קווים מתים חיים*

על השולחן למרגלות מסך המחשב רשימה. קשה להתחמק ממנה, וגם כשאני מישירה מבט במסך או מתעמקת בספר שממולי אני מודעת אליה, עוקבת אחרי באשר אלך, כמו עיניים של תמונת דיוקן טובה. במבטה הצידי הרשימה אומרת 'אני לא הולכת לשום מקום ואת לא תצליחי להתחמק ממני'. במקום הראשון ברשימה מאמר שהתחייבתי לסיים כבר לפני חצי שנה. השקעתי בו את מיטב מרצי ומאמצי ואת מרבית הקיץ. ועדיין אני לא מרוצה ממנו, הוא לא מדויק, משהו בו לא נכון. אני שמה לב שהעורכים של הקובץ כבר הפסיקו לדחוק בי 'מתי'. אולי התייאשו. אולי הם ממתינים לבואי בשבוע הבא לכנס הגדול בארצות הברית כדי שיוכלו לנזוף בי ישירות. במקום השני מאמר שמקורו בשיתוף פעולה עם אנגליקה, והוא תנאי מוקדם לשיתוף הפעולה הבא שלנו, בקשת הגרנט, שהיא בעצמה תנאי לתמיכה בסטודנטים ולפרוייקטים חשובים. אני מבטיחה לאנגליקה שאטפל בו, ולבי כבד עלי. מתי. במקום השלישי היה מאמר שצריך להתפרסם בכרך מיוחד בכתב העת החשוב ביותר בתחום, וכבוד גדול שפנו אלי, אבל בינתיים מקדים אותו מאמר לספר יובל לעמית-חבר, והנה הגיע הקו המת שלו, והמאמר ההוא נדחק למקום רביעי. ובמקום החמישי מאמר לספר שיצא בעקבות כנס שבו הרציתי לפני שנה, והיום הגיע מייל מנומס שמזכיר שהקו המת שלו בעוד חודש. כן, בטח.

כל ההתחייבויות הללו מתנדפות בפני ההתחייבות הדחופה מכולן: בעוד יומיים אני נוסעת לכנס, וההרצאה טרם כתובה. את ההכנה עשיתי. אני יודעת מה אני רוצה להגיד. אבל בכנסים שלנו קוראים את הדברים מן הכתב, ועוד לא הגעתי לזה.

אז היום אני בודקת את מפלס הלחץ, מבררת האם הטמפרטורה חמה מספיק כדי לבעבע ולתת לדברים להשפך מידי אל המקלדת. אני מתיישבת מול המסך ונותנת לאצבעות לרקוד על המקשים. הבת שלי מתקשרת לשאול איך מנקים שמיכת פוך, ואני מתוודה שאני באמצע כתיבה. יש לי בערך 10 עמודים לכתוב וכתבתי עמוד וחצי. 'לא אפריע' היא מבינה מיד, ומנתקת. אחרי מספר שעות אני מבשרת לה בווטסאפ 'שלושה וחצי'. 'עוד ששה וחצי', היא מעודדת, ומוסיפה: 'אני אוהבת שאת סופרת בחצאים'.

בחמישה וחצי עמודים מגיע אלי טלפון: SOS, אשתו של החבר צריכה לצאת לפגישה, ואין מי שישמור על החבר עד שהבת מגיעה מהצבא. אני נוטשת את העמדה מיד, סוגרת את המחשב ונוסעת לחבר. 'מה באת', הוא שואל, 'בייביסיטר?'. כן, אני עונה, זה מפריע לך? הוא מושך בכתפיו. הפנים שלו נוצצים מזיעה, העיניים כבויות, הרגל נעה בתזזיתיות. היא מטריפה אותי. אני רוצה להניח עליה יד, להפסיק את הרעד, להרגיע, אבל מתאפקת. 'כן', מודה החבר, 'מפריע לי. לא נעים לי שאתם צריכים לעצור את החיים ולבוא לשמור עלי'. אבל היית עושה אותו הדבר עבורנו? אני שואלת, והוא מהנהן בראש. אז זה מה יש, אני קובעת, כמו שאתה היית נותן מזמנך בשמחה, כך גם אנחנו. תלמד לקבל עזרה. וחוץ מזה, זו הזדמנות לדבר.

אני שואלת אם יעניין אותו לשמוע על מה ההרצאה שלי בכנס הבא עלינו לטובה. אני מסבירה לו שאני עוד צריכה לסיים לכתוב את ההרצאה, והוא מתפלא. בתחומים שלו זה לא נהוג, עדיף לדבר ולא לקרוא. זה רעיון טוב, הוא אומר, דווקא בגלל שכל כך קשה לי להתרכז. אני אתאמן בסיכום של הדברים שאת אומרת. העיניים שלו תלויות בי כשאני מדברת, אבל אני מרגישה שהן חלולות. לא, לא חלולות. אטומות. זה כמו שעוטפת אותו שמיכת פוך עבה בלתי נראית, ולמרות שהוא משתדל, מתאמץ ממש בכל כוחו, הדברים שלי מגיעים אליו עמומים וסתומים. הוא מצליח לחזור על התכנים בקווים כללים, אבל איבד את הקו המחבר ביניהם. למדתי משהו חדש, הוא אומר לי. למדתי שבתחום שלך צריך לקרוא מן הכתוב ולא לדבר.

כבר חצי שנה אני ככה, הוא אומר, והעיניים האטומות מתכסות לחלוחית. לא יודע איך לזוז. איך לצאת מזה. זו בדיוק הסיבה שבגללה אנחנו לא נותנים לו להשאר לבד. תרופות, שיחות וזמן, וזה בסוף יעבור, אבל צריך להיות איתו כשהוא עובר אחוז אימה בתוך הזוועה הסמיכה הזו שגזלה ממנו את החיות, את הרצון לחיות. בתוך הדיכאון.

בבית אני מתקשרת לקולגה שאמור להחליף אותי בשיעור בשבוע הבא, כשאהיה בכנס. שנים לימדנו שיעור ביחד, מגשרים בין הדיסציפלינות, מפצחים את השיטה, לומדים בזמן שמלמדים. יצרנו שפה משותפת שהגיעה לרמת דיוק מופלאה, כמו ריקוד מתוזמן היטב, מחדדים את הסכין בירך חברתה, מרימים זה לזו להנחתה. בשנים האחרונות נפסק שיתוף הפעולה מסיבות שאינן תלויות בנו, ואני מתגעגעת. שמע, אני אומרת לו, חשבתי על הספר המשותף שלנו. מדגדג לי באצבעות לכתוב אותו. אני מוכנה לעזוב הכל, ומיד כשאחזור מן הכנס נעבוד עליו ביחד. זה מה שאני באמת רוצה לעשות עכשיו.

  • את הביטוי 'קוים מתים' אני חייבת לContouch שטבעה אותו. גאוני ממש. אני אימצתי.
redman 1
Hey there, redman, Kristina Micotti
מודעות פרסומת

57 תגובות בנושא “קווים מתים חיים*

  1. איזה כיף, אני מצפה לכנס שלך כי אני ממש אוהבת את פוסטי הכנסים, עם תיאורי מזג האוויר, האינטריגות, הארוחות ושברי השיחות והאינטימיות שביניהן. מאחלת לך שייכתבו כל העמודים הנחוצים בשטף ושתספיקי גם לישון.
    מאד מעריכה את הסיפור עם החבר. טוב לדעת שיש עוד חבורות שמחזיקות ככה חברים. מחזיקה לו גם אצבעות. זה לא פשוט אבל נקודת המוצא שזה פתיר ויעבור היא נקודת מוצא חשובה בעיני. *חיבוק*
    הצחקת עם הקולגה. תעדכני אותנו כשתהיה תשובה? 🙂

    Liked by 2 אנשים

    1. הקולגה מאוד נלהב. הפרוייקט המשותף שלנו, הספר (הלא מדעי, אגב), מדגדג לנו באצבעות כבר כמה זמן, וכבר תכננו, ובנינו ראשי פרקים, ואפילו חשבנו לקחת את זה כבר למוציא לאור. זו אני שמעכבת הכל, כי קווים מתים. אבל אני הולכת ומבינה שקווים מתים רק ימשיכו להצטבר, ואם אני לא רוצה להגיע למקום שאליו הגיע החבר הגיע הזמן שאני אנהל את החיים ולא הקווים המתים.

      Liked by 1 person

  2. כל הכבוד על היכולת להיראות חלשה. הדיכאון שלו והמשבר שלך מהדהדים זה את זה. כשהפער בין מה שאת צריכה לעשות לבין מה שאת באמת רוצה לעשות הופך גדול מדי, מגיע המשבר. ובסוף, כמו כולנו, את מחפשת מישהו שיבין אותך ויקשיב לך באמת.

    Liked by 1 person

    1. ההדהוד גדול מכפי שכתבתי, כי הוא מציב מראה מאוד מבהילה עבורי: הוא דומה לי בכל כך הרבה מובנים, יכולנו להיות אחים מבחינת הגישה לחיים והצורך לעשות גם וגם וגם, והאינטנסיביות של הכל. אתמול הוא אמר לי: ומה אם גמרתי את כל ההקצבה שלי? מה אם כמו נר גמרתי את הכל ולא נשאר דבר? (אמירות כאלה אגב, מובילות אותנו למשמרות הבטיחות הללו).

      אהבתי

    1. ממש כך, מפחידה. ולראות מה היא עושה לבן אדם, איך הוא משתנה לך מול העיניים. מכירה אנשים מבוגרים שאכן לא יצאו מזה, אבל איכשהו אני מקווה שאם פגעה בו בגיל מבוגר, יוכל גם להתאושש. ותודה 🙂

      אהבתי

  3. לי נגע ללב במיוחד ה-SOS הטלפוני: העובדה שהחברה יודעת שהיא יכולה להזעיק אותך להיות עם בעלה כשהיא יוצאת, ועושה זאת – ואת מתייצבת, עוזבת הכל. זה ריגש אותי ברמות אחרות.
    ולקח לי כמה שניות עד שה-DEADLINE הדהד לי בראש………
    כן, הפער הזה בין מה שהתחייבנו לעשות לבין מה שאנחנו באמת רוצים…………..שם מתרחש הכל. בפער הזה.
    נסיעה טובה ומוצלחת לכנס, גם אני מצפה לסיפורים משם, וסומכת עלייך שבסוף הכל – ממש הכל – יבוצע…….ועל הצד הטוב ביותר 🙂

    Liked by 2 אנשים

    1. המממ, הSOS הטלפוני היה מהאיש שלי, ששיך למעגל הראשון של התמיכה. האישה שלו קצת חלק מהבעיה, ופחות מהפתרון, לצערי. כל החיים שלהם הוא חי בטורבו מטורף, עם הספק כמו שלושה אנשים, וככל שהוא האיץ היא האטה. וכעת היא לא מצליחה לעשות את הסוויץ' למצב חרום, ולהבין שהכל השתנה.
      והאמונה שבסוף הכל יסתדר ויבוצע עד עכשיו עבדה לי. אני מודה שהמראה שהחבר הציב מולי טלטלה אותי מאוד. אפשר להגיע גם שם. אם הוא הגיע, זה יכול לקרות לכל אחד.

      Liked by 1 person

  4. לא מוצא חן בעיני ואפילו מדאיג אותי המבט הריק של הקולגה , ודוקא טוב שאת כל כך עסוקה ומחויבת ויכולה להתנתק חליפות מהמועקה שהוא משאיר
    יפה ששמיכת הפוך לא שימשה לך תירוץ
    ועוד אני חושבת שבמצב כזה צריך להיכנס לחדר במלון , בלי טלפון ולסיים הכל וכבר אני רואה שאת כן נוסעת אבל לכנס וזה כבר נראה קצת מגוחך לקחת חופשת עבודה לפני כנס
    והרבה הצלחה בכנס

    Liked by 1 person

    1. המועקה הזו באמת זרקה אותי מהפסים. לכן גם כתבתי את הפוסט, למרות שאני סוג של מנהלת מו"מ קשוח עם עצמי: אין פוסטים עד שאת לא גומרת את ההרצאה, מעין אין קינוח אם לא תגמרי יפה את המנה העיקרית. אז כדי לחזור למסילה כן כתבתי פוסט. והרעיון של חופשת עבודה לפני הכנס מדליק, למרות שכמובן הוא לחלוטין בלתי אפשרי. גם ככה אני אמורה למצוא מחליפים לשיעורים שלי כשאהיה בכנס, ואם לא להחזיר שיעורים. אם כבר הלחץ לפני הנסיעה גדול יותר :/ אבל הכנס, בדרך כלל שווה את זה.

      אהבתי

  5. פוסט מעורר מחשבות על תעדוף ועל מה חשוב ומה דחוף, ואיך אנחנו מתנהלים בתוך מה שצריך לעשות – או עד כמה מנוהלים על ידי זה.
    אני זוכרת מפוסטים קודמים שלך שאת מתמודדת היטב עם תנאי לחץ ואולי אפילו מעדיפה אותם. אז מאמינה שתספיקי את כל מה שצריך, גם בלי לתת לזה לנהל אותך באמת.
    זה ענין של גישה, כי לעשות מה שצריך בזמן ולפי הסדר נותן שקט וידיעה שהכל מסודר ובמקום, אבל מאידך מכבה דברים אחרים כמו ספונטניות ויציאה מהקווים (הלא מתים). ולכן בעיני זה פוסט אופטימי – בהעדפת החשוב על פני הדחוף, ובבחירה מה את באמת רוצה לעשות – וכל היתר יסתדר גם כן, בלי לתת לזה לנהל ולכבות אותך.

    Liked by 2 אנשים

    1. אני באמת פחות מודאגת מהלחץ, כמו מהעובדה שבעצם איבדתי שליטה. שהקווים המתים מנהלים אותי, במקום שאני אנהל אותם. שאני כמו בובה על חוטים, רצה רצה ובעצם לא מגיעה לאן שרציתי, לאן שבאמת רציתי. וגם אני כמוך רואה את החיובי בהתנהלות הלכאורה בלתי מסודרת, אולי אפילו בלתי אחראית, ותודה על נקודת המבט שרואה פה את האופטימיות (אני כתבתי בתחושת פחד ממש), החבר שהתמוטט מאוד דומה לי בהתנהלות שלו, למרות שכמובן אנחנו אנשים שונים בסופו של דבר. אם אלה פעמוני אזהרה, כדאי שאשמע אותם עכשיו.

      אהבתי

  6. זו חברות אמת, לעזוב הכל עם כל הלחץ ולהתייצב לצד החברים.
    אני כבר הצלחתי להילחץ בשבילך, אמא'לה מה עושים קודם?
    למדתי כבר שבשעת דחק את במיטבך מחזיקה לך אצבעות שתמצאי את הרגע הנכון לשפוך את הכל על הדף ותראי כי טוב.
    בהצלחה בכנס ואם את צריכה מישהי שתעורר את הדגדוג באצבעותיך לכל יתר המטלות, הריני מוכנה ומזומנה לעשות זאת למענך.

    אהבתי

    1. נדמה לי שיותר משזו חברות (והיא חוזרת במקרה הזה לגיל העשרה עם המשכים לכל אורך החיים) זו היכולת להבחין בין מצב חרום אמיתי שבו צריך לשנות פאזה, ובין השיגרה. כמו מלחמה. בינתיים כתבתי כבר 8 עמודים, והנה קיבלתי מייל שמגביל את ההרצאה בזמן ו8 עמודים זה בדיוק מה שצריך 🙂
      אני עוד צריכה לעבור על הדברים ולוודא שכל הקצוות סגורים, אבל בשביל זה יש טיסה של 11 שעות :/

      אהבתי

  7. אם לא היו קווים מתים בעולם כנראה שלא הייתי עושה כלום.
    אני מסוגלת לדחות דברים קטנים נצח… ואז כשהם סופסוף קורים, אני תוהה למה לקח לי כל כך הרבה זמן לבצע.
    בטוחה שתעמדי בכל המטלות בגבורה ובזמן 🙂

    Liked by 1 person

    1. כן, כך גם אני. קווים מתים בדרך כלל מניעים אותי, אבל הפעם הגעתי למסקנה שהם יותר מדי מניעים אותי. שאני צריכה לפנות זמן וכוח לדברים שאין להם קו מת אבל שאני באמת רוצה לעשות אותם.

      אהבתי

  8. באמת מלחיץ, אפילו לקרוא.
    אוסף של קוים מתים (תרגום מעולה) שעומד מעלייך ולוחץ בכל הכוח.
    גם אני זוכרת שאת מתפקדת בתנאי לחץ בצורה מיטבית ולכן מאמינה שתצליחי גם הפעם להתגמש לפה ולשם ותספיקי לעשות את מה שצריך כשתצטרכי.

    ודכאון הוא גל, כמו שהוא בא הוא גם הולך, לפעמים לאט ולפעמים מהר יותר. הבעיה היא שכמו גל , הוא יכול לחזור. לא תמיד.
    טוב שיש לו חברים כמו השותף וכמוך שעוזרים ותומכים ומהווים את רשת הבטחון המתחייבת כל כך.
    אבל נראה שהסיכוי שאת תסבלי מאחד כזה הם נמוכים למדי, את אשה מאד אופטימית ואקטיבית, ואני מאמינה שאם תגיעי לנקודת עומס קריטית, תדעי לסלק חלק מהמטלות ולוותר עליהן לשמירה על בריאותך ושלמותך.

    Liked by 1 person

    1. כל הזכויות לתרגום לCon Touch שכתבה תגובה מתחתיך. הברקה נהדרת שאימצתי מיד.
      אני מקווה שהדיכאון הזה אכן יחלוף כמו גל. זו הפעם הראשונה שהוא תוקף אותו, והוא בן 57. מה זה אומר לגבי ההמשך אני לא יודעת, אבל זה כל כך מפחיד לראות איך זה תוקף אדם שהיה האחרון שהיית מצפה שזה יקרה לו. מישהו שחי באינטנסיביות בלתי מובנת, עבד, יצר, חקר, הסתובב כמו פורפרה משוגעת בלי לעצור. הסיכוי שזה יקרה לו אם היית שואלת אותי מראש היה לא קיים. לכן זה גם כל כך בלתי נתפס. אולי באמת צריך לדעת לזהות את העומס, לדעת לוותר ולא לתת לקווים המתים להכריע אותי.

      אהבתי

  9. נשמע שאת צריכה עוזרת לנושאי קווים מתים, בעיקר לאלו שעדיין חיים.
    לפעמים, כשהרוח איתנו, הדברים כמו נעשים מעצמם, בלי מאמץ, בלי יזע ובלי דמעות, זה פשוט קורה… ואז מספיקים ממש ממש המון.

    Liked by 3 אנשים

  10. אפשר לשבור את הקווים, אבל לא בטוח שזה רעיון טוב. את אמורה לדעת בעצמך מה הכי טוב לך. הספר המשותף עם הקולגה נשמע מעניין. הטיזר לכנס עובד (גם אני אוהבת את פוסטי הכנסים שלך). החבר מרגש מאוד.

    Liked by 1 person

    1. את חלק מהקווים המתים כבר עברתי. בהרבה. אבל אולי זו באמת הבעיה שלי, שאני צריכה קווים מתים שיניעו אותי. ואולי אני גם צריכה ללמוד לנהל אותם, ולא לתת להם לנהל אותי. וחוץ מזה מזג האוויר במקום שבו מתקיים הכנס הולך להיות קר במיוחד (כעת מינוס 4). אני ודאי אהנה, אבל מקווה שלא אקפא מקור.

      אהבתי

  11. זו הברקה הביטוי "קווים מתים" . וזה כל כך מעיק כשיש כאלה קוים-מתים-חיים, אבל איזו הרגשת חופש נפלאה זו כשעוד קו כזה נמחק מהרשימה? היו לי בשנה החולפת כמה כאלה, והרגשת החופש הזו מדרבנת המון "לסגור" עוד קווים-מתים. מה עוד שקווים-מתים-חיים-מצטברים עלולים לגרום לעקה רצינית.
    ולגבי שמיכת פוך העבה והבלתי נראית שעוטפת , זה כל כך עצוב, ועוד יותר עצוב כשהוא משתדל ומתאמץ ומרגיש את ה'חדלון' אולי בלי הגרש, והוא מבין את הזמן שהוא כבר ככה, והוא מרגיש, ונעצב על זה. כל כך קשה. יפה שעזבת הכל כדי להיות אתו.
    יפה בעיני שיתוף הפעולה עם הקולגה.
    בהצלחה בכנס. זה ממש היום? מחר? בהצלחה.

    Liked by 1 person

    1. קוים מתים זו ההברקה של המגיבה החברה Con-Touch. אימצתי מיד, וכשהוספתי בסוף את החיים זה גם הפך מצמרר. אני צוברת כל כך הרבה קווים מתים שבקושי נהנית ממחיקת הישנים מהרשימה. על כל אחד שנמחק נוספים שלושה חדשים, בררררר. הכנס מתחיל בסופש, ואני נוסעת אליו ממש עוד כמה שעות. נסיעה ארוכה מעבר לים, ואני עוד מתכוונת לכתוב במהלכה ולחדד את ההרצאה 🙂

      אהבתי

      1. כל אלה גם אצלנו.. ולמי שזקוק לעריכות לשוניות – אלף חמש מאות דולר לעשרה עמודים מודפסים 🙂
        תוסיפי לכך שבכתבי העת והגרנטים היוקרתיים יש הגבלת עמודים. לך תציג ותביע 50 עמודים בעשרה…
        אז לאחר שכותבים, גם צריך לצמצם והרבה, מבלי לאבד שום עובדה וניואנס דיוני.

        Liked by 1 person

  12. אני תוהה באיזה תחום נוהגים לקרוא מן הכתב באופן שאם אתה לא קורא מן הכתב רואים את זה לשלילה. הרבה שנים לפני שנכנסתי לתחום שלי אני יודע שהיה נהוג לקרוא מהכתב אבל בעשורים האחרונים מי שקורא מן הכתב נחשב כלא מיומן או כמשעמם. הייתי משוכנע שהקריאה מן הכתב פסה בכל התחומים כחלק מהרעיונות של הצגה אפקטיבית והנטיה להצגות טד אבל נראה שיש תחומים שמצליחים לעמוד בפרץ. מה ההצדקה לכך? יתר דיוק? בכל אופן, פוסט מעניין. תמיד אני מתפעם מהיכולת שלך להיוותר אופטימית מול מחלות קשות.

    Liked by 1 person

    1. אנחנו אכן תחום שמרני יחסית, ובעניינים מסוימים, כמו הצגת פייפר בכנס, זה מוצדק לגמרי בעיני. הרעיון הוא שקריאה מן הכתב מאפשרת למציג/ה להציג טיעון מלא בצורה המדויקת ביותר (אכן, דיוק כפי שהצעת) במסגרת הזמן המאוד מוגדרת שניתנת לו/ה. הנטייה לטד משפיעה: השבוע סטודנטים שלי ביקשו לקיים מפגשים א-לה-טד עם מרצים. אבל היא יותר נכונה להצגה מול קהל לא מקצועי (הדיוטות, בלשון אחר), ושם אכן אני לעולם לא אקרא מן הכתוב. לעומת זאת, בכנסים מקצועיים, כשאני מדברת לקולגות היכולת להציג חידוש משכנע תלויה בפרטים ודורשת דיוק מקסימלי.
      אני שמחה שאתה קורא בי אופטימיות (גם זו אמירה אופטימית, מן הסתם). זה נכון שאני אופטימית מטבעי, אבל יתכן שיש לזה גם קשר לכך שאני כותבת כשאני רואה איך הקווים (חיים, מתים ואחרים) מתחברים, ויש סיפור.

      אהבתי

  13. דד ליין משום מה נשמע אחרת מקווים מתים
    קשה לי עם המושג קווים מתים
    אולי בגלל שאני כעת סועדת את אבי בבית החולים, בתפילה לטוב !
    תהני בכנס וכפי שהספקתי להכירך את תספיקי ומספיקה הכל על הצד הטוב !

    Liked by 1 person

    1. חשבתי שקרה משהו לפי התגובות שלך לפוסט בישרא. מקווה שירגיש טוב, ואכן בתפילה לטוב. יש אכן משהו שקושר בין קווים ובין חיים, קו החיים, זה שאולי קוראות ביד רואות. וגם הקו הזה של המכונות שמחוברות ללב ומראות את הפעימות של הלב.
      דדליינים, אם כך. מעניין אם יש לזה תרגום לעברית.

      אהבתי

      1. שכחתי קודם לציין שהתרגשתי מהחברות שלך וזה ממש לא מובן מאליו (מנסיון) דדליין כמובן מועד אחרון כפי שכולנו יודעים אבל חפשתי בויקיפדיה : "דדליין" [DEADLINE] הוא אחד ממונחי היסוד בתקשורת. ליתר דיוק: התקשורת של פעם. הוא רלבנטי לתקשורת בעידן האייפון כמו הכרכרה הרתומה לסוסים בעידן הסילון.

        משמעות הביטוי: נקודת הזמן האחרונה בה על הכתב או הצלם להביא את החומר לקראת פרסומו.

        מקור הביטוי הוא במלחמת האזרחים האמריקנית. צבאות הצפון והדרום הצליחו לשבות לוחמים רבים. לא הייתה אפשרות להקים מחנות מאובטחים וגם לא גדר תיל. הם ריכזו את השבויים באזור מישורי, ציירו סביבם קו, או בנו מחיצה סמלית, אותם כינו .DEADLINE כלומר: קו המוות. כל שבוי שהעז לחצות קו זה אחת דינו למות בירייה ממגדלי השמירה שהוצבו מסביב לקו.
        [מקור: BREWER'S DICTIONARY PHRASE& FABLE ]

        העובדה שמונח זה נבחר כדי לציין נוהל עבודה בתקופת העיתונות המודפסת יש בה כדי ללמד על חשיבותו של ה"דדליין". חשיבות זו נבעה מן הצורך לקצר ככל האפשר את הזמן החולף בין התרחשות אירוע לבין פרסומו.

        הפיכת חומר כתוב לחומר מודפס היא תהליך מורכב וארוך. לפיכך כל אחור במסירת החומר לדפוס, כלומר פגיעה ב"דד ליין" נחשבה מכת מוות לעיתון.

        Liked by 1 person

        1. נפלא נ*גה, ותודה רבה. והנה המשמעות המקורית עם הקירבה הפיזית למוות הופכת למטאפורה בעולם התקשורת והפרסום. בהקשרים שלי כמובן זה גם כן מטאפורי, אלא אם כן ניקח בחשבון את הביטוי המוכר על האקדמאים שמוכרחים לפרסם או 'למות', ובאנגלית זה נשמע טוב יותר: publish or perish.

          אהבתי

  14. זה כל כך מוזר, לפני כמה ימים הרהרתי בכל הדדליינס המתגלגלים אל פתחי, ולראשונה בחיי גלגלתי בראש את התרגום המילולי למונח הזה. ועכשיו, כשהפוסט שלך שוכב לי בפיד כבר כמה ימים אני כבר לא בטוחה אם ההרהור הוא והתרגום המילולי ההוא אכן התרחשו. המח זה דבר כל כך מוזר.
    כך או כך, אהבתי מאוד את ההרהורים שלך על סדרי עדיפויות. נותן פרספקטיבה.

    Liked by 1 person

  15. מצטרפת לאילו שלקח להם רגע להבין קווים מתים (אולי בשל החיים שהוספת בכותרת?) ומשהבנתי אני חשה שזו גאונות.
    את כבר בכנס ואולי גם אחרי הקראת הדברים שלך, גם בשנה שעברה הכנסים שלנו היו סמוכים, רק שאני השנה לא נוסעת (אצלנו הוא בשבוע הבא).
    נראה שרובנו מנוהלים ע"י מגוון האילוצים שהקפנו עצמנו בם והם גם הרבה פעמים בחירות אהובות, למרות שלחצים שהם מייצרים. לא פשוט לבחור חשוב על פני דחוף. נשמע שלחשוב על מה את מותירה זה בכל זאת קצת מוקדם (אימך כטריגר? אני לא אוהבת לעשות ניתוחים שך פסיכולוגיה בגרוש).

    Liked by 1 person

    1. אני זורקת ניחוש, אבל נדמה לי שהתאריך של הכנסים שלי ושלך קשור לחג ההודייה האמריקאי, כי ממילא זה סוף שבוע ארוך שבו נוסעים למשפחה. כבר הזהירו אותי שבחזור שדה התעופה יהיה עמוס במיוחד בגלל חג ההודייה. הקרדיט לגאונות של התרגום המילולי מגיע לקונטאץ': http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=866943, אני רק אימצתי בהתלהבות.
      הייתה לי כאן שיחה ארוכה עם תלמידה לשעבר שלי שנמצאת עכשיו בשלב של טרום הקביעות, על אילוצים ובחירות. אני לא בטוחה בכלל שזה מוקדם לחשוב על מה אני מותירה מאחורי. אני הולכת ונעשית מודעת לכך שכל בחירה שלי (אפילו בחירה לא מודעת) באה על חשבון המון דברים אחרים שאותם כבר לא אעשה.

      Liked by 1 person

      1. בהחלט, רק ששלי השנה הוא שבוע אחרי. אני מנחשת שקיוו או הניחו שהמלונות יותר זולים שבוע אחרי חג וסופש ארוך. מעשית המלון השנה כה יקר וגובה כל כך הרבה על כל (כולל ויפי ואויר) שזה לא ממש הצליח. איך היה שלך?

        Liked by 1 person

        1. מלונות אמריקאיים שגובים כסף על ווייפיי זה כל כך האלף הקודם 😟. היה קר, וג'טלג שליווה אותי כל השבוע שם ועכשיו שוב כאן, ובינתיים צצו פה המון דברים, ואני לא מתכוונת לכתוב את הפוסט המתבקש המסכם את החווייה. החיים ממשיכים. אני לא ממש יכולה גם לכתוב על מה שצץ פה, וממשיך לצוץ. אז בינתיים נמתין ונראה.

          אהבתי

  16. עכשיו את כבר אחרי הכנס, אני משערת.
    מאד אהבתי שכאשר יש רשימה, לא חשוב כמה היא מציקה, צריך בעצם לעשות את הדבר שהכי הכי אוהבים, וזה נהדר. ואהבתי גם את קריסטינה מיקוטי.

    Liked by 1 person

    1. כן, אחרי. מעניין שדברים שחשבתי שיקרו בכנס לא קרו ומצד שני קרו דברים אחרים. אני עוד צריכה לחשוב על כל זה. דיברתי השבת על תיעדופים עם הבן השלישי שלי (אבי התאומים), והוא אמר לי בחצי חיוך שהגעתי מאוחר למסקנה הזו, ושהגיע הזמן.

      אהבתי

  17. אני אמנם מגיבה בדיליי
    אבל המקרה הזה כל כך מתחבר לי להתאבדות של יגאל בשן
    בן אדם שנמצא בדיכאון ולא יודע ו/או לא מצליח לצאת מזה
    מאבד את הטעם לחיים וכל מה שהוא חושב עליו זה כמה זה יקל עליו ועל כולם שהוא לא יהיה יותר
    ברור שזה לא באמת פתרון, אבל קשה להיכנס לראש של בן אדם בדיכאון

    אני חושבת שהחיים גורמים לנו לעשות כל כמה שנים שינויים בסדר העדיפויות שלנו
    בדיוק דיברתי עם ידיד שלי שדיבר איתי על לעבוד בעיר X שאין לי איך להגיע אליה וגם אם אסע אליה ייקח לי יותר מדיי זמן
    הוא וורקוהוליק (לדעתי לפחות), ואמר אז לא נורא אם תגיעי לשם ב10 בבוקר
    ואמרתי לו שאני לא רוצה להגיע ב10 בבוקר כי אז אני אצא ב7 בערב, ויש לי חיים ודברים שחשוב לי לעשות ואני לא רוצה לשרוף את כל היום שלי בעבודה, לא משנה כמה המקום טוב והאנשים טובים.
    בעבר לא היה אכפת לי לעשות דברים כאלה, היום כן

    אף פעם לא מאוחר ללמוד להוריד הילוך ולשנות הרגלים

    Liked by 1 person

    1. תיאורטית נכון, אף פעם לא מאוחר. מעשית, כמה אנשים שאת מכירה באמת עשו שינוי כזה? אנחנו בוחרים כל פעם מחדש להמשיך בהרגלים הקבועים, גם כשהם לא טובים לנו ועושים לנו רע (ראי כמה קשה לך לצאת מהעבודה הפוגענית שאת מועסקת בה).

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s