לא משהו עמוק*

(*מתוך: מכה אפורה, מלים ולחן יהלי סובול)

בסופ"ש עלעלתי בסדרות ישראליות. אם מוצאים סידרה ישראלית טובה זה פעמיים כי טוב, בגלל שהיכולת להבין ניואנסים תרבותיים ולשוניים מקסימלית וההנאה גדלה בהתאם. הנופים מקומיים, הדמויות מהדהדות את הדודה והשכן, והפאנצ'ים משלנו. מה עוד נבקש מאיתך מכוֹרה, ובמיוחד לאחרונה, כשישראל הופכת למעצמת סדרות שנמכרות לחו"ל כמו 'חטופים' או 'רמזור'. באמת שיש לנו כוחות יצירתיים נפלאים. נפלתי על סידרה כלשהי, לא משהו עמוק, אפילו לא מתוק, אבל סביר, ועקבתי אחרי שניים שלושה פרקים. עד ששמעתי קול מוכר מן המסך. בשנייה הראשונה התבלבלתי, ולא זכרתי מניין אני מכירה אותו, למרות שידעתי שאת השחקן הזה אני מכירה היטב. תפקיד אורח, לא דמות מרכזית, אבל כן סצינה חשובה. ורק כשעצמתי עיניים והקשבתי לקולו בלבד זיהיתי את האיש: פרופ' מז'יניק נקרא לו.

jack-of-diamonds-stavros-damos
Stavros Damos The Jackof Diamonds

אם אני הבכורה של הכוהנת הגדולה, הוא המז'יניק שלה, 'אחי' האקדמי הצעיר. כדרכם של בני זקונים, המז'יניק אהוב על הכוהנת במיוחד. הוא לא קיבל תקן באוניברסיטה שלנו, ונדד לאוניברסיטה אחרת, פריפריאלית, שם הוא שקע בתחום פריפריאלי בדיסציפלינה שלנו. הכוהנת הגדולה ניסתה לדחוף אותו לתקן באוניברסיטה שלנו, ללא הצלחה. אין ביקור שלי אצלה שהיא לא מזכירה אותו, את הפספוס הגדול מבחינתה כי התחום שלו איננו מכוסה 'אצלנו', וכי בעיניה הוא גדול בתחום, ולבסוף חוזרת על רצונה שיעבור לאוניברסיטה שלי/שלנו, אוניברסיטת הבית שלו. כשפרשתי מעריכת כתב העת, תפקיד שמילאתי 7 שנים רציפות לבדי, נטלה ועדת עורכים של שלושה את המושכות מידי, והמז'יניק ביניהם, היחיד שאינו מהאוניברסיטה שלי. בינתיים עברו שנתיים וטרם יצא כרך חדש של כתב העת, אבל זה כבר לא ענייני, כפי שאני חוזרת ואומרת לכוהנת הגדולה. שתלחץ את המז'יניק, ואין לי ספק שהיא אכן לוחצת. עכשיו תורו.

בינתיים המז'יניק שולח ידיו לתחומים אחרים. כתב ספרי שירה, וגם שני ספרי פרוזה. את הספר הראשון, שאף זכה באיזה פרס ספרותי לספרי ביכורים, קיבלתי לקרוא מהכוהנת, עותק עם הקדשה אישית מהמז'יניק. כשהעבירה לי את העותק ושאלתי לדעתה על הספר זכיתי לראשונה לראות את הכוהנת חסרת מילים. רק אחרי שקראתי את הספר הבנתי למה. אדם קרוב אצל עצמו, ובספר מצאתי אותה וגם רבים אחרים מהתחום שלנו. הנורא ביותר היה שהספר, שנכתב בגוף ראשון, שרטט דמות איומה למדי של הכותב. הוא היה שילוב בלתי אפשרי של עלילה משעממת ואלימה. כתבתי כאן בעבר כשהמז'יניק פנה לחברה האנגליה שלי, בבקשה להשתמש בשמו של אביה הפרופסור בספר הבא שלו, ושהמלצתי לה לדחות את הבקשה על הסף. את הספר השני שלו כבר לא קראתי. ועכשיו הוא גם שחקן.

אני מנסה להבין את ההרגשה הבלתי נעימה שעולה בי כשאני רואה אותו על המסך. בספר 'טוהר וסכנה' הגדירה הסוציולוגית מרי דאגלס 'לכלוך'. ההגדרה האוניברסאלית של 'לכלוך' היא כל דבר שאינו נמצא במקום שבו הוא שייך. בוץ למשל, בסדר גמור אם הוא בגינה, אבל אם הוא על רצפת הסלון הוא לכלוך. שערה מהראש נפלאה כשהיא מחוברת לקודקוד, אבל במרק היא לכלוך מעורר בחילה. אני חושבת שתחושה דומה עולה בי כשאני רואה את המז'יניק משחק תפקיד משני בסידרה בינונית. לא שייך. יש בזה גם משהו מגוחך, כמו כשמייקל ג'ורדן הכדורסלן הגדול מכולם פרש ב1993 והלך להיות שחקן בייסבול מגושם ובינוני. למה הוא צריך את זה. ואי אפשר כמובן להתעלם גם מ'מה זה אומר עלי'. כי ככה זה אנשים, כל תופעה שאנחנו חווים אנחנו מפרשים דרך העדשות האישיות והתרבותיות שלנו, וקודם כל בוחנים איך זה משליך עלינו. אז למה זה מפריע לי הפיזור הזה של הפרופסור הבינוני הפעלתני, שהוא גם משורר וסופר וכעת גם שחקן בינוני? אולי כי מה זה אומר על התחום שלנו? מה זה אומר עלי? האם המנעד של הפעילות שלו מעורר בי קנאה?

בשישי מגיע אלינו הבן הבכור עם אשתו והילדים, נכד4 ונכדה7. נכד4 ילד מתוק להפליא בן 3.5, שגדל על 3 שפות, מבין היטב וגם מדבר אבל מבליע מילים ומשלב הדיבור שלו נמוך מאוד. כעת הוא מתחיל טיפול אצל קלינאית תקשורת. איך הולך לו? אני שואלת, ואמא שלו מספרת שנחמד לו להפגש עם הקלינאית, שיש תרגילים שעושים איתו גם בבית. לא, היא עונה לי, זה לא בגלל שגדל על שלוש שפות, אין קשר לפי הקלינאית. השותף כועס. מה קלינאית תקשורת, היום כל ילד מאובחן עם בעיות, תראו כמה הוא חכם ומושלם. אחרי שהם הולכים אני מנסה לברר איתו למה הוא כל כך אנטי, ומאיפה הכעס הזה. 'כי הוא הנכד שלי', עונה השותף בתרעומת.

stavros-damos-the-wise-reinvented-series
Stavros Damos The Wise Reinvented
מודעות פרסומת

53 תגובות בנושא “לא משהו עמוק*

  1. כל כך אוהבת איך את מצליחה לשזור סיפורים שונים לגמרי, לכאורה, ביחד – ואותו ההקשר עולה מתוכם. ה"לכלוך" הזה שהיטבת כל כך לתאר – שהוא לכלוך רק כשהוא נמצא לא במקום שהוא אמור להימצא.
    גם את – בהקשר של המז'יניק – וגם השותף – בהקשר של הנכד – מגיבים מתוך התנגדות משום שזה משהו "שלכם". קלינאית תקשורת זה סבבה אבל לנכד של אנשים אחרים. אנשים שבחרו בכמה וכמה תחומים בחייהם (שברובם כנראה שהם בינוניים) זה מעניין, אקלטקטי אפילו, אבל לא כשהוא בא מהתחום שלך, ועוד בן הזקונים האקדמי האהוב של הכוהנת הגדולה. אוי לבושה.
    אולי זה לא רציונלי אבל זה כל כך כל כך מובן וטבעי…………..
    ודווקא לגבי מייקל ג'ורדן – נראה לי שיש איזו ציפייה, שמי שהצטיין במשהו חייב לדבוק בו. ובתור מישהי שהצטיינה במשהו אבל לא נהנתה ממנו וכל השנים ניסתה במקביל לעסוק בתחומים אחרים "בשביל הנפש", ובסוף נטשה אותו סופית ועברה לתחום אחר – אני כל כך מבינה את מייקל ג'ורדן ומדמיינת את ההנאה שלו מהגולף הבינוני שלו…….או מהעובדה שסוף סוף הוא לא המצטיין ואולי אין לחץ וציפיות……….

    Liked by 1 person

    1. צודקת בעניין של הבושה. גם היא שם, מסתופפת לצד המבוכה ותחושת ה'לכלוך'. בושה בו? במה זה אומר על התחום?
      ודווקא אצלך, אולי כי אני הכרתי אותך רק בגלגול השני שלך, אחרי שפרשת, זה נראה לי הכי טבעי בעולם, ואין לי גם ספק שאת מצטיינת גם בתחום האחר שלך, ממה שאת כותבת וממה שאני לומדת ממך.

      Liked by 1 person

  2. מז'יניק קראו לאבא שלי כי הוא האח הקטן. וזה נשמע לי כ"כ פולני.
    באמת מגזימים עם האבחנות של הילדים היום אבל אין שום נזק בקלינאית תקשורת
    ואפרופו שניהם בני כשהיה בן 4 לא אמר ש' אלא th כמו שרינה מצליח מתאמצת ולא מצליחה
    והגננת אמרה צריך קלינאית תקשורת ואני אמרתי מה פתאום.
    אז נסענו לב"ש, להורים ללמד אותו מילים בפולנית כי יש בהן הרבה ש'
    מאז אני יודעת ש-פששצ'רדללו pzsesztcheradwo זה סדין בפולנית :-))

    Liked by 2 אנשים

    1. מז'יניק אם הבנתי נכון, זו מילה פולנית שחדרה לעברית דרך היידיש. ואני מצטטת: "היידיש היא השפה שהשפיעה ביותר על הסלנג העברי: 48% מביטויי הסלנג שלנו מקורם ביידיש. הסיומת -ניק – סיומת המתארת אדם על פי השתייכותו או על פי תכונה המאפיינת אותו. מקור הסיומת ביידיש (ולפני כן בפולנית ובאוקראינית). כגון: ג'ובניק, חמאסניק, חפיפניק, כדאיניק, כלומניק, מג"בניק, מושבניק, מילואימניק, קיבוצניק, שטותניק".
      אהבתי את השיטה שלכם ללמד את הילד לומר שי"ן 🙂 איזו מילה מפוארת לסדין 🙂

      Liked by 1 person

  3. לא מבין מדוע מולטי דיסציפלינריות מעוררת בך רגשות שליליים. וכי איש אקדמיה שהוא קודם כל פוליטיקאי ושכל יום שני וחמישי משתתף בראיונות ובפנלים בטלוויזיה (מה שעושים רבים), טוב יותר? אני מכיר יותר מדי כאלה ואם יש משהו שהכי מגעיל אצלי באקדמיה היא הפוליטיקה, התככנות, והשוויץ על לא דבר.
    לדעתי שמיעת מספר שפות בילדות המוקדמת מעכבת הן את תחילת הדיבור והן את איכותו. לפחות ממקרים שאני מכיר.

    Liked by 1 person

    1. מולטי דיסציפלינריות בעייתית בעיני בעבודה שמשלמת לך לחשוב ולכתוב וללמד, ולא מבקשת שתדפוק שעון. איש אקדמיה פוליטיקאי מקצועי לדעתי לוקח חופש מהאוניברסיטה. המז'יניק מקבל אותה משכורת כמו כל פרופ' אחר. יש לך זמן? כתוב עוד מאמר. קדם את המחקר. בסדר, גם אני כותבת כאן וקוראת ועושה דברים נוספים. אבל כמו שאמרתי, תחושת האי נוחות נובעת מהתחושה של 'זה לא במקום'.
      ולגבי מספר שפות בילדות, גם אני שמעתי את זה. לכן שאלתי. היא אומרת שזו התשובה שקיבלה. שאין קשר. הבת, אגב, גם היא תלת שפתית, מדברת נפלא, והיא רק בת שנתיים.

      אהבתי

      1. אם כך, כל הסגל האקדמאי עובד אותו מספר שעות שבועיות במחקר והוראה, תמורת המשכורת השווה? אם כך, כל האקדמאים "שיש להם זמן" ומופיעים בראיונות אינספור ובפנלים בטלוויזיה – אסור להם לעשות זאת, כי הם מקבלים משכורת קבועה מהאוניברסיטה למחקר והוראה בלבד?
        והפוליטיקה שאני מדבר עליה היא השעות הרבות "שמבזבזים" בפוליטיקה פנימית על חשבון המחקר – ועל כך בסדר לקבל משכורת שכולה קודש למחקר והוראה?
        אני לא יודע איך זה אצלכם, אבל אצלנו על עבודות מחוץ לאוניברסיטה מדווחים ומותר לעשות לאחר אישור ןתמורת ויתור על סעיף 'תוספת זמן מלא' בשכר.
        אני לא רואה הבדל אם בזמן הפנוי (שבינינו איש האקדמיה קובע זאת לעצמו) הוא קורא ספר, עיתון, כותב בבלוג, צופה בסדרות בטלוויזיה, או משחק בסדרה או בתאטרון. וכי את לא נותנת הרצאות חיצוניות תמורת שכר?
        ואגיד לך עוד משהו, החתמת שעון באקדמיה זהו החלום הוורוד של כל ממשלות הימין ששונאות התאגדויות וועדי עובדים.
        מה דעתך על כך, מסכימה?
        אגב, לפחות באוניברסיטה שלנו, איש סגל שמגייס לטובת המחקר האקדמי שלו כספי גרנטים (מקרנות מחקר, מתרומות, מהתעשייה וממשרדי ממשלה) במאות אלפי דולרים לשנה ושהאוניברסיטה נוטלת מהם לעצמה 25% עד 50% תקורה (כדי לשלם חשבונות חשמל, מים, ולממן משכורות של אלה שאינם מגייסים) – המשכורת שלו גבוהה ב- 10% מהאחרים שלא מגייסים דבר. לדעתי זה מעט מדי, אבל זה אומר שגם באקדמיה המשכורת אינה שווה לאותה דרגה (ובוודאי גם אין שוויון בשעות העבודה ובמאמץ)…

        ולגבי הקשיים ברכישת הדיבור לפעוטות שומעי מולטי שפות – מה שמכריע זו הסטטיסטיקה. זה מה שקראתי בנושא , אבל לא ראיתי את הסטטיסטיקה כדי לתת חוות דעת מקצועית 🙂

        Liked by 1 person

        1. הופעה בפאנלים וישיבה בועדות והרצאות פופולריות הן בעיני חלק בלתי נפרד מהתפקיד האקדמי. זה הצד שמנגיש את המחקר לציבור הרחב. גם כתיבה של ספרים פופולריים שייכת לתחום. אף אחד לא יקדם אותך בגלל שכתבת ספר פופולרי, או כי הופעת בתוכנית טלויזיה או כי יעצת לסידרה נניח, אבל זה כן חלק מתחום ההתמחות, וזה לגיטימי. לכן אני בפירוש רואה הבדל בין מתן הרצאה בשכר ובין הופעה כשחקן בסידרה בטלוויזיה. אין קשר בין הופעה כשחקן ובין הכישורים האקדמיים של האיש. זה אכן אולי דומה יותר לכתיבת בלוג או קריאת ספר או עיתון או צפייה בסידרה. ברור שלאנשי אקדמיה יש גם חיים מחוץ לעבודה ומותר להם (ולי) לכתוב בלוג, להגיב תגובות כמו שאני עושה כעת, ולצפות בסדרות. אלא שהפומביות של הדבר היא כנראה שמפריעה לי. משהו בסיגנון של 'מהמקפצה' שמקפיץ אותי.
          הפוליטיקה הפנימית השנואה עלי גם היא חלק מה'משחק' הלגיטימי. צודק, היא מבזבזת זמן מחקר והוראה יקר, והלוואי שמישהו אחר היה עושה את זה עבורנו, אבל גם שם אורבת סכנה גדולה, כי אם נניח לאנשים לא אקדמאיים לנהל את האקדמיה, למלא תפקידים של ראשי חוגים, דיקנים, רקטור וכו' זה בדיוק הדרך להפוך את האקדמיה למקום של רווח והפסד ושורה תחתונה בלבד (ואולי גם להכריח את האקדמאים לדפוק שעון), במקום למקום שמקדם מחקר. אז הפוליטיקה הפנימית היא סוג של מס הכרחי כדי לשמור על אופייה וצביונה האקדמי, עם כל הצער שבדבר.

          אהבתי

  4. ההגדרה של לכלוך, פשוט נהדרת וכל כך נכונה. אלה ההגדרות הכי טובות, הפשוטות והרזות, אלה שלא מתהדרות במילים מיותרות.
    היא מתחברת לחווית לכלוך קשה ביותר, טראומטית אפילו, שחוויתי היום והלכלוך הזה היה בתוך בית של אדם ונוצר על ידו, ולא הפריע לו. אז עולה השאלה, האם הוא לכלוך או לא?

    אני מסכימה שהיום ממהרים להדביק לקויות לכל ילד, כל קושי מחייב התערבות איש מקצוע, וההורים הם המסכנים העיקריים…

    Liked by 1 person

    1. כן, זה משנה את הפרספקטיבה. בקריאה ראשונה של התגובה שלך חשבתי שכשאת כותבת 'האם הוא לכלוך או לא' התכוונת לאדם שיצר את הלכלוך. כלומר, הוא עצמו לא במקום הנכון. רק בקריאה שניה הבנתי שהכינוי הרומז 'הוא' מתייחס ללכלוך.
      גם אני חושבת שידם של רופאים קלה מדי על ההדק, ועוד זוכרת כשניסו לשכנע אותי לתת רטלין לבן הצעיר שהיה (ועדיין הינו) מחונן, כי לא שיחק לפי הכללים. במקרה שלו סרבתי בתוקף. ילד שקורא ספר באנגלית ליום הוא לא בעל הפרעת קשב וריכוז. המורים (מורות על פי רוב) הם ההפרעה שלו :/

      אהבתי

  5. אני מבינה את התהיות מסוג 'בשביל מה הוא צריך את זה' – אבל פחות מזדהה עם התהיות האחרות: אני חושבת שזה לא אומר כלום עלייך וגם לא על המקצוע שלך. לא מאמינה בקבוצות, איש איש לנפשו 🙂
    (וגם אין מה לקנא, הרי כתבת שהוא לא מי יודע מה מצטיין בכל המנעד הזה)

    Liked by 1 person

    1. ודאי שיש כאן עניין של קבוצה: זו אולי קבוצת ההתייחסות הכי משמעותית שלי, ה'עם' שלי, הקולגות, וודאי וודאי שהמז'יניק הספציפי הזה שהוא הקצה השני של המנעד של קבוצת התלמידים של הכהנת הגדולה, מעין 'ממניפה ועד המז'יניק'. אני הרי 'הורשתי' לו את עריכת כתב העת (נכון, זה יותר עול מצ'ופר, אבל זה בא עם הילת כבוד מסוימת, וודאי אחריות). אדרבה, אם יש לו יותר מדי זמן שילך ויחקור ויכתוב עוד. בשביל זה הוא מקבל משכורת של פרופסור.

      אהבתי

  6. עדיף לקבל טיפול מוקדם ולא לדחות, כי אחר כך מגיע הלעג מצד הילדים וכדאי לחסוך ממנו את העלבון.
    ללא ספק ריבוי השפות עלול לבלבל ויתכן שמכאן הקושי.
    ההגדרה על הלכלוך מצאה חן בעיני.
    קנאה? את? לא מאמינה, אולי ביקורתית, אבל מי לא?

    Liked by 1 person

    1. אני גם בעד הטיפול המוקדם, והוא גם ממש נהנה מהמפגשים עם הקלינאית, שעושה את זה דרך משחק בעיקר. מי לא אוהב תשומת לב מיוחדת? ותודה על המחמאה. אני בהחלט מסוגלת לחוש קינאה, אבל מודה שזה רגש נדיר יחסית עבורי. וכן, ביקורתיות הרבה יותר אופיינית לי, ויפה שלא אמרת התנשאות 🙂 לפעמים אני חוטאת גם בזה.

      אהבתי

  7. כן, כולנו רואים הכל מהעיניים שלנו ומהפרספקטיבה שלנו. נראה לי שחלק מהתרעומת שלך כלפי המז׳יניק קשורה בחיבת הכוהנת הגדולה אליו. קצת כמו קנאת אחים, באמת. קשרו לו כתר של אח מוצלח והוא לא כזה.
    ולהבדיל הנכד המתוק, שהוא באמת מוצלח (וכל כך מבינה את השותף בזה) ולא כולם רואים.
    בלי קשר, קלינאית זה באמת כיף, בכורתי היתה בגלל היגוי לא נכון של י' במקום ל׳. בסך הכל אם כבר "בעיה" אז זו של הנכד נשמעת מהרצויות יותר, דבר קל יחסית לטיפול. ואהבתי גם את הגדרת הלכלוך.

    Liked by 1 person

    1. אולי באמת יש כאן קנאת אחים. יש לכהנת הגדולה לפעמים 'שטח מת', ביחס לאנשים מסוימים. המז'יניק מקסים בדרכו, ולמרות שהיא האישה הכי חכמה שאני מכירה היא לא יכולה לראות בו שום פגם. מצד שני, אולי המז'יניק כותב ברגעים אלו בלוג ומתלונן שהיא לא רואה את הפגמים שלי? 🙂
      לפני שנים רבות הבן השלישי שלי אימץ לא נכון את מיתרי הקול, והיה צרוד באופן כרוני. שלחנו אותו אז גם כן לקלינאית, ועד היום אנחנו מחקים את המשפט האלמותי 'למה אין לחם?' בקול צרוד שהוא היה צריך להתאמן עליו. הבעיה נפתרה כשנסענו לפוסט דוקטורט לארה"ב ושם הוא פשוט שתק שלושה חודשים.

      אהבתי

  8. כמו שהלכלוך של דגלס מאיים נפשית והופך לטומאה, כך האלטרנטיבה שמייצג המז'יניק מאיימת והופכת לטומאה – מעוררת תחושת אי-נחת ורצון להתרחק. הוא מייצג את האנטרופיה, אי הסדר, העצלות וחוסר המקצועיות.
    והעובדה שאת והוא אחים מבטן, הופכת את זה לעוד יותר מאיים. מה שהכוהנת הגדולה הייתה צריכה לעשות זה לשרוף פרה אדומה, ולהזות עליו מיים טהורים, אבל היא אוהבת אותו יותר מדי…

    Liked by 1 person

    1. יפה דייקת את תחושותי. אכן אנטרופיה, עצלות, חוסר מקצועיות. קראתי לה 'הכוהנת הגדולה' ולכן גם הטקס שהצעת אינו מופרך, ואני מנסה לחשוב מה המקבילה האקדמית שלו.

      אהבתי

  9. הפוסט הזה לראשונה הרתיע אותי, בעיקר כי אני רוצה להיות כמוהו כשאגדל: להתפרש על כל התחומים שמעניינים אותי. אני יודעת את החסרונות, את אי- המקצועיות בכל אחד מהם. אבל מה אעשה, הכל מעניין- עיצוב, ספרות, אומנות, טיפול, אקדמיה ואפילו משחק. חבל שאין תואר בליברל ארטס בארץ עם מומחיות כזו.
    בקורס מבוא לאנתרופלוגיה למדנו על התיאוריה הזו של דאגלס. היסודות הבינאריים שממסגרים את מה נחשב "לא שייך" שונים בין תרבויות, ואני חושבת שגם בין דורות. השאיפה שלי (ושל כמה בדורי) היא להיות "כלביונקית" כי הבינאריות בין עבודה וחיים אישיים התמוססה כמעט לחלוטין בעידן הניאו ליברלי. מה שהיית עושה פעם רק במסגרת עבודתך זולג גם לחיים האישיים, ולהפך. אני חושבת שכולם מקבלים ריקושטים לכך, אבל הדור שלנו מנסה לתמרן בטווח.
    עכשיו מכשסיימתי ללהג ביומרנות: אני חושבת שצריך להתעלות מעל ההרגשה הראשונית ל"לכלוך" שאת חווה, כי כל מה שנמצא בטווח הזה בין מקומות, ונחשב "לא שייך", אמנם מעורר אי נוחות בהתחלה (משוקץ, אם משתמשים בטרמינולוגיה של דאגלס), אבל אח"כ פורץ דרך ויוצר מציאות חדשה. אפשר לחשוב על הלהט"בים כדוגמא.

    בכל אופן זה בהחלט לא נחמד למצוא את דמותך בספר שכתוב ברישול, ולגבי זה אין לי איך לחפות עליו, זה פשוט גס רוח.

    Liked by 1 person

    1. גרמת לי לחשוב. תודה (ולכן אין כאן בכלל 'להג יומרני'). אני מודה שיש משהו בתגובה הקשה שלי לכל הסיפור שעורר בי עצמי תמיהה גדולה, ואני מנסה כאן תוך כדי כתיבת הפוסט והשיח עם המגיבים להבין את התגובה. אולי כי זה אכן נוגע בזהות שלי, בליבה של המהות האקדמית. דווקא כן עמוק, בניגוד לכותרת. ואת צודקת שרוח האקדמיה הקיימת מאוד מוגבלת, ואין מקום לערבוב תחומים ולהמסת גבולות מהסוג שתיארת. אין באקדמיה כמעט זליגה בין המחשבה על לבין העשייה את, בטח לא עשיית את של דברים אחרים לגמרי שאין להם ולתחום המחקר נקודות משיקות. אולי במקומות אחרים יש, ואנחנו עדיין מפגרים מאחור, וגם הנקודה הדורית שלך חשובה. אולי בדור שלך זה כבר לא יחשב 'לכלוך', אלא להיפך, איש רנסנס דגול שמלהטט בין מחקר, כתיבה, משחק ומי יודע מה עוד יעשה בהמשך. כרגע אני עדיין שבויה לגמרי בתחושת ה'משוקץ', רחוקה מאוד מתפיסת 'פריצת הדרך'. אולי באמת זה עניין דורי.

      אהבתי

    2. עיצוב, אמנות ומשחק מתחברים באנימציה.
      ספרות, אמנות ועיצוב (ואולי גם סוג של משחק) בכתיבת רומנים גרפיים.
      אפשר לטפל באמנות ולדעתי גם לטפל במשחק.
      ז"א, יש מקצועות שמשלבים כמה מהדברים שמעניינים אותך, בטח לא חסרים עוד כמה שפחות מוכרים או שסתם לא עלו לי עכשיו.

      סליחה שנדחפתי.

      Liked by 1 person

  10. "אדם מתוך עצמו…" וגומר…
    ברור, אם לא נבוא מתוך עצמנו להיכן יתחברו יהדהדו הדברים…
    אני מבינה את תחושה האי נוחות וה, את המגוכחות שבדבר כשאיש מתגלגל לעיסוק שלא תפור עליו בעיקר במשחק בעיקר איש אקדמיה..
    ולגבי הנכד. לא אין שום קשר לשלוש שפות. וכן, היום יודעים לאבחן ליקויים ובהרבה גם לטפל או לתת כלים למאובחן כך שיוכל לתפקד במיטבו. ואין סיבה (אם אפשר כמובן) לא להקל על ילד חכם.

    Liked by 1 person

    1. אין סיבה שלא להקל על ילד בכלל, חכם יותר או פחות 🙂 אני רק תהיתי למראה התגובה הקשה של השותף. משהו ראשוני בצורך להגדיר את הצאצאים שלנו 'מושלמים'. מאוד מקווה שהטיפול עם הקלינאית יעזור. בינתיים הם נפגשים רק פעם בשבוע, ובגיל הזה הכל יכול להשתנות כל כך מהר.

      אהבתי

  11. אני יכול להזדהות יותר עם המיז'ניק. כמו שכתבו כאן לפניי, גם אני מוצא את עצמי יותר כטיפוס שמתפרש על פני מספר תחומים מאשר כטיפוס שמתמקד בתחום צר אחד.

    ואני מאוד מאוד מזדהה עם החיבה שלך לסדרות ישראליות. קשה לי לצפות בסדרות מחו"ל, אלא אם כן אלו סדרות היסטוריות או דוקומנטריות. צפייה בסדרות ישראליות היא גם מחברת מבחינת הניואנסים של הישראליות, כמו שציינת. יתרון נוסף הוא שאפשר לראות בסדרות ישנות את ישראל של פעם ואת הדברים שהשתנו. זה מה שהניע אותי לצפות ב"הבורגנים" לפני שנה. בימים אלו אני צופה ביוטיוב בעונה הראשונה של "פלורנטין", שמהפתיח שלה לקוחה השורה בכותרת הפוסט.

    Liked by 1 person

    1. מצד אחד, גם אני הגדרתי את עצמי ככה. כשהדרכתי טיולים במסגרת הצבא סירבתי להכניס את עצמי למשבצות ולא רציתי להפוך ל'מומחית' לעופות דורסים נניח, או חרקים, או צמחים. אהבתי הכל. גם במחקר אני מסרבת להנעל בתוך התחום. אלא שכאן זה כבר פיזור מחוץ לגבולות האפשריים מנקודת המבט שלי. זה כבר לא שייך, ולכן. וכן, אני חוזרת לטענה של ליאור פה למעלה שבהחלט יתכן שיש כאן עניין של תפיסה דורית. אבל אני כן מאמינה שזה גם חלק מהמרקם של האקדמיה, לפחות בצורתה הנוכחית, שהופך את העיסוק שלו במשחק למשהו משוקץ.
      יפה לך שזיהית את הפתיח לפלורנטין. תהיתי מי יזהה 🙂

      אהבתי

  12. זה לא אומר כלום עלייך ועל התחום שלך (יהיה אשר יהיה), זה אומר עליו. אולי משבר גיל מעבר ואולי אלה דברים שבערו בו תמיד. בכל מקרה, אם הכהנת צודקת והוא היה טוב גם בתחומכן, אז הוא לא המקרה-של-התזונאית-שלמדה-פעם-עם-הילי (מאוד שכיח. היו הרבה שהתחילו מדמ"ח בבר אילן והתפזרו למקצועות אחרים לגמרי. וגם כאלה שנשארו והמשיכו. וכאלה שעזבו והמשיכו במקום אחר, כמוני, אבל אני הייתי מאוד דרמטית וחשבתי שמשהו דפוק בי בגלל העזיבה הזאת ונעלמתי לכולם וזה לא קשור עכשיו בכלל, אבל היו כאלה שעזבו ועדיין שמרו על קשר עם מי שהיו חברים שלהם, אז.
    והו, כמות הסטודנטים בסביבות 30 שלומדים איתי אנימציה עכשיו בתור מקצוע שני גבוהה למדי. יש מצב שאנחנו יותר מחצי כיתה.)
    אולי גם הוא סוג של דור הy בנפשו, או משהו.

    ואם צריך לטפל טפלים וזהו. בסה"כ הטיפול הזה יגמר מתישהו ואחריו הוא ידבר כמו שצריך, וכבר במהלכו הוא ישתפר. לא צריך לעשות מזה עניין ולקחת את זה קשה. טוב שיש היום יותר מודעות ומטפלים בדברים כשהם רק מתחילים, ופותרים בעיות כשהן עדיין פצפונות, לפני שהן מספיקות להתפתח.

    Liked by 1 person

    1. אני מאוד מעריכה אנשים שמזהים שהם נמצאים במסלול מסוים מהסיבות הלא נכונות, ומחליטים לשנות מסלול. אבל זה בדיוק הבעיה, שהוא לא עזב את התחום וכעת ממצה את כשרונו במשחק (או בכתיבת שירים או ספרים). הוא עדיין פרופסור.

      אהבתי

  13. יש אנשים שטובים במקצוע הראשי שלהם אבל אז ,קצת מתבלבלים וחושבים שבכל מה שיגעו, יצליחו ומה לעשות שבדברים האחרים שהם עושים,הם הופכים לבינוניים, מביכים ולעיתים קצת פאטטים, אם הם מבינים שזה מה שיכול לקרות להם והם בוחרים לעשות זאת, זה בסדר ,אבל כשהם לא מבינים, כאן מתחילה הבעיה…
    אני אוהב שאת מתארת את היחסים שלך ושל השותף עם הילדים והנכדים,זה כל כך שובה לב !

    Liked by 1 person

    1. הביקורות שהוא קיבל על הספרים שלו לא היו גרועות. אפילו קיבל איזה פרס. אני אולי גם לא האדם הנכון להעריך את כשרון המשחק שלו. מי יודע, אולי הוא יפצח בקריירת משחק מסחררת (NOT. אבל מי יודע). במילים אחרות, זה שהוא בינוני בעיני, ושהספר שלו הוא שילוב של משעמם ואלים (בעיני) ושהזכיר אנשים מהתחום בשמותיהם האמיתיים או במסווה כל כך קליל שכל מי שבתחום מבין בדיוק במי מדובר זה פחות הקטע שמפריע לי. מפריע לי שהוא עושה את זה כשהוא מקבל משכורת של פרופ' מהאוניברסיטה. אני לא בטוחה שהצלחתי להסביר למה זה כל כך מפריע לי, ואולי לא להבין בעצמי.

      אהבתי

  14. אני מאוד אוהב את הפוסטים שלך על האקדמיה דוקא בגלל שנראה לי שלא היינו מסתדרים אם היינו באותו מוסד. זה נותן לי זווית ראיה אחרת וגם אם אחרי קריאה ראשונה אני חושב דברים לא טובים עליך, שזה מתעכל אני מבין יותר טוב את העולם סביבי וזה מאפשר לי לראות דברים מזוויות אחרות.

    אהבתי

    1. הייתי שמחה לשמוע מה עוררתי בך, ואדרבה, מה הדברים הלא טובים שאתה חושב עלי, ודווקא משום שאתה אינסיידר לאקדמיה. אני מודעת לכלל הבלתי כתוב שלא נהוג לכתוב תגובות שליליות לפוסטים ובדרך כלל אני גם בעדו (כי, בוא. אנשים פה חושפים דברים, אישיים ברמה כזו או אחרת, כואבים במקרים רבים. לתקוף אותם, ולו גם בשם איזושהי 'אמת' כביכול קדושה יכול לפעמים להיות רשעות לשמה). אבל הפעם אני ממש סקרנית ורוצה לדעת. כשם שהפוסט שלי עזר לך להבין טוב יותר את העולם סביבך, אולי הדעה שלך תעזור לי להבין טוב יותר את העולם סביבי. כמובן, אם תרצה.

      אהבתי

  15. אכתוב בהפשטה גסה אבל את תביני. את הצד המנצח, הקריירה שלך הלכה למישרין. נהנית מחסות אקדמית מלטפת והכל הסתדר. איני אומר שלא עבדת קשה. עבדת אבל הכל תוגמל ושיש ברכה בעמלך הכל יותר פשוט, אין תיסכולים ויש היזון חוזר בין הברכה לעמל. הבחור הוא המפסיד חלקית. הוא לא הצליח לקבל תקן והיה מאד מתוסכל שהעולם האקדמי אינו מעניק לו את התשורות שהוא מעניק לך. למעלה מכך, הוא חש שהוא מוכשר ממך בהרבה ואת זכית לתשורות בגלל שאת פוליטקאית טובה ממנו ואשה. והתסכול מחלחל והעבודה האקדמאית אינה טובה כפי שהוא רוצה, כפי שהוא יודע שהוא יכול והוא רואה את המבטים המזלזלים שלך וגם את התחושה שהנה הטענה שנעשה לו עוול שלא קיבל את המשרה אצלכם אלא במוסד נחות מתפוגגת. שהרי לו היה מוצלח כמוך, ודאי היה כבר מפיק יצירת מופת אחת לפחות. הוא מנסה בדרכים אחרות לזכות בהכרה, מנסה פה מנסה שם, מנסה.
    האקדמיה היא מקום שקוראים הרבה דברים לאחור. כתבת על מייקל ג'ורדן – יש מעט מאוד מייקל ג'ורדן. אבל יש הרבה מאוד סקוטי פיפן. סקוטי פיפן היה עוד שחקן אלמלא נפל לתקופת הזהב של ג'ורדן. רוב האקדמאיים הטובים – ואני נוטה לחשוב שאת ביניהם – הם על הרצף בין סקוטי פיפן לגרנט היל (שמעת עליו?) וההצלחה שלהם היא הרבה תלות נסיבות ומזל. יש לך מעין הטהית אישוש כאילו הנבואה שלך על השטח המת של הכוהנת מתממשת שלמעשה יתכן בהחלט שלו המקומות שלכם היו מתחלפים, הוא היה דומה לך היום בגישה טהרנית נוכח הצלחה מוכחת ואת היית מחפשת אישושים ליכולותיך מן הבר ומן התבן.

    אהבתי

    1. ניהלנו פעם כבר דו שיח דומה. הרבה ממה שאתה כותב עליו הוא בכלל מסיפור אחר, כמו למשל במשפט "למעלה מכך, הוא חש שהוא מוכשר ממך בהרבה ואת זכית לתשורות בגלל שאת פוליטיקאית טובה ממנו ואשה." איפה בדברים שלי קראת את זה? אני לא יודעת כמובן מה הוא חושב (אם כי מהספר אפשר לקבל מושג), אבל אין לי שום ספק שהוא לא חושב את זה עלי, בין היתר כי שתי ההנחות האלה לא 'נדבקות' אלי. אם יש משהו שאני לא, זה פוליטיקאית טובה (לפעמים לצערי), וגם הקטע של האישה בתור הסבר לתקן שלי מגוחך. יש מקרים של אפלייה מגדרית מתקנת באקדמיה, אבל כשאני קיבלתי תקן זה היה הפוך: נשים היו צריכות להיות סופר מוכשרות כדי לזכות בתקן. זה נכון גם לגבי הנחות והשלמות אחרות שעשית לגביו.
      אני מסכימה איתך שההצלחה של רוב האקדמאים תלוית נסיבות ומזל. אולי אם הייתי מסיימת דוקטורט עשר שנים מאוחר יותר לא היה לי מקום באקדמיה, והייתי מגרדת שתי שעות הוראה פה ועוד שתיים באכסנייה סמי-אקדמאית שם ומוצאת את פרנסתי בדוחק בלי יכולת להקדיש זמן רב למחקר. אבל זה לא הסיפור שלו. הוא קיבל תקן. נכון, באוניברסיטה פריפריאלית ולא באוניברסיטת האם, אבל בארץ כידוע לך המשכורת זהה, והתנאים זהים. מי שמסיים דוקטורט שמח מאוד בתקן גם באוניברסיטה פחות מרכזית, כי התקנים נדירים יחסית. הוא מלמד. הוא כותב. הוא מפרסם. הוא מרצה בכנסים בין לאומיים. הוא 'ירש' ממני את עריכת כתב העת, וזהו תפקיד עם הרבה כוח בתחום (יחד עם שניים נוספים אמנם, אבל היחיד מחוץ למוסד שלנו. לראשונה).
      אני לא אתפלא בכלל אם הכתיבה של הספר הראשון שלו נעשתה באחת מתקופות התיסכול האקדמי שכולנו חווים, כשהקידום מתעכב, כשוועדות ודיקנים מקדמים אחרים על פניך. אבל זה לא ייחודי לאוניברסיטאות פריפריאליות. מכאן התרעומת שלי על הבחירה שלו להתפזר ככה בפומבי, במקום לכתוב את יצירת המופת שלו.
      מקווה שברור יותר.

      אהבתי

  16. איני מכיר אותך וצר לי אם הצטייר אחרת. ציירתי תמונה שמסבירה מהעמדה של אדם שכמותו איך אדם בעמדה שלך נראה עבורו. האם זה נכון עליך. אין לי מושג. יתכן שאת מייקל ג'ורדן של התחום שלך. אבל את זכית במסלול הישיר. אנשים שכשלו במסלול הישיר – בצדק או שלא בצדק – צריכים להתמודד עם זה. יש כל מיני מנגנונים פסיכולוגיים. אחד המנגנונים זה חיפוש מסלולים חלופיים לתיקון האגו. לא מעט אני רואה בכתיבה שלך על האקדמיה חוסר יכולת לקבל שהמסלול אינו בוחר את הטובים ביותר. כן, תמיד בתגובות שלך את מודה ברמה ההצהרתית שאת מקבלת שיש פוליטיקה וכד' אבל מבין השורות של הכתיבה שלך זה עולה תדירות כמו בפוסט הזה. לא, לא יתכן שהכוהנת הגדולה צדקה שהוא המוכשר בתלמידיה. הרי אם היה כזה ודאי היה נקלט אצלנו. ובכן, בהחלט יכול להיות. יכול להיות שהוא המוכשר בתלמידיה ואם היה נקלט היה מממש את הפוטנציאל שלו ומגיע לגבהים של מייקל ג'ורדן. הדברים בחיים הרבה יותר קונטינגטיים ממה שאנחנו רוצים לחשוב. ממש עמדתי פה לכתוב לך משפט על לצפות בתוכנית כלשהי אבל אני נמנע כי עוד יותר מאלמוניות זהותך חשובה לך, אלמוניות זהותי חשובה לי. כך שאני קורא את הפוסט שלך – שיש בו טינה כלפי האדם הזה – ואני מבין אותו לחלוטין. לא בחרתי בדרך זהה כי האגו שלי זכה לאישוש ממקומות אחרים מחוץ לאקדמיה הישראלית. אבל אני בהחלט יכול להכנס לנעליו. באמת שאין לי טיפה ענין להתנגח בך. אני חושב שאת אדם יוצא דופן ביכולות שלך לנהל חיים מאוזנים כאקדמאית במוסד מוביל, כאם, כסבתא וכבת. אני חש שאני לא מצליח למלא ולו תפקיד אחד כהלכה. אני קורא לעיתים בהשתאות פוסט שלך על טיפול באספקט אחד של החיים וצריך להזכיר לעצמי שבאותו זמן את מתפקדת ביתר. אבל מבין השורות שלך זה קופץ עבורי פעם אחר פעם שיש לך אמונה באיך שהמערכת בגדול מתנהלת. לי אין. וזה במידה מסוימת תורם לי. כשאני קורא מאמר של מלומד מהארוורד אני מקפיד להזכיר לעצמי לשפוט את הממצאים בדיוק כמו שאני שופט מאמר מאוניברסיטת קונלולו בהונלולו. איני מתכוון לשיפוט בשביל כתב עת אז איני יודע את הכותב אלא שאני קורא מאמר לצרכי עבודתי. כך שתגובתי לא היתה: הנה סיפור החיים של שניכם אם הוא לא מדויק, הפרכת אותו. תגובתי היתה: הנה, ראי סיפור חיים קצר, בהפשטה שמאפשר לנו להבין מדוע אדם פונה למסלול מוזר שכזה בו הוא מבקש אישוש ליכולותיו מחוץ לאקדמיה. יתכן שאני טועה במקרה הזה. יתכן שזה איש עם צרכי אגו בלתי ניתנים לרוויה. הכל יתכן. שאלת מה אני חושב הבלינד ספוט שלך, זה מה שאני חושב.

    Liked by 1 person

    1. או קיי. בלי קשר לפרופ' מז'יניק, ברור שגם לי יש אזורים מתים בתפיסת העולם שלי, ושאני, שבאמת פונקתי ברוב הדרך האקדמית שלי מתקשה לראות דברים מנקודת מבט של אלו שגורלם פחות שפר עליהם ומסדרת לי את העולם על ידי הצדקת המערכת שקידמה אותי ולא אותם. מקבלת. מאוד קשה לדעת אם המערכת צדקה או לא כשקיבלה אדם איקס ולא וואי, כי מבחן הזמן יכול להעיד על טעויות שנעשו כשהאדם שהתקבל לא סיפק את הסחורה, אבל לא על טעויות מהסוג השני, כי וואי שלא קיבל תקן נאלץ לעשות דברים אחרים פשוט כדי להתקיים ואי אפשר לדעת אילו תורות יחסות הוא היה ממציא אם לא היה צריך לעבוד בתור פקיד במשרד הפטנטים (ודווקא איינשטיין כמובן שלף את עצמו ממשרד הפטנטים, אבל זה איינשטיין). נקודת הזמן הקריטית של קבלת תקן באקדמיה מאוד גורלית. אני אומרת את זה גם בתור מי שעכשיו נמצאת בצד השני של המתרס וצריכה לברור בין מועמדים לתקן. את יודעת שזה ממש קובע גורלות, ובעצם, כמה שהמילה 'גורל' מתאימה כאן, זה כרוך בהימור לא פחות מיכולת אובייקטיבית לדרג מועמדים בהתבסס על מה שעשו וכתבו.

      אהבתי

  17. ההגדרה ללכלוך מצאה חן בעיני, אף פעם לא חשבתי על זה ככה.

    בנוגע למנעד הפעילות של מז'יניק – אני לא חושבת שיש להשוות בינו לבינך משני טעמים:
    1. גם לך יש כובעים נוספים שאת חובשת, אלא ששלך כנראה פחות חשופים לעין הציבור כמו הספר וקריירת המשחק שלו.

    2. זה עניין של אופי.
    אצלי בעבודה למשל, רוב החבר'ה שאני מכירה העדיפו כמה שפחות מעברים בין תפקידים ומחלקות על מנת שיתמקצעו בדבר האחד או שניים שהם עושים.
    אני לעומת זאת מחליפה תפקידים אחת לתקופה. אמנם כך כנראה שלא אהיה סופר-מקצועית כמוהם אבל אני יכולה לתפקד ברמה מסויימת כמעט בכל תפקיד ולמלא חורים כשצריך (וזה גם פחות משעמם).

    Liked by 1 person

    1. את צודקת שאם הפעילויות האקסטרה – קוריקולאריות שלו היו פומביות פחות זה היה אולי פחות מטריד אותי (אם בכלל הייתי מודעת אליהן). וגם שגם לי יש פעילויות נוספות. מה שעולה מהדברים זה שהפן הפומבי לחץ לי על הכפתור, מה שהגדרתי באחת התגובות פה 'להשתין מהמקפצה'.
      ודווקא עניין המעבר בין תחומים בתוך העבודה מאוד מדבר אלי. אני גם אזרוק פה עוד השערה, לא מבוססת מחקרית, אבל נכונה לגבי – והיא שזה גם מאפיין נשים מול גברים. נשים מולטי טאסקיות, ונהנות לצאת מאזור הנוחות ולתפקד כמו שהגדרת כמעט בכל תפקיד וזה גם פחות משעמם. אבל, כמו שאמרתי, אין כאן עובדה, אלא מסקנה בלתי מבוססת מניסיון חיי. בהחלט יכול להיות שזה רק את ואני.

      Liked by 1 person

  18. 'לכלוך' היא כל דבר שאינו נמצא במקום שבו הוא שייך – אוהבת את זה מאוד, וחושבת שזה גם נכון.
    אולי מה שהקפיץ אותך לגביו זה שאולי לא אכפת לו מה אחרים חושבים והוא עושה מה שהוא רוצה, לכן שאלת אם יש קנאה.
    יש אנשים מפוזרים מאוד שעושים הרבה מבלי לעשות מאומה, אבל יש כאלו שהם אכן רבגוניים, ואז עושים הרבה במספר תחומים. זה קצת מזכיר לי את הסרט הזה, מפוצלים. יש אנשים ששייכים ליותר מזרם אחד כי הם גם ענווים, גם אמיצים, גם אינטיליגנטיים וגם עוד הרבה. זה ההבדל, אנשים שאכן יש בהם הרבה פנים לעומת כאלו שלא יודעים מה הפנים שלהם ומחפים ומנסים מכל הבא ליד, אבל כלום באמת הוא לא זה, לכן יש פיזור על לא מאומה.

    Liked by 1 person

    1. האם באמת לא אכפת לו? אתמול הייתי אצל הכוהנת הגדולה ושאלתי אותה אם ידעה שהוא משחק והיא לא ידעה. למעשה התגובה הראשונה שלה היתה די דומה לשלי 'הוא השתגע?' והעובדה שהוא לא סיפר לה מעידה שהוא כן דופק חשבון 'מה יגידו' ובעיקר מה הכוהנת הגדולה תגיד. היא אמרה לי שתשאל אותו, משהו בסגנון 'שמועה הגיע אלי שהשתתפת בסידרה זו וזו' ואני מאוד סקרנית לדעת מה תהיה התגובה שלו.
      במילים אחרות הכוהנת הגדולה לגמרי שותפה לתחושה שלי של 'לכלוך' בהקשר הזה. אני עוד צריכה לעכל את הביקור שלי אצלה מכיוונים אחרים, אבל אולי אכתוב על זה פוסט נפרד.

      אהבתי

  19. דיי מוכר שהורים או סבים/סבתות לא רוצים לראות אם יש משהו לא בסדר בילד
    אמא שלי תמיד מספרת שכשאחי נולד אמרו כמה שהוא מכוער וסבא שלי נעלב (אבא של אמא)
    מה אומרים שהנכד שלו מכוער (האמת הוא יצא ממש מקומט כי הוא נולד הרבה אחרי הזמן שלו).

    Liked by 1 person

    1. כן, אם כי אני מכירה גם את הקצה השני של הורים שמאבחנים את הילדים שלהם עד זרא, דוחפים להם רטלין או קונצרטה בגיל מאוד צעיר, וכנראה משליכים על הילד/ה בעיות שלהם :/ . ותינוקות מכוערים פעמים רבות הופכים לילדים ואחר כך מבוגרים הכי יפים. הבת שלי נולדה מכוערת במיוחד, ובאמת לא צילמנו אותה הרבה. את ההמשך את ודאי יכולה להבין בלבד 🙂

      אהבתי

  20. פוסט מרתק וגם הדיון בתגובות, במיוחד השיחה בינך לבין חביתוש. אני חושבת שאף אחד לא "זוכה" במשרה אקדמאית, אלא עובד מאוד מאוד קשה כדי להשיג אותה. וזה לא נגמר שם. הקריירה העצמאית היא מאבק בלתי פוסק, לטפס במעלה ההר ולנסות לראות מה שאחרים לא ראו. הכתיבה שלך כן נותנת את ההרגשה של "מנצחת", כמו שהאחיין שלך קורא לך – בהמון אהבה. את כותבת בעיקר על הצלחות, אם זה בהרצאות, או במענקים, או כמעט בכל דבר שאת מספרת, את מנצחת בסוף הסיפור. מותר לך, זה הסיפור שלך, ואת יכולה להחליט איך לספר אותו. אבל זה יכול להקרא כמו סיפור של מנצחים שלא מפסידים אף פעם וזה מאוד שונה מהתחושה שלי בתפקיד. אני בעיקר מפסידה, נכשלת, נדחית, נופלת וקמה, מנסה מחדש וכשאני מצליחה, אני מיד עוברת למסלול אחר… ממש המיתוס של סיזיפוס, מרצון. אני מפתיעה את עצמי כל פעם מחדש בחוסר היכולת להשאר במקום אותו כבשתי. אני מיד מחשבת מסלול מחדש לכיוון חדש שרוב הסיכויים שלא אצליח בו, לפחות לא בניסוי הראשון והשני. אני כותבת עכשיו גרנט חדש כי לא קיבלתי הארכה ואני המומה מעצמי – הטענה הגדולה שהצלחנו לחזק במאמר הגדול, כמעט ולא נכתבת לי, כי יש לי מטרה חדשה.

    זה לא קשור לפוסט עצמו, רק לדיאלוג עם חביתוש שרואה אותך כנציגת המערכת, של אלו ש"זכו" ואני יודעת, שלמרות שאת בהחלט מנצחת, לא זכית, אלא הרווחת ביושר ובעבודה קשה כל הישג שלך. למרות שאת אישה, לא בזכות.

    ובתוך זה, אני באמת תוהה, למה המזי'ניק גורם לך לכזאת תחושת קבס – אתם כל כך שונים, בכל פרט ביכולת ובהיסטוריה שלכם, מדוע הוא מרגיש לך כהשתקפות מעוותת שלך עצמך? לי נשמע שהוא אחר לגמרי ואין שום קשר בין ההוויה שלך לבחירות שלו. אולי כי הוא אחיך האקדמי הקטן וגדלתם באותו בית תחת אותה אמא? את זה אני יכולה להבין. אולי השיפוט הלא נכון שלה אותו גורם לך לפקפק בשיפוט שלה בכלל, כולל כלפיך?
    אני חייבת להגיד לך שאני כמה השיפוט שלי את הסטודנטים שלי מוצדק, או מוטה בגלל החיבה שלי אליהם. כשאני מחבבת סטודנט או סטודנטית שלי, אני לפעמים לא רואה הפגמים, אלא מתרכזת ביתרונות. אם סטודנט מאיר לי כתם עיוור, אפילו אם הפנס לא שלו, אני מעריכה אותו מאוד על זה, כי הוא לימד אותי. אבל הכוהנת היא לא השופטת היחידה שלך, יש עוד הרבה שמסכימים איתה, אז כנראה במקרה שלך היא צדקה ופחות במקרה שלו. 🙂

    Liked by 1 person

    1. חביתוש כמובן יגיד שברור שאת תגידי את זה, כי יש לך משרה מסודרת אקדמית. כל אחד רואה את הדברים מנקודת המבט שלו, וברור לי שגם לי, גם לך, גם לחביתוש יש שטחים מתים שאנחנו לא רואים, ולא מסוגלים לראות, כל אחד בגלל הדרך שהוא או היא עשתה.
      קשה לי כשאני לא מסכימה עם הערכה של הכוהנת, כי לימדתי את עצמי לקבל את הביקורת שלה ביראת קודש כמעט. זה קרה בדרך הארוכה והקשה של הדוקטורט. וכשאני מגלה את השטחים המתים שלה, בגלל אהבה, בגלל חברות, ופתאום האישה החכמה ביותר שאני מכירה עושה מה שנראה בעיני שגיאות ביכולת להעריך אנשים (ובעיקר מבחינה אקדמית כמובן), זה קצת כמו סדק באמונה הטוטאלית שלי בה. אולי שלב נוסף בתהליך של ההתבגרות האקדמית שלי. יש חלק ב' לסיפור, ואולי אני עוד אכתוב על זה פוסט הערב.

      אהבתי

  21. שלום מניפה,
    אני עוקבת אחרי הבלוג שלך וקוראת אותו בעניין רב, אבל הפעם התעוררה בי תחושת אי נעימות קשה.
    את מאשימה את ספרו של "פרופ' מז'יניק" באלימות ובו בזמן מתארת אותו באופן אלים ונלעג לא פחות, כולל נימה מתנשאת כלפי ה"אוניברסיטה הפריפריאלית" שלו וזלזול בכישוריו המקצועיים.
    את מרבה לכתוב בבלוג על האקדמיה ועל תחום המחקר שלך, אבל לרוב הדברים מצטיירים כמו חלום: היתה לך מנחה שעזרה לך לאורך כל הדרך, תקן שהמתין לך, שנים טובות בחו"ל, בית אקדמי שלא נסגר בפניך. ההתייחסות לדרך הייסורים האיומה שעוברים בשנים האחרונות אנשים צעירים בדרך למשרה באקדמיה כמעט לא עולה מדבריך, ומכאן גם לא ההערכה לכך שאותו "מז'יניק" זכה למרות הכל במשרה באקלים אקדמי כזה.
    ועוד משהו – לעתים קרובות את מתארת באהבה את "הכוהנת הגדולה" האהובה והנדירה שלך. אבל האם גם את, במעמדך, משמשת כ"כוהנת גדולה" עבור חוקרות ומרצות צעירות מהתחום שלך? האם את סוללת להן את הדרך?

    אהבתי

    1. ברור לי שלחצתי לחלק מן הקוראים והמגיבים כאן (ראי 'חביתוש' לעיל) על כפתורים (או שמא דרכתי על יבלות זו המטאפורה המדויקת יותר), וזה בסדר. אחרי הכל, אני כותבת בלוג ברשת ואין לי מושג מי מתגלגל לכאן. ככל שבלוג נוגע יותר בחיי הקוראים, כך הדיון סוער יותר. כשאני כותבת על ענייני אקדמיה, חלקם עתירי מאבקים ורגשות, אני מסתכנת בחוסר הבנה. כולם אוכלים שוקולד, אבל לא כולם מבינים מה זה אומר להיות חוקר, במה כרוכה משרה אקדמית, מה מרגישים כשמחזירים לך מאמר לתיקונים ואיך מקדמים סטודנטים (דוגמאות חלקיות). אם אני מפרשת נכון את מה שעולה מהתגובה, את כן אינסיידרית, או לפחות מבינה במה מדובר. ואת כנראה שייכת לדור המד(ו)בר, זה שנע מפוסט דוקטורט אחד למשנהו, עובד במשרות הוראה במכללות, מנסה תוך כדי גם לכתוב ולחקור כדי לבנות תיק מרשים מספיק ולגשת לתקנים הנדירים. ברור שיש לי המון מה להגיד על זה, וגם על התלמידים שלי שאני מנחה, אבל לא על כך כתבתי כאן.

      אהבתי

  22. גם הנכדה שלי גדלה עם שלוש שפות. עברית בבית, פולנית עם הסביבה ואנגלית בגן הפולני אנגלי. נראה שבינתיים היא מסתדרת היטב. נראה איך תמשיך. בינתיים היא בת שנתיים וחצי…

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s