כתוב לי על המצח

היא ניגשת לומר לי שלום. זו אחת הסיבות שבגללן אני פחות אוהבת לשבת ולכתוב בספרייה, התגלמות כל מה שרע באופן ספייס עוד מלפני שהמונח היה קיים, אולם גבה-תקרה שבו איש איש ישוב אל שולחן משותף לקוראים רבים נוספים, כל אחד גוחן אל מחשבו אבל מודע היטב לכך שכל תנועה שלו חשופה לכולם. לכן אני מעדיפה גם שלא לדבר באולם הקריאה, להמנע מהמבטים מזרי האימה של קוראים אחרים שהלחישה שלה קטעה את חוט מחשבתם, ומהשששש הארסי של המשתמשים הכבדים יותר, אלה שיש להם מקום קבוע רק מעצם ההתמדה. אני מכירה כמעט את כל הדיירים של הספרייה. בדרך כלל אני חולפת במהרה על פני החוקר מחו"ל שהגיש מועמדות למחלקה שלי ולא התקבל וכעת בא לכאן לשבתון, מנידה בראשי לתלמיד-הדוקטורט שלי, מבקשת להתעלם מהנזיר הצרפתי הקרח שסיפר לי פעם על הטרדה שהטריד אותו אחד המורים, ושמה פעמי לדוכן הספרנים לבקש את ערימת הספרים שהזמנתי שהם שומרים עבורי. אבל היא ניגשת אלי לומר שלום, חיוך רחב על פניה.

נקרא לה תמר. תמר למדה איתי לתואר הראשון ולתואר השני. מעולם לא היינו חברות, אבל מתוקף הנסיבות והשיעורים המשותפים זו היכרות ארוכת שנים. 'בואי נדבר בחוץ' אני מציעה, כי כבר אנשים יורים בי מבטים קפוצי שפתיים. 'יודעת מה?' היא מציעה, 'בואי נצא לסיבוב, נחלץ קצת את העצמות'. האמת היא שזו הצעה מפתה, כי העורף הנוקשה שלי מאותת שאכן הגיע זמן הפסקה וחילוץ איברים מהישיבה הממושכת מול המסך והקריאה באותיות קטנטנות באגדי מאמרים במשך שעות. אני מלקטת את המעיל מגב הכיסא וחוברת לתמר בכניסה לספריה. אנחנו פוסעות יחדיו והיא מעדכנת אותי במצבה. בזמנו היא חשבה להמשיך למסלול המחקרי. היא לא מספרת למה היא הפסיקה אז, מדלגת בפאסט פורוורד קדימה לעכשיו, היא סיימה כעת דוקטורט באוניברסיטה אחרת, בתחום אחר. אני שומעת ממנה רק כמה טוב לה היכן שהיא נמצאת כעת, מלמדת במכללה, עוסקת בהוראה ובמה שהיא אוהבת. אני לא מפריעה את רצף הדיבור השוטף שלה, נזכרת למה גם אז לא התחברנו. לפי דבריה תמר היא תמיד הטובה ביותר, הדבר הבא, והיא לא משאירה רווחים. בתום הסיבוב אני מזמינה אותה לבוא לסמינר החוגי, קודש הקודשים של החוג שלנו. אין בכך ממילא דבר מיוחד, כי הפורום פתוח לחוקרים, והיא כעת סיימה את הדוקטורט ואיש לא ירים גבות. אנחנו נפרדות אישה לכיסאה באולם הקריאה, ואני חשה היטב את חוסר הנוחות הזו שמתחשרת לה בבטן שלי, כדור הולך וגדל מהרגע שניגשה אלי, שרק אני מודעת אליו.

לטל יש פנים עדינים, חיוך נעים ועיניים גדולות, ואיתו קבעתי פגישה מראש. אנחנו יושבים בפינת ישיבה קטנה בקומת הכניסה, והוא מתייעץ איתי לגבי תוכנית הלימודים. טל איננו שמו האמיתי. קוראים לו אבטליון או גדליה או שם חרדי אחר, וכשהוא השיל מעל גופו את החליפה והכיפה הוא החליף גם את שמו לכינוי קצר וקליט. לא שטל מסתיר את מוצאו החרדי. אדרבה. טל מאגד סביבו הרבה מהחרדים לשעבר שבאים לאוניברסיטה, חסרי אנגלית והשכלה כללית בסיסית, עוזר להם ונעזר בהם. טל מבקש הארכה למועד הגשת העבודה. 'אני קצת בדיכאון', הוא מודה בפני. אני יודעת שהמשפחה החרדית שלו דווקא לא סגרה בפניו את הדלת אחרי שהוריד את הכיפה. שהוא מגיע כל שבת לארוחה המשפחתית, שהוא בקשר עם אחיו ואחיותיו המרובים. הוא מאוד אוהב את הוריו, ומשוחח איתם ארוכות. 'לפני שלושה שבועות נפגשתי עם אבא שלי ויצאתי רשמית מן הארון. אבא שלי פשוט קם והלך באמצע השיחה. מאז לא הייתי בבית. אני יודע שהוא לא אמר דבר לאמא שלי, וזה נותן לי תקווה. בית פטריארכלי, הוא יכול להחליט שאסור לי לבוא הביתה יותר. לקרוע עלי קריעה. הוא יודע על הנטייה שלי מגיל צעיר. כבר כשהייתי בן 16 שלחו אותי לשיחות המרה.' אני מרימה גבה. 'דווקא נהניתי מהן', מודה טל. 'בלי קשר להמרה היה לי מקום משלי שבו יכולתי לדבר עם בעל מקצוע. זה עשה לי טוב' הוא מחייך. אחרי המפגש הקטוע עם אבא שלו שכב טל שלושה שבועות במיטה ולא יצא ממנה. כעת הוא מתחיל להתאושש. 'אני מבין כמה קשה לאבא שלי לקבל את העובדה שהבן שלו לא רק דחה את הדת אלא הוא גם גיי, אבל את לא מבינה כמה זה טוב לא לשקר', הוא מחייך אלי. 'זה לקחת את הכוח בחזרה לידיים שלי.' אני דווקא מבינה לגמרי. אני מאשרת לו להגיש את העבודה באיחור.

בזמנו, תמר הגישה הצעת מחקר. בגלל שההצעה שלה נגעה בעניינים שאני התמחיתי בהם, הוועדה לתלמידי מחקר שלחה את ההצעה אלי, למרות שהייתי חוקרת צעירה מאוד. זו היתה הצעה גרועה, אבל באמת. לא היו בה שאר רוח, ברק או ניצוץ. חמור מכך, היא גם הייתה כתובה רע מאוד. תמר סיכמה עמדות של מספר חוקרים שאת חלקם לא הבינה עד הסוף, ו'הדביקה' את הסיכומים זה אחר זה. על עבודת הפסיפס הזו כתבתי אז חוות דעת נוראית למדי, שבה הראיתי בפרוטרוט מדוע זו הצעת מחקר בלתי ראויה. אני לא זוכרת את המילים המדויקות שלי (יכולתי לפתוח את הקובץ שעדיין חבוי במעמקי התיקיות במחשב שלי, אבל בחיי שאין לי חשק), אבל אחרי הדברים שלי אף ועדה סבירה לא יכלה לאשר לה את תוכנית המחקר. אני די בטוחה שהיום הייתי כותבת אחרת, פחות חריף, עם יותר רווחים ובלשון פחות פסקנית שאינה משתמעת לשתי פנים, מאפשרת לוועדה מעט יותר מרחב החלטה. אבל הייתי צעירה מאוד וקנאית לתחום. המסלול של תמר לדוקטורט בתחום שלנו נחסם. במשך שנים היא לימדה בבתי ספר וכעת במכללה, והנה פנתה למסלול דוקטורט אחר שקיבל אותה, וכעת גם סיימה אותו. בגילה הנוכחי לא מדובר כמובן באפשרות של מסלול מחקרי אקדמאי, אבל היא תמיד תוכל לחקור ולהשתתף בכנסים. לתמר אין מושג מי חסם בפניה אז את הדרך; מערכת הקריינות של הצעות המחקר אנונימית לגמרי. בכל מפגש איתה אני חובשת מסיכה מחייכת ומתעניינת, אבל חשה במחיר העמדת הפנים בקרביים המתחרקשים, כל פעם מחדש.

exlibris peter Dietzsch
exlibris by Peter Dietzsch for Martina Schulz

61 תגובות בנושא “כתוב לי על המצח

  1. מבינה את ההתחשרות המתהווה בבטן כאשר תמר ניגשת. או בכלל מהנוכחות שלה. וגם מהנוכחות העתידית שלה (למה הזמנת אותה לסמינר החוגי? מתוך רגשי אשם כלשהם?). אולי באמת היום היית מנסחת את הדחייה באופן מעט דיפלומטי יותר, אבל אני מאמינה שגם כך הצעת המחקר הלא-טובה-באופן-ברור שלה לא היתה מתקבלת.
    ודווקא יצא טוב שהיא כזאת שלא משאירה מרווחים……זה פוטר אותך מלא לומר את מה שאת לא רוצה לומר.
    מסקרן אותי (ולבושתי אודה – לא הבנתי כל כך) איך טל נקשר לתוך הפוסט הזה.
    אולי כי "כתוב לך על המצח" שאת סוג של כותל שאפשר לדבר אתך, לפנות אליך, לקבל הקשבה…..הבנה……..

    Liked by 1 person

    1. אני לא מתחרטת על עצם הדחייה, וחושבת שהיא היתה מוצדקת לגמרי, אלא על האופן החריף שבו היא נכתבה (כראוי לצעירה שהייתי אז). אולי אם הייתי קצת פחות פסקנית לא הייתי מרגישה את כובד האשמה הבלעדית.
      והקשר לטל הוא בשקר, ובצורך לשקר כדי להגן על האחר. איפה הגבול. טל לא מוכן להמשיך לחיות בשקר כלפי המשפחה שלו. אני מבינה אותו, אבל יש שקרים אחרים, כמו השקר (או אי אמירת האמת) שלי לתמר, שאי אפשר להפר, שחייבים להמשיך לתחזק. חוות הדעת האנונימיות הם המלט של אבני הבניין האקדמי, ואני מבינה ומקבלת את זה ברמת העיקרון. רק שבדרך כלל ה'קורבנות' רחוקים, ואילו המפגש הזה איתה יושב לי בבטן. לא מאמינה שהיא תגיע לסמינר החוגי, אני יודעת שאני לא הייתי מגיעה במקומה. מצד שני, זו היא. ואכן זה שהיא לא משאירה רווחים וכשאני איתה אין לי אלא לשתוק זה נהדר בהקשר הזה, אבל גם מאפשר למחשבה שלי לחזור לחוות הדעת ההיא, כל פעם מחדש. איזה מזל שאנשים אינם קוראים מחשבות.

      Liked by 1 person

  2. הסיפור עם תמר מעניין. גורם לי לחשוב איך בכלל ניתן לדעת אם הקבלה לחוג לימודים כזה או אחר מוצדקת. אני מדברת כמובן על לימודי דוקטורט, ולא תואר ראשון או שני שדי מתבססים רק על ציונים

    Liked by 2 אנשים

    1. הקבלה לדוקטורט (במוסד שלי לפחות) דורשת כמה תנאים מקדימים, כמו רף ציונים במ"א (שהיה לה) והחשוב שבהם הוא הסכמה של מישהו/י להדריך. זה תנאי בסיסי מקדים, שכבר מציב משוכה לא קלה בעבור לא מעט סטודנטים. השלב הבא הוא הגשת תוכנית מחקר ואישורה באמצעות ועדת תלמידי מחקר כללית, ואחר כך ועדה מצומצמת יותר שדנה בתוכנית ומלווה את התלמיד/ה. אני מכירה כמה מקרים שאנשים לא צלחו את הועדה. אם הם נחושים הם לא יוותרו. למעשה גם תמר לא ויתרה, וסיימה בסופו של דבר את הדוקטורט, רק לא בבית ספרנו ולא בתחום הזה. האם יש פיספוסים? כן. ובעיקר בכיוון של קבלת תלמידים שלא היו צריכים להתקבל. אולי גם בכיוון השני, אבל את זה יותר קשה לדעת.

      אהבתי

      1. אני תוהה הרבה פעמים אם אני אחד מהמקרים של קבלה בטעות. ואז אני תוהה אם זה נורמלי להרגיש ככה (אני היחידה במחלקה שהגיעה ממערכת שונה לגמרי) או שהתחושה שלי אמיתית.

        בנוגע לתגובה שתחתי, לדעתי עדיף לשתיכן שתמשיכי לא לספר לה.

        Liked by 2 אנשים

        1. דווקא אם את אאוטסיידרית והתקבלת זו לא יכולה להיות טעות. על אנשים שלא צמחו במערכת יש חובת הוכחה גדולה יותר, ואת כנראה עברת גם את המשוכה הזו. ואם לפעמים נדמה לך שאת מדברת ב'מבטא', בגלל שצמחת בגינה אחרת, יש לזה גם יתרונות, כי את רואה דברים אחרת.
          וגם אני חושבת שעדיף שלא לספר. כל עצם ועצם בגוף שלי מזדעזעת רק מעצם המחשבה על כך.

          אהבתי

        1. הייתי שמחה לחשוב שזה יפתור את הבעייה. אני חוששת שזה רק יחמיר אותה. שהיא תשליך עלי (ובצדק מנקודת המבט שלה) את כל התיסכולים במסלול שלה שכרגע היא מדחיקה והיטב.

          אהבתי

          1. את ממעיטה בערך כישורי ההדחקה שלה. במיוחד אם תספרי לה שאת מכה על חטא ושהיום לא היית כותבת כך, היא תפרש את זה כהכרה שלך בגדולתה (מה גם ש"למרות הכל") היא השיגה דוקטורט.

            אהבתי

            1. אני מגיבה תגובה פיזית ממש חזקה לאפשרות שהעלית, כלומר הראש מנענע לא לא לא, ואני מרגישה איך הוא (הגוף) ממש דוחה את זה ברמת העצמות. בכל מקרה זו מחשבה מעניינת, ותודה על האפשרות שהעלית, שכעת אני רואה שהיתה שם בתוך הפוסט עצמו. אבל לא. גם אם אגיד לה שהיום לא הייתי כותבת כך, 'על המצח' שלי רשום שאני עדיין סבורה שלא היתה שם שום גדולה בכלל. ונמצאנו חוזרים לנקודת השקר או הלא-אמת.

              אהבתי

            2. אספר לך סיפור: לפני כמה שנים, חבר שלי לעבודה סיפר לי על מהלך שהמנהל שלו, שהיה יריב פוליטי שלי, מתכנן נגדי. חשפתי את הדבר בפני המנכ"ל. אמנם לא הזכרתי את שמו של החבר אבל בהחלט היה סיכוי שיבינו שזה הוא שסיפר לי. יכולתי להסתיר זאת מהחבר אבל סיפרתי לו. הוא כעס מאוד וניתק איתי קשר לחלוטין (היה לי קשה אבל הבנתי אותו). לפני כשנה התפייסנו לחלוטין. בטווח הארוך אני חושב שהכנות שלי השתלמה.

              Liked by 1 person

  3. מאד יפה את כותבת.. כיף לקרוא אותך. הפוסט שלך הזכיר לי סיפור קטן שסיפרה לי חברתי אמש, כשישבנו בחצר שלי על סיגריה ויין וחשופיות הסתובבו שם מצד לצד. היא סיפרה שפעם היה לה קשר עמוק עם חשופית. בכל בוקר כשהייתה שותה קפה במרפסת הייתה יוצאת אותה חשופית מהעציץ שלה, מסתכלת עליה ומחכה לפירור קרקר. אחרי הפירור הייתה חוזרת לעציץ. כך זה נמשך כמה שבועות אבל בבקר גשום אחד היא מיהרה לעבודה ויצאה לקפה עם נעליה הכבדות ודרכה עליה. שלולית ירקרקה צורבת את ליבה על היום. ולמה זה קשור אליך? לא יודעת. אולי הצריבה. אסוציאציה…

    Liked by 1 person

  4. יש להניח שגם אם זו לא היית את, מישהו אחר היה דוחה את הצעת המחקר שלה ויש מצב שאפילו עשית לה טובה ונפתחה בפניה אופציה מתאימה יותר.
    חשבתי שדווקא טוב שהיא לא משאירה רווחים, כי מי יודע לאן היו מובילים הרווחים הללו, אולי היית עוד מתוודה בפניה. כי הרי כתוב לך על המצח ויתכן שהיית מסייעת לה לקרוא את מה שנעלם מעיניה.
    אם היא כל כך מאמינה בכישוריה וחושבת שהיא הכי טובה, שיבושם לה

    Liked by 1 person

    1. אני רוצה לחשוב שבדיעבד עשיתי לה טוב, ועובדה שהיא (לפחות מספרת) שטוב לה איפה שהיא עכשיו. אני תוהה לגבי המישהו האחר היה דוחה. כבר ראיתי מקרים אחרים שבהם אנשים לא נחסמו, למרות שאין ספק שהיו צריכים להחסם. באמת שאני לא שחקנית טובה, אף פעם לא הייתי, אוי ואבוי אם אני אשחק פוקר. לפעמים כשאני יושבת בהרצאה השותף אומר לי שאפשר לקרוא את ההבעות שלי (חוסר אמון עד ממש גועל) ושאני צריכה למשטר את ההבעות שלי. ואני יכולה לחשוב על דרכים גרועות יותר לחיות מאשר לחשוב שאת הכי טובה והכי מוכשרת.

      אהבתי

  5. האנשים האלה שהם הכי מוצלחים וטובים ונפלאים בהכל, עושים את החיים לא קלים ואת ההתמודדות איתם מאתגרת. בעיקר כשאת נושאת בסתר בנטל הידיעה שהיא לא באמת הכי טובה ומוצלחת ונהדרת שיש בעולם כולו.
    נדרשת מידה של סלחנות וחיוך כדי לקבל אותם ולא ליייחס עודף חשיבות לחשיבות העצמית המופגנת שלהם.

    לא מפתיע שאת מסתובבת עם תחושה כבדה בנוגע אליה, אבל זו לא באמת אשמתך והיא, אל דאגה, מספרת לעצמה ולעולם שהיא הכי מוצלחת שיש, והנה פגשה אותך וקיבלה הזמנה לסמינר החוגי, אני בטוחה שהיא תספר על זה לאחרים בגאווה.

    Liked by 1 person

    1. ככה המערכת שלנו בנויה, ותמיד קיבלתי את זה והצדקתי, ורק פתאום אני מרגישה שיש מחיר ובמקרה הזה לא רק היא משלמת אותו. אני תוהה לגבי האנשים האלה שמשדרים בטחון עצמי ושיש פער (בעיני אובייקטיבי) בינו ובין היכולות שלהם. האם זה עושה להם רע?

      אהבתי

      1. אני די בטוחה שההתפארות הבלתי פוסקת בעצמם וביכולתיהם ובמעמד המופלא שלהם ואיך הכל הולך להם קל, באים לכסות על מקום שהוא הרבה פחות מאמין בעצמו. מי שיודע שהוא טוב, או שיש לו ספק בריא לגבי היותו מושלם, לא צריך לנפנף בזה מול העיניים של כולם.
        יש מישהי שאני מכירה שהיא תמיד הכי בהכל. כשאני למדתי תואר שני הוא למדה תואר שני, אבל הרבה יותר שווה משלי. כשאני אמרתי שאני מותשת מהתואר, היא היתה מחוסלת מהתואר וזה דרש ממנה כוחות נפש. כשאני נסעתי שעה, היא נסעה ארבע. את מבינה את התמונה…
        כשלי טוב לה נפלא, כשלי לא טוב, לה זוועת עולם. וזה מצחיק, כי בעיני אין ביננו תחרות. אנחנו לא שייכות לאותו תחום תעסוקתי ולא מתחרות על אותם משאבים, אז לא ברור לי למה, אבל לא משנה מה אספר לה, אצלה זה תמיד יותר.

        Liked by 1 person

        1. אהבתי שהיותר שלה כולל גם יותר קשה ועייף. זה נשמע לי הכי פולני בעולם, כמו שלוש הפולניות מ'זהו זה': אני לא ישנתי כל הלילה. אני? כל השבוע. ואני? אף פעם לא ישנה… הכי קומי שיש. ואני מסכימה שבבסיס של הצורך להתפאר ולהיות 'הכי' בדרך כלל מצוי חוסר גדול, בעיקר חוסר בביטחון. אצל תמר זה מאוד עקבי, וכן, מוביל לתחושה של פער גדול בין מה שהיא משדרת שהיא מסוגלת (הכי), ובין מה שהיא בסוף עושה.

          Liked by 1 person

  6. קשה לשמור משהו כזה בבטן (או על המצח…) אבל באמת למי זה יעשה טוב כיום אם תספרי לה?…
    והתמונה , מדוע בחרת בה ?
    עירום? איבוד הכתר? מזכיר את הנסיכה על העדשה…

    Liked by 2 אנשים

    1. התמונה היא exlibris הפתק הזה ששמים על ספרים ששייכים לספריה. וכן, גם הריפרור לעדשה, הדבר הזה שאפשר להרגיש אותו גם מבעד לכל הכריות והוא מפריע מאוד למרות שלכאורה קטנטן, וגם קצת העירום, תחושת החשיפה.

      אהבתי

      1. לכך בדיוק כיוונתי וואו שקלטת אותי
        חשבתי תוך כדי כתיבת התגובה על השיטה של לכתוב לעצמך ע"מ לסגור, לקרוע ולהמשיך אלאה, ואז חשבתי הרי זה מה שעשית. לכן תימצתתי. אני חושבת ש"החברה הגאונה" הטובה הגדולה שהיא עושה לקוראים היא תראו באילו פאשלות התמודדתי ואני בחיים ולא רק. אני חושבת שהחכמה בחיים להקטין ולמחוק. הקטנה ע"י וידוי לפעמים מיותרת, אפשר גם לכתוב ולקרוע. להמציא סיפור, או לספר כאן, העיקר להוציא שלא יטפח יותר מבפנים ויצא מפרופורציות

        Liked by 1 person

  7. טוב שטל סיפר לאביו, אבל את הסוד שלך עדיף להשאיר סודי. הוא היה חייב לספר כדי להמשיך בחייו, אצלך גילוי הסוד לא יועיל, רק יפגע.

    Liked by 1 person

  8. אני מניחה שהקשר בין שני הסיפורים הוא הסוגייה של גילוי האמת, אבל מסכימה עם ב. פה מעליי: טל חייב לספר כדי שיוכל לחיות עם עצמו בשלום, את לא חייבת לספר כי העניין בעצם לא נוגע למהות של מי שאת.
    אבל אני תוהה איך קשורה לשם הנסיכה על העדשה. רק בגלל עניין הספרים והספרייה?

    Liked by 1 person

    1. כן, והמחיר של כל החלטה כזו. אני לא בעד גילוי האמת ויהי מה, זה נראה לי אפילו מעשה חסר אחריות בחלק מן המקרים. ואני אחיה עם זה, כי כמו שאמרת זה לא נוגע למהות שלי, לא יקרה לי כלום חוץ מתחושת קרקוש בבטן מפעם לפעם בספריה ואולי בסמינר החוגי. והנסיכה על העדשה קשורה גם לספרים ולספרייה, וגם לאיך לפעמים עדשה קטנה יכולה לגרום לנו לתחושה לא נעימה, למרות כל השנים (והכרים) שמפרידים בין המעשה ובינינו כיום.

      אהבתי

  9. למרות שמקצועית את שלמה עם אי הקבלה של תמר, באמת לא נוח להרגיש ש"חרצת את גורלה". וודאי שאין טעם לספר לה. הכנות של טל היא משהו אחר, גם כלפיך.

    Liked by 1 person

    1. נדמה לי שאי הנוחות שלי גדלה עם הגיל ועם ההכרה שגם אנחנו לא יודעים הכל, בעיקר כל מה שיהיה. יש בטל משהו ממש שובה לב. אולי באמת ביכולת שלו להיחשף ככה כלפי בלי שום מסכות.

      אהבתי

      1. באמת עולה מהפוסט הניגוד בין השניים – הכנות של טל, פנימית וחיצונית, לעומת אי הכנות הפנימית של תמר עצמה, וגם ביחסים ביניכן.

        Liked by 2 אנשים

  10. זה מוזר להתקל ככה בבן אדם שהייתה לכם סוג של דרך ביחד
    אישית אני מעדיפה את אלה שאומרים את האמת בפנים גם אם היא לא נעימה
    לכן אני חושבת שכשכתבת את מה שכתבת על המחקר שלה היה הכרחי
    מאידך אני לא חושבת שיש מה לספר לה על זה (למה לחטט בפצעים ישנים), מה גם שהיא לא צריכה לדעת את זה

    Liked by 1 person

    1. למזלי היא לא 'משאירה רווחים', וגם לא דיברה בכלל על הנקודה הכואבת ההיא כשהדרך לדוקטורט נחסמה עבורה (אני מניחה שזה חלק מהפאסאדה שהיא מציגה שהכל נפלא), כך שלא הייתי צריכה לשקר לה בפנים (אני מה זה גרועה בזה), ורק ביני לביני להדחיק את האמת הזו. וכן, זה היה הכרחי, אבל אולי יכול היה להיעשות בצורה קצת יותר רכה (למרות שאני די בטוחה שזה לא היה משנה את התוצאה). מסכימה עם המשפט האחרון שלך. אולי אם היא היתה קרובה אלי יותר, או אם היינו עובדות ביחד הייתי שוקלת (ראי הדיון עם הבהיר כאן למעלה), אבל במצב הנוכחי – לא.

      אהבתי

  11. אני לא מת על אנשים מסוגה של תמר הזאת שמנסים להעצים את עצמם כשהם פוגשים אדם בסדר הגודל המקצועי שאת,קצת פאטטי אפילו .
    וזה נורא חביב,מצידך למרות שאתן לא חברות להתייחס אליה בגובה העיניים,למרות שטבעי שירגיש לך מוזר

    Liked by 1 person

    1. תמר מכירה אותי מאז שהייתי סטודנטית פישרית כמוה, כך שהמעבר לתפיסה שאני עכשיו במקום אחר קצת קשה לה, אבל כן. מלכתחילה לא התחברתי אליה בגלל התכונה הזו שלה. תוהה אם זה מחבב מישהו על מישהו אחר בכלל, לי זה ממש טרן-אוף רציני. וודאי שאני מתייחסת אליה בגובה העיניים, בדיוק בגלל שהיינו סטודנטיות יחד. זה יהיה מוזר אם פתאום אני אתחיל לשחק אותה מכובדת ומרוחקת. במחשבה שניה זה נכון בכלל. לא מתאים לי דיסטנס, למרות שאני מניחה שאני כן מלחיצה סטודנטים (טוב. אני יודעת. אבל זה כי יש לי סטנדרטים).

      אהבתי

    1. נכון! אני תוהה כעת אם השעמום שחשים בסביבתם הוא פועל יוצא של הפאסאדה שאת יודעת שהיא לא אמיתית, או של המלאות הזו בעצמם שלא משאירה מקום לשום דבר אחר. אולי גם וגם.

      אהבתי

  12. תודה על הפוסט. אני כותב בלי לארגן את המחשבות: הסבירות שתמר יודעת. כתבת שאנשים אינם קוראים מחשבות. אני חושב שהם כן, אבל הם לא עושים מזה עניין גדול ורוב הזמן מתעלמים ממחשבות הזולת. מספיק מסובכות המחשבות שלנו. אני יכול רק לנחש מה התחום שלך ובאיזו אוניברסיטה את, אבל אני משוכנע שזה לא עד כדי כך קשה לנחש מי הקוראים הפוטנציאלים. בעצמי הגשתי – ממש השבוע – הצעת מחקר, ולמרות האנונימיות הנדרשת (אגב, למה אנונימיות חד כיוונית? למה את יודעת מי כתבה את ההצעה והיא לא יודעת מי הקוראת? הרי לכולם יש הטיות, הרי יש ביניכן היכרות מוקדמת, והעדת שמעולם לא חיבבת אותה!) אני יודע פחות או יותר מי יקרא אותה. יש שניים-שלושה חשודים מיידיים, ואת השאר אשלים בפענוח הסגנון (ואולי אקבל איזה רבע רמז מהמזכירות או מהמנחים). העולם האקדמי צר, והתחומים הספציפיים, צרים עוד יותר. תמר יודעת היטב – ספרי לה או לו, זה לא משנה לה, רק לך.
    אני מעריך מאוד את תמר, גם מהתיאורים הלא אוהדים שלך. אני יודע כמה כוח ותעצומות נפש צריך בשביל להתרומם מביזיון אי-הקבלה, להתחיל מסלול מחדש, בתחום שונה!, ולסיים דוקטורט. אני מתאר לעצמי שיש לה נחישות יוצאת דופן. אני מתאר לעצמי כל מני סיבות שבגללן את לא אוהבת את תמר – אבל נמשכת אליה ואל קרבתה בה בעת. את הצעתה לשוחח בחוץ את מכנה "הצעה מפתה", ולא בכדי. עד כדי כך שלא התאפקת והזמנת אותה לפגישה מחודשת, בסמינר. האם הייתה יפה בעינייך, אז בתארים הראשונים? היא יודעת היטב – ראי כמה היא נדיבה כלפייך: היא מבקשת לרכך את יסורייך הניכרים על מצחך בכך שהיא מספרת שהכל בעצם היה לטובה, שטוב לה היכן שהיא נמצאת, שהיא הצליחה למרות המכשול שהערמת עליה. זו גדלות נפש ממש.
    אני מבחין בחספוס בתיאור שלך של הצעת המחקר שלה. היא הייתה חסרת שאר רוח, לא היה בה "ברק או ניצוץ", וחמור מכך (!) היא הייתה כתובה רע. אני שואל: מה חמור ממה? רעיון טוב כתוב רע או רעיון רע מנוסח היטב?
    אני כועס ונעלב איתה. שנינו באותה הסירה. בקרוב אקבל גם אני את הערות הקוראים. האפשרות ללכת למוסד אחר בהחלט קיימת, אבל אני לא משוכנע שקורצתי מהחומר שממנו היא קורצה. אנא קראי את תגובתי בהבנה…
    בידידות,
    מ

    Liked by 1 person

    1. תודה על הדברים מתן, ועל נקודת המבט של 'תמר'. אולי לא תמר-תמר, אלא מתן-תמר, כי כמו שאמרת אתה מזדהה איתה ומעריך אותה מאוד. אני מסכימה איתך בעניין ההערכה כלפיה: גם בעיני היא ניחנה בנחישות ובעקשנות שהם מרכיבים הכרחיים לחוקר, וגם אני מעריכה מאוד את העובדה שהיא סיימה דוקטורט (ועוד אחרי 15 שנה!). חלק גדול מתחושת האשם שלי נובע בדיוק מעניין זה, התוצאה. כי אם סיימה דוקטורט והיא גם ממשיכה לחקור (ולכן הגיעה לספרייה), כנראה שהיא כן עשוייה מהחומר הנכון. בדיעבד אפשר גם לומר שבעקבות החסימה ההיא היא הגיעה למקום הנכון עבורה, וזה לא בתחום שלי. בדיעבד אפשר להסביר הכל.
      אתה מסיק שאני נמשכת אליה ואל קרבתה. לא. לא אז, ולא עתה. לא הייתה יפה (אני לא בטוחה אם התכוונת פיזית או מטאפורית) בעיני אז, כשהיא שידרה שאין כמוה, וכאמור לא התחברנו. ההצעה שלה כיום לצאת החוצה לסיבוב הייתה מפתה כי אי אפשר לדבר בפנים והייתי 'בשלה' לחילוץ עצמות. חשבתי שעדיף להצטרף אליה לסיבוב מאשר לשבת על כוס קפה. תיאורטית אפשר היה לוותר על שני הדברים, אבל זה היה גובל בחוצפה, ובשילוב עם תחושת האשם שלי כלפיה זה לא בא בחשבון. את ההצעה להצטרף לסמינר החוגי (שהיתה מאוד ספונטנית) אני מתרגמת ביני לביני כביטוי לאותה תחושת אשם ואי נוחות שהולידה את הפוסט הזה. הייתי מוכנה אפילו לקבל את הפירוש שלך להאדרת עצמה: שזהו ביטוי לנדיבותה כלפי בגלל שהיא יודעת שאני עומדת מאחורי הקריינות השלילית דאז, אלמלא העובדה שהיא עצמה דילגה על כל העניין ולא הזכירה אותו אפילו ברמז. אין לי ספק שהיא לא יודעת שאני עמדתי מאחורי הדברים.
      אשר לשאלתך מה חמור ממה, המהות או הניסוח התשובה שלי היא שאי אפשר להפריד בין הדברים. שניהם הכרחיים, ורעיון טוב שמנוסח רע לא יעבור כמו גם רעיון רע שמנוסח טוב. ההצעה שלה הייתה רעיון רע שמנוסח רע, ולכן גם הקריינות הפסקנית שלי שלא הותירה מקום לספק. הניסוח 'וחמור מכך' נובע מכך שזהו כלי שדרוש לחוקר בכל תחום. נגיד כך: רעיונות טובים אפשר לגלות כשעוברים מתחום לתחום, או לפתח, או אפילו לגנוב. על כתיבה גרועה אין סליחה. מהמסלול שהיא עשתה אני מסיקה שבתחום זה היא השתפרה. מודה, לא קראתי את המחקר שלה ולא יכולה לפסול על הסף את האפשרות שהיא הצליחה למרות הכתיבה הגרועה. גם זו אפשרות. אני פחות אוהבת אותה כי מה זה אומר עלינו האקדמאים.
      אשר אליך: אני מקווה שתקבל בקרוב הערות קריינות ענייניות ושתוכל לחקור את שחשקה נפשך. אולי אתה בכל זאת לא באותה סירה עם תמר.

      Liked by 1 person

    1. הוועדה מסוגלת להבחין בין קריינים ש'עיצבנת' אותם, לא חשוב מתי, ובין טיעונים ענייניים. בדרך כלל. ממילא למנחה יש זכות לציין שם אחד של מישהו שהוא מבקש שלא ימנו אותו לקריין. מקווה שהמנחה שלך ניצל את הזכות הזו לטובה.

      אהבתי

  13. יש משמעות רבה לכך שאנחנו משלימים עם העבר שלנו, ועם איך שהיינו כפי שהיינו. בכל שלב בחיים, אני רוצה להאמין שאנחנו עושים הכי טוב באותן בנסיבות והיכולות שהיו לנו באותו הרגע (עם ה 100% שהיינו אז, על כל המינונים שהיו אז). לפעמים, אנשים צריכים לשמוע "לא". אני אגב גם לא חושבת שאת צריכה לשאת בכובד, זו היא שאחראית למסלול החיים שלה (אם היא כתבה לא טוב, מן הראוי שהיא תקבל לא). יש דברים שנכון לנו לקבל תוך כדי קשיים – אנחנו לומדים מהם, והם השיעור האמיתי ולזה כמובן, את אינך אחראית. את שיקפת.
    אחרי כל זאת, אפשר בהחלט להבין למה 2 הסיפורים האלו הוצמדו אחד לשני.. :- )
    אנחנו משלמים מחיר כשאנחנו שותקים, ואנחנו משלמים מחיר כשאנחנו נחשפים. הבחירה היא שלנו, עם מה אנחנו מעדיפים להתמודד, אבל מאחורי ההתמודדות, יש את ה-לקבל את מי שהיינו (על כל הבחירות שנעשו) ואת מי שאנחנו כעת.

    Liked by 1 person

    1. מחיר לשתיקה ומחיר לחשיפה. בהחלט. אני לא מתחרטת על חוות הדעת ההיא. כמו שאמרת, היא 'הרוויחה' אותה ביושר, ומי שהייתי אז לא יכלה לכתוב אחרת. היום אולי הייתי כותבת קצת ברכות יותר, פחות בנחרצות, מאפשרת לוועדה להחליט. מי שהייתי אז לא השאירה מקום לספק, ואחרי מה שכתבתי אין וועדה בעולם שיכלה להעביר אותה. אבל תודה על ההכלה שלי ההיא, מאז. את צודקת. אני שיקפתי, ובסופו של דבר היא האחראית לחייה. ויפה בעיני שהיא גם הצליחה להגשים בסופו של דבר את החלום, גם אם הוא השתנה בדרך. (ומה את עושה כאן? לכי לישון. את חולה 🙂 )

      אהבתי

          1. זה מהמדבקים.. (הוספתי מילים עכשיו, אני מתאמנת). חוץ מזה בעוד 5 דקות מותר לי הכל!
            יש יותר מידי אדרנלין..(וזה עוד אחרי היום הפסיכי שעוקב אחרי יום פסיכי יותר.. בטח אתעלף מעייפות מתישהו, אבל זה מרפא..)

            Liked by 1 person

  14. הסיפור של טל עצוב. הלוואי וההורים שלו יצליחו להשלים עם מי שהוא.
    אני מכירה מישהי כמו תמר, רק שהיא (לפחות לעיני שלא מתמצאות בתחום) באמת מאוד מוצלחת. וכמו שכתבו מעלי- היא גם די משעממת. אנחנו נפגשות לעיתים מאוד רחוקות, בהן היא מקפידה לספר על כל ההצלחות האחרונות שלה ועל הדברים החדשים והיקרים שרכשה. עכשיו כשאני חושבת על זה לא נראה לי שהיא יודעת עלי שום דבר. לא נשאר רווח לזה 🙂
    אני לא חושבת שאת צריכה לספר לה. איזו תועלת תצמח מזה?

    Liked by 1 person

    1. יחסית לחרדים שהתפקרו גורלו של טל דווקא היה טוב, ובכן, עד שיצא מן הארון. אני חוששת שהקבלה שלו באופן מלא בלתי אפשרית בעולם שבו זה יכול להשפיע לרעה על השידוכים של האחים והאחיות שלו. מסובך.
      אני חושבת שתמריות כאלה שמשמשות יחצ"ניות מטעם עצמן יכולות להצליח. אולי לא כל הזמן ואולי לא בעיני מי שמבין באמת, אבל כמו שאמרת למי שלא מתמצא בתחום. וכן, אני אכן לא מעלה בדעתי לספר לה. זה היה הרעיון של הבהיר, אבל במקרה הספציפי הזה לא נראה לי רלוונטי בכלל.

      אהבתי

  15. "בכל מפגש איתה אני חובשת מסיכה מחייכת ומתעניינת, אבל חשה במחיר העמדת הפנים בקרביים המתחרקשים, כל פעם מחדש ": יכול להבין מה את מרגישה מניפה. מה דעתך על כך שיש מצב שהיא יודעת? יש לפחות שניים כאלה שאני יודע עליהם – מהיקשים (זה לא כל כך מסובך) ו/או הדלפות )למרות מערכת השיפוט האנונימית לכאורה). ולמרות זאת במפגשים איתם אני משחק אותה כאילו שאינני יודע ובלב לועג על 'הנחמדות' שלהם, שמתפרשת בעיניי לא טוב.
    "כתבתי אז חוות דעת נוראית למדי, שבה הראיתי בפרוטרוט מדוע זו הצעת מחקר בלתי ראויה ": זוהי תופעה אופיינית מוכרת של סוקרים 'טירונים' 🙂

    Liked by 1 person

    1. מסכימה איתך לגמרי שטירונים נלהבים מדי וקיצוניים מאוד, ואני הייתי אז מאוד טירונית. כמו שאמרתי, היום הייתי עושה את זה אחרת, הרבה יותר מרומז ופחות חד משמעי, משאירה לוועדה לחבר את הקווים בין הנקודות. ובאשר לאפשרות שהיא יודעת, היא קיימת מן הסתם, אבל במקרה הספציפי הזה אני די בטוחה שלא. בין היתר ההבדל המשמעותי בינך ובינה הוא שהיא לא חוקרת באקדמיה. היא מלמדת במכללה, ואת הדוקטורט כתבה בסופו של דבר אחרי הפסקה של 15 שנה. אני לא בטוחה שיש לה את החושים האלה שאתה (ורבים אחרים שנמצאים 'בפנים') הצלחת לפתח.

      אהבתי

  16. הי יקרה. הבנתי את הקשר בין שני הסיפורים מיד. אני חושבת שיש דרך ביניים. דבר ראשון – לסלוח לעצמך על הקטלנות. למעשה הקטלנות הזאת יכלה לעמוד לזכותה בוועדה. כשיש חוות דעת קטלנית במיוחד, היא נקראת קיצונית ומשאירה סימן שאלה מסויים. דווקא חוות דעת מתונה מכבדת ושלילית היא מכת מוות אמיתית. דבר שני – את יכולה לבטא את עצמך בצורה יותר חופשיה איתה. להגיד לה מה את באמת חושבת עליה ועל מה שהיא אומרת. לא בצורה מעליבה, בצורה אמיתית. לשתוק קצת פחות ולהרגיש קצת פחות "מזייפת". אולי זה ישנה משהו גם אצלה.

    אהבתי

    1. ועוד משהו – הסיפריה שלנו היא אחד החלקים שאני הכי אוהבת באוניברסיטה. אנונימיות מושלמת. מעולם לא פגשתי שם אנשים שאני מכירה. השולחנות מסודרים בצורה שמאפשרת ניתוק ובידוד. ויש הרבה יותר ספרים מאנשים, עוד דבר שאני אוהבת שם. 🙂 אם תבואי לבקר נעשה שם סיבוב. 🙂

      Liked by 1 person

  17. מענין אותי הקשר בין שני המקרים שהבאת. הכנסת את הסיפור של טל בין שני חלקי הסיפור של תמר. יש כאן סיפור של אישה שמאד לא סימפת, וסיפור על בחור שנראה שאת כן מחבבת. ההבדל ביניהם גדול. היא מתיימרת והוא אמיתי. זה אכן ההבדל?

    Liked by 1 person

    1. היה קשר אמיתי בין המקרים, שקרו באותו יום ממש, באותה ספריה ומשם התחילה ההשוואה. בעיקר בחנתי את התגובות שלי מולה ומולו. החיים לפעמים מזמנים לך מקרים כאלה, ואני מנסה ללמוד מעצמי.

      אהבתי

כתוב תגובה לn_lee לבטל