*(מתוך השיר 'בדד', עמשי לוין)
אמא שלי כותבת מכתב על דף עם שורות מבלוק מכתבים, ומשאירה אותו על שולחן המטבח. המכתב כתוב היטב, לפי כל כללי השפה שאותם לא שכחה. אחרי הכל אמא שלי לימדה עברית בעשרות כיתות אולפן, ואלפי עולים חדשים למדו עברית תקינה ממנה. משמאל למעלה כתוב התאריך הלועזי; מימין היא פותחת במילה 'לכבוד'. אלא שהיא לא נוקבת בשם הנמען. המכתב פותח במשפט הצהרה: 'מי שרוצה להפגש אתי – אשמח לפוגשו!'. המילה הראשונה מוסטת שמאלה, וכך גם המילים בתחילת הפיסקאות הבאות. כתב היד של אמי מסודר ונאה, קל לקריאה. אמא שלי ישבה עם כל אחד מילדי בזמנו ולימדה אותם לכתוב נכון. כשאני הייתי ילדה היו מלמדים את זה גם בבית הספר: לכל אות יש צורת כתיבה נכונה. איפה פוגש קצה כלי הכתיבה את הדף; לאיזה כיוון מושכים אותו; מלמעלה למטה (ג', ו', ז', נ') או מלמטה למעלה (ט', ל', ש'), או מלמעלה למטה ושוב למעלה ולמטה (מ'); אותיות שכותבים מהקצה השמאלי ימינה (ב', ד', כ', ס', פ', ר') או מהקצה הימני שמאלה (ע'); ואותיות שמורכבות משתי משיכות קולמוס (א', ה', ח', ק', ת'). כתיבה תמה קראו לזה פעם, אמנות נכחדת. אמא שלי פונה ל'אורח' שלה, שפוקד את דירתה בהעדרה, ומפצירה בו להיפגש.
כמובן שאין אורח כזה. האורח הוא ההסבר של אמא שלי לדפים הצבועים בחוברות הציור שאחותי קונה לה, זה שממלא דפים רבים בצבע. היא לא משתכנעת מההסבר של אחותי שהיא עצמה ציירה את הציורים, כי היא לא זוכרת שעשתה זאת, והיא פונה להסבר ראציונלי אלטרנטיבי. לאמא שלי יש חבר דמיוני. לפעמים היא גם שומעת אותו מדבר. ורק חבל לה שהוא פוקד את ביתה בשעות שהיא איננה, מסרב לפגוש אותה, אולי היה מפיג מעט את בדידותה.
הבדידות הקשה היא חוויה סובייקטיבית שממשיכה ללוות את אמא שלי כל חייה. בשבת אני קופצת לבקר אותה, וכשאחותי ואני יוצאות איתה לסיבוב בשכונה ויחד אנחנו יושבות על ספסל בגינה אני מנסה לברר את מקור תחושת הבדידות. נכון, אמא שלי היא בת יחידה, ילדת נס שנולדה לזוג שהתחתן בגיל מבוגר – לאב בן חמישים ולאם בת ארבעים שלא חשבו שיהיו להם ילדים ולא האמינו שזה קרה להם. בדור שלה היו מעט מאוד משפחות עם ילד אחד. בכל זאת הייתה לה משפחה מורחבת, גם אם מצומצמת למדי. לא היו לה סבים וסבתות, והיא מספרת שהיתה 'צדה' זקנים אקראיים ברחוב ומדמיינת שהם הסבא או הסבתא שלה. אבל היו לה שתי דודות מצד האם, וגם בני דודים. ובעיקר אמא שלי יצרה לעצמה משפחה גדולה. יש לאמא שלי ארבעה ילדים, 16 נכדים, ו20 נינים נכון לעכשיו. היא מוקפת אהבה. גם איבוד הזיכרון שלה אינו קשה לה מדי. 'השרתי מעלי את כל הזכרונות, ואני מרחפת, קלילה וחופשיה' אומרת אמא שלי, ומלווה את מילותיה בתנועה של מי שמוחה מעל עצמו מטען כבד. כל יום היא הולכת למועדון הקשישים מעבר לכביש ומבלה שם בפעילויות שהיא אוהבת, ואחר כך חוזרת הביתה, שם היא נעזרת באחותי ומשפחתה, פוגשת את הנכדים וגם אורחים שמגיעים לאחותי ובאים לומר לה שלום. היא מודעת לכל זה, קוראת לאחותי וגם לי 'מלאכים שלי', ועדיין חוזרת על המנטרה הקבועה: 'אני גדלתי לבד. לא היה לי אף אחד'. זו גם הסיבה לדעתה לכך שהארוס הראשון שלה, אהבת חייה, נקטף בתאונת אופנוע כשהיה בצבא. הארוס היה ניצול שואה מרומניה, אוד מוצל מהתופת, שכל משפחתו נספתה בשואה. אהבת חייה של אמי היה שוטר צבאי יפה תואר שרכב על אופנוע שהנפיק לו הצבא. אמא שלי היתה עולה על האופנוע שלו מאחור, ויחד, מחובקים היו דוהרים אל עבר האופק. אבא של אמא שלי לא אהב אותו. הוא לא היה מלומד ולא היה לו כלום, לא ייחוס ולא רכוש, לא מועמד טוב לשאת את הבת היחידה והמופלאה שלו. הוא ביקש מהארוס לכתוב לו את סיפור חייו, והארוס פרס את סיפורו הקשה על פני מספר דפים כתובים בצפיפות: איך עלו מרומניה לארץ בשנות השלושים, איך גרו כאן אך לא נקלטו, איך חזרו לרומניה, איך השואה מחקה את הכל. אבא של אמא שלי לא השתכנע. הוא התנגד נחרצות לנישואין הללו. אמא שלי ואהובה תכננו ללכת ולהתחתן אצל הרב הצבאי, חתונה ללא ההורים וללא המשפחה. אלוהים של אמא שלי כנראה הסכים עם סבא שלי, וגם הוא העדיף שתינשא לאבא שלי, שהגיע עם משפחה שלמה וגם היה אינטלקטואל וסטודנט בדרך לדוקטורט, אפילו אם גם הוא, יוצא קיבוץ, היה חסר רכוש. אהבת חייה של אמי נהרג בתאונה כשהיה בדרך לרב הצבאי לקבוע את תאריך הנישואין שלהם. הכאב על לכתו של אהבת חייה עדיין חי בה, גם אם שכחה את שמו.
עוד אני תוהה עם אחותי למה היא מרגישה ככה, ואחותי מודה 'גם אני מרגישה בודדה'. כאן אני כבר ממש לא מבינה. אחותי היא הצעירה בין ארבעה אחים, וביני לבינה יש פער של חמש שנים. האם תחושת הבדידות עוברת בירושה? אולי אמא של אמא שלי, סבתא אנה, היתומה שנזרקה לחלל העולם בגיל צעיר והיתה צריכה לפלס את דרכה בעצמה, הורישה לה את תחושת הבדידות בגנים, וזו עברה גם לאחותי. אני יודעת שאני מעולם לא סבלתי מצער הבדידות. להיפך. כשנסעתי לבדי לשבתון לחו"ל לפני חמש שנים חגגתי את העובדה שלראשונה בחיי אני גרה לבדי. נהניתי מכל רגע, מהחופש הטוטאלי לבלות בספריה עד שהעיניים צורבות, לצאת לטיולים רגליים ארוכים, לבקר במוזיאונים, לא להתחשב באף אחד, לא לתת דין וחשבון לאף אחד. אולי זה לא חכמה כשאת לא באמת בודדה, כשהשותף מצטרף אחת לשבועיים שלושה לסוף שבוע, כשאני משוחחת עם הילדים ויודעת שזה מצב זמני שיחלוף ואשוב להמולה המשפחתית הרגילה בארץ.
מזכיר לי שגם אני רציתי לכתוב פוסט על מישהי שפגשתי במועדון קשישים וגם לא יש אלצהיימר והיא הזכירה לי את סבתא שלי עם הזיכרון שמתפורר ועף…
אהבתיLiked by 1 person
כשאמא שלי אמרה את המשפט שהיא משירה מעליה את הזיכרון זה היה על גבול הפואטי. יפה ממש.
אהבתיאהבתי
כן, גם אני חושבת שזה משפט יפה
אהבתיLiked by 1 person
אני שמחה שקלטתי את זה וזכרתי. יש לפעמים פנינים כאלה, שנתקלים בהם בחיים.
אהבתיLiked by 1 person
מי כמוך יודעת שאפשר להיות בודד גם כשאתה מוקף באנשים, תחושת ריקנות שאיש אינו יכול למלא ואילו התבודדות נעשית מבחירה כדי לפרגן איכות עם עצמך בשקט ולחקור תחושות ורגשות המבקשים בחינה מחודשת. במצב זה אין בעיה לצאת מהבועה שיצרת ולתקשר שוב.
אני זוכרת את הכתיבה התמה, הייתי כל כך גאה בכתב המוקפד שלי.
אהבתיLiked by 1 person
בהחלט. אני תוהה לכן ממה נובעת התחושה הזו של הבדידות, כי היא ממש לא אובייקטיבית. בעיקר אני צריכה להכיל את הליטניה הקבועה של אמא שלי שחוזרת על המנטרה שלה שהיא בודדה ולהבין שהיא לא עושה את זה כדי להוכיח אותי או מישהו אחר. זו התחושה שלה ואין מה לעשות.
אהבתיאהבתי
כמה עצוב, דווקא חווית הבדידות נשארה חרוטה בה? הלב נשבר.
אהבתיLiked by 1 person
נשאר לה הזיכרון הרגשי, גם כשהזיכרון העובדתי והחוויתי נמחק. גם אני חושבת לפעמים שיש משהו אירוני בכך שהיא זוכרת תחושות קשות גם אחרי שכל היתר איננו עוד. אולי הגוף זוכר.
אהבתיאהבתי
זה ממש נוגע מניפונת.. כל הפוסטים על אימך. איזה מכתב יפה היא כתבה, ממש מהלב יוצא.
תחושת בדידות עולה כשאנחנו אכן מרגישים לבד בעולם גם אם בפועל זה לא באמת נכון. זה עולה, כשמרגישים שיש עלינו אחריות מסוימת, אין גיבוי, או רשת ביטחון להישען עליה וגם אם בפועל יש אבל אנחנו לא מרגישים את זה. הבדידות נמצאת שם בתוכו של האדם, בינו לבינו. כשהוא עצמו לא איתו, שם היא נכנסת. כשאנחנו מרגישים מנותקים מכל מה שמסביב וממה שבפנים, מעצמנו, מהיקום, מאלוהים. כשאנחנו בנפרדות, משהו מפריד בין חלקים בתוכנו. כשיש הפרדות, יש אני ו"הם". ללבד, יש ל' ובָּית ודֶלת אבל זה כל העולם כולו והדלת סגורה (ככה לימדו גם אותי לצייר את האותיות בתוך השורות, לפי התנועה, מעניין שזה לא כך היום.. איזה תיאור נפלא, מעביר את הטעם והריח של זה, לוח וגיר).
אהבתיLiked by 1 person
זו אמירה מעניינת, שהבדידות היא תחושה כשהוא עצמו לא איתו. כל החיים שלה אמא שלי אגרה חפצים, ואני חושדת שזה בא למלא אותה ריקנות עצמה. היא גם לא יכלה לסבול שתיקות סביבה, תמיד מילאה אותן ב'רעש', דיבורים, סרק. פחד מואקום, מריק, שמעיד על ריק גדול בפנים. חבל לי שבגלגול השני בחייה, חסר הזיכרון, התחושות האלה ממשיכות. ובעיקר תמהתי על אחותי שהיא לגמרי מחוברת לעצמה, שככה גם היא חשה. אולי יש בדידויות מסוגים שונים.
אהבתיאהבתי
כן, סוגים שונים. מניפונת, הן מאמינות באלוהים? שתיהן? באינסוף או בבריאה?
אהבתיLiked by 1 person
שתיהן נשים רוחניות, אם כי בצורות שונות. אחותי מאוד זן-בודהיזם, קארמה, טיפוס מטפל ורגיש. אמא שלי באה מרקע דתי, קצת דוגמתי. כל זה התפורר לאחרונה, אחרי מותו של אבי. מעניין, כי הוא לא היה דתי, ומולו כנראה שהיא לא היתה מסוגלת לשחרר. כיום היא רואה טלויזיה בשבת למשל. משהו שלא היה אפשר להעלות על הדעת כשאבא שלי היה חי.
אהבתיאהבתי
לא הפרקטיקה של זה, אלא מה שיש בלב.. כי אלוהים זה עולם ומלואו, ומי ששם אלוהים בליבו לא יכול להיות לבד. בבודהיזם זה בא מכיוון אחר ממה שהיהדות מביאה. בודהיזם, זה להכיל את הריק בשלום. ביהדות זה להכיל מלאות בשלום. כך בכל אופן, להבנתי. אני הייתי מציעה לשתיהן, ככל שזה מתאפשר לכל אחת מהן, לפגוש את עצמה מבפנים. לנהל שיחה ביני לבין העצמי, להכיר, להתקרב. להקשיב, מבפנים אבל. לעשות את החיבור פנימה, ואח"כ לכל היקום. להצליח לראות איך העולם מדבר איתי כל הזמן, בכל מיני צורות, צבעים, ריחות, קולות, מראות. כל מה שמתרחש סביבי ובתוכי, כל הזמן מדבר איתי. התחושה הזו.. היא מפיגה את הלבד. גם חיית מחמד.
אהבתיLiked by 2 אנשים
לאחותי יש חתולים. הם באים לאמא שלי ומתחככים בה, והיא מאוד אוהבת ללטף אותם. אני חושבת שזה משהו מאוד פרטי, החיבור לאלוהים לסוגיו, ומאוד נזהרת לא להגיד להן כלום על זה. אצלי זה ממש בגדר הנושאים הכי רגישים, אולי כי המשפחה שלנו היתה תמיד מעורבת, אבא חילוני עם אמא דתית, אבל כמו שאמרת לא רק בפרקטיקה, אבא רציונאלי אבל מחובר לצמחים ולאדמה, ואמא רוחנית אבל מאוד פרקטית וקרתנית (מילה של הבהיר שאכן מתארת אותה בהרבה מובנים).
אהבתיאהבתי
הי יקרה. אני חושבת שתחושת הבדידות קשורה לזוגיות המוחמצת. אני חושבת שזוגיות אמיתית בה יש מגע קרוב בין שתי נשמות, בלי מחיצות והסתרות, היא הדבר הראשון שחודר את הבדידות. אני זוכרת את עצמי אומרת לחבר שלי לשעבר שהתלונן על זה שהוא מרגיש לבד, שאנחנו תמיד לבד, שאין דבר כזה ביחד באמת. מזל שאמרתי לו את זה כי אחרת לא הייתי זוכרת שככה הרגשתי. ממיע שינה את זה. ואחריו, הקשר עם הילדים כבר היה קרוב ואישי ולא הרגשתי יותר לבד. זה משהו שנכנס לעור ומשנה חיים, כשיש מישהו שרואה אותנו בדיוק כמו שאנחנו ולמרות זאת אוהב. חברה שלי כתבה לי פעם כרטיס ברכה ליום הולדת, מאלו שמכירים אותי, מאלו שאוהבים אותי ומאלו שמכירים אותי ובכל זאת אוהבים אותי. עד עכשיו זה מעורר אצלי חיוך. היא היתה אחת האנשים הראשונים שממש הכירו אותי, לפני ממיע. אולי הכינה את הדרך אליו. 🙂
אני חושבת שזה עושה את ההבדל, לפחות עשה את זה אצלי.
אהבתיLiked by 2 אנשים
אני קשרתי את השניים בפוסט הזה בעצמי, אמנם, את הזוגיות המוחמצת ואת הבדידות, אבל אין לי באמת מושג על מה יושבת אצלה תחושת הבדידות. אולי זה חוזר להורים שלה, שהיו כאמור מבוגרים, ואנשים די קשים בעצמם. אמא קשוחה שגידלה את עצמה, ואבא עם עקרונות ששנה שלמה למשל, לימד אותה בבית ולא שלח אותה לבית הספר. אבל אני בהחלט יכולה להסכים עם תחושת הריפוי שזוגיות טובה מביאה. לפעמים זה ממש ככה, מישהו שמכיר אותך ובכל זאת אוהב אותך. זה ריפוי גדול. 🙂
אהבתיLiked by 1 person
אכן, ריפוי גדול. הרבה פעמים, מסיבות שונות, ההורים שלנו לא יכולים לקבל אותנו כפי שאנחנו ובני הזוג כן. אולי כי בני הזוג בחרו בנו וההורים לא ואולי כי ההורים רואים בנו המשך שלהם ולכן רוצים שההמשך הזה יהיה כמו שהם חושבים שנכון.
בתוך אמא אני רואה כמה עבודה אני צריכה לעשות כדי לקבל את הילדים שלי בלי חרדות על השונות שלהם, על היחוד שלהם, על הדרך המיוחדת שלהם. פשוט להאמין בהם ולתת להם רשת בטחון אמיתית. זה לא משהו שקיבלתי בבית, אבל כן קיבלתי מממיע ומחברות וחברים במהלך השנים. כשאני מסתכלת חזרה על הילדות אני זוכרת את הבדידות הגדולה שהרגשתי. יש לדנה ברגר ולאיתי פרל שיר יפיפה על "הנה באתי הביתה" שגרם לי לחשוב – וואו, להרבה אנשים היתה ילדות כמו שלי. אני שמחה שאני במקום אחר עכשיו אבל זה לא משהו שנשטף מאיתנו, התחושה ההיא (הם אומרים את זה מאוד יפה בשיר).
אהבתיLiked by 1 person
זה אושר גדול, להכיר בריפוי לבדידות שמספקת הזוגיות. לא תמיד זה ככה. לפעמים דווקא בתוך הזוגיות יש בדידות גדולה, מעין תחושה של חשיפה של בטן רכה כלפי מישהו שיכול, בנקודות שפל, לפגוע בך דווקא במקום שבו את פגיעה ביותר, ודווקא משום שהוא מכיר אותך ואת נקודות התורפה שלך הכי טוב. הנה נקודה להודות עליה.
אהבתיאהבתי
אם לא היה כל כך עצוב, המשפט הפואטי של אימא שלך כל כך יפה ומעורר השראה. אני זוכר את עשרות עמודי שורות של אותיות בכתיבה תמה, לשיעורי בית. וממה היו מתפרנסים הגרפולוגים עם כולם היו כותבים כתיבה תמה? אותי המחשב והסמארטפון גמלו כמעט לחלוטין מכתיבה על נייר, עד כי אני חושש שאיבדתי את יכולת הכתיבה המהירה והברורה של פעם. אולי זה יחזור אלי עם האלצהיימר? לא סתם, לא יפה לייחל לזה ובוודאי שלא לצחוק מכך. וכן, תחושת הבדידות היא סובייקטיבית, אם כי לפעמים היא עשויה להיות מוצדקת.
אהבתיLiked by 1 person
תהיתי מה דעתך על האפשרות של קבלת תחושת הבדידות דרך תורשה גנטית. שמעתי שעשו מחקרים על כך שטראומות יכולות לעבור גנטית, מעין תיסמונת הדור השני אבל לא רק פסיכולוגית ורגשית, אלא גופנית ממש.
גרפולוגיה באמת קצת יצאה מהאופנה בשנים האחרונות. אולי כי אכן רוב האנשים היום 'כותבים' במעבדי תמלילים ובסמרטפון, ויש גם כלים הרבה יותר פשוטים לחשוף דברים על אנשים, כמו למשל לעקוב אחריהם בפייסבוק (או באינסטגרם, לבני הדור הנוכחי).
אהבתיאהבתי
זה פוסט מופלא מכמה בחינות, ואחת מהן היא העובדה שהשאלה שמוצגת בו – לגבי מקורה של תחושת הבדידות – אינה זוכה למענה ונותרת בגדר מיסתורין.
אהבתיLiked by 1 person
היא אכן מסתורית לגבי. בדידות מבחינתי איננה איום כלל וכלל, אבל אולי צריך לקרוא לה 'לבדיות' ולא בדידות במקרה שלי. אולי חוקרים לא באמת יכולים להיות בודדים?
אהבתיאהבתי
כל פעם שאת כותבת על אמא שלך אני מתרגשת , ואולי אם היא בעצמה אמרה שהיא השירה ואולי השילה מעליה את הזכרונות , היא בכל זאת זוכרת הרבה … ( התפעלתי מהדיוק הרב שדייקת בכתיבה התמה , היום כנראה למורים אין זמן לזה וחבל !)
אהבתיLiked by 1 person
לפעמים אני פותחת איתה בשיחה ושואלת שאלות מהסוג של 'ליד מי ישבת בבית הספר', ואיזו תלמידה היית, והיא כן מצליחה לדלות זכרונות מפורטים למדי. מצד שני, לפעמים היא שוכחת את השם שלי, או מי אני
ולגבי הכתיבה התמה, היום לא נוגעים בזה בעיקר כי כולנו כותבים במעבדי תמלילים ובמסכים. מי בכלל מחזיק דפים ועפרונות או עטים?
אהבתיאהבתי
בביה"ס היסודי לפחות…
אהבתיאהבתי
נכון. אבל הבנתי שלא מתעסקים בזה בכלל, וגם בנושא שגיאות הכתיב מעלימים עין. חבל.
אהבתיאהבתי
אצלך זו אמא, אצלי זה סבתא. סבתא שנשארה מוקפת בילדים, נכדים, ואפילו נינים אך חשה תחושת בדידות עצומה. משהו שכנראה מלווה אותה מאז שסבי ז"ל הלך לעולמו. מקום שרק הוא מילא-בדרכו המופלאה. היא זוכרת כל פרט וכל רגע ודווקא בגלל זה הבדידות היא האויב שלה. היא כל הזמן בגעגועים למה שהיה ואיננו. ואילו אימך זכתה להיות קלילה להשיר את הזכרונות הכבדים מעליה ולרצות ליצור מעגלי חברויות חדשים.
אהבתיLiked by 1 person
שמחה שהצלחת להגיב (ותודה על המייל). אמי ואבי היו אנשים כל כך שונים זה מזו, היא מוחצנת, חברתית, קולנית, הוא שקט, מופנם, נלחץ מסיטואציות שמכילות יותר מארבעה אנשים. תמיד זה היה מופלא בעיני שהם ביחד, ושהיה ביניהם גם סוג של שיתוף פעולה משלים. אני לא בטוחה אם חלק מתחושת הבדידות שלה איננה נובעת דווקא מהזוגיות שלה עם אבי. הרבה פעמים היה נדמה לי שעם כל הcare ההדדי שהיה ביניהם, הם חיו זה לצד זו ולא זה עם זו.
לאמא שלי הבדידות היא חבר ילדות. ודווקא אצל סבתא שלך זה נשמע לי נסיבתי, ואולי עדיין חלק מהאבל שלה על הזוגיות ועל בן הזוג שנפטר.
אהבתיאהבתי
אני לא יודעת אם תחושת הבדידות מורשת בגנים, אבל היא בהחלט תכונת אישיות שיכולה להבשיל בתנאים הסביבתיים הנכונים. אני יכולה להבין את אחותך, שהיא הצעירה בילדים ושאולי תמיד הרגישה קטנה ובצד ולא שייכת.
את כותבת שהלבד שלך בחו'ל היה לבד של חופש, ומסייגת את עצמך ברשת הבטחון שהיתה לך, וכנראה את צודקת. בבסיסך את *יודעת* שאת לא לבד, אני חושדת שמי שסובל מבדידות, אין לו את הידיעה הפנימית הזו.
המכתב של אמא שלך נוגע ללב בתמימותו ועדינותו, כתב היד פשוט מקסים.
כרגיל אמא שלך פורטת אצלי על מיתר של עצב והזדהות.
אהבתיLiked by 1 person
באותה משפחה יכולים אחים לגדול והחוויות שלהם שונות מאוד זו מזו. אני חושבת שאחותי חוותה את תקופת ההתבגרות שלה לבד, כי מגיל 13 אני כבר לא הייתי בבית, וגם אחותי הגדולה ואחי כבר לא. היא נשארה לבד, גם היא עם שני הורים מבוגרים יחסית, קצת עייפים, שלא ראו אולי מה בדיוק עובר עליה. אולי זה הקו המשותף בינה ובין אמא שלי. לא יודעת.
אמא שלי פורטת גם אצלי על מיתרים, כפי שמעולם לא עשתה. חלק מהחבילה של 'גירסה ב" שלה, המרוככת והנימוחה.
אהבתיLiked by 1 person
יפים ונוגעים כל כך הפוסטים שאת כותבת על אימך.
רציתי להזמין אותך אישית לתערוכה ״ דיוקן אם״ שזה אני משתתפת על פורטרטים של אמי ( ביחד עם עוד ציירות) בבית האמנים. הפתיחה ב 6.6… תיכף אעלה פוסט אם לא ארדם קודם. נראה לי שהתערוכה וההרצאות שם יעניינו אותך
אהבתיLiked by 1 person
תודה. רעיון מעולה. אני מאוד לחוצה ביוני, אבל אם התערוכה תימשך לתוך יולי אשמח מאוד.
אהבתיאהבתי
המכתב של אמך מאוד מרשים. במיוחד ה-'לפוגשו'. איכשהו לא תיארתי לעצמי שבמצבה אפשר לכתוב בצורה כל כך רהוטה ומדויקת. זה קצת מנחם…
אשר לבדידות: נדמה לי שזו אגי משעול שאמרה באיזה ריאיון שהמצב הכי טוב בחיים זה כשיש לך בעל וילדים ואף אחד מהם לא בבית כרגע 🙂
אהבתיLiked by 1 person
האמירה המיוחסת לאגי משעול מושלמת 🙂
השבוע שמעתי מומחה לזיכרון שהסביר שהזיכרון שאנחנו מתייחסים אליו, של החויות והידיעות, הוא בערך 10 אחוזים של הזיכרון, והוא זה שנפגע. יש כל כך הרבה סוגים אחרים של זיכרון שנשארים ומתפקדים, כמו הזיכרון הרגשי, הגופני, וגם היכולות האוטומטיות האלה כמו לכתוב או לנהוג על אוטומט.
אהבתיאהבתי
אמך נוגעת ללב באופי החברותי שלה וברצונה הכנה להכיר את אותו אורח מסתורי שפוקד את ביתה.
הסיפור הטראגי על ארוסה הוא נוראי. איך אפשר לשכוח אהבה ראשונה? כנראה שגם האלצהיימר לא יכול למחוק את כאב הלב.
והיחס של אמך לזכרון כמשקולת כבדה הוא מדהים.
כתבת פוסט עם המון רגשות, מניפה, ממש נוגע ללב.
אהבתיLiked by 1 person
כבר אמרתי לא פעם שהשינוי שחל באמי עם האלצהיימר מאפשר לי להכיר פן אחר לגמרי שלה, ולקשר שלנו לפרוח בצורה שהיתה בלתי אפשרית עם אמי הקודמת. פס כסף מפתיע בענן. המכתב שלה לאורח המיסתורי אכן נוגע ללב.
אהבתיאהבתי
מזכיר לי שבתור ילדה כמה כתבתי הרבה
היום כשאני צריכה להכין עבודות לאוניברסיטה ולכתוב בכתב יד כואבת לי אח"כ היד
ההרגל של כתיבה כבר נשכח (מהיד לפחות)
מעניין שבמובן מסויים אמא שלך מודעת למצבה
בדידות זו הרגשה אינדיווידואלית מאוד
אנשים יכולים להיות מוקפים במשפחה, חברים ולהיות בודדים
ולהיות לבד ובעצם לא להיות בודדים בכלל
אצלי, זה בעיקר בתקופות שבהן לכולם יש דברים לעשות עם המשפחה שלהם ואני לבד
(בשנים האחרונות הרבה יותר מורגש)
אהבתיLiked by 1 person
אני לא מייחסת חשיבות לאמצעי הכתיבה, דיו וקולמוס, עפרון, עט נובע או מעבד תמלילים. בעיני יש חשיבות גדולה לעצם הכתיבה, החיבור, הצבת מילים זו אחר זו, הענקת משמעות לפיסקאות ולקטע. זה לדעתי העיקר, ואת זה יש לך בהחלט, עד היום, בבלוג שלך 🙂
ואכן המסקנה שלי היא שבדידות יכולה להיות נסיבתית (כמו שכתבת בתקופות של חגים או כשלכולם יש עיסוקים משפחתיים), אבל גם תחושה סובייקטיבית עמוקה שאין לה קשר ישיר למציאות האמיתית, כמו אצל אמא שלי (ומסתבר גם אחותי).
אהבתיLiked by 1 person
בהחלט פס הכסף שבענן – היכולת שלך לפתח מערכת יחסים חדשה לגמרי עם אמא "החדשה", הרכה, המפוייסת….עד כמה שעצוב ושובר את הלב האלצהיימר שלה, הנה זה מאפשר לכן קירבה ורכות שמעולם לא הגעתן אליה בעבר. נפלאות דרכי העולם.
גרוני נחנק מדמעות כשקראתי את כתב ידה היפה, פונה לאורח העלום שפוקד את ביתה ומשאיר לה ציורים…….
ברוב סוגי הדמנציה זוכרים את העבר הרחוק ושוכחים את הקרוב. זו באמת הזדמנות טובה לשאול על הילדות, להיוודע לצדדים נוספים שלה שמעולם לא זכית להכיר.
זוכרת שבכיתות א עד ג היה לנו שיעור שנקרא "כתיב וכתב" – ובו לימדו אותנו את טכניקת הכתיבה התמה, וכמובן את הכתיב הנכון. היום לא מקפידים על אף אחד מן השניים……..שגיאות כתיב גם הן הפכו לדבר מקובל, משום מה. לא מקפידים על זה.
מרתקת שאלתך לגבי תחושת הבדידות והאפשרות שהיא מועברת בתורשה.
אהבתי במיוחד לקרוא כאן בתגובות איך כל מגיב/ה כמעט לקח את הפוסט הזה למציאות של עצמו.
כמו ששיערת בעצמך, גם אני מאמינה שיש לנו זיכרון בגוף, והוא ה"פטפטן העיקרי" כמו שהמורה שלי אוהבת לומר.
לא יודעת עם בדידות עוברת בתורשה אבל ילדים בהחלט "בולעים" את ההורים בהרבה מובנים, ומגיבים כמותם על דברים שלא הם חוו בעצמם. אם לצטט שוב את המורה שלי: "ילדים שותים את המים באקווריום של הוריהם". כל ילד כמובן לוקח את זה למקום משלו, בהתאם למי שהוא. וגם בהתאם למי היו הוריו כלפיו. כל ילד בבית מקבל הורים קצת אחרים, למרות שלכאורה גדלים באותו בית עם אותו זוג הורים. וזה לא רק עניין של תקופה או גיל – גם תאומים מושכים יחס שונה מכל אחד מהוריהם. זה מופלא להתבונן על זה.
אבל באמת נסיבות ילדותה של אחותך קצת סימלצו את ילדותה של אמך………לפחות מגיל ההתבגרות ואילך…….אז ייתכן שזה גם זה.
כך או אחרת: כשאמך אומרת שהיא בודדה, נסי להזכיר לעצמך שזה לא בגללך. לא תמיד זה פשוט אבל זה חשוב.
חמי ז"ל תמיד "בזבז" (כך קראתי לזה בראשי) זמן איכות יקר עם כל אחד מאיתנו בעת שיחות טלפון או ביקורים שלנו, כשבילה אותו בתלונות על כך שאנחנו לא מתקשרים/באים מספיק לדעתו. למדנו להבין שזה חלק בלתי נפרד ממי שהוא……..ולא הפסקנו להתקשר ולבוא…..
אהבתיLiked by 1 person
היום כשהיא חוזרת כמו פזמון חוזר על הבדידות שלה (מפעם. היא לא אומרת: אני בודדה עכשיו. היא אומרת: אני גדלתי לבד לבד. לא היו לי אחים, לא סבים וסבתות, לא היה לי אף אחד) זה לא מעצבן אותי. בכלל, מעט מאוד מהדברים שהיו מעצבנים אותי מאוד פעם בהתנהגות שלה מעצבנים אותי היום. חלק מפס הכסף המופלא. בעיקר אני מרגישה כלפיה חיבה גדולה ואהבה. וזה מפתיע אותי כל פעם מחדש. מתחת למעטה האישה הקשה והעקשנית שעשתה לי בושות כל החיים שלי הסתתרה אישה רכה ואוהבת, נחמדה ונעימה. מי היה מנחש.
אני מכירה אכן אנשים רבים שכמו חמך 'מבזבזים' את הזמן ומתלוננים לאלה שבאים לבקר אותם למה לא באים לבקר, כמה אבסורדי. חמותי כזו. אני מניחה שזה כמו הסיפור על הג'יני הכלוא בבקבוק: באלף השנים הראשונות הוא מבטיח שמי שיוציא אותו מכלאו הוא יעשיר אותו וימלא את כל משאלותיו. אחרי שחולפות אלף שנים והוא עדיין כלוא בבקבוק הג'יני כבר כועס מאוד, ואז כשמישהו אכן מוציא אותו מהבקבוק הוא מתנפל עליו בחמת זעם. בקיצור, זה התהליך הפנימי שהם עוברים, ואין לו קשר למי בא לבקר.
אהבתיLiked by 1 person
וואוו כמו!
איזו רגישות. איזו כתיבה קולחת ונוגעת. כמו להעביר לנו את הסיפור על מצע של כרית נוצות רכה.
ותחושות מסתבר שוב ושוב הם תמיד סובייקטיביות ולדעתי כמו כל תכונה גם הם יכולים לעבור בגנים.
אין להם תמיד הסבר או בסיס ברור. (לפעמים ניתן לראות את זה אצל ילדים מאומצים או כאלה שלא פגשו את אחד ההורים עד גיל בוגר.
כמה מיוחד לראות שאמך מקבלת את הזיכרון הנעלם בטוב וכך גם את
המשך ימים טובים.
אהבתיLiked by 1 person
תודה. אני חוזרת לנושאים הללו פעם אחר פעם כי הם ממלאים מקום חשוב בחיי כרגע. המגע עם אמי כיום מעורר בי המון דברים חדשים שלא היו שם אף פעם. בחיים לא מפסיקים להשתנות. הייתי אפילו משתמשת במונח להתבגר. גם היא, גם אני.
אהבתיאהבתי
זה כזה מתוק שהיא אופטימית ככה, מישהו בא והיא רוצה לפגוש אותו, לא פרנואידית מי נוגע לה בדברים.
כשהייתי בתיכון מישהי לימדה אותי הבחנה בין שני סוגי אנשים, כשהם לא מוצאים משהו: ״איפה שמתי?״ ו״מי גנב לי?״. והנה, אמא שלך לא פה ולא פה. זה ממש יפה ומעניין.
ואי אפשר פשוט שלא להיות נדהמים ממנגנון הקונפבולציה הזה, שממלא חללים איפה שהזכרון לא תומך. אני בטוחה שיש מקומות שזה קשה ומסבך דברים. אבל זה וואו בעיני.
מחבקת אותך. לראות אדם שאת אוהבת חווה בדידות מתמדת זה בוודאי קשה.
אהבתיאהבתי
תובנה מעניינת. באמת יכלה לקחת את זה למקומות הרבה פחות נעימים. אבל היא מאוד חברותית ואוהבת אדם, ומאמינה בטוב. בדידות בעיני הוא רגש מפתח של המון אנשים. אני לא בטוחה שזו הגזמה לומר שזה אחד המניעים העיקריים בהרבה מעשים, ודאי בחיפוש אחר קשר בין אם זוגי או חברי או מקצועי. אדם הוא חיה חברתית, ובלי קשרים הוא מת (אם אני זוכרת נכון קראתי פעם שתינוקות יתומים שקיבלו אוכל אבל לא מגע מתו). תחושת הבדידות היא אולי מנגנון שנועד לגרום לנו לחפש את הקשרים הללו. ולפעמים התחושה משתחררת מהמטרה, כמו כאב פאנטום.
אהבתיאהבתי
יפה כתבה אמך, והזכרת לי שבאמת פעם השקיעו הרבה יותר בלימוד אופן הכתיבה הנכון. יש רק אות אחת שאני כותבת הפוך – ע- משמאל לימין ולא להפך, והזכרת לי את זה.
בדידות היא הרגשה שלא בהכרח תלויה בנסיבות, יש אנשים שיותר נוטים לזה, וזה באמת תלוי באופן הראיה, עד כמה הלבד נחווה כחסר או כהזדמנות (בדומה לחוויה שלך).
ומעניין אבל לא מפתיע שהזכרון הרגשי נשאר גם כשהזכרון הרגיל אובד. אני חושבת שהוא הכי ראשוני אצלנו.
אהבתיLiked by 1 person
ולכן אני תוהה למה. למה יש אנשים שהבדידות נחווית אצלם כך ולא אחרת, ותוהה אם אולי יש בזה משהו גם תורשתי, קצת כמו תכונות אחרות כמו נניח נטייה למלנכוליה, או גישה של שמחת חיים וסיפוק. אני די בטוחה שהזיכרון הרגשי יושב פיזית במקומות אחרים במוח. מן הסתם ראשוניים יותר.
אהבתיאהבתי
אמא שלך אשה מופלאה,באמת וזה עושה את זה יותר עצוב. מכיון שכידוע עברנו מקרה דומה,זה מעציב עוד יותר ותחושת הבדידות הזאת מעצימה את הכל,למרות שהיא מוקפת במשפחה שלכם שבאמת דואגת להיות סביבה
אהבתיLiked by 1 person
אני לומדת הרבה מאוד מהמצב הקשה הזה. בעיקר אני שמחה שלא רע לה, ואפילו טוב. לפעמים מה שנראה כמו אסון גדול, כמו איבוד הזיכרון, יכול להיות פתח לדברים טובים, באופן הכי מפתיע.
אהבתיאהבתי
המכתב שהיא כתבה הוא לעצמה, ונראה שהאורח המסתורי אותו היא רוצה לפגוש, זה את עצמה. מה שכמובן מתחבר לבדידות שהיא חווה, שרק מפגש עם עצמה יכול להפיג.
אהבתיLiked by 1 person
ניתוח מעניין. כל זה מן הסתם ברובד הסמוי ולא על פני השטח. אמא שלי 'רואה' את עצמה בכל מיני מצבים כעת. בשבת היא ראתה תמונה של אחיינית שלי בפרופיל ו'ראתה' בה אישה יושבת עם שמלה לבנה ועליה פרחים, מנגנת בפסנתר. כמו תעתועי הדמיון הללו שרואים בתמונות, של פרופיל של זקנה שהופך לאישה צעירה, אם מצמצמים את העיניים. כמובן שהאישה המנגנת זו היא, בערך בגיל 17. היא ניסתה להראות לי מה היא רואה, להעמיד אותי במקום שממנו היא רואה את המנגנת. לא ראיתי מן הסתם.
אהבתיאהבתי
כתבת מרגש. נוגע ללב שאת מגלה את היחסים המורכבים עם אימך . אני חווה את זה עם בנותיי, לצערי אימי הלכה ממני כשהייתי בת 20 . חווית אם ממקום בוגר היא אחרת אני מניחה .
אהבתיLiked by 1 person
תודה, מיכל. ברור שכולנו נועדנו לאבד הורים, כי האלטרנטיבה איומה בהרבה, ועדיין, לאבד אמא בכל גיל, ודאי בגיל 20 קשה ביותר.
אהבתיאהבתי
כמה יפה את כותבת. השארת אותי ללא מילים
אהבתיLiked by 1 person
תודה רפרפית. ואיזה כיף לכתוב את השם שלך. 🙂
אהבתיLiked by 1 person
יש לי שתי מכרות שחוו אובדן של ארוס ויש גם את פנינה גרי ואת אמא של אורה אחי מאיר מ'כלה' ואצל כולן נשארה צלקת לשנים. מעניין הקטע של אבא שלה שביקש ממנו קו"ח
אני מקווה שנישואיה בסופו"ש היו מאושרים
אוגניה
(הוורדפרס עטשה לי את המוות ען הסיסמאות אז אני מנסה בעצת עדה ק להשאיר תגובה אנונימית)
אהבתיLiked by 1 person
חווית אובדן ארוס קשה כי זה איבוד של פוטנציאל. כל החיים המשותפים שהיו אמורים לקרות, ולא קרו. יש לנו עדיין את קורות החיים שהוא כתב עבור אביה. מאוד טראגי. לגבי הנישואן שלה אני רוצה לחשוב שכן. מן הסתם, אלה ההורים שלי. אבל כן היתה שם אהבה. הם היו שונים מאוד זה מזו, ועדיין היתה ביניהם הרמוניה מעשית ושיתוף פעולה ואני חושבת שגם הרבה חיבה פיזית.
אהבתיאהבתי
מעניינת צורת החיים של אמך עם מעט זכרון, מעט עובדות, והרבה רגש. אולי הרגש מודגש יותר כשהרציונל נחלש. וכפי שנכתב כבר למעלה בדידות היא הרגשה שאינה תלויה דווקא בעובדות, אלא יותר ברגשות. יש חשק לחבק את אמא שלך….
אהבתיLiked by 1 person
זו אסתי קורדליה
אהבתיאהבתי
במקרה שלה זה אכן ככה, הרגש מודגש, אולי כי 'התפנה' לו מקום. אני הולכת לחבק אותה היום. שוב אחותי בקורס שישי-שבת, ואני אצלה.
אהבתיאהבתי
לחיות לבד בגיל מאוחר זו המחלה הכי קשה גם אם בריאים פיזית. אימך גרה עם אחותך ועדיין מרגישה בודדה. מאחל לאימך עוד הרבה שנים, זוכר את אימי שהייתה לבד הרבה שנים מאז מותו של אבי ואחותי הייתה גרה בניין אחד לידה והנכדים היו באים כל הזמן לאימי מה שהחזיק אותה בחיים.
כשאחותי עברה דירה משם, אני הייתי מגיע כמעט מדי יום וראיתי כמה קשה לה להיות לבד.
טוב שאימך גרה עם אחותך והיא לא לבד.
אהבתיאהבתי
אני כל יום ויום מברכת על אחותי. אין דברים כאלה. מטפלת עם כל הלב, ובלי שום מרמור, ממש מאהבה. רק אתמול הבאנו עובדת זרה, לראשונה, כי היא הבינה שהיא לא תוכל לקום לאמא שלי 4 פעמים בלילה לאורך זמן.
אהבתיאהבתי
קובי אוז מספר על תחושת הבדידות שלו כבן יחיד להוריו שנולד לאחר נסיונות של שנים רבות…
הגעתי לפה כמה דקות לאחר שפרסמתי אצלי רשומה שבמקרה לגמרי עוסקת בחלופת מכתבים…גם הם יעדם אנונימי…מקריות. כמובן לגמרי שונים.
ותמיד אוהבת לקרוא אותך.
אהבתיLiked by 1 person
אז אחרי העדרות ארוכה (של כחצי שנה) חזרתי. ושמחה לקבל את התגובה שלך. אמא שלי בינתיים נפטרה, (תודה על התנחומים), והכל השתנה, אבל אותו הדבר.
אהבתיאהבתי