שלשה

השותף עצבני. שפכתי סיידר על המקלדת, הוא אומר, ועכשיו הם אומרים לי שאין איך לתקן, שהלך המחשב. הוא כועס כי זה מחשב נייד חדש, כי מי יודע כמה זמן יקח לו לשחזר גם אם יש גיבויים, ובעיקר, אני חושבת, הוא כועס על עצמו. שלושים שנה אני שותה ליד המחשב ושום דבר לא קרה, הוא עונה לשאלה שלא שאלתי. אולי שאל את עצמו. ולמה זה מובן מאליו שמחשבים מתקלקלים כשהם נרטבים? כל מכשיר אחר עובר בדיקות, חלקיו החיוניים מוגנים מפני רטיבות, רק עם המחשב החברות מרשות לעצמן להתחבא מאחורי משפטים עמידי-תביעה מסוג it's our policy, הוא מתלונן אחרי שבילה שעה בטלפון עם נציג תמיכה הודי קלולס, שהגיב בסיסמאות מוכנות מראש ולא ידע איך לעזור.

למחרת אני מקבלת ממנו מייל: אל תתקשרי אלי. הפלאפון נפל למים והפסיק לעבוד. זה לא מצחיק.

זה קצת מצחיק. הוא מסתובב בין מעבדות, מנסה את הטריקים עם האורז ולשווא. ואילו אצלי בקרקעית הבטן מתגבש לו חשש עמום כמו גוש של ניר רטוב, כבד ולח: יש לי אמונה טפלה בכוחן של שלשות, ואני חושבת על המכה השלישית שבוא תבוא. מוכרחה לבוא.

אלא שהיא לא באה. וכשאני הופכת בדברים בראשי בסוף השבוע אני מחברת בין הנקודות ומזהה את הפעם השלישית. למעשה, היא הראשונה. יש לשותף יכולת מעוררת יראה לשבש דברים. איכשהו תמיד כשמגיע תורו המחשב נופל, מנורת הקריאה נשרפת, קורא הקודים משתבש. כשנסענו לכנס לארה"ב טסנו דרך פרנקפורט. קצר מדי לקונקשן, פוסק השותף כשהוא בוחן את לוחות הזמנים, ברור לי שנפספס. אבל אני מרימה בכתפי. אם הם מאפשרים את הקונקשן, ודאי נספיק. בטיסה הלוך הכל בסדר. אבל בחזור המטוס נקלע לרוח נגדית, ואנו נוחתים חמש דקות לפני ההמראה המתוכננת של הטיסה לארץ. בגרמניה כמו בגרמניה ממתין גבר גדל גוף עם חליפה ושלט 'תל אביב' ביציאה מהשרוול. אנחנו שישה שצריכים להספיק את הקונקשן, ממהרים בעקבותיו ברחבי הטרמינל, עולים על רכבת תת קרקעית שמובילה אותנו לטרמינל אחר אחריו כמו אמא אווזה ושרשרת ברווזוניה שמדדים אחריה. למרות שזה עתה ירדנו מטיסה, הגרמנים לא מוותרים על הטקס המגוחך של הורדת הנעליים ומעבר בגלאי, ואני אפילו מקבלת את הטיפול המלא שכולל מישוש הגוף על ידי אישה עטויית כפפות פלסטיק תכולות. עברנו גם את זה ואנחנו רצים לשער, הברווזונים האחרונים, המטוס כבר מחמם מנועים. זו הנקודה שבה השותף מגלה שאין לו דרכון. הוא הופך את הכיסים, את התיק, את התיק שלי. היה לי, החזקתי ביד, אומר השותף, לא יכול להיות, ורץ לבידוק הבטחוני לבדוק אולי השאיר אותו שם. הבודקים אדישים. לא, הם לא ראו דרכון. הוא עובר בחזרה לצד השני, משחזר את צעדיו, אולי ימצא את הדרכון. אני ממתינה בינתיים בשער שעומד להסגר, מנסה להרגיע את אנשי הצוות חסרי הסבלנות. אמא אווזה מתקשר לביטחון ושואל אולי מישהו ראה דרכון ברכבת התחתית. אנשי הצוות שואלים אותי אם אני, שדרכוני בידי, עולה על המטוס. לא לא לא, אני אומרת, ובראש רצות לי סצינות של אבודים בטרמינל, ושאלות איך מנפיקים דרכון זמני בקונסוליה הפנקפורטאית, כי מה הסיכוי. אני שומעת את הדיילים מורים לסבלים להוציא את המזוודות, המטוס עומד לצאת בלעדינו. ואז השותף מגיע בריצה מנופף בדרכון בידו. הוא אכן נשאר במסלול הבידוק. הבודקים האדישים שמו אותו בצד, וכששאל אותם נפנפו אותו. בשניה האחרונה מעלים אותנו על המטוס, ואנחנו בדרך לארץ.

בלוד אני לא מופתעת שהמזוודות שלנו לא מופיעות על הסרט. אלא שאני גם לא נלחצת. השותף אמנם משבש דברים, אבל המזוודות הן גם שלי, כך שלמחרת נהג מונית מביא לנו אותן הביתה.

נרגעתי, אני אומרת לשותף, הסידרה של שלושת השיבושים נגמרה להפעם. אבל השותף מביט בי מהצד בלי לחייך. סיפרתי לך שאתמול נסעתי לחדרה, הוא אומר, ושכחתי שם בבית קפה את המטען?

Kamila Khadisova – Ocean in a cup
מודעות פרסומת

47 תגובות בנושא “שלשה

  1. רק רגע, אל תשני לי את האמונה הטפלה ותהפכי שלשה לרביעיה, גם שלשה זה יותר מדי.
    יש לי אמונה טפלה שאם יש שניים צריך לשבור גפרור (יעני להשלים את השלשה) אם לא מועיל, לא מזיק.
    אבל ץחשבי איזה יופי יהיה לך מחשב חדש וטלפון חדש(קריצה).
    מזכיר לי טיסת קונקשיין (בספרד? לא בטוחה ) בה אפילו לא החתימו לנו דרכון ועל בידוק לא היה בכלל מה לדבר רצנו כמו מטורפים וזו היתה קבוצה מאד גדולה.

    אהבתי

  2. לא מכיר את האמונות התפלות האלה לשמחתי.
    הרי קניתי לפני חודשיים מחשב נייד חדש,היה לי מנהג כשאני קם בבוקר לעבודה,אחרי כל ההתכוננות הרגילה,אני עושה לי כוס קפה עם חציכריך ואוכל אותו ליד המחשב בעודי קורא ספורט וחדשות,האמת שהמחשב התלכלך קשות והוזנח על ידי בצורה פושעת וזוגתי ביקשה שלא אוכל יותר לידו.
    מכיון שהבקשה הגיונית ולא רציתי שהמחשב החדש יגיע למצבו של הישן,"עברתי" לשתות ולאכול בסלון כשהטלויזיהדלוקה בלי קול ואני מעלעל בספורט ובחדשות בעודי שותה קפה דרך הטלפון הנייד.
    החדש נשאר נקי אבל כל הכיף ניטל ממני.
    אני אגב אף פעם לא שברתי טלפון או נרטב לי בצורה כזאת שלא היה יכול לתפקד,אבל אני מניח שזה קורה לכולנו מידי פעם וליבי איתכם שזה קרה לשותף.
    הסיפור בשדה התעופה עם הקונקשן והכל, מטורף לגמרי ומלחיץ בעיקר.

    Liked by 1 person

    1. זו בדיוק הדילמה הזו, כי גם אני חושבת שלא לאכול ולא לשתות ליד המחשב נוטל את הכיף, אבל הסיכון, איך מונעים אותו. לנכדים שלנו יש מין כוס פלסטיק כזו, שגם כשהיא נופלת היא לא נשפכת, ושותים ממנה בשאיבה מהשוליים. אני לא מסבירה היטב, אבל הצעתי לו שזה יהיה הפתרון, וכרגע זה נראה מתאים. לפעמים הפתרונות לבלאגן של הילדים מתאימים גם למבוגרים ילדיים.
      הסיפור בשדה התעופה היה בהחלט סיוט. ידעתי שיגמר טוב (נו, לא היינו נשארים בשדה התעופה עד היום), אבל הבלאגן.

      אהבתי

  3. פוסט נהדר. צחקתי בקול. מזדהה (קצת, קצת!) עם השותף ובעיקר חושב על הברכה שבחיי זוגיות ארוכים, שמאפשרים לשני הצדדים להכיר זה את זה, להשלים זה את זה ולעזור זה לזה.
    " שלשה המה נפלאו ממני וארבע לא ידעתים" 🙂

    Liked by 1 person

  4. מלחיץ, מעצבן אבל הסוף העלה חיוך על פני , וטוב שלא קרה משהו יותר גרוע . אגב; שמחתי לקרֹא שלא רק אני שותה ( ולפעמים אוכלת כריך כמו טליק, אל תגלי לאף אחד , ליד המחשב) אבל אצלי זה מחשב נייח ואם נשפך אי פעם משקה זה רק על המקלדת ולא על המחשב. אגב; מה שלום המחשב , אכן התקלקל ? התמונה נהדרת , מתאימה לי עם אהבתי לקפה ולים 🙂

    Liked by 1 person

    1. אחרי שבילה שעות עם תמיכה טלפונית שלא עזרה, סירטון אחד ברשת גילה לשותף איך להפריד בין המסך ובין המקלדת של המחשב הנייד. ה'שכל' של המחשב נמצא במסך, כך שהוא לא נפגע. כעת רק צריך למצוא דרך להחליף מקלדת, וזה לא פשוט בכלל במחשב נייד, החברה לא מציעה את זה בכלל בתור אופציה. התמונה קצת הדגימה לי את הביטוי 'סערה בכוס מים', כי 'בתוכנית הגדולה' (אם יש כזו) אלה דברים שוליים, אבל הפאזל של החיים שלנו מורכב בדיוק מפרטים שוליים (ולפעמים מאוד מלחיצים) כאלה.

      אהבתי

  5. פוסט מעורר חיוך ומהנהנת לזה שאתם משלימים אחד את השני, ויופי שאת לא נלחצת מהדברים האלה (הדרכון, המזוודות) כי אחרת באמת אי אפשר.
    גם אני לא הכרתי את פתרון הגפרור….השאלה אם זה עובד או שצריך לחפש את סגירת השלשה כמו שאת עשית. מכירה את זה בעיקר מקלקולים בבית שבאים בשלשות ולפעמים אפילו ברביעיות.

    Liked by 1 person

    1. לא הכרתי רביעיות, מה זה 'על שלושה ועל ארבעה'? אם כן, סגרנו את הסידרה עם איבוד המטען בבית הקפה בחדרה. אני מקווה 🙂
      אנחנו משלימים זה את זה באופן מאוד מעניין, כי אנחנו הפכים. גם פיזית. השותף כהה, ותמיד המאבטחים מתמקדים בו, פרופיילינג כמו שזה נקרא. וכשהוא לבד הוא בדרך כלל 'נבחר' להפיכת המזוודה על פיה וחיפוש גופני כולל. וכשאני הולכת איתו פתאום הם נרגעים, אה, זה בסדר, הוא לא מחבל מתאבד.

      אהבתי

  6. הנה כמה טוב שיש בלוג , עשית בזכותו את כל התרפיה עצמית דרך האשמה עצמית דרך "אבל גם לו זה קרה אני רק בן אדם" עד למעשיות (ו' בשורוק)- למצוא פתרון
    אפשר לדעתי להעביר כל החומר לדיסק אוו קי , צריך בשביל זה מקלדת ? אולי בעזרת נייד ? כמובן שלא זה שטבע
    אולי מומחים כמו nso ( ככה קוראים לגאונים שלנו שעושים תוכנות ריגול ?) שיודעים להוציא חומר מרחוק ?

    Liked by 1 person

    1. הבעיה פחות בחומר, כי יש גיבוי בענן, לא בטוחה לגבי הפלאפון. באמת שיש קטעים שקורים כמו איבוד הדרכון בדרך שאני לא מספרת עליהם בזמן אמיתי כי הם כמו גרב אחת שאחותה חסרה: לא מתקשרים לשום דבר. פתאום הגרב האחות צצה מאחורי המקרר אחרי שבועיים, ואז הסיפור המלא מתגלה.
      כשזה קורה לו ולא לי אני מרגישה צער עבורו אבל קצת גם יכולה לחייך. כשזה קורה לי זה אכן לא מצחיק בכלל בכלל.

      אהבתי

  7. אם עובדים בבית על הנייד, פשוט קנו מקלדת חיצונית ותהרסו אותן בשרשרת. מאה שקל וקשה מאוד להרוס עם נוזלים בניגוד לנייד.

    אהבתי

  8. גם אני מאמינה בשלשות של נאחס ולכן מייד חשבתי על המקרה הרביעי כעל אפשרות של לפחות שלשה נוספת.
    אבל בתכלס, אם היית צריכה לחשוב אחרוה כדי לחפש את הנאחס, זה לא ממש נחשב. שכחת המטען דווקא כן, עובדה שהשותף ידע להגיד לך מייד שזו השלישית. כך שנראה לי שהפעם אפשר להרגע ולנוח עד לפעם הבאה.
    בדרך כלל גם השלשות דומות בנושא המרכזי שלהן, או קשורות לאותו עניין. אז זהו.

    Liked by 1 person

  9. אתם ממש חמודים ביחד. אני די מאמינה בשלשות אבל אצל שכנתי (שמאכילה את החתולים) כבר ספרנו ארבעה או אפילו חמישה דברים לאחרונה, חלקם ממש רציניים, אז זה מדאיג….
    אני קוראת את הפוסט שלך עם כוס קפה ליד המחשב הנייד….אין מה לעשות, להפסיק עם זה זו בעייה.
    הקטע עם הדרכון קרה לכלתי (כמובן, אני יכולה לפתוח פוסט בהמשכים על כל מה שקרה וקורה ויקרה לכלתי המועדת לפורענות) כשהם היו בדרך ארצה בחורף שעבר. ברגע האחרון הדרכון האבוד נמצא במטוס שכרגע ירדו ממנו………..
    מאחלת שסגרתם את השלשה/רביעיה הזאת ולא תפתחו חדשה/ות 🙏

    Liked by 1 person

    1. תמיד תהיתי מה קורה אם באמת לא מוצאים את הדרכון. טוב שלא הייתי צריכה לברר בזמן אמת 😛. עניין ה'סדרות' נראה לי סוג של נבואה שמגשימה את עצמה, משולבת בתקופות כאלה שבאמת שיבושים תוכפים ובאים בלי הסבר ראציונלי כלשהו מדוע ה'מספר' שלך עלה בגורל. אני מקוה בשביל השכנה שמאכילה את החתולים שהסאה של חוסר המזל נמלאה. יש אנשים שנראה שהם 'על הכוונת' של מישהו או משהו, כל כך הרבה דברים רעים קורים להם (בשבוע שבו נפטרה רונה רמון מסרטן. זה כמובן במישור אחר לגמרי). אני החלטתי שהסידרה נגמרה. לשותף באמת שאין מזל. אבל יש לו אותי ולי יש מזל בשביל שנינו 😈

      Liked by 2 אנשים

  10. לא ולא – את צודקת, לא הוא, מטען זה שטויות ביחס לאיבוד דרכון בשדה תעופה כשהטיסה עומדת להמריא. מצד שני זה שיצאתם מזה בסופו של דבר אולי אומר שזאת לא היתה השלישית. אז אולי נקווה שהמטען הוא השלישית.

    זה נורא מצחיק, הדרך שלנו להסתכל על דברים. בסוף השבוע שעבר מצאנו שטיח מדהים לסלון כשלקחנו את ערימת הדברים שלנו למיחזור. השטיח פשוט ישב שם מבוייש וחיכה לגואל. מיד התנפלתי עליו וכשפתחתי אותו לא האמנתי שמישהו זרק כזה דבר יפה ובמצב כל כך טוב. ואז אמא שלי חלתה. אז חשבתי שזאת דרכו של אלוהים לזרוק משהו קטן וטוב לפני שהוא הופך לנו את החיים… מצד שני, אתמול כשנסעתי עם ירדן לתל אביב לפגוש את המעצבת של הספר שלה (שלנו) מצאנו חניה במגרש חניה תל אביבי – מישהו בדיוק עזב כשנכנסנו – אז גם זה סוג של צ'ופר אלוהי. וכל האנשים הטובים שפגשנו בבית החולים וגיליתי בחיים שלי מאז שגילינו שאמא שלי חולה. גם דברים טובים באים ביחד. 🙂 נהניתי מאוד מהפוסט.

    Liked by 1 person

    1. גם דברים טובים באים ביחד, זו תובנה חשובה. אנחנו נוטים לקבל את הטוב כמובן מאליו, ולא לשים לב כשאנחנו נתקלים ברצף של דברים טובים. ולמצוא שטיח מעולה זה מסוג המתנות האלה שהיקום זורק לך בדיוק כשאת צריכה. אני מתה על זה.
      שמחה לשמוע שהספר של ירדן מתקדם – זו בהחלט נקודה בצד החיובי של המאזן. ובכלל, אנחנו מחפשים תבניות, מסר, איזה תוכנית על. כשנדמה לנו שמצאנו זה מקל קצת על המציאות הכאוטית שהם החיים שלנו.

      אהבתי

  11. לא מאמין בשלשות אבל כן בחוק מרפי. אני מניח את המחשב הנייד על בסיס מגביה, כך שכל עוד אין פרקינסון – תכולת הכוס תשפך על השולחן.
    נ.ב – מגיבים כאן הזכירו את הגיבוי בענן. אבל, ענן אינו מגבה תוכנות שעשויות להיות יקרות יותר מהמחשב עצמו.
    (אוף שוב וורדפרס לא נותן לי להכנס מחשבון גוגל)

    Liked by 2 אנשים

    1. נדמה לי שכל הכללים הללו הם דרך האדם ליצור סדר באי סדר שסביבו, לנסות לשלוט במה שעל פניו נראה כאוטי ואקראי. כאילו שזה הופך להיות לא סתם סידרת אירועים מקרית, אלא משהו עם הגיון. הרציונאל בעיני הוא שאם נצליח לפענח את החוקיות נוכל לדעת מה לעשות כדי לשפר את המצב ואת החיים שלנו. נדמה לי שזה לא כך, אבל מניסיון אישי (ודאי לא מחקרי) יש דבר כזה 'מזל', ויש אנשים שהם ברי מזל, ויש כאלה שבאופן עקבי הם שלימזלים.
      אשר להגדרות האתר שלי, עברתי עליהן, ולא ראיתי בשום מקום אפשרות לאפשר או לא לאפשר 'עוגיות'. אולי זה משהו כללי של וורדפרס.

      אהבתי

    1. יש הנחייה להכניס פלאפון שנפל למים לכלי מלא אורז. האורז סופח את הרטיבות.
      ואת ממש צודקת, הקונקשן ההוא היה במקרה או שלא במקרה באותו שדה תעופה, פרנקפורט 😳

      אהבתי

      1. עכשיו כשאת אומרת שזה שדה התעופה של פרנקפורט אני יכולה להזדהות עם הבטחון שהיה שם. יצא לי לטוס לארץ דרך פרנקפורט בקיץ והביטחון שם היה היסטרי- העבירו אותנו פעמיים בדיקות ביטחון ובנוסף תענוג של בדיקות גופניות עם כפפות. היו 2 קבוצות של זקנים צליינים שאותם בדקו אחד-אחד ולא הבנתי מדוע וכשהגיעו אלי, המאבטחת ממש הכניסה לי ידיים לתוך המכנסיים שלי. מלבד ההטרדה של זרים שנוגעים לי בתחת, לא הבנתי איך היא תגלה שם משהו שכל מכונות השיקוף לא עלו עליו…

        Liked by 1 person

  12. אם כך אני ממליצה לשייך את עלילות השיבה מפרנקפורט לשלישייה הקודמת, ולראות את השלישייה הנוכחית כסגורה גם כן: שכח את המטען וזהו. אפשר להירגע.
    (אחרי שכתבתי את הנ"ל עברתי מהר על התגובות הקדומות וראיתי שפועה כבר הציעה את אותו פתרון. אבל בכל זאת אני שולחת את תגובתי כלשונה, אולי זה יעזור נגד כוחות האופל 🙂

    Liked by 1 person

  13. גם אני מאמין בשלשות. מחכה תמיד שיגמר השלישי.
    אפשר להבין את השותף, ליד מחשבים לא אוכלים ולא שותים, כך זה אצלי בכל אופן, כמו באוטו, לא אוכלים ולא שותים
    למעט מים. כתם של קפה או של מאכל על המושבים, מבאס מאוד והמרחקים בארץ אינם ארוכים כל כך שצריך לאכול
    בדרך. כשהילדים היו קטנים הייינו עוצרים והם היו אוכלים, שותים וכל מה שקשור בזה ואז היינו נוסעים הלאה.
    איך אומרים? שיגמר בשלושה דברים קלים ולא במשהו אחד קשה…

    Liked by 1 person

    1. מסכימה איתך לגבי אוכל באוטו, ובאמת בארץ הקטנה שלנו אין בעיה של נסיעה למרחקים שלא מאפשרת עצירה בדרך. אבל יש אנשים שהחיים שלהם ליד המחשב. למעשה, רוב האנשים שאני מכירה. שם הם עובדים, רואים סדרות וסרטים, מתקשרים, מדסקסים וכותבים בלוגים ותגובות לפוסטים של אחרים 🙂 . קצת קשה הגזרה שאי אפשר לשתות כלום ליד המחשב. כמו שכתבתי פה למעלה, אולי הפתרון יהיה הכוסות הילדיים הללו, שהנוזל שלהם לא נשפך גם אם הן מתהפכות. מדהים אותי שאף אחד לא יצא נגד האמונה הטפלה (והיא אכן כזו. צריך להכיר בזה) של השלשה. יש פה משהו מעורר מחשבה.

      אהבתי

  14. פוסט כל כך מצחיק…האמת, שהכי כיף זה לשתות ליד המחשב אבל לא לאכול. אני לא אוכלת ליד המחשב, בעיקר כי זה לא נוח. התיאור שלך עם הדרכון השאיר אותי בקוצר נשימה, דמיינתי אתכם רצים וזה לא היה כיף בכלל בעיקר כי זה גם הזכיר לי איזה זיכרון שלי לפני כמה שנים, היה לי קונקשיין הזוי לדרום אפריקה, רצתי למטוס עם תיק כבד על הגב, ואני זוכרת שכל הגוף כאב לי ורצתי ורצתי ונכנסתי אחרונה ושנייה לפני שסגרו את השער… וזו היתה הפעם האחרונה שהסכמתי לקונקשיין קצר, אני מעדיפה תמיד לשתות קפה ולחכות שעתיים או קצת יותר מאשר לרוץ ולהיות בלחץ שמא לא אספיק.

    מאחלת לך שכל השלשות שלך יהיו כאלה ולא יותר גרוע…ובכלל, שזה נגמר בשלושה 🙂

    Liked by 1 person

    1. פעם בקונקשן בגרמניה (למעשה אותו שדה תעופה שבו גם חלה התקרית שהפוסט הזה מזכיר) רצתי גם כן, להספיק, החלקתי על הפנים ושברתי שן. מאז אני לא רצה לקונקשנים. אחרי 'אמא אווזה' הלכנו. אמנם מהר. אבל אני למדתי את הלקח שלי, וזה גם כאב פיזית וגם בכיס.
      והכי כיף לצחוק על שלשות כאלה בדיעבד (החלטתי שכן, המחזור הזה של שיבושים נגמר). אבל באמת שזה מלחיץ כשאת לא יודעת למה לצפות, רק חשה תחושה נבואית עמומה שהשיבושים עוד בדרך 😵.

      אהבתי

  15. מניפה, אני מצטערת, אבל אני עדיין צוחקת פה מהפוסט הזה… זה מצחיק הרבה אבל אני גם יודעת שאם זה היה קורה לי הייתי רותחת הרבה (זה מים, וזה מים אחרי הכל, דמעות וזיעה). אין לי אמונות תפלות (או טפלות?) כך או אחרת זה חסר טעם, אבל אני כן הייתי שואלת את עצמי למה נגרמים לי שיבושים, איפה בתוכי משהו לא aligned. אם הייתי "מחבלת" במים את כל האמצעים הטכנולוגיים שלי, הייתי חושדת שאני זקוקה לשקט בלי הפרעות (אבל זו אני, אצל כל אחד הדברים מתפקדים בצורה שונה מסיבה שונה).
    מצטערת בשבילכם על הטירחות האלו, זה מאוד לא נעים כשזה קורה }{

    Liked by 1 person

    1. מים, הא? לא חשבתי על זה כשבחרתי בתמונת הסערה בספל, אבל לגמרי מים (או קפה, במקרה של השארת המטען בבית הקפה בחדרה :/ ). אמונות טפלות, כי הן לא חשובות (סערה בכוס מים), אבל גם תפלות, כי כמו שאמרת, חסר טעם. נכון יותר טפלות. השותף לגמרי מסכים איתך. הוא צריך חופש.

      אהבתי

  16. ועל זה אני תמיד אומרת: קקי קורה וצואה מתרחשת 🙂
    אין לי אמונות טפלות (אני תופסת את המציאות כשרירותית, והמוח האנושי משליך עליה משמעויות ותבניות), אבל כמובן כמו כולם מכירה את הימים או התקופות שבהם פתאום דברים משתבשים בזה אחר זה. לא יודעת אם בשלשות או ברביעיות או בחמישיות… אף פעם לא נתתי את הדעת על המספר המדויק…
    לא בטוחה שעניין הדרכון נחשב אם בסופו של דבר נמצאה האבידה ועליתם בזמן למטוס, למרות תחושות הדאגה והמצוקה הנלווות…
    ממש בעסה עם המחשב ועם הטלפון הנייד 😦
    אבל קורה להרבה אנשים… ואז לומדים את הלקח ונזהרים יותר… באמת לא מומלץ לשתות ולאכול לידו…
    לפטופים עלולים להידפק גם בלי קשר לנזק מנוזלים או מזון… לפני כמה שנים הלפטופ שלי פשוט החליט להתפגר פתאום, בלי סיבה נראית לעין… קניתי חדש…
    בתקווה שבזה נגמר רצף השיבושים אצלכם…

    Liked by 1 person

    1. יאפ, shit happens ולפעמים בסדרות (שלשות או רביעיות). בסופו של דבר לא רק הדרכון נמצא, כל התקלות מסתדרות, גם אם זה לוקח שבועיים וטלפונים מתוסכלים ושחזור של תוכנות וקבצים 😦
      אני מאמינה שזה נגמר. עד העונג הבא…

      Liked by 1 person

  17. מניפה, אני מתה על הההומור אצלך בכתיבה. והבחור נשמע חסר ראש בדיוק כמוני 😉 אני באמת אצטרך למצוא בן או בת זוג שיוכלו להיות מאורגנים יותר ממני חחח
    מאחלת לך שנה נטולת שיבושים

    Liked by 1 person

  18. במחשבים כמו בסמארטפונים (גם סוג של מחשב) הם לא מתקנים תקלות שנגרמו כתוצאה מהתנהגות בני אדם עם המכשיר…
    יש לי מחשב נייד ואני תמיד אוכלת לידו, אבל, כוס הקפה אף פעם לא נמצאת לידו (אלא בצד השני של השולחן) ואם אני אוכלת זה גם לא מעליו (שונאת פירורים) מחשב בן 7 או 8 עדיין נראה כמו חדש.

    היום לחלק ניכר מהסמארטפונים יש הגנה כזו או אחרת נגד מים
    האמת שלהורים שלי קניתי בזמנו (קניתי, אני בחרתי את המכשיר הם שילמו) מכשיר שהוא גם נגד מים
    just in cast אם יפול להם למקום רטוב או משהו
    אבא שלי שומר על המכשיר, אמא שלי זורקת את הטלפון לתוך התיק יחד עם כריך, בננה/תפוח וחטיפים והוא נראה בהתאם

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s