהיה טוב; מעניין.

בווטסאפ המשפחתי אני מספרת על התגובות החיוביות. השותף מבהיר: "בחג השבועות אמא הקריאה את טיוטת ההרצאה בפורום המשפחתי. הפידבק שלנו היה לא מאוד מעודד, אבל אתמול היתה ההרצאה עצמה ואמא חזרה זורחת כי קיבלה מלא פידבקים חיוביים (בזכות הביקורת הבונה שלנו, אבל אנחנו רגילים שלא מפרגנים לנו על חדות האבחון)." אני מחייכת. עד העונג הבא.

*ענבל פרלמוטר, המכשפות, עד העונג הבא

 

הייתי רוצָה לשבור לך יד, ואז לתת לך רחמים

התקשרו אלי מהמעון והודיעו שהתאומה הקיאה ושצריך לקחת אותה. אלה הקטעים הקשים ביותר עבורי, כשאני מנסה לג'גל בין לימודי עיצוב, עבודה והורות לתאומים בני שנה וחצי ולדאוג שכל הכדורים יהיו באוויר בלי שאף אחד מהם יפול. הייתה לי הגשה, והאיש שלי היה באוניברסיטה שלו, במרחק של שעות. אין למי להתקשר, אין מה לעשות. עזבתי הכל ורצתי למעון. התאומה רצה אלי, מחייכת את החיוך השדוני שלה עם הרווח העצום בין שתי השיניים הקדמיות, עם השיער בקוקיות המתוקות שצומחות לה משני צידי הראש כמו שתי אנטנות פרוסות. היא הקיאה קודם, אבל כעת נראתה שמחה ומאושרת. אין עוד אף אחד במחזור שלי שהוא הורה, שלא לדבר על הורות לתאומים. חלקם זה עתה התחתנו, אבל ההורות מבחינתם אינה אפשרית בשלב הזה ולא קורית. לקחתי איתי את התאומה. נכנסנו לחלל של ההגשות. תלמידה אחרת הגישה את העבודה שלה, והמרצה עמד שם, מגובה במרצה נוסף, צעיר יותר, והגיב לפרזנטציה. התאומה חייכה את החיוך המקסים שלה ואמרה 'בא'. לא בכתה, לא השתוללה. הברה אחת. והמרצה השתתק. שלח בי מבט רע ואמר: תשימי את הדבר הזה בשקית כדי שלא יעשה רעש.

כלתי מספרת לי את הסיפור הזה וגם עכשיו עיניה מתמלאות דמעות. יצאתי איתה החוצה, היא מספרת, התחלתי לבכות. בהתחלה את לא מאמינה שזה מה שאמרו לך, שתשימי את התינוקת שלך בשקית. אחר כך את גם לא ממש מבינה. לא יודעת מה לעשות. להגיב? להתלונן? חברה שיצאה איתי מהכיתה לקחה אותי למזכירות. דיברתי עם ראש התוכנית. הוא אמר שהם לא רגילים לאמהות בקרב הסטודנטיות, שהם לא יודעים איך לאכול את זה. שהוא ידבר עם המרצה. הוא דיבר איתו. המרצה אמר לי 'מצטער שנפגעת'. לא מצטער שהוא פגע. הוא מצטער שאני נפגעתי כי מרצה שאני תלויה בו, שצריך לתת לי ציון, אומר לי לשים את הילדה שלי בשקית.

כשהיא מפסיקה לרגע כדי לקחת אוויר השותף שלי מתפרץ. אני חושב שאת צריכה לפרסם את הסיפור בפייסבוק, הוא אומר, מה זאת אומרת לשים את הילדה שלך בשקית? צריך לפטר את המרצה הזה, הוא ממשיך לחמם. אני הייתי תובע אותו אישית. ואת המוסד. הבן שלי, האבא של התאומה, ילד רגוע לגמרי וממש לא לוחמני תומך בו. הוא רואה את העניין בדיוק באותה הדרך.

ורק אני יודעת כמה זה לא פשוט. איך השיתוק הזה שתוקף אותך ברגע האמת, חוסר האמון שזה מה ששמעת, ואחר כך איך הפגיעה המהדהדת בך ממשיכה לשלוח אדוות במשך כמה ימים, ואת מגלגלת בראש את התגובות הראשוניות שאותן כבר לא תגיבי בגלגול הזה, אבל מה לגבי תגובות מאוחרות יותר, ומה לעשות עכשיו. ועד שאת חושבת שאת יודעת את התשובה הנכונה עבורך כבר עבר הזמן, והפגיעה רחוקה ומי בכלל ישמע לך, ולמה לא התלוננת מיד?

הייתי השבוע בכנס בארץ, והיה שם קולגה שלי מהחוג, נקרא לו נפוליאון. הוא קטן קומה והגישה שלו מתנשאת ונעלבת בו זמנית, שילוב שעל פניו נראה בלתי אפשרי אבל הוא ארסי כשם שהוא בלתי נעים. הוא קצת מיזוגן, יותר עניין של גישה ממשהו שאפשר להצביע עליו מפורשות. סטודנטיות באות לספר לי איך הוא מתעלם מהן, או מתנשא עליהן בשיעור. זה לא קורה לו עם סטודנטים. מעולם לא היינו ביחסים קרובים או מיודדים. לפני שנה בערך עבר נפוליאון גירושין מכוערים ביותר, שבמהלכם מצאתי אותו מסתובב במסדרונות החוג עם מבט נרדף ומראה מוזנח. ברגע שהצליח להצליב את מבטו במבטי הוא עצר אותי לדווח ארוכות על צרותיו האישיות ועל אשתו המרשעת שעזבה אותו לאנחות, מידע מיותר שהשאיר אותי עם תחושה של משהו לא נעים שזוחל על העור. באותו היום השבוע שבו הרצינו שנינו בכנס, הגיע גם דוקטורנט שלי וישב כל היום להקשיב להרצאות. הוא בחור מבריק, וראיתי את הקולגה משוחח איתו ארוכות. אחרי יום ארוך של הרצאות ודיונים, חלקם משמימים, חלקם תמוהים וחלקם מעניינים באמת הגיעו מוניות ולקחו אותנו לארוחת ערב במסעדה, כל המרצים. הדוקטורנט שלי קיבל אישור מהמארגנת להצטרף ושמחתי שהוא יכול לבוא ולשבת עם המרצים, בהם אורחים בעלי שם מאוניברסיטאות מעבר לים. הקולגה שלי התישב לידו. את יודעת, הוא אמר לי, המארגנת שידרגה אותו. ודאי, עניתי, אני באמת מודה לה שאיפשרה לו להצטרף לארוחה למרות שהוא לא מרצה בכנס. לא, לא, לא, תיקן אותי נפוליאון, כשאמרתי שהיא שידרגה אותו התכוונתי לזה שהיא הניחה שהוא תלמיד שלי.

לא הגבתי. ברגע הראשון חשבתי שלא יכול להיות שהוא אמר את מה ששמעתי. לקח לי יומיים עד שזה הפסיק ל'כרסם' בי, והפך למשהו שמעיד עליו, ולא עלי. סיפרתי על כך לחבר מחו"ל שהשתתף בכנס. הייתי נותן לו אגרוף, הוא אמר. סיפרתי לחבר אחר. לכי להתלונן עליו בפקולטה, הוא הציע. סיפרתי לחבר שלישי שאמר, הייתי עונה לו: מי כמוך מומחה לעניין אחרי שאישתך נטשה אותך ובבת אחת השתדרגה.

 

True colors

בשדה התעופה בן גוריון, בחמש בבוקר, אני נתקלת בפרסומת הזו. הגבות שלי נורות לכיוון קו השיער. אני מחייכת ומזהה תחושה של רחמים שגואה בי, בזוקה באבקת שמחה לאיד. ברוכים הבאים לעולם שבו נשים חיות מכבר, עם צורך להתאים גופים שבאים צורות ובגדלים שונים לתבנית גוף אידאלית אחידה של בקבוק קולה צר מותניים ובטן שטוחה.

גברים במחוך.jpg
גברים במחוך

אני טסה לפגישה התלת שנתית של מערכת כתב עת אירופאי ותיק, כל ההוצאות מכוסות, לא צריך להכין פייפר. אנחנו נפגשים בלובי המלון. יאן גוהר לחבק אותי, יו לוחץ ידיים, הרמן מחליף ברכות ודרישות שלום. נוריה תגיע מאוחר בלילה, קריסטל לא תגיע. אני חברת המערכת היחידה שהגיעה, וזה בולט מאוד על רקע העובדה שכל חברי המערכת האחרים הם גברים לבנים בגיל העמידה, מהסוג הנינוח הפריווילגי, שמנהל את העולם בטבעיות רבה. מהעבר השני, כל נציגי בית הדפוס הן נשים צעירות, המפיקה, העורכת והמארגנת, והן מוליכות אותנו לרכב שלוקח אותנו להאג, למוזיאון האמנות מוריטסהיוז. גבר הולנדי גבוה מדריך אותנו. 'איך היית מתאר אותה?' הוא פונה ללואי, 'כי גברים מבינים בדברים כאלה' הוא מסביר. הוא מתעכב על העובדה שהיא כבת 12 או 13, חסרת גבות, עם מבט מופנה לאחור ושפתיים פסוקות ורטובות קמעה. אני מחליפה מבטים מהירים עם דייוויד, שמחה שאני לא היחידה שמרגישה שהמדריך חצה כאן גבול בלתי נראה.

נערה עם עגיל פנינה.jpg
נערה עם עגיל פנינה, התמונה עם הכי הרבה יחסי ציבור במוריטסהיוז

אנחנו יושבים בחצר מרוצפת אבנים ושותים. עצי תרזה גבוהים מלבלבים בירוק בהיר כמעט שקוף מעלינו, משדרים בטחון רב. דור בא ודור הולך והארץ לעולם עומדת. יכולות הקיבול לאלכוהול של החברים בלתי סופיות כמעט. אחרי השתייה בחצר אנחנו הולכים לארוחת הערב. יואכים ממולי שותה ליטר וחצי בירה, ושתי כוסות יין. בסוף הערב כולם מזמינים גם משקה חריף. הם לא משתכרים. לא יודעת אם זה גנטיקה או שהאלכוהול מתפזר על פני גוף גדל מימדים, אבל עם הערת כמויות אדירות של אלכוהול הם רק נעשים רכים יותר, פחות סרקסטיים, והצחוקים משוחררים יותר. ביטחון ונינוחות, שביעות רצון וחמימות.

מקום לבדלים.jpg
מחוץ למלון בפינת העישון יש מקום מיוחד לבדלים.

האמריקאים ואני נשארים לסוף השבוע. אנחנו שוכרים אופניים מהמלון ויוצאים לרעות בשדות הצבעונים. אני עולה על האופניים קצת בחשש. דייויד רוכב אופניים סמי-מקצועי, והוא גבוה ואתלטי. סטיב מבוגר ממני בעשור, אבל יוצא לריצות יומיות. זהו דגם גברי אמריקאי מהחוף המערבי, והם שמורים היטב, ואין להם שום כרס שתייה נינוחה. למרות החששות הרכיבה מענגת מאוד. השמש מאירה לנו פנים, והטמפרטורות נעימות, וזה נכון שלא שוכחים לרכוב על אופניים. שדות הצבעונים הם כמו מכת צבע לעיניים. בא לך לרוץ בין השורות עם שיר שמח ברקע.

שדה צבעונים.jpg

שדה צבעונים2.jpg

צבעונים מקרוב.jpg
שדות צבעונים לכל מלוא האופק

היעד של המסע האופניים שלנו הוא אתר בשם Keukenhof – גן של צבעונים שמאכלס כמויות בלתי נתפסות של תיירים בעונה זו. אנחנו נותנים לעצמנו להסחף לתוך מתקפת הצבע הזו. בהתחלה עוד שומרים על פאסון, ואני מעירה ששורות הצבעוניים המסודרות מזכירות לי טקסים במשטרים פשיסטיים, אבל מהר מאוד המצלמות מתקתקות כמו משוגעות. אי אפשר לעמוד בעושר, בצבע, בקומפוזיציה. כמה שיותר. זו חוויה שאין בה שום דבר מעודן: מליוני צבעונים בכל גוון וצורה. ואי אפשר בלי תחנת הרוח הקלישאתית ונעלי העץ. אם כבר אז עד הסוף.

שביל סגול.jpg
לא רק צבעונים. הפרחים הסגולים הקטנים הם כדן נאה.
יער צבעונים.jpg
שטיח צבעונים, אפילו מה שנראה אקראי מתוכנן ומהונדס
צהוב וסגול.jpg
תודו שמזכיר קצת את מופעי הראווה הפשיסטיים שבהם אלפי אנשים עושים אותן תנועות

את ההרהורים על הגבריות הישנה-חדשה אני מניחה בינתיים בצד. אני יוצאת כעת שוב להינות משמש בטמפרטורות אידאליות, בתי לבנים אדומות לצד תעלות מים והרבה אופניים.

קייזרשמארן בממלכת הקרח

יום לפני הבן של הכהנת הגדולה מתקשר אליה, מודאג. אמא, הוא אומר, אולי תבטלי את הנסיעה? אני מודה שמחשבה דומה עברה גם במוחי. בשנה שעברה כשערכנו כנס בארץ, תכננו כנס המשך בוינה. אמרתי לכהנת שניסע ביחד: נטוס ביחד, נשכור דירה ביחד, נלך ביחד לאוניברסיטה. אני אחראית עליה, אני אקח, אני אחזיר. היא אישה זקנה וכבר נפלה ושברה את האגן ואת המרפק לפני כשנתיים. ברור לי שבלעדי היא לא תגיע לכנס, ואני רואה את הזיק בעינים שלה כשאני מציעה לה לנסוע ביחד. אלא שלא לקחתי בחשבון שפברואר בוינה זה לא בדיוק שקדיות פורחות ודרום אדום. יום לפני הכנס התחזית בוינה מקפיאת לב: בין מינוס שש למינוס 12. אני מבקשת מקולגה שכבר הגיע לשם עצה לקראת הנסיעה, והוא עונה: תמצאו תירוץ לא לבוא.

אני פוגשת את הכהנת בשדה התעופה. אני אף פעם לא מקצרת תהליכים ותורים, אבל איתה אני בת-נמרה, עוקפת את כל התור לביטחון וניגשת ישירות למסלול עם סמליל הנכים. היא בקושי הולכת, נעזרת במקל, ולעמוד במקום זו משימה בלתי אפשרית מבחינתה. בדרך אנחנו גם מקבלות סיבוב על מכונית הגולף הזו, עם נהג ג'ינג'י בעל זקן היפסטרי שעוקף באלגנטיות את כל ההמונים באזור הדיוטי פרי והשרוול. מודה שתמיד רציתי לנסוע במכוניות הללו, והחוויה אכן לא מאכזבת. הכהנת מתבוננת בעוברים ושבים. אף פעם לא שמתי לב, היא אומרת, איך כל אדם הולך אחרת. פעם הייתי הולכת כמותם, בלי להקדיש לעניין מחשבה. תוך כדי דיבור היא מיטיבה סביבה את המעיל הכבד שהביאה. את התיקים שלה אני לא נותנת לה להרים.

בוינה אנחנו מתמקמות בבית מדהים בלב העיר, מרחק קצר מהאוניברסיטה. יש לנו יום עד שהכנס יתחיל, והיא נשארת בדירה עם ספר. בינתיים אני יוצאת לסיבוב, רוצה אולי לקפוץ לליאופולד לראות את 'הנשיקה' של גוסטב קלימט. קר בחוץ. כל כך קר שהפנים כואבים, והעיניים צורבות. יש לי נעליים מרופדות ואת הידיים עם הכפפות אני משאירה עמוק בתוך הכיסים של מעיל הפוך, אבל הירכיים קופאות.

כל כך קר ששיחי הורדים בגינה המלכותית מכוסים בשקי יוטה, נראים כמו אנדרטה מוזרה לחלום האביב:

וינה שיחי ורדים.jpg

כל כך קר שהמים בבריכה הם גוש קרח סולידי, ורק היונים עוד הומות בכיכר כמו היתה זו טרפלגר ומישהו כבר ישליך לעברן זרעונים משקית:

וינה, בריכה קפואה.jpg

גם היונים וגם העורבים צריכים לחזור לתיבה, להזהיר את נוח שישאר שם עוד כמה ימים עד שיקלו המים, או שיעלו קצת המעלות, אבל נראה שהם מסתדרים לא רע, שלג, אדמה קפואה והכל:

וינה, עורב.jpg

כל כך קר שפתיתי השלג שיורדים קטנים ויבשים, ולא נדבקים לשלג שנח על הקרקע ועל הספסלים. הרוח משחקת בהם ומטאטאת אותם בתלתלים לבנים מסתלסלים עד שהעיניים הכואבות כבר לא יכולות לעקוב אחריהם והם נעלמים:וינה, ספסלי שלג.jpg

כל כך קר שאין נפש חיה ברחוב. רגע. רוכב אופניים עטוף עד קצה אפו מדווש בחמדה, ויש שם ג'וגרית מטורפת. בחיי שהאוסטרים האלה משוגעים:

וינה, ג'וגרית.jpg

קר כל כך שחייבים להכנס לקפה לנדטמן המצוין ולו רק כדי להפשיר את הירכיים שמאותתות בכאב. בפנים אנשים מתקלפים מהמעילים ויושבים על ספל קפה ואפפלשטרודל מיט ונילה זוס בחולצות לבנות מגוהצות וחליפות אלגנטיות:וינה, קפה לנדטמן.jpg

כל כך קר, שגם דוכני אוכל רחוב מוגנים בבועת זכוכית, ומוכר הנקניקיות נראה כמו רוקח עם מדים אדומים סטריליים:

וינה, אוכל רחוב.jpg

בערב האחרון של הכנס המארחת שלנו, מריאן, מזמינה את אנגליקה, את הכהנת ואותי לארוחת ערב אוסטרית טיפוסית אצלה בבית. מריאן הכינה קייזרשמארן, מעדן אוסטרי אופייני. זהו פנקייק מפורר שעליו בזוקה אבקת סוכר, שאוכלים אותו עם רסק תפוחים או קומפוט שזיפים. ילדים, הזהרו מאוכל מרכז ארופאי שהוא כבד וחסר תחכום, או לכל הפחות, דלגו ישר למנות האחרונות. אני מספרת לאנגליקה שבמעט הזמן שהסתובבתי בוינה לא עשיתי קניות. אלא שתיק מסוים קרא לי מחלון ראווה, ממש כפה את עצמו עלי, למרות שנשבעת לכם, לא היו לי תוכניות לקנות דבר. אנגליקה מביטה בתיק שלי ומתגלגלת מצחוק. יודעת מה, היא אומרת לי, בביקור האחרון שלי בוינה קרה לי אותו הדבר בדיוק. גם אני לא תכננתי לקנות דבר, ועברתי לתומי ברחוב, והתיק קרא לי. אותו תיק ממש היא קנתה. אנחנו לוגמות עוד קצת יין, וצוהלות כמו ילדות קטנות שמגלות שיש להן אותן קוקיות.

זום-אין לתיק הסירנה (זו הדמות המיתולוגית ששרה באודיסאה וכולם נלכדים בקסמיה):

וינה, תיק בזום אין.jpg

בשדה התעופה בן גוריון מסיע אותנו הנהג עם הזקן הג'ינג'י ההיפסטרי לביקורת הדרכונים. בחוץ עשרים ושלוש מעלות, והכל ירוק. היה פורים אביבי מדהים, מספר לי השותף בדרך, ואני פותחת את חלון הרכב, ושואפת את האוויר הנעים בלגימות גדולות.

זאת לא אני שמתקדמת, זה רק הזמן שמתרחק*

ביום ראשון של השבוע האחרון של הסמסטר, הבת שלי ילדה את בתה הרביעית. ביום ג' של השבוע של הסמסטר האחרון נפגשתי עם הכהנת הגדולה. יש לי בשורה משמחת, אני מספרת לה, ועיניה נעוצות בי בציפיה דרוכה. אני יודעת למה היא מחכה. אני מאכזבת אותה. 'נולדה לי נכדה', אני מבשרת לה. באותו יום כששבתי מהוראה, ראיתי על צג הנייד שתי שיחות פנימיות בלתי מזוהות שלא נענו. התקשרתי למספר וענו לי מלישכת הרקטור. אלא שהרקטור עצמו כבר לא היה שם. הוא כבר ידבר איתך מחר, אומר לי הקול. יש לי סבלנות, אבל הכהנת הגדולה חסרת מנוח. מה יהיה? היא תוהה בקול. ומתרה בי: מיד כשאת שומעת תודיעי לי. הראשונה. ואחרי הרהור קל מוסיפה בהתחשבות: תוכלי להתקשר קודם לשותף שלך, אבל אני השנייה.

למחרת, ביום ד' של השבוע האחרון של הסמסטר תפסה אותי השיחה בדרך. נהגת זהירה, שמתי אותה על רמקול, והשותף יושב לצידי. מדברים מלשכת הרקטור. תוכלי לדבר איתו? כן, אני מסכימה, ושומעת את הבשורה מפיו ישירות. אחרי הכל השיחה הראשונה אכן היתה לכהנת הגדולה. השותף הרי ישב במושב הנוסע לצדי ושמע את הדברים יחד איתי. אני אכריז על כך הערב, שמחה הכהנת. באותו ערב מתקיים ארוע לכבודה שעליו עמלנו שתינו עמל רב. יחד חשבנו על רשימת המרצים, שאליהם פניתי אני. אל תחסכי בהוצאות, משכנעת אותי הכהנת, אני אכסה כל הוצאה מעבר לסכום הרגיל. שכנעתי אותה שכיום כבר לא מכינים הזמנות למשלוח בדואר, אבל לא ויתרנו על הזמנה מעוצבת במייל. איך ההזמנה? שאלתי אותה, והיא אמרה משהו על הצבע שלא אהבה. לבי נחמץ. חבל. אבל כשהגיעו הפוסטרים לתלייה ברחבי האוניברסיטה והבאתי לה אחד הביתה היא שמחה כמו ילדה קטנה, ויחד תלינו את הפוסטר על דלת חדר העבודה שלה. 'והצבע כל כך מתאים לדלת' היא אמרה מביטה בי מן הצד, בצורה שגרמה לי לחשוד שהיא שמעה מנימת הקול שלי כמה התאכזבתי שלא אהבה אותו. אין מערבבין שמחה בשמחה, אמרתי לה. הערב כולו שלך. את השמחה שלי נחגוג פעם אחרת. היא משתתקת, אבל אני רואה שהיא מחפשת מוצא לעקוף את האיסור שלי לדון בי. בערב היא אמנם לא מבשרת את הבשורה מפורשות, אולם בדברי התודה שלה היא פונה אלי בתואר פרופסור, ומיד עובר רחש של הפתעה בקהל הרב. ברור לכולם שהיא לא שגתה במילים שאותן היא בוחרת בקפידה.

השיחה השנייה היתה לאבא שלי. לפני ארבעים שנה אבא שלי חלה בסרטן ופרש מהמסלול האקדמי הפורמלי, ויתר על הקידום ועבר למסלול המחקרי. ביום ה' של השבוע האחרון של הסמסטר הייתי אצלו בערב, והוא ברך אותי, שמח בדרכו השקטה. השבוע אחותי סיפרה לי שעל מסך המחשב שלו נשאר מסמך אחד פתוח. אבא שלי מעולם לא השאיר מסמכים פתוחים. הוא החל לכתוב מכתב לקרוב משפחה בחו"ל שעמו הוא עמד בקשרי מייל ובו בישר לו עלי.

אחותי הצעירה שמעה על כך שלישית. איזה שבוע יש לך, היא אמרה. נולדה לך נכדה חדשה, ועכשיו התואר. מהר תמלאי לוטו, כי דברים טובים באים בשלשות. אחותי הגדולה מיד פרסמה הודעה על כך בפייסבוק. 'על אף ידיעה שפרסמתי לא קיבלתי כל כך הרבה לייקים', היא מתלוננת בטון של פחחחח, רק מעיד על סדרי העדיפות של האנשים כיום. אחי קיבל את הדברים ברוגע מוחלט. הייתי בטוח שאת כבר ממזמן, אמר.

ביום ו' של השבוע האחרון של הסמסטר נפטר אבי. המילים האחרונות שלו לאחותי היו 'אני מיואש'. אני מהפכת בהן הרבה מאז. 'אני מיואש' מעיד בעיני על אהבת החיים שלו, על הידיעה שהוא עוזב מאחוריו חיים מלאים וטובים, חיים שחבל לו לעזוב. אני מבינה אותו. לא רוצה לחשוב שהמוות גאל אותו מייסוריו, כמו שנוהגים לנחם. הבריאות של אבא שלי אמנם התדרדרה במהירות. בשבועות האחרונים שוב לא היה יכול ללכת ובימים האחרונים גם לא לעמוד. כבר התחלנו לדבר על עזרה מסיבית יותר של מישהו שיוכל להרים אותו, כי את זה אחותי לא יכלה לעשות, והרעיון היה מאוס בעיניו. אבל החיים שלו היו טובים, והוא הבין שהם אוזלים לו. זהו 'אני מיואש' של אדם שמודע לקיצו. עדיף בעיני לעזוב כך, לא מוקדם מדי אבל גם לא מאוחר מדי. אני מוחה דמעות, והלב שלי כואב פיזית בידיעה שהוא לא ישוב, אבל אני מגיעה למסקנה שזה בכל זאת היה הדבר השלישי בסידרה של השבוע האחרון של הסמסטר, וכמה טוב שהדברים קרו בסדר שבו קרו.

Jeremy Miranda
Jeremy Miranda, Book Shelters, 2011

*מעגלים, ג'יין בורדו; מילים: מיטל קדוש

מותה של אשת המטריד

אשתו של המטריד נפטרה. שעת הלוויה נקבעה לשתיים בצהריים, שעה בלתי אפשרית עבורי ביום של הוראה, וכולם יודעים שקדושת ההוראה דוחה הכל, אף אחד לא ירים גבה אם לא אגיע. אני חשה את האבן המתגלגלת לי מהלב. אני חושבת על אשתו – הקרבן הראשי של מעלליו הסידרתיים. על החיוך צחור השיניים שלה שנחשף רק לעתים רחוקות. על הקול המהוסה והחושש שבו היתה מגיבה כשענתה לטלפון ושמעה קול נשי מבקש את בעלה. בגלל הקול הזה תמיד פניתי אליה בטון ענייני ושטוח, פותחת במשפט זיהוי מלא: זו אני מהחוג, מה שלומך? רק אחר כך הייתי מבקשת לדבר עם המטריד, שתדע שאני מחפשת אותו בעניין מקצועי, מנסה לנטרל מראש את צבע הטון הפגוע והמריר שהפך לסימן ההיכר שלה.

בשנים האחרונות נאסרה עליו הכניסה לאקדמיה. הוא לא הבין מה קרה, הרי כך עושים כולם. כך עשה הוא שנים רבות, ציונים תמורת ליטוף באיברים מוצנעים, עזרה בבחינה תמורת נשיקה. פה ושם הנשיקות התפתחו לרומנים של ממש, והמזכירה של החוג שוב לא שכחה להקיש על דלתו בטרם הכניסה, אחרי הפעם ההיא שבה נכנסה אליו לחדר בלי דפיקה. הוא לא הבין שהזמנים השתנו; שהוא השתנה. שהוא כבר לא הגבר הנאה שסטודנטיות משחרות לפתחו. כעת הוא זקן אשמאי שמטריד סטודנטיות בגיל של נכדותיו. וכשהן סיפרו שהוא מטריד אותן, נמנעו מהגשת תלונה רשמית שתכתים אותן לנצח ורק ביקשו שלא יצטרכו לשהות איתו באותו חדר לבד, הוא לא הבין מה הבעיה: הרי נתן לה את הרשימה הביבליוגרפית. למה היא מתלוננת שהוא ליטף אותה? זאב ותיק שכמותו לא יכול היה לשנות את עורו, גם כשפורסם חוק ההטרדות החדש האוסר כל מערכת יחסים בין חוקר ומרצה לבין סטודנטית הכפופה לו. וכשהתלונות התרבו קראו לו לבירור. הוא הכחיש בנחרצות ובעיניים גדולות ותמימות. אני נוגע בכולן, הוא אמר, כזה אני, איש חם. זו בכלל לא הטרדה, אני מחבק גם זקנות, בלי אפליה. אני אוהב אדם, וגם עוזר לכל מי שזקוקה. ומיד הוא מאריך בסיפור על אודות ההיא שעזר לה בזה, וההיא שסייע לה בעניין ההוא, וכמה שעות השקיע בהן, אוזן קשבת שכמותו, מיקי גורדיס של הסטודנטיות במצוקה. כשהבין ששוב איש אינו קונה את מרכולתו החלקלקה הוריק והתעלף, והזמינו אמבולנס. זקן, פנסיונר, הניחו לו. אבל בתמורה למחיקת כל התלונות הקודמות החתימו אותו על מסמך שדי בתלונה אחת נוספת והוא יגורש מהקמפוס. והוא אכן נזהר והתרחק מסטודנטיות. בקמפוס. אלא שבכנס בין לאומי גדול שבו שימש יושב ראש הזמין אליו לחדר המלון חוקרת צעירה לדבר על נושא מחקרה, ובמרפסת, כשהיא החלה לדבר בהתלהבות על הפייפר שהיא עמדה לשאת למחרת, הוא עט עליה ונישק אותה נשיקה רטובה על השפתיים. זה הספיק כדי להפוך אותו לפרסונה נון גראטה בחוגים המקצועיים, ולהפעיל נגדו את הסנקציה ההיא שעליה חתם. הפסיקו להזמין אותו לאירועים ולהרצאות. בהתחלה איים בתביעה נגד האוניברסיטה, אבל זו התמוססה מהר יותר מחבילת חמאה על ראשו ביום חמסין, ונגזר על האיש להשאר מנודה ומוחרם, מת-חי, וגם חבריו הטובים בגדו בו כמו נחל.

מעולם לא ריחמתי עליו. גם אני קיבלתי בזמנו הצעה מגונה מהאיש בימים שהמילה 'הטרדה' עוד לא הומצאה. הוא ניגש אלי בטקס הפרסים החוגי בסוף שנה א' אחרי ששמע שקוראים לי בשם משפחתי החדש. 'לא ידעתי שאת נשואה', אמר כשהוא לוחץ את ידי ומגרד את החלק הרך של פנים ידי עם האצבע המורה שלו, תנועה שאיש לא ראה, ורק אני הרגשתי את המכווה, כהכשת נחש. 'בואי בהזדמנות אלי לחדר'. אני משכתי את ידי במהירות כמו צללית הילדה ההיא במוזיאון המדע הישן בעמק רפאים בירושלים שאהבנו להפעיל: הנה ידה יורדת ונוגעת בלהבת נר, והנה קו של נוירונים מסומנים בנורות זערוריות שנדלקות בשרשרת מגיע במהירות לעמוד השדרה שלה וחוזר בחזרה לידה, והיא מושכת את ידה מן הנר הרבה לפני שקו נוירונים אחר מגיע למוח המבין. לקח גם לי זמן לא מועט להבין כמה נזק הוא גרם לכולנו. כמה סטודנטיות עברו בגללו לאוניברסיטאות אחרות ולמנחים אחרים, נטשו את התחום או את האקדמיה בכלל. כמה קרבנות נשים הותיר אחריו לתהות כל חייהן לא רק על הטעם הרע של נשיקותיו אלא גם על ערך המחקר שלהן שאותו הילל כשרצה לכבוש אותן בקסמיו. כולנו היינו קורבנותיו: סטודנטיות ועמיתות שנפלו ברשתו או שלא. אלה שנאלצו לעשות עיקוף ענק כדי לא לעבור לפני דלת חדרו הפתוחה, לא ליפול בסבך חוטי העכביש שהוא טווה שם, ממתין לקרבן הבא, וגם הסטודנטים הגברים שמהם התעלם לחלוטין כמו לא היו קיימים.

איך היה? שאלתי קולגה שהיה פעם בקשרים קרובים עם האיש עד להחרמתו, שהלך ללוויה. הוא נראה מבולבל וכואב, סיפר הקולגה. והוא ביקש ממנה סליחה. הוא ביקש ממנה סליחה על כל הסבל שגרם לה כל השנים.

הלכתי לנחם את המטריד. הלכתי לבד; הכהנת הגדולה ויתרה, נתלית בגילה ובמצבה הבריאותי. עליתי במעלית לדירה שבה ארחה אישתו את פורום המחקר של החוג לא פעם ולא פעמיים. הוא נראה עתיק; העתק דהוי ובלוי של עצמו. היכן שהיו פעם לחיים נפערו תהומות שהבליטו עוד יותר את עיניו הבולטות ושיניו הסוסיות, שיערו מקליש, קומתו כפופה, והוא מתקשה לקום מכיסאו. הוא אחז בידי ולא שחרר אותה. היא לא היתה צריכה למות, אמר. לא הרגישה טוב, ולקחנו אותה לבית חולים, והבת באה להחליף אותו בלילה. 'הלכתי הביתה', עיניו מתמלאות דמעות, 'לא הייתי שם כשמתה. היא לא היתה צריכה למות'. זו לא אשמתך שהיא מתה, אני אומרת. זו לא אשמתך. והוא מנשק את גב ידי, ואני הולכת משם, יודעת שזו הפעם האחרונה שאני רואה אותו.

van goch
 Vincent van Gogh – Undergrowth with Two Figures, 1890

 

הסיפור העצוב על שמחה וששון

שמחה הייתה תמיד אישה גדולה מהחיים. היה לה הבית הכי גדול, בית רחב
מידות בן שלוש קומות שחלש על בוסתן פירות. עבאס, הפועל הערבי שלה, היה עודר ומנכש קוטף את הפרות ומוריד מעציו ענפים מתים, ובזכותו הבוסתן נתן פירות עסיסיים בכל עונות
השנה, ענבים ורימונים, תפוחים, שזיפים ושסק, שמילאו קערה ענקית על שולחן הסלון.
היתה לה הספריה הפרטית הכי גדולה בתחום שלנו, לא רק בארץ, אלא בעולם כולו. עוד
בימיה הסטודנטיאלים היא רכשה מנוי לכל כתבי העת של התחום, וקנתה את כל הספרות
הרלוונטית. מדי כמה שנים הייתה קוראת לעבאס, הפועל הערבי המסור שעבד אצלה כשכיר
יום קבוע, והם היו צוללים לנבכי הספריה האדירה, שהשתרעה על פני כל קומת הקרקע של
הבית, מסירים את הספרים מהמדפים ומנערים את האבק מעליהם, ממיינים ומארגנים אותם
מחדש לפי נושאים או מחברים.

שמחה עצמה הייתה אישה גדולה פיזית, עם שמלות אוהל רחבות וצבעוניות,
ורעמת שיער שיבה ענקית. הילדים שלי כינו אותה בינם לבין עצמם 'אורסולה', הנבלה
העיקרית מ'בת הים הקטנה' של דיסני, ונאלצתי להסכים איתם. היא באמת הייתה דומה
לאורסולה מכשפת הים, כולל הנצנוץ המרושע בעיניה הירוקות. כשהייתה מארחת היה שולחן
העץ הכבד במטבח בקומה העליונה של הבית כורע תחת הררי הקצפת והתותים שהיו קורצים
אדומים ומושלמים הרבה לפני העונה הרשמית שלהם, וצלחת הסלמון המעושן הכילה כמויות
שיכלו להאכיל את כל אורחי השגריר האמריקאי במסיבת הארבעה ביולי עד להתפקע, ועוד
היה נשאר. עבאס היה מכין תחת הנחייתה המדוקדקת מאפי חצילים וגבינה בבצק עלים שהיו
משחימים בתנור ומפיצים ניחוח שגירה את בלוטות הרוק שלנו הרבה לפני סוף השיעור
איתה. ממילא השיעור היה רק תירוץ לארוחה המפוארת ולשיחה שהיא ניהלה איתנו במטבח,
מנווטת אותנו לעדכן אותה במה חדש בפוליטיקה הפנימית של החוג שממנו הודרה. אחרי כל
זה היא היתה שולפת בקול תרועה רמה מן המקרר טראפלס מושלמים שעבאס גלגל בקקאו
איכותי ומביטה בהבעת ההשתאות שפשתה על פנינו ובבליעת הרוק הצפויה כמו קוסם ששולף
את העורב עם נוצותיו המבריקות מהשרוול בדיוק בשיא המתח.

בכל שנה הייתה שמחה עוזבת את מעונה הענק בארץ בסתיו ועוברת לדירה קטנה
שרכשה בעיר אוניברסיטאית באירופה. שם הייתה חייה חיים מינימליסטיים ואפילו
ספרטניים במשך חצי שנה. היא בילתה את ימיה בספריה הגדולה של האוניברסיטה הוותיקה
והרעיבה את עצמה, וכשהיינו נפגשות היתה מציבה מולי כוס מי ברז בלבד, היא עצמה
מכרסמת גבעולי סלרי ירקרקים. כשהייתה חוזרת מאירופה לארץ הייתה שבה לחייה מנקרי
העיניים ומרחיבי הקיבה, ומעלה חיש קל את תועפות השומן שהשילה מעליה, כמו מעיל
שפושטים ולובשים מחדש.

על הקורס שלמדנו אצלה לא קיבלנו קרדיט. שמחה הייתה בעברה תלמידת
דוקטורט של פרופסור הרמן מטיל האימה, האב המייסד של תחום המחקר שלנו שהביא איתו
שיטות מחקר גרמניות וסימן אותה כמבטיחה שבין תלמידיו. היא כתבה למעלה מאלף עמודים
של מחקר מקדים על נושא א', ועברה לנושא ב' אותו מעולם לא סיימה. דבקה בה קללת
היורשים, שכן הייתה היורשת היחידה של אימפריית כספים אדירה של הוריה ומעולם לא
נזקקה למשכורת למחייתה. אדרבה. משהבינה שלא תסיים דוקטורט החליטה לפתוח חברת
טיולים לסיני. כדרכה, זו הייתה חברת טיולי הפתעה, והאנשים היו מגיעים אחרי יום של
טיפוס על הרים והליכה בואדיות צחיחים לשולחן באמצע המדבר שעליו הייתה פרוסה מפה
לבנה, ועליה נצבו גביעי זכוכית עדינה שצבעי השקיעה של שמש סיני העזה השתקפו בהם, בקבוקי
שמפניה צוננת שהזיעו אגלי טל, וצלחות עם גבינת קממברט קרירה שליבתה בשלה בדיוק
במידה. כמודל עסקי, מימון פנטזיית הפאטה מורגאנה במדבר לא הייתה רווחית במיוחד, וחברת
הטיולים פשטה רגל, כצפוי אחרי שכילתה חלק נכבד מירושתה של שמחה, אבל לא לפני ששמחה פגשה במסגרתה את ששון. שמחה היתה אז אחרי סידרת ניסיונות ממושכים להכנס להריון שנסתיימו במפח נפש אדיר ובפינוי חדר הילדים שהכינה כשנכנסה להיריון הראשון ובטרם
ההפלה. היא הורתה אז לג'רמי בעלה להפטר ממיטת הילדים היפהפייה שגולפה ביד, ומן
השידה שנקנתה בחנות העתיקות. את בגדי הילדים הזעירים שמעולם לא נלבשו השליכה לתוך
שקית זבל אטומה ומסרה לעוזרת הערביה שלה. גורלם של הנישואין עם ג'רמי נחתם והם הלכו
מאז והתדרדרו, ולא נותר אלא לחשב את קיצם לאחור. ג'רמי היה ממלא את בר המשקאות
בבקבוקים כהים מלאים באלכוהול משובח תוצרת חוץ שאותם היה מזמין במיוחד מהיבואן.
שתייה חריפה יוקרתית שכזו לא הכירו אז בארץ שיצאה זה עתה משנות הצנע. בימי שישי
היתה לשמחה הזמנה קבועה מבעל חנות הפרחים השכונתית, והוא היה ממלא את ביתה בזרים
ריחניים. בארוחות ליל שישי שנערכו בצל הניחוח הפרחוני הכבד שניקר באפן של כל
האורחות הירוקות מקינאה, ג'רמי היה שולף מהארון בקבוק וויסקי שיבאס ריגל סוג א' ומוזג
לעצמו ולכל אורחיו ביד נדיבה. שמחה נפטרה מג'רמי באמצעות סכום כסף נכבד שאותו שלשל
לכיסיו ושנגס נגיסה נוספת בירושה ההולכת ומצטמקת.

ששון היה קצין מהולל שנפל בשבי האישה הגדולה מכולם. הוא עזב את אשתו
ואת שלושת ילדיו ועבר לגור עם שמחה בבית הענק. כששמחה הזמינה אותנו לביתה ללמוד
קורס מחוץ לתוכנית, ששון זמם מזימה. הוא הראה לנו את מכשיר ההקלטה שנשא בכיס הז'קט
שלו, והשביע אותנו שלא נספר לשמחה שאסרה עליו לעשות בדיוק את המעשה הזה. מה תעשה
עם ההקלטות, שאלנו. עקב האכילס של שמחה היה הכתיבה שלה. היא קראה הכל בכל השפות,
וזכרה פרטי פרטים, אך בכל חייה כתבה רק מאמר אחד, שאותו פרסמה בספר היובל למנחה המיתולוגי שלה, פרופ' הרמן הידוע. ששון רצה להנציח את פניני חכמתה שאותם פיזרה בשיעוריה, ואף סבר שאם יקליט אותה מלמדת יוכל לשכנע אותה שהחומר ראוי לפרסום. אנחנו, תלמידי
הדוקטורט שהיא הזמינה באופן אישי לקורס המיוחד אצלה בבית, הבטנו אישה בפני חבריה,
והנדנו בראשנו. לא אהבנו את מעשה המרמה גם אם כוונתו ראויה, ואת הדרך שבה שיתף
אותנו במעשה. לא אמרנו דבר. אולי כי במיוחד לא אהבנו את ההתעמרות של שמחה בששון
בנוכחותנו. נודה על האמת, ששון הקצין לא היה טיפש, אבל גם לא אינטלקטואל דגול. הוא
גדל בבית חרדי, והחסך בידע כללי ניכר בו היטב. הוא גם לא עשה מאמצים מיוחדים
להסתיר אותו, או להשלים את הפער. מפעם לפעם היה שואל את שמחה שאלת ידע כמו ששואלים מורה, והיא הייתה מגיבה בהקנטה מזלזלת ומקטינה ורק אחריה הייתה גם מוסרת לו את התשובה. בכל פעם כזו הייתה צמרמורת של דחייה עוברת בי, והרגשתי נאנסת בעל כורחי
להיות עדה למערכת יחסים סאדו-מזוכיסטית. ההשפלה המילולית והרודנית של שמחה הייתה
זקוקה כנראה לקהל. מהר מאוד הביקורים בביתה נמאסו עלינו התלמידים, וכשהקורס
המאולתר הסתיים, שוב לא הצליחה שמחה לפתות אותנו לבית הממתקים, ורק מפעם לפעם
הייתי שולחת אליה תלמיד או תלמידה כדי שתסייע להם בחיפוש ביבליוגרפי אחר נושא
שעניין אותם. האישה הייתה אוצר בלום לכל דבר ביבליוגרפי שקשור לתחום, ואם ידעת
לנקות ממנו את הביקורת הארסית שתמיד נלוותה לכל הפנייה שכזו, הידע שלה היה יקר
מפז. תפקיד דומה מילאה שמחה באוניברסיטה האירופאית שנספחה אליה מדי חורף.

בכנסים באירופה שמחה התמקמה בבית מלון חמישה כוכבים, והייתה מזמינה את
החוקרים הצעירים לארוחת שחיתות במסעדה בלילה האחרון של הכנס. באחד הכנסים במהלך
הסעודה האחרונה פנתה אלי אישית וביקשה שאני והשותף ניקח על עצמנו ללוות את ששון בטיסה הביתה, כי היא לא חוזרת לארץ, אלא ממשיכה לדירתה האירופאית, והוא לא מרגיש טוב.
היא מסרה לידי את הדרכון שלו ואת כרטיס הטיסה כמו היה ששון ילד חסר ישע. הסכמתי. בבוקר היציאה עצרה המונית שלנו בפתח המלון של שמחה וששון. ששון הלך לעבר המונית לאיטו, פניו מוריקים. הוא נראה כבר מינן, ומפעם לפעם שלף כדור מקופסת כדורים מכיס הז'קט
שלו ובלע אותו באנחה עמוקה. השותף ואני הבנו שהמשימה אינה קלה. בשדה התעופה הבאנו
עבורו כיסא גלגלים, ואחד מאתנו גלגל אותו כשהשני מנסה להתמודד עם עגלה שעליה
העמסנו מזוודות של שלושה אנשים. בשל מצבו הרפואי המבהיל נלוו אלינו בחניית הביניים
שתי דיילות צהובות שיער שהובילו את החבורה המשולשת, השותף, אני וששון המוריק על כיסא
הגלגלים ישירות בלי לעמוד בתורים ובלי בידוק בטחוני קפדני למטוס. השותף הצליח ככה,
אגב, להגניב לארץ רובה פיינטבול. ששון עלה למטוס וכולנו התפללנו שיגיע לארץ חי.
כשהגענו לארץ חיכה לששון בשדה התעופה אמבולנס שלקח אותו הישר לבית החולים והוא עבר
ניתוח לב. ששון נשאר בחיים עוד חודשים ספורים בטרם השיב את נשמתו לבוראו.

עם מותו של ששון תבעו שלושת ילדיו את שמחה על מחצית ביתה. למרות שבמשך
השנים ששון ושמחה היו מעורבים בחייהם, ואפילו תיפקדו כסבא וסבתא לילדיהם, הילדים
של ששון כנראה נטרו טינה עמוקה לשמחה על שנטלה אותו מלכתחילה מהם ומאימם, ומעולם
לא סלחו לה על כך. בתביעתם טענו שהוא היה הידוע בציבור שלה, ולפיכך מחצית מביתה
שייכת לו, וכעת לאחר מותו, היא שייכת להם. שמחה התנערה כלביאה לקרב של חייה. היא
התגברה על מחסום הכתיבה שלה, וחיברה דוקטורט בן מאות עמודים שבו פירטה את כל מעשיה
למען ששון במשך חייהם המשותפים. היא גייסה את כל יכולות המחקר שלה ואספה עדויות
מבעלי ביתנים של מפעל הפיס שששון היה קונה מהם כרטיסים בכמויות. שמחה האריכה
בתיאור ההתמכרות המתמשכת של ששון להימורים. היה שם פרק שלם על החובות שצבר לגורמים שונים בשוק האפור, ועל איך מכרה את דירתה האירופאית כדי להציל את חייו, ובתמורה לכך שיעזוב אותה. היא קיבלה אותו בחזרה אחרי שחלה ולא היה לו לאן ללכת.

ה'דוקטורט' שכתבה שמחה עזר. היא ניצחה במערכה המשפטית החשובה בחייה,
אך הפסידה בקרב. המשפט רוקן אותה, הן כספית, הן נפשית, והיא הסתגרה בתוך עצמה,
חדלה מדיבור, חדלה מהתזת ארס ציני לכל עבר. היא עברה למחלקה גריאטרית בבית אבות.
ישובה בכיסא, בוהה בקיר שעות, פאסיבית לגמרי, מביטה במבקריה הספורים במבט ריק, אך
מהנהנת בראשה ומהמהמת המהומים שהעידו שהיא לא איבדה לגמרי את הקשר עם המציאות. לאפוטרופוס של האישה הגדולה מכולן מונה בן של מכר משותף מימי ג'רמי העליזים. אביו של הילד היה מגיע באדיקות לשתות את הוויסקי המשובח יחד עם ג'רמי והתמכר לטיפה המרה תוך שהוא זונח את אשתו ובנו. שמחה, שטופת רגשי אשם אימצה את הבן שלו שגדל ללא אב, וטיפחה
אותו לאורך השנים. כעת הוא היחיד שנותר לצידה. האפוטרופוס גילה שמהירושה הענקית לא
נותר דבר, וכדי לממן את השהות היקרה של שמחה במוסד היוקרתי ניגש למכור את הבית,
סלע המחלוקת בינה ובין ילדיו של ששון. כששמחה שמעה על כך היא הפסיקה לאכול.

האינפוזיה שהכניסו לה בכוח לא עזרה, ואתמול הלכה שמחה לעולמה. לוויה
לא תהיה כי שמחה תרמה את גופה למדע, ושבעה לא תתקיים כי אין קרובים. בצוואתה
הורישה שמחה את הבית הגדול לבן חסותה האפוטרופוס שנותר לצידה עד הסוף, וביקשה
שנערוך לזכרה מסיבה.

Scott Bergey, Her or Me

 

* מענייני דיומא. בישראבלוג כתבתי: טרם החלטתי לאן ואם אעבור. שני שדונים יושבים על כתפי, מימין ומשמאל. השדון משמאל אומר לי: סימן משמיים, יש לך כל כך הרבה עניינים לעסוק בהם, חדלי. השדון מימין לוחש, את יודעת שלא תוכלי להפסיק, זה ממכר. לא יודעת מי מהם הוא הטוב ומי הרע. בכל מקרה, בטרם יגיע סוף החודש אודיע דבר. בינתיים הכנתי פה את הבית החדש, ומישהו כיבה את הזרם בסניף המרכזי ליום אחד, והשמיים נפלו. אז אני כאן.

עריכה: השולחן של שמחה במפגש לזכרה. התותים והקצפת היו בשולחן אחר.

שמחה וששון

never say never

המייל שמגיע אלי מתחיל במיפעם מתון: ראש מחלקה מסוימת באוניברסיטה
חשובה מדווח לי על פתיחת תקן בתחום שלי. למייל מצורף עותק של תיאור התקן. העיניים שלי מרפרפות על הכתוב, אבל בהמשך הדברים הלב שלי מתחיל לפעום בחזקה. הם רוצים מאוד שאגיש מועמדות. כמובן, להגיש מועמדות זה לא אומר לקבל את התקן, אבל זה אומר שהם רוצים שאגש. שאני נראית להם מתאימה.

מזל שיש לכיסא משענת. אני מרגישה סוג של פיק ברכיים, והעיניים שלי מתרחבות. זה קצת כמו מסר מהאולימפוס, הדלת נפתחת, מחמאה אדירה. אני קוראת היטב את תיאור התקן. למרות שזה יישמע יומרני, אני יודעת שאם אגש אזכה, הוא תפור עלי. כל כך תפור שהוא למעשה מתאר אותי, את תחומי העבודה שלי, את הדברים שעשיתי, שעושה. אני מדמיינת את הבנינים של האוניברסיטה ההיא, את התנאים הנוחים למחקר, את התלמידים המלהיבים. אני יכולה לראות את עצמי משתקעת שם בין הדשאים הירוקים והמבנים מלאי ההדר, ממשיכה את המפעל המכובד ההוא, חוצבת לי בתוכו את מקומי בשלשלת ההו-כה-מכובדת של שמות מרכזיים בתחום. בו זמנית מכרסם בי הספק: איך אני מרגישה לגבי האפשרות לקום ולעזוב הכל, לחצות את האוקיינוס למדינות הקור, הרחק מהמשפחה, הרחק מהקולגות, הרחק מהבית. יתרה מכך. בתחום שלי גם המקום שבו אני נמצאת עכשיו מכובד ביותר. גם בו שימשו כוהנים וכוהנות במקדש המדע. אולי אפילו חשובים יותר מאשר באותה אוניברסיטה מכובדת. אלא שכאן יש את רעשי הרקע, הפוליטיקה, הבירוקרטיה, הסחבת שנמאסה עלי לגמרי. האם שם באמת כל זה איננו? רק מדע והוראה טהורים?

אני מבולבלת. השותף מציע להגיש מועמדות. אם ולכשנצטרך, הוא אומר, נתמודד עם המעבר לשם. בפעם הקודמת שנסענו מעבר ים לפוסט דוקטורט, היינו הורים לארבעה ילדים ולחתול. את כולם לקחנו איתנו לשם, והתמודדנו עם הכל. בדיעבד אלה היו שנתיים מתנה, שבהם הילדים למדו אנגלית ולמדו גם את חוויית האאוטסיידריות, הזרות. ורק החתולה, שהיתה בת 18 כשיצאנו לדרך, נשארה מאחור, מקום קברה לא ידוע. הכוהנת הגדולה מרימה גבות כשהיא שומעת. כרגיל היא אוצר בלתי נדלה של היסטוריה וסיפורים על ההוא שניסה ועל ההיא שרצתה, ועל הפעם ההיא שפנו אליה משם והיא סרבה. וגם על הניסיון שלה בוועדות קבלה שדנות במועמדות מסוג זה. היא לא אומרת לי מה לעשות, אבל אני רואה את הרצון שלה שאשאר. את שייכת לכאן, אומרות לי עיניה, אבל בפה היא אומרת לי – תנסי, אם אפשרות הדחייה לא תפגע בך יותר מדי. מקסימום אבוא לבקר.

היום אני דנה באפשרות בשיחת טלפון עם החברה שלי מאנגליה, אקדמית בכירה מאוד בעצמה. תשמעי, היא אומרת לי: אף פעם אל תגידי לא למשרה שלא הציעו לך.


Robin Wight, Don't Let Go