צנח לו זלזל

הוא פרופסור חשוב ומוביל בתחומו, ושולח ידיו גם לתחומים אחרים מפעם לפעם. הכתיבה שלו אינטליגנטית ולא שגרתית, ואני אוהבת לקרוא את מאמריו שמעוררים שאלות, מחדדים תובנות ומאירים דברים מזווית חדשה. לכן שמחתי כשנתקלתי ברשומה שלו, הפעם אישית, כמו-בלוגרית, ותכננתי לקרוא אותה בהפסקת הצהרים, קינוח אינטלקטואלי. לא התאכזבתי. הוא סיפר על אביו, על סבו, על תולדות המשפחה. הוא תאר את השכונה שבה גדל, והתענוג שלי גדל עוד יותר כי הוא בן עירי, ואני מכירה היטב את הרחובות ואת המקומות שהזכיר. ואז העיניים שלי התרחבו בהלם, הביס שלעסתי התפרץ החוצה אל השולחן במיליון רסיסים, והייתי צריכה לאסוף את הלסת שלי מהרצפה.

זיהיתי את הזלזל.

כשאחותי הגדולה היתה נערה בכיתה ז' או ח', היו לה המון מחזרים. לפחות כך זה נראה בעיני, אחותה הצעירה ממנה בחמש שנים, שספגה ממנה מצד אחד יחס שנע בין עלבון להתעלמות, ומצד שני הייתה ממונה על ניפוי הטלפונים. היה לנו טלפון חוגה שנהבי שנח על מדף בפינת הכניסה לבית, במדף מתחתיו שכן ספר הטלפונים עב הכרס, ומתחת לשני המדפים היתה מגרה ובה ניירות וזנבות עפרונות. בפינה ההיא היתה גם מראת קיר, ועל הרצפה עמד עציץ ענק ובו צמחה מונסטרה רחבת עלים. אחת לכמה שבועות אבא היה מטיל עלי משימה מיוחדת ועדינה, והיה עלי לעבור בצמר גפן ספוג מים על עלי המונסטרה ולהסיר מהם את האבק. ביני ובין המונסטרה נוצרה לפיכך אחווה מיוחדת, וכשמילאתי את תפקיד המזכירה של אחותי הגדולה, ליטפתי את עליה, מבחינה בניצנים חדשים של עלים ירקרקים גלולים שטרם נפרשו, ועוקבת אחר העלים הותיקים שגונם ירוק כהה, עד שהזקינו והחלו להצהיב בשוליים.

טלפון היה בימים ההם אמצעי חירום יותר מאשר כלי תקשורת. ההורים שלי לא הבינו מדוע אחותי הגדולה מחבקת את השפופרת ומבלה שעות על הרצפה בצל עציץ המונסטרה, בהנהונים ובצחקוקים. בכורת ילדיהם, אחותי הגדולה ספגה את מירב השגיאות שעושים הורים עם ילדים מתבגרים. הם זעמו עליה כי חשבון הטלפון תפח, וקנו מנעול מיוחד שאותו הרכיבו על החוגה. אחותי מחתה, רטנה, בכתה, אולם הסכינה והסתגלה למצב שבו היא בעיקר מקבלת שיחות. במגרה שמתחת לטלפון נח גיליון שמות של מחזריה ומבקשי קירבתה. ליד כל שם סימנה אחותי את התשובה הנכונה. כשהטלפון היה מצלצל, זה היה התפקיד שלי לענות לו. היו לה כינויים שונים למחזרים שלה, ואני למדתי לזהות את קולם, ולדעת אם להעביר את השיחה לאחותי, לומר להם להתקשר שוב מאוחר יותר או לדחות אותם בקש. 'הזלזל' היה מחזר נלהב שכתב שירים לאחותי הגדולה וביקש את קירבתה ללא לאות. בכל פעם שאחותי הגדולה קיבלה ממנו מכתב ובו שיר אהבה שבו הקטין את עצמו וביקש להסתופף בחברתה, היא היתה מעקמת את פרצופה, וקוראת לפני את השיר בהגייה מוגזמת ופורצת בסוף בצחוק. היה לאחותי חוש דרמטי מפותח, ונדבקתי בזלזול שלה כלפיו. לא הבנתי איך הוא לא קולט את הרמזים הרבים והחוזרים ולא מסיק מסקנות מכך שתמיד כשהוא מתקשר הביתה אחותי לא נמצאת. אחותי אוהבת הספרות קראה לו זלזל בגלל ביאליק, כינוי הולם בהתחשב בנטיות הפואטיות שלו. בכיתה ט' נסענו כולנו לאנגליה לשנה, ואחותי חזרה לכיתה י' לסערות רומנטיות חדשות שבהן אני כבר לא הייתי מעורבת ישירות. אחד ממחזריה בתקופה זו עבד בבזק שרק נולדה אז והעניק להורי שהיו חסרי קשרים ופרוטקציה מספר מדהים שקל לזכור, שמלווה אותם עד היום, כשהשימוש היחיד שנעשה בו הוא כשעמותות שונות מתקשרות לבקש תרומה. הזלזל נדחק ממחשבתי ונעלם.

במאמר שקראתי הוא סיפר על אחותי. כמובן לא בשמה, אולם זיהיתי אותה מייד. הוא קרא לה 'הנערה אשר אהבתי', וידע לומר שהתחתנה ולאן עברה. אהבה חד סיטרית היא כאב קשה שמותיר צלקות, אולם דומה שבמקרה של פרופסור זה הפצע נשאר פתוח והכאב הפך לבן לווייה קבוע.

הייתי חדשה בעיר, בבית הספר, בכיתה, מספרת לי אחותי בטלפון. בדיוק עברנו מירושלים, ואני חיפשתי חברים חדשים, שולחת קנוקנות לכל עבר. השתתפתי בחוג הדרמה בבמת הנוער, הלכתי לחוג סיירות של המורה לטבע בבית הספר. הזלזל היה במחזור מעלי, והשתתפנו יחד בחוג הסיירות. הוא היה נחמד, ביישן ומוכשר. פעם שלחנו שנינו חיבור לתחרות חיבורים שארגנה המועצה הדתית, הנושא היה משה שראה את הארץ מנגד ואליה לא בא. הוא קיבל פרס ראשון, ואני, מספרת אחותי, קיבלתי פרס שני, חמישה חומשי תורה עם הקדשה מיוחדת שיש לי עד היום. אנחנו מדברות גם על הרשימה ההיא, ליד הטלפון. מעולם לא שקלתי אפילו לצאת איתו, היא מודה. לא עשה לי את זה. לפני כמה שנים פגשתי אותו במקרה ברחוב. הוא זיהה אותי (ואני מרימה גבה, כי אחותי כיום רחוקה מאוד מבחינה חיצונית מהנערה החיננית שהיתה בשנות השישים והשבעים) ואפילו אמר לי כמה שאני יפה, והסמיק. טרגי, מסכמת אחותי הגדולה ואני שומעת אותה מנענעת בראש, אבל אז היא צוחקת. זהו בדיוק אותו הצחוק שהיה מלווה את קריאת שירי האהבה של הזלזל בזמנו. מודה שנדבקתי, וצחקתי יחד איתה, מרגישה בו זמנית גם את הלעג וגם את אדי רגשות האשם העצמיים שלי על חוסר הרגישות כלפי האיש שאהב את אחותי כל חייו.

martin-wehmer-04-1080x1648
Martin Wehmer

46 תגובות בנושא “צנח לו זלזל

    1. זה מעבר לחמלה. יש מצב שניפגש בחוגים מקצועיים, וכעת כשאני יודעת שהוא ה'זלזל' מה עושים. מתעלמים? אומרים שאני אחותה בלי להוסיף פרשנות? מה גם שאני שקרנית איומה. לפחות פנים אל פנים (בטלפון שיקרתי לא רע בכלל :/ )

      Liked by 1 person

  1. ואוו סיפור נהדר להתרפק עליו. .כשנערה מאד מחוזרת הנטייה שלה היא לזלזל במחזרים אשר לא מעלים לה את הדופק, אבל מאד נהנית מתשומת הלב .המלטפת את האגו והביטחון העצמי. יתכן שאם הייתה מבוגרת יותר וההתמדה שלו היתה נמשכת היא היתה נותנת לו הזדמנות. ומגלה צדדים נוספים שלו.
    אהבה לא ממומשת תופחת ובשל תחושת ההחמצה הוא עדיין רואה אותה אטרקטיבית ויפה.
    יהיה נחמד לשתף אותו באינפורמציה שנעלמה ממנו ולומר לו שאת אחותה.דרך נהדרת לשבור את הקרח ונושאי שיחה מן העבר..

    Liked by 1 person

  2. וסליחה על כל הנקודות המיותרות ושלא במקומן. בגלל שאני כותבת ומוחקת והנקודות נעלמות מעיני, רק כשהתגובה עולה אני מצליחה לראות אותן.

    אהבתי

    1. אני מכירה כמה סיפורים כאלה של אהבת נעורים בלתי ממוששת שכן הגיעה לפרקה ולסוף רומנטי הולם בגיל מאוד מבוגר. יש לי ידיד טוב בשנות השישים שלו שאחרי גירושיו יצר קשר בפייסבוק עם אהובת נעוריו, שגם היא בשלב זה כבר נפרדה מבעלה, והם כיום נשואים באושר (ויש שם גם עושר, אבל זה לא הנושא). היי, אפילו בכלה מאיסטנבול יש לאסמה ולגאריפ סיפור כזה, וגם שם הוא רואה אותה לגמרי בתור נערה בת 18 ולא בתור הזקנה עם השיער הלבן שהיא. יש שם אפילו סצינה של ארוחה שבה גאריפ ואסמה מארחים 2 זוגות מחבריו שנשואים שנים ארוכות, ובעקבות הקנטות ומריבות פומביות הוא ואסמה מעירים שאולי יש אפילו יתרון למימוש האהבה רק בשלב ב' של החיים. כל זה לא רלוונטי מן הסתם לאחותי, שעדיין נשואה בדרגות שונות של אושר לבעלה החתיך-ברמת-ז'ראר-דפרדייה, שהיה שובר הלבבות של הגרעין ושל כל נשות האזור בזמנו.
      מודה שאני, שמעולם לא הייתי שוברת לבבות ושמחזרים לא עמדו בתור עבורי רואה במשקפיים אנתרופולוגיים את החוויה של אחותי. אבל אני מסכימה איתך שזה בהחלט ליטוף אגו מאוד משמעותי. גם אחותי אמרה 🙂

      אהבתי

  3. טלפון החוגה בצבע שנהב, ספר הטלפונים, צמח המונסטרה (נועצתי בגוגל) שיש לנגב ממנו אבק במטלית רטובה – זו נוסטלגיה של ממש. אני זוכרת כאלה, בדיוק. וגם את הימים שבהם עוד אפשר היה לשמור על פרטיות ולשלוח מישהו לומר בטלפון ש'אני לא נמצאת'. עולם שנעלם.
    אשר למחזר האומלל – אני מקווה שהוא התאושש מאז (:

    Liked by 1 person

    1. כבוד על גיגול המונסטרה, אכן נדמה לי שכיום הוא כבר לא מצוי בבתים, ויש זנים אחרים הרבה יותר פופולריים (ומיד אני תוהה וגם עונה לעצמי, כן, כנראה שגם בעציצים יש עניין של אופנה). ועניין הטלפון מדהים בפרספקטיבה. הרי רק לפני בערך 15 התחילו הסלולרים האישיים להיות נפוצים, ולפני עשור השיקו את הטלפון החכם הראשון. היום אכן היא היתה מסננת אותו מן הסתם בדרכים אחרות לגמרי.
      אני תוהה לגבי האיש. הוא גרוש ונדמה לי שיש לו ילד, אבל הזיכרון של אחותי בחיבור שנתקלתי בו במקרה היה מאוד חי. אולי זה רק מעיד על כשרון הכתיבה שלו.

      אהבתי

  4. וואו, איזה סיפור!
    "הנערה אשר אהבתי" זה כינוי כל כך חם, במיוחד כשזה בא מזכרון של אדם מבוגר ואחרי כל כך הרבה שנים ומצד שני.
    הזכיר לי את השיר "אהבת נעורי" של שלום חנוך.

    Liked by 1 person

    1. לי עלה מהקריאה שאת נעה בין הבנה של אחותך לבין תרעומת קלה עליה והבנה לרגשות הזלזל. הפינה הזו עם טלפון החוגה, ספר הטלפונים והראי היתה גם אצלנו (בלי העציץ). היתה פחות פרטיות אז למתבגרים, כשאי אפשר היה להסתגר בחדר עם הנייד. לו זה התרחש כיום, לא היית יודעת אפילו על הזלזל. אבל נדמה שדווקא הלהט הרומנטי פחת עם התגברות הטכנולוגיה. הכל זמין יותר, מיידי וקצר טווח. זה סיפור יפה ומחמיא לאחותך. ואני בדעה שלאו דווקא להגיד לו משהו – זה עלול להביך אותו מאוד.

      Liked by 1 person

      1. כן, בדיוק. אני יכולה להבין את שני הצדדים, אבל נוטה להתחשב יותר ברגשות של מי שיצא מאז (שלא לומר מעז) עם סיפור בלתי סגור, לעומת אחותי שלא זו בלבד שלא נפגעה, אלא נהנתה אז (וגם היום) מתחושת הערך העצמי ומבוסט שנותנת הערצה גברית. היתה פחות פרטיות כי גם לא היו לנערים.ות חדרים פרטיים בדרך כלל, למרות שבדירה ההיא דווקא אחותי כן גרה בחדר משל עצמה. אני תוהה למשל אם היום מישהו עדיין כותב שירי אהבה, ואם כן איך שולחים אותם. בווטסאפ? מודה שעדיין לא ברור לי מה יקרה אם (או כש) נפגש. אולי פשוט אתחמק מעצם המפגש, פחדנית שכמותי.

        אהבתי

  5. ליבי עם הזלזל, שחולשתו לאחותך וכאב הדחייה מלווים אותו עד עצם היום הזה. מעניין (ומפתיע) להבין שיש אנשים שנותרים נוכחים בחיים של אחרים לאורך עשורים, מבלי שהם אפילו מודעים לכך. סיפור מקסים ומעורר מחשבה.

    Liked by 1 person

    1. כן, בפרט שהוא אדם מוכשר ומצליח ומוערך כל כך. פתאום לגלות את הכתם הזה בסיפור האישי שלו ועוד על ידי מי? אחותי? ממש נדהמתי. חשבתי באמת שבדרך כלל אנחנו לא מכירים את הסיפורים האלה, אלא רק את אלה עם ההאפי אנדינג, ומי יודע כמה כאלה מסתובבים בינינו בלי שנדע עליהם דבר.

      אהבתי

  6. פוסט מקסים
    באמת לפני כמה ימים נזכרתי בימים שלפני היכולת לדבר בטלפון נייד, או לפחות לדבר בו במחיר סביר. חשבתי על איך היינו מדברים שעות בלי יכולת לזוז יותר מדי ופתאום אני לא מבינה למה לא פשוט נפגשנו במקום לדבר ככה.
    נראה מהצד כאילו אחותך היתה לא נחמדה במיוחד אבל, כשמסתכלים בעין אובייקטיבית, יש מקרים פשוט אין ברירה. זכור לי שכשאני הייתי בבית ספר, התייחסתי לכמה אנשים בצורה גרועה בהרבה. אחד מהם קיבל את התשובה "אוקיי" אחרי שאיים שאם לא אצא איתו הוא יתאבד, ואחד אחר ניסה לממש את האיום וקפץ לכביש בדיוק כשעברה משאית (נשלח בעקבות המקרה לבית חולים אבל דווקא למחלקה הפסיכיאטרית). האם היום הייתי מגיבה ככה? ממש לא

    Liked by 1 person

    1. שאלה טובה איך אחותי יוצאת מהסיפור הזה. מי אמר שתמיד צריך להיות נחמדה? בעיני באופן שכלתני גם היא וגם את בדוגמאות שציינת לא יכולתם לפעול אחרת (מקסימום ליידע איזה מבוגר אחראי על האיום בהתאבדות), כי לצאת עם מישהו בגלל רחמים – פיטי דייטינג – לא באמת עושה טוב לאף אחד מהצדדים. רחל (שלי) פה למעלה הציעה שאולי אם היתה מבוגרת יותר והוא היה מתמיד אפשר שכן היתה נותנת לו הזדמנות ואולי מגלה בו צדדים שהיו מחבבים אותו עליה. גם זה קורה, ואני מכירה זוג שהבחור פשוט לא התייאש, תמיד חזר, לא משנה כמה פעמים נדחה. היום הם נשואים באושר יחסי, אבל אני חוששת שהיום זה גם היה נתפס כסטוקינג, ואולי אפילו מגיע לתלונה במשטרה :/

      Liked by 2 אנשים

  7. איזה כאב לב… אני בעיקר מזדהה עם הפרופסור, המכובד, המוצלח, הכותב המוכשר שליבו עדיין כואב את כאב הנעורים.
    נערות עתירות מחזרים כמו אחותך, תמיד נראו לי פריוילגיות ונישאות מעם, ומתוך כך, יש לי קצת פחות אמפתיה אליהן.
    בוודאי שכאשר הנערה הפריוילגית היא אחותך הגדולה תחושת ההזדהות היא אחרת לגמרי, כם אחרי שעברו הרבה שנים והיא כבר לא נערה ואת לא אחותה הקטנה שממנה מתעלמים או מעליבים. כי באיזה מקום, כולנו נשארים קצת ילד נעלבים ומתבגרים דחויים מאוהבים.

    והמונסטרה, לא הכרתי את השם, אבל יש לי כזה בגינה ואני מחבבת אותו מאד, למרות שאני לא מנגבת לו את העלים, אני בהחלט אוהבת לצפות בעלים החדשים הירוקים בהירים שמתמתחים והם נוצצים ומבריקים וחדשים כל כך 🙂

    Liked by 1 person

    1. גם נערות פריווילגיות עתירות מחזרים פועלות מתוך פצעים שרק הן יודעות עליהן, ואחותי היתה אז ה'חדשה', חסרת חברים ודי בודדה בעצמה. כל זה לא הפריע לה כמובן לדחות מחזרים, לפי השיטה הידועה שדרך טובה להגדיל את תחושת הערך העצמי היא דרך ההשוואה לאומללים ממך.
      המונסטרה ההיא ליוותה את בית נעורי שנים רבות וארוכות. אבא שלי היה מסור מאוד לצמחים שלו, תמיד הוסיף להם תמיסות מזינות והסיר את העלים הצהובים והנבולים, ואני חושבת שמתה בשיבה טובה של ממש. גם צמחים צריכים מזל.

      Liked by 2 אנשים

  8. אהבות נכזבות זה מבאס.
    אני קוראת לזה ״אקסים לעתיד״ כל עוד עדיין יש לי תקווה, ו״אקסים לעתיד לשעבר״ כשכבר לא. באמת הכי חזקים הם אלה של הנערות. וזו שפה מתעתעת, ״זו אשר שאהבתי״. יכולה להתפרש כעבר וגם לא. הוא נשמע חכם אבל גם עדיין מסובך.

    Liked by 1 person

    1. לפעמים נדמה לי שדווקא האהבות ההדדיות הן היוצא מן הכלל, כי מה הסיכוי שבין כל מעגלי המכרים של אנשים שניים ספציפיים יאהבו זה את זה, אלא אם כן זו אהבה בחזרה שניצתת בעקבות האהבה הראשונית. ושימי לב שקרא לה 'הנערה אשר אהבתי' ואחותי כיום ממש לא נערה. כלומר, זה בהחלט בעבר, ולא רק שם העצם, אלא גם הפועל 'אהבתי' בעבר ללא ספק, אבל את צודקת בהחלט שהוא חכם וגם מסובך מאוד.

      אהבתי

  9. סיפור בתוך סיפור שבו ההווה נפגש עם נוסטלגיה ויש בו אהבה דורית נכזבת של זלזל אל מזללת.
    הרג אותי מצחוק תיאור הגילוי: "הביס שלעסתי התפרץ החוצה אל השולחן במיליון רסיסים, והייתי צריכה לאסוף את הלסת שלי מהרצפה".

    Liked by 1 person

    1. הזלזול אל הזלזל, והמשך האהבה שלו אליה, למרות השנים, למרות שהיא כבר לא אותה 'נערה' אשר אהב. ואולי בעיניו כן. אני חושבת שכמעט כל דבר בהווה קשור איכשהו בעבר. זה המפתח האמיתי להבנת האדם. כל אדם.

      אהבתי

  10. לגלות בכתובים של אחר את עצמך או את בני משפחתך זו כאילו הצצה מקרית כשהולכים ברחוב חשוך ואז רואים במקרה דרך חלון מואר סצנה פרטית….מיוחד . אהבתי.

    Liked by 1 person

    1. זו מסקנה כואבת ומדהימה אכן. אנחנו כל כך רגילים לסיפורים עם סוף טוב, שמעט מאוד סיפורים מהסוג הזה, המתוק-מריר, מקבלים ביטוי בתרבות או בשיח בכלל. וכן, קטן כל כך (ולכן אני כל הזמן נעה בין הרצון לספר ולגלות ובין הצורך להסתיר ולהסוות, כי העולם קטן ומי יודע מי יתגלגל לא בכוונה לבלוג השולי שלי).

      אהבתי

    1. בדיוק. אבל מצד שני יש משהו מאוד בוסרי באהבה כזו שלא 'מתלכלכת' במציאות, בפרטים הקטנים של החיים שכופים את עצמם על כל סיפור אהבה גדול ושהם בעצם המבחן הכי גדול של האהבה.

      אהבתי

  11. עכשיו כשאני קורא את הפוסט כנראה שכל ההורים בשנות השישים נעלו את הטלפונים,זה מטורף איך ממש כולם חששו מחשבון טלפון גבוה,כמה שנים ספורות אחרי המהפך הסלולרי התנתקתי לגמרי מבזק,כששאלו אותי למה אני לא מחזיק טלפון קווי נחרתי ברוגז וזלזול ושאלתי אם שמו לב,ששילמנו על אחזקת טלפון,גם אם לא דיברנו,רק אחזקת טלפון !
    באשר למחזר,אני חושב שכולנו בשלב כזה או אחר של נעורינו ובחרותנו ניסינו להגיע אל בחורה לא ממש מושגת ולמרות שהרגשנו שהיא לא סופרת אותנו,ניסינו,כדי שלא יאמרו לנו אחכ,למה לא ניסיתם,אבל ברור שזה היה די אבוד,כי הבלתי מושגות כמו אחותך הלכה עם סוג בחורים שלא היינו אנחנו ולפעמים אנחנו לא שוכחים גם אחרי הרבה שנים

    Liked by 1 person

    1. אתה השלישי שאני מכירה שהוריו גם כן נעלו לו את הטלפון. כשהייתי קטנה ממש התביישתי לומר שהטלפון שלנו נעול, כי זה נראה לי כל כך קטנוני וקמצני. עכשיו אני מבינה שזה באמת היה הרבה יותר נפוץ מכפי שחשבתי. ובכלל, להרבה אנשים לא היה אז טלפון בכלל. לשותף לא היה, ההורים שלו היו ברשימת המתנה 13 שנה. בתור עולים חדשים לא היו להם קשרים, או פרוטקציה כמו שקראו לזה אז. הוא היה מתקשר מטלפונים ציבוריים. הנה משהו שאני לא מתגעגעת אליו בכלל.
      לא הייתי בן ולכן אני מסתכלת על כל העניין הזה של הבחורה הבלתי מושגת מהצד. אני חושבת שלבנות זה לא אותו דבר, גם כי בנות מחפשות בנים דומיננטים ולאוו דווקא יפים, וגם כי בנים (אולי) פחות בררניים מבנות. אני כן יכולה להבין איך אהבה חד סיטרית משאירה צלקת לכל החיים.

      אהבתי

  12. עם כל החמלה שיש לי על המחזר הנכזב, אני חושבת שהעובדה שדבק באהבה הבלתי אפשרית הזו במקום לשכוח ולהמשיך מעידה על בעיה רגשית קשה בנוסף לחוסר בטחון עצמי. נוח יותר כשיש תרוץ לא לעשות כלום מאשר להתמודד עם המציאות הקשה. נוח להדבק למשהו למרות שהוא בלתי אפשרי במקום לצאת ולספוג עלבונות חדשים עד שמוצאים את הדבר שמתאים באמת.

    Liked by 1 person

    1. כן, אבל זו גישה מאוד ישירה ומאוד פרקטית (וכמובן מאוד בוגרת) לאהבה. יש בעיני חן פואטי באהבה הטוטאלית הזו שהוא הפגין שאינה תלויה בדבר, אפילו לא בדחייה של מושא האהבה. כאילו האהבה כישות בפני עצמה.
      בסופו של דבר חייבים להתפשר. אולי את צודקת ורק כך הוא הבטיח שהוא לא ייאלץ להתפשר.

      אהבתי

  13. ככה זה כשבן אדם לא מבין רמזים
    או אומר לעצמו שימשיך לאהוב את… לא משנה מה
    אהבה חד צדדית כזאת שהצד השני לא באמת מודע לה, לא בצורה שהוא חשב עליה

    Liked by 1 person

  14. יש בזה משהו נוגע ללב, אבל אני קצת מסכימה עם אסתי למעלה, שלהשאר באהבה נכזבת כל החיים זה לוותר על לחיות אהבה. ויתור מאוד גדול. אני כן חושבת שיש כאן בחירה לדבוק בדבר שמעולם לא היה והחמצה של הזדמנויות אחרות להתאהב. אני יודעת שלאנשים שונים אופי והסתכלות אחרת, אבל בעיני זה קצת ביזבוז של חיים להתרפק על רגש כל כך עתיק.

    ולגבי אחותך – כשלא אוהבים, פשוט לא אוהבים.

    Liked by 1 person

    1. מסכימה לגמרי. אלא שזה החלק הפרקטי והראציונלי של העניין, ולפעמים אהבה היא anything but. והמשפט לגבי אחותי מדויק. אי אפשר לזיף אהבה, או להצמיח אותה במקום שבו היא מעולם לא היתה.

      אהבתי

  15. אני לא יודעת מה לומר.. זה מרגיש כמו הסיפור של כולנו, על שני הצדדים שלו: האהבה הראשונה שלנו בין אם נעתרה לנו או לא, והמחזר הזה שנפנפנו כלאחר יד (אולי) כי היה כרוך וכן, זה מחמיא לאגו המון אבל במקום לעורר חמלה, זה מעורר רחמים. לא יודעת למה. אם הייתי שלמה עם המצב, הייתי חולקת איתו, בחיוך ואמפתיה, אבל אם אני לא שלמה – לא הייתי מספרת לו.

    Liked by 1 person

    1. כל אחד יכול להזדהות עם סיפור האהבה הראשונה, אהבת נעורים. אני תוהה כמה יכולים להזדהות עם השמירה עליה במשך כל כך הרבה שנים, למרות שמושא האהבה כבר מזמן לא בהישג יד, ואולי בגלל זה, שמירה של אהבה כמושג, כתופעה, כמעט מנותקת מהנערה ההיא שהיתה אחותי. אני לא בטוחה שאני זו שצריכה להשלים עם המצב – בסופו של דבר אני (כמו בהרבה מקרים כאן) רק דמות משנית בסיפור.

      אהבתי

      1. רק אם צריכה או יש לך תקשורת איתו.. (שלמה עם המצב = לא מתביישת ו-בסדר עם הדברים),
        אם הוא "נתקע" על זה ו-יותר מזה לא קיים שום קשר של אהבה – אז יש פה משהו אפילו לקוי ועל כך, כואב לי עליו.

        Liked by 1 person

        1. אני חושבת שאצליח להמנע מתקשורת איתו, בלי מאמץ מיוחד. אני לא מכירה את מצבו הנפשי, אבל יודעת שהיה נשוי ויש לו ילדה. והתגרש. אולי בגלל שדיבר על אמו בכתבה ההיא וחזר לפרק הזמן ההוא בחייו לא הזכיר בכלל את העובדות הללו, רק את אהובת נעוריו שחמקה ממנו.

          אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s