מותו של טיטו מקסים

הוריו של השותף עלו לארץ ממרוקו הספרדית בשנות השישים, אחרי גלי העלייה הגדולים של שנות החמישים. הם דילגו על שלב המעברות והגיעו ישר לשיכון בעיר פיתוח. הם גרו בקומה ב' בדירה של עמידר בגודל 30 מ"ר עם השותף, שהיה אז בן 4, וההורים של חמותי גרו בקומה הראשונה, עם הבן הצעיר שלהם, טיטו מקסים, שהיה אז בן 20. טיטו מקסים היה פוחח ונמרץ, והתחביבים שלו היו נשים ומכוניות. מקסים היה משפץ מכוניות בעצמו, ומסתובב גאה במכונית המוסטנג הספורטיבית האדומה שלו, עם האף הארוך והזנב הקצר, כולו רעש וצלצולים, כמו הייתה המכונית באמת סוס מוסטנג והוא שריף שרוכב עליה, מלך העיירה. בכל פעם הייתה מלווה אותו בחורה אחרת, וכשבא לבקר את אחותו, חמותי, הוא היה מושיב את השותף על ברכיו, ונותן לו להחזיק בהגה כשדהר ברחובות הריקים. אני תוהה כעת אם החווייה ההיא הותירה חותם מכווה, כי השותף סירב לעשות רשיון עד שהכרחתי אותו כשהייה בסוף שנות השלושים שלו, אבל השותף לא נוטר לדוד טינה. להיפך. טיטו מקסים הצדיק את השם שניתן לו, עבר מעבודה לעבודה, שבר בסידרתיות את לבבות הנשים ונשא לבסוף אישה צרפתייה שילדה לו בן, התגרשה ממנו וחזרה לצרפת. בלוויה, אח של השותף נזכר שהחתונה השנייה שלו, עם דודה אנט, התקיימה שבוע לפני החתונה שלי ושל השותף. 'אני זוכר כי ביום החתונה של טיטו מקסים נסענו, השותף ואני הביתה, להביא משהו' נזכר האח. 'הבית היה נעול ולא היה לנו מפתח. השותף הציע לחדור לבית דרך המרפסת של השכנים, ואני אמרתי לו מה פתאום, אתה מתחתן בעוד שבוע, ומה אם תיפול מקומה שלישית?'

הרבה אנשים הגיעו ללווייה של טיטו מקסים. חמותי, אמא של השותף, אחותו של טיטו מקסים, עומדת שחוחה, פיה שמוט ושני קמטים עמוקים מצדיו חורצים את פניה עד הסנטר. עיניה יבשות, כי בשבועיים האחרונים הוא היה מאושפז ומחוסר הכרה, וברגעים הבודדים שבהם הוא היה חוזר להכרה הוא צרח מכאבים. באמת הגיע זמנו ללכת. אחיה הצעיר מת, ואחרי שאחותה הגדולה נפטרה לפני שלוש שנים היא נותרה כמעט לבדה מכל הדור ההוא. היא ודוד אלברט, הבעל האלמן של אחותה. דוד אלברט שבור. אנחנו מלווים את אנשי חברה קדישא עם האלונקה לבור, ואני מביטה המומה בפניו הרטובים של דוד אלברט, הדמעות שלו לא מפסיקות לרדת.

לסבתא של השותף, אמא של חמותי, היו שלושה ילדים: בתה הגדולה, טיטה מלי, בתה השניה, חמותי, וטיטו מקסים, בן הזקונים האהוב שלה. היא המשיכה לגור באותה דירת שיכון בעיירת הפיתוח כל חייה, גם אחרי שהתאלמנה. היא לא ממש דיברה עברית, והייתה מסתדרת עם המוכרים והנהגים בתערובת של ערבית וספרדית ועם הרבה מימיקה ופנטומימה. עצמאית וחסרת סבלנות, היא הייתה עוברת בסבב שבועי בין ילדיה, וכשנמאס לה מהם חוזרת הביתה, עד ששוב הכריעו אותה הגעגועים. גם כשזקנה מאוד והייתה זקוקה להסעות לקופת חולים ולתרופות ללב המשיכה לחלק את זמנה בין הילדים. אלא שטיפול באמו הזקנה, שגידלה עבורו את בנו הראשון, היה קשה לטיטו מקסים. הוא הכריז שאנט אישתו מסרבת לטפל בה, ושהוא יוצא מן הסבב. לכולנו היה ברור שלא באנט האשם, כי היא עשתה כל מה שאמר לה טיטו מקסים, כולל חופשות משותפות עם אשתו הצרפתיה הראשונה, אלא שלמקסים עצמו נמאס להסיע את אמו לרופאים ולטיפולים הנדרשים. דוד אלברט, בעלה של טיטה מלי, מיד קפץ ואמר שאם טיטו מקסים לא משתתף בסבב, גם הוא ואישתו לא בעסק. נשארה רק אמא של השותף, חמותי. באותה התקופה סבתא של השותף גרה שישה חודשים רצופים אצל אמו, ואבא של השותף היה לוקח אותה לרופאים, ודואג לה בעדינות וברכות האופייניים לו. כמו שקורה תמיד במקרים כאלה, הסבתא לא האשימה את הבת הגדולה ואת הבן הצעיר בהזנחה, אלא הבינה אותם וריחמה עליהם. הם היו מגיעים לביקורים והיא דיברה איתם יום יום בטלפון. את הכעס, המרירות וחצי הביקורת שלה היא הפנתה כלפי הבת שאירחה אותה בביתה וטיפלה בה.

לחמותי קפצו כל הפיוזים. היא אסרה על אחותה ועל אחיה לדבר עם אמה. 'אם אתם לא לוקחים אותה אליכם לסבב שלכם, אתם גם לא תבקרו אותה ולא תדברו איתה', היא פסקה. בשיחה עם דוד אלברט הצרחות הגיעו עד התיקרה, והיא טרקה בפניו את הטלפון, לא לפני שאיחלה לו שילקה ב'קנסר גלופנטה', מוות מסרטן דוהר. עם אחיה הפוחז, טיטו מקסים, גם כן לא דיברה, והעוינות הגיעה לשיאים חדשים. הסבתא הזקנה והחולה הייתה גונבת שיחות בטלפון הקווי עם שני ילדיה הרחוקים שסירבו לטפל בה, בוכה ומתלוננת, אמא של השותף כרעה תחת הנטל, וכולם סבלו.

בשלב הזה השותף, נשמה טובה, החליט לעשות מעשה. 'אני רוצה להזמין את דוד אלברט ואת טיטו מקסים אלינו הביתה', ביקש ממני, כי היה לו ברור ששורש הבעייה ביניהם, ואצלנו זו טריטוריה נייטרלית. הכנתי את עוגת הגבינה שלי, פרסתי מפה פרחונית על השולחן העגול בחדר האוכל, והדודים הגיעו. השותף פתח בתיאור המצב ובמטרה של המפגש, ליישר את ההדורים. אני עמדתי במטבח, מכינה קפה, פורסת את העוגה, שומעת את הטונים הרגועים שבהם דיבר השותף לדודיו. אלא שמהר מאוד טיטו מקסים ודוד אלברט נעמדו זה מול זה כמו שני שוורים בזירה. דוד אלברט, איש קטן ומצומק עם פה גדול צרח על טיטו מקסים  'קָברון!', וטיטו מקסים התפוצץ. טיטו מקסים היה איש גדול מימדים והוא אחז בצוארו של דוד אלברט בשתי ידיו כאחוז אמוק, עיניו בולטות, הורידים בצוארו פועמים. לא היה לי ספק שזה סופו של אלברט. השותף קפץ על טיטו מקסים מאחור, מנסה להפריד בין הנצים, וטיטו מקסים ניער אותו מעליו, מעיף אותו לקצה החדר. בשלב הזה דוד אלברט הצנום השתחל בזריזות מבין ידיו של טיטו מקסים, פתח את דלת הדירה וברח בריצה, כשהוא עוד צורח מלוא ריאותיו 'קברון! קברון!', וטיטו מקסים רודף אחריו. אני נשארתי לטפל בשותף, שנקע את הרגל. עד היום הרגל של השותף כואבת בחילופי עונות, הוכחה לכך שמי שאמר ששליחי מצווה אינם ניזוקים לא הכיר את טיטו מקסים ואת דוד אלברט.

'קברון' היא המילה הספרדית ל'מקורנן', גבר שאשתו בוגדת בו. והנה דוד אלברט, אלמן חולה וזקן, בוכה מרות בלווייה של טיטו מקסים. אני מנערת את הראש באי אמון, אבל יודעת שנטירת טינה לעד איננה מאפיינת את המשפחה של השותף. אצלם הדם מתחמם מהר, הלהבות עולות עד השמיים, אבל הן גם שוככות במהירות. אחרי העימות הבלתי נשכח אצלנו בבית, דוד אלברט לקח את הסבתא אליו ואל טיטה מלי הביתה. אחרי חצי שנה של טיפול מסור אצל חמותי, הבת שלה, הייתה הסבתא אצלם שבוע אחד בלבד, ומתה.

John Lopez, Texas Longhorn
John Lopez, Texas Longhorn made from scraps of metal

58 תגובות בנושא “מותו של טיטו מקסים

  1. איזה סיפור מדהים! קשה מאוד לטפל בקשיש חולה, קשה הרבה יותר מאשר לטפל בילדים. הם גדלים בסופו של דבר הקשישים רק נעשים חולים ותלותיים יותר. מאחלת לעצמי למות לפני שאצטרך להעיק על משפחתי. התמונה אגב ממש מרתקת.

    Liked by 1 person

    1. גם אני חושבת שהכל עדיף על פני תלות בלתי נסבלת בילדים, ונדמה לי שהשלב הזה היה הכי קשה לסבתא דווקא משום שהייתה טיפוס עם 'קוצים בתחת', שהיתה רגילה לקום וללכת כרצונה. האומן הזה מתמחה ביצירות בגודל אמיתי של בעלי חיים משאריות מתכת. אכן מרתק.

      אהבתי

    1. אני חושבת שהבכי המטריד של דוד אלברט בלווייה היה בעיקר על עצמו, על מה שנהיה מהם, אלה שנשארו. ועוד הרהור שחלף בי בלווייה היה שיש אכן הבדל תרבותי כאן בין אשכנזים לספרדים, לפחות על פי הניסיון המצומצם שלי אם זו אינדיקציה להכללה כלשהי, והוא שאצל אשכנזים לא צורחים אבל גם לא שוכחים ולא סולחים, ואילו אצל ספרדים רבים בקולי קולות ומשחררים.

      אהבתי

      1. איזה אפוס משפחתי פרשת כאן…..מרתק לקרוא. נראה לי שאין הבדל גדול בין אשכנזים למזרחים לגבי המריבות שנוצרות סביב חלוקה בנטל הטיפול בהורים, או אי חלוקה בו. זה תלוי כנראה במשפחה עצמה. דווקא במשפחה שלך נראה שזה הרבה יותר על מי מנוחות.
        פתאום אני חושבת שבעצם הכרת את סבתא של השותף….וזה מוזר לי, אבל מסתדר כנראה עם הגיל המוקדם שבו ילדו אז, וגם שלא חוו שואה.

        Liked by 1 person

        1. במשפחה שלי ישנה אחותי הקטנה שלקחה על עצמה את הטיפול בהורים במסירות ובאהבה. זה הקטע הנדיר, ואני מודעת לזה שהיא עושה משהו שאף אחד משאר האחים לא היה מוכן או מסוגל לעשות. ואשר לסבתות, דווקא לי היתה סבתא יקית מהקיבוץ שהאריכה מאוד ימים, ונפטרה בגיל 97, צלולה עד יומה האחרון, והכירה היטב את השותף וגם את הילדים שלי. בצד האשכנזי שלי לא חוו שואה, כי אבא שלי עלה לארץ בשנת 1933, ואמא שלי ילידת הארץ. ומהצד של השותף היתה גם סבתא שניה, שגם אותה הכרתי, אבל היא היתה בסגנון מרוקאי קלאסי, דיברה ערבית, והיו לה 12 ילדים. איתה היה לשותף (ולי) הרבה פחות קשר. אבל זה כבר מסיפור אחר 🙂

          אהבתי

  2. טלנובלה אמיתית. כרגיל תענוג לשקוע בסיפור. את כותבת כל כך סוחף ומרתק שנראה לי שאפילו מהסיפור המשפחתי שלי היית מצליחה לעשות מטעמים 🙂

    אני מודה שאני לא מבינה את הרעיון של להעניש את הסבתא על זה שילדיה לא מטפלים בה למנוע ממנה קשר איתם… כמובן שזה מורכב מאד, אבל אם חושבים רק עליה, מה עשתה המסכנה שמגיע לה כל היחס הזה?
    היא לא בחרה להיות חולה ותלויה ובטח לא החליטה מי יטפל בה ומי לא.
    ואפילו הקיטורים שלה על מי שמטפל בה רק הגיוניים, קשה מאד להיות מטפל יחיד בקשיש תלוי ואין ספק שמצב כזה יוצר מתחים וכעסים גם אצל המטפל וגם אצל המטופל.

    והפסל בסוף, אדיר.

    Liked by 1 person

    1. בגלל שהתגובה אנונימית, אני לא יודעת מה הסיפור המשפחתי שלך, אבל כן. בעיני הסיפורים הטובים ביותר נמצאים שם סביבנו, ורק צריך להטות אוזן ולשמוע. באמת שהמציאות עולה על כל דמיון. אני מסכימה עם חוסר ההיגיון וההגינות שבהענשת הסבתא על ידי ביטול הקשר עם האחים, אבל מבינה גם את חמותי שהציבה את התנאי ההוא אז: זה היה הקלף היחיד באמתחתה, והיא באמת היתה שחוקה, כל הסבלנות שלה 'בוזבזה' על הטיפול באמה, ולא נשאר לה כוח להתמודד עם האחים האגואיסטיים. כשראיתי עכשיו את הסידרה על המעברות הרשימה אותי העובדה שכל זמן שהקשיים היו נחלת הכלל הם היו נסבלים. ברגע שהוציאו מהמעברות את האשכנזים, והספרדים נשארו לבד באוהלים ובבדונים, התחילה הבעייה האמיתית. יותר מעצם הקושי של טיפול בהורה קשיש תלוי, התחושה שאת לבד נושאת בעול וכל האחרים זוכים רק לאמפתיה של האמא – היא הקשה מכל.

      אהבתי

        1. ואגב, פועה, כתבתי בעבר פוסט על דודה אנט, אישתו של מקסים אם את זוכרת. גם היא גיבורה לא פשוטה של סאגה אישית ומשפחתית, זו שהתחתנה 'מאוחר' עם הגרוש עם הילד, ילדה לו 3 ילדים וסבלה את גרושתו הצרפתיה שהצטרפה אליהם בכל חופשה משפחתית ואפילו ילדה בת שקראה על שם הסבתא המדוברת (בעודה נשואה לצרפתי הומוסקסואל עשיר שהוריש לה הון). הצרפתיה ההיא אגב, הגיעה גם להפרד ממנו לפני שמת. אנט היא חידה בעיני, הטיפול המסור שלה במקסים ובילדיה ונכדיה עד מחיקת האני הטוטאלית, ורק מהתגובות לפוסט ההוא הבנתי שככה היא מגדירה את עצמה, דרך הטיפול באחרים. זה עזר לי מאוד להבין אותה גם עכשיו, בסוף ימיו, אחרי השבץ, כשהיא לקחה אותו לדיאליזה ומילאה כל גחמה שלו, גם בלתי הגיונית בעליל.

          אהבתי

            1. באיזשהו סולם ערכים זר לי לחלוטין ככל שאת מקריבה את עצמך יותר את מוערכת יותר. אני כן יכולה להבין את זה, באיזה גירסה ביתית של סאדו מאזו (מזכיר לי את סיפורה של O, להבדיל).

              אהבתי

            2. להבדיל מסיפורה של O ששם ההתבטלות הופכת אותה למרכזית וחשובה בעיני אדונה, במקרה של הקרבה ביתית אני מניחה שזה יותר קשור לתחושות של משמעות וטעם בעיני עצמה (סביר להניח שיש תקווה שגם אחרים יראו כמה היא משמעותית)

              Liked by 1 person

            3. אני מגיבה כאן לדברים שלך על 'סיפורה של O', כי שם כבר אי אפשר להגיב (יש מגבלה על שרשור של תגובות):
              כשאת כותבת "להבדיל מסיפורה של O ששם ההתבטלות הופכת אותה למרכזית וחשובה בעיני אדונה, במקרה של הקרבה ביתית אני מניחה שזה יותר קשור לתחושות של משמעות וטעם בעיני עצמה " זה ממש מחמאה לאנט. אני מעריכה יותר מישהי שעושה משהו כדי לתת משמעות וטעם בעיני עצמה מאשר בעיני אדונה. אני לא בטוחה שזה לא גם וגם במקרה הזה.

              אהבתי

  3. תענוג של פוסט וכתיבה כמעט בסגנון הברודווי של ראניון.
    נהניתי מאוד 🙂 למרות שקצת עגום להינות מלוויות ומנקיעת הרגל של השותף. אהבתי גם את התפקיד שלך במחזה- פורשת מפות פרחוניות ופורסת עוגות גבינה במטבח. לא רגע מניפה קלאסי, אבל בהחלט נכנסת לדמות הנדרשת באותו הרגע 😉

    Liked by 1 person

    1. ההנאה הגדולה ביותר היא פעמים רבות מלוויות ונקיעת הרגל של האחר 🙂
      גם אני אהבתי את התפקיד שהוקצה לי במערכה ההיא: ביתית לגמרי, ואפילו מטפלת (ברגל הנקועה).

      אהבתי

  4. קראתי בנשימה אחת , כתיבתך מרתקת
    סיפורים משפחתיים , המציאות עולה על כל דמיון
    והבכי , פורקן אולי למה שעבר ואולי גם חרטות מסויימות ואולי גם געגועים למה שהיה ולא יחזור…
    (בקשר לסדרה 'מעברות' שטרם ראיתי אבל קראתי עליה באחת מקבוצות הפייסבוק רוצה רק לציין שהורי עם עלייתם ארצה -מאי 1947- קבלו אוהל ורק לאחר תקופה מסויימת עברו לצריף .זוג צעיר שורד שואה ללא תמיכה משפחתית מטופלים בתינוקת ( לא אלאֶה בכל הסיפור , לא רלוונטי כרגע וגם כך אני פולשת מידי עם סיפור אישי) רק רוצה להגיד שמעולם לא התלוננו על גורלם ומצבם.

    Liked by 1 person

    1. תודה, נ*גה, ואכן המציאות מספקת את הסיפורים המרתקים ביותר. מאוד ממליצה על הסידרה, והיא מתייחסת גם לניצולי השואה שהגיעו ל'שער עלייה' (מהשיר של חווה אלברשטיין) ולמעברות, ושסגרו אותם בחוסר רגישות משווע במחנות עם גדר. הטענה בסידרה איננה שהמעברות היו תופעה בלעדית למזרחים, אלא שהתרבות השלטת בארץ היתה אשכנזית, ולכן לעולים מאירופה, גם ניצולי השואה, היה קל יותר להסתדר אחרי השלב הראשון הקשה. וגם שהיתה אכן אפלייה בשלב של המעבר מהמעברות לשיכונים, ורבים מהמזרחים נותרו מאחור שנים ארוכות (היו שם אנשים ששהו במעברות אפילו עד שנות השבעים). כמו שכתבתי למעלה, אם כולם סובלים זה לא נורא. הקושי הגדול הוא בתחושה שמפלים אותך לרעה. זה בלתי נסבל.

      אהבתי

  5. קראתי את התגובות ואני חושבת שהבנתי קצת יותר כי פוסט הפעם גדוש ומצומצם וקראתי שוב כדי להבין ועוד אקרא
    מה שכן הבנתי מהפוסט זה שאלברט אויבו המושבע כביכול של טיטו נשבר, וזה מזכיר לי שקל יותר להיפרד מאנשים שהשלמת איתם כי עכשיו החסר יחסר כבר לעד. וזה באמת עצוב. כמה חבל שאנשים שאוהבים זה את זה קורעים את עצמם זה מזה בעודם בחיים ולא מוצאים את הדרך. גם קרננים וגם חמורים

    Liked by 1 person

    1. נקודה מעניינת, שדווקא העוינות בין השניים (שכבר שככה לפני שש שנים כשטיטו מקסים חטף שבץ, וגרר שש שנים נוספות בציפורניים) קשה יותר בפרידה. תמיד אומרים על בני זוג שכשהחיים המשותפים היו גרועים האבל כבד יותר, כי הוא אבל גם על מה שהיה יכול להיות, ולא רק על מה שלא יהיה. מסכימה לגמרי עם שני המשפטים האחרונים גם כן.

      Liked by 1 person

      1. טוב אז קראתי שוב והבנתי, והבנתי גם למה לא הבנתי. לקח לי זמן להבין ששניים מילדיה לא רצו לטפל בה אבל היא כנראה בגלל הכחשה וחוסר יכולת להשלים דבר שכזה ששנים מילדיה לא רוצים לטפל בה (כנראה לכן גם אצלי זה לא נקלט בפעם הראשונה)
        והבנתי שנישאת נכון כי חמותך שטיפלה ובעלך שניסה לעשות שולם הם נשמות טובות
        ואולי הסבתא הזו באמת היה בה משהו קשה

        אהבתי

        1. כן, זה תיאור הוגן של המצב. אם כי לדעתי היה כאן עניין של 'עקרונות' שקדמו לאנשים, כי ברגע שטיטו מקסים התנער מחובתו לטפל באמו (וזה היה באמת לא יפה, כי כאמור היא טיפלה לו בילד כשנותר איתו לבד), הגיס, אלברט, בעלה של האחות הגדולה קפץ גם הוא על העגלה ואמר שאם כך גם הוא לא. כלומר, זו לא היתה הבת עצמה, טיטה מלי, שהזניחה את אמה, ולדעתי בגלל המוסכמות התרבותיות היא לא יכלה למרוד בבעלה ולהמרות את פיו באופן ישיר. וכן, נישאתי נכון לפי כל מיני קני מידה 🙂 🙂 🙂
          לשותף יש על הסבתא הזו סיפורים חמודים נורא, איך באה למוכר וביקשה לקנות 'זבובים' (כי זה בערבית צימוקים), איך היה לה כינוי קולע לכל אחד, איך תמיד היתה קלילה ומצחיקה. לא הכרתי את הצדדים האלה שלה בין היתר גם בגלל מגבלות השפה, וגם כי אני הכרתי אותה בעיקר בתקופה שבה היא היתה חולה ודי מסכנה. שם התואר 'קשה' אולי לא התאים לאופי שלה, אבל לזקנה המנוולת יש יכולות להפוך את האדם הקליל ביותר לקשה.

          אהבתי

          1. אמא שלי הייתה חוזרת מהחנות נעליים בשנים האלה ומחקה את הקליינטים מכל העדות, לא שהיא היתה שפתה צחה העצמה והיתה "טיפוס"טיפוס עד לכתה, והיתה מספרת על ההונגריות שמבקשות נעל עם קיבה גבוהה 😜

            Liked by 1 person

  6. על זה נאמר זוג הורים מגדלים 10 ילדים ללא קושי ואילו עשרה ילדים לא יכולים לטפל בזוג הורים.
    התעצבתי בשבילה, במקום להלחם על הזכות לטפל בה התנערו כאילו היתה זר מוחלט.
    לא הבנתי איך היא עוד נסתה לשמור על קשר איתם ולהוציא את כעסה על זו שנרתמה בשבילה.
    אולי בגלל שהם גברים, ידוע שאצל עדות המזרח הבנים זוכים ליחס מיוחד.

    Liked by 1 person

    1. טיטו מקסים היה הבן הצעיר שלה, וכמובן, המועדף. היה ביניהם גם קשר מיוחד כי היא גידלה את הבן הראשון שלו, אחרי שאמו חזרה לצרפת. אשר לדוד אלברט, הוא היה נשוי לבת הבכורה שלה, מלי. אני זוכרת את ההלם שלי כששמעתי לראשונה שהם מסרבים ל'קחת' אותה, בניגוד לסידור שהיה נוהג כל הזמן, כי בין שתי האחיות, טיטה מלי וחמותי היתה כל הזמן מעין תחרות גלויה של מי קרבן יותר. אני לגמרי מאשימה את הגברים, כמו שכבר השותף הבין. אבל אני מבינה גם את הסבתא, שלא רצתה 'למחוק' את הילדים שלה. בהחלט מצב לא קל שנמשך שישה חודשים ארוכים.

      אהבתי

  7. זו רק אני ששמעתי הרבה מאוד הומור ואת ליבה של הספרדית מבעד לעברית הפוסט הזה?
    לכתוב על מוות בצורה כזו (מלאת חיים והומור), זה סוג של יוצא דופן מכל הדפנות… (ולא רק על מוות, גם המריבה הקשה והתלות של המבוגרים, הגוף שמתקלקל לנו, לאבד יקרים, דברים שבקלי קלות מפרקים את כולי ולא רק אותי.. )
    את זוכרת את הפתיחה לסרט אָמֶלִי? הקריין כמו מדבר ומסביר את תולדות חייה ואיך הגיעה לנקודה בה הסרט התחיל – אז ככה קראתי את הפוסט הזה. כמו קריינות כזו לטלנובלה ספרדית משובחת מלאת אמוציות בה השמחה מפוררת את העצבות. פשוט ראיתי הכל בתמונות. אני חושבת שמישהו במשפחה שלכם, צריך להרים את הכפפה ולכתוב תסריט להיסטוריה האישית המשפחתית המיוחדת הזו.
    הממ, מהסרטים האלו שהצביטה בלב מהולה בכל כך הרבה הומור, שמצליח לפרק את העצבות מנישקה ולהמיר דמעות של עצבות, בדמעות של צחוק שקשה לעצור …
    *
    תנחומיי, באהבה

    Liked by 1 person

    1. לעניין תסריט אני בונה על הבן הבכור, זה פחות או יותר התחום שלו, קולנוע. אבל בהחלט רואה את הפתיחה של אמלי בפריזמה של הדרמות המשפחתיות 🙂
      בסופו של דבר מהו הומור אם לא הדרך הטובה ביותר להתמודד עם המהמורות הקשות האלה? במיוחד במרחק של זמן, כמו בסיפור העימות הכואב בין דוד אלברט לטיטו מקסים אצלנו בבית עוד לפני העוגות והקפה. אולי צריך להוסיף שלב לחמשת שלבי ההתמודדות עם האבל: הכחשה, כעס, אשמה, דיכאון, השלמה, והומור.

      Liked by 1 person

    1. מההכרות שלי את הדמויות ואת הדינמיקה המשפחתית אין לי ספק שכן. טיטו מקסים חטף סטרוק לפני 6 שנים, וטיטה מלי חלתה בערך באותו זמן. אין דבר יותר מאחד ממחלות, כשהסוף אורב מעבר לפינה. אולי כדאי להסיק מסקנות גם לגבי מי שטרם חלה 🤷

      Liked by 1 person

    1. טיטו זה דוד בספרדית, טיטה דודה. ככה קוראים להם האחיינים – טיטו מקסים. טיטה מלי. והזכרונות שעלו בך הזכירו לי את האמירה של דוסטויבסקי ב'אנה קרנינה' על המשפחות (כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, אך האומללות אומללות כל אחת בדרכה). אבל אני סבורה שכולן דומות באופנים רבים, הן המאושרות, הן האומללות.

      אהבתי

  8. לא אוהב סיפורים עצובים על אלצהיימר ומוות. יש מספיק מזה מסביב. עדיף סיפורים על פוליטיקה נמוכה באקדמיה. רוויים ביצרים וכעסים אדירים על כלום. זה הרבה יותר מעודד ומשרה עלי מצב רוח משובח. רק מהידיעה שבפני המוות, באקדמיה רבים על הערות שוליים עושה לי טוב בלב. אל המוות היישרתם מבט והוא השפיל מבטו ובדק אם הוא מאוזכר בהערת שוליים.

    Liked by 1 person

    1. בעיני הסיפור על טיטו מקסים דווקא לא סיפור על אלצהיימר ומוות, אלא על חיים, מריבות והשלמות. בכל אופן, אם הערות שוליים זו הסוגה החביבה עליך הישאר בסביבה. בטוח יהיו עוד כאלה בחיים שלי 🙂

      אהבתי

    2. שמוליק קיפוד, יש לך בלוג? אם כן אשמח להתמנות.
      אם אתה רוצה סיפורים כאלה על האקדמיה רוויים הומור, שנינות, אירוניה, סרקזם, גאוניות, ידע, הרמזים, הערות שוליים ושפה משובחת, וגם לצחוק בכל פה, קרא את מה שאני קוראת עכשיו חיים באר "בחזרה מעמק רפאים"
      בקרוב פוסט אצלי

      אהבתי

  9. מתי כבר תכתבי ספר ותעברי לדיסקוס??? 🙂
    הפוסטים שלך משאירים אותי תמיד עם משהו מחמם מתוק כזה בבטן, לא משנה על מה הם זאת קריאה כל כך נעימה שאני תמיד משאירה אותם לרגע שאני יושבת עם הקפה שלי ורוצה משהו מנחם ומתוק.
    זה באמת משהו בין ספר לטלנובלה מדהים ומדהים כמה דברים, לא משנה כמה הם דרסטיים נסליחים ונשטפים מאתנו.

    Liked by 1 person

  10. וואו, איזו סאגה בין דורית דרמטית תיארת כאן.

    קשה מאוד לטפל בהורה קשיש. לא פעם אני שומעת איך אנשים מתרצים לעצמם שזה עניין של כסף, מקום, זמן או אלף ואחת דברים אחרים.
    אני חושבת, שזה פשוט קשה נפשית לראות אדם קרוב כל כך דועך. קל לשכוח את כל הדברים שהם עשו בשבילנו כשאנחנו היינו בעמדת חולשה.

    יהי זכרו ברוך.

    Liked by 1 person

    1. נראה לי שהטיפול בנו כילדים זה סוג של חוב שאנחנו מעבירים הלאה, לדור הבא, ומטפלים בילדים שלנו. כמו שאמרת, הרבה יותר קשה לדאוג לקשישים, ולפעמים הם דורשים טיפול כמו ילדים קטנים. צריך למצוא את הפיתרון הנכון, וזה מאוד אינדיבידואלי. תודה על המשפט האחרון. הפוסט הזה בהחלט נכתב לזכרו הברוך.

      אהבתי

  11. סיפור מקסים. עצוב ומצחיק כאחד. אני אוהבת את נקודת המבט שלך כמתבוננת מהצד על הנפשות הפועלות ועל הדברים הסמויים שמתרחשים מתחת לפני השטח ומניעים את האנשים.
    קשה לגדל הורה זקן, אבל אפשר למצוא בזה גם לא מעט רגעים של הנאה.
    ההורה הזקן, באופן כלשהו, מחבר את המשפחה מבלי שאנשים ירגישו בכך.

    Liked by 1 person

    1. כזה הוא היה הדוד מקסים, מקסים, צ'ארמר, והשאיר אחריו סיפורים למכביר. אני בהחלט מזדהה עם האמירה שאפשר למצוא רגעי הנאה, או אולי חסד, כשההורה מזדקן, שאי אפשר היה לחוות בזמן שהוא היה במלוא אונו. סבתא שלי נפטרה כבר לפני עשרים שנה, והיא עדיין מאחדת את כולנו. הזמן היחיד שבו אני פוגשת את המשפחה המורחבת הוא במפגשים השנתיים לזיכרה.

      אהבתי

  12. אני בהחלט מהצועקים והסולחים, יותר טוב בחוץ מבפנים.

    הטיפול בהורים המזדקנים מורכב לכל משפחה אני חושבת. מדהים זה שהיתה שבוע אצל הבן ומתה. זה נשמע כמעט כמו החלטה לוותר. זה עצוב ושובר לב ואחד החלקים הכי קשים בחיים אני חושבת. ההתמודדות עם המוות והזיקנה והדעיכה של אלו שהיו כה חזקים ודומיננטיים בעבר…

    איך החמות והשותף?

    Liked by 1 person

    1. אני מנסה לאמץ את ה'צועקים וסולחים', אבל כנראה שמה שלא היה שם מלכתחילה, לא יכול פתאום להוות נתיב התנהגות אפשרי. ועניין השבוע באמת מדהים. אנחנו חושדים (ביני ובין השותף) שלא נתנו לה את הכדורים כמו שצריך. אבל לא אומרים כמובן כלום.
      החמות עצובה. היינו השבוע בפורים אצל גיסתי, הבת שלה, ואספתי אותה ואת אמא שלי ונסענו ביחד. אלא שליד אמא שלי, קשישה בת שלוש, הכל נראה טוב יותר.

      אהבתי

      1. הצחקת אותי עם ההשוואה לאמא שלך… כשהייתי בגן המשחקים עם ליאור האמהות דיברו על ההורים המזדקנים ועל המטפלות שלהם והבנתי שהמצב של אמא שלי לא כזה רע…. אני ממש גאה בה על התיפקוד והעצמאות שלה, בכלל לא מובן מאליו.

        Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s