שלש מתנות

לפני לידת התאומים הראשונה שלהם, ישבו כלתי ובני מול המסך לראות את הפרק של 'בייבי בום' שמראה לידות של תאומים. הבן התעלף. "ידוע", אני מדווחת לכלה המודאגת, לבן יש פוביה ממחטים. כשהיה קטן וביקשו לקחת ממנו דם דרשתי שיעשו את זה בשכיבה, כי בישיבה הוא היה מסיים על הרצפה. לפני הצבא הלך הבן לגיבוש סיירות ובילה שבוע כיף במבחני כושר וסיבולת שונים ומשונים. מכל היחידות המובחרות הוא מצא חן בעיני הנציגים של 669, יחידת פארמדיקים מוטסים. הבן הישר הודה בראיון שיש לו פחד ממחטים, ואה, כן, גם פחד מגבהים. זו היתה הקריירה הקצרה ביותר בתולדות היחידה. בלידה של התאומים לפני 4 שנים הבן יצא החוצה כשבאו להזריק לאשתו אפידורל, והפעם הוא החליט שהוא בהחלט יכול להיות נוכח בתהליך. וכך קרה שהכלה, הפעם עם תאומות בבטן, יושבת על המיטה בלי לזוז, הבן מחזיק לה את הידיים, ומאחוריה מגיח המרדים, מפהק ארוכות ובידיו מחט עבה וארוכה.

בשניה הבאה עוזב אבי התאומים את ידי אשתו, נופל על הרצפה מפרכס וממלמל, ובדרך גם מצליח להפיל על עצמו כוס מים כך שמכנסיו נרטבו. הרופאים נטשו את היולדת ועברו לטפל בבן, כשהיולדת אחוזת פחד שואלת 'אתה בסדר? אתה בסדר?'. העלו אותו על אלונקה ולקחו למיון, כשאשתו מתקשרת אליו בבהילות כי הלידה התחילה. בשלב הזה הבן התחנן על נפשו, ורופא המיון שחרר אותו 'אם תרצה, תבוא אחר כך לבדיקות'. הוא חזר לחדר הלידה, ונכח בבוא התאומות, B מגיחה שש דקות אחרי A, ושוב הבן התעלף, הפעם על הכסא. איך היה? שואלים אותו בווטסאפ המשפחתי. 'היא היתה לביאה', הוא אומר, 'אני קצת פחות'. בלילה הראשון התאומות מפסיקות לנשום ומכחילות, ואנחנו כולנו מודאגים. מה קרה? אני שואלת את הבן. כלום, הוא אומר, זה רק כשמתקרבים אליהן עם מחטים.

ארבעה ימים אחר כך הבן הבכור מתקשר. אשתו בסוף תשיעי, והבטן שלה גדולה לפחות כמו זו של אם התאומות. הם הלכו לביקורת בבית החולים. בתחילה התייחסו אליה בזלזול מה, כמו אל עוד יולדת היסטרית שמגיעה לבית החולים סתם כי היא קרובה לתאריך, אבל בלי צירים. ברגע שעשו לה אולטרסאונד השתנתה האווירה מקצה לקצה. 'כל הרופאים וכל המיילדות הוזנקו והזדעקו', מספר הבן, 'כולם רצים בבהילות. תינוקת כל כך גדולה לא ראינו'. הערכת המשקל נעה בין 4.400 ל 4.900 והיא נשלחת ללידת קיסרי מתוכננת.

אני מחזיקה את התאומות, תומכת היטב את הראש העוברי שלהן, מקשיבה לקולות הגרגור והאנחות הממיסות שהן עושות כשהן אוכלות. גם הבת של הבן הבכור גורית לגמרי, אבל עם קפלים ולחיים תפוחות. חולקת איתכם את התמונה הבאה, טעם של אושר.