מתערבים?

בסוכות נסענו לבת שלי. השותף הביא איזה ציוד שהחתן שלי ביקש ממנו בשביל הסוכה, לא זוכרת כבר מה בדיוק, וכשבאנו השותף אמר שהביא את הציוד אבל שכח להביא אזיקונים; בטח לחתן יש. הנכדה הגדולה שלי פסקה בידענות: אין לאבא שלי אזיקונים. ומיד אמרתי: בואי נתערב שיש. הסברתי לה את הקונספט: אם את צודקת ולאבא שלך אין אזיקונים, אז אני אתן לך משהו שנחליט עליו. ואם יש לאבא שלך אזיקונים, את נותנת לי, ומיד שאלתי אותה מה היא רוצה. סיכמנו שאם היא צודקת אנחנו הולכות לסופר והיא בוחרת חמישה דברים שאני אקנה לה. ומה אם את מפסידה? שאלתי. והיא ענתה בבטחון: אני לא אפסיד. בכל זאת, אמרתי. אם את מפסידה, את צריכה לסדר את מדף ספרי הילדים אצלנו בבית. אבל אני לא אפסיד, היא חזרה ואמרה.

הנכדה הגדולה שלי דומה לי מכל כך הרבה בחינות. וזו בדיוק הבעיה. גם אני לא מפסידה בהתערבויות. כשהשותף ואני היינו חברים התערבנו על נוצה של טווס אם אצליח ללכת מצד שמאל שלו דקה שלמה בלי שירגיש (הוא לא שומע באוזן שמאל). ניצחתי. עד היום אני עוד ממתינה לנוצת הטווס ההיא, אבל מצד שני, יש מצב שהוא הפסיד בכוונה.

הכי אני זוכרת את ההתערבות שלי עם בת הזוג לשולחן בבית הספר. כדי שלא למות משעמום סרגתי אז כיפות במהלך השיעורים. למורה שהעיר לי שאסור לסרוג בכיתה הצעתי כיפה שוחד. סרגתי לו כיפה אדומה עם דוגמה צהובה בקוטר של עדשת משקפיים. הוא לקח אותה, פתח את הפה, ושב וסגר אותו. אחרי הכל, הבטחתי כיפה, וקיימתי. לא התחייבתי על הצבע ועל הגודל. האם הזכרתי שהמורה הזה היה ג'ינג'י? בשבת ראיתי את הכיפה שלי על ראש הילד שלו. אחרי כיפת השוחד הרשו לי לסרוג בכיתה. בנות שֶׁמחו נענו במשפט: לה מותר, ואיכשהו כך זה נתקבע.

הלכתי לחנות שמכרה כיפות ושאלתי כמה הם מוכנים לשלם עבור הכיפות שלי. התשובה היתה מאכזבת מאוד. המוכר הראה לי את הכיפות שהוא מוכר: סריגה אחידה עם חוט צמר ובמסרגה מס' 1. אני סרגתי עם חוט דה אם צה, במסרגה מספר 0.75, בדוגמאות שאני המצאתי, על ידי תוכנה שתיכנתתי בעצמי בשפת בייסיק ושהרצתי במחשב הניסיוני של אבא שלי שפעל על קלטות סליל מול מסך הטלויזיה. מאסתי אז גם ברקע המשעמם בעל הצבע האחיד של הכיפות, והתחלתי לייצר כיפות שכולן דוגמה. כיום זו הנורמה, אבל אז הייתי חלוצה, מחשבת כמה עיניים להוסיף בכל שורת דוגמה כדי ליצור עיגול שטוח. כשסיימתי לסרוג כיפה אחת יפה במיוחד שאלה אותי השכנה שלי לשולחן למי הכיפה ואני אמרתי לה: את זו אני אמכור ב240 שקלים. לא זוכרת אפילו למה נקבתי במספר הזה, אבל זה היה סכום גבוה במיוחד, פי ארבע ממה שהחנות הציעה לשלם, והשכנה לשולחן שלי ידעה זאת. בחיים לא תצליחי, היא אמרה לי. מתערבים? הצעתי לה. קבענו תאריך. אני לא זוכרת מה הייתי צריכה לתת לה אם לא אצליח למכור את הכיפה בסכום הזה עד התאריך ההוא. אני זוכרת היטב מה היא היתה צריכה לעשות אם אצליח.

כדי לנצח בהתערבות פניתי לכל החברות: נארגן יריד כיפות בחנוכה. פנינו לבית הכנסת שהסכים לפתוח עבורנו את האולם בערב. הדפסנו דפים: יריד כיפות סרוגות! כל אחת יחידה במינה. כל סורגת תימחרה את הכיפות שלה לפי רצונה. אני הבאתי את כיפת ההתערבות והצמדתי אותה בסיכות לראש קלקר של פאה. היא נראתה מרשימה במיוחד. 240 שקל, נכתב במדבקה שהיתה צמודה לה.

פעלנו כמו קואופרטיב משומן היטב. בסוף הערב הבטנו סביב בלי להאמין: כל הכיפות נמכרו, כולל כמובן הכיפה שלי, הסיבה לכל היריד כולו. ההצלחה הכי גדולה נרשמה בהזמנות שקיבלנו: אנשים עמדו בתור כדי להזמין כיפות מיוחדות, עם שם, עם צבעים, עם דוגמה מסוימת. את ההזמנות חילקנו בינינו ועמלנו עליהם כל אותה שנה. אבל הכי נהניתי מהניצחון שלי בהתערבות. השכנה שלי לשולחן, ילדה מתוקה מבית טוב, נאלצה לתלות את התמונה שבחרתי עבורה בחדר שלה במשך שלושה חודשים. נדמה לי שזה היה פוסטר של קוף מציץ מאסלה.

מה קורה, שאלתי לפני שבוע את הבת שלי, שבאה אלינו עם הנכדה הצעירה, בת עשרה חודשים. מאז שהפסידה בהתערבות הנכדה הגדולה מסרבת לבוא, היא הודתה. היא לא רוצה לסדר את מדף הספרים. פתחתי את הפה, ומיד סגרתי אותו. ניצחון פירוס, חשבתי. תגידי לה שלא צריך לסדר, אמרתי לבת. אני מוותרת. אתמול הם באו. הנכדה הגדולה ניגשה אלי ואמרה: בואי תראי לי מה לעשות עם הספרים. אני רוצה לסדר אותם.

במוצאי שבת נפגשה כל המשפחה בחגיגת בת המצווה של אחיינית שלי, הבת של אחותי הצעירה. למתנת בת מצווה תיאמתי לי ולה צניחה חופשית לעוד חודש. כבר עכשיו השמחה של האחיינית שלי מרקיעה שחקים. את יודעת, אמרתי לנכדה הגדולה שלי, אם תרצי, אקח גם אותך כשתהיי בת מצווה לצניחה חופשית. הנכדה מחזירה לי מבט חד. ממש לא! היא אומרת מיד. אבל אולי נעשה קורס ציור משותף.

heidi hair
Heidi Hair and Polka Dots, Maria Pace-Wynters

 

מודעות פרסומת

56 תגובות בנושא “מתערבים?

  1. נצבט לי הלב על הנכדה הבכורה שלא רצתה לבוא ולעמוד מול ההפסד שלה בהתערבות וטוב שויתרת לה ואפשרת לה לחזור ולבוא לבקר בלי העול של תוצאות ההפסד.
    חמותי האלופה שהיא מודל לסבתאות, בעיני, מוותרת לנכדים בהכל. ממש הכל. מפסידה להם במשחקים, נותנת להם לרמות חופשי, או להמציא חוקים שיעזרו להם לנצח, אצלה הם אלופים בהכל, אצלה הכל מסתדר. היא מן מקום בטוח כזה. בכל מקום אחר דורשים מהם ואומרים להם ומחנכים אותם, והיא פשוט מקבלת אותם ונותנת להם את כל מה שהם צריכים, ואם זה אומר לנצח במשחק קלפים תוך כדי המצאת חוקים ורמאות בוטה, סו בי איט.
    בנתיים זה עובד לא רע, הנכד הבכור לומר פסיכולוגיה אחרי שהיה שקוע עמוק בעניני אידאולוגיה של תנועת נוער ושרת שירות משמעותי כלוחם. וגם האחרים נראים כאילו הם מבינים היטב שמשחק עם סבתא הוא הפוגה מהכללים של העולם האמיתי. והוא היה מתפרע בקיצוניות בהמצאת חוקים שיעזרו לו לנצח את סבתא, הוא תמיד היה תחרותי מאד 🙂

    אגב צניחה חופשית, חמותי קנתה צניחה חופשית כמתנה לשני הנכדים הבכורים ליום הולדת 18, אבל לא צנחה יחד איתם (למרות שהיא צנחנית מהצבא, אחת הראשונות) גם אותי, כמו את בתך זה מפחיד מאד. פחד גבהים וכל זה…
    את אלופה ותבואי לספר אחר כך איך היה.

    אני לא יודעת כמה עולה כיפה היום, אבל אני מניחה ש240 שקלים אז, כשרצית למכור אותה, היו הרבה מאד כסף.

    Liked by 3 אנשים

    1. אני עוד לומדת את רזי הסבתאות. זו הנכדה הבכורה, בכיתה א', וכמו כל הבכורים אני 'מתגלחת' על חשבונה. אלא שמיד אחריה באים במהירות עוד 7, וזו כבר להקה מסיבית מאוד. המסקנות שלי מהסיפור הזה הן באמת בכיוון של חמותך: לא להכנס לפינות הללו עם הנכדים. זה ידרוש חינוך עצמי מודע, כי אני כזו, אבל כעת כשהדבר עלה יהיה לי יותר קל להתבונן בעצמי ולעשות את הכיוונונים הנדרשים (והכתיבה בבלוג עם הדיון בתגובות לתמיכה).
      מי שפחדה מהרעיון של הצניחה זו אותה הנכדה. בעניין הזה היא לא כל כך דומה לי. אני חושבת על הצניחה בהתרגשות. מאוד מאוד רוצה לעשות את זה. ואת אולי עם פחד גבהים, אבל צלילה היא גם כן סוג של ספורט אקסטרימי, ועל זה התגברת נפלא. יש אפילו מעין אנלוגיה בין צניחה ובין צלילה לעומק בעיני: בשניהם אין אדמה מתחת לרגליים.
      וכן. 240 שקל היה אז המון כסף. לכן ההתערבות. זו היתה התערבות מהסוג שיוצר קצת קוצר נשימה ודפיקות לב, כי זה היה הימור רציני. וגם דירבון רציני למצוא את הקונה המתאים (או המתאימה. נשים קנו את הכיפות הללו בדרך כלל. גברים לא מבחינים בין כיפה גנרית פשוטה ובין כיפה אחת ויחידה במינה שנעשתה במסרגה 0.75) בנסיבות הנכונות.

      אהבתי

  2. אני מאוד מעריכה את הנכדה שבסוף בכל זאת ביקשה לסדר את המדף (וזה כנראה בזכותך, שהראית לה שאפשר לרדת מן העץ). ובנוסף לכך אני מזדהה אתה שהיא לא רוצה לצנוח צניחה חופשית, ומעריכה אותה שהיא אפילו מודה בזה. יש לכן עוד זמן, אבל כבר עכשיו אני מאחלת לכן הנאה מקורס הציור המשותף 🙂
    ואהבתי את תמונת היידי עם הנקודות.

    Liked by 1 person

    1. בהחלט גם אני מעריכה מאוד את הרצון (והמעשה. היא סידרה את המדף סידור מופתי). וברור לי שיש כאן סוג של מאבק כוחות, כי ברגע שויתרתי היה לה סולם מן המוכן לרדת מן העץ בלי שתוותר על כבודה. בעניין הזה אני מכירה ומבינה אותה באופן הכי עמוק שאפשר 🙂
      לגבי הצניחה, היא שונאת אפילו כשמרימים אותה. ויש לנו עוד זמן, אבל היא בת שבע עוד חודש בערך, וממה שאני רואה הזמן חולף מהר מאוד ואני לא אספיק למצמץ והיא כבר תהיה בת מצווה.

      אהבתי

  3. צניחה חופשית? באמת? כל הכבוד לך. מחכה לדיווח שאחרי.
    אמו של חתני אמרה במשך שנים שהיא רוצה צניחה חופשית ליום הולדתה, וכשהגיע יום הולדתה ה-60 בשנה שעברה, החליטו ילדיה להגשים את חלומה. האמת? היא הופתעה מאד, ואפילו נבהלה קצת. ואף אחד מהם לא הצטרף אליה לצניחה. אבל היא לא וויתרה ועמדה בזה בכבוד, ולמרות הפחד הגדול היא גם נהנתה.
    לי אין חלומות כאלה, לא תודה. גם לא צלילה (א פרו פו פועה). בגיל צעיר מאד למדתי שבהתערבות יש שני צדדים – אחד נוכל ואחד שחסר לו פריט מידע חשוב. לכן אני לא מתערבת אלא אם אני בטוחה במאה אחוז שיש לי את כל המידע הדרוש. אבל עם הנכדים אני בכלל לא מתערבת, לא מתעמתת, לא מנסה לנצח (למרות שלפעמים במקרה אני כן מנצחת). יש להם חינוך מאד מוקפד וברור בבית והמון תחרות בחוץ, אז אצלי גם אם הם טועים, אני מנסה לכוון זאת כך שייצא שהם בכל זאת הגיעו לבד לתוצאה הנכונה. לעודד, לחזק, לתקף……….
    וכל הכבוד למניפה הילדה שהצליחה גם לארגן מכירת כיפות בהיקף חסר תקדים וגם למכור את הכיפה במחיר הדימיוני של 240 שקל!

    Liked by 1 person

    1. לא מרגישה 'כל הכבוד' בעניין הצניחה החופשית, פשוט כי זה לא מלחיץ אותי בכלל. אין לי שום פחד גבהים. מקווה שאדבר ככה גם כשיגיע רגע האמת ונהיה בגובה 10 אלפים רגל ואצטרך לקפוץ לתוך האוויר :/
      אשר להתערבות, אני מכירה כאלה שמתערבים רק כשהם בטוחים במשהו במאה אחוז, וכמובן, אם מישהו מפסיד בהתערבות מולם זו בעיה שלו. אני מתערבת על דברים מסוג אחר, כאלה שדורשים פעולה, כמו שתי הדוגמאות שהבאתי, עם השותף ועם החברה לשולחן. ההתערבות משנה את התוצאה, מן הסתם, כמו הפרדוקס הזה על הניסוי שתוצאותיו משתנות מעצם העובדה שמישהו צופה בו. עם הנכדה ההתערבות היתה על מידע, אבל גם לי לא היה ביטחון במאה אחוז, רק הנחה (סבירה) שלאבא שלה יש אזיקונים מפלסטיק. ואני בהחלט צריכה עוד ללמוד איך לעודד, לחזק, לתקף ולתת להם להגיע לבד לתוצאה הנכונה.
      (ותודה על התיקוף למניפה הילדה – למעשה הייתי אז בכיתה ט' או י' 🙂 )

      Liked by 1 person

  4. אף פעם לא מתערב. אבל בדרך כלל יוצא לשאול: "אז מי צדק"? מסתבר שגם בלי הפסד כלכלי, זה מוציא אנשים מהעשתונות (וכמו הנכדה שלך' יש אחדים (מבוגרים) שהאגו שלהם אפילו ניתק קשר בשל כך. מדהים עד כמה מבוגרים אנטליגנטים ממשיכים לנהוג בדפוסים ילדותיים.
    "אולי נעשה קורס ציור משותף" – שווה יותר מצניחה 🙂
    מזכיר לי את האחיין כשהיה בן שלוש, שאמר לאבא שלי שנשא אותו על הכתפיים, כשהתעייף ללכת: "לא נורא סבא, כשתהייה זקן אני אסחב אותך על הגב".

    Liked by 2 אנשים

    1. מדהים ולא מדהים, כי בתוך כל מבוגר מסתתרים ילדים רבים – הילדים שהוא היה בגילאים שונים. לפעמים קשה לרצות (במובן to satisfy) את כל הילדים הללו 🙂
      אני מתה על הרעיון של קורס ציור, והיא מדהימה שהיא חושבת על זה כבר עכשיו, חמש שנים לפני בת המצווה. אבל גם צניחה חופשית משותפת זו חוויה שתותיר אני מקווה, רושם (מהסוג הטוב) על ילדת בת-המצווה הנוכחית, האחיינית שלי, ועלי. זה עוד חודש בערך, אז נראה. והאחיין שלך ענק.
      (ואגב, תיקנתי את התגובה במקור, ומחקתי את שתי ההערות הנוספות. מקווה שלא אכפת לך. בוורדפרס לי יש גישה לתיקון אפשרי, והתגובות 'שלי', בניגוד לניהול התגובות בשיטה של בלוגספוט).

      אהבתי

      1. תודה על התיקון. בבלוגספוט התגובה שייכת למגיב וולכן רק הוא יכול לערוך, לשנות, להוסיף, או למחוק.
        בבלוגספוט אפשר רק (אם צריך) למחוק בשלמותם תגובות של טרולים. ובהזדמנות זו גם אפשר גם להכניס אותם לרשימה השחורה 🙂

        Liked by 1 person

        1. יש בזה כמובן הרבה הגיון וגם נוחות שאפשר לחזור ולתקן ולשנות את התגובה בבלוגספוט. מודה שבתור בעלת בלוג אני גם אוהבת את האופציה של וורדפרס, שמותירה את המושכות בידי בעל הבלוג באופן בלעדי, גם על התגובות.

          אהבתי

  5. שאפו לנכדה שהבינה שאפשר גם להפסיד בהתערבות "ולשלם את המחיר" ולך, שאפשרת לה לרדת מהעץ.
    תמיד ניסיתי להסביר לנכדי שבמשחק צריך ליהנות מהדרך ולא רק מהניצחון. נכון הניצחון חשוב ובכל זאת תמיד יהיה מי שיפסיד.
    היו פעמים שבכוונה הפסדתי כדי להוכיח שנאה דורש ונאה מקיים.
    מודה שלפעמים לא ויתרתי להם ואתגרתי אותם ואפילו ניצחתי מבלי לחוש רגשות אשם. אמנם אין זו התערבות ובכל זאת…
    צניחה חופשית לא הייתי עושה גם אם היו משלמים לי מיליון שקלים!!! וכל הכבוד לך שאני מוכנה לקחת סיכונים ולחוות את החוויה המדהימה הזו.
    כיפה 240 ש"ח? מה זה המחיר האסטרונומי הזה? אלה המחירים? סרגתי המון בקרושה בדוגמאות שתיכננתי. אם הייתי יודעת אולי היה כדאי לי להשקיע בכיפות… 😜

    Liked by 1 person

    1. אני תוהה לגבי ה'להפסיד בכוונה', אם זה לגיטימי או לא. אני אישית לא הייתי רוצה שסבתא שלי תפסיד בכוונה מולי, כי זה סוג של זלזול ואותי זה היה מעליב או מרגיז. הגישה של אמפי אומרת שכן, כי התפקיד של הסבתא זה להיות המקום הכי רך ונוח, וזה נכון בעיני, השאלה היא אם זה כולל להפסיד בכוונה. אולי מראש צריך להמנע מלהגיע למקומות האלה כדי לא להכנס לשדה מוקשים של הדילמה אם להפסיד בכוונה או לא.
      צניחה חופשית אני עושה במסגרת הדברים שאני רוצה בהם. במוצש סיפרה לי אחיינית אחרת, קצת יותר גדולה, שהיא עשתה בנג'י. את זה למשל לא הייתי עושה, כי זה נראה לי מסוכן – יותר מדי סיפורים על אנשים שנפגעו בשלב הזה שבו החבל מושך אותך בחזרה. אבל צניחה חופשית נראית לי הכי כיף בעולם. נראה איך יהיה בפועל כשדלת המטוס תפתח לפני 🙂
      וכיפה זה המון עבודה. המון שעות. המון. 240 ש"ח, אפילו של פעם, זה לא באמת כדאי. אבל זה שייך לסוג הדברים שהיום נמכרים ברשת בסכומים מאוד גבוהים, חיות ממולאות ייחודיות ועבודת יד שכיום גם זוכים לכינוי OOAK – one of a kind. הבת שלי מוכרת דברים שהיא עושה ברשת בחנות שלה בetsy במחירים גבוהים דומים. יש לזה שוק. בזמנו לא היתה רשת, ולא היתה דרך להגיע לקהל יעד שמעריך את זה. אבל באמת שהיתה כיפה יפה במיוחד 🙂

      אהבתי

  6. סרגתי גם כיפה, לא זוכרת אפילו למי.
    סרגתי וילונות לסלון שתי כנפיים ועוד וילון מעל.
    סרגתי וילונות לכל החדרים בבית, בגלל הקושי הכלכלי שברכישתם באותה תקופה. זה מבלי להזכיר מפות ומפיות ורציתי גם כיסוי למיטה. קרושה זו סריגה שאני אוהבת בניגוד לשתי מסרגות. ובכל זאת רק השבוע סיימתי אפודה לנכדה בשתי מסרגות.
    אני בתחרות עם עצמי, קובעת שתוך יומיים חייבת לסיים ונכנסת ללחץ מיותר וכאבי שרירים בצוואר.
    אין לי מושג למה אני עושה את זה לעצמי.
    באמת ובתמים לא תארתי לעצמי שאלה המחירים שגובים תמורת כיפות.

    Liked by 1 person

    1. גם אני מעדיפה מסרגה אחת על פני שתיים, למרות שאפילו סרגתי בעבר סוודר לשותף (כי היתה אמונה טפלה שמי שסורגת סוודר לחבר שלה – הם נפרדים. רציתי לבדוק על בשרי אם זה נכון. לא נכון במקרה שלנו. ואגב, עשיתי לו אז סט, סוודר וכיפה באותה דוגמה. הכיפה לדעתי קיימת עד היום באחת המגרות. הסוודר הלך בדרך כל סוודר). התשובה לשאלה שלך 'אין לי מושג למה אני עושה את זה לעצמי' קשורה כנראה להרכב האישיות שלך. אני מכירה את הקטע הזה מעצמי שאם אני מתחילה פרוייקט אני מחוייבת לו, וצריכה לגמור תוך זמן קצר, מה שאת מכנה 'תחרות עם עצמי'. לך זה גורם לכאבי שרירים בצואר, לי לחור מדמם באמה, ש'סופגת' את החוד של המסרגה בכל עין, ואם אין שם עור קשה אז זה מוביל אשכרה לסדק מדמם, וכשהמסרגה בטעות נכנסת אליו זה כואב עד דמעות.
      אין לי מושג מה מחיר הכיפות כיום. עדיין ישנן חנויות שמוכרות כיפות סרוגות, ואפילו יפות למדי, במחירים סבירים לגמרי. גם אז לא חשבתי שהתמורה שווה את העבודה. אלא שבגלל שישבתי כל יום וסרגתי שעות במהלך השיעורים ייצרתי כיפות בכמויות שעברו את הביקוש הנמוך מלכתחילה של הסביבה הקרובה אלי (אבא שלי לא חבש כיפה כלל), ורציתי למכור, ולו רק כדי למצוא לכיפות 'בית' או שמא 'ראש'.

      אהבתי

  7. מאוד מצא חן בעיני שבשביל לנצח בהתערבות ולמכור כיפה אחת הצלחת לרתום את חברותייך ולהרים יריד שלם. אני תוהה, שאר המוכרות ידעו על ההתערבות?

    כל הכבוד לך על האומץ לעשות צניחה חופשית. בזמנו גם אני רציתי והאקס אפילו רצה להזמין לנו עבור יום הולדתי ה25 אבל כששאל אותי לגבי תאריכים דחיתי ודחיתי… ובסוף הוא הבין את הרמז וקנה לי באס במקום.
    מחכה לשמוע ממך איך היה, אולי בעקבותייך אצליח להתגבר על פחדי שלי 😃

    Liked by 2 אנשים

    1. אני לא זוכרת שסיפרתי להן על ההתערבות, חוץ כמובן מהשכנה לשולחן שהתערבה איתי וגם היא מכרה ביריד כיפות משלה. אגב, לפני כמה שנים עברתי סדנת הוראה וביקשו מאיתנו לדבר על הנושא 'העבודה הראשונה שלי' וסיפרתי את הסיפור הזה. זה כביכול יזמה כלכלית, אבל המניע היה לגמרי אחר, ולכן גם לא נולדה אז שום יזמית עיסקית מצליחה :/
      לא דיברתי הרבה על צניחה חופשית עם אחרים. כן דיברתי על נהיגה במכוניות מרוץ, שתמיד נראתה לי כיפית לגמרי (כמו לטוס על גלגלים). אספר, אני מקווה, בבוא הזמן 🙂

      אהבתי

  8. נו,בדיוק מה שחסר לך,צניחה חופשית,פעמיים הייתי שם מלווה את הבנים שלי שהגיע כל אחד בתורו לגיל 20.החלטנו שאת הגיל הזה צריך לציין באופן מיוחד.אז הראשון בחר בצניחה חופשית והשני 3 שנים אחכ בחר באותה מתנה,לא אכביר במילים כדי שתחווי את החוויה בלי ספוילרים,רק שתדעי שצריך לבלות שם שעתיים לכל הפחות.
    אהבתי את ההתערבות ואת הבטחון של הנכדה הגדולה,נשמע שהיא ג'דעית אמיתית,כמוך.

    Liked by 1 person

    1. הצניחה נטו זה דקה (שישים שניות בדיוק), וסביב הדקה הזו יש שעתיים באתר, ועוד נסיעה הלוך ושוב. חתיכת דקה ארוכה ויקרה 🙂 אני לא יודעת אם הייתי עושה את זה לבד, כנראה שלא, ועובדה שלא עשיתי עד עכשיו. אבל העניין עלה בשיחה עם האחיינית, וכשסיפרתי לה שזה משהו שהייתי שמחה לעשות היא מיד אמרה שהיא רוצה שנעשה ביחד לבת מצווה שלה. זה היה לפני כחצי שנה, ועכשיו כשהבת מצווה הגיעה היא הזכירה לי. הנכדה הגדולה דומה לי באופן מדהים, בהרבה מובנים. זה די מפתיע בהתחשב בכך שאמא שלה לא דומה לי (לפחות פיזית. אבל לא רק) בכלל.

      אהבתי

    1. רקע סרוג בחינוך, בהחלט, אם כי הבית לא היה סרוג קלאסי: אבא שלי היה ונשאר קיבוצניק חילוני, ומשהתחתן עם אמא שלי הפך ל'דתי פאסיבי' בלשונו: לא עושה את מצוות ה'עשה' (כמו ללכת לבית הכנסת או לחבוש כיפה) אבל גם לא עובר על מצוות ה'לא תעשה' (כמו לחלל שבת או לאכול לא כשר). היה מעניין.

      אהבתי

  9. רוב בנים דומים לאחי האם וגו'.
    לדעתי, הסיבה לכך שהגברת הצעירה אינה מעוניינת בצניחה חופשית אלא בקורס ציור משותף אינה כרוכה בפחד מהצניחה, אלא:
    ברצון להיות מיוחדת, ולא לחקות את דודתה.
    בהבנה שקורס ציור משמעותו יותר זמן איכות עם סבתא.
    בהבנה שבסופו של דבר אצל סבתא, כישרון ציור יצבור לה יותר נקודות מהרפתקת אקסטרים.

    Liked by 1 person

  10. אפשר להצטרף לצניחה החופשית? מוכנה להפסיד התערבות בשביל זה 😉😜😆
    אני סורגת וסרגתי המון דברים, אבל כיפה לא הצלחתי לסיים אף פעם. המעגליות והחזרתיות האינסופית תמיד מתישות אותי.
    את והנכדה מסתבר דומות לא רק באהבתכן לניצחונות בהתערבות, אלא גם בשאר הכשרונות והאהבות הקטנות.

    Liked by 1 person

    1. את לא צריכה לחכות עד שתהיי בגילי. עופי על זה ☂(האימוג'י הכי קרוב שמצאתי למצנח).
      כשהכיפות היו רקע בצבע אחד ובסוף דוגמה שנתנה לכיפה את הצורה שלה גם אני הותשתי: מאוד מונוטוני ומונוכרומי ומשעמם. אבל כשאני מתכננת את הדוגמאות בעצמי (כולל דוגמאות מותאמות אישית), ותוך כדי ביצוע רואה את הדגמים קורמים צבעים וחוטים, זה יפה. והנכדה אכן דומה לי, טריק חביב כזה של הגנים שדילג דור 😈

      אהבתי

  11. איזה פוסט! הלוואי והייתי יודעת לסרוג, זה נראה לי כזה מגניב ותוך כדי קריאת הפוסט עלו לי מלא רעיונות לראש (פחות של כיפות..) ואני תמיד בעד ציור בעיקר כי אני פחדנית וציור זו טריטוריה שמאוד מוכרת לי. אני נרגעת בציור… אבל מניפה, שאפו על שההתרגשות עולה על הפחד מהצניחה. מחכה כבר לפוסט שאחריי.. וגם אני אוהבת להתערב אבל רק כשאני יודעת שרוב הסיכוי שאנצח 😉

    Liked by 1 person

    1. להתערב כשרוב הסיכוי שתנצחי זה המניע העיקרי להתערבויות. הקטע הוא כששני הצדדים סבורים כך, ואז העניין גדל ויחד איתו גם הרווח הפוטנציאלי (שהוא לאוו דווקא כספי. לא זוכרת שאי פעם התערבתי על כסף). הסריגה הצילה אותי בבית הספר. בו זמנית גם ציירתי: מילאתי מחברות בציורים של חברות, של המורים, של כל מה שראיתי. אבל באמת שבלי הסריגה הייתי משתגעת משעמום בבית הספר. כל כך הרבה חזרות, כל כך מעט חומר חדש באמת. היום אני כמעט ולא סורגת, למי יש לזה זמן. אבל זו באמת פעילות מאוד רגועה. לא סתם היא נקשרת לסבתאות 🙂

      אהבתי

  12. התערבות צריך לקיים. יפה שבסוף היא נאותה לסדר את המדף. ואת…שעמדת על זה שצריך לעשות את מה שסיכמתם, בדרכך שלך.

    Liked by 1 person

      1. קימן! שמחה לראותך כאן. וכן, התערבות צריך לקיים, ולה זה היה ברור. אני זו שקצת נסוגותי כי לא רציתי שהיא תסרב לבוא לבקר כדי להמנע מחובת מילוי ההתערבות. נראה שברגע ש'ויתרתי' היה לה גם קל יותר לקיים.

        אהבתי

  13. פעם חשבתי כשבנותי נולדו שאלמד לסרוג ולתפור, זה נשאר בגדר מחשבה . נסיתי אבל תמיד לא סיימתי את העבודה . אמי ז"ל ידעה לסרוג בשתי מסרגות, מסרגה אחת ולתפור והיתה יצירתית מאוד ! לקפוץ צניחה חופשית ככל הנראה שלא אעשה זאת ,זוכרת שבשעורי הגדנ"ע בתיכון ( היום הם נקראים שעורי של"ח – שדה לאום חברה ) היה עלינו לקפוץ לברזנט, עשיתי זאת בפחד גדול ! חוג ציור עם הנכדה נשמע נפלא .לצערי נכדתי גרה רחוק מאיתנו אבל אוהבת מאוד את הרעיון . התמונה שהוספת נהדרת והפוסט שלך קולח כרגיל ומעניין.

    Liked by 1 person

    1. בדור הקודם כול הנשים ידעו לתפור ולסרוג, אבל לא כולן אהבו את זה או עשו את זה בכישרון רב. לאמא שלי היתה מכונת תפירה זינגר שפועלת עד היום עם דוושה רגלית כזו מתחת למכונה ששתי הרגליים מניעות אותה ומפעילות את הגלגל שמעלה ומוריד את המחט התופרת. היא גם ידעה לתפור מכפלת ולתקן חורים באופן אמנותי בגרבי צמר עם נורה מלמטה כדי לשמור על צורת הגרב ושהתפר לא יצור צלקת מפריעה. היא ידעה בעיקר לעשות דברים פרקטיים, אבל זו סבתא שלי שסרגה לנו סוודרים ותפרה סינרים עם דוגמאות שאני לא שוכחת.
      פחד גבהים זה דבר הגיוני מאוד. אני לא יודעת למה אין לי.
      ואשר לחוג ציור עם הנכדה, זה באמת נפלא. מקווה שלא יעבור לה החשק עד אז 🙂

      אהבתי

      1. לתיקון הגרביים היה מתקן מיוחד מעץ כמו פטריה , ואני שומרת עליו עד היום . את מכונת התפירה מכרנו/מסרנו כי לא חשבנו שמישהו עוד ישתמש בה ולא היה מקום כנראה לאחסן אותה. יש לי עדיין שני סינרים שאמי ז"ל תפרה ועוד אחד שנתתי לנכדתי .

        Liked by 1 person

        1. יש חפצים כמו המתקן לתיקון גרבים שמקומם כיום במוזיאון. יש לנו מדף שלם של חפצים, חלקם ישנים חלקם פחות שנקרא guess the gadget, ובו מכשירים נדירים שמשמשים לכל מיני דברים כמו המתקן הזה. והסינרים הללו יקרים ללב. מקווה שהנכדה תשמור עליו.

          אהבתי

  14. צניחה חופשית??!! אמא'לללההה 😱 + צחוק היסטרי 😅
    סחטיין על רוח הספורט האתגרי. שלא במפתיע, אני על הקצה השני של הסקאלה. בשבילי לחיות על הקצה זה לטוס בטיסה רגילה סטנדרטית 🙂
    אז תיהנו וכמובן מחכים לשמוע רשמים מהחוויה!
    חמודה הנכדה הגדולה שבסוף סידרה את הספרים. הרגישה בכל זאת חובה לעמוד בצד שלה בעסקה, אפילו שקיבלה "פטור".
    לא תמיד אני מבינה את הכוונה שמאחורי התמונה שאת בוחרת לצרף בפוסט, את הקשר מבחינתך לטקסט. והרבה פעמים בא לי לשאול ואני לא שואלת (בין השאר כי אני תוהה אם כולם מבינים חוץ ממני). אז כאן אני בוחרת לשאול: מה יש בילדה הספציפית הזו בתמונה שמתחבר לך לקטע שכתבת? ומה יש לה בדיוק על הראש שם? חצי שיער וחצי מעין מטפחת…

    Liked by 1 person

    1. בשקט אני אגלה לך שדווקא טיסה רגילה מלחיצה אותי. בהמראות אני מאגרפת את הידיים שלי או אוחזת בחזקה את היד של השכן (אם זה השכן הנכון). משהו בעובדה שצינור מתכת במשקל טונות מתרומם באוויר נראה לי סותר את השכל הישר, וכל הגוף שלי מתקומם. באשר לתמונה, זה לא תמיד אחד לאחד, כך שאל תרגישי רע אם את לא רואה את הקשר, זה מאוד אידיוסינקרטי. זה ליד, משהו בתחושה של התמונה, לפעמים חלק מהכותרת שהתאים לי. על הראש יש לה סרט עם פרפר על הצד, בסגנון שנקרא 'היידי', ולכן היא נקראת Heidi hair and polka dots. למרות שהנכדה שלי נראית אחרת לגמרי, משהו שהתמונה שידרה פלוס הגיל של הילדה בציור, עם תנועת היד וההבעה הזכיר לי אותה.

      Liked by 1 person

  15. הםוסט הזה הזכיר לי את הכינוי שנתן לך האחיין. 🙂 אני מתחברת לרצון לנצח, אבל לא בקונטקסט הזה.

    אני חושבת ששוב שמת את הרגש שלך בצד ותיארת מאוד יפה את מה שקרה, אבל לפי השיקוף בתגובות נראה לי שאת לא ממש מאושרת במה שקרה עם הנכדה, ורוצה לשנות, והפוסט הזה הוא צעד בדרך לשם.

    Liked by 1 person

    1. די הייתי המומה מכך שהיא לא רוצה לבוא בגלל ההתערבות. ברור שאני לא רוצה להגיע לשם. הייתי רוצה לחשוב שאני לומדת ומשנה כל הזמן. לפעמים זה גם נכון 🙂

      אהבתי

        1. היום היתה לי איתה שיחת טלפון מאוד מעניינת: היא גמרה לקרוא את קרשינדו של דבורה עומר שאני קניתי לה לכבוד העלייה לכיתה א', ורצתה לשאול אם יש המשך כי זה היה כל כך מעניין. ודרך אגב אמרה: זה באמת נכון מה שאמרת, שסידרתי טוב את הספרים? אז החמאתי לה שוב על הסידור המושלם, והבטחתי לה שאמצא לה ספר מעניין, כי לקרשינדו אין המשך.

          אהבתי

  16. את כזאת סבתא מגניבה. איזה כיף לנכדים שלך.
    אני מעולם לא התערבתי, אני נרתעת מזה כמו שאני נרתעת מהימורים, משהו בזה מרגיש לי מסוכן, ואני הרי פחדנית נורא.
    ומאוד אהבתי את הסיפור על הכיפה 🙂

    Liked by 1 person

    1. אולי זה נכון להשוות התערבות להימורים, יש בשניהם את תחושת הסיכון עם הפרפרים בבטן ואת הכיף שבניצחון (גם אם לא כספי). אולי צריך לייסד אגודת מתערבים אנונימיים 🙂 – שלום, שמי מניפה ואת מכורה להתערבויות. אלא שבהתערבויות זה כמו טנגו, צריך שניים. הרבה שנים לא התערבתי, וכשחיפשתי דוגמאות לפוסט באמת חזרתי לגילאים מוקדמים, וגם עניינית, סיפור הכיפה גם בעיני נפלא. מי יודע איזו יזמית עיסקית יכולה היתה להתפתח ממני אם רק הייתי מתערבת על זה 🙂

      Liked by 1 person

  17. אילו אמביציות ואילו יוזמות היו לך בצעירותך . יוצא מן הכלל
    אני רואה את סיםור ההתערבות שלך עם נכדתך כמשחק חינוכי מוצלח בהחלט כי הוא כל כך אמיתי ומומצא ברגע

    Liked by 1 person

    1. אמביציה לעבור את השיעורים בלי למות משעמום, ולנצח בהתערבות 😛
      כעת, אחרי ששתינו נסוגנו מהעימות/תחרות ואני אמרתי שלא צריך לסדר והיא סידרה את המדף כל כך יפה – זה באמת כמו משחק חינוכי מוצלח. היא ואחותה ואחיה מגיעים אלינו לשבת, וכבר היא אמרה שתוך כדי סידור היא ראתה כמה ספרים שהיא תשמח מאוד לקרוא. זה לגמרי ווין ווין.

      אהבתי

  18. אני אוהבת כשאת כותבת ככה חופשי, והפוסט הזה אפילו קצת יותר חופשי מהחופשיים האחרים.
    בעיקרון, אני לא מתערבת.. אפעם לא באמת הבנתי את זה, ולא את מי שיש לו צורך להתערב.
    משכן עשיתי זאת לאחרונה, עם מישהי בעבודה, אני מוצאת שזה מוסיף איזה טוויסט של נפרדות אבל ביחד, לקשר. מעין תבלין נושך בקלילות.
    ויפה מאוד הירידה הזו מהעץ בעיני, של שתיכן. את הנעת את הגל והיא נענתה.

    Liked by 1 person

    1. אני אוהבת שאת אוהבת 🙂
      תבלין נושך בקלילות, איזו פפריקה חריפריפה, זו היתה הכוונה. ורק כשזה הכניס מתח לקשר ביני ובין הנכדה נבהלתי. אבל סוף טוב: ההדורים יושרו, היא (ואחותה ואחיה) מגיעים אלינו לשבת, משאירים את ההורים עם התינוקת (זה נקרא זמן איכות במושגים של הורים לארבעה ילדים).

      אהבתי

  19. הפסקה האחרונה העלתה חיוך על שפתיי
    מה שאומר שכל אחד אוהב לעשות משהו אחר
    (אני יותר בעד צניחה חופשית אבל זו אני)

    כשאחי היה בצבא הוא היה בצנחנים ואמר שהדבר שהוא הכי לא אהב לעשות זה לצנוח
    אבא שלי שגם היה בצנחנים אמר שזה הדבר הכי כייף שיש

    Liked by 1 person

    1. מעולם לא צנחתי, כך שאני לא באמת יודעת איך ארגיש במטוס, כשהדלת תפתח ואני אצטרך לקפוץ (אמנם צמודה למדריך), אבל תיאורטית זה משהו שבהחלט בא לי לעשות. לגמרי מושך אותי

      אהבתי

  20. אני אוהבת להתערב לפעמים, אבל רק בשביל הספורט ותמיד ללא פרס או עונש. סתם בשביל לאתגר.
    ובקשר לצניחה, לפני כמה שנים, אבל בגיל מבוגר יחסית החלטתי לנסות טרקטורון מעופף. זה היה נורא. תוך שניות המראנו לגובה עצום ישבנו על כסאון קטן בתוך השמיים, ואני רעדתי כעלה נידף…
    וסליחה שאני מגיבה מאוחר. בגלל כל הבעיות שהיו לי עם הבלוג פתחתי מייל נוסף שאינני משתמשת בו יותר כי התייאשתי מהבלוג הזה. הוא משמש לי עכשיו למעשה רק לפוסטים שלך..

    Liked by 1 person

    1. זהו, שנדמה לי שאף אחד לא אדיש להתערבויות, או שאוהבים או שממש לא. השבת היה אצלנו הבן הגדול והראה לנו ארנק מיוחד שעשוי, כך אמר מקרפדה. אני ראיתי עור פרה רגיל ואמרתי לו שנדמה לי שזה פייק ומיד הוא אמר 'מתערבים?' וצחקתי. כנראה שזה גנטי 🙂
      לא שמעתי אף פעם על טרקטורון מעופף. נשמע מעניין, ואני יכולה מאוד להבין שהיה לך נורא. אני למשל, מאוד לא אוהבת רכבות הרים. אבל צניחה חופשית נמצאת אצלי בקטגוריה אחרת, כמו לעוף. ואשר לתגובות: הכל בסדר. שמחה שאת כאן, כשאת כאן 🙂

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s