משקל אפרוח

השותף הזמין אז עצים לנטוע בחצר הבית. הזמין תאנה, הזמין לימון, הזמין אפרסק. העצים הצעירים הגיעו כל אחד בתוך שק של אדמה, והטנדר פרק אותם על המדרכה. נותר לנו רק למצוא דרך להעביר את שקי האדמה עם שתילי העצים, כל אחד שוקל בערך ארבעים או חמישים קילו, מן המדרכה לגינה, מפלס מעל, במרחק של כעשרים מדרגות. השותף נע סביב השקים, מנסה להזיז אותם, חוכך בדעתו. נצטרך לחכות עד שהילדים יחזרו מבית הספר, הוא פסק. הילדים היו אז בתיכון, גברברים צעירים. נגייס את כל הכוחות, ונביא גם חברים. אנחנו בכוחות עצמנו לא בנויים להרים שקים של חמישים קילו במעלה המדרגות.

ואז הגיע החבר של הבת. מה הבעיה, הוא אמר, ועשה. בלי להניד עפעף הוא הרים את שק התאנה, ככה, מקדימה, כמו שמחבקים ילד. עלה בקלות את עשרים המדרגות. חזר וירד והעלה את שק הלימון ואת שק עץ האפרסק. אנחנו הבטנו בתופעת הטבע הזו. החבר של הבת היה איש מזן אחר. נצר לשושלת של אלופי איגרוף, בעצמו אלוף הארץ לנוער. הסיפורים על משפחתו חזרו לרוסיה ואוזבקיסטן, משפחה של מתאגרפים-משוררים וציונים עם פאתוס. הוא עצמו נטש את האיגרוף אחרי שזכה באליפות הארץ לנוער, כי אבא שלו אמר שאיגרוף זה מקצוע לא בריא במיוחד לטווח הארוך, וצריך לפרוש בשיא. האב, שזכה בתחרויות איגרוף רבות, הכיר היטב את הסיפורים על המתאגרפים הכבדים שחוטפים פרקינסון בגיל צעיר. אם היום הוא לא בן אדם בריא במיוחד, נדמה לי שזה יותר בגלל כמויות השתייה המדהימות שהמשפחה הזו צורכת, אבל מה אני מבינה. 'זה עשה לי רק טוב', סיפר לי החבר של הבת, לימים האיש שלה. 'הייתי ילד בעייתי שמבלה ברחובות ומחפש לריב, והאיגרוף לימד אותי כמה כוח יש לי ואיך להשתמש בו נכון. למדתי משמעת. למדתי לתעל את האלימות לאפיקים לגיטימיים. אף פעם אחר כך לא הסתבכתי, וזה עשה לי נפלאות לביטחון העצמי שלי'. עבורי זה היה כמו הצצה מופלאה לעולם זר ומוזר, יהדות שרירים עם שירים רוסית. שני הדודים של האיש של הבת שלי הם משוררים מוכרים בשפה הרוסית עד היום, ואחד מהם גם מבצע את שיריו בקול ערב בחוגים הנכונים. השני נפטר לא מזמן, ובשבעה קיבלתי את ספרו, מתורגם מרוסית, בהוצאה מכובדת. 'תקראי, תקראי', מבקש ממני אחיו של הנפטר, אבא של החתן שלי. 'מעניין אותי מה תחשבי על זה'.

הנכדה הבכורה רצה עם אביה והולכת איתו לאימון. ילדה צנומה בכיתה ב', היא מצאה את כפפות האיגרוף שלו, והחליטה שגם היא רוצה. אבא שלה התחיל לאמן אותה. תוך זמן קצר היא החלה להשתתף בתחרויות, והנה, היא משתתפת בתחרות האיגרוף האזורית למשקל שלה, משקל אפרוח. עלינו אסרו לבוא, אבל את הסירטון שלה מתאגרפת בזירת התחרות שלחה הבת שלי בווטסאפ המשפחתי. הסרטון מראה אותה נלחמת עם ילד בן 8, פחות או יותר בגודל שלה. במבט ראשון קצת נבהלתי. הילד היה אגרסיבי מאוד, תוקף אותה שוב ושוב עם מכות לפנים, דוחק אותה לפינה. אחרי כמה סיבובים כאלה השופט הכריז על התוצאה: תיקו. הוא החזיק את הידיים של שני הילדים והרים אותם למעלה. הנכדה שלי והילד שמולה זכו שניהם באליפות האזורית למשקל אפרוחים. כל אחד מהם קיבל מדליה וגביע. הרמתי גבות. חשבתי לעצמי שטוב שאני לא הסבתא של הילד השני, אחרת ודאי הייתי כועסת על השופט המוטה הזה, כי הילד השני היה טוב יותר בעיני. אבל במבט שני בסרטונים ראיתי את מה שפספסתי במבט הראשון: הנכדה לא ויתרה. חטפה והמשיכה, חטפה והחטיפה. חלק גדול מהאיגרוף הוא לדעת לחטוף מכות, ולא לוותר. היא קלה וזריזה מאוד על הרגליים, ומכות רבות של הילד שממול נגמרו באוויר. היא סבבה סביבו כמו דבורה, ואפילו עקצה פה ושם. הוא היה ודאי תוקפני יותר, אבל היא נלחמה חכם יותר. אולי בכל זאת השופט פסק נכון, והיא זכתה לא רק בגלל שהיא בת למשפחה ההיא של אלופי איגרוף.

המתאגרפת (משמאל)