רצ"ח בכמה מערכות

בחמש וחצי מתקשרת אלי מזכירת המחלקה. בקול גבוה ומעט קצר נשימה היא מודה שעשתה פאשלה איומה, ושאין כיבוד למפגש המחלקתי הערב. שינו את הטפסים, היא מסבירה, וכרגיל בבירוקרטיה במקום לפשט עניינים כעת הכל מסובך יותר, וכשהיא שלחה את ההזמנה בדרך המקובלת היא לא ראתה שצריך אישור, ואישור אין, וכעת העסק שממנו אנחנו בדרך כלל מזמינים את הכיבוד לערב מתנער מכל העניין. השורה התחתונה: אין. אני מביטה בשעון: שעה לפני התחלת המפגש המחלקתי, מסורת ותיקה שאליה באים קולגות ותלמידי מחקר, והפעם גם בני משפחה של חוקר ז"ל שתורמים מילגה לזכרו. מה עושים.

המפגש המחלקתי הוא מוסד שהחל לפני קרוב ליובל שנים. הכוהנת הגדולה אוהבת לספר שהמייסד, שבינתיים הלך לעולמו, היה המרצה הראשון. היא נשאה את ההרצאה במפגש השני. 'עוד הייתי אז תלמידת מחקר' היא מתגאה, ובצדק. הרעיון היה להקים פורום שבמסגרתו יוכלו החוקרים להציג רעיונות מהפכניים בפני חבריהם, לעורר דיון, חוד החנית של המחקר בתחום. שמו של המפגש המחלקתי הלך לפניו וחוקרים ציינו את ההרצאה במסגרתו בקורות החיים שלהם. לא מדובר בחווייה קלה או פשוטה. הרצאה במסגרת המפגש המחלקתי הייתה טבילת אש אכזרית, כי הערב תמיד התחלק לשלושה חלקים: ההרצאה, החלק שבו אוכלים את הכיבוד, והחלק שבו אוכלים את המרצה. המייסד, איש חמור סבר שהטיל מורא במבטו הנוקב מבעד למשקפיו, היה נוהג לפתוח את הצליבה של המרצה באמירה: 'הכל ברור. ורק יש לי שאלה אחת' וכאן באה שאלה שהפכה את הרציונאל של ההרצאה על פיו, מוטטה את הטיעון באיבחה אחת, והותירה את המרצה פעור פה וחסר מענה. אישית נכחתי פעם במפגש מביך במיוחד שבו המייסד שאל את המרצה בשיא הרצינות: 'מה חידשת בכל זה?' ורציתי לקבור את עצמי מבושה רק כי הייתי נוכחת שם, מתחת למרצפות האפרוריות של הסלון שבו התארחנו. שכן גם זה היה חלק מהעניין: המפגש המחלקתי התקיים בבתיהם של המרצים, בחדרים ספוני הספרים, עם הריח של מדפי העץ הכהים והספרים הישנים, ועם ניחוחות עוגת התפוחים שעלו מן המטבח.

מספרו של המפגש המחלקתי הפעם הוא 298, או רצ"ח בעברית. כמובן, אפשר להתחמק ולהגיד 'אתם מוזמנים למפגש החצ"ר של המפגש המחלקתי', אולם אני משאירה למזכירה לכתוב את ההזמנה אחרי שאני שולחת לה את פרטי המרצה, את הכותרת ואת המיקום, והיא לא מתחכמת ומשאירה את המספר באותיותיו העבריות הרגילות. ההזמנה פותחת באותיות קידוש לבנה: 'אתם מוזמנים בזאת למפגש הרצ"ח של המחלקה'. אני מגלגלת עיניים וירטואלית בראשי. מה כבר אפשר לצפות מערב רצ"ח.

בשנים האחרונות המפגש שוב אינו מתקיים בבתיהם של המרצים. התמעטנו מאוד, וחוץ מזה כיום המרצים אינם גרים בעיר עצמה, ולך תזמין אנשים לכפר ערבי או לפרבר מרוחק. מלבד זאת, קיום המפגש המחלקתי באוניברסיטה עצמה מבטיח שגם יגיעו סטודנטים, שנמנעו מנסיעה לבתים פרטיים. הכיבוד שוב אינו נאפה במטבחים הפרטיים של בעלי הבית המארחים או מוגש בסטים מפוארים מגרמניה או הונגריה ששטו לארץ באוניה בשנות השלושים ושסודרו על שולחנות חגיגיים, אלא מוזמן על ידי המזכירה על חשבוננו, בכלים חד פעמיים ולצדם מיחם, חלב, אבקת קפה נמס ותיונים. השעה כאמור, חמש וחצי, שעה לפני התחלת המפגש, ואין לנו כיבוד. שמעי, אני אומרת למזכירה, לכי למזנון של הסטודנטים. תבדקי מה הם יכולים לעשות. הם מוכנים למכור לנו בהנחה גדולה את כל הסנדויצ'ים שנותרו מהיום ואת כל עוגות השמרים, היא מדווחת. שתייה אני ממילא אארגן, היא מבטיחה.

השעה שש. אני הולכת לבדוק מה קורה בחדר שבו יתקיים המפגש. המזכירה עורכת את העוגות בצלחות. הסנדוויצ'ים נחתכו לחצאים, וביחד הם מהווים ערימה נאה למדי. אף אחד לא יוכל לנחש שמדובר באילתור. אני מכרסמת מאפה תפוחים בבצק עלים ומאשרת את טיב הכיבוד. הוא טרי לפחות, ולא גרוע יותר מהכיבוד הרגיל. ודאי זול יותר. המרצה מגיע ואני מארגנת עבורו את המצגת שתלווה את ההרצאה. בינתיים מגיע קולגה אחד ועוד סטודנט. עוד עשר דקות צריך המפגש להתחיל ואיש אינו נראה באופק.

לפני כחודש התקיים המפגש הרצ"ז. אדי הכישלון ההוא טרם התפוגגו. לראשונה מאז שאני משתתפת במפגש המחלקתי היו בו כיסאות ריקים. ההרצאה היתה גרועה במיוחד, ולא עזר שהמרצה היתה גרמניה שדיברה אנגלית כמי שגורסת חצץ בין שיניה. כשאני מתקשרת יום לפני המפגש הרצ"ח לכוהנת הגדולה כדי לוודא שהיא מגיעה היא אומרת לי שההרצאה ההיא גרמה לה לחשוב מחדש על כל ההשתתפות במפגש המחלקתי. 'אני אפסיק להגיע', היא אומרת לי, 'אם גם הפעם תהיה נוראה כל כך'. אני מרגישה נזופה. אני ראשת המחלקה, המפגשים הללו באחריותי. הפעם האחרונה הייתה נוראית, אבל הייתי רוצה לומר לעצמי שדברים כאלה קורים. אלא שאני יודעת היטב שפעם הם לא היו קורים לי. הייתי צריכה לברר מראש איך היא תהייה, ולא לסמוך על ההמלצה של קולגה שהציע את שמה. הייתי צריכה ללחוץ על תלמידים להגיע, לשלוח שנית את ההזמנה, ולא לסמוך באדישות שהנוכחות תהייה מלאה כרגיל. אני מודה שלאחרונה אני לא ממש מתפקדת כמו שצריך. לא מספיק אכפת לי. נמאס לי לעשות דברים רק מתוך אינרציה, רק כי 'צריך'. אני עובדת על בטריה של עשרים אחוז, וכשלא מצליח, כצפוי, אני מרימה כתפיים וירטואליות וממשיכה הלאה. אז מה כבר קרה, אני אומרת לעצמי. עד שהכוהנת הגדולה מגיבה ככה. לזה לא הייתי מוכנה. זה כואב.

השעה שש ועשרים וחמש. חוץ מהקולגה והסטודנט איש טרם הגיע. נדרשת פעולה של ממש כדי למנוע כישלון מהדהד של הרצ"ח. אני יוצאת מהבניין, חוצה את הכביש ונכנסת לבניין שממול. בקומה הראשונה מתקיים שיעור של תוכנית שאני עומדת בראשה, והמורה שמלמד שם הוא ה'מבריק' שאני אחראית עליו. אני פורצת לכיתה. הוא מציג אותי בפני התלמידים, 22 במספר. 'הבוס שלי ושלכם' הוא קורא לי. אני אוחזת בידו ושולפת אותו מן הכיתה החוצה. 'שעת חרום', אני אומרת לו, 'צריכה את כל הכיתה שלך עכשיו בחדר ההרצאות בבניין ממול'. הוא מופתע, אבל משתף פעולה. 'מה תתני לי בתמורה?' הוא שואל. 'מה שתרצה' אני עונה. 'אני רוצה שתבטיחי לי שבלוויה שלי לא יבואו X, Y ו Z' הוא מבקש. אלה אנשי התחום שלו, הנחותים ממנו באופן בולט, שדפקו לו את המסלול האקדמי. 'אם אני לא אמות לפניך, אני מבטיחה', אני אומרת. אנחנו חוזרים לכיתה. 'כולכם עכשיו אוספים את החפצים שלכם והולכים אחרי לבניין שמעבר לכביש', אני מודיעה לסטודנטים ההמומים. 'יש לכם הזדמנות לשמוע מומחה עולמי שהגיע לכאן לתת הרצאה חד פעמית' אני מסבירה, וזו האמת, אם כי כמובן, לא כל האמת. כמו החלילן מהמלין אני יוצאת מהכיתה והבניין ואחרי שיירה של כ"ב סטודנטים תמימים. כשאנחנו מגיעים לחדר ההרצאה אני מגלה שבינתיים הגיעו אנשים ויש נוכחות לא רעה בכלל. אני רואה את הכוהנת הגדולה מזרזת אנשים לאכול את הסנדוויצ'ים הטעימים. אני מנחה את העדר לתוך החדר. יחד עם התגבורת מתלמידי השיעור שחטפתי יש נוכחות ממש יפה.

בסוף הערב, כשאני מסיעה את הכוהנת הגדולה הביתה אני מבררת בעדינות איך היה. 'בהחלט תיקון', היא מברכת. הייתה תזה, היה ברור, היה מעניין, הדיון היה טוב. 'את יודעת', אני אומרת לה, 'בעוד שני מפגשים נגיע לשלוש מאות מפגשים מחלקתיים. מה דעתך להיות המרצה במפגש הש'? זה יכבד את המעמד וגם יסגור מעגל.' הכוהנת הגדולה מחייכת. 'יש לי משהו שאני עובדת עליו. בהחלט אפשר' היא אומרת לי.

 

Jenny portrait with glasses
Portrait with glasses, Jenny Meilihove, Rehovot

46 תגובות בנושא “רצ"ח בכמה מערכות

  1. לזה קוראים תושייה ובלי תושייה מה אנחנו שווים? הצלחת ובגדול ושאפו לך שאפילו 20% שלך עדיין עובדים כנדרש.
    אהבתי את הפורטרטים הממושקפים, חשבתי שאלה הסטודנטים החטופים 🤑 😎

    Liked by 1 person

    1. לגמרי maverick. הוא גאון, באמת גאון, וכמו הרבה גאונים הוא גם מסובך נורא, ובמשך כל החיים האקדמאיים שלי אני מנסה לעזור לו, כי זה בעצם לעזור לתחום. לפעמים אני גם מצליחה…

      Liked by 1 person

    1. זו שאלה שאני מנסה לענות עליה. ההוראה עוזרת, כי כשצריך ללמד האדרנלין נכנס לפעולה. יהיה גם כנס אוטוטו וגם זה עוזר. חוץ מזה אני לא יודעת איך מתניעים בעליה :/

      אהבתי

  2. השתעשעתי הרבה מתמונת החלילן מהמלין עם כ"ב הסטודנטים ההמומים בעקבותיו (כלומר, בעקבותיה), צועדים לעבר הבניין שמעבר לכביש 🙂
    ומאחלת מילוי מוצלח של הבטרייה…

    Liked by 1 person

    1. זו תמונה הזויה ששעשעה גם אותי. שיירת תלמידים קלולסים שחושבים שאני רוצה בטובתם, ולא יודעים שאני בעצם סוג של מנצלת אותם. אמרו לי תודה אחרי ההרצאה, כך שזה לגמרי עבד 🙂

      אהבתי

  3. כל הכבוד על התושיה והאלתור, win win לכולם הערב הזה, גם לסטודנטים, ובטח לבעלי המזנון 🙂 (ובאותו ענין -נתקעתי דקה שתיים על ה"לא פחות גרוע" ולא הגעתי למשמעות הגיונית. אולי ה"פחות" מיותר כאן?)

    Liked by 1 person

    1. מודה שאני לא יודעת למה זה, ואיך לתפוס את עצמי בשערות ראשי ולמשוך בסגנון הבארון מינכהאוזן. אדישות כזו כללית, תחושת 'אנה פנינו מועדות', חוסר תכלית ותוחלת. ההוראה עוזרת. גם הכנס הבא עלינו לטובה בעוד שבועיים (קצת) מלחיץ, אם כי לא מספיק כדי שההרצאה תהיה מוכנה :/
      אגב, משיחות עם חברים וקולגות הסתבר לי שזו ממש מגפה. אולי מסתובב וירוס כזה?

      Liked by 1 person

    1. אני אף פעם לא עשיתי דבר כזה, אז ה'מבריק' הבין שמדובר בשעת חרום אמיתית. חוץ מזה, שיש לי איתו מערכת יחסים כזו שמה שהוא מבקש אני אעשה ולהיפך. מודה שיש לי כמה כאלה. זה סוג של הנחת יסוד שכיף לבחון אותה, אבל רק לעיתים נדירות.

      Liked by 1 person

  4. בהחלט הצלחת בתושייה למנוע רצח 🙂
    אצלנו היו מפגשים שבועיים, ולכן הכיבוד כלל בורקס, עוגיות וקפה אבקה עלית. אבל יש לציין שיחד עם הסטודנטים ואורחים ממחלקות אחרות – האולם היה תמיד מלא. ואצלנו מרצים אורחים מכובדים מקבלים גם מדליה בקופסת עץ לאות הערכה 🙂

    ואני סקרן אם מישהו העז לאתגר את המייסד בהרצאות שלו, כפי שהוא עשה לאחרים?

    Liked by 1 person

    1. המייסד היה איש מטיל מורא בהגדרה, ובינינו לדעתי גם קצת נהנה מזה. הכי קרוב למה שאתה שואל היה מי שהיה לפני המייסד, שלא העריך אותו כל כך, ושטרח לקרוא לו 'מר…' ולא דוקטור או פרופסור… שנמך אותו, על ידי ששלל ממנו את תאריו האקדמיים. בימים ההם זה נחשב לשיא הבושה.

      אהבתי

  5. אהבתי במיוחד את תשובתך הזריזה "מבטיחה לא למות לפניך" שנון וכל כך במקום.
    יש לך את זה, וזה גם מתבטא בתושיה של החלילן מהמלין.
    ובאמת, יש רגע שנמאס כבר מהטקסיות ומכנסי החובה שצריך לסמן וי ושכל 1 יודע מה ההוא יאמר, וזו באמת תחושה של רצח והכי נחמד שיש חידוש
    – ואפרופו רצ"ח צריך להמציא משהו כמו ט"ו בשבט (שבא במקום י"ה בשבט)

    Liked by 1 person

    1. תמיד שנאתי את הדברים ש'צריך' לעשות ושלא באמת משנים כלום לאף אחד, אבל את יודעת איך זה, הרבה יותר קל פשוט לעשות ולסמן וי במקום להלחם בכל העולם. צריך לבחור את המלחמות. אבל בזמן האחרון ממש נמאס לי. ממש.
      זו בעיה עם רצ"ח. זוכרת תמיד את העובדה ששנת תחילת מלחמת העולם הראשונה היתה תרע"ד, וששנת תרצ"ח היתה 1938, וגם היא בישרה רעות.

      Liked by 1 person

  6. כל הכבוד על יכולת האלתור והביצוע, נשמע שממש הצלת את האירוע!
    גם היה מה לאכול וגם היה מי שיאכל ובעיקר- הייתה חוויה מתקנת ומוצלחת לכולם.
    סקרנית לשמוע על חגיגות המפגש ה-ש' 🙂

    Liked by 1 person

    1. בואי נגיד שהוא לא נגמר בקול ענות חלושה כמו קודמו. חוויה מתקנת בעיקר בזכות המרצה שהפעם באמת עשה את העבודה. המפגש ה-ש' יהיה רק בתחילת סמסטר ב', ובינתיים יהיה גם מפגש רצ"ט. גם עליו אני עוד צריכה לחשוב :/

      אהבתי

  7. פוסט נפלא מניפה וכרגיל, גם בו יצאת מנצחת. אני תוהה מה גרם לך להגיע ל-20% אנרגיה. אולי הגיע הזמן לשבתון? אולי זה הזמן להוסיף קורס חדש שיאתגר אותך? עצוב לי לחשוב שאישה מוכשרת כמוך מרגישה כל כך מרוקנת. מגיע לך יותר 3>

    Liked by 1 person

    1. אני אשמה בכך שהפוסטים שלי 'מנצחים': כך אני מעצבת את המעגלים הללו. כלומר, לא כתבתי פוסט אחרי המפגש הרצ"ז הכושל. אני ממתינה עד שהכישלון הופך להצלחה, או שההצלחה מאירה מחדש את הכישלון. אני רואה את חצי הכוס המלאה באופן סידרתי. יש אנשים שזה מטריף אותם, אבל אני אמתין עד שהם יגלו את הצד החיובי של העניין ואז אכתוב עליהם 🙂

      אהבתי

  8. חיוך מאוזן לאוזן (היה גולש לולא היו לי אוזניים) למקרא הפוסט הזה. איזו תושיה, איזה אילתור ונקיטת יוזמה…אין עלייך מניפונת, גם כשאת על עשרים אחוז סוללה.
    ולא פספסתי את העובדה שעל הרצ"ז הכושל לא סיפרת בזמן אמת מאומה 😉
    דווקא הרצ"ח המאיים הוכתר בהצלחה.
    אין ספק שלכוהנת שלך יש כשרון להפעיל אותך גם כשאת ירודה. אבל זה באמת מזכיר את מה שעבר עלי כשחזרנו מאיטליה. רק שזה עבר לי יותר מהר מאשר לך….הוירוס עייפות הזה. מאחלת לך שבין הערב המוצלח לבין ההוראה לבין הכנס המתקרב תרגישי גם את טעונה לפחות ב 80% בזמן הקרוב

    Liked by 1 person

    1. מחכה שהבטריה תשוב ותתמלא, ולא קורה. אולי אני צריכה לעשות דברים אקטיבית (למשל, לחזור לחדר כושר שהדרתי רגלי ממנו כבר חודשיים. החזרה לכתיבה כאן גם היא מאותו הז'אנר של עשיית מעשה מסוג זה). הכוהנת תוקפת ממקומות בלתי צפויים. אני לא יכולה לפגוע בה, כמעט שלא.

      Liked by 1 person

  9. את לא נורמלית. 😂
    קודם כל, זו אותה המזכירה עם הסלט כרוב על הצלחת החד פעמית או אחת חדשה? אני מהמרת על אחת חדשה, כי התושיה ראויה לציון לשבח. חתכה את הכריכים לחצי! זה כמעט גאוני.
    ובנוגע למחטף – זמנים קשים דורשים פתרונות קשים. האמת היא שלסטודנטים אין שום תמריץ לבוא לאירועים האלה. לעיתים נדירות ההרצאות הן משהו ששווה לשמוע. בתחומים רבים נותנים נ"ז תמורת הגעה, ואז זה יוצא כמו קורס, אבל חסר תכלית כי אין ממש דרך למדוד את ההישגים שהסטודנטים נדרשו אליהם.
    ואגב תחושת חוסר התוחלת (אני מכניסה רגשות שלא היו שם? או מגזימה בפרשנות ובקריאה) היא מובנת ונפוצה כי – הרבה בעשייה האקדמית (עכשיו? בכלל?) הוא על פניו חסר תוחלת. התקציבים מעליבים, הסטודנטים מטומטמים, ואז נוצר מן מעגל אימים של הנמכת דרישות, שמובילה להנמכת ביצועים, שמובילים להנמכת דרישות. כדי שמשהו יהיה מסעיר באמת הוא צריך להיות חדשני ובוער מספיק כדי להלהיב. אין לך איזו פנטזיה כזו בקנה? של משהו מטורף אקדמית, אבל מופלא? אולי זה הניצוץ שנחוץ.

    Liked by 1 person

    1. יפה שאת זוכרת את המזכירה המיתולוגית ההיא עם סלט הכרוב ואני אוסיף: עם העוגות עם העובש. ההיא פרשה, וזו חדשה, וכמובן הרבה יותר נוטה לרצות את הסטודנטים ואת המרצים (הקודמת היתה משחקת סוליטר במחשב, ומבריחה את הסטודנטים שהפריעו לה). אני תוהה לגבי התמריץ של הסטודנטים (חוץ מאוכל חינם. הממממ). אני לא רוצה להפוך את המפגשים הללו לסמינרים מחלקתיים, למרות שזה נהוג במקומות אחרים. אני רוצה שזה יהיה באמת זכות ולא חובה, שאנשים ירצו לבוא. אולי אני (עדיין) נאיבית.
      אשר ל'משהו מטורף אקדמית אבל מופלא' אני חייבת להזהיר. עוברת עכשיו על תיקי מועמדים לתקן, ויש אחד כזה, שמוגדר רשמית 'גאון', שיוצא עם תיאוריות מפוארות וסנסציוניות, שמגיעות לעמודים הראשונים של הניו יורק טיימז. אלא שזה לא מחקר. הוא לוקח אפשרות שמבוססת על אנלוגיה אחת, והופך אותה לעובדה מוצקת שעליה הוא כבר בונה תל שלם. אותו הוא 'מוכר' כעובדה. זה מעליב שזה מצליח. תיזהרי מכוכבים זוהרים כאלה. הם דועכים באותה המהירות שהם זורחים באור משקר.

      אהבתי

      1. אני אזכור את המזכירה ההיא הרבה אחרי שאשכח את שמות הילדים שלי. הפוסט ההוא היה אחד הדברים הכי טובים שקראתי.
        ברגע שתפצחי את התמריץ האמיתי שיכול לפתות סטודנטים לבוא, זה יהיה ממש נכס. אצלנו ניסו לעשות דברים כאלה בפאבים, או בבתים פרטיים של מרצים. זה, בעיניי, לגמרי הכיוון ההפוך מזה בו כדאי ללכת, אבל רק מראה שזו בעיה נפוצה. צריכים הרצאה שתהיה כלכך חד פעמית ומיוחדת כדי שתהיה שווה הגעה, והתלמידים לא יחשבו לעצמם "טוב, אני כבר אקרא את המאמר ואבין מה הקטע."

        בנוגע להצעה שלי למשהו מופרז ומופלא, דווקא לא התכוונתי למחקר ספקולטיבי פופולרי כזה, אלא לתחום של ההוראה. ליצור איזה קורס מרגש ששובר את הפורמט המוכר והידוע וכיף לבנות ולהעביר. משהו שיהיה חדשני גם לך.

        אהבתי

        1. בניסוח הנוכחי אני מסכימה. אלה דברים שיכולים לבוא ממחקר בין תחומי, אבל כאן צריך להלחם בנטיה של המערכת להתנגד לקורסים כאלה (למשל: לתת רק חצי מהנקודות לכל אחד מן המרצים, אלא אם כן מדובר בקורס של למעלה מX תלמידים ועוד כהנה הגבלות שממאיסות כל מוטיבציה לחדשנות או ליזמות).

          אהבתי

  10. גם "חטיפה", גם "רצח" ובקשה של אדם שתנסי למלא לאחר פטירתו …( רציני , ואולי הומורסטי) והכל הסתיים בצורה הטובה ביותר ! כל הכבוד לך !! וכמובן התמונה שאת מוסיפה , תמיד יש לה ערך מוסף לפוסט שלך ! ( גם אני חשבתי שאלה הסטודנטים שהרוויחו חוויה שלא ציפו לה )

    Liked by 1 person

    1. מצבים קיצוניים דורשים פתרונות קיצוניים. אני אהבתי את הדמויות (אולי דמות אחת בוריאציות) עם המשקפיים, מבט אחר אולי על המצבים שהחיים מעמידים אותנו בפניהם.

      אהבתי

  11. אני אוהבת אנשים בעלי תושייה, בעיקר במצבי לחץ. סוג של, בכל אופן.
    ואני בטוחה לגמרי שהסטודנטים שהובלת לאולם שממול יצאו נשכרים מאד.

    Liked by 1 person

  12. אני כ"כ שמחה לשמוע שהיא עובדת על משהו ושיש סיכוי!
    לגבי המפגש המחלקתי, אני מכירה גם את ההדללות וגם את מחשבות ההתחטאות על מה הייתי צריכה לעשות ולא עשיתי כדי שיצליח יותר, וההצלבה עם מצב בכלל, ושולחת לך חיבוק. תכף סתיו וחורף ואני מקווה שהם יביאו לך משבי אוויר טובים ומרעננים, ושתצאי מהמצב הזה של לחיות על אדים. מאד מאחלת.

    Liked by 1 person

    1. היא מדהימה. אולי היחידה בגילה שעדיין יוצרת, ולא רק כותבת מחדש או מארגנת דברים שעשתה בעבר. נכון שגם היא התקצרה מאוד בסבלנות, וכועסת על כל המחקרים החדשים שהיא צריכה להתעדכן בהם שלא ממש אומרים שום דבר (שלא לדבר כאלה שמתייחסים לדעתה לא נכון). גם אני תולה תקוות גדולות בחורף ויחד איתו בהוראה שממלאת אותי באדרנלין. עכשיו אני על 40 אחוז, שזה כבר הרבה יותר, אבל עדיין לא שם :/

      אהבתי

  13. כמה אקשן… מצטרפת לכולם, כבוד על האילתור והתושייה. לא מובן מאליו בכלל.
    מהרהרת בגישה הזו, של לחכות להצלחה כדי לספר על ה"כישלון"

    הזמנים הם קשים ומתישים כעת. חשוב שנהיה בחמלה למצב, לעצמינו ולגוף שלנו ולא נזרז את עצמנו להפוך עולמות. עוד מעט, קודם לנוח קצת, בתוך השגרה התובענית.
    חיבוק של שבת שלום ומנוחה.

    Liked by 1 person

    1. אני תוהה מתי הזמנים אינם קשים ומתישים. זה הכל בראש, מן הסתם, אבל גם הראש צריך את העמקים בשביל הפסגות. אני מבינה את זה (בראש), אבל מכאן ועד להתנעה מחדש עוד ארוכה הדרך.
      מוצאי שבת שלום, יקירה.

      Liked by 1 person

  14. הי יקירתי, עד שהגעתי ראיתי שעלית ל-40 אחוז ואולי אחרי הכנס אפילו תעלי ל-60! הפוסט נהדר, ואהבתי את התושיה שלך ושל המזכירה. ה20 אחוז נשמע כמו עייפות החומר וקצת יאוש מהמערכת. להיות ראשת החוג נראה לי כמו הזדמנות לשנות אבל גם חובה מאוד מעייפת. בימים כאלו אני מנסה לשים לב למה שעושה לי טוב בכל יום שעובר ולנסות לעשות יותר ממנו ביום הבא. לפעמים התשובה מפתיעה אותי. 🙂

    Liked by 1 person

    1. עליתי לחמישים. אולי. בכל אופן מגמת עלייה, אבל יש עדיין נפילות מאוד רציניות. מנסה להתגבר על הג'ט לג עכשיו, כשחזרתי מכנס בחוף המערבי של ארה"ב. לפעמים אני תוהה למה אני עושה את כל זה.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s