'אין לך עיגול בעולם שאינו נעשה מתוך נקודה אחת העומדת באמצע' (ספר התשבי)

השותף ואני יושבים על המרפסת ושותים. זה יום ההולדת שלו, עוד לא החגיגה עם המשפחה, אלא רק רגע קטן של יחד. האם יש משהו שאתה רוצה לשנות בחיים שלנו, אני שואלת אותו. הוא מניח את הכוסית בזהירות לפניו ואומר: 'אני רוצה לצחוק יותר. פעם הייתי גם מצחיק'. זה נכון. השותף היה פעם מצחיק ברמה כזו שכשהיה נכנס לחדר הפך למרכז הגלקסיה, לשמש שכל הכוכבים נעים סביבה. אני לא לגמרי מקורית, אני יודעת, אבל אין דבר סקסי יותר מגבר שמצחיק אותך. וגם חכם.

***

ראית את הפרחים האלה? אמא שלי מלטפת בחיוך שלושה צבעונים גרוטסקים למראה תקועים בצנצנת שקופה עם מים על שולחן המטבח שלה. 'יודעת איפה מצאתי אותם?' היא בונה את הדרמה. 'ככה סתם, מישהו זרק אותם על המדרכה. ואני הרמתי. תראי כמה הם יפים', ואני מזדהה עם השמחה שלה על הזכייה בחינם, על ההצלה של הפרחים המושלכים שהיא ראתה את הפוטנציאל שלהם במקום שאחרים זלזלו וזרקו. גילגול נסבל של הצורך שלה לאגור ולאסוף שפעם, כשעוד היתה לה שליטה מלאה על חייה ועל חפציה, הוליד בית עולה על גדותיו בשמונצס, או כמו המילה המדויקת בגרמנית Klamotten, צבר אקראי של חפצים, דברים, אריזות ריקות, שקיות ניילון ועיתונים ישנים, פרחים מיובשים ומגבות של לוחות שנה ישנים שמודבקים על דלתות מתקלפות.

אחותי נסעה לפסטיבל המסכות בונציה, ואני עולה מן השורה השניה, כמו תמיד. אנחנו יושבות ביחד במטבח החדש של אמא שלי ואני שולפת את ערכת הצבעים. אמא שלי לא מעוניינת לצייר חופשי על דף לבן. היא צובעת מנדלות בחוברת שאחותי קנתה לה, צובעת בלורדים צבעוניים בין הקווים. 'מה זה מנדלה?' היא שואלת. 'כבר אמרו לי, אבל אני לא זוכרת'. 'מנדלה זה מעגל או מרכז בסנסקריט, הודית עתיקה' אני מסבירה לה. שוב. כמובן כבר אמרו לה, גם אני אמרתי לה כבר כמה פעמים, גם הערב. 'אה, יפה', אומרת אמא שלי, ומתלבטת בין הלורד האדום ובין הסגול. בדרך כלל היא באמת לא יוצאת מן הקווים בכלל. על קיר המטבח שלה תלויות עבודות שהביאה מן המועדון, פרחים מסיקווינים מודבקים, שמש מחייכת. היא מראה לי אותם, שוב, עיניה אורות למראה העבודות הצבעוניות. 'יש לי עוד עבודות, אבל הן תלויות על הקיר של המועדון', היא מגלה. 'אני אקח אותן הביתה כדי שלא יגנבו לי אותן. כבר גנבו לי שתי עבודות'.

על השולחן שוכן 'ראש דשא' שהכינה במועדון הקשישים בתוך קערת מים, 'שיער' הדשא שלו פורץ גם מחלקים שונים של פניו, מהלחיים, מהסנטר. היא גאה בו מאוד, מראה לי את הגבות שהדביקה לו, ואת החיוך המקנה לו הבעה מגחכת. 'אני לא כל כך אוהבת את המדריכה לאמנות שם', היא מפתיעה אותי, 'אבל זה בסדר, גם היא לא אוהבת אותי'. זו אמירה צינית שמתאימה הרבה יותר לאמא הקודמת שלי, מאשר לנוכחית, הרכה והנעימה כמו ילדה טובה בת שלוש. אני יודעת שיש לה הבלחות של זיכרון צלול, ומנסה את מזלי. 'אמא, את זוכרת את אבא?'. בזמן האחרון היא מבלבלת בינו ובין אבא שלה, ושתי הדמויות מתמזגות אצלה לאחת. הפעם היא זוכרת. 'ודאי', היא אומרת. ומגלה לי כמו שמגלים לחברה: 'יודעת למה התחתנתי איתו?' ואני זוקפת אוזניים. 'כי ידעתי שאף פעם לא אמצא אדם כל כך טוב וכל כך חכם כמוהו'.

בזמן שהיא ממלאה בלורדים צבעוניים את השטחים בין הקווים בציור המנדלה שבחרה, אני מציירת אותה. כשאני מראה לה את הציור היא מעווה את פניה. 'מי זו הזקנה המקומטת הזו?' היא שואלת, 'רצינית כזו עם משקפיים'. אני מכחכחת בגרוני. זו לא באמת את, אמא. את הרבה יותר יפה ומחייכת.