צנח לו זלזל

הוא פרופסור חשוב ומוביל בתחומו, ושולח ידיו גם לתחומים אחרים מפעם לפעם. הכתיבה שלו אינטליגנטית ולא שגרתית, ואני אוהבת לקרוא את מאמריו שמעוררים שאלות, מחדדים תובנות ומאירים דברים מזווית חדשה. לכן שמחתי כשנתקלתי ברשומה שלו, הפעם אישית, כמו-בלוגרית, ותכננתי לקרוא אותה בהפסקת הצהרים, קינוח אינטלקטואלי. לא התאכזבתי. הוא סיפר על אביו, על סבו, על תולדות המשפחה. הוא תאר את השכונה שבה גדל, והתענוג שלי גדל עוד יותר כי הוא בן עירי, ואני מכירה היטב את הרחובות ואת המקומות שהזכיר. ואז העיניים שלי התרחבו בהלם, הביס שלעסתי התפרץ החוצה אל השולחן במיליון רסיסים, והייתי צריכה לאסוף את הלסת שלי מהרצפה.

זיהיתי את הזלזל.

כשאחותי הגדולה היתה נערה בכיתה ז' או ח', היו לה המון מחזרים. לפחות כך זה נראה בעיני, אחותה הצעירה ממנה בחמש שנים, שספגה ממנה מצד אחד יחס שנע בין עלבון להתעלמות, ומצד שני הייתה ממונה על ניפוי הטלפונים. היה לנו טלפון חוגה שנהבי שנח על מדף בפינת הכניסה לבית, במדף מתחתיו שכן ספר הטלפונים עב הכרס, ומתחת לשני המדפים היתה מגרה ובה ניירות וזנבות עפרונות. בפינה ההיא היתה גם מראת קיר, ועל הרצפה עמד עציץ ענק ובו צמחה מונסטרה רחבת עלים. אחת לכמה שבועות אבא היה מטיל עלי משימה מיוחדת ועדינה, והיה עלי לעבור בצמר גפן ספוג מים על עלי המונסטרה ולהסיר מהם את האבק. ביני ובין המונסטרה נוצרה לפיכך אחווה מיוחדת, וכשמילאתי את תפקיד המזכירה של אחותי הגדולה, ליטפתי את עליה, מבחינה בניצנים חדשים של עלים ירקרקים גלולים שטרם נפרשו, ועוקבת אחר העלים הותיקים שגונם ירוק כהה, עד שהזקינו והחלו להצהיב בשוליים.

טלפון היה בימים ההם אמצעי חירום יותר מאשר כלי תקשורת. ההורים שלי לא הבינו מדוע אחותי הגדולה מחבקת את השפופרת ומבלה שעות על הרצפה בצל עציץ המונסטרה, בהנהונים ובצחקוקים. בכורת ילדיהם, אחותי הגדולה ספגה את מירב השגיאות שעושים הורים עם ילדים מתבגרים. הם זעמו עליה כי חשבון הטלפון תפח, וקנו מנעול מיוחד שאותו הרכיבו על החוגה. אחותי מחתה, רטנה, בכתה, אולם הסכינה והסתגלה למצב שבו היא בעיקר מקבלת שיחות. במגרה שמתחת לטלפון נח גיליון שמות של מחזריה ומבקשי קירבתה. ליד כל שם סימנה אחותי את התשובה הנכונה. כשהטלפון היה מצלצל, זה היה התפקיד שלי לענות לו. היו לה כינויים שונים למחזרים שלה, ואני למדתי לזהות את קולם, ולדעת אם להעביר את השיחה לאחותי, לומר להם להתקשר שוב מאוחר יותר או לדחות אותם בקש. 'הזלזל' היה מחזר נלהב שכתב שירים לאחותי הגדולה וביקש את קירבתה ללא לאות. בכל פעם שאחותי הגדולה קיבלה ממנו מכתב ובו שיר אהבה שבו הקטין את עצמו וביקש להסתופף בחברתה, היא היתה מעקמת את פרצופה, וקוראת לפני את השיר בהגייה מוגזמת ופורצת בסוף בצחוק. היה לאחותי חוש דרמטי מפותח, ונדבקתי בזלזול שלה כלפיו. לא הבנתי איך הוא לא קולט את הרמזים הרבים והחוזרים ולא מסיק מסקנות מכך שתמיד כשהוא מתקשר הביתה אחותי לא נמצאת. אחותי אוהבת הספרות קראה לו זלזל בגלל ביאליק, כינוי הולם בהתחשב בנטיות הפואטיות שלו. בכיתה ט' נסענו כולנו לאנגליה לשנה, ואחותי חזרה לכיתה י' לסערות רומנטיות חדשות שבהן אני כבר לא הייתי מעורבת ישירות. אחד ממחזריה בתקופה זו עבד בבזק שרק נולדה אז והעניק להורי שהיו חסרי קשרים ופרוטקציה מספר מדהים שקל לזכור, שמלווה אותם עד היום, כשהשימוש היחיד שנעשה בו הוא כשעמותות שונות מתקשרות לבקש תרומה. הזלזל נדחק ממחשבתי ונעלם.

במאמר שקראתי הוא סיפר על אחותי. כמובן לא בשמה, אולם זיהיתי אותה מייד. הוא קרא לה 'הנערה אשר אהבתי', וידע לומר שהתחתנה ולאן עברה. אהבה חד סיטרית היא כאב קשה שמותיר צלקות, אולם דומה שבמקרה של פרופסור זה הפצע נשאר פתוח והכאב הפך לבן לווייה קבוע.

הייתי חדשה בעיר, בבית הספר, בכיתה, מספרת לי אחותי בטלפון. בדיוק עברנו מירושלים, ואני חיפשתי חברים חדשים, שולחת קנוקנות לכל עבר. השתתפתי בחוג הדרמה בבמת הנוער, הלכתי לחוג סיירות של המורה לטבע בבית הספר. הזלזל היה במחזור מעלי, והשתתפנו יחד בחוג הסיירות. הוא היה נחמד, ביישן ומוכשר. פעם שלחנו שנינו חיבור לתחרות חיבורים שארגנה המועצה הדתית, הנושא היה משה שראה את הארץ מנגד ואליה לא בא. הוא קיבל פרס ראשון, ואני, מספרת אחותי, קיבלתי פרס שני, חמישה חומשי תורה עם הקדשה מיוחדת שיש לי עד היום. אנחנו מדברות גם על הרשימה ההיא, ליד הטלפון. מעולם לא שקלתי אפילו לצאת איתו, היא מודה. לא עשה לי את זה. לפני כמה שנים פגשתי אותו במקרה ברחוב. הוא זיהה אותי (ואני מרימה גבה, כי אחותי כיום רחוקה מאוד מבחינה חיצונית מהנערה החיננית שהיתה בשנות השישים והשבעים) ואפילו אמר לי כמה שאני יפה, והסמיק. טרגי, מסכמת אחותי הגדולה ואני שומעת אותה מנענעת בראש, אבל אז היא צוחקת. זהו בדיוק אותו הצחוק שהיה מלווה את קריאת שירי האהבה של הזלזל בזמנו. מודה שנדבקתי, וצחקתי יחד איתה, מרגישה בו זמנית גם את הלעג וגם את אדי רגשות האשם העצמיים שלי על חוסר הרגישות כלפי האיש שאהב את אחותי כל חייו.

Martin Wehmer

מותו של טיטו מקסים

הוריו של השותף עלו לארץ ממרוקו הספרדית בשנות השישים, אחרי גלי העלייה הגדולים של שנות החמישים. הם דילגו על שלב המעברות והגיעו ישר לשיכון בעיר פיתוח. הם גרו בקומה ב' בדירה של עמידר בגודל 30 מ"ר עם השותף, שהיה אז בן 4, וההורים של חמותי גרו בקומה הראשונה, עם הבן הצעיר שלהם, טיטו מקסים, שהיה אז בן 20. טיטו מקסים היה פוחח ונמרץ, והתחביבים שלו היו נשים ומכוניות. מקסים היה משפץ מכוניות בעצמו, ומסתובב גאה במכונית המוסטנג הספורטיבית האדומה שלו, עם האף הארוך והזנב הקצר, כולו רעש וצלצולים, כמו הייתה המכונית באמת סוס מוסטנג והוא שריף שרוכב עליה, מלך העיירה. בכל פעם הייתה מלווה אותו בחורה אחרת, וכשבא לבקר את אחותו, חמותי, הוא היה מושיב את השותף על ברכיו, ונותן לו להחזיק בהגה כשדהר ברחובות הריקים. אני תוהה כעת אם החווייה ההיא הותירה חותם מכווה, כי השותף סירב לעשות רשיון עד שהכרחתי אותו כשהייה בסוף שנות השלושים שלו, אבל השותף לא נוטר לדוד טינה. להיפך. טיטו מקסים הצדיק את השם שניתן לו, עבר מעבודה לעבודה, שבר בסידרתיות את לבבות הנשים ונשא לבסוף אישה צרפתייה שילדה לו בן, התגרשה ממנו וחזרה לצרפת. בלוויה, אח של השותף נזכר שהחתונה השנייה שלו, עם דודה אנט, התקיימה שבוע לפני החתונה שלי ושל השותף. 'אני זוכר כי ביום החתונה של טיטו מקסים נסענו, השותף ואני הביתה, להביא משהו' נזכר האח. 'הבית היה נעול ולא היה לנו מפתח. השותף הציע לחדור לבית דרך המרפסת של השכנים, ואני אמרתי לו מה פתאום, אתה מתחתן בעוד שבוע, ומה אם תיפול מקומה שלישית?'

הרבה אנשים הגיעו ללווייה של טיטו מקסים. חמותי, אמא של השותף, אחותו של טיטו מקסים, עומדת שחוחה, פיה שמוט ושני קמטים עמוקים מצדיו חורצים את פניה עד הסנטר. עיניה יבשות, כי בשבועיים האחרונים הוא היה מאושפז ומחוסר הכרה, וברגעים הבודדים שבהם הוא היה חוזר להכרה הוא צרח מכאבים. באמת הגיע זמנו ללכת. אחיה הצעיר מת, ואחרי שאחותה הגדולה נפטרה לפני שלוש שנים היא נותרה כמעט לבדה מכל הדור ההוא. היא ודוד אלברט, הבעל האלמן של אחותה. דוד אלברט שבור. אנחנו מלווים את אנשי חברה קדישא עם האלונקה לבור, ואני מביטה המומה בפניו הרטובים של דוד אלברט, הדמעות שלו לא מפסיקות לרדת.

לסבתא של השותף, אמא של חמותי, היו שלושה ילדים: בתה הגדולה, טיטה מלי, בתה השניה, חמותי, וטיטו מקסים, בן הזקונים האהוב שלה. היא המשיכה לגור באותה דירת שיכון בעיירת הפיתוח כל חייה, גם אחרי שהתאלמנה. היא לא ממש דיברה עברית, והייתה מסתדרת עם המוכרים והנהגים בתערובת של ערבית וספרדית ועם הרבה מימיקה ופנטומימה. עצמאית וחסרת סבלנות, היא הייתה עוברת בסבב שבועי בין ילדיה, וכשנמאס לה מהם חוזרת הביתה, עד ששוב הכריעו אותה הגעגועים. גם כשזקנה מאוד והייתה זקוקה להסעות לקופת חולים ולתרופות ללב המשיכה לחלק את זמנה בין הילדים. אלא שטיפול באמו הזקנה, שגידלה עבורו את בנו הראשון, היה קשה לטיטו מקסים. הוא הכריז שאנט אישתו מסרבת לטפל בה, ושהוא יוצא מן הסבב. לכולנו היה ברור שלא באנט האשם, כי היא עשתה כל מה שאמר לה טיטו מקסים, כולל חופשות משותפות עם אשתו הצרפתיה הראשונה, אלא שלמקסים עצמו נמאס להסיע את אמו לרופאים ולטיפולים הנדרשים. דוד אלברט, בעלה של טיטה מלי, מיד קפץ ואמר שאם טיטו מקסים לא משתתף בסבב, גם הוא ואישתו לא בעסק. נשארה רק אמא של השותף, חמותי. באותה התקופה סבתא של השותף גרה שישה חודשים רצופים אצל אמו, ואבא של השותף היה לוקח אותה לרופאים, ודואג לה בעדינות וברכות האופייניים לו. כמו שקורה תמיד במקרים כאלה, הסבתא לא האשימה את הבת הגדולה ואת הבן הצעיר בהזנחה, אלא הבינה אותם וריחמה עליהם. הם היו מגיעים לביקורים והיא דיברה איתם יום יום בטלפון. את הכעס, המרירות וחצי הביקורת שלה היא הפנתה כלפי הבת שאירחה אותה בביתה וטיפלה בה.

לחמותי קפצו כל הפיוזים. היא אסרה על אחותה ועל אחיה לדבר עם אמה. 'אם אתם לא לוקחים אותה אליכם לסבב שלכם, אתם גם לא תבקרו אותה ולא תדברו איתה', היא פסקה. בשיחה עם דוד אלברט הצרחות הגיעו עד התיקרה, והיא טרקה בפניו את הטלפון, לא לפני שאיחלה לו שילקה ב'קנסר גלופנטה', מוות מסרטן דוהר. עם אחיה הפוחז, טיטו מקסים, גם כן לא דיברה, והעוינות הגיעה לשיאים חדשים. הסבתא הזקנה והחולה הייתה גונבת שיחות בטלפון הקווי עם שני ילדיה הרחוקים שסירבו לטפל בה, בוכה ומתלוננת, אמא של השותף כרעה תחת הנטל, וכולם סבלו.

בשלב הזה השותף, נשמה טובה, החליט לעשות מעשה. 'אני רוצה להזמין את דוד אלברט ואת טיטו מקסים אלינו הביתה', ביקש ממני, כי היה לו ברור ששורש הבעייה ביניהם, ואצלנו זו טריטוריה נייטרלית. הכנתי את עוגת הגבינה שלי, פרסתי מפה פרחונית על השולחן העגול בחדר האוכל, והדודים הגיעו. השותף פתח בתיאור המצב ובמטרה של המפגש, ליישר את ההדורים. אני עמדתי במטבח, מכינה קפה, פורסת את העוגה, שומעת את הטונים הרגועים שבהם דיבר השותף לדודיו. אלא שמהר מאוד טיטו מקסים ודוד אלברט נעמדו זה מול זה כמו שני שוורים בזירה. דוד אלברט, איש קטן ומצומק עם פה גדול צרח על טיטו מקסים  'קָברון!', וטיטו מקסים התפוצץ. טיטו מקסים היה איש גדול מימדים והוא אחז בצוארו של דוד אלברט בשתי ידיו כאחוז אמוק, עיניו בולטות, הורידים בצוארו פועמים. לא היה לי ספק שזה סופו של אלברט. השותף קפץ על טיטו מקסים מאחור, מנסה להפריד בין הנצים, וטיטו מקסים ניער אותו מעליו, מעיף אותו לקצה החדר. בשלב הזה דוד אלברט הצנום השתחל בזריזות מבין ידיו של טיטו מקסים, פתח את דלת הדירה וברח בריצה, כשהוא עוד צורח מלוא ריאותיו 'קברון! קברון!', וטיטו מקסים רודף אחריו. אני נשארתי לטפל בשותף, שנקע את הרגל. עד היום הרגל של השותף כואבת בחילופי עונות, הוכחה לכך שמי שאמר ששליחי מצווה אינם ניזוקים לא הכיר את טיטו מקסים ואת דוד אלברט.

'קברון' היא המילה הספרדית ל'מקורנן', גבר שאשתו בוגדת בו. והנה דוד אלברט, אלמן חולה וזקן, בוכה מרות בלווייה של טיטו מקסים. אני מנערת את הראש באי אמון, אבל יודעת שנטירת טינה לעד איננה מאפיינת את המשפחה של השותף. אצלם הדם מתחמם מהר, הלהבות עולות עד השמיים, אבל הן גם שוככות במהירות. אחרי העימות הבלתי נשכח אצלנו בבית, דוד אלברט לקח את הסבתא אליו ואל טיטה מלי הביתה. אחרי חצי שנה של טיפול מסור אצל חמותי, הבת שלה, הייתה הסבתא אצלם שבוע אחד בלבד, ומתה.

John Lopez, Texas Longhorn made from scraps of metal

כתוב לי על המצח

היא ניגשת לומר לי שלום. זו אחת הסיבות שבגללן אני פחות אוהבת לשבת ולכתוב בספרייה, התגלמות כל מה שרע באופן ספייס עוד מלפני שהמונח היה קיים, אולם גבה-תקרה שבו איש איש ישוב אל שולחן משותף לקוראים רבים נוספים, כל אחד גוחן אל מחשבו אבל מודע היטב לכך שכל תנועה שלו חשופה לכולם. לכן אני מעדיפה גם שלא לדבר באולם הקריאה, להמנע מהמבטים מזרי האימה של קוראים אחרים שהלחישה שלה קטעה את חוט מחשבתם, ומהשששש הארסי של המשתמשים הכבדים יותר, אלה שיש להם מקום קבוע רק מעצם ההתמדה. אני מכירה כמעט את כל הדיירים של הספרייה. בדרך כלל אני חולפת במהרה על פני החוקר מחו"ל שהגיש מועמדות למחלקה שלי ולא התקבל וכעת בא לכאן לשבתון, מנידה בראשי לתלמיד-הדוקטורט שלי, מבקשת להתעלם מהנזיר הצרפתי הקרח שסיפר לי פעם על הטרדה שהטריד אותו אחד המורים, ושמה פעמי לדוכן הספרנים לבקש את ערימת הספרים שהזמנתי שהם שומרים עבורי. אבל היא ניגשת אלי לומר שלום, חיוך רחב על פניה.

נקרא לה תמר. תמר למדה איתי לתואר הראשון ולתואר השני. מעולם לא היינו חברות, אבל מתוקף הנסיבות והשיעורים המשותפים זו היכרות ארוכת שנים. 'בואי נדבר בחוץ' אני מציעה, כי כבר אנשים יורים בי מבטים קפוצי שפתיים. 'יודעת מה?' היא מציעה, 'בואי נצא לסיבוב, נחלץ קצת את העצמות'. האמת היא שזו הצעה מפתה, כי העורף הנוקשה שלי מאותת שאכן הגיע זמן הפסקה וחילוץ איברים מהישיבה הממושכת מול המסך והקריאה באותיות קטנטנות באגדי מאמרים במשך שעות. אני מלקטת את המעיל מגב הכיסא וחוברת לתמר בכניסה לספריה. אנחנו פוסעות יחדיו והיא מעדכנת אותי במצבה. בזמנו היא חשבה להמשיך למסלול המחקרי. היא לא מספרת למה היא הפסיקה אז, מדלגת בפאסט פורוורד קדימה לעכשיו, היא סיימה כעת דוקטורט באוניברסיטה אחרת, בתחום אחר. אני שומעת ממנה רק כמה טוב לה היכן שהיא נמצאת כעת, מלמדת במכללה, עוסקת בהוראה ובמה שהיא אוהבת. אני לא מפריעה את רצף הדיבור השוטף שלה, נזכרת למה גם אז לא התחברנו. לפי דבריה תמר היא תמיד הטובה ביותר, הדבר הבא, והיא לא משאירה רווחים. בתום הסיבוב אני מזמינה אותה לבוא לסמינר החוגי, קודש הקודשים של החוג שלנו. אין בכך ממילא דבר מיוחד, כי הפורום פתוח לחוקרים, והיא כעת סיימה את הדוקטורט ואיש לא ירים גבות. אנחנו נפרדות אישה לכיסאה באולם הקריאה, ואני חשה היטב את חוסר הנוחות הזו שמתחשרת לה בבטן שלי, כדור הולך וגדל מהרגע שניגשה אלי, שרק אני מודעת אליו.

לטל יש פנים עדינים, חיוך נעים ועיניים גדולות, ואיתו קבעתי פגישה מראש. אנחנו יושבים בפינת ישיבה קטנה בקומת הכניסה, והוא מתייעץ איתי לגבי תוכנית הלימודים. טל איננו שמו האמיתי. קוראים לו אבטליון או גדליה או שם חרדי אחר, וכשהוא השיל מעל גופו את החליפה והכיפה הוא החליף גם את שמו לכינוי קצר וקליט. לא שטל מסתיר את מוצאו החרדי. אדרבה. טל מאגד סביבו הרבה מהחרדים לשעבר שבאים לאוניברסיטה, חסרי אנגלית והשכלה כללית בסיסית, עוזר להם ונעזר בהם. טל מבקש הארכה למועד הגשת העבודה. 'אני קצת בדיכאון', הוא מודה בפני. אני יודעת שהמשפחה החרדית שלו דווקא לא סגרה בפניו את הדלת אחרי שהוריד את הכיפה. שהוא מגיע כל שבת לארוחה המשפחתית, שהוא בקשר עם אחיו ואחיותיו המרובים. הוא מאוד אוהב את הוריו, ומשוחח איתם ארוכות. 'לפני שלושה שבועות נפגשתי עם אבא שלי ויצאתי רשמית מן הארון. אבא שלי פשוט קם והלך באמצע השיחה. מאז לא הייתי בבית. אני יודע שהוא לא אמר דבר לאמא שלי, וזה נותן לי תקווה. בית פטריארכלי, הוא יכול להחליט שאסור לי לבוא הביתה יותר. לקרוע עלי קריעה. הוא יודע על הנטייה שלי מגיל צעיר. כבר כשהייתי בן 16 שלחו אותי לשיחות המרה.' אני מרימה גבה. 'דווקא נהניתי מהן', מודה טל. 'בלי קשר להמרה היה לי מקום משלי שבו יכולתי לדבר עם בעל מקצוע. זה עשה לי טוב' הוא מחייך. אחרי המפגש הקטוע עם אבא שלו שכב טל שלושה שבועות במיטה ולא יצא ממנה. כעת הוא מתחיל להתאושש. 'אני מבין כמה קשה לאבא שלי לקבל את העובדה שהבן שלו לא רק דחה את הדת אלא הוא גם גיי, אבל את לא מבינה כמה זה טוב לא לשקר', הוא מחייך אלי. 'זה לקחת את הכוח בחזרה לידיים שלי.' אני דווקא מבינה לגמרי. אני מאשרת לו להגיש את העבודה באיחור.

בזמנו, תמר הגישה הצעת מחקר. בגלל שההצעה שלה נגעה בעניינים שאני התמחיתי בהם, הוועדה לתלמידי מחקר שלחה את ההצעה אלי, למרות שהייתי חוקרת צעירה מאוד. זו היתה הצעה גרועה, אבל באמת. לא היו בה שאר רוח, ברק או ניצוץ. חמור מכך, היא גם הייתה כתובה רע מאוד. תמר סיכמה עמדות של מספר חוקרים שאת חלקם לא הבינה עד הסוף, ו'הדביקה' את הסיכומים זה אחר זה. על עבודת הפסיפס הזו כתבתי אז חוות דעת נוראית למדי, שבה הראיתי בפרוטרוט מדוע זו הצעת מחקר בלתי ראויה. אני לא זוכרת את המילים המדויקות שלי (יכולתי לפתוח את הקובץ שעדיין חבוי במעמקי התיקיות במחשב שלי, אבל בחיי שאין לי חשק), אבל אחרי הדברים שלי אף ועדה סבירה לא יכלה לאשר לה את תוכנית המחקר. אני די בטוחה שהיום הייתי כותבת אחרת, פחות חריף, עם יותר רווחים ובלשון פחות פסקנית שאינה משתמעת לשתי פנים, מאפשרת לוועדה מעט יותר מרחב החלטה. אבל הייתי צעירה מאוד וקנאית לתחום. המסלול של תמר לדוקטורט בתחום שלנו נחסם. במשך שנים היא לימדה בבתי ספר וכעת במכללה, והנה פנתה למסלול דוקטורט אחר שקיבל אותה, וכעת גם סיימה אותו. בגילה הנוכחי לא מדובר כמובן באפשרות של מסלול מחקרי אקדמאי, אבל היא תמיד תוכל לחקור ולהשתתף בכנסים. לתמר אין מושג מי חסם בפניה אז את הדרך; מערכת הקריינות של הצעות המחקר אנונימית לגמרי. בכל מפגש איתה אני חובשת מסיכה מחייכת ומתעניינת, אבל חשה במחיר העמדת הפנים בקרביים המתחרקשים, כל פעם מחדש.

exlibris by Peter Dietzsch for Martina Schulz

מתערבים?

בסוכות נסענו לבת שלי. השותף הביא איזה ציוד שהחתן שלי ביקש ממנו בשביל הסוכה, לא זוכרת כבר מה בדיוק, וכשבאנו השותף אמר שהביא את הציוד אבל שכח להביא אזיקונים; בטח לחתן יש. הנכדה הגדולה שלי פסקה בידענות: אין לאבא שלי אזיקונים. ומיד אמרתי: בואי נתערב שיש. הסברתי לה את הקונספט: אם את צודקת ולאבא שלך אין אזיקונים, אז אני אתן לך משהו שנחליט עליו. ואם יש לאבא שלך אזיקונים, את נותנת לי, ומיד שאלתי אותה מה היא רוצה. סיכמנו שאם היא צודקת אנחנו הולכות לסופר והיא בוחרת חמישה דברים שאני אקנה לה. ומה אם את מפסידה? שאלתי. והיא ענתה בבטחון: אני לא אפסיד. בכל זאת, אמרתי. אם את מפסידה, את צריכה לסדר את מדף ספרי הילדים אצלנו בבית. אבל אני לא אפסיד, היא חזרה ואמרה.

הנכדה הגדולה שלי דומה לי מכל כך הרבה בחינות. וזו בדיוק הבעיה. גם אני לא מפסידה בהתערבויות. כשהשותף ואני היינו חברים התערבנו על נוצה של טווס אם אצליח ללכת מצד שמאל שלו דקה שלמה בלי שירגיש (הוא לא שומע באוזן שמאל). ניצחתי. עד היום אני עוד ממתינה לנוצת הטווס ההיא, אבל מצד שני, יש מצב שהוא הפסיד בכוונה.

הכי אני זוכרת את ההתערבות שלי עם בת הזוג לשולחן בבית הספר. כדי שלא למות משעמום סרגתי אז כיפות במהלך השיעורים. למורה שהעיר לי שאסור לסרוג בכיתה הצעתי כיפה שוחד. סרגתי לו כיפה אדומה עם דוגמה צהובה בקוטר של עדשת משקפיים. הוא לקח אותה, פתח את הפה, ושב וסגר אותו. אחרי הכל, הבטחתי כיפה, וקיימתי. לא התחייבתי על הצבע ועל הגודל. האם הזכרתי שהמורה הזה היה ג'ינג'י? בשבת ראיתי את הכיפה שלי על ראש הילד שלו. אחרי כיפת השוחד הרשו לי לסרוג בכיתה. בנות שֶׁמחו נענו במשפט: לה מותר, ואיכשהו כך זה נתקבע.

הלכתי לחנות שמכרה כיפות ושאלתי כמה הם מוכנים לשלם עבור הכיפות שלי. התשובה היתה מאכזבת מאוד. המוכר הראה לי את הכיפות שהוא מוכר: סריגה אחידה עם חוט צמר ובמסרגה מס' 1. אני סרגתי עם חוט דה אם צה, במסרגה מספר 0.75, בדוגמאות שאני המצאתי, על ידי תוכנה שתיכנתתי בעצמי בשפת בייסיק ושהרצתי במחשב הניסיוני של אבא שלי שפעל על קלטות סליל מול מסך הטלויזיה. מאסתי אז גם ברקע המשעמם בעל הצבע האחיד של הכיפות, והתחלתי לייצר כיפות שכולן דוגמה. כיום זו הנורמה, אבל אז הייתי חלוצה, מחשבת כמה עיניים להוסיף בכל שורת דוגמה כדי ליצור עיגול שטוח. כשסיימתי לסרוג כיפה אחת יפה במיוחד שאלה אותי השכנה שלי לשולחן למי הכיפה ואני אמרתי לה: את זו אני אמכור ב240 שקלים. לא זוכרת אפילו למה נקבתי במספר הזה, אבל זה היה סכום גבוה במיוחד, פי ארבע ממה שהחנות הציעה לשלם, והשכנה לשולחן שלי ידעה זאת. בחיים לא תצליחי, היא אמרה לי. מתערבים? הצעתי לה. קבענו תאריך. אני לא זוכרת מה הייתי צריכה לתת לה אם לא אצליח למכור את הכיפה בסכום הזה עד התאריך ההוא. אני זוכרת היטב מה היא היתה צריכה לעשות אם אצליח.

כדי לנצח בהתערבות פניתי לכל החברות: נארגן יריד כיפות בחנוכה. פנינו לבית הכנסת שהסכים לפתוח עבורנו את האולם בערב. הדפסנו דפים: יריד כיפות סרוגות! כל אחת יחידה במינה. כל סורגת תימחרה את הכיפות שלה לפי רצונה. אני הבאתי את כיפת ההתערבות והצמדתי אותה בסיכות לראש קלקר של פאה. היא נראתה מרשימה במיוחד. 240 שקל, נכתב במדבקה שהיתה צמודה לה.

פעלנו כמו קואופרטיב משומן היטב. בסוף הערב הבטנו סביב בלי להאמין: כל הכיפות נמכרו, כולל כמובן הכיפה שלי, הסיבה לכל היריד כולו. ההצלחה הכי גדולה נרשמה בהזמנות שקיבלנו: אנשים עמדו בתור כדי להזמין כיפות מיוחדות, עם שם, עם צבעים, עם דוגמה מסוימת. את ההזמנות חילקנו בינינו ועמלנו עליהם כל אותה שנה. אבל הכי נהניתי מהניצחון שלי בהתערבות. השכנה שלי לשולחן, ילדה מתוקה מבית טוב, נאלצה לתלות את התמונה שבחרתי עבורה בחדר שלה במשך שלושה חודשים. נדמה לי שזה היה פוסטר של קוף מציץ מאסלה.

מה קורה, שאלתי לפני שבוע את הבת שלי, שבאה אלינו עם הנכדה הצעירה, בת עשרה חודשים. מאז שהפסידה בהתערבות הנכדה הגדולה מסרבת לבוא, היא הודתה. היא לא רוצה לסדר את מדף הספרים. פתחתי את הפה, ומיד סגרתי אותו. ניצחון פירוס, חשבתי. תגידי לה שלא צריך לסדר, אמרתי לבת. אני מוותרת. אתמול הם באו. הנכדה הגדולה ניגשה אלי ואמרה: בואי תראי לי מה לעשות עם הספרים. אני רוצה לסדר אותם.

במוצאי שבת נפגשה כל המשפחה בחגיגת בת המצווה של אחיינית שלי, הבת של אחותי הצעירה. למתנת בת מצווה תיאמתי לי ולה צניחה חופשית לעוד חודש. כבר עכשיו השמחה של האחיינית שלי מרקיעה שחקים. את יודעת, אמרתי לנכדה הגדולה שלי, אם תרצי, אקח גם אותך כשתהיי בת מצווה לצניחה חופשית. הנכדה מחזירה לי מבט חד. ממש לא! היא אומרת מיד. אבל אולי נעשה קורס ציור משותף.

Heidi Hair and Polka Dots, Maria Pace-Wynters

 

זרים ברכבת

שני זרים יושבים זה מול זו ברכבת. בואו נתעכב רגע על המילה 'זרים'. יותר משהם זרים זה לזו, הם זרים לארה"ב הגדולה ורחבת הידיים, לאוויר הקר שמכאיב כשנושמים אותו, לשבילי האוניברסיטה הקפואים החוצים את מרבדי השלג שמסתיר תחתיו את הדשא. באופן פרדוקסלי, הזרות המשותפת אינה מרחיקה ביניהם אלא דווקא מקרבת אותם, מסירה את המחסומים, מעלימה את השריון ששאר האנשים ברכבת עוטים גם כשאפיהם מפשירים והם מסירים את מעיליהם הכבדים ומתרווחים במושביהם. הזרות גורמת להם לעשות משהו שאף אמריקאי לא היה מעלה על דעתו לעשות- הם מדברים. הוא שואל אותה על הספר שהיא קוראת והיא מבררת מנין הוא ומה הוא לומד. לעתים רחוקות מאוד שני מבוגרים זרים מתחברים. הם נעשים חברים.

הוא אנדרו, הודי שבא להרוורד ללימודי דוקטורט על מלגת מצטיינים. די מהר הוא חווה משבר שאני מכנה סינדרום הרוורד, המשבר שפוקד את הסטודנטים באוניברסיטאות 'ליגת הקיסוס' שהיו הילדים המבריקים כל אחד ב'כפר' הקטן שלו. כשחברי האחוזון העליון יושבים בכיתה שכולם בה מצטיינים, הם מגלים פתאום שבין שאר המבריקים הם כבר לא פתית השלג הזוהר ביותר. הדימוי העצמי שלהם מתערער, והם צריכים להתאים מחדש את תפיסת העצמי שלהם למציאות החדשה. ולמרות הקשיים והמשבר שהוא עובר, כשאנדרו מדבר איתי על נושא הדוקטורט שלו אני רואה את האש הפנימית בוערת. די מהר אנחנו מאמצים אותו ואת מרגרט אשתו למעגל המשפחתי שלנו. עם מרגרט ההולנדית אין לי שום דבר משותף. בעבר התפרנסה מדוגמנות שיער, וכשהיא מספרת לי את זה אני ממקדת את מבטי בשיער הבלונדיני הארוך שלה ומנסה לדמיין אותה תחת ידי ספרים שמעצבים ממנו תסרוקות. אך בעת ההיא תקפה אותה איזו מחלה אוטואימונית שגרמה לה להתנפח, והיא מסתגרת בבית עם הפרי השחום הנחמד שנולד להם, קומר. הילדים שלי מתים על קומר הקטן, חמוד ומתוק ומשתף פעולה עם הניסיונות שלהם לעצב לו זנב מצעיף וללמד אותו לשיר בעברית. עם אנדרו, שנולד הינדי והתנצר יש לי ולשותף שיחות מענגות על היסטוריה צבאית, פילוסופיה, דתות ואמונה, כלכלה ופוליטיקה.

לשבועיים האחרונים שלנו בארצות הברית תכננו טיול משפחתי ארוך ברכב: לחזות בשחזור קרב גטיסברג, לבקר בארץ האמיש ובמבוך תירס, לגעת בפעמון החירות ולעלות על המתקנים בהרשי פארק. גרנו בבית שכור של משפחה שניסתה לעלות ארצה. בעלת הבית הייתה קריקטורה של אישה יהודיה מפונקת שעסקה בעיקר בתיחזוק הגוף שלה (ציפורניים- שיער- שיזוף מלאכותי) ובתיאום חברות שונות שתיפעלו את הבית שלה (רשימה חלקית: חֶברה שמנקה את הבית; חֶברה אחרת שמנקה חלונות בלבד; מנוי על פינוי שלג מהחניה ומשביל הגישה לבית; חֶברה שקוצרת את הדשא; חֶברה שבאה לנתק את הממטרות בסתיו ולחבר אותן מחדש באביב). היה ברור לנו שניסיון העליה לארץ הקטנה עם השפם יסתיים בהכרח בריצה מהירה חזרה לחיק החמים של הבית האמריקאי שלה ושירותיו הנלווים, ואכן עם תום החוזה בעלת הבית על משפחתה היו בדרך הביתה. היינו צריכים לפנות את הבית ערב הנסיעה, ולשם כך שכרנו יחידת איחסון לשמירת החפצים וכלי הבית שהצטברו לנו במשך השנתיים. חלק יישארו בארה"ב ויעברו לידי חברים שתכננו להגיע לאותה עיירה ליד בוסטון, וחלק יישלח לארץ. הייתי צריכה לארוז את הבית ולמיין את הדברים: מה שנחוץ לטיול יכנס לתיקים שיועמסו על גג האוטו; לארגן ארגזים לאיחסון ולסמן ארגזים למשלוח, ולהכין גם את המזוודות לטיסה לארץ. את כל זה היינו צריכים להספיק בלחץ של היום האחרון, כי היו לי עניינים לסגור גם באוניברסיטה, וכי ככה אנחנו.

בעלת הבית הגיעה הביתה במפתיע ערב לפני הפינוי. לזה לא ציפינו. הפה שלה נפער. בתחילה בדממה, ואחר כך במשפטים של כעס ויאוש מלווים בנפנוף ידיים. הייתי צריכה ממש לצעוק עליה שתרגע, שאנחנו לא אשמים שהיא באה ערב קודם, שתתאפק עם הטלפון לחברת הניקיון כי אם היא תרצה היא תמיד תוכל להזמין חברת ניקוי למחרת, שאנחנו מסוגלים לסדר את מה שנראה כמו בית שעברה בו סופה ולהחזיר לה אותו נקי ומסודר כמו שהתחייבנו. היה לנו לילה שלם להתארגן, ואנחנו טובים בלילות לבנים לחוצים כאלה, וגם הילדים היו מיומנים לגמרי בתרגול המשפחתי של הכנת מסדר ברגע האחרון וידעו להתגייס לעזרה בשעות חירום משפחתיות. ובתוך כל הארגזים והבגדים והרהיטים והנסיעות הלוך ושוב ליחידת האיחסון, הופיע אנדרו.

האינסטינקט הראשון שלי היה להגיד לו ללכת. אבל הבטתי בפניו הנפולים והאפורים והכנתי לו במקום כוס תה גדולה. אתה תדבר ואני אמשיך לארוז, הצעתי לו. אנדרו הגיע מתחנת המשטרה. אין לו לאן ללכת. האם הוא יכול לישון אצלנו? הם לא נותנים לו לחזור הביתה. אסור לו לראות את קומר. מרגרט הגישה נגדו צו הרחקה. נדרש זמן ומספר שאלות שלי עד שאנדרו הצליח להבהיר מה גרם לכל הסערה: הוא איים לרצוח אותה. אבל הוא לא התכוון, בוכה אנדרו, הוא לא באמת ירצח אותה, הוא לא אלים. זה רק דיבורים. הוא לא באמת. וכעת הוא איבד את הכל.

זכרון הלילה ההוא הוא בליל של איחסון ואיכסון, ארגזים ודמעות. אנדרו הבוכה והשבור גויס למאמץ ועזר לי לסחוב דברים מהבית לאוטו, מהאוטו ליחידת האיחסון. למחרת הגיעה בעלת הבית בשעה הנקובה, ובפעם השניה תוך 12 שעות ראיתי את הפה שלה נפער בהפתעה. עברנו חדר חדר, מהסלון הכחול לסלון הצהוב המנוילן וממנו לסלון הורוד. עלינו לקומת חדרי השינה וירדנו לקומת המרתף, והיא לא שמה לב לאורח ההודי שישב בשקט עם הילדים בחוץ אחרי ליל הסערה, לצד המכונית הארוזה לטיול הגדול. הסענו את אנדרו לתחנת הרכבת, איחלתי לו שיצליח לסדר איכשהו את הבלאגן שהם החיים שלו ונפרדנו.

אתמול קיבלתי ממנו מייל, אות חיים ראשון אחרי כל השנים הללו. שלום, כותב לי אנדרו. זוכרת אותי? מרגרט חזרה עם קומר להולנד. אנדרו חזר להודו. בהודו פגש אישה שוודית, ועבר איתה לשוודיה. כעת הוא חי בשוודיה, עוסק בפרוייקטים חינוכיים שונים. הוא בקשר עם קומר. לקומר יש ילד. לאמא של בת זוגו של קומר יש חבר חצי יהודי. בקיץ, כשביקרתי אותם, כותב לי אנדרו, הזכרתי אתכם. וידעתי שהגיע הזמן ליצור קשר. מצאתי אותך דרך האוניברסיטה.

אני מגגלת את שמו של אנדרו, ומגלה אותו באתרים שוודיים של יוגה ושל מיינדפולנס. בתמונות הוא יושב בישיבת לוטוס בהבעה שלווה, וקבוצה גדולה של שוודים נושאים את פניהם אליו.

Sean Gadoury, Nostalgia, 2016

הזמן הדרוש לתהליך המושלם

אני יושבת בחצר של בית קפה שכונתי קטן, פונה לשביל הגישה למקום, התיק למרגלותי, הטלפון על השולחן לפני, ממתינה. הגעתי עשר דקות לפני הזמן, ואני ממשטרת את שרירי הפנים, מתאפקת שלא לחייך ורק הלב שלי מפרפר בהתרגשות. עדיין לא, אני מסמנת למלצר, אני מחכה למישהו.

לפני שבע שנים עמדתי בראש המחלקה. הוא סיים אז פוסט-דוקטורט אחד, ועוד אחד, ואני רציתי אותו. רציתי מאוד. הוא צמח אצלנו, ומתאים לנו מאוד. החתיכה החסרה בפאזל המחלקתי. צעיר מבריק וישר, חבר, רגיש ומאוד חכם. תחום ההתמחות שלו ממשיך את דור המורים, אבל גם פורץ דרכים חדשות, והוא מפרסם בבמות חשובות ביותר, שמו כבר הולך לפניו. כבר אז הוא היה גם מורה מחונן. היתה לי תחושה של פספוס, הנה הוא חומק ממני, כמו דג כסוף סנפיר שמחליק מבין אצבעותי, משאיר אחריו שובל ברק מנצנץ. לא רציתי לבזבז זמן. היו שמועות על אוניברסיטה אחרת שרוצה אותו, ולנו היה תקן בצנרת, אבל הוא היה בעתיד. ניגשתי לדיקן, שאלתי מה עושים. אם המחלקה תסכים שהוא האיש, אמר הדיקן, אפשר לפנות. יש מה לעשות.

באותם הימים עוד הייתי ירוקה בענייני מניפולציה ופוליטיקה פנים-אקדמית. מיד כינסתי את חברי המחלקה לישיבה דחופה. הצגתי לפניהם את הנתונים. איכשהו הייתי בטוחה שכולם בעדו, טעות של טירונים. תמיד צריך לקחת בחשבון מניעים זרים, אנשים אחרים שצריך לקדם, אג'נדות אישיות. והכל עטוף כמובן במילים יפות ומשכנעות: 'עדיף לחכות למכרז פתוח'; 'להשאיר את האופציות פתוחות'; 'מי יודע את מי אנחנו מפסידים'. זה נשמע אותנטי ואפילו משכנע אם לא יודעים איזה ענן סמיך של רגשות ואינטרסים מתקדר מאחורי משפטים כמו-ניטראליים ורציונאליים מסוג זה. עוד זוכרת את טעמה המר של ההחמצה, של ההפסד. המהלך לא בשל, וגרוע מזה. הדי הדיון דלפו והגיעו לאזני הבחור, שנפגע עמוקות. הוא קיבל את התקן באוניברסיטה מתחרה, והתחיל שם קריירה מזהירה. אנחנו קיבלנו את המכרז הפתוח שאחרי דיונים ארוכים בתיקים רבים אויש על ידי איש צעיר אחר, לא רע בכלל, אבל הוא לא הדג הכסוף שלי.

זום אין לאתמול. אחרי סבב שוב אני ראש המחלקה, הפעם קוראים לזה 'ראשת'. למחלקה שלנו מגיע עוד תקן, ובגלגול הזה אני הרבה יותר זהירה וגם מחושבת, מקווה לצאת גם צודקת. אני פותחת בסדרת שיחות מסדרון, שולחת גם אחרים לגשש. אני רוצה לקבל את ההסכמה המחלקתית הנדרשת לצוד את הדג בלי דיון, אבל נפוליאון וגם קולגה נוסף מדגישים שהדיון קריטי, למרות ששניהם אומרים שהכסוף לחלוטין מקובל עליהם. הפעם אני לא שואלת את הכסוף דבר מראש, ורק מבקשת מנדט מחברי המחלקה לפנות אליו. אני לא רוצה לערב את הכסוף בתהליך לפני שתהיה לי גושפנקה מחלקתית לתהליך. הספיקה השריטה ההיא שאולי בינתיים הגלידה, אבל השאירה צלקת מכוערת בדג שלי.

לדיון יש דינמיקה משלו, ולא תמיד אפשר לצפות אותה מראש. בתחילתו יש לי רוב רגיל, אבל דרוש יותר מזה כדי להמשיך בתהליך. החברים, נדמה לי, מסרבים לוותר על תחושת הכוח, והרי אלמלא מוראה של מלכות כל הגדול מחברו בולע את חברו, והם כעת גדולים מחבריהם חסרי התקן, מדוע אני גוזלת מהם את טרפם, את עמדת האלוהים הגוזר גורלות שכרוכה במכרז פתוח ומיון תיקי מועמדים. צריך לסיים את הדיון כי נגמר הזמן, ואני מרגישה בצער ששוב חומק מידי הדג הכסוף, והפעם לתמיד כי חלון ההזדמנויות כבר כמעט ונסגר, הוא כבר מכה שורשים בביתו החדש. הישועה באה מכיוון בלתי צפוי. חבר מחלקה מבוגר, שתמיד תייגתי כאוטיסט חברתי, מנסח את השאלה במילים אחרות: האם יש אור ירוק או אור אדום לפנות לכסוף? מדהים מה שעושה מינוח מעט שונה. אחד אחרי השני אני מקבלת אור ירוק מכל החברים. וגם אם למחרת נפוליאון שולח מייל מתחטא ומאשים ('התהליך לא היה נקי') לכל החברים, אני עומדת על שלי. קיבלתי אור ירוק. ותודה לאוטיסט המדומה שהרים לי את כל הכדורים להנחתה. אני מורידה בפניו את הכובע, האיש גאון חברתי באדרת אוטיסטית.

והנה מגיע הכסוף לבית הקפה השכונתי. אנחנו מזמינים קפה ונשנוש ואני מביטה לו בעיניים. היום אני מגשימה חלום, אני אומרת לו. אני משלימה מהלך שהתחלתי לפני שבע שנים. אז לא נסתייע. הפעם אני פונה אליך בשם כל המחלקה, פה אחד (אור ירוק מכולם, חרטות לא נחשבות אני חושבת ולא אומרת), תבוא. הוא עוד צריך לחשוב על זה כמובן, ולהתייעץ עם המשפחה, ולהתמודד עם קצת ייסורי מצפון שכרוכים בנטישת האוניברסיטה שקיבלה אותו אז, אבל הוא כבר ריצה את 'עונשו' בארץ גזרה, הגיע זמנו לחזור לכור מחצבתו. הדג שלי מודה לי בהתרגשות ואני רואה איך הצלקת ההיא מאז כבר לא כואבת. הוא אפילו אומר שהגלות הזו עשתה לו טוב, אפשרה לו לחתוך את חבל הטבור, להתנסות בתרבות אירגונית אחרת, להצמיח כנפיים וגם לפרוס אותן.

אנחנו נפרדים בחיבוק חם. תודה לך, אני אומרת לו. אני לא יודעת מי נרגש יותר, הוא או אני. כמה פעמים בחיים מתאפשר לנו להמשיך תהליך שהתחלנו לפני שבע שנים, להמתין עד לשלב שבו כל הכוכבים מסתדרים במקום. במבט-על ברור לי כעת שהיה כאן סיפור עם התחלה, אמצע וסוף, שכשהייתי בתוכו לא יכולתי להיות מודעת לכך שזה רק פרק אחד, המשך יבוא. שהיה צריך את הכישלון ההוא אז, את שנות ה'גלות' שלו, את ההבשלה. שאי אפשר היה להגיע להחלטה של עכשיו בלי לעבור דרך ההחלטה ההפוכה הקודמת, ושבסוף, כמו שאומרת הפרסומת, הכי טוב.

Lady of the Roses, 1901 by František Dvořák Czech, 1862–1927

שלוש תחנות ולוויה אחת

בגיל 15 היה לאבא שלי עורב שחור שהיה מזהה אותו, ומתיישב על כתפו. הוא עבד במשתלה שגידלה ומכרה שתילים של ורדים וציפורנים, עישב וגם חרש בין השיחים עם מחרשה רתומה לפרד. באחד הימים הוא השיג ארגז גדול, ובנה ממנו שובך יונים. הוא כבר לא זכר מי נתן לו את הגוזלים הראשונים, אבל מהר מאוד היונים שגידל גידלו בעצמם גוזלים והשובך התרחב והפך למשפחה עליזה ורועשת. אבא שלי השקיע בשובך שעות רבות, הגיע יום יום לטפל בהם, למד להגות בשפתם, והרגיל את היונים לאכול מכף ידו. בחופש הגדול הוא נשלח לעיר הגדולה, לשהות אצל קרובי משפחה, וכשחזר גילה את השובך הרוס ואת היונים, שאותם כינה בשמות, מתים. מישהו, שאבא שלי סירב להסגיר את שמו, סבר שהיונים מפיצות מחלות, וחיסל את היונים שלו.

לפני שנים אחדות כשסברנו שראוי שמישהו יכתוב את סיפור חייה של אמי לפני שהכל נבלע ב'חושך הגדול', כפי שהיא מכנה את הדמנציה המכרסמת בה ופוערת חורים שחורים בהווייתה, התנדבה אחותי הגדולה לשבת איתה, לדובב ולכתוב. היא שמעה סיפורים, כתבה מדבריה, והוציאה ספר עם תמונות בתוכנת 'לופה' המבורכת. כשראינו כי טוב, הציעה אחותי הגדולה לעשות אותו הדבר עם אבא שלי. הוא דחה את הרעיון על הסף. אני יכול לכתוב בעצמי, הסביר ועשה. אבא שלי סרק תמונות משפחתיות, והוסיף הסברים וסיפורים. הספר כתוב כולו עובדות ומספרים. כדי להבין אותו צריך להשלים את הפערים, לקרוא בין השורות, ל'תרגם' משפת אבא שלי האליפטית והמתומצתת, העובדתית, היבשה. בשנת כך וכך, מתאר אבא שלי את תולדות המחלה הקשה שלו. הדברים נקראים כמו תיק רפואי: הסרה, תשובה מן המכון הפתולוגי, ממצא, גרורות, מכון אונקולוגי, ניתוחים להסרת נגעים. והכל עובדות ותאריכים, מילים מקצועיות שמתארות את מה שפעם הוא תאר לי בלשון הצינית שבה היה צוחק על עצמו: אני כמו ר' אמנון ממגנצא. כל פעם מסירים עוד חלק של הגוף שלי. המקום היחיד בספר כולו שמכיל אמירה על רגש כלשהו נמצא בסיפור היונים. אחרי שתיאר את השיבה מהעיר וגילוי הרס השובך ורצח היונים שלו הוא כתב ארבע מילים: זה פגע בי מאוד.

כשאבא שלי גר בבית משותף, הוא לקח על עצמו את הטיפול בגינה המשותפת של הבניין. תמורתו היחידה לא היתה כספית, אלא המגע עם האדמה שנמנע ממנו עם המגורים בבניין קומות בעיר: הזריעה והשתילה, העישוב, הגיזום וההשקייה והצפייה בצמחים הנענים למגע ידיו הירוק וצומחים ברינה. בקיץ של כיתה ד' מינה אותי אבא שלי על השקיית שורת שיחי הפרחים, שוב אינני זוכרת את שמם. הם צמחו מתחת לחלון חדר השינה שלי, ובכל יום זהרו במגוון צבעים חמים ושמחים: פרחים ורודים וצהובים וכתומים ואדומים וסגולים. כל יום הפרחים היו נפתחים ולעת ערב קמלים ומתים. מדי בוקר הייתי קמה ורצה לחלון לראות באילו צבעים נהדרים צובעים השיחים את יומי, כל יום כתמי צבע חדשים. אחר כך הייתי יורדת למטה כשהשמש הייתה חמימה ונעימה ועדיין לא מכה בכוח, והייתי משקה את השיחים, מודה להם על התערובת הצבעונית של היום, מבקשת מהם שימשיכו לפרוח גם מחר. השכנה גבעולה שגרה בדירה מתחתינו מחתה: לא ייתכן שאדם אחד בבניין ישתלט על הגינה. צריך ועדה, וצריך פיקוח, וצריך גנן מקצועי. אבא שלי לא התעמת ולא אמר דבר, אבל כמו נכווה מאש לא נגע מאז בגינה ולא שתל בה דבר.

בשבעה גבעולה באה לבקר. היא עברה מהבית המשותף לבית החדש השכן שהוקם על חורבות הבית של הזקן שנפטר. היא גרה לבד. היא צריכה את שכר הדירה ואת כל חסכונותיה כדי לממן את המוסד שבו הפקידה את נחל בעלה החולה. גבעולה בוכה. על עצמה היא בוכה, על הימים שהיו וחלפו כשהיא גרה בדירה מתחתינו ולא היו לה בעיות של מרה שחורה ושל דיכאון. אחותי הצעירה, הלוחשת לזקני העיר אלחושים ותרופות בלתי קונוונציונאליות, נותנת לה כמה עצות וחיוך אמפתי. גבעולה יוצאת מהבית בהליכה כבדה.

גם אחרי שפרש, אבא שלי המשיך להחזיק בעציצים עם צמחים בחלקת הניסויים בעבודה שלו. כל בוקר הלך לחלקה, עישב ובדק, מדד ורשם. אחת לשנה הוציא מאמר. את המאמר כתב בעזרת חבר טוב שלו, שהיה חוקר במחלקה. שיתוף הפעולה נמשך שנים רבות. יום אחד הגיע אבא שלי לחלקת הניסויים וגילה את כל הצמחים שלו מוטלים על הרצפה, ללא העציצים שלהם. כך, בלי לומר לו מילה שפכו לארץ את אדמתם ואת דמו. אבא שלי הסתובב כלעומת שבא ולא חזר לשם עוד. אני שצפתי. תן לי לכתוב מכתב, ביקשתי ממנו, להרים טלפון לגורמים הקובעים. הוא סרב בכל תוקף. בשום פנים ואופן לא, אסר עלי. אני את המאמר האחרון שלי כתבתי, אמר לי בטון שהזרים לי קרח בעורקים. ומה תעשה עכשיו, תהיתי. 'אהיה עוזר המחקר שלך', התלוצץ אבי, בדרכו היבשה. זה היה לפני שש שנים. באותה שנה הסרטן חזר. הוא קיבל אותו כמו מכר ותיק, ונשאר עומד בזירה גם אחרי הסבב הזה. אחר כך התחילה הירידה הגדולה בתפקוד שלו שנסתיימה לפני שלושה שבועות.

בשבעה החוקר החבר של אבא שלי סיפר על המחקרים המשותפים, ענה לשאלות. יכולתי לראות איך השלים את אבא שלי הרגיש, המופנם והשתקן, איך היו יחד צוות לעניין. לא התאפקנו ושאלנו אותו על המכה ההיא, על חוסר ההתחשבות והרגישות של מי שהשליך את הניסויים של אבא שלי ושבר את לבו. אני מצטער מאוד, אמר החבר. היינו צריכים לפנות את החלקה. וביקשתי מבוריס לפנות את העציצים לסככה מרוחקת יותר. ובוריס, שהיה בארץ זמן קצר והבנת העברית שלו לקתה בחסר, הבין 'לפנות את העציצים' מילולית, ורוקן את העציצים מכל מה שהיה בהם. את העציצים העביר לסככה, ואת התוכן השליך על האדמה. לא ידעתי, אמר החבר, שאבא שלכם נפגע כל כך. לי הוא לא אמר מילה. ולמה לא ביקשת מבוריס להחזיר את הצמחים, שאלתי, למה הנחת להם כך למות על האדמה? אה, אמר החבר, ממילא סיימנו כבר את המחקר ההוא וכל מה שאפשר היה להפיק מהם כבר מוצה.

אבא שלי בן 16