על הכעס

לפני שבני וכלתי עברו לגור איתנו עם התאומים ישבנו יחד, כל הקלפים גלויים על השולחן. תראי, אני אומרת לה, אחרי הניסיון הקודם עם הבת שגרה איתנו שנה, עם האיש שלה ושלשה ילדים, אין לי ספק שיהיה בסדר. אז היו חששות. פחדתי ממשברים. פחדתי ממשקעים. לא קרה. הכלל אצלי הוא שאני לא מתערבת. לא אומרת מה צריך או לא צריך לעשות עם הילדים. עוזרת כשיכולה, אז לא להסס לבקש. אני גם לא אהסס לסרב כשלא אוכל. היא מבקשת שנדבר גלויות על דברים שמפריעים. אני מהרהרת בבקשה שלה ואומרת, כן. אבל אני מדברת רק עם הילדים שלי, בנפרד. כך עשיתי גם עם הבת. בענייני האוכל לא יהיה 'שלנו' ו'שלכם'. ממילא השותף מאושר מהעובדה שיהיה לו את מי להאכיל. בעניינים אחרים יש לכם את החדרים שלכם, חדר הורים וחדר ילדים. אנחנו מפנות ביחד את ארון הבגדים שמכיל בעיקר שקיות של בגדים להעברה. אנחנו תחנת ביניים של בגדי ילדים שעוברים בין משפחות הילדים, בגדים משובחים שכלתי השנייה קונה בביקורים השנתיים אצל משפחתה בלונדון, בגדים שאני קניתי בכנסים בינלאומיים שונים, בגדים של תינוקות שנלבשו פעם או פעמיים לפני שהתינוק גדל. הבת שלי ברדקיסטית כמוני. 'יותר ממך' אומר אבי התאומים. 'היית צריך לראות אותי בגילה', אני מגלה לו. כשהבת שלי גרה אצלי אני לקחתי על עצמי את ענייני הכביסה והקיפול. הבית אולי מלא ערמות ספרים וצעצועים מפוזרים בכל מקום, אבל ערימות כביסה לקיפול משום מה אני לא סובלת. הפעם אני רואה את הארונות של הכלה: הבגדים עומדים למסדר בטורים לפי צבעים וסוגים. איך הולך? שואלת אותי הבת בטלפון, ואני מודה שאני לא נוגעת בכביסה 'שלה'. לא עומדת בסטנדרטים האלה.

כלתי בהריון שני, שוב מארס, הפעם תאומות. בחודש השביעי היא עם בטן זקורה וענקית, כבר קשה לה לנהוג ולהתכופף. אין אדם סבלני ממנה בעולם. בסגר, הבן שלי עובד מהבית, ורוב הזמן היא עם הילדים. כשהיא איתם, היא איתם. משחקת, מדברת, קוראת, מסבירה, יוצרת איתם, מכילה. התאומה גדולה יותר פיזית וגם מפותחת יותר. הם בני 3 ועשרה חודשים, אבל היא נראית בת 5. כשמישהו נטפל לאחיה היא מסתמרת כמו חתולה זועמת ומגינה עליו בחירוף נפש. הוא נפש עדינה ועקשנית יותר. כשהוא הולך לגן הוא משאיר על החלון את בובות האריה והחתול הממולאות ואת בובת הבטמן עם הפנים החוצה כדי שלא ישעמם להם בהעדרו. הוא מחליף זהויות: הוא צב נינג'ה עם סרגל תקוע לו בחולצה מאחור על תקן חרב; הוא בטמן עם מגבת מתנופפת מחוברת לו לגב. הוא נתלה הפוך על הכורסה, עטלף. הוא עומד על ארבע, 'אני קוף דבש' הוא מסביר לי, משאיר אותי לפענח את הצירוף המפתיע. התאומים לא צריכים חבר דמיוני, אבל התאום חי בעולם דמיוני אינסופי.  

התאומה ילדה יפה. 'פוקהונטס' קוראת לה אחותי הצעירה, קולעת בול כמו תמיד. מדהים לראות את ההשפעה של יופי על ילדים כבר בגיל הזה. בקייטנת הנכדים אירחנו את שני הילדים של הבן הגדול. הבן שלו, בן 5 מעריץ את פוקהונטס בגלוי ובלי היסוס. 'בואי שבי לידי. שמרתי לך מקום" הוא אומר לה כשאנחנו מתארגנים לקרוא סיפור. כשהיא מסרקת במברשת את שערה הארוך והחלק אחרי האמבטיה הוא אומר לה: 'את כל כך כל כך יפה' מביט בה בעיניים גדולות ועגולות, רציניות לגמרי. בן הדוד השני, בן 5.5, הבן של הבת כבר הכריז מפורשות, קובע עובדה: 'אני אתחתן איתך'. 'ואתה תתחתן עם אחותי הקטנה' הוא מציע כלאחר יד לתאום, עיסקה הגונה. אבל התאום לא מגיב. הוא מזמן יודע שאחותו התאומה 'שלו'. אין לו שום ספק בכלל שהיא תהיה איתו עד סוף ימיו.    

התאום מסוגל להכנס לפינות. בכל פעם שהוא מתעקש ובוכה ומסרב לשתף פעולה אני מסתכלת פנימה, בוחנת את הכעס שהוא מעורר בי, נושמת עמוק עמוק. כבר גיליתי שהסולם הנכון להוריד אותו מהעץ שעליו הוא מטפס הוא להכנס לעולם הדמיוני שלו. אני מכינה צלחת ל'רפאל' צב הנינג'ה כשהוא מסרב לאכול, מזמזמת לי את 'צב צבי צבי הנינג'ה' ברקע. 'אני דונטלו, לא רפאל' מוחה התאום, ודונטלו אוהב דווקא את האוכל שהכנתי. 'את אף פעם לא מתעצבנת' אני אומרת לכלה. אני אומרת את זה אחרי ריב קולני במיוחד שאני מנהלת עם השותף, שעלה לטונים גבוהים. 'מתי בפעם האחרונה כעסת על מישהו?'. הכלה חושבת. ושוב חושבת. 'נדמה לי שבצבא', היא אומרת, ומיד מבהירה: אבל גם הבן שלך ככה. יש בזה משהו. הם הזוג הכי רגוע בעולם.

אתמול בלילה הבן הגדול הזמין את כולנו למשחק מקוון משותף, Among us: מעין 'רוצח' שמסתובב בחללית, מחבל במתקנים ורוצח את אנשי הצוות האחרים שצריכים לחשוף אותו. לפני כן אנחנו יושבים במרפסת אל מול הואדי, התאומים כבר במיטה, ישנים, ואבי התאומים מסביר לנו את כללי המשחק. השותף שב וחותך את דבריו בשאלות ואז מפטיר 'אבל אתה לא יודע להסביר בכלל'. וככה פתאום הבן נועץ בו מבט זועם, ומסנן בשקט: 'עכשיו אתה שותק ולא מוציא מילה מהפה עד שאני גומר את ההסבר', ובמצח שלו פועם וריד בולט, מוכר לגמרי.