זרים ברכבת

שני זרים יושבים זה מול זו ברכבת. בואו נתעכב רגע על המילה 'זרים'. יותר משהם זרים זה לזו, הם זרים לארה"ב הגדולה ורחבת הידיים, לאוויר הקר שמכאיב כשנושמים אותו, לשבילי האוניברסיטה הקפואים החוצים את מרבדי השלג שמסתיר תחתיו את הדשא. באופן פרדוקסלי, הזרות המשותפת אינה מרחיקה ביניהם אלא דווקא מקרבת אותם, מסירה את המחסומים, מעלימה את השריון ששאר האנשים ברכבת עוטים גם כשאפיהם מפשירים והם מסירים את מעיליהם הכבדים ומתרווחים במושביהם. הזרות גורמת להם לעשות משהו שאף אמריקאי לא היה מעלה על דעתו לעשות- הם מדברים. הוא שואל אותה על הספר שהיא קוראת והיא מבררת מנין הוא ומה הוא לומד. לעתים רחוקות מאוד שני מבוגרים זרים מתחברים. הם נעשים חברים.

הוא אנדרו, הודי שבא להרוורד ללימודי דוקטורט על מלגת מצטיינים. די מהר הוא חווה משבר שאני מכנה סינדרום הרוורד, המשבר שפוקד את הסטודנטים באוניברסיטאות 'ליגת הקיסוס' שהיו הילדים המבריקים כל אחד ב'כפר' הקטן שלו. כשחברי האחוזון העליון יושבים בכיתה שכולם בה מצטיינים, הם מגלים פתאום שבין שאר המבריקים הם כבר לא פתית השלג הזוהר ביותר. הדימוי העצמי שלהם מתערער, והם צריכים להתאים מחדש את תפיסת העצמי שלהם למציאות החדשה. ולמרות הקשיים והמשבר שהוא עובר, כשאנדרו מדבר איתי על נושא הדוקטורט שלו אני רואה את האש הפנימית בוערת. די מהר אנחנו מאמצים אותו ואת מרגרט אשתו למעגל המשפחתי שלנו. עם מרגרט ההולנדית אין לי שום דבר משותף. בעבר התפרנסה מדוגמנות שיער, וכשהיא מספרת לי את זה אני ממקדת את מבטי בשיער הבלונדיני הארוך שלה ומנסה לדמיין אותה תחת ידי ספרים שמעצבים ממנו תסרוקות. אך בעת ההיא תקפה אותה איזו מחלה אוטואימונית שגרמה לה להתנפח, והיא מסתגרת בבית עם הפרי השחום הנחמד שנולד להם, קומר. הילדים שלי מתים על קומר הקטן, חמוד ומתוק ומשתף פעולה עם הניסיונות שלהם לעצב לו זנב מצעיף וללמד אותו לשיר בעברית. עם אנדרו, שנולד הינדי והתנצר יש לי ולשותף שיחות מענגות על היסטוריה צבאית, פילוסופיה, דתות ואמונה, כלכלה ופוליטיקה.

לשבועיים האחרונים שלנו בארצות הברית תכננו טיול משפחתי ארוך ברכב: לחזות בשחזור קרב גטיסברג, לבקר בארץ האמיש ובמבוך תירס, לגעת בפעמון החירות ולעלות על המתקנים בהרשי פארק. גרנו בבית שכור של משפחה שניסתה לעלות ארצה. בעלת הבית הייתה קריקטורה של אישה יהודיה מפונקת שעסקה בעיקר בתיחזוק הגוף שלה (ציפורניים- שיער- שיזוף מלאכותי) ובתיאום חברות שונות שתיפעלו את הבית שלה (רשימה חלקית: חֶברה שמנקה את הבית; חֶברה אחרת שמנקה חלונות בלבד; מנוי על פינוי שלג מהחניה ומשביל הגישה לבית; חֶברה שקוצרת את הדשא; חֶברה שבאה לנתק את הממטרות בסתיו ולחבר אותן מחדש באביב). היה ברור לנו שניסיון העליה לארץ הקטנה עם השפם יסתיים בהכרח בריצה מהירה חזרה לחיק החמים של הבית האמריקאי שלה ושירותיו הנלווים, ואכן עם תום החוזה בעלת הבית על משפחתה היו בדרך הביתה. היינו צריכים לפנות את הבית ערב הנסיעה, ולשם כך שכרנו יחידת איחסון לשמירת החפצים וכלי הבית שהצטברו לנו במשך השנתיים. חלק יישארו בארה"ב ויעברו לידי חברים שתכננו להגיע לאותה עיירה ליד בוסטון, וחלק יישלח לארץ. הייתי צריכה לארוז את הבית ולמיין את הדברים: מה שנחוץ לטיול יכנס לתיקים שיועמסו על גג האוטו; לארגן ארגזים לאיחסון ולסמן ארגזים למשלוח, ולהכין גם את המזוודות לטיסה לארץ. את כל זה היינו צריכים להספיק בלחץ של היום האחרון, כי היו לי עניינים לסגור גם באוניברסיטה, וכי ככה אנחנו.

בעלת הבית הגיעה הביתה במפתיע ערב לפני הפינוי. לזה לא ציפינו. הפה שלה נפער. בתחילה בדממה, ואחר כך במשפטים של כעס ויאוש מלווים בנפנוף ידיים. הייתי צריכה ממש לצעוק עליה שתרגע, שאנחנו לא אשמים שהיא באה ערב קודם, שתתאפק עם הטלפון לחברת הניקיון כי אם היא תרצה היא תמיד תוכל להזמין חברת ניקוי למחרת, שאנחנו מסוגלים לסדר את מה שנראה כמו בית שעברה בו סופה ולהחזיר לה אותו נקי ומסודר כמו שהתחייבנו. היה לנו לילה שלם להתארגן, ואנחנו טובים בלילות לבנים לחוצים כאלה, וגם הילדים היו מיומנים לגמרי בתרגול המשפחתי של הכנת מסדר ברגע האחרון וידעו להתגייס לעזרה בשעות חירום משפחתיות. ובתוך כל הארגזים והבגדים והרהיטים והנסיעות הלוך ושוב ליחידת האיחסון, הופיע אנדרו.

האינסטינקט הראשון שלי היה להגיד לו ללכת. אבל הבטתי בפניו הנפולים והאפורים והכנתי לו במקום כוס תה גדולה. אתה תדבר ואני אמשיך לארוז, הצעתי לו. אנדרו הגיע מתחנת המשטרה. אין לו לאן ללכת. האם הוא יכול לישון אצלנו? הם לא נותנים לו לחזור הביתה. אסור לו לראות את קומר. מרגרט הגישה נגדו צו הרחקה. נדרש זמן ומספר שאלות שלי עד שאנדרו הצליח להבהיר מה גרם לכל הסערה: הוא איים לרצוח אותה. אבל הוא לא התכוון, בוכה אנדרו, הוא לא באמת ירצח אותה, הוא לא אלים. זה רק דיבורים. הוא לא באמת. וכעת הוא איבד את הכל.

זכרון הלילה ההוא הוא בליל של איחסון ואיכסון, ארגזים ודמעות. אנדרו הבוכה והשבור גויס למאמץ ועזר לי לסחוב דברים מהבית לאוטו, מהאוטו ליחידת האיחסון. למחרת הגיעה בעלת הבית בשעה הנקובה, ובפעם השניה תוך 12 שעות ראיתי את הפה שלה נפער בהפתעה. עברנו חדר חדר, מהסלון הכחול לסלון הצהוב המנוילן וממנו לסלון הורוד. עלינו לקומת חדרי השינה וירדנו לקומת המרתף, והיא לא שמה לב לאורח ההודי שישב בשקט עם הילדים בחוץ אחרי ליל הסערה, לצד המכונית הארוזה לטיול הגדול. הסענו את אנדרו לתחנת הרכבת, איחלתי לו שיצליח לסדר איכשהו את הבלאגן שהם החיים שלו ונפרדנו.

אתמול קיבלתי ממנו מייל, אות חיים ראשון אחרי כל השנים הללו. שלום, כותב לי אנדרו. זוכרת אותי? מרגרט חזרה עם קומר להולנד. אנדרו חזר להודו. בהודו פגש אישה שוודית, ועבר איתה לשוודיה. כעת הוא חי בשוודיה, עוסק בפרוייקטים חינוכיים שונים. הוא בקשר עם קומר. לקומר יש ילד. לאמא של בת זוגו של קומר יש חבר חצי יהודי. בקיץ, כשביקרתי אותם, כותב לי אנדרו, הזכרתי אתכם. וידעתי שהגיע הזמן ליצור קשר. מצאתי אותך דרך האוניברסיטה.

אני מגגלת את שמו של אנדרו, ומגלה אותו באתרים שוודיים של יוגה ושל מיינדפולנס. בתמונות הוא יושב בישיבת לוטוס בהבעה שלווה, וקבוצה גדולה של שוודים נושאים את פניהם אליו.

sean Gadoury nostalgia
Sean Gadoury, Nostalgia, 2016

57 תגובות בנושא “זרים ברכבת

  1. כור היתוך גלובלי. תיאור מדויק של זרות, ארעיות ופערי תרבות במרחב שבין המרתק למייאש. זר (לזרות) לא יבין זאת 🙂

    Liked by 1 person

  2. זה מה שקורה כשמנסים לטייל בפנסילבניה 🙂
    סיפורים על אנשים מהעבר הרחוק שיום אחד מחפשים וגם מוצאים אותך תמיד נשמעים לי מופרכים. היה לך אי פעם דחף כזה לחפש מישהו? ואיך מגיבים לחבר קרוב שמגיע באישון לילה עם סיפור כמו של אנדרו? לא מזמן חבר קרוב עבר משהו דומה, קיבל צו הרחקה מאשתו (היום כבר גרושתו) על איומים. מצד אחד אני מכירה אותו היטב כדי לדעת שלא יפגע בזבוב. מצד שני, אני לגמרי עם אשתו (שגם איתה לא היה לי שום דבר במשותף) שמתחה קו אדום. היה לי קשה להיות אמפטית ונקרעתי בין המון תחושות קשות בעדו ונגדו

    Liked by 2 אנשים

    1. פעם אחת היה לי דחף כזה אבל הוא עבר 🙂
      זו בדיוק הדילמה: הוא לא הפסיק להיות חבר שלי, אבל איך מגיבים על דבר כזה? השאלה כמובן היא איפה עובר הגבול? איפה מפסיקים לתמוך באדם ולקבל אותו על כל פגמיו וחטאיו ומוציאים אותו מהחיים שלך? במקרה של אנדרו גם לי לא היה ספק שהוא לא יעבור מדיבורים למעשים, אבל היי, גם לא העליתי על דעתי שהוא יאיים ברצח. הרבה רוצחים הם אנשים שהחבל שלהם נמתח יותר מדי והקלישאה על השכן שאומר 'הוא היה אדם כל כך נחמד' צריכה ללמד אותנו משהו. אולי אצלי הגבול עובר במעשה. למרות שגם דיבור הוא סוג של מעשה.

      אהבתי

  3. בסוף כל הודי אם נתלה באילנות של שירה מסתתר לבסוף גורו להמונים,זה כמובן בהומור ואני מניח שלו היה זה תלוי בו היה ממשיך לחיות את חייו עם אשתו ההולנדית ובנו.פוסט מרתק,אי אפשר מן הסתם לחזות איך יתנהלו חייו של אדם ודאי כשהוא לא מקומי ותרבותו שונה.

    Liked by 1 person

    1. תמיד טוב להתלות באילן גבוה כמו מאיר אריאל, אללה ירחמו. לא יודעת לנבא לאחור, אבל מלכתחילה נדמה לי שלא היה כלום ביניהם למעט משיכה שלו לבלונדיניות. אני באמת שמחה בשבילו שטוב לו עכשיו ושהוא בקשר טוב עם הבן. בלילה הארוך ההוא הוא ביכה את העובדה שהוא לא יהיה חלק מחייו.

      אהבתי

  4. הסיטואציה בהן מתפתחת שיחה בין שני זרים הולכת ונכחדת וחבל זה קורה אולי בקופת חולים 😏 ששם אנשים יותר פתוחים לשיחה, אולי בגלל המתח שבהמתנה (זה מה שקרה לי השבוע)..
    המבוך של שדות התירס קסם לי , בדמיוני כבר הייתי בתוכו מנסה למצוא את הדרך החוצה, החזיר אותי לילדות ולקני התירס הגבוהים שגדלו השכנים, הסתתרנו ביניהם וגם אם זה לא היה מבוך, עדיין היה בזה משהו מרתק.
    כמו שכתבה דורותי, למרות שלטענת ההודי לא היתה לו כוונה לפגוע באשתו, די לרגע של טירוף אחד כדי לטרוף את כל הקלפים.
    בתי הסוהר מלאים באנשים שלא התכוונו ואבדו שליטה.

    Liked by 1 person

    1. מבוך התירס, שנולד בפנסילבניה, עשה עלייה לאחרונה ויש 'מבוך בעמק' בשדה יעקב. לא הייתי אישית. מעניין אם הוא טוב.
      אני מסכימה לגמרי לגבי המשפט האחרון על בתי הכלא. באמת שאי אפשר לדעת מה בן אדם יעשה במצבים של לחץ. מצד שני, הוא לא עשה. זה לא שהוא בא אלי עם ידיים מגואלות בדם. בא אלי חבר שלי, בנאדם שבור ומוכה, שאיים על אשתו ברצח וגורש מביתו. הדילמה ההיא עדיין קיימת, אבל נדמה לי שגם כיום לא הייתי מגיבה אחרת.
      ואשר לדיבורים בין זרים מקריים, את צודקת. המסכים מאפשרים לנו להיות לבד גם בהמון. דיבורים מקריים הם היוצאים מן הכלל היום. מכירה מישהי שהקימה עמותה שנקראת 'שמחה' שהמוטו שלה הוא 'זרים הם חברים שעוד לא נפגשו' (http://cafe.themarker.com/post/2897475/) ושניסתה מאוד לקדם מהפכה חברתית שתחזיר את תחושת החיבור במרחב הציבורי. אני קצת אמביוולנטית כלפי היזמה הזו, למען האמת. לא כל יציאה למרחב הציבורי היא חיפוש אחר חברים.

      אהבתי

      1. כשנסעתי בקווים שמשמשים בעיקר חרדים, קרה לי הרבה פעמים שבחורות חרדיות פתחו איתי בשיחה. יכול להיות שבלי הסמארטפונים זה היה קורה יותר גם לאנשים אחרים. זו דרך להעביר המתנה כלשהי. לא יודעת אם היתה להן כוונה להכיר אותי או משהו. אולי זה גם סתם מעניין לדבר עם כל מיני אנשים גם בלי לבסס על זה קשר אח"כ.

        Liked by 1 person

        1. בהחלט יש מה להאשים את הסמארטפונים, אם כי למען האמת הסיפור שלי קרה בעידן טרום הסמארטפונים. כשאני חושבת על זה התיקשורת הכי מעניינת עם אנשים אקראים ברכבת היתה בערב ראש השנה 2000 (ראש השנה הלועזי), כשהנסיעה היתה חינם והרכבת היתה מלאה בצעירים שתויים ועליזים מאוד. אלכוהול בהחלט עוזר להפיל מחיצות 🙂

          Liked by 1 person

      2. לגבי החברות, זו היא שעת מבחן ואין לי ספק, הייתי נוהגת כמוך במצב כזה, אבל בניתוח קר שלא מעורבים בו רגשות חייבים להבין שהדרך שאשתו נהגה היא הדרך הנכונה.

        אהבתי

    1. חישוב קצר אומר לי שהוא אב צעיר במיוחד, תחילת שנות העשרים שלו. אני מקווה שהוא אב טוב. אנשים נכנסים לך מתחת לעור, גם אם עברו מאז שנים רבות, אכפת לי מהם.

      אהבתי

  5. יש לי חברה שגרה באנגליה עשרות שנים. נשואה עם אנגלי וילדיה נולדו שם. ועדיין החברות שלה הן זרות. האנגלוסקסים האלה קרים כל כך. מה זה לא לדבר ברכבת? בארץ בכל נסיעה ברכבת אני מדברת עם מישהו. איך אפשר שלא?
    וכרגיל הפוסטים שלך הם פנינים.

    Liked by 1 person

    1. קשה להסביר כמה תחושת הזרות דומיננטית כשאת בארץ אחרת, דוברת שפה שאיננה שפת אמך, וחיה הרחק ממשפחתך וחברי ילדותך. זה לא מפתיע שזהו הדבק העיקרי שמחבר בין זרים בארץ אחרת. גם אנחנו התחברנו שם לזרים מכל הסוגים: שכנה קנדית (כן, גם קנדים זרים בארה"ב), סטודנט ממרוקו, אנדרו ההודית ואשתו ההולנדית, וישראלים ממקומות שונים. אני כן הייתי מצפה שאחרי שנים ארוכות כל כך היא כבר לא שם, ודאי לא אם ילדיה בעצמם אנגלים. אבל אולי החברויות ההן מימי ההגירה הלא עליזים נשארו.
      אני מניחה שדיבור עם זרים ברכבת זה גם עניין של אופי. את מטיבך סקרנית ואוהבת אדם ואת משדרת אמפתיות. חלק מזה קשור גם לעובדה שאת סוג של אנתרופולוגית ויוצרת סרטים. אני לא מתפלאת בכלל שאנשים מגיבים לזה בחיוב.

      Liked by 1 person

  6. החיים הם סרט מעניין ומרתק
    במובן מסויים אני שמחה שכתב לך ושאת יודעת מה עלה בגורלו .
    הפוסט שלך התחבר בזכרון שלי לפוסט שכתבתי מזמן ,
    על שיחה שהתפתחה ברכבת עם אדם זר בעקבות צעיף שעטפתי את עצמי וספר שקרא בו . .

    Liked by 1 person

    1. גם אני שמחתי שיצר קשר. למרות שלא הייתי יוזמת קשר מצידי, טוב לדעת מה עלה בגורלם של כל הנפשות. מצד אחד סרט, מצד שני הם נשארו מתחת לעור שלי, ושמחתי לדעת שהם מצאו מקום בחיים שטוב להם בו. זוכרת את הפוסט ההוא שלך. שיחות עם זרים ברכבת יכולות להיות מרתקות ואף משמעותיות.

      אהבתי

  7. יש לי הרגשה שמשהו בעיתוי של פרסום הפוסט הזה לא מקרי. גם ערב פתיחת שנת הלימודים וגם על רקע העובדה שכתבת בעבר שהוצעה לך הצעה מסוימת – ולפי הפוסט הזה מסתבר שיש לה מחירים.
    שתהיה שנה אקדמית מוצלחת!

    אהבתי

  8. גם אם הוא אינו מסוגל לרצוח, ברגע שהוא הוציא את המילים מפיו, אי אפשר כבר לקחת אותם חזרה וזה כנראה, הכניס ספק בגרושתו, אני בהחלט יכולה להבין את זה.. הסיפור ממש יפה ויכולתי לדמיין את הנסיעה ברכבת. גרתי בארה"ב כשנה עם ניר ולא מזמן, לכמה חודשים וזה לגמרי כפי שתיארת, כל עניין הזרות. איך אורזים בית בכל כך מהר? 🙂

    Liked by 1 person

    1. אין לי ספק שגרושתו היתה צריכה להגיש תלונה במשטרה, ושטוב עשו במשטרה שהתייחסו לעניין ברצינות. יותר מדי נשים נרצחות על ידי בני זוגם, ואי אפשר לזלזל או להתעלם משום סימן מוקדם. איום הוא בהחלט כזה. בניגוד לקריאת סיפורים כאלה בעיתון על אנשים אחרים שם אהדתי נתונה לקרבן (האישה) באופן אוטומטי פה אני הכרתי את המאיים, ואנדרו גם היה חבר שלי. מכאן הבלבול והתערובת של כעס עם רחמים שחשתי כלפיו באותו לילה, והניסיון לעשות סדר בכאוס הטוטאלי שהשתרר בו גם מבחוץ.
      לגבי אריזת הבית: הבית השכור היה מרוהט, כך שהיה מדובר באריזה של חפצים בלבד. נכון שהיינו שש נפשות, וזה די הרבה חפצים, אבל מצד שני כולם עזרו, כולל הילד הקטן שהיה אז בן 7. ילדים יודעים מתי זה רציני וצריך להתגייס בכל לב ולא לעשות בעיות. אף אחד לא ישן באותו לילה.

      אהבתי

  9. קודם כל, בהתחלה חשבתי ששניכם ישראלים וזיהיתם את הישראליות ומכאן התפתחה השיחה. ההודיות שלו הפתיעה במקצת.
    אחר כך הופתעתי מההופעה הלא ברורה שלו בבית שלכם ואחר כך הופתעתי מהסיבה.

    קשה לי לדעת איך הייתי מתייחסת למישהו שאיים ברצח על אשתו.
    זה נושא טעון ורגיש במיוחד בעיני. מצד שני הוא חבר שלכם ובא לבקש עזרה ולא בא בידיים מגואלות בדם.
    ובסופו של דבר הסיום הקלישאתי מעט של גורו הודי שמצא את השלווה, הסיפורים שלך, אמנם לקוחים מהחיים אבל נשמעים לא פעם כמו איזו אגדה 🙂

    Liked by 1 person

    1. לא אגדה, רעי, לא אגדה רעי.
      אכן היתה שם דילמה. לא יכולתי לזרוק אותו החוצה, לא במצב שבו הוא היה. אפילו עם כל הבלאגן של האריזה והלילה הלבן, אבל במיוחד כי הוא היה שבור כל כך. אני חושבת שגם היום הייתי עושה אותו הדבר, ונותנת לו מקום ואוזן קשבת. המצוקה שלו קיימת גם אם הוא פושע, וכאמור, הפשע שלו היה מילולי ולא מעשי. אבל כן נכון שלא עשיתי שום מאמץ לחפש אותו אחר כך או לשמור על קשר. מצד שני, אני לא טובה בשמירה על קשר גם עם סתם בני אדם, ולא רק כאלה שמאיימים על נשותיהם.
      חייכתי למקרא המשפט האחרון. אני לא ממציאה כלום. חלק מהסיבה שבגללה לעולם לא אוכל לכתוב רומן בדיוני. כל הסיפורים נכונים. כמובן, אני בוחרת באיזו נקודה לספר אותם. זה היה נשמע אחרת אילו סיפרתי על אנדרו לפני כמה ימים, בטרם ידעתי את סוף הסיפור. ואני מודה שהתמונות שלו בשוודיה, א-ל-גורו הודי, היו לגמרי סוף הולם. הוא תמיד היה כאריזמטי, עוד בפגישה ההיא ברכבת 🙂

      אהבתי

  10. בין בלונדינית הולנדית לבלונדינית שוודית עובר הודי אחד בודד. כנראה הסידורים הבלתי אפשריים שנותרו לרגע האחרון כשעוזבים, הם תסמין ישראלי. אולי אספר פעם את הסיפור שלנו. גם לנו היה החבר ההודי שלנו – ויג'יי, שבמרחק השנים שכחתי את שמה של אישתו ושל הקומאר הקטן שלהם. ובעצם עכשי אני תוהה האם שמו היה או לא היה קומאר. ולא, לא שמענו מהם כלל, עד עצם היום הזה. אגב באיזור הטיול שלכם, אנחנו היינו מגיחים לטיולי סופ"שים.

    Liked by 1 person

    1. אולי זה נכון שבסוף כל סיפור על פוסט דוקטורט בארה"ב יושב הודי עם קומר קטן 🙂
      את פנסילבניה השארנו לסוף, כי חיפשנו טיול שאפשר לעשות עם המכונית והגענו ממסאצ'וסטס. בסופ"שים היו לנו טיולים בסביבה שלנו, שמורות טבע, צפיית לויתנים, היסטוריה, סאלם עיר המכשפות. אני לא רשמתי אז יומן או בלוג ודברים כבר נשכחו ממני. אבל זוכרת את צבעי העונות ובעיקר את הסתיו עם השלכת המדהימה ואת החורף עם השלג.

      אהבתי

  11. איזה סיפור יפה. אני תוהה לפעמים מה עם אנשים שהכרתי בחו"ל (לא בזמן מגורים, סתם בטיולים ארוכים) ואין לי ממש דרך לברר. וגם אם היתה לא בטוח שיזכרו בכלל.

    Liked by 1 person

  12. מעניינת אותי ההכללה ששני אמריקאים לא ידברו אחד עם השני. כמי שחייה באמריקה עשרים שנה ברור לי שהיא לא נכונה. אני מתקשה בשיחות עם זרים, אך עמיתיי האמריקאים תמיד יורדים מהמטוס עם חברים חדשים וסיפורים מעניינים. אולי זאת קליפורניה? אבל המטוסים הסטודנטים והסגל מכל רחבי אמריקה.

    Liked by 1 person

    1. האבחנה ההיא לגמרי באה מנקודת המבט של זרה. ודאי שלאינסיידר יש תובנות אחרות. עשרים שנה זה אומר שאת כבר לא ממש זרה, בהרבה מאוד מובנים. כמובן, יש גם הבדלים מהותיים בין אזורים שונים של ארה"ב, וניו אינגלנד קרה ואירופאית הרבה יותר מקליפורניה. הרבה מזה קשור גם למזג האוויר. לא סתם יש אופי מסוים לעמים שחיים סביב הים התיכון, או לעמים הצפוניים.

      אהבתי

  13. אריזת דירה ברגע האחרון היא סוג של סיוט, כשאני חושבת על זה. צריכים להיות ממש מיומנים כדי לתקתק את זה כפי שעשיתם, מצד אחד בעזרתו של אנדרו, ומצד שני תוך כדי הקשבה ותשומת לב אמיתית לכאביו באותו הלילה. אכן נוצרה חברות אמיתית, למרות השנים הרבות שחלפו עד שמצא אותך כדי לעדכן … וכן, זרים ברכבת מובילים לפעמים לסיפורים מרתקים, כמו זה שרשמת.
    גם לא יכולתי שלא לחשוב על זה שנסיון החיים של אנדרו לגמרי הכין אותו כדי להיות מונה / מנחה (גורו??) של יוגה ומיינדפולנס …

    Liked by 1 person

    1. באותם ימים רחוקים אנדרו היה לגמרי בעולם האקדמי, ודיבר על קריירה של מחקר והוראה. אבל בדיעבד אני בהחלט רואה איך מתאים לו להדריך יוגה ומיינדפולנס, עם הכאריזמה וכן, גם עם המעברים האידיאלוגיים (והדתיים) שלו, ובהחלט גם עם השגיאות שעשה בדרך. אדם שלא שגה מימיו לא ממש יכול להיות גורו, לדעתי.

      אהבתי

  14. הסוף מרגש וגם נותר איזו סיומת.
    אני מוצאת עצמי מדברת עם אמריקאים אמריקנים לחלוטין בטיסות וברכבת (ובתור לבידוק הבטחוני) ויוצאת מהשיחות הללו עם פתקים ועליהם שמות ופרטי התקשרות (גם של חברים וקרובים שעשויים לסייע לי או להתחבר לעבודתי או מתחברים בדרך אחרת שנשמעת להם הולמת).

    Liked by 1 person

    1. כל הכבוד. אני הולכת ומשתכנעת שזה קטע ניו-אינגלנדי, הסגירות הזו במרחב הציבורי. מעניין אם את גם ממש משתמשת במידע שבפתקים הללו, או שבסופו של דבר הם נזרקים לפח.

      אהבתי

      1. אחת מהן היתה ברכבת מבוסטון לניו יורק (היא היתה יהודייה, ניו יורקרית, קשישה וסופר קולית).
        לרוב לא יוצא מהפתקולוגיה דבר, אבל אם הייתי יותר אמריקאית ודאי הייתי כותבת להם ומודה על הקשר ועל המפגש החפוז (או הכלל לא חפוז) והכה מוצלח שהיה לנו וממנפת אותם. אולי אני בכלל צריכה להתחיל לחלק כרטיסי ביקור ולתת להם לעשות את הצעד הראשון.
        יש לי פתק אחד, בכתב יד, על השולחן מטיסה מזה שנתים ועכשיו שממש רלוונטי להשתמש בו (הכנס שאני לא נוסעת אליו ממש ליד) אני מתחבטת.

        אהבתי

        1. אולי פספסתי פה משהו, אבל אם זה כנס שאת ל-א נוסעת אליו, איך הפתק רלוונטי? בכל אופן אני אומרת ללכת על זה. מה יש לך להפסיד? ואולי יש לך הרבה מה להרוויח, וזו תחילתה של ידידות מופלאה?

          אהבתי

          1. זה פתק ממישהי שטסתי איתה עם שמות של חברים במדינה שבה יהיה הכנס והם יכולים לתרום (אולי אפילו מילולית) לעמותה שאני עובדת עבורה. לא כתבתי להם עדיין.

            Liked by 1 person

  15. עוד לפני הכאוס של יום האריזה המטורפת והופעתו של אנדרו בעיתוי הבלתי האפשרי הזה והסיפור שלו…..אני נפעמת מהעובדה שפגשת זר מוחלט ברכבת בארה"ב ואחר כך הכנסת אותו ואת אשתו הביתה. כי להיפגש ברכבת זה לא כמו להיפגש בקמפוס, למשל. או בסלון של חברים. ואני מזהה את האווירה הניו אינגלנדית סביב שבאמת דוחפת את הזרים להתקרב זה אל זה, לסמוך זה על זה יותר מאשר על האמריקאים (שהם בהחלט שם שונים לגמרי, לא רק מהקליפורניאנים, אלא גם מהדרומיים, למשל). וואו.
    נשמע שהחברות הזאת שהתפתחה בין המשפחות עשתה לכולכם טוב. ובאמת מי היה צופה התפתחות דרמטית שכזאת? איום ברצח..?? הרי עד כמה אנחנו באמת מכירים את הבן אדם? וכמה אנשים נורמטיבים לגמרי יושבים בכלא על רצח שפשוט קרה כשהתפוצץ להם איזה פיוז בפנים? הגיוני שלא שמרת איתו על קשר אחרי זה, אבל גם מחמם את הלב איך הכנסת אותו – בסיטואציה הבלתי אפשרית של אותו לילה מוטרף – והקשבת לו והכלת אותו וגם הפעלת אותו ונעזרת בו לעבודת האריזה……..
    בעלת הבית המשוגעת שהופיע יום לפני הפינוי המתוכנן גם הצחיקה/הרגיזה אותי. לשם מה קובעים תאריך פינוי, לדעתה?
    מסקרן אותי מה גרם לאנדרו לכתוב לך פתאום אחרי כל כך הרבה שנים. הרי זו ודאי לא היתה הפעם הראשונה שהוא נתקל ביהודים או ישראלים וחשב עלייך………..אני שמחה שמשיכתו לבלונדיניות המשיכה להתגשם, ושמצא את עצמו בתחום הרוח…..
    סיפור הזוי ומקסים, שברור שהוא אמיתי כי לו היית מנסה לכתוב משהו כזה בספרות העורך/ת שלך היה/תה פוסל/ת אותו מחוסר היגיון. המציאות עולה על כל דימיון.

    Liked by 1 person

    1. המציאות באמת מחברת סיפורים הזויים, וצריך רק לראות ולהקשיב. אני חושבת שבעלת הבית השליכה עלינו את הגישה שלה, שהיתה מאוד מאורגנת ומסודרת. אני עוד זוכרת כשעשתה לנו סיור בבית לפני ששכרנו אותו (שכרנו אותו רק בשנה השניה שלנו שם) והראתה לנו את החדר שלתוכו הכניסה את כל הדברים שלהם, וסיפרה שהיא עובדת על זה חודשים(!). אצל אחת כזו ודאי לא נתפס בכלל לחיות ולארוז כמונו. ובכן, חיכתה לה הפתעה.
      עבור אנדרו הטריגר לכתיבה אלי באופן מפורש היה הפגישה שלו עם בן הזוג של אמא של בת הזוג של קומר. אולי זו באמת היתה פעם ראשונה שעלו מחדש נושאים של יהדות וישראליות בשיחה, שהחזירו אותו למפגשים איתנו. כנראה שהיו טריגרים נוספים, שעליהם לא כתב. אולי רק עכשיו הוא מרגיש מספיק טוב בחיים שלו כדי לחזור לתקופה ההיא. אולי עד עכשיו דברים עוד היו קצת רעועים (מבין השורות הבנתי ממנו שאחרי שש שנים הוא גם נפרד מהשוודית בת זוגו השניה. בכל מקרה הוא תלה את זה בריחוק גאוגרפי ממנה – הם חיים בערים שונות בשוודיה, והיה לו רק דברים טובים לומר עליה).
      התגובה שלך גרמה לי לחשוב אם היו לי עוד מפגשים מהסוג הזה שהובילו להזמנות לבתים ולחברות אמיצה. לא ברכבת, אבל באוניברסיטה כן. מהרכבת זה רק אנדרו 🙂

      Liked by 1 person

  16. מזה הדבר הזה ?? סרט הודי או סרט הוליוודי ? :- ))
    רק מלקרוא על הזריזות, ההתארגנות, הלחץ – צריך לנוח, וכמובן, איך שגלגל מתגלגל לו..
    הסיפור כולו עוד הומה בתוכי.

    Liked by 1 person

  17. מעניין איך אנדרו קומר ואתם הייתם זרים זה לזה והפכתם חברים כל כך טובים ואילו קומר ואשתו הם שהפכו זרים זה לזה
    כמו כאן שאנחנו זרות זו לזו פיזית אך מחוברות כל כך ואפילו בלי רכבת :-))

    Liked by 1 person

    1. העולם הוירטואלי בהחלט מרחיב את מנעד אפשרויות החיבור האנושיות. ואהבתי את ההקבלה בין הזרות שהפכה לחברות שלי ושל אנדרו מול הזוגיות שהפכה לזרות (וגרוע מזה, לשנאה) בין אנדרו למרגרט אשתו.

      אהבתי

  18. האמת שאם את נוסעת בארץ ברכבת היום סביר להניח שאף אחד לא ידבר איתך
    כולם עסוקים בלשמוע מוזיקה או עם הראש בסמארטפון/טאבלט שלהם
    נדיר לראות אנשים שלא מכירים מדברים אחד עם השני/ה
    היה פה שינוי ולא באופן חיובי

    והאמריקאים, טוב להם יש תרבות שונה לגמרי ממה שיש במדינות אחרות

    אהבתי

    1. בדור שלנו זה כן עוד קיים. נ*גה מספרת מפעם לפעם על שיחות כאלה עם זרים ברכבת או על ספסל בגינה. בעצם גם פט פה בתגובות סיפרה על קשרים שנטוו בטיסה – והיא לחולטין מהדור שלך. נכון שיש דרכים רבות יותר היום להסתגר בבועה טכנולוגית במרחב הציבורי, אבל גם פעם אפשר היה לקרוא ספר או לשדר 'לא בא לי' בדרכים שונות. זה בעיקר עניין של אופי, לדעתי, וגם של פניות רגשית. גם לי לא תמיד בא לדבר עם זרים. יותר נכון: כמעט תמיד לא בא לי לדבר עם זרים. כנראה שהחיבור ההוא באמת נולד בגלל תחושת הזרות הבסיסית של שנינו כלפי המקום שבו חיינו באותה תקופה שחיברה בינינו למרות הזרות האישית בינינו.

      אהבתי

  19. נגעת בכל כך הרבה נושאים שונים…

    אתחיל מהאיום ברצח ומה שכתבת למעלה – אם הוציאה נגדו צו הרחקה סביר שפחדה ממנו. הדברים שקורים בין בני זוג באמת לא יאומנו לפעמים. אני חושבת שהילד הקטן שבו יוצא החוצה הכי חזק מולם, וככל שהוא יותר מוכה ופגוע, כך יש לו יותר סיכוי לפגוע ולהפגע. עצוב ונוגע ללב.

    הזכרת לי את הלילות האחרונים שלנו בפסדינה. גם מנהלת הבינין ובעל הבית באו לבקר לפני והיו מבוהלים, וגם הם היו מופתעים מהדירה הריקה. גם אנחנו עשינו הכל ברגע האחרון…

    אמריקאים וכמה הם אישיים או לא אישיים – כשחיינו בארה"ב היו לי חברות אמריקאיות. חברות אמיתיות, כאלו שמבקרים אצלם בבית והם אצלנו ומדברים על הכל. כאלו שעוזרות אחת לשניה כשקשה ומחזיקים את הראש מעל המים בזכותן. לכן, מבפנים, אני לא חושבת שאמריקאיים שונים בהרבה מאנשים אחרים, אבל צריך להכנס להם ללב ולחיים כדי לראות את זה.

    בכנס, צביה ומירי אמרו לי שהן הכי התחברו ללא אמריקאים, אירופאים, אסייתים, אפילו אוסטרליים, רק לא אמריקאים. בחנתי את האנשים שאני מרגישה אליהם את הקירבה הכי גדולה וזאת היתה אותה תבנית בדיוק. אולי קשה הרבה יותר להתקרב אליהם, אולי הם מרגישים שכולנו אורחים שלהם ובאיזה מקום נכנסים להם לבית – אני לא יודעת. אבל יש הבדל, מבחוץ, שמונע קירבה.

    Liked by 1 person

    1. נראה שבפסדינה הצלחת לפענח את הקוד האמריקאי. אני בטוחה שבסופו של דבר אחרי שמקלפים את המחוות התרבותית אפשר למצוא את האדם, וביניהם יש גם חברות אמיתיות, וגם כמובן כאלה שלא. אלא שזה דורש זמן וסבלנות, ובמסגרת של כנס או כשאת באה לזמן קצוב וקצר זה פחות קורה. אני לא יודעת גם מה קורה שם מבחינת המשפחה: היו שם אנשים שגרו במרחק טיסה של שעות מההורים, והיו רואים אותם גג פעם בשנה בת'נקסגיבינג, וחשבתי כמה זה שונה מהמשפחתיות העוטפת (לפעמים חונקת) שלנו. משהו לדעתי במרקם החברתי האמריקאי (ולא נכון לדבר בהכללות, כי תתי תרבויות שונות כמובן) הרבה פחות חזק וגם פחות דביק מהמשפחתיות והחברתיות הישראלית. ושוב, זו התרשמות בלבד. ברור לי שהיא סובייקטיבית לגמרי.

      אהבתי

  20. בפסדינה אלו היו ההורים של החברים הכי טובים של הילדים שלנו, אני חושבת שזה מה שפתח את הדלת והלב. אני חושבת שאולי זאת באמת ההרגשה שאנחנו באים והולכים והם נשארים שם, שמפרידה. עם הפוסטים האחרים, הזרים, כמונו, חלקנו בדיוק את אותה חוויה ולכן היתה הזדהות יותר גדולה ושותפות גורל ועזרה הדדית. מאלו נשארו לי חברים טובים עד היום – אותם פגשתי בכנס. אחד החברים הכי טובים שלי היה אמריקאי שהיה שותף שלי לחדר במעבדה. בסופו של דבר הוא לא המשיך במחקר אבל הוא גר בעיר בה הכנס היה, לכן אני עדיין פוגשת אותו במהלך הכנס, אבל אני מרגישה שהוא לא אמיתי איתי, לא באמת. יש שם איזו שכבת הגנה שמסתירה את מה שהוא חושב באמת על החיים שלו ואיך הוא מרגיש בתוכם. זה עושה את הפגישות איתו פחות כיפיות מבחינתי. מה שאני אוהבת בחברות \ים הלא אמריקאים שלי הוא שאנחנו כנים אחד עם השני. זה לא אומר שיש לנו שיחות נפש בכל פעם שאנחנו נפגשים, אבל בכל נושא עליו אנחנו מדברים, אם זאת תוכנית מחקר, או סטודנטים, או תחושה בתוך המוסד, או משפחה – אני מרגישה שאומרים לי את האמת, בלי להסתיר, ואז אני גם יכולה להזדהות ולהרגיש קרובה. זה בעצם ההבדל.

    Liked by 1 person

    1. אנחנו באות מתרבות מאוד ישירה. לאמריקאים אנחנו בטח נשמעים בוטים מאוד, וזה מרתיע אותם. אבל אני איתך. גם לי אין סבלנות לכל המעטה החלקלק הזה של הנימוסים שלא ממש מאפשר גישה פנימה. ככה לא בונים חברות. לא אצלנו.

      אהבתי

      1. מסכימה איתך. החברות שהיו לי בארה"ב דיברו איתי בצורה מאוד ישירה ובהירה, כנות שהתחברתי אליה. היה משהו בכור ההיתוך במעבדה של אריק שחיבר ביננו, אולי הסבל הצרוף. 🙂 אבל זה לא חוזר על עצמו במקומות אחרים.

        Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s