רעיון הזוי

כל הסמסטר לא הצלחתי להגיע אליה. אבל עכשיו חופשה, ואני מגיעה לביקור ביתי אצל הכוהנת הגדולה, נושאת מנחה, שקית סופר מלאה עד להתפקע בדואר שהצטבר בתא שלה. היא פותחת את הדלת, שמחה לקראתי, פורסת את ידיה לחיבוק ולנשיקה, אבל אני מרחיקה אותה ממני. אני מצוננת, כמו תמיד בחופשת הסמסטר, והדבר האחרון שאני רוצה זה להדביק את הכוהנת באחד מהוירוסים האלה שמחפשים קורבנות חדשים. אנחנו פוסעות אל חדר העבודה שלה, אל השולחן עמוס הספרים, אל המחשב שלא הוחלף כבר עשור לפחות. על המסך מהבהב מאמר. שלי.

הכוהנת ואני שוקעות בשיחה ארוכה. אני מדווחת לה על הכנס משבוע שעבר, מתארת את הדוברים השונים, את המפגשים שלי עם תלמידים שלה לשעבר. היא מספרת לי על ההתקדמות שלה בספר שהיא כותבת, ועל סידרת ההרצאות שהיא נותנת בהתנדבות לשכנים. כבר לפני שבועות אחדים חשתי את הרעב שלה להוראה מתגבר, את הצורך בקהל, את המחסור במגע עם הסטודנטים. הצעתי לה לחזור ללמד, בתנאי לוקסוס. את לא תצטרכי לבוא לאוניברסיטה, אני אומרת, וגם לא לבדוק עבודות. את באמת חושבת שסטודנטים יבואו אלי הביתה? היא שואלת, ואני מונה כמה וכמה מתלמידי שאני יודעת שיקפצו על המציאה, כל כך הרבה שמעו עליה וקראו אותה. היא עוד לא לגמרי שם, אבל בעיניים הזקנות והחכמות שלה אני מזהה את החשק. את גם תבואי לשיעורים שלי? היא שואלת.

ג'ומי ההודית קוראת לנו לארוחת הערב. כל אחת מאיתנו מקבלת צלחת עם ירקות מאודים ואורז נקי. אני לימדתי אותה לבשל את זה מתגאה הכוהנת, כי ג'ומי היתה מכינה לעצמה מנות הודיות מתובלות נורא. אני בולעת חיוך, כי הכוהנת ללא ספק בטוחה שהיא שידרגה את האוכל של ג'ומי, ירקות רכים, חיוורים ותפלים לעומת הדגים החריפים שג'ומי מכינה עם תבלינים ריחניים ומלאי טעם וצבע שהביאה מדרום הודו. כמו תמיד אצל הכוהנת יש סלט ירקות ענק ופריך עם פטרוזיליה ובסוף אנחנו שותות תה צמחים עם לימון.

יש לי רעיון הזוי, אומרת הכוהנת, ואני מרימה גבה למשמע השימוש הבלתי צפוי בתואר העכשווי. הוא נשמע מוזר בפיה, כאילו לעסה מסטיק בזוקה וניפחה בלון ורוד מול פני המופתעות. אני לא בטוחה שאני יודעת לאן זה הולך, אבל מקשיבה קשב רב. פעם נתנה לי כך את האוטו הישן שלה, ופעם סיפרה לי שהיא מתכוונת להוריש לי את הספריה שלה. פעם הורישה לי כך את העריכה של כתב העת, ולקח לי שבע שנות עבודת פרך כדי להשתחרר מהעול. הפעם היא מצליחה להפתיע אותי מכיוון אחר. הבן שלה, בעל חברה גדולה, עורך 'יום הורים' ב'יום המשפחה', והיא כבר היתה בשנה שעברה. היה אוכל טעים, והבן המוצלח נתן הרצאה נפלאה על מה עושים ה'ילדים' בעבודה. אחר כך היה סיור במקום העבודה, והיא מאוד נהנתה. 'אולי תבואי איתי השנה?' היא שואלת. אני נעה בכסא. הממממ. 'בדיוק באותו תאריך', אני שולה את היומן מהתיק, 'יש לי ישיבה חשובה'. 'עד מתי?' היא שואלת. 'כל הבוקר' אני מתנצלת בתחושת רווחה. 'נהדר', אומרת הכוהנת, 'המפגש רק מתחיל בשלוש'. אין ברירה, אני יודעת, אצטרך להיות ישירה יותר, כי מה איבדתי שם בין ההורים הגאים בחברה המבריקה של הבן. אולי תשאלי את הבת שלך, אני מציעה, יודעת שהדרך הטובה ביותר לסרב היא להציע אלטרנטיבה. הכוהנת לא לוחצת. היא מבינה, אבל אני מרגישה את האכזבה.

מאז שציירתי עם אמא שלי אני מרגישה עקצוץ בקצות האצבעות. בתיק שלי מחכה קופסת צבעי רישום חדשה שקיבלתי מתנה מהשותף. אני נושאת אותה עמי כמו הבטחה עמומה. אני שולפת אותה מהתיק ומראה לכוהנת. בואי נעשה משהו אחר, אני מציעה לה. ניקח לנו זמן ביום שמש ונלך לצייר ביחד. הכוהנת נענית בהתלהבות. העקצוץ בקצות האצבעות שלי ממש מזמזם.

in the air
From: 'The Face in the Lens: Anonymous Photographs' by Robert Flynn Johnson. France, circa 1930
מודעות פרסומת

47 תגובות בנושא “רעיון הזוי

  1. ההקבלה הזו שבין אמך לבין הכהנת הגדולה מתבקש ומתחבר יפה בעזרת צבעי הרישום.

    גם יפה בעיני שהצעת אלטרנטיבה שהיא ידעה לקבל אותה ובכך הצלחתן להושיט יד אחת לשניה ולגשר על הפער שבין הרצון שלה שתבואי ושלך שלא.

    Liked by 1 person

    1. כן, היא אמא שלי לכל דבר, והייתי גם אומרת בזהירות שבדברים מסוימים אני קרובה אליה הרבה יותר מאשר לאמא הביולוגית שלי. אני מבינה את הרצון שלה להיות איתי, אבל ללכת איתה ליום הורים בחברה של הבן שלה זה אשכרה הזוי.

      Liked by 1 person

  2. תמיד אני מדמיינת את הכהנת הגדולה כמו דמות הסבתא עץ מפוקהונטס.
    ומדהים איך את משמשת לכהנת הגדולה, דמות בעלת כל כך הרבה תפקידים- פעם תלמידה, פעם בת, פעם מלווה שותפה לגאווה ופעם גם מישהי שכיף לחזור ולצייר איתה ככה סתם פתאום באמצע יום.

    Liked by 2 אנשים

    1. אני חושבת עליה במונחים בסיסיים דומים, אמא אדמה. ויפה המנעד הזה ששרטטת, שמכסה אכן את הטווחים של הידידות שבינינו, שתמיד יש בה גם יראה (מצדי) והערכה על-גבול-ההערצה (שוב מצדי), והמון אהבה.

      אהבתי

  3. שתיכן זכיתן.
    אל תדחי את הציור המשותף. רעיונות כאלה טיבם להתמסמס בין טרדות היומיום. שריינו לכן כמה שעות בימים הקרובים (לא צפוי גשם) וקדימה. אני בטוח שזה יניב פוסט נהדר, ואולי נזכה לראות גם ציור או שניים.

    Liked by 2 אנשים

  4. העקצוץ בקצות האצבעות מענג וממלא באנרגיה חיובית, איזה כיף! יש מצב לשיתוף בתוצרים?
    בראש שלי רץ תסריט איך את נמנעת ממגע ישיר (כולל השקית שנשאת) על מנת למנוע הדבקה. הווירוסים הנודניקים הללו מוצאים דרכים לא כשרות לעבר אובייקט חדש ואני מקווה שהמערכת החיסונית שלה חזקה מספיק.
    יום הורים הוא "כיף" גדול, איך סירבת להצעה קסומה כזו? 🙂 אין לך שום געגוע לימי ההורים כשילדיך היו במסגרות? ניתנה לך הזדמנות פז והדפת אותה בלי למצמץ (אני צינית, כמובן).

    Liked by 1 person

    1. לא יודעת לגבי שיתוף, כי זה באמת לא קשור לתוצרים (קצת כמו לוח הבודהה הנמחק ההוא). ממש מגרד לי באצבעות לצייר, אבל בלי חשבון של 'יפה/לא יפה'. בא לי, כמו שאומרים הילדים. אני ארגיש רע מאוד אם הדבקתי אותה. אני כבר לקראת סוף הצינון, כבר לא מתעטשת בלי הפסק ונוזלת מתוך אף סתום, כך שאני מקווה שעצם השהות המשותפת שלנו באותו חלל לא גרמה לה להדבק. ואשר להצעה ההזויה (מילים שלה), באמת לא חשבתי על זה בהקשר של ימי הורים בבית הספר והצבא, אבל זה אכן בדיוק זה. גם אז שנאתי את זה, על אחת כמה וכמה כשמדובר בילדים של אחרים 🙂 🙂 🙂

      אהבתי

  5. יום הורים היה יכול להיות אולי גם יום מיוחד גם עבורך , לדעתי אבל הציור בצוותא רק שתיכן נשמע לי נפלא לקשר המיוחד שלכן .התמונה הזוייה ו"משַגעת" !

    Liked by 1 person

    1. לא יודעת. החֶברה של הבן שלה באמת מעניינת, אני לא סתם אומרת את זה, אבל יש משהו בהשתרכות עם הורים גאים על תקן בת לוויה של אחד ההורים האלה שאיכשהו לא עושה לי את זה משום מה 😛. התמונה הזו תפסה לי את העין. ממש כך.

      אהבתי

    1. תראי מה עשית, התחלת תנועה שלמה 🙂
      מגיע לי, כי אכן עשיתי לך אותו דבר, קודם. אם כי לזכותי יאמר שאת העלית דברים שעשית בעבר לבלוג, רקפות וברושים, ואני לא.

      אהבתי

  6. כמו תמיד אני מוקסמת מהקשר שלך ושל הכובנת הגדולה. כבר כתבת פה שהיא במובנים מסויימים יותר מאמא שלך, הביולוגית, ומי כמוני תבין על מה את מדברת…
    מהשימוש בביטוי רעיון הזוי אפשר להניח שגם היא חשבה שאולי זה טיפה חורג לקחת אותך ליום ההורים, אבל בהחלט מבטא את הקשר המיוחד לא-רק-בעינייך שיש לכן.
    הרעיון של לצייר ביחד מקסים, ויהיה נהדר אם תעלי ציור שלך פעם.

    פורסת את ידיה?

    Liked by 1 person

    1. כן, היא יותר מאמא במובנים רבים עבורי. אני חוזרת לאימרה התלמודית (נדמה לי, אני לא זוכרת את המקור במדויק) ששני אבות לו לאדם, אביו שהביא אותו לעולם הזה, ורבו שהביא אותו לעולם הבא. אז ככה, רק באמא. הכוהנת 'ילדה' אותי לעולם האקדמי, ואני תמיד אהיה ה'בת' שלה.
      אשר לציור, עוד נראה.
      פורסת את ידיה כמו לפרוס כנפיים, לפתוח לרווחה. במקור זה נכתב בשין שמאלית, בניגוד ל'פרס' במובן פריסת לחם, אבל די מזמן האקדמיה אימצה את הכתיב בסמך, הנה כאן: https://hebrew-academy.org.il/2016/01/05/%D7%A4%D6%BC%D6%B8%D7%A8%D6%B7%D7%A1-%D7%90%D7%95-%D7%A4%D6%BC%D6%B8%D7%A8%D6%B7%D7%A9%D7%82/

      אהבתי

    1. כן, חיפשתי דימוי של משהו שמאוד לא מאפיין אותה 🙂
      אמא שלי ממש לא ציירת. אני ציירתי איתה כי הגעתי למסקנה שכמו עם ילדים, הכי כיף לעשות איתה משהו שאני נהנית ממנו. גם אני לא ציירת, אבל ממש אוהבת לצייר, ומפעם לפעם יש לי התקפים. זה בא בתקופות.

      Liked by 1 person

  7. זה יפה ואפילו קצת מעורר קנאה, הקשר הזה ביניכן. זה נהדר כשיש מעין דמות אם חליפית, אני לא מצאתי כזו. וברור לי שחלק גדול מזה נובע מההשקעה הרבה בקשר מצידך. אהבתי את הרעיון לצייר יחד, זמן יצירתי משותף, שונה מהיצירות הרגילות שלכן.

    Liked by 1 person

    1. אני בהחלט ברת מזל בעניין הזה. למרות שהאקדמיה בנויה על קשר אישי ומטפח ולמנחה קוראים בגרמנית אב-דוקטורט (דוקטורט-פאטר או דוקטורט-מאתר, לענייני), לא תמיד זו מערכת מיטיבה. לפעמים, כמו במשפחות של ממש, זו אפילו מערכת מתעללת :/
      וההשקעה שלי בקשר היא נטו אהבה וגם יש לי רווח אקדמי אמיתי, כי היא באמת אישה חכמה להפליא, ותמיד יש לה תובנות מדהימות (טוב, אולי לא בענייני אוכל…).

      Liked by 1 person

  8. זה כייף שיש בן אדם כזה כמו הכהנת הגדולה שהיא סוג של השראה
    ומאידך גם את הפכת להיות סוג של השראה עבורה

    יחסים עם הורים הם אף פעם לא דבר קל, במיוחד לא בהורים מתגברים (מה שנקרא קשישים)
    זה כמו שסבתא שלי נעולה רק על דברים מסויימים, רק על שגרה מסויימת ולא מוכנה לנסות לעשות דברים אחרים, אפילו שבעבר כן הייתה עושה.

    Liked by 1 person

    1. כן, אני מאוד שמחה במערכת היחסים שפיתחנו לנו, הכוהנת ואני. ואת צודקת שיש סוג של קיבעון אצל מבוגרים שלא לומר קשישים, ואני רואה ומנסה להזכיר לעצמי שלא ליפול שם כשאני אגיע לגילאים הללו. נראה.

      אהבתי

  9. מדהימה בהאינטראקציה שלך עם הכהנת,כאילו למרות השנים הרבות שאתן מכירות יש תמיד איזה חשש קל מצידך שאת פוגעת בה כשהיא מציע ץה משהו שלא נח או לא נכון לך,כאילו היא רוצה להתקרב יותר ואת בחוכמה רבה מציבה איזה גבול שאת לא רוצה לעבור אותו והיא בחוכמתה מקבלת את עצות הפשרה שלך.כמו ריקוד.

    Liked by 1 person

    1. למרות שפורמאלית היא מזמן 'עמיתה' ולא מנחה, היא תמיד תהיה המנחה, זו שאני מצפה לדבריה וגם קצת חוששת מהם. אני אכן מתקשה לסרב לה, ובדרך כלל לא מסרבת. הכי קשה היה לי לפרוש מעריכת כתב העת, כי שם ממש הרגשתי שאני מאכזבת אותה, ואכן זו היתה מכה לא קלה עבורה, במיוחד כי העורכים שבאו אחרי (ביניהם המז'יניק שלה, בן הזקונים האקדמי האהוב), לא מספקים את הסחורה. אני שמחה שהסכימה לבוא לצייר. נראה איך זה ילך, ואם היא תצליח להשתחרר ולא לנסות ל'יצור' משהו מושלם. באמת כמו ריקוד 🙂

      אהבתי

  10. איזה עונג זה בטח פשוט להיות איתך.
    אני חושבת על הדברים מנקודת המבט שלה דווקא, הפעם. זה קצת כמו הפרק של השועל והנסיך הקטן שמלמד אותו להיות לו חבר. הוא יושב ומחכה לרגע בו הוא יגיע, לזמן שהנסיך יפנה עבורו, לתשומת הלב בצורה ראויה שנכונה לה, עם אדם שהיא יכולה לחלוק איתו מהעולם העשיר שלה, אדם ראוי לעשות את זה, שגם נעים להיות איתו, שמביא רעיונות חדשים שלפתע נראים אפשריים אפילו קורצים, כמו לצייר (כפי שאמרו פה) "ככה באמצע היום".
    חוויה כזו, שתמיד רוצים עוד ממנה.
    שמעתי (בקנאה) על מפגשים כאלו, בבית פרופסורים שפרשו, סמינר בבית, מהמשובחים שהיו, בחוג לספרות, שהיה פעם, לפני שנים. רעיון פנטסטי.

    Liked by 1 person

    1. את מתוקה, קוני, ואני אוהבת כמובן איך שזה נראה דרך המילים שלך. אני מקווה שהצלחתי לתאר ולו במקצת גם מה שהיא תורמת לי, כמה זה מדהים להיות בקשר כזה עם אישיות כמותה. גם אני השתתפתי בזמנו בסמינר אצל פרופ' בבית, ואני עדיין זוכרת את החוויה לפרטי פרטים, כולל הטקס עם התה ועוגות השמרים החמות והטריות שאשתו היתה אופה (אקדמאית בעצמה, אבל כמו שהיה נהוג באותם ימים גם טיפלה בבעלה ובכל צרכיו ופינתה לו את הבמה). זה היה מופלא כשם שהיה מלחיץ, כי במסגרת הביתית לא היתה מגבלה של זמן, ושיעור שבאוניברסיטה היה מוגבל בשעה וחצי בדיוק יכול היה להמשך שעות רבות. לכי תכיני שיעור כזה כשאין לו גבול.

      אהבתי

    1. זה חמור יותר אצלי: תמיד נעשיתי חולה בחופשות המשפחתיות. אני מדברת על אשפוז ביוספטל כשכולם הולכים למצפה התת ימי 😦
      אני מבינה מה שאתה אומר על ציור אינדיבידואלי. קצת כמו קריאה. אבל אני כן מסוגלת לצייר ליד מישהו נוסף שמצייר. אין בעיה.

      אהבתי

  11. העקצוץ הזה שאת מדברת עליו, אני מרגישה אותו גם, מתקרב והולך, הולך ומתקרב ובכל פעם מגיע קרוב יותר, אני לגמרי בעד להראות תוצרים, אני יודעת שאני מאוד אשמח לראות ושתיכן זכיתן אחת בשנייה, אני מדמיינת שהיא דומה לאליזבת מלכת אנגליה, לא יודעת למה וזה מזכיר לי שפעם הלכתי לי ברחוב וילד אחד כבן 4 אמר לאמא שלו "אמאאאאאא, אני חושב שאני רואה את אלוהים!" האמא חייכה אליו ובטח אמרה לעצמה שהילד איבד את זה סופית ואז הוא הצביע על איש, אתיופי די מבוגר, אפילו די זקן, הולך שפוף ולבוש כולו לבן, מכף רגל ועד ראש 🙂

    Liked by 1 person

    1. הזכרת לי חוויה שלי כשהייתי בת 5, בירושלים, ואיבדתי את אמא שלי בחנות בגדים שהיתה במרכז העיר (בצומת יפו ושטראוס. לחנות קראו מעין שטוב, ולדעתי היא עדיין קיימת). וניגש אלי זקן חרדי עם זקן לבן ועיניים טובות שראה שאני מבוהלת ועזר לי למצוא אותה. הייתי בטוחה במאה אחוז שזה אליהו הנביא (וזה גם היה סביב פסח, כך שאליהו היה דמות שדיברו עליה).
      יש לכוהנת ציור שמן של עצמה בצעירותה, והיא קצת דמתה אז למלכת אנגליה. יותר ויקטוריה מאליזבת (כמו התמונה בחלק העליון של הבלוג) 🙂

      אהבתי

  12. מצד אחד אכן רעיון הזוי (ואהבתי איך שהכוהנת הגדולה השתמשה במילה הזאת, קצת מזכיר לי כשאמא שלי משתמשת פתאום בסלנג שלא נראה לי מתאים לה בכלל) – מצד שני הבנתי שוב את הקרבה הגדולה שהיא חשה כלפייך, את האהבה, את האינטימיות אפילו. וכמובן טוב שסרבת באלגנטיות והצעת לה, כמו לילד קטן, משהו אחר, להסיח את דעתה מן הסירוב.
    עכשיו גם אני מצוננת, בלי קשר לסמסטר כמובן, אבל היו שנים שתמיד חליתי בחופשות או לקראת נסיעה או אירוע חשוב…..ואז היו שנים שתמיד חליתי מיד אחרי – סוג של נפילת מתח כנראה. הפעם נראה לי שנדבקתי מ-T שהתקרר בטיסה חזרה לארץ…..האמת שכולם סביבי מקוררים אז יש מבחר גדול של אנשים שיכולתי להידבק מהם. מקווה שיעבור בקלות, הבנתי שאצלך זה כבר ממש בסוף……..החלמה מהירה ומלאה

    Liked by 1 person

    1. קודם כל, הזדמנות לברך אותך לרגל היומולדת העגול אמפי יקרה, אם כי אני מקווה שעוד יהיה פוסט ייעודי לעניין 🙂
      כשאני מצטננת בחופשה אני קודם כל מופתעת, כי הייתי בטוחה כשכולם נפלו כמו זבובים מימיני ומשמאלי במהלך הסמסטר שאני חסינה ואיזה יופי שהכדורים של הויטמין סי ודי והכורכום שאחותי נשבעת בו עובדים, ואז אני נזכרת בכל הפעמים שזה קרה בעבר, כלומר בכל פעם, ומופתעת שאני מופתעת. אני יודעת שצריך להדבק ממישהו, אבל זה הרבה יותר קשור לעמידות של הגוף נגד החיידקים הללו שנמצאים בכל מקום. נסיעות הן אכן זמן לימינלי ורגיש, כולל הבדלי שעות, עייפות, אוכל שונה ואפילו מיטות שונות, כך שגם העובדה שטי חלה וגם שאת נדבקת לא מפתיעה בכלל. אצלי לקח עשרה ימים… מקווה שאצלך יעבור מהר יותר ובקלות.

      Liked by 1 person

  13. היא חפשה הזדמנות להיות יחד אתך והיא בחרה את יום ההורים, אבל את הצעת לה הצעה שנראית לי טובה בהרבה. רק שתיכן, ועשיה יצירתית אומנותית שזה נהדר. ודרך אגב מהצילומים והציורים שאת מביאה בסוף כל פוסט שלך נראה לי שאת מאד בקיאה באמנות ולא פלא שאת גם עוסקת בכך.

    Liked by 1 person

    1. בקיאה – ממש לא. אלא שאוהבת מאוד וגם מתגעגעת. כשהייתי צעירה ציירתי המון, ואהבתי את זה ואפילו חשבתי להמשיך בכיוון. אלא שהדרך שלי הובילה אותי לכיוון אחר, יצירתי באופן אחר, פחות ייצרי, יותר מאורגן, מחושב. אולי גם האמנות כזו, עם גבולות ברורים ומוסכמים, ורק בראש שלי היא חופשיה יותר. אחת לכמה שנים אני 'מתעוררת', וחוזרת ומשקיעה בזה זמן. לפעמים במסגרת כמו חוג, לפעמים לבד. ולעשות את זה עם הכוהנת נראה לי צ'ופר כפול. נראה איך יהיה 🙂

      אהבתי

  14. איזה קשר מופלא יש בינכן, ששתיכן זכיתן לו והשקעתן בו וכל כך מעשיר אתכן. בשבוע שעבר הייתי בפגישת קבוצה של קוליגות שלי שאני מאוד מעריכה והרגשתי כמה חסרה לי ההורות האקדמאית הזאת. במחלקה שלנו כולנו צעירים, אין דור אבות, אנחנו המייסדים. יש בזה דברים טובים, אבל בשבוע שעבר הרגשתי כמה הרבה אפשר לקבל ממישהו שעבר את הדרך הזאת ורוצה לעזור. התגעגעתי לזה מאוד.

    אריק, המנחה שלי מקלטק , היה אומר שהוא מרגיש שהוא רוכב על פיל, וכל שנה הפיל נעשה יותר גדול והוא נעשה יותר קטן. הפיל, היה אנחנו. אמרתי לו שבעצם כולנו עומדים על הכתפיים הענקיות שלו והוא אמר לי: ככה זה צריך להיות. גם אני עמדתי על כתפיים של ענקים. ככה לומדים. אבל מערכת היחסים ביננו השתבשה ואיבדתי את האמון שלי בו ואת היכולת להיות מונחת שלו, ואז המשכתי לבד. הרבה ממשיכים לבד אבל הורים אקדמאים טובים ומלווים זה משהו שנותן כח ודחיפה קדימה.

    רציתי להגיד משהו על התגובה האחרונה – אני חושבת שאומנות היא פחות מילולית, יותר בלתי אמצעית ושל הגוף. לא בטוחה שחופשיה יותר רק יוצאת ממקום אחר. המון אינטואיציה, אבל לא מילולית.

    Liked by 1 person

    1. אני לגמרי מודעת למזל הגדול שיש לי כשזכיתי בה. ואני חושבת שהמשל (מייחסים אותו לניוטון) על העמידה על כתפיהם של הענקים שקדמו לנו מאוד נכון. הרי המדע ממשיך ומתפתח, ממשיך ונבנה, וכל היופי שבו הוא שהוא כמו מבנה שמכיל חדרים וגרמי מדרגות ושטיחים וארונות וחלונות ווילונות ותמונות וכו' שנתוספו לאורך השנים, על ידי כל כך הרבה אנשים. זה מופלא בעיני, ממש בניין חי.
      חזרתי לצייר בימים האחרונים, גם בלי הכוהנת. זה כיף גדול. כרגע אני נותנת לעצמי להסחף, אבל גם מאוד אוהבת את התוצרים 🙂

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s