בדד, עם הזמן הבורח*

*(מתוך השיר 'בדד', עמשי לוין)

אמא שלי כותבת מכתב על דף עם שורות מבלוק מכתבים, ומשאירה אותו על שולחן המטבח. המכתב כתוב היטב, לפי כל כללי השפה שאותם לא שכחה. אחרי הכל אמא שלי לימדה עברית בעשרות כיתות אולפן, ואלפי עולים חדשים למדו עברית תקינה ממנה. משמאל למעלה כתוב התאריך הלועזי; מימין היא פותחת במילה 'לכבוד'. אלא שהיא לא נוקבת בשם הנמען. המכתב פותח במשפט הצהרה: 'מי שרוצה להפגש אתי – אשמח לפוגשו!'. המילה הראשונה מוסטת שמאלה, וכך גם המילים בתחילת הפיסקאות הבאות. כתב היד של אמי מסודר ונאה, קל לקריאה. אמא שלי ישבה עם כל אחד מילדי בזמנו ולימדה אותם לכתוב נכון. כשאני הייתי ילדה היו מלמדים את זה גם בבית הספר: לכל אות יש צורת כתיבה נכונה. איפה פוגש קצה כלי הכתיבה את הדף;  לאיזה כיוון מושכים אותו; מלמעלה למטה (ג', ו', ז', נ') או מלמטה למעלה (ט', ל', ש'), או מלמעלה למטה ושוב למעלה ולמטה (מ'); אותיות שכותבים מהקצה השמאלי ימינה (ב', ד', כ', ס', פ', ר') או מהקצה הימני שמאלה (ע'); ואותיות שמורכבות משתי משיכות קולמוס (א', ה', ח', ק', ת'). כתיבה תמה קראו לזה פעם, אמנות נכחדת. אמא שלי פונה ל'אורח' שלה, שפוקד את דירתה בהעדרה, ומפצירה בו להיפגש.

כמובן שאין אורח כזה. האורח הוא ההסבר של אמא שלי לדפים הצבועים בחוברות הציור שאחותי קונה לה, זה שממלא דפים רבים בצבע. היא לא משתכנעת מההסבר של אחותי שהיא עצמה ציירה את הציורים, כי היא לא זוכרת שעשתה זאת, והיא פונה להסבר ראציונלי אלטרנטיבי. לאמא שלי יש חבר דמיוני. לפעמים היא גם שומעת אותו מדבר. ורק חבל לה שהוא פוקד את ביתה בשעות שהיא איננה, מסרב לפגוש אותה, אולי היה מפיג מעט את בדידותה.

הבדידות הקשה היא חוויה סובייקטיבית שממשיכה ללוות את אמא שלי כל חייה. בשבת אני קופצת לבקר אותה, וכשאחותי ואני יוצאות איתה לסיבוב בשכונה ויחד אנחנו יושבות על ספסל בגינה אני מנסה לברר את מקור תחושת הבדידות. נכון, אמא שלי היא בת יחידה, ילדת נס שנולדה לזוג שהתחתן בגיל מבוגר – לאב בן חמישים ולאם בת ארבעים שלא חשבו שיהיו להם ילדים ולא האמינו שזה קרה להם. בדור שלה היו מעט מאוד משפחות עם ילד אחד. בכל זאת הייתה לה משפחה מורחבת, גם אם מצומצמת למדי. לא היו לה סבים וסבתות, והיא מספרת שהיתה 'צדה' זקנים אקראיים ברחוב ומדמיינת שהם הסבא או הסבתא שלה. אבל היו לה שתי דודות מצד האם, וגם בני דודים. ובעיקר אמא שלי יצרה לעצמה משפחה גדולה. יש לאמא שלי ארבעה ילדים, 16 נכדים, ו20 נינים נכון לעכשיו. היא מוקפת אהבה. גם איבוד הזיכרון שלה אינו קשה לה מדי. 'השרתי מעלי את כל הזכרונות, ואני מרחפת, קלילה וחופשיה' אומרת אמא שלי, ומלווה את מילותיה בתנועה של מי שמוחה מעל עצמו מטען כבד. כל יום היא הולכת למועדון הקשישים מעבר לכביש ומבלה שם בפעילויות שהיא אוהבת, ואחר כך חוזרת הביתה, שם היא נעזרת באחותי ומשפחתה, פוגשת את הנכדים וגם אורחים שמגיעים לאחותי ובאים לומר לה שלום. היא מודעת לכל זה, קוראת לאחותי וגם לי 'מלאכים שלי', ועדיין חוזרת על המנטרה הקבועה: 'אני גדלתי לבד. לא היה לי אף אחד'. זו גם הסיבה לדעתה לכך שהארוס הראשון שלה, אהבת חייה, נקטף בתאונת אופנוע כשהיה בצבא. הארוס היה ניצול שואה מרומניה, אוד מוצל מהתופת, שכל משפחתו נספתה בשואה. אהבת חייה של אמי היה שוטר צבאי יפה תואר שרכב על אופנוע שהנפיק לו הצבא. אמא שלי היתה עולה על האופנוע שלו מאחור, ויחד, מחובקים היו דוהרים אל עבר האופק. אבא של אמא שלי לא אהב אותו. הוא לא היה מלומד ולא היה לו כלום, לא ייחוס ולא רכוש, לא מועמד טוב לשאת את הבת היחידה והמופלאה שלו. הוא ביקש מהארוס לכתוב לו את סיפור חייו, והארוס פרס את סיפורו הקשה על פני מספר דפים כתובים בצפיפות: איך עלו מרומניה לארץ בשנות השלושים, איך גרו כאן אך לא נקלטו, איך חזרו לרומניה, איך השואה מחקה את הכל. אבא של אמא שלי לא השתכנע. הוא התנגד נחרצות לנישואין הללו. אמא שלי ואהובה תכננו ללכת ולהתחתן אצל הרב הצבאי, חתונה ללא ההורים וללא המשפחה. אלוהים של אמא שלי כנראה הסכים עם סבא שלי, וגם הוא העדיף שתינשא לאבא שלי, שהגיע עם משפחה שלמה וגם היה אינטלקטואל וסטודנט בדרך לדוקטורט, אפילו אם גם הוא, יוצא קיבוץ, היה חסר רכוש. אהבת חייה של אמי נהרג בתאונה כשהיה בדרך לרב הצבאי לקבוע את תאריך הנישואין שלהם. הכאב על לכתו של אהבת חייה עדיין חי בה, גם אם שכחה את שמו.

עוד אני תוהה עם אחותי למה היא מרגישה ככה, ואחותי מודה 'גם אני מרגישה בודדה'. כאן אני כבר ממש לא מבינה. אחותי היא הצעירה בין ארבעה אחים, וביני לבינה יש פער של חמש שנים. האם תחושת הבדידות עוברת בירושה? אולי אמא של אמא שלי, סבתא אנה, היתומה שנזרקה לחלל העולם בגיל צעיר והיתה צריכה לפלס את דרכה בעצמה, הורישה לה את תחושת הבדידות בגנים, וזו עברה גם לאחותי. אני יודעת שאני מעולם לא סבלתי מצער הבדידות. להיפך. כשנסעתי לבדי לשבתון לחו"ל לפני חמש שנים חגגתי את העובדה שלראשונה בחיי אני גרה לבדי. נהניתי מכל רגע, מהחופש הטוטאלי לבלות בספריה עד שהעיניים צורבות, לצאת לטיולים רגליים ארוכים, לבקר במוזיאונים, לא להתחשב באף אחד, לא לתת דין וחשבון לאף אחד. אולי זה לא חכמה כשאת לא באמת בודדה, כשהשותף מצטרף אחת לשבועיים שלושה לסוף שבוע, כשאני משוחחת עם הילדים ויודעת שזה מצב זמני שיחלוף ואשוב להמולה המשפחתית הרגילה בארץ.