סרט ורוד

'רוצה לבוא להקרנה של הסרט בבני ברק?' שואלת אותי אחותי הצעירה ומוסיפה: 'צריך להתחפש לחרדיות'.

הבת של אחותי שחקנית. מגיל 6 היא משתתפת בסרטים, וכמו בקלישאה על שירלי טמפל, את רובם הגדול היא לא יכולה לראות בגלל גילה הצעיר. יש לה איכות כריזמטית של כוכבת אמיתית, והיא מסוגלת להגיר דמעות משכנעות תוך שניה. היא פוטוגנית מאוד, והמצלמה מתה על צילומי העיניים הגדולות שלה בקלוז אפ כשהן מתמלאות בדמעות. בשנה האחרונה נסעה איתה אחותי לאוקראינה לצילומי סרט שואה 'מבוסס על סיפור אמיתי'. האחיינית משחקת שם את טובה'לה, ילדה שהצילה את אחותה בשואה. 'הזוי כאן', מדווחת אחותי מהקור, 'כל הסרט רק נשים בלבד'. השחקניות נשים; הקלגסיות הנאציות נשים בלבד; המבריחה שלוקחת את טובה'לה ואת אחותה ביערות אישה; היהודיות שהולכות ברחוב בגטו במעילים אפורים כבדים וטלאי צהוב נושאות מזוודות מלבניות חומות ומסתתרות בחדר הסודי בזמן האקציה הן אך ורק נשים. בסיפור המקורי טובה'לה הצילה את אחיה, אבל בסרט האח עובר מטמורפוזה לאחות. מסתבר שיש ז'אנר כזה במגזר החרדי, סרט של נשים בלבד שמיועד לצפיית נשים בלבד. ההפקה מקצועית לגמרי, הבמאית היא חוזרת בתשובה שיודעת מה היא עושה, שחקניות ראשיות ישראליות שהובאו מהארץ, והרבה ניצבות אוקראיניות שמלמדים אותן שורות בפולנית. הצלם גבר. אחותי מתרשמת מהמקצועיות של השחזור, הבגדים, הבית על אביזריו, קרון הרכבת. האחיינית שלי שחקנית מנוסה ואמיתית, וכשהילדה שמשחקת את אחותה הקטנה מתפנקת ולא משתפת פעולה בקור ובגשם האוקראינים, האחיינית מדברת איתה ומצליחה לשכנע אותה לבצע את הסצינות. 'לא יודעת מה היינו עושים בלעדיה', מודה המפיקה החרדית לאחותי.

בארץ, הם מצלמים מפגש בין טובה האמיתית, כיום זקנה בת 85, ובין האחיינית שמשחקת אותה. אולם לשם כך הם רוצים שהיא תתחפש לחרדית. המפיקה מביאה לה שמלה ורודה סגורה עם שרוולים ארוכים וקולעים לה את השיער בתסרוקת צמות חרדית. גם המפגש מבוים לגמרי. במסווה של קטע דוקומנטרי האחיינית מקבלת 'תפקיד', שורות שעליה לדקלם, שאלות לשאול, ואפילו מתנה שהיא אמורה להגיש לטובה האמיתית. מסתבר שאסור שהקהל החרדי ידע שיש חילוניים. ודאי אסור שידע שהשחקנית הראשית חילונית. אחותי נסערת. האחיינית כועסת. 'אם הם רוצים שאפגש איתה, אבוא כפי שאני', היא אומרת, ילדה חמודה עם מכנסי ג'ינס קרועים וחולצת גופייה. 'את כל הכסף שלי השקעתי בפרוייקט', מתחננת המפיקה החרדית, בחורה בת 25. אחותי משתכנעת, והאחיינית משחקת את תפקיד השחקנית החרדית.

סרט חרדי לא מופץ בין בתי הקולנוע. המפיקה שהבטיחה לאחותי הקרנה מיוחדת לבני המשפחה של השחקניות דוחה את האירוע מיולי לאוגוסט ל'אחרי החגים'. היא לא משחררת קטעים מהסרט. רודף אותה הפחד שקטעים מהסרט יגיעו לידיים הלא נכונות, או גרוע מכך, לרשת. אחת השחקניות מגלה שהסרט מוקרן באולמות סגורים לנשים בלבד בבני ברק. במודעה שאחותי שולחת לי כתוב:

חדש! המופע שמטלטל רבבות הקיץ הזה…

                                     שחזור אותנטי בהפקה חסרת תקדים

                                      צולם באירופה באתרים היסטוריים,

    סיפור אמיתי ותחקיר מעמיק בהפקת אנשי מקצוע מהארץ ומחו"ל חבר ליצירת איכות מוקפדת.                                        מופע שנוגע עמוק בעצב וגם בכאב.

                                   יחד עם הדמעות תצאי עם מטען עוצמתי.

                                  מפגש מסעיר עם הגיבורה. סרט עלילתי מעצים,

                          מופע כינורות ענק בשירת אמונה נצחית (וציור של כינור קטן)

                                                    כניסה לנשים בלבד

אין מכירת כרטיסים חופשית. את הכרטיסים יכולים לרכוש רק תושבי בני ברק דרך העיריה. אחותי מתקשרת למפיקה שממש נכנסת לפאניקה. אל תבואי, היא מבקשת-דורשת מאחותי. זה אירוע סגור והוא מלא לגמרי. אין לי כרטיסים עבורך.

יאללה, נלך. אני אומרת לאחותי. אני פותחת את ארון הבגדים. יש לי שמלה שחורה ארוכה, אלא שהיא בלי שרוולים ויש לה שסע עמוק מאחור. אני לובשת מעליה חולצת כפתורים עם שרוולים ארוכים וסוגרת את הכפתורים עד הצוואר. מוסיפה גרביונים ונעליים סגורות. אחותי לוקחת מהארון של אמא שלי שמלה ארוכה ועליונית. אני מכניסה את כל השערות לתוך כובע ברט שקניתי פעם בברלין. לאחותי אני מביאה מטפחת ראש אפגנית, מאלה שמביא לי מהמרגל הגרמני שנוחת בארץ לביקור כל קיץ. אנחנו הולכות להגיד שלום לאמא שלי. 'אבל מי את?' היא תוהה כשהיא מביטה באחותי: הקול קול אחותי, אבל כיסוי הראש והשמלה והגרביונים ונעלי הבובה הן של מישהי אחרת לגמרי. אנחנו צוחקות, מצטלמות יחד בתחפושת, ויוצאות לדרך. התלבושת החרדית מבגרת אותנו לפחות בעשר שנים. אחותי מביטה לצדדים, מפחדת שהמפיקה תזהה אותה ותגרש אותנו. תרגעי, אני אומרת לה, אני עומדת לידך, את אחותי, ואני לא מזהה אותך. מדהים מה שכיסוי ראש ושמלה צנועה וחסודה עושים לאדם.

בכניסה לאולם הספורט שהוסב לקולנוע מסבירות לנו הנשים שאת הכרטיסים אפשר היה רק לקנות מראש דרך העיריה, אבל אנחנו עומדות בתור בין כולן. כמו שהבטיחו לנו מגיעות נשים שמנפנפות בכרטיסים ושואלות 'מי רוצה לקנות כרטיסים?' ואחותי ואני משלמות את המחיר המלא, 30 ₪ לכרטיס. אף אחד לא בודק בכניסה אם אנחנו באמת חנה ולאה ששמותיהן מודפסים על הכרטיס. האולם הולך ומתמלא. חרדיות מכל הסוגים – עם פאות בלבד, עם פאות וכובעון סרט קטן מעליהן; עם מטפחת; עם כובע סרוג עגול. ילדות, נערות, נשים וזקנות. חלקן מגיע עם עגלות ועם תינוקות על הידיים. אני מזהירה את אחותי שלא תעז להוציא את הפלאפון. כולן מסביב עם טלפונים כשרים מהדור הישן, והשיחות מתנהלות בעברית וגם ביידיש. כשהאולם מלא לגמרי, קרוב לאלף נשים, האורות כבים והמפיקה עולה על הבמה, באיחור חרדי מקובל של חצי שעה.

המפיקה מציגה את הסיפור. על הבמה עולות 7 נערות חרדיות עם שמלות לבנות וצמות מגולגלות על הראש בסגנון בית קטן בערבה. האישה החרדית שמנגנת על הפסנתר שרה 'אני מאמין' ו'נפשי, נפשי', ואלף הנשים בקהל מצטרפות לשירה. ברקע מוקרנות תמונות של ציפורים נודדות עם צבעי שקיעה שמתחלפות בתמונת יער ירוק ופלג מים מפכפך. הנערות שולפות כינורות ועושות צעדים מתואמים קטנים ימינה ושמאלה. אני מניחה שזה ריקוד. הסרט מוקרן. זוהי שעה ארוכה של מסחטת דמעות מסוגננת, אבל כיף לי לראות את האחיינית בוכה בבית עם 'אמא' שלה, בוכה ברחוב עם אחותה, בוכה כשהיא מסתתרת במחבוא סודי בגטו, בוכה ברכבת. השיחזור התקופתי באמת מעולה. אחרי ההקרנה המפיקה חוזרת לבמה ומספרת על 'ההווה'. על המפגש המרגש בין טובה'לה הקטנה – כך היא קוראת לאחיינית השחקנית שלי, ואף פעם לא מזכירה את השם שלה ולא של שאר השחקניות, ובין טובה האמיתית. היא מתארת את ההתרגשות, את הבכי (כן, שוב) הספונטניים לגמרי, את החיבוק שלהן, ואת האמונה הגדולה של שתיהן. בסוף מאיר זרקור חזק אישה שיושבת בקהל. טובה האמיתית יושבת וצופה בטובה האמיתית בסרט הדוקומנטרי רואה את טובה'לה הקטנה משחקת אותה בסרט השיחזור. אנחת התרגשות קולקטיבית ומחיאות כפיים סוערות מטלטלות את כל הקהל שקיבל תמורה הולמת לגמרי לכספו, בערב הקיצי המהביל הזה בבני ברק.

אחותי ואני נפלטות החוצה עם גלי הנשים, ונכנסות לאוטו. שתינו מסירות את כיסוי הראש החם ומטלטלות את השיער באוויר. קשה לתאר את תחושת ההקלה. 'השבח לאל', אומרת אחותי, 'בואי ניסע הביתה', ואני עונה לה: 'בחסדי שמיים'.

Picasso
Pablo Picasso, mujer en un sombrero, 1962

 

 

מודעות פרסומת

50 תגובות בנושא “סרט ורוד

  1. וואו, מרתק! הלוואי שהייתי יכולה להיות זבוב על קיר בכל מיני קהילות בארץ שאני לא באמת מכירה. איזה קהילות, מצידי לבקר בכל בית ובית, הצצה כזאת לעולם כל כך שונה אבל כל כך קרוב…
    ושאפו על האחיינית, נשמעת מדהימה.

    Liked by 1 person

  2. וואו , ממש יקום מקביל! מעניין שישנו עיסוק בשואה גם אצל נשים חרדיות. כל תהליך הפקת הסרט והעדר הפרסום שלו ממש מרתק.
    שעשע אותי שהצלם הוא גבר – זה הרי משהו שלא ניכר בתוצאה הסופית ולכן מבחינת הנראות כלפי חוץ זה בסדר, אפילו שבפועל אולי חוטא למטרת ההפרדה המוחלטת….
    אני תוהה האם זה כלכלי עבור המפיקה -מבינה שהסרט נעשה במימון שלה. אבל מניחה שיש גם תמיכה ממסדית כלשהי, שהיא מאסט בקהילות חרדיות….
    עוד מעניין אותי לדעת מה כל זה עושה לאחיינית שלך (זו הבת מיצווש? מהצניחה החופשית?) – גם העיסוק בשואה, וגם המפגש עם החרדיות וההבנה שיש דברים שצריך להסתיר, ולהתחפש…

    כל הכבוד ש"הסתננתן" לשם. תוהה האם ההקרנה המובטחת לבני המשפחה תקרה אי פעם…

    Liked by 1 person

    1. זו האחיינית מהבתמצווש, והצניחה החופשית, בדיוק 🙂
      גם אני אמרתי לאחותי כשנסעו להסריט את הסרט על השואה שתשגיח טוב טוב מה קורה עם האחיינית, ומה זה עושה לה לשחק עם טלאים צהובים ופחד מהנאצים ומוות מסביב. אבל מכיוון שהיא שחקנית אמיתית, נכנסת לתפקידים, לומדת שורות בעל פה בשיא הרצינות, אבל גם ממשיכה הלאה לתפקיד הבא, לא נראה לי שנוצרה בעיה. (אולי זה עזר לה עם ההתמודדות עם מות החתול השחור כשחזרה מלונדון?). וגם הסרט לא היה עם אלימות קשה, אלא בעיקר אווירה ומסביב. מעניין שהוא הוגדר בקהילה החרדית 'מגיל 16 ומעלה', כנראה בגלל השואה, אבל כשם שהם התחילו חצי שעה מאוחר, אף אחד גם לא אכף את ההגבלה הזו, ובאולם ישבו ילדות מגיל 7 ומעלה (וזה היה אפילו מאוחר בלילה. בגלל החופש, אני מניחה).
      הקטע עם החזות החרדית במפגש עם טובה האמיתית היה לה קשה בהתחלה, אבל כשאחותי קיבלה את זה וגם הסבירה לה למה, היא הבינה. עוד תפקיד לשחק. היא באמת ילדה חכמה.
      זה לא הסרט הראשון שהמפיקה הזו עושה, אבל הפעם היא כתבה את התסריט, וטובה האמיתית היא קרובת משפחה שלה. היה ברור שהיא מושקעת בפרוייקט גם רגשית ולא רק כלכלית. היא כבר מדברת על הסרט הבא. בארה"ב. הסרטים האלה הם המקום היחיד שבו החרדים נחשפים קצת לחו"ל: הרי אין להם טלוויזיה או אינטרנט. הבנתי שהלוקיישנים בחו"ל הם הצלחה גדולה עבורם. קצת עשיתי חישוב כמה כסף היא מרוויחה מהערבים הללו, ודי ברור ש30 ש"ח לכרטיס, גם אם מדובר ב1000 נשים, זה רק חלק מהעניין. מניחה שיש שם גם סובסידיה מהעיריה וממחלקת התרבות.

      אהבתי

  3. גם התגובות מוגבלות לנשים בלבד? 😉
    הייתי באמת רוצה להיות זבוב על הקיר, לראות אתכן בתחפושות הללו, להרגיש את העוצמה הנשית באולם למרות הטמטום (וסליחה מכל החרדיות) החיות בעולם של "כאילו" והזכרים אינם קיימים המציאות ומרמות את עצמן, עדיין יש בזה משהו מעצים.
    שאפו לאחיינית ובהצלחה בהמשך הדרך.

    Liked by 1 person

    1. הו, זו תופעת רשת ברורה. רוב הקהילה הן נשים. אבל גברים מוזמנים בהחלט, לא צריך ללבוש שמלה ולכסות את השיער 🙂
      מעניין שגם אני חשבתי שלמרות הטמטום (ו'קול באישה ערוה' שמכריח אותם לקיים ערבים נפרדים לגמרי) היה משהו מדהים לגמרי בהצטופפות של אלף נשים באולם שבאו לראות סרט כל-נשי. הפוך על הפוך זה גם פותח המון הזדמנויות ליזמות בחברה החרדית, כמו המפיקה הצעירה הזו, שכבר יש לה המון ניסיון.
      אני צופה גדולות לאחיינית הזו. מקווה שתישאר מתוקה גם כשתהפוך ל'סלב'.

      אהבתי

  4. אם חשבת שהסרט הזה הזוי, חכי שתראי סרט לגברים – סרטים גרועים ברמות באמת מפחידות.
    לא אהבתי את העניין שהייתן צריכות להתחפש לחרדיות. בהזמנה כתוב בפרוש שזה לנשים בלבד מבלי להגביל לפי השקפת עולם, מקום מגורים, צבע ור או כל דבר אחר. פעם, כשהייתי חדשה בהיכרות עם העולם החרדי, גם אני הייתי מתחפשת לחרדית, והחרדיות מתו עליי והיו בטוחות שאוטוטו אני משתדכת ועושה ח"י ילדים. אבל באיזשהו שלב החלטתי שנמאס לי להתחפש ולהיות כלואה בבגדים שהם לא נוחים ולא אני. וזהו, מאז הן הפסיקו לקרקר סביבי וזכיתי להרבה מאוד בהיות (למדתי לבהות בהן בחזרה ולעשות שלום עד שהן היו מסיטות את המבט). אבל אני באמת חושבת שאין צורך להתחפש. לכבד כן (לא לבוא בשורט וגופיה) אבל לא להחנק.
    מתוך סקרנות – היו הרבה נשים בקהל שבאמת בכו? מהיכרות שלי, הן מיבבות בכל הזדמנות וזה נחשב אצלן למשהו מאוד איכותי.
    ומה היתה דעתך על הסרט?

    Liked by 1 person

    1. באמת מעניין מה הגירסה הגברית של סרטי חרדים. ראיתי כבר ספרי ילדים חרדיים שבהם אין אף ציור של אישה או ילדה, ורק רואים איזו צללית של האמא מאחור. מכיון שלא היו לנו כרטיסים, ובנינו על קניית כרטיסים מנשים שקנו אבל יבואו למכור אותם בכניסה לאולם כל הערב היה הימור, והיה ברור שצריך לבוא בתחפושת. וגם היה את הקטע עם המפיקה. אחותי עדיין בונה על ההקרנה שהיא הבטיחה למשפחות של השחקנים, כי הבת שלה למשל, השחקנית הראשית של הסרט, עוד לא ראתה אותו. היה לאחותי חשוב מאוד שהמפיקה לא תראה אותה ותתחרפן לגמרי (כי כאמור, אסור שאיש ידע שהשחקנית חילונית).
      מאוד מעריכה את היכולת שלך לספוג את המבטים שהופכים אותך ל'חיזר'. זה לא קל להתקשח ככה ולהתעלם מהם.
      ואת צודקת לגבי הבכי. זה חלק מה'תמורה' שהן חיפשו: סיפור שירגש אותן, שיגרום להן לבכות. אבל ככה זה אצל כולן, לא? אני חושבת למשל על כל הטלנובלות המצליחות שלוחצות על כפתורי הרגש והבכי. לגבי הסרט: הוא היה בהחלט עשוי היטב, אבל בעיני קצת יותר מדי דרמטי. בלי רגע דל, כל הזמן הוא לחץ על בלוטת הדמעות, שיא בלי הפסקה, ואצלי זה מיתרגם למניפולציה. מכיוון שהוא לא יצא מחוץ למעגל החרדי אני מניחה שלא נראה ביקורת סרטים אמיתית עליו. והקטע הוא שכל השחקניות חילוניות, ולא נראה לי שהן תוכלנה להכניס קטעים מהסרט לתיק העבודות שלהן :/

      אהבתי

  5. מעניין איך שתארת שלוש מציאויות שונות כל כך בפוסט אחד- אחת של המאה הקודמת במצב הישרדותי, השניה בבני ברק המהבילה והמסוגרת ושלישית היא זו שלכן ובכולן, במובן מסויים, עלה הצורך להתחבא או לפחות לטשטש זהויות.

    למרות שזו נשמעת לי כמו חוויה יחודית עבור האחיינית המוכשרת, מקווה שבהפקה הבאה בה תשתתף היא תוכל להציג את האני הטבעי שלה עם הג'ינס והגופיה ללא הצגות מיותרות.

    Liked by 2 אנשים

    1. נכון, ואחותי ואני קצת צחקנו שגם אנחנו סוג של מתחבאות, ועלו גם רפרנסים ל'סיפורה של שפחה'. האחיינית שחקנית מוכשרת כל כך שאני כבר יודעת על השתתפות בפרוייקטים שבהם היא אכן ילדה רגילה, עם ג'ינס וגופיה. דווקא אולי היה משהו חינוכי בהשתתפות בסרט שואה, במיוחד שואה מרוככת קמעא.

      אהבתי

  6. האחיינית שלך נשמעת משהו מיוחד , באמת ! שיהיה לה בהצלחה !!
    יש לי משפחה חרדית ( בנות ובני דודה ושל אמי ז"ל) אנחנו בקשר טלפוני מידי פעם ובתוכניתי לבקר בסתו/חורף הבא את אחת מהן בירושלים, כדי לשמור על הגחלת המשפחתית . בסתו-חורף כדי שאוכל ללבוש בגדים ארוכים מתוך כבוד אליהן . בעבר הרחוק נפגשנו בארועים משמחים ועצובים …

    Liked by 1 person

    1. גם לי יש משפחה חרדית, אשכנזית מזה, וספרדית מזה. בדרך כלל אנחנו אכן נפגשים בשמחות ובאבל, במסגרת המשפחתית, אבל כאן זה היה ממש להכנס ללב לבה של התרבות החרדית ולא רק לפגוש אותם בשטח נייטרלי פחות או יותר. ההופעה (בהעדר מילה אחרת לתאר את הערב, השילוב של ההנחייה, השירה והנגינה, ומוסר ההשכל עם הסרט) ההיא זה לא משהו שמכירים, או ששומעים עליו. במפגשים המשפחתיים אני כמובן לא מתחפשת. וכשאני בחתונות 'שלהם' אני יושבת בחלק של הנשים, ושותקת. כשאני אורחת אני פועלת לפי הכללים שלהם, כמובן.

      אהבתי

    1. אני תוהה כמה הארד קור, כי לא זכור לי שאני ראיתי חרדים הולכים לסרטים בקולנוע רגיל. האם יש הקרנות סרטים לחרדים שאינם מופרדים? האחיינית לא היתה איתנו שלשום. כשהיא שיחקה בסרט זה היה משחק, והשחקניות האחרות וכל אנשים הצוות היו חילוניים, למעט המפיקה והבמאית. כך שזה לא ממש מפגש עם התרבות החרדית העכשיווית.

      אהבתי

      1. דוד של החברותא שלי היה שחקן מוכר בסצינה החרדית הזו (מסתבר) והחברותא אמר לי שבדרך כלל עושים הפקות יחסית זולות של כמה ימים ואז מגיע קהל חרדי שלא הולך בדר"כ לקולונוע או תיאטרון והכרטיסים גם זולים בהתאם… מוזר מאוד שהמפיקה נמנעת להראות את הסרט לשחקניות. ממה לדעתך היא חוששת?

        אהבתי

        1. ההפקה הספציפית הזו נעשתה גם כן במסגרת זמן מאוד מצומצמת, אבל מבחינה מקצועית היתה מאוד מוקפדת, כולל שחזורים של לבוש, מקום, חפצים, והקפדה על שפה. דווקא זה שהצליחו לעשות את הכל בצילומים של שבוע בערך באוקראינה מאוד מרשים אותי, כי זה אומר שהכל היה מתוכנן על הדקה מראש. והיא חוששת שיגלו שהשחקנים שהיא עובדת איתם (שחקניות) חילוניות. לכן גם אין קרדיטים בסרט בכלל, והבנתי שזה גם בגלל שבחברה החרדית נמנעים מהפיכת אדם למושא להערצה. כלומר, חוץ מרבנים.

          אהבתי

  7. יבורך הפרי.
    לאורך כל הקריאה עלו בי התנגדויות, אי נוחות ואפילו כעס על הסיטואציות ההזויות.
    ההסתרה והשקרים הכי מפריעים לי.
    לא שלכן שהתגנבתן להקרנה וזכיתן לחוויה אנתרופולוגית ייחודית, אלא על העולם החרדי שמכחיש את קיומם של חילונים, את העולם הנשי שמתכחש לקיום גברים ומוכן להטות את העובדות והמציאות כדי לתמוך בכך, וכמובן להיפך, ההדרה הנשית המוכרת יותר.

    נראה שהאנושות הדתית הולכת ומקצינה למקומות לא הגיוניים במקום להתקדם ולהכיר במציאות. וזה עצוב.

    Liked by 1 person

    1. 🙂 לאורך הערב קראתי לאחותי 'of+שם בעלה".כן, סיפורה של שפחה הדהד ברקע, אם כי כמובן זה לא אחד לאחד, אלא דומה רק בחלק מהפרטים. גם אני כעסתי על השקרים וההסתרה. המפיקה עמדה על הבמה ושיקרה במצח נחושה, בונה נארטיב שיתאים למסר שלה בלי קשר למציאות. אף אחד כמובן לא יכול לסתור את דבריה כי היא דאגה שהשחקניות החילוניות ובנות משפחתן לא תהיינה שם. בחיי שהתחשק לי לקום ולהגיד את האמת, אבל אחותי עוד בונה עליה בשביל שהבת שלה תוכל לראות את הסרט. רק לה יש עותק, ולכן ההסתרה שלנו וההתחפשות.
      פעם הייתי בחדר מיון וילד חרדי קטן שאל את אמא שלו למה האנשים הולכים בלי כיפות, ובלי להסס שניה היא ענתה לו 'בבית הם שמים כיפה'. לגמרי הכחשת החילוניות. הפתרון כמובן הוא שיקחו יותר חלק בעולם הכללי: שילכו לצבא. שילכו לאוניברסיטה. שיעבדו. והדרך להשיג את זה היא לא לתמוך בכסף במוסדות החרדיים ובאורח חיים של התבדלות. מי שירצה בכל זאת חיי עוני בבועה, 'תחת עינו', בבקשה.

      אהבתי

  8. אכן, בני ברק זה עולם אחר מקביל. הייתי בסיור בבני ברק ולקחו אותנו לחנות ספרים חרדית. המדריך סיפר שיש בעיה בספרי ילדים איך להראות לילדים אסטרונאוט. ברור שבתמונות הוא לובש כיפה, כי אם הוא גיבור אז הוא צריך להיות חיובי,אבל הבעיה אם זה בסדר שגיבור יעסוק בדברים ארציים כאלה ולא ילמד תורה. מודל חיקוי בעייתי.
    הרגיז אותי שלא נותנים לאחיינית לראות את הסרט, ממש כמו שירלי טמפל. גם העיסוק האינטנסיבי הזה בבכי ודמעות נראה לי ממש משונה בשביל ילדה.

    Liked by 1 person

    1. עולם מקביל זו הגדרה מדויקת. מעבר לפינה מתקיים עולם עם הנחות יסוד, כללי התנהגות, אמונות ודעות שונים לגמרי. אני חושבת שיש גם הקצנה מאוד גדולה בהתמודדות שלהם עם עולם התקשורת המשתנה. למשל, בספרי ילדים כעת אסור להראות חיות לא כשרות. שמעתי על ספר שנפסל כי על המיטה של הילד היה ציור של דובי (ודוב כמובן הוא חיה לא כשרה). אני מקווה שבסוף המפיקה תארגן להם הקרנה. אם אני מכירה את אחותי שהיא נחושה וחדורת מטרה ולא תניח לה לרגע, אני די בטוחה שזה יקרה. ואשר לדמעות ולשואה: גם אני חששתי. אבל נראה שהאחיינית בסדר גמור עם זה. המודל שלה זו מריל סטריפ, והיא פשוט שחקנית מקצוענית, כבר בגיל הצעיר שלה.

      אהבתי

  9. תיארת קטעים מהעולם החרדי שדי רחוק לי, וזה היה מרתק. אהבתי את התושייה, לעשות הכל על מנת לראות את הסרט .. יפה

    Liked by 1 person

    1. אני יודעת עד כמה את חריגה בחברה החרדית, אבל מבינה עכשיו שזה קטע משפחתי 🙂 סבא מלחין זה נפלא, ובאשר למשפט השני שלך, זה בדיוק מה שהופך את כל העניין לכל כך זר ומוזר עבורי.

      אהבתי

  10. זה חרדי או חבדניקי ז"א חסידי. כי יש הבדל
    אני תמיד נגד התקפות על החרדים. אך מטעמי נזק ותועלת כי בהתקפות לא נשיג דבר רק אנטגוניזם אבל החויה שלך מרתיחה את הדם באמת. ומצד שני "מרשים" להן לעשות סרט וזו התקדמות מה כי בשל כך מרשים להן להתערבב בחברת בני אדם וזה נותן תקוה.
    אבל יש עטד נקודה שמרתיחה אותי והיא – אני הולכת לזעזע – הטרדה מינית. כי עצם העובדה שאסור להסתכל על אישה שמא תחמוד אותה זו החפצה של האישה ז"א להיות מדויקת, להסתכל עליה כעל אוביקט מיני בלבד ללא אישיות, כשרון, שאיפות, נורא. ודי נמאס לי מזה

    Liked by 1 person

    1. בראש אני איתך, אבל מודה שהיה משהו מאוד מושך בערב שכולו נשים בלבד. הקהל, המופיעות, הסרט. דווקא שם אפשר היה לבוא בלבוש המצחיק הזה שהוסיף לי עשר שנים לפחות, בלי שזה יפריע. כך שאני לא רואה הטרדה מינית בסרט שכולו נשים. מגוחך, כן. כי המציאות כמובן שונה. ודווקא הזירה של הכנת סרטים לנשים מספקת הזדמנויות יצירתיות מרתקות עבור הנשים החרדיות. יש ביניהן כוחות יצירתיים שמתים לבוא לידי ביטוי, והנה. לא רק תקווה, אלא מציאות ממש.

      Liked by 1 person

      1. יש מן הצדק בדברייך כי המציאות אינה שחור ולבן והחשיפה המוגזמת של אברי גוף שהצנעה יפה להם היא בפירוש ניצול של החופש והאין אונות שלו בשימת הגבולות. לא פעם אפילו כתבתי על הצביעות של החילונים שדוקא בזכות הדתיים שהם כ"כ מתעבים – זכו הראשונים, בגלל חרם קונים לשלטי חוצות לא פרובוקטיביים. האמת, היחס שלי אמביולנטי כי אני מתגעגעת לסבים החסידים שלי שאף פעם לא היכרתי ונורא רוצה לחזור לשם ולא לשעה קצרה. אולי קראת את "והיה אילו" שלי בישראבלוג? איני זוכרת אם כבר הצטרפת אז אלינו שם
        (ואחותה של סבתי הייתה המורה הראשונה לעברית ועשתה שם מלחמת שפות מול היידיש, אם כבר מדברים על אמביולנטיות, ואותה כן היכרתי. הייתה מדברת עגנונית)

        Liked by 1 person

        1. לא זכור לי שקראתי. לכולנו היה סב חרדי, או לפחות אבי סב חרדי. אצלנו סבא שלי כבר התפקר בגרמניה, כשהלך ללמוד רפואת שיניים בשנות העשרים של המאה הקודמת. ואני מסכימה גם שהמציאות איננה שחור לבן, ויש דברים מאוד יפים בתרבות החרדית, כמו למשל המוני הצדקות שלהם, וחוסר החומרנות. הרבה דברים אחרים כמובן פחות מוצאים חן בעיני.
          על אחותה של סבתך הייתי שמחה לשמוע. נשמעת אישה סופרמנית אמיתית.

          אהבתי

          1. שמה היה יפה לבנוו ומהבית יפה טפר. הייתה נציגה בקונגרס הציטני ה-27. עלתה לארץ לבד בת 18 ו"הלכה על חמור" לצפת. ככה היו מספרים במשפחה. קרה על הר כנען ולימדה עברית ונאבקה שם בדוברי היידיש כי עברית הייתה שפת הקוידש.
            הייתה לה צמה מגולגלת ג'ינג'ית. ככתר לראשה. הייתה מאד מרשימה. היו חונים אצלה בלבנון בדרך לתורכיה בן צבי וכאלה.
            בעלה פתח את בית מרקחת העצמאות בעיר התחתית בחיפה.

            Liked by 1 person

  11. פוסט מעניין ומרתק, ותגובות לא פחות. בתור אחת שמשתייכת לחברה הזו או לפחות לרוב רובם של ההליכות והמנהגים זה היה מדהים לגלות שוב כמה חומות יש ביננו. משני הצדדים. הפעם ההזדהות והכעס היו איתך אבל אני חושבת שזה הדדי לחלוטין ואין באמת הכלה או סובלנות, כל צד מסיבותיו שלו.
    ובנימה אישית, אני לא אוהבת את ההקרנות האלו, הן מרגישות לי מלאכותיות מידי, קצת מרוכזות מידי- בדרמה, בצפיפות, בדמעות, במסרים.

    Liked by 1 person

    1. בעיקר יש חוסר מידע, וכידוע בורות מובילה לחוסר הבנה וחוסר הכלה וחוסר סובלנות ועוד כל מיני דברים רעים. עכשיו סיקרנת אותי, כי אני מבינה שהיית כבר באירוע כזה או שניים. ואני מסכימה שהסרט בכוונה נעשה כדי ללחוץ על בלוטות הדמעות של הקהל, ובתוספת הכינורות וההנחייה הרגשנית זה היה בפירוש לסחוט את טיפות המיץ האחרונות מן הלימון. אז לא מעודן בכלל, והתמונות ברקע היו לבל אחר של קיטץ', אבל ממש הערכתי את היכולת המקצועית של הבמאית והמפיקה (וכן, גם של השחקניות, וביניהן מן הסתם האחיינית שלי ששיחקה את התפקיד הראשי). זה לא היה תת רמה.

      אהבתי

  12. יש לנו חברים חרדים וקרוב משפחה שחזר בתשובה חרדית, ואולי בגלל זה לא הרגיז אותי מה שסיפרת. אני חושבת שזה די מדהים שהן מצאו דרך לעשות סרטים שנשים חרדיות יוכלו לצפות בהם. יש בתרבות החרדית הרבה מאוד סיפורים שצריך לספר כדי להמשיך להאמין בצדקת הדרך ולהשתלב. לספר שכל השחקניות חרדיות, נראה לי לא מאוד נורא ביחס לשאר…

    כשהאחיינית תצליח הבמאית תצטרך להסביר שהיא חזרה בשאלה. 🙂

    Liked by 1 person

    1. הדבר המרגיז היחיד היה המניפולציות של המפיקה, שדחתה את הקרנת הסרט למשפחות בלך ושוב. תחושה של זלזול וגם ניצול, כאילו חילוניים נועדו כדי למלא את תפקידם ותו לא. אני מסכימה שיש בזה (תחת הנסיבות של חברה עם הפרדה מגדרית) יצירתיות רבה, ופתרון לבעיות. זו באמת גם הסיבה שאחותי בסוף שיתפה פעולה עם ההצגה במפגש עם טובה האמיתית, והסבירה לבת שלה למה היא צריכה להתחפש לילדה חרדית. אני פחות דואגת להסברים של המפיקה. הם הרי לא יראו את הסרטים או הסדרות שהאחיינית שלי תשחק בהם, ובלי רשת ועיתונות חילונית הם גם לא ידעו מי היא (והרי אין קרדיטים בסרטים החרדיים בכלל).

      אהבתי

  13. בנית את הסיפור כסיפור מתח ממש ואני מניחה שכל עניין ההקרנה והביקור שלכם לווה באמת במתח לא קטן.
    כן, יש הרבה לומר על כל עניין החרדיות ואני מפרידה אותו מהאמונה.
    החרדיות כפי שהיא הולכת ומוקצנת עוד ועוד ממש מטרידה. ההפרדה המוחלטת והמוקצנת בין גברים לנשים לא ברורה לי כאילו ככל שאתה חרדי יותר יש לסמוך עליך פחות ולכן מוטב שלא תראי/ה קצה קצהו של בן המן השני מלבד בני משפחה מדרגה ראשונה…
    ומכאן לעניין אחר.
    שאפו לאחיינית הצעירה עם הביטחון הענק והיכולות הגבוהות.
    אהבתי את הכותרת "סרט ורוד"

    Liked by 1 person

    1. העולם החרדי בנוי על שקרים והתעלמות מהאמת. האנשים המסכנים האלו חיים בבועה לא מציאותית. אני תוהה כמה זמן היא תחזיק מעמד. מכעיס אותי שהמיסים שלי מתחזקים את השקרים והכחשת האמת הזו. אני מכירה בחור אחד שחזר בתשובה בצעירותו, התחתן והביא ילדים ואחרי כעשרים שנה נשבר והתמוטט. הוא הגיע לאשפוז במחלקה לבריאות הנפש ולקח לו שנים רבות להתאושש ולבנות מחדש חיים שפויים. הוא סיפר לי שגם בשיא הדתיות שלו הוא ואשתו לשעבר (גם חוזרת בתשובה) היו רואים בסתר די. וי. די. עם סרטים חילוניים. אישתו שהתגרשה ממנו נישאה שוב לאדם חרדי והמשיכה ללדת ילדים. היא ניתקה אותו מילדיו ורק אחרי שהם בגרו הם יצרו איתו שוב קשר אבל הקפידו שלא יפגוש את נכדיו. האנרגיות שמשקיעים שם בהתעלמות מהעולם האמיתי פשוט מזעזעות ואני מקווה שיום אחד כל התפאורה הזו תקרוס והם יצאו לחופשי.

      Liked by 1 person

      1. זה כבר קורה. לא זוכרת את המספרים המדויקים, אבל בין רבע לשליש מהחרדים זזים משבצת אחת שמאלה מתחינה דתית. רובם לא מתפקר לגמרי, אבל כן הופכים לחרדו-לאומיים או ציונים דתיים. מכירים דוגמאות כאלה מהמשפחה, וגם הגבולות בתוך העולם החרדי עצמו הולכים ומתמוססים. פעם לא היה עולה על הדעת שחרדי ליטאי ישא לאישה חבדניקית למשל, או אשכנזים וספרדים רחמנא לצלן. היום זה נפוץ מאוד.

        אהבתי

    2. אכן היה מתח. פחות מכך ש'יעלו' עלינו שאנחנו מתחזות (למה מה כבר יעשו?), ויותר סביב השאלה אם יהיו כרטיסים (בשלב מסוים השגנו אחד, ואמרתי לאחותי שלפחות היא תכנס, אבל אז הצלחנו להשיג שני), ואחר כך סביב השאלה אם המפיקה שהנחתה את הערב תזהה את אחותי. קצת צחקתי על אחותי ועל הפרנויה שלה, כי 1000 נשים, ובלבוש שלה אני לא הייתי מזהה אותה, אבל היא ממש נלחצה מהעניין.
      מסכימה שיש מגמת הקצנה (דוגמה קלאסית: היום אסור להראות חיות לא כשרות בספרי ילדים חרדיים), אבל יש גם תהליכים הפוכים כמו חרדים שמגיעים לאקדמיה (אני רואה אותם), ומשתלבים בעולם העבודה. ככל שהם גדלים הם לא יוכלו להמשיך להתנהג כמיעוט נרדף.

      אהבתי

  14. וואו חוויה מעולם אחר. באמת עולם מקביל, כמו שכתבו כאן רבים.
    אני בדרך כלל בעד לתת לאנשים (=קהילות) לחיות כפי שהם רואים לנכון ולא להתערב, לשפוט, להפריע. אבל מהמעט שאני נחשפת לעולם הזה של החרדים, עם השקרים וההסתרה והסילוף המוחלט (כן, סילוף) של היהדות – איפה יש הפרדה בין גברים לנשים בתורה, בתנ"ך? חוסר שיוויון, כן בהחלט, בעלות של גבר על אישה. כן, לצערי. אבל הפרדה? מה, גברים הם כל כך חלשים וכל כך נשלטים על ידי היצר שלהם שאסור להם להסתכל על אישה, לדבר עם אישה, לשמוע אישה? מאיפה זה נולד הדבר המאוס הזה שרק הולך ומתפשט, הולך ומחמיר? ולמה נשים משתפות עם זה פעולה? אני מבינה שעבור אישה שקודם ישבה רק בבית עם הילדים, לצאת לקולנוע מאת נשים ועבור נשים זה צעד ענק. אבל זה באמת מזכיר אלמנטים מ"סיפורה של שפחה" וזה מזעזע אותי בכל פעם מחדש.
    וכבוד לאחייניתך המוכשרת!

    Liked by 1 person

    1. אתמול דיברתי עם הבן הבכור שעוסק בעולם הסרטים, והוא מכיר היטב את התופעה. טוען שזה עסק כלכלי מאוד משתלם, כי הקהל שבוי, ולא רק בארץ, יש גם בחו"ל, ולא משלמים למפיצים, ויודעים מראש את מתח הרווחים, ומשקיעים מעט מאוד בתסריט והרבה בהפקה שבאמת הופכת למקצועית מאוד. הוא מכיר שחקנים (כי יש גם סרטים מקבילים לגברים) שמתפרנסים מזה לא רע, ושזו באמת תופעה תרבותית מאוד מעניינת. ואני מסכימה שיש בעולם הזה דברים מטרידים מאוד, וההפרדה המלאכותית והכפויה הזו היא אחד מהם, אבל השאלה היא האם הם באמת 'סיפורה של שפחה'. בסופו של דבר דווקא הנשים החרדיות יוצאות לעולם העבודה (הגברים הרי לומדים בישיבות), ומכירה כמה וכמה סיפורי יזמות בקנה מידה עולמי של נשים חרדיות, שבין לידת 9 ילדים מצליחות להקים עסקים עם שלוחות בסין ובארה"ב ובתורכיה. בסופו של דבר כולנו פועלים בעולם עם מגבלות, ואני מורידה את הכובע בפני נשים שמצליחות בנתונים הללו. מה שכן, גם אני סבורה שהמדינה לא צריכה לתמוך בזה.

      Liked by 1 person

  15. למקרא הדברים, אני מרגישה בסרט בעצמי.. כאילו עד היום יש גטו ואנחנו אורחים בו.
    (אני הייתי מפחדת לעשות אפילו את זה.. להתחפש לחרדית), כבוד על האומץ.

    Liked by 1 person

    1. זה באמת היה קצת מפחיד, אם כי מה כבר היה יכול לקרות נניח, אם מישהי היתה מצביעה עלינו ואומרת 'מתחזות!' בגלל השסע בשמלה שלי, או בגלל שהשרוולים הארוכים בחולצה של אחותי היו קצת שקופים. כמו כל הדברים הללו, זה בעיקר היה מעניין. ומרגש.

      אהבתי

  16. בני ברק, זה כמו עולם אחר לגמרי
    יקום נפרד מהעולם שלנו שבו מתקיימים חיים שונים משלנו
    עם אנשים שהם כמונו, אבל לא בדיוק

    הכי הפריע לי בכל הסיפור הזה זו הצביעות של המפיקה

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s