על הכעס

לפני שבני וכלתי עברו לגור איתנו עם התאומים ישבנו יחד, כל הקלפים גלויים על השולחן. תראי, אני אומרת לה, אחרי הניסיון הקודם עם הבת שגרה איתנו שנה, עם האיש שלה ושלשה ילדים, אין לי ספק שיהיה בסדר. אז היו חששות. פחדתי ממשברים. פחדתי ממשקעים. לא קרה. הכלל אצלי הוא שאני לא מתערבת. לא אומרת מה צריך או לא צריך לעשות עם הילדים. עוזרת כשיכולה, אז לא להסס לבקש. אני גם לא אהסס לסרב כשלא אוכל. היא מבקשת שנדבר גלויות על דברים שמפריעים. אני מהרהרת בבקשה שלה ואומרת, כן. אבל אני מדברת רק עם הילדים שלי, בנפרד. כך עשיתי גם עם הבת. בענייני האוכל לא יהיה 'שלנו' ו'שלכם'. ממילא השותף מאושר מהעובדה שיהיה לו את מי להאכיל. בעניינים אחרים יש לכם את החדרים שלכם, חדר הורים וחדר ילדים. אנחנו מפנות ביחד את ארון הבגדים שמכיל בעיקר שקיות של בגדים להעברה. אנחנו תחנת ביניים של בגדי ילדים שעוברים בין משפחות הילדים, בגדים משובחים שכלתי השנייה קונה בביקורים השנתיים אצל משפחתה בלונדון, בגדים שאני קניתי בכנסים בינלאומיים שונים, בגדים של תינוקות שנלבשו פעם או פעמיים לפני שהתינוק גדל. הבת שלי ברדקיסטית כמוני. 'יותר ממך' אומר אבי התאומים. 'היית צריך לראות אותי בגילה', אני מגלה לו. כשהבת שלי גרה אצלי אני לקחתי על עצמי את ענייני הכביסה והקיפול. הבית אולי מלא ערמות ספרים וצעצועים מפוזרים בכל מקום, אבל ערימות כביסה לקיפול משום מה אני לא סובלת. הפעם אני רואה את הארונות של הכלה: הבגדים עומדים למסדר בטורים לפי צבעים וסוגים. איך הולך? שואלת אותי הבת בטלפון, ואני מודה שאני לא נוגעת בכביסה 'שלה'. לא עומדת בסטנדרטים האלה.

כלתי בהריון שני, שוב מארס, הפעם תאומות. בחודש השביעי היא עם בטן זקורה וענקית, כבר קשה לה לנהוג ולהתכופף. אין אדם סבלני ממנה בעולם. בסגר, הבן שלי עובד מהבית, ורוב הזמן היא עם הילדים. כשהיא איתם, היא איתם. משחקת, מדברת, קוראת, מסבירה, יוצרת איתם, מכילה. התאומה גדולה יותר פיזית וגם מפותחת יותר. הם בני 3 ועשרה חודשים, אבל היא נראית בת 5. כשמישהו נטפל לאחיה היא מסתמרת כמו חתולה זועמת ומגינה עליו בחירוף נפש. הוא נפש עדינה ועקשנית יותר. כשהוא הולך לגן הוא משאיר על החלון את בובות האריה והחתול הממולאות ואת בובת הבטמן עם הפנים החוצה כדי שלא ישעמם להם בהעדרו. הוא מחליף זהויות: הוא צב נינג'ה עם סרגל תקוע לו בחולצה מאחור על תקן חרב; הוא בטמן עם מגבת מתנופפת מחוברת לו לגב. הוא נתלה הפוך על הכורסה, עטלף. הוא עומד על ארבע, 'אני קוף דבש' הוא מסביר לי, משאיר אותי לפענח את הצירוף המפתיע. התאומים לא צריכים חבר דמיוני, אבל התאום חי בעולם דמיוני אינסופי.  

התאומה ילדה יפה. 'פוקהונטס' קוראת לה אחותי הצעירה, קולעת בול כמו תמיד. מדהים לראות את ההשפעה של יופי על ילדים כבר בגיל הזה. בקייטנת הנכדים אירחנו את שני הילדים של הבן הגדול. הבן שלו, בן 5 מעריץ את פוקהונטס בגלוי ובלי היסוס. 'בואי שבי לידי. שמרתי לך מקום" הוא אומר לה כשאנחנו מתארגנים לקרוא סיפור. כשהיא מסרקת במברשת את שערה הארוך והחלק אחרי האמבטיה הוא אומר לה: 'את כל כך כל כך יפה' מביט בה בעיניים גדולות ועגולות, רציניות לגמרי. בן הדוד השני, בן 5.5, הבן של הבת כבר הכריז מפורשות, קובע עובדה: 'אני אתחתן איתך'. 'ואתה תתחתן עם אחותי הקטנה' הוא מציע כלאחר יד לתאום, עיסקה הגונה. אבל התאום לא מגיב. הוא מזמן יודע שאחותו התאומה 'שלו'. אין לו שום ספק בכלל שהיא תהיה איתו עד סוף ימיו.    

התאום מסוגל להכנס לפינות. בכל פעם שהוא מתעקש ובוכה ומסרב לשתף פעולה אני מסתכלת פנימה, בוחנת את הכעס שהוא מעורר בי, נושמת עמוק עמוק. כבר גיליתי שהסולם הנכון להוריד אותו מהעץ שעליו הוא מטפס הוא להכנס לעולם הדמיוני שלו. אני מכינה צלחת ל'רפאל' צב הנינג'ה כשהוא מסרב לאכול, מזמזמת לי את 'צב צבי צבי הנינג'ה' ברקע. 'אני דונטלו, לא רפאל' מוחה התאום, ודונטלו אוהב דווקא את האוכל שהכנתי. 'את אף פעם לא מתעצבנת' אני אומרת לכלה. אני אומרת את זה אחרי ריב קולני במיוחד שאני מנהלת עם השותף, שעלה לטונים גבוהים. 'מתי בפעם האחרונה כעסת על מישהו?'. הכלה חושבת. ושוב חושבת. 'נדמה לי שבצבא', היא אומרת, ומיד מבהירה: אבל גם הבן שלך ככה. יש בזה משהו. הם הזוג הכי רגוע בעולם.

אתמול בלילה הבן הגדול הזמין את כולנו למשחק מקוון משותף, Among us: מעין 'רוצח' שמסתובב בחללית, מחבל במתקנים ורוצח את אנשי הצוות האחרים שצריכים לחשוף אותו. לפני כן אנחנו יושבים במרפסת אל מול הואדי, התאומים כבר במיטה, ישנים, ואבי התאומים מסביר לנו את כללי המשחק. השותף שב וחותך את דבריו בשאלות ואז מפטיר 'אבל אתה לא יודע להסביר בכלל'. וככה פתאום הבן נועץ בו מבט זועם, ומסנן בשקט: 'עכשיו אתה שותק ולא מוציא מילה מהפה עד שאני גומר את ההסבר', ובמצח שלו פועם וריד בולט, מוכר לגמרי.

57 תגובות בנושא “על הכעס

  1. איזו מתיקות של הנכד, הרגישות כזו לבובות והמחשבה שהוא מקדיש להן שלא ישתעממו, המיסה אותי.
    אני תמיד מקנאה באנשים הרגועים האלה, כשאני מתעצבנת, אני אש וגופרית (כולם חושבים שאני הכי רגועה בעולם) ולכן אני נוטה לחשוב שאולי גם בהם הלבה עדיין בבטן ההר וכשהיא תפרוץ, אוי לו ואבוי לו לזה שיהיה הקורבן.
    התגעגעתי לפוסטים שלך.
    חג שמח ושבת שלום.

    Liked by 1 person

    1. גם אותי המיסה הרגישות שלו. אני מודה שאצל הכלה הזו לא ראיתי סימן אפילו לגץ אחד קטן של כעס, לא בפנים ולא בחוץ. אולי בכל זאת יש אנשים שגבולות הכעס שלהם כל כך גבוהים שזה נדיר כמו ברבור שחור.

      אהבתי

  2. הגעתי בין הראשונים!! נדיר! 🙂

    באתי לחפש את הפוסט על השן ומצאתי את הפוסט הזה. 🙂 הבן עם הוריד במצח זה אותו הבן הרגוע? הורים וילדים מצליחים להוציא אחד מהשני את הקוצים לפעמים. לא אצל הכלה שלך, מסתבר, אבל בדרך כלל. בדקתי – אבי התאומים, אכן הרגוע.

    מדהים בעיני שאת כזה בית לילדים הגדולים שלך. שהם יכולים להיות אצלכם עם על המשפחה והכל, בסך הכל זורם. זה אומר הרבה מאוד על היחסים הטובים שלך איתם. אני מקווה שגם הילדים שלי והמשפחות שלהם ירגישו תמיד בבית אצלנו. דווקא הבלאגן היחסי שלך עושה את הבית שלכם יותר קל להתארח בו. שגיא משחק AMONG US כל הזמן עם החברים שלו ונראה ממש צוהל. איך היה לכם? קנינו את המשחק קטאן (שגיא לחץ) ושיחקנו עכשיו והיה ממש כיף. משחק ממש מדליק.

    Liked by 2 אנשים

    1. נתחיל מהמשחק: היה נחמד להיות יחד. שיחקנו משחק נפרד, רק בינינו, ובו זמנית פתחנו את הזום כדי לשמוע זה את זה. אני קצת איטית ולקח לי הרבה זמן להבין איך עושים מה, ועדיין אני לא ממש מבינה הכל. יצא שכשאני הייתי הרוצחת מיד נתפסתי, אבל כמו רוצחים אמיתיים הרגשתי הקלה של ממש 🙂
      וכן, גם אני מרגישה שהבחירה של הילדים שלנו לבוא לגור איתנו (ולא עם הצד השני גם כשהתנאים שם טובים יותר בכל כך הרבה פרמטרים) זו מדליה של ממש. אולי אני עושה תיקון למערכת היחסים שלי עם החמות…

      אהבתי

  3. מתמוגגת מהרגישות של התאום! התמונה של הבובות על החלון פשוט הפכה אותי לשלולית. וכל הכבוד לך שאת מצליחה להוציא אותו מהפינות. זו אמנות ממש. היחסים בין בני הדודים וגם בין האחים ובני/בנות זוגם ממש מוצאת חן בעיני. כיף של משפחה.
    לגבי הכעס – לא יודעת ממה עשויה כלתך אם התאומים, אבל אין ספק שאבי התאומים הוא חלק מהמשפחה, הכעס אצלו פשוט מתבטא (או לא מתבטא) אחרת

    Liked by 1 person

    1. לפעמים מתחשק לי להוציא אותה קצת מהכלים. רק כדי לראות מה יקרה. אבל אני מתגברת כמובן. הבן כמובן הוא חלק מהמשפחה, אבל יחסית בחיי שהוא אחד הרגועים. אולי זו גם ההשפעה שלה עליו, אבל מלכתחילה הוא תמיד היה רגוע יותר.

      Liked by 2 אנשים

  4. האמת שגם אני אוהבת שהארון שלי מסודר, אבל לא להגזים לפי צבעים.
    אבל מקופל ומסודר זה must.
    גם הבית שלי מסודר בדר"כ (בגלל שאני לא אוהבת לסדר אחרי עצמי וביננו למי יש זמן?) אבל בחצי שנה האחרונה יש לי בלאגן בסלון שאני אף פעם לא מצליחה לסדר).

    הבדלים בין ילדים הם דבר לגיטימי לא?
    זה תמיד יכול לשגע שעושים השוואות בין ילדים, במיוחד כשיש תאומים.
    אחרי הכל לכל אחד מהם אישיות ואופי משלו והתפתחות שונה, זה לדעתי מה שיפה בזה
    שהם יכולים להיות דומים (חיצונית) ועדיין שונים

    חג שמח 🙂

    Liked by 1 person

    1. הבית שלי ממש לא ככה, אבל מאז שהגיעו עשינו כמה שינויים דרמטיים, החלפנו פינות בסלון, צבענו שידות, והכל מתחיל לקבל צורה אחרת. הבדלים בין ילדים הם אחד הדברים הכי מעניינים שיש. תאומים, שצמחו ביחד באותה בטן, שגדלים באותם תנאים ממש, וכל כך שונים זה מזה.

      אהבתי

  5. קודם כל ולפני הכל, אני מעריצה אותך על היכולת להכניס הביתה משפחה שלמה. זה נראה לי מאד מאד לא פשוט, עם כל ההכנות והתכנונים. אבל אני מתרשמת שאת אשה זורמת ופחות מקובעת על דברים ואולי לכן מסתדרת עם הקושי של אירוח מתמשך שכזה.

    הכעס של התאום ש"דורך" לך על העצבים, מוכר לי מאד מגידול הבנות שלי, בעיקר הבכורה, שהיתה מצליחה לגעת בכל עצב חשוף. אחר כך הבנתי שמה שמכעיס אותי אצלה, אלו בדיוק ההשתקפויות שלי בה, שאני לא אוהבת לראות. היא שיקפה לי את עצמי בצורה לא מחמיאה וזה היה קשה.
    עכשיו אני מבינה שגם נכדים יכולים לעשות את זה. טוב לדעת 🙂

    אני הייתי בלאגניסטית נוראית, אבל ככל שאני מתבגרת, יותר ויותר מפירע לי חוסר סדר, ועוד יותר מפריע לי לכלוך.
    אני בטוחה שהבית שלי לא היה עובר ביקורות של איסטניסים מקצועיים, אבל יחסית לאיך שהייתי כצעירה, שהיה צריך מפלסת שלג, כדי להכנס לחדר שלי, היום הבית שלי, נקי, פתוח ומסודר, זה עושה לי שקט בנשמה 🙂

    איך אני אוהבת שאת כותבת!

    Liked by 2 אנשים

    1. שיניתי דיסקט כמו שאומרים: הם לא מתארחים אצלנו, הם גרים איתנו. כל זמן שיצטרכו. יש מצב שבעל הבית שלנו שכמו בכל כפר ערבי כל הזמן עסוק בבניה יסיים שיפוצים של דירה נוספת באותו בנין, ובעוד כמה חודשים הם יעברו לשם. אולי ירצו להמשיך לגור כאן כמה חודשים אחרי הלידה, כי אם הקורונה הזו תמשיך ככה אמא שלה לא תוכל לעזור לה. בדיוק היום אמרתי לבן הזה כמה אני אוהבת תינוקות ניו בורן ואת הריח שלהם. הוא שאל: את אוהבת גם את חוסר השינה שבא איתם? ואמרתי לו מה חוסר שינה, הכלה שלי מיניקה מלא, תאומות. אני אישן יופי. אבל ברצינות, זה לא אירוח. זה חיים יחד. וגיליתי שזה לא קשה לי, כבר עם הבת.
      המפלסת שתיארת זה בדיוק אני של פעם. אז שלא כמוך המצב לא מזהיר, אבל גם לא מזויע כמו אז, כשאי אפשר היה לפתוח את הדלת בגלל הערמות.

      Liked by 1 person

  6. כמה מתוק בן השלוש שמשאיר את הבובות שלו בחלון.
    הזכיר לי את נכדי בן השלוש שהראה למיקי שלו צהלוכה בסגר. יש לו גם באני.
    אני מעריצה אתכם על השלווה שלכם כלפי הצאצאים
    ואיך את יודעת לנטרל את הכעס של הקטן עם ההבנה לעולמו הפנימי
    ובסך הכל המשפחתיות שלכם, כמו של פעם היא משהו שכולנו היינו צריכים לשמר

    Liked by 1 person

    1. התמונה הזו של הבובות בחלון – הייתי חייבת לשתף 🙂
      ילדים בגיל הזה באמת חיים בעולם משלהם. התאומה כמובן חיה בעולם של נסיכות דיסני, שאני פחות אוהבת, אבל זה מה יש, עם אלזה ואנה, סופיה ובל. וכשהיא מבקרת את הסבתא מהצד השני היא חוזרת עם לק, ולתאום יש לק כחול 'של בנים'. האמת שזה ממש כיף לגור שוב עם ילדים קטנים. נכון שיש גם את הרגעים הקשים, אבל כשלומדים לצלוח אותם זה גם מאוד מתגמל.

      Liked by 1 person

  7. איזה מחשבות מתוקות ותמימות יש לנכדים שלך, הקסימו אותי ממש. כיף להם שהם כולם קרובים בגיל, אני גדלתי עם בן דוד כזה, בינינו סה"כ שבועיים הפרש ובמשך שנים רבות היינו החברים הכי טובים ועד היום אנחנו קרובים.
    לגדול בחבורה כזו זו בטח חוויה נהדרת פי כמה.

    כולם סביבי מתחילים לדבר על המשחק הזה ובמיוחד קולגה אחד שכבר שבועיים מספר לי עליו ומחפש זמן פנוי כדי ללמד אותי את החוקים. למרות שהוא כל הזמן מדבר על המשחק, הוא ביטא את שמו בצורה מוזרה.
    אז תודה לך שלימדת אותי שAmongas זה בעצם Among Us 😁

    במשחק

    Liked by 2 אנשים

    1. מבינה לגמרי מה שאת אומרת. לי לא היו בני דודים בגילאים שלי, ובמקום להיסחב אחרי אחותי הגדולה ובת דודתי הייתי מסתובבת עם סבתא שלי בקיבוץ בכל קיץ. לא מתלוננת, זה היה כיף. כשאני רואה את הדינמיקה בין הנכדים אני לגמרי מבינה את החברויות האלה של הדור השני. זה באמת נהדר.
      הבן שלי הסביר שהמשחק הזה קיים כבר זמן מה, אבל לא היה נפוץ בכלל. ופתאום קם לתחייה והפך ל'אין', לא ברור למה ואיך. יש בו משהו מאוד נאיבי בדמויות, רטרו כזה. הצחיק אותי ה amongas.

      אהבתי

  8. יש לכלתך זוג תאומים ועוד מעט היא תלד עוד זוג? או שלא הבנתי נכון? והיא תמיד סבלנית ומסדרת בגדים לפי הצבעים? מגיע לה פרס נובל לאימהות ולך גם שאת חמה וסבתא כל כך סבלנית ומכילה.

    Liked by 1 person

    1. בדיוק. הבנת נכון. הבנתי שתאומים לא זהים זה גנטי, והסיכוי ללדת זוג שני גדול מאוד. אז כן. יהיו לה תאומים (בן ובת) בני 4 כשהיא תלד תאומות (לא זהות) בערך בעוד 6 שבועות. וכן, היא תמיד סבלנית ומסדרת בגדים לפי הצבעים. נחיה ונראה אם זה ימשיך ככה גם אחרי הלידה הבאה עלינו לטובה :/

      אהבתי

  9. התגעגעתי לתיאורים האנושיים והעגולים שלך, ולדרך בה את מתבוננת מהצד על האנשים והמתרחש בבית.
    חייבת לדעת למה התכוונת שמדברת רק עם הילדים? לא תשוחחי גם עם הכלה?
    מניחה שזה עשוי להיות מורכב ולא פשוט, אבל איכשהו אצלך, ועוד בזמן סגר, זה נשמע מהמם (בקיצור, מה את לא מספרת? ;)). טוב, בטח עוזר שהכלה לא כועסת ולא מתרגשת.
    אני רואה כעס כרגש לגיטימי, הגיוני ובריא, כל העניין הוא להביע אותו בצורה נכונה. ונראה לי שהשיטה למנן אותו היא להבין מה הוא מחביא, על איזה רגשות אחרים (ותסריטים שאנחנו מספרים לעצמנו) הוא באמת יושב.

    Liked by 1 person

    1. בינתיים עוד לא התעורר שום צורך לשוחח, לא עם הבן ולא עם הכלה. אני גם לא צופה בעיות בהמשך, לא עם הזוג הרגוע הזה. אבל כשאיווררנו את החששות מראש ככה אמרתי לה: שאם יהיו לי הערות סלאש בעיות, אני אפתח אותן בעיקר מול הבן. כך גם עשיתי עם הבת. במקרה של הבת זו היתה ההחלטה הכי נכונה בעולם, כי הקשרים שלי איתה מעולים ויכולים להכיל בקלות גם כמה זיגזגים וקצת ביקורת. ממילא אין שום דרך שהייתי מדברת על בעיות (שהיו) עם האיש שלה, שהתיקשורת שלי איתו, איך לומר, לא מודל לשום דבר. התחושה העקרונית שלי היא שעם הילדים שלי אפשר גם לומר דברים לא קלים, והקשר לא יפגע. בתור חמות הדבר האחרון שאני רוצה זה לבקר את הכלה. קיבלתי מנת יתר מהעניין הזה בתור כלה בעצמי, והיו לדברים הללו השלכות קשות ותוצאות שממשיכות עד היום.
      גם אני רואה ככה כעס. כמו כל רגש הוא טוב במידה ובזמן הנכון, ואכן כשמבינים על מה הוא יושב הוא יכול להיות גם מאוד חשוב.

      אהבתי

  10. אנשים שלווים מדי מעוררים אצלי חשד (ואני מדבר בתור אדם שיש אנשים הרואים בו את סמל השלווה…) מעניין אם כלתך נשארת רגועה כל כך כשהיא בחברת ההורים שלה.
    ו"אמונגוס" – כמו שהבת שלי קוראת לו – הוא משחק שולט גם אצלי בבית. אני מתמצא בו קצת בתיאוריה, אבל מסרב לשחק:)

    Liked by 1 person

    1. אני אשכרה לא מבינה איך אפשר להיות כל כך שלווה ומכילה. זה לא ממש אנושי לפי הידוע לי. אבל ככה היא. אני רואה אותה יום יום עם הילדים, והיא ככה, זה לא משחק. ואגב, היא ככה גם עם ההורים שלה. והאחים שלה. והחברים שלה. לא סתם היא היתה צריכה לחשוב ארוכות על הפעם האחרונה שבה היא התפרצה, ובהסתייגות שייכה את זה לצבא (היא היתה קצינה). אני תוהה באמת אם אי שם עמוק עמוק יש איזו לבה רותחת שמצפה להתפרץ, אבל באמת שאין לכך שום סימן בכלל.

      אהבתי

  11. איזו המצאה כבירה זו קוף דבש, בא לי לשאול אותה לעד. ואני לא יודעת למה, אבל התיאור של האימהות של כלתך נוגע ללב, וגם שלך בתור חמות. אני חושבת שאפשר להבין מכתיבה של אדם, גם אם אתה לא מכיר את המניירות שלו, איזה גרעין מהבהב של אישיות, ולי נדמה שגם את מאוד שלווה בסופו של יום.
    אגב זה מזכיר לי שראיתי לפני כמה ימים תוכנית בוקר והראו שם איזה קטע של סבתא אופה עם פעוט והוא כל הזמן אוכל מה שהוא לא צריך לאכול (כולל קמח), זה נהיה ממש ויראלי. אבל לי זה דיגדג שהיא כל הזמן מנסה לחטוף לו דברים מהיד ולשלוט בסיטואציה (מזכיר לי את סבתא שלי), לעומת kobe eats שגם אוכל את המצרכים אבל במקרה שלו אמא שלו כזה זן שהיא נותנת לו לעשות מה שבא לו ומאוד סומכת עליו וזה יוצא חמוד ומצחיק. אבל אני לא באמת יודעת אם זה שוני בסגנון ההורי או שוני בילדים.
    זה kobe eats

    וזה הילד שאוכל את המצרכים וסבתא שלו מנסה למנוע קטסטרופה

    Liked by 1 person

    1. נהדרים, שני הסרטים, ובשני צחקתי בקול. ואני מניחה שההבדל ביניהם זה שילוב של השניים, גם של הסגנון ההורי/סבתאי, וגם הבדל בין הילדים והגילאים שלהם. ודווקא הנסיונות הנואשים של הסבתא להשתלט על הפעוט שמכניס הכל לפה נראים מאוד טבעיים לעומת קובי שערוך עד הפיקסל האחרון. והיא אמנם מנסה לשלוט בסיטואציה, אבל גם צוחקת מכל הלב, כי אי אפשר שלא.
      נדמה לי שפיצחתי את סוד 'קוף הדבש'. בבוקר הוא הסתכל בספר על חיות וגילה שיש חיה ששמה 'גירית דבש'. נדמה לי שהדבש משם. השילוב עם הקוף כמובן שלו.

      Liked by 2 אנשים

  12. להתחיל מהבובות על החלון – שלא יגמר לו לעולם.
    אין ספק שאתם יוצרים משהו מיוחד שמאפשר לילדים לשוב כמשפחות. שאפו גדול.
    ואני – ממש מקנאה בכלתך שהיתה צריכה לחשוב מתי בפעם אחרונה…
    אני נדלקת כמו האש ההיא בשדה של סוף הקיץ….

    Liked by 1 person

    1. אני בהחלט גאה בכך שהילדים מוכנים לחזור לגור כאן כשצריך, בעיקר כי אני בחיים שלי לא הייתי מעלה את זה על דעתי, לא חזרה להורים ולא להורים של האיש. אני לא חושבת שזה רע כל כך לכעוס. כמובן, בנסיבות הנכונות. כעס יכול להיות מוטיבייטור, להניע למעשה. אם הוא מוגזם הוא כמובן מכשול משמעותי, ואז צריך ללכת לסדנת שליטה בכעסים 🙂

      אהבתי

  13. זו מתנה אמיתית לנכדים שלך לגדול בבית רגוע כזה. נראה לי שזה בונה בטחון עצמי ורוגע גם אצלם. וגם אתם בודאי רגועים, שאחרת לא היה בא בחשבון לארח משפחה של עוד שש נפשות תכף. בכלל לא מובן מאליו, ועוד כסיבוב שני אחרי הבת. זאת אומרת שהיה נסיון חיובי, ושאתם וגם הם באים לזה בשמחה. יש בטח הרבה משפחות שזה היהמותיר אצלן משקעים כלשהם.
    כך שזה שאתם יכולים לראות את התמונה הגדולה פה זה לגמרי רווח נקי של כולם.
    פתאום מוזר לי שזו הכותרת של הפוסט – אולי דווקא כי הכעס מתעורר רק במצב של משחק, ולא בחיים האמיתיים.

    Liked by 2 אנשים

    1. הכעס אצל הבן התעורר בהקשר של המשחק, אבל בכלל לא במצב של משחק. הוא היה תגובה לדברים של השותף ש'ירד' על יכולות ההסבר של הבן. בינינו, הגיע לו. אם מישהו היה עושה לו את מה שהוא עשה לבן, עוצר אותו ומפריע להסבר בשאלות לפני שהבן הספיק להשלים משפט, הוא היה מתפרץ הרבה קודם לכן. אני לא מגדירה את עצמי 'רגועה', יותר 'זורמת', במובן הרחב של המילה. מעט מאוד דברים מפריעים לי, אבל אלה שכן בהחלט מעוררים בי כעס. דברים כמו ניצול ציני או לא של חולשות. הרבה פחות אכפת לי אם בכלל בעניינים של סדר, חלוקת עבודה וכאלה, שהם נקודות המחלוקת העיקריות בחיים משותפים. אני באה בגישה שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה, לסדר, לנקות, לבשל וכו'. מגיעים לאיזשהו איזון טבעי בדרך כלל. כשמכניסים אנשים חדשים למערכת, לוקח זמן למערכת להתאזן מחדש, אבל היא מתאזנת.

      אהבתי

  14. התמונה בסוף שבתה את ליבי🥰
    מתיקות. לרגעים נדמה שאת מדברת על התאומים האחיינים שלי… גם בתיאור מבנה הגוף וגם אופי.
    גם את מכילה לא רע אם זה כבר הזוג השני שמצליח לגור אצלך בנוחות ובנחת.

    Liked by 1 person

    1. הכלה הלכה לרופא שסיפר לה שהוא בעצמו תאום, ושהתאומה שאיתו תמיד היתה 'יותר' ממנו. עד היום 🙂
      אני מכילה, או זורמת. אני לא מתערבת אם לא מבקשים ממני. אני חיה ונותנת לחיות. ככה אני רוצה שיתייחסו גם אלי 🙂

      אהבתי

  15. עוברת איזו תחושה של שמחה כשאתם ביחד, שזה נפלא. לי איכשהוא החיות בחלון והמשפחה המתכנסת נתן תחושה של תיבת נוח, המשייטת בין התמודדויות החיים. שתהיה לך שנה טובה, בריאות והגשמה.

    Liked by 1 person

    1. תיבת נוח זה ה-דימוי הכי נכון לקפסולות האלה. מעניין מתי יקלו המים ונוכל לשלוח יונה שתחזור עם עלה של זית במקורה. תודה על הברכות. גם לך רונית ולקרובים לך שנה טובה, טובה יותר.

      אהבתי

  16. ראשית כרגיל מרתק לקרוא על האינטרקציה ,סוג של ריקוד בין ילדי המשפחה,שנית אני מעריץ את היכולת שלך להסתגל לשינויים האלה פעם בכמה זמן שאתם מארחים לתקופה כזאת או אחרת את משפחתו של אחד מילדיכם על טפם וחפציהם,בעבר לא הייתי בכלל מסוגל לחשוב על האפשרות הזאת,היום אני יודע שלמרות החסרונות הידועים אין חסד גדול מזה וזו הזדמנות שאצל הנכדים תיזכר כחלק מחוויית סבא וסבתא שאני למשל זוכר עד היום ולילדיי לא יהיו חוויות כאלה כי הסבאים והסבתות שהיו להם לא התקרבו בכלל לרמת הנתינה הזאת ואותי זה כמובן מצער.
    יפה לכם וזה מרגש אותי
    כה לחי
    טליק

    Liked by 1 person

    1. אכן סוג של ריקוד, ביחד אבל בלי לדרוך על הבהונות זה של זה. האם אני ממליצה על מגורים משותפים עם הילדים על בני זוגם וטפיהם? לי זה מתאים, כמסתבר. אין לי ספק מהקריאה אצלך שגם אצלכם זה היה עובד מצוין. אולי לאחרים לא. ההורים של הכלה הזו סיפרו לי על הבת הגדולה יותר שלהם (גדולה מכלתי בעשר שנים שלמות) שגרה אצלם עם בן זוג ושני ילדים. היא היתה אמורה לבוא לחודשיים ו'נתקעה' (מילה שלהם) שנה. היה ברור מהסיפור שלהם שזו היתה חוויה לא פשוטה. למרות ששניהם בפנסיה, יש להם את ההרגלים המקובעים שלהם, והגמישות שלהם כנראה לא מפותחת במיוחד. הוא שוטר מז"פ בפנסיה, וגם בזה אני תולה חלק מהגישה שלהם. אז לא הופתעתי בכלל מהעובדה שהבן ואשתו והתאומים 'בחרו' בנו. לדעתי הם בכלל לא קיבלו הצעה מהצד השני. וגם זה סוג של מדליה עבורי.

      אהבתי

  17. כמה התרחשויות.. 🙂 ואוו. חגיגה בבית. אני נפעמת כל פעם מחדש על היכולת להכיל מצבים כאלו. בעשירית מזה, לא הייתי שורדת.
    כל הכבוד פשוט. וכן, זה בהחלט מזמן מצבים של התמודדות עם הכפתורים שלנו. אין בעיה עם להיות רגוע, כל עוד אדם מוצא דרך לבטא עצמו באמת.
    אהבתי מאוד שהוא ככה חושב על האחר ושם את הבובות בחלון, התמונה והמחשבה – פשוט קסם.. מזכיר לי אותי קצת.. ולא רק כלפי בובות, גם כלפי דוממים.

    Liked by 1 person

  18. גידול ילדים זה שיעור אינסופי בניהול כעסים. נשמע שהכלה שלך עברה את השיעור הזה בהצלחה בגלגול הקודם שלה ועכשיו פנויה להתמודד עם שיעורים חדשים.
    ואיזו קפסולה נהדרת יש לכם. כיף לכם. כל כך חסרה לי עכשיו המשפחתיות הזו.

    Liked by 1 person

    1. אני רק הערה: גם זוגיות זה שיעור בניהול כעסים. המממ, למעשה כל מערכת יחסים בין אישית היא כזו. אבל נכון שילדים מתמחים בלחיצה על כפתורי הכעס. המחשבה על הגלגול הקודם חייכה אותי, אבל גם באופן מוזר יש בזה משהו מנחם. סוג של הסבר בלתי ראציונלי, אבל הסבר.

      אהבתי

  19. אני כל כך אוהבת לקרוא את הפוסטים שלך. יש בהם איזה קסם שאני לא יכולה להגדיר.
    לאחותי יש תאומות זהות, כלומר הן נולדו פחות או יותר זהות, אבל עכשיו לכל אחת אופי משלה שמתבטא גם במראה. כבר כשהיו בגן ילד אחד הגדיר זאת: לאחת פרצוף עגבניה ולשניה פרצוף מלפפון. אחת כל הזמן מחייכת, והשנייה רצינית. לי יש הרגשה שלאחותי היה חלק בכך. אני משערת שבצורה לא ממש מודעת. אחותי ואני נולדנו בהפרש שנה ורבע והתייחסו אלינו קצת כאל תאומות. אני הייתי הרצינית והיא השובבה. אולי היא משליכה את זה על הבנות שלה? אני יודעת שאם אגיד לה את זה היא מאד תכעס.

    Liked by 1 person

    1. תודה על המילים החמות, אסתי. מהניסיון האישי שלי הילדים עצמם בוחרים למצב את עצמם ביחס לאחיהם, כך שלא ידרכו על אותן משבצות. שתי הנכדות שלי מהצד של הבת נולדו אף הן בהפרש קטן מאוד, והן כיום בכיתה ב' וג'. אצלן זה מאוד בולט, אפילו מפורש: הבת הגדולה משתוללת אם אחותה מתחילה ללמוד אותו כלי נגינה, ומצד שני מספרת לי בטלפון שאחותה לא מרשה לה לקרוא בספרים שלה. זה אכן אתגר הורי לא פשוט, להתגבר על המחסומים האלה שאחים מציבים בעצמם, כדי שינסו לגדול בצורה האופטימלית.

      אהבתי

  20. כמה כיף לקרוא את הפוסטים שלך מניפה. ואגב, יש לי תחושה שגם את שלווה – לארח משפחה עם ילדים קטנים (של הבת) ואח"כ לחזור על החוויה שנית עם ילדים קטנים יותר (וכנראה שובבים יותר ;))? צריך המון סבלנות בשביל זה… וכולכם זכיתם שאתם ביחד וצוברים חוויות (אני חושבת על התאומים שעוד כמה שנים יספרו איך היה להם כיף לגור אצל סבתא.. ;))
    והתמונה בסוף, יחד עם התיאור מעלה, המיסה לי את הלב

    Liked by 1 person

    1. אני שלווה במודע. כלומר, החלטתי להיות שלווה. עובדת על זה כל הזמן, ובדרך כלל גם מצליחה. אבל כן אפשר להוציא אותי מהכלים, וכשזה קורה אני מסוגלת להפוך שולחנות. חייכתי לגבי החוויות של הילדים. בדיוק היום הכנתי להם פודינג מבושל, עם קינמון לפי בקשתם, והתאום אמר 'פודינג זה גם אוכל וגם קינוח'. הברקות כאלה עושות לי את היום. 🙂

      Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s