שמה כשמי

בגלל שאני לא אוכלת בשר. השותף, 'מאכיל' קלאסי, מתוסכל כל פעם מחדש כי מלבדו ומלבד הילדים כשהם מגיעים אין מי שיאכל את מרק העצם הסמיך, את הבשרים שהוא משרה ומיבש במשך ימים במתקן הייבוש המאולתר, את הנקניקיות שהוא מכין, את הפאייה העשירה, את הברווז המושחם, את השיפודים שמסתובבים על הגריל הקפריסאי. כך נוסד לו המפגש השבועי עם שלושה חברים נוספים. הם באים עם שישיית בירות, עם משקאות אחרים, אבל המפגש תמיד אצלנו, ותמיד השותף מכין את האוכל. בחורף מסביב לאח הבוערת, בקיץ במרפסת עם הנוף לואדי. אני קופצת להגיד שלום, אבל לא נשארת. יש ערך מוסף בעיני למפגש גברי שכזה, ואני סוג של זבוב על הקיר, אבל אחרי השלום והחיבוקים אני חוזרת למחשב שלי. ממילא השיחות שלהם שונות באופן מהותי ממפגשי נשים. הם לא מדברים על רגשות. הרבה עבודה ופוליטיקה. סיפורים וחוויות. אולי המקבילה הישראלית ליציאה לפאב בארצות אירופיות, רק בלי העיסוק המתבקש בספורט. החברים יוצאים להליכות ולריצות, אבל פחות בעניין ספורט מהכורסה. בדרך יש גם המון תמיכה בחבר בדיכאון, בחבר נוסף שאיבד בת וכבה לו הניצוץ בעיניים. יש כוח ב'ביחד'. פעם ניסו משקאות אניס שונים, עראק ובוחה ואוזו, בוחנים מה הכי טעים ומה ההבדלים. בסוף הערב הספיק לי מבט אחד בהם, בדרך שבה הם מלעלעים מילים, והסעתי אותם הביתה. גם לזבוב יש תפקיד.

הפעם, השותף מזמין אותי להצטרף בגלוי. טעיתי, הוא אומר. לקראת הערב הוא קיבל ווטסאפ מאשתו של אחד החברים. שמה כשמי. היא כתבה שתשמח להגיע אם אפשר, עם חברה שהתגרשה לפני כשנה. היא שואלת אם אפשר להצטרף, כי שמעה שהברווז מושרה כבר ארבעה ימים במשרה מיוחד והיא מאוד אוהבת. והוא הגיב בספונטניות בשמחה רבה, ודאי. ורק אז ראה שזו לא אני, ושאני לא מתכוונת לאכול בשר. איך טעית ככה, תהיתי, מה לי ולחברה ההיא שהתגרשה. מה לי ולברווז מושרה. לא יודע, אומר השותף, הגבתי מהר. עכשיו שכבר יצטרפו שתי נשים תבואי תשבי איתנו גם.

במרפסת יושבים ארבעת החברים, ההיא ששמה כשמי, והחברה. השותף מוזג מרק סמיך וחם, והחברה שואלת אם אפשר להזמין גם את החבר החדש שלה, הוא בסביבה. כמובן, אנחנו מעודדים. גם שאר החברים מזמינים את הנשים, גם הן זמינות וסקרניות מאוד לדעת מה קורה במפגשים השבועיים הללו שמהם הן מודרות כבר זמן רב. מערב גברים הופך הערב למפגש זוגות סתמי, והחבר החדש של הגרושה עובר גם חקירת שתי וערב בכלל לא סמויה מהנשים בקבוצה.

כשכולם הולכים אומר השותף שזה לא יקרה שוב, צריך להגן על מוסד המפגשים הגבריים. אני בכל זאת מנסה להצביע על חצי הכוס המלאה: סוף סוף אנחנו יודעים לכמה אנשים אתה באמת מכין אוכל כשאתה מכין לארבעה. היינו עשרה וכולם שבעו, אבל לראשונה אי פעם הסירים התרוקנו. המרק נגמר, מהברווז נשארו רק עצמות, ומשיפודי הדגים, הרטבים והסלטים הנלווים לא נותר דבר. וליתר בטחון, אומר השותף, אני משנה את שמה של ההיא ששמה כשמך באנשי הקשר שלי. קודם שם המשפחה, ורק אחר כך השם הפרטי.

אפרת שמעוני טוטיאן. וכדי להקדים תרופה למכה: כל קשר בין הפוסט והתמונה מקרי בהחלט ואישי לגמרי.