קווים מתים חיים*

על השולחן למרגלות מסך המחשב רשימה. קשה להתחמק ממנה, וגם כשאני מישירה מבט במסך או מתעמקת בספר שממולי אני מודעת אליה, עוקבת אחרי באשר אלך, כמו עיניים של תמונת דיוקן טובה. במבטה הצידי הרשימה אומרת 'אני לא הולכת לשום מקום ואת לא תצליחי להתחמק ממני'. במקום הראשון ברשימה מאמר שהתחייבתי לסיים כבר לפני חצי שנה. השקעתי בו את מיטב מרצי ומאמצי ואת מרבית הקיץ. ועדיין אני לא מרוצה ממנו, הוא לא מדויק, משהו בו לא נכון. אני שמה לב שהעורכים של הקובץ כבר הפסיקו לדחוק בי 'מתי'. אולי התייאשו. אולי הם ממתינים לבואי בשבוע הבא לכנס הגדול בארצות הברית כדי שיוכלו לנזוף בי ישירות. במקום השני מאמר שמקורו בשיתוף פעולה עם אנגליקה, והוא תנאי מוקדם לשיתוף הפעולה הבא שלנו, בקשת הגרנט, שהיא בעצמה תנאי לתמיכה בסטודנטים ולפרוייקטים חשובים. אני מבטיחה לאנגליקה שאטפל בו, ולבי כבד עלי. מתי. במקום השלישי היה מאמר שצריך להתפרסם בכרך מיוחד בכתב העת החשוב ביותר בתחום, וכבוד גדול שפנו אלי, אבל בינתיים מקדים אותו מאמר לספר יובל לעמית-חבר, והנה הגיע הקו המת שלו, והמאמר ההוא נדחק למקום רביעי. ובמקום החמישי מאמר לספר שיצא בעקבות כנס שבו הרציתי לפני שנה, והיום הגיע מייל מנומס שמזכיר שהקו המת שלו בעוד חודש. כן, בטח.

כל ההתחייבויות הללו מתנדפות בפני ההתחייבות הדחופה מכולן: בעוד יומיים אני נוסעת לכנס, וההרצאה טרם כתובה. את ההכנה עשיתי. אני יודעת מה אני רוצה להגיד. אבל בכנסים שלנו קוראים את הדברים מן הכתב, ועוד לא הגעתי לזה.

אז היום אני בודקת את מפלס הלחץ, מבררת האם הטמפרטורה חמה מספיק כדי לבעבע ולתת לדברים להשפך מידי אל המקלדת. אני מתיישבת מול המסך ונותנת לאצבעות לרקוד על המקשים. הבת שלי מתקשרת לשאול איך מנקים שמיכת פוך, ואני מתוודה שאני באמצע כתיבה. יש לי בערך 10 עמודים לכתוב וכתבתי עמוד וחצי. 'לא אפריע' היא מבינה מיד, ומנתקת. אחרי מספר שעות אני מבשרת לה בווטסאפ 'שלושה וחצי'. 'עוד ששה וחצי', היא מעודדת, ומוסיפה: 'אני אוהבת שאת סופרת בחצאים'.

בחמישה וחצי עמודים מגיע אלי טלפון: SOS, אשתו של החבר צריכה לצאת לפגישה, ואין מי שישמור על החבר עד שהבת מגיעה מהצבא. אני נוטשת את העמדה מיד, סוגרת את המחשב ונוסעת לחבר. 'מה באת', הוא שואל, 'בייביסיטר?'. כן, אני עונה, זה מפריע לך? הוא מושך בכתפיו. הפנים שלו נוצצים מזיעה, העיניים כבויות, הרגל נעה בתזזיתיות. היא מטריפה אותי. אני רוצה להניח עליה יד, להפסיק את הרעד, להרגיע, אבל מתאפקת. 'כן', מודה החבר, 'מפריע לי. לא נעים לי שאתם צריכים לעצור את החיים ולבוא לשמור עלי'. אבל היית עושה אותו הדבר עבורנו? אני שואלת, והוא מהנהן בראש. אז זה מה יש, אני קובעת, כמו שאתה היית נותן מזמנך בשמחה, כך גם אנחנו. תלמד לקבל עזרה. וחוץ מזה, זו הזדמנות לדבר.

אני שואלת אם יעניין אותו לשמוע על מה ההרצאה שלי בכנס הבא עלינו לטובה. אני מסבירה לו שאני עוד צריכה לסיים לכתוב את ההרצאה, והוא מתפלא. בתחומים שלו זה לא נהוג, עדיף לדבר ולא לקרוא. זה רעיון טוב, הוא אומר, דווקא בגלל שכל כך קשה לי להתרכז. אני אתאמן בסיכום של הדברים שאת אומרת. העיניים שלו תלויות בי כשאני מדברת, אבל אני מרגישה שהן חלולות. לא, לא חלולות. אטומות. זה כמו שעוטפת אותו שמיכת פוך עבה בלתי נראית, ולמרות שהוא משתדל, מתאמץ ממש בכל כוחו, הדברים שלי מגיעים אליו עמומים וסתומים. הוא מצליח לחזור על התכנים בקווים כללים, אבל איבד את הקו המחבר ביניהם. למדתי משהו חדש, הוא אומר לי. למדתי שבתחום שלך צריך לקרוא מן הכתוב ולא לדבר.

כבר חצי שנה אני ככה, הוא אומר, והעיניים האטומות מתכסות לחלוחית. לא יודע איך לזוז. איך לצאת מזה. זו בדיוק הסיבה שבגללה אנחנו לא נותנים לו להשאר לבד. תרופות, שיחות וזמן, וזה בסוף יעבור, אבל צריך להיות איתו כשהוא עובר אחוז אימה בתוך הזוועה הסמיכה הזו שגזלה ממנו את החיות, את הרצון לחיות. בתוך הדיכאון.

בבית אני מתקשרת לקולגה שאמור להחליף אותי בשיעור בשבוע הבא, כשאהיה בכנס. שנים לימדנו שיעור ביחד, מגשרים בין הדיסציפלינות, מפצחים את השיטה, לומדים בזמן שמלמדים. יצרנו שפה משותפת שהגיעה לרמת דיוק מופלאה, כמו ריקוד מתוזמן היטב, מחדדים את הסכין בירך חברתה, מרימים זה לזו להנחתה. בשנים האחרונות נפסק שיתוף הפעולה מסיבות שאינן תלויות בנו, ואני מתגעגעת. שמע, אני אומרת לו, חשבתי על הספר המשותף שלנו. מדגדג לי באצבעות לכתוב אותו. אני מוכנה לעזוב הכל, ומיד כשאחזור מן הכנס נעבוד עליו ביחד. זה מה שאני באמת רוצה לעשות עכשיו.

• את הביטוי 'קוים מתים' אני חייבת לContouch שטבעה אותו. גאוני ממש. אני אימצתי.

Hey there, redman, Kristina Micotti