ריח דבק ואורן*

תמונות של ההורים שלי מטקס סיום התיכון, תוכניה של ההצגה של סוף חטיבת הביניים שאני כתבתי על סטנסיל ואיירתי, הזמנה לחתונה שלי שעליה הוספתי ביד דברים אישיים, וברכה בחרוזים ליום ההולדת: חברתי נינה מנקה את הארון ושואלת אותי אם אני מעוניינת לבוא ולקחת. אני מעוניינת.

היא פותחת קלסר מצהיב ובוררת בין התמונות והדפים. פתאום היא מתעכבת על דף מתפורר. היד שלה שפותחת את הדף המקופל רועדת. בלי מילים היא מושיטה את ידה אלי ובה הדף והמילים המרשיעות שבו. הדף כתוב בלי שוליים בכלל, והוא חיבור שהיא כתבה בכיתה ח'. היא כתבה בעט כחול, והמורה העירה לה בעט אדום. המורה לחיבור תיקנה את המילים 'לקחתי החלטה' וכתבה במקומן בין השורות 'החלטתי' בצבע אדום. היא לא העירה מאומה על המשפט עצמו 'לקחתי החלטה להתאבד'. גם לא על התיאור המפורט איך נינה מתכוונת לחתוך את הורידים, לבלוע רעל וליתר בטחון לקחת את כל הכדורים שתמצא בבית, עם דגש על הנחישות שלה להצליח, כי אחרת היא תתויג 'מתוסבכת' וישלחו אותה לפסיכיאטר. רק בסוף החיבור העירה המורה שלוש הערות באדום: אין קשר לנושא החיבור. זהו תיאור ולא סיפור. אנא כתבי מחדש.

נינה ואני גרנו באותו רחוב, אני בקצה המרוחק והיא קרובה יותר לכביש הראשי. אני בדרך כלל איחרתי, ולכן רק לעיתים נדירות נפגשנו בדרך הלוך לבית הספר. אבל בדרך חזור יצאנו חבורה גדולה משערי 'המבצר' – מבנה חטיבת הביניים שאדריכל הזוי בנה בדגם של בית סוהר מהגיהנום מלבנים אדומות ובטון מזוין, ולו צריחים וחצר מסדרים ושער מסורג. בדרך היינו נפרדות מהחברות אחת אחרי השניה, עד שנשארנו רק נינה ואני. כמעט תמיד נינה הייתה מזמינה אותי אליה לארוחת הצהריים. מעבר לכביש שכנה חנות מכולת, והיינו עוצרות בה לקחת קופסה של טחינה ירקרקה, חמוצים שבעל הבית היה דולה בכף ארוכה מפחית ופיתות. את החשבון בעל המכולת היה רושם על הכרטיס של הוריה של נינה. אחר כך היינו עולות במעלית לדירת הפנטהאוז של נינה, והיא היתה שולפת את המפתח מהשרשרת שעל צוארה ופותחת את הדלת. במטבח המואר היינו קורעות פיסות פיתה וטובלות בטחינה, ישר מהקופסה באצבעות לפה, ומקנחות בחמוצים הפריכים. אני אהבתי את החופש הטוטאלי של נינה, לבוא וללכת כרצונה, לאכול כרצונה, לעשות כרצונה. אהבתי מאוד גם את הבית המרווח, את העובדה שנינה לא היתה צריכה לחלוק את החדר שלה עם אף אחות. הבית שלה לא דמה במאום לבית הצפוף שלי, ואי אפשר היה להשוות את המיטה הענקית והרכה שלה שאפשר היה לקפוץ עליה למיטת הנוער הצרה במסגרת העץ עם מזרן הספוג העטוף בבד משובץ שעליה אני ישנתי. היה לה אח גדול אחד שלמד בפנימיה ובחדר שלו במעלה המדרגות בדרך לגג הפנטהאוז היו תלויים שלטי כביש מעוינים עם משחקי מילים: beware of soft shoulders, ו: dangerous curves. אמא שלה היתה אישה עם תפקיד חשוב מאוד במערכת ממשלתית כלשהו, מאוד אחראית ובעלת ראייה רחבה של בעיות חברתיות לאומיות. אבא שלה עבד כמהנדס כלשהו באיזו חברה גדולה. הם אף פעם לא היו בבית כשחזרנו מבית הספר.

בוקר אחד ניגשה אלי נינה בבית הספר. 'תשבעי שלא תגלי לאף אחד את מה שאני עומדת לספר לך', היא אמרה, ואני נשבעתי. 'בלעתי הבוקר את כל הכדורים שמצאתי בבית', היא אמרה. ילדה בכיתה ח', הרגשתי משקולת של טון על כתפי. לא ידעתי מה לעשות, אבל ידעתי שאני לא יכולה לשתוק. שיתפתי בדברים ילדה נוספת, טילי. טילי ואני החלטנו שזה גדול עלינו, והלכנו וסיפרנו ליועצת.

כעת נינה משלימה עבורי את הסיפור. היועצת התקשרה לאמא שלה. הם זימנו את נינה למשרד. 'ספרי את האמת', אמרו לה. 'באמת לקחת כדורים, או שאת סתם אומרת? כי אם באמת לקחת נעזוב הכל, אמא לא תחזור לעבודה, ניסע איתך עכשיו לבית חולים ונעשה לך שטיפת קיבה'. נינה הכחישה הכל. הם לא נסעו לבית חולים, אמא של נינה חזרה לעבודה. אף אחד לא נזעק, אף אחד לא עשה דבר. אמא שלה לא דיברה איתה על הסיפור עד היום. הכדורים, שנינה אכן בלעה באותו בוקר, לא היו קטלניים. 'הרגשתי שקופה', אומרת נינה. 'אף אחד לא ראה אותי, כאילו לא הייתי קיימת ממילא.'

נינה מדברת ואני נרעדת. לאט אני מניחה את הדף הישן עם החיבור על השולחן שלידינו. מישהו צריך להגיד למורות לחיבור שילדה שכותבת על התאבדות בפרוטרוט קוראת לעזרה. מישהו צריך לומר ליועצת ולהורים מה עושים כשילדה אומרת שהיא בלעה כדורים. נינה מביטה בי במבט חודר. 'אני מבקשת סליחה', היא אומרת לי. 'אף פעם לא חשבתי מה הסיפור הזה עשה לך'.

*מתוך: סליחות, לאה גולדברג

agata-wierzbicka-illustration-F
Agata Wierzbicka

61 תגובות בנושא “ריח דבק ואורן*

  1. והיא עוד ביקשה סליחה ממך. כל כך עצוב. ההורים החשובים עם המודעות לבעיות חברתיות לאומיות שלא רואים את המצוקה של הבת של עצמם……..ואתן, הילדות, שאין לכן מושג מה לעשות עם המידע שנפל עליכן ושבאומץ רב הבנתן שזה גדול עליכן ועשיתן את הדבר הנכון – לשווא. מה חשבה לעצמה היועצת? האמא? כן, זו היתה תקופה אחרת. מזל שהכדורים שהיא לקחה לא הזיקו………זה היה עלול להסתיים אחרת לגמרי.
    בדיוק סיפרה לי חברתי 'מחברת' על ספר מקצועי שהיא קוראת בשם "זה לא יעבור עם הזמן?"
    http://nuritha.co.il/he/node/25627
    שמספר בין היתר איך עד לא כל כך מזמן ילדים היו בעצם רכוש. לא ניתנה תשומת לב לנפש שלהם, לרצון שלהם, לצרכים שלהם….לא היו כלים להתמודדות עם בעיות והנטייה היתה להתעלם ולצפות שזה יסתדר מעצמו. או לשלוח את הילד לפנימיה………….

    Liked by 1 person

    1. אין ספק שהרבה מאוד חוזר לשם, לגילאי 3-0. מאוד קשה לי לחבר בין הדמות של אמא שלה כפי שהיא נתפסת ב'עולם', אישה שעשתה הרבה טוב ואפילו זכתה על כך בפרסים לאומיים, תמיד נעימה ומדברת לעיניים, ובין הדמות שמבצבצת בין השורות ומהסיפורים של החברה. נדמה לי שהיתה מאוד צעירה כשהפכה לאם, וסחבה שריטות משל עצמה. המורה והיועצת לעומת זאת – אין לי הרבה דברים טובים לומר עליהן. היה אז (וגם היום, אין לי ספק) הרבה מאוד מאבקי כוח בין הילדים ובין המורים. אני יודעת שאנחנו בהחלט לא עשינו ל'מערכת' את החיים קלים. לא מזמן דיברתי עם טילי על כך, והיו לה סיפורים שכבר שכחתי, כמה התפרענו.

      Liked by 1 person

  2. אני די בטוחה שהיום יש מודעות הרבה יותר גבוהה לדברים האלה, אבל זה בכל זאת מטלטל. בתקופה ההיא באמת חשבו כנראה שאם לא ידברו על משהו, הוא יתפוגג מעצמו.

    Liked by 1 person

    1. אני מאוד מאוד מקווה שאת צודקת, והיום הנורות האדומות זוכות לתגובה ראויה יותר. די ברור לי שלא ידעו מה לעשות אז, גם היועצת שכביכול היתה אמורה להיות שם בדיוק בשביל זה. ואולי היא ידעה, תיאורטית, אבל לא השכילה לעשות עם זה דבר.

      אהבתי

  3. איזה זכרונות מדכאים. אפילו בצבא מתייחסים לעושים 'הצגות' כאלה כבעלי הפרעות נפשיות וצה"ל משחרר אותם עם פרופיל 21. בלשון גם מי שעושה עצמו משוגע, הינו סובל מהפרעה נפשית. אם כי גם צה"ל ידוע במספר המתאבדים שבסביבתם נשארו קודם לכן אטומים למצבם. והמורה לחיבור היא בדיוק הדוגמה למורות שאין מקומן במערכת החינוך. פשוט מפלצת.

    Liked by 1 person

    1. מפסיכולוג שהתמחה בבני נוער אובדניים שמעתי פעם שאין דבר כזה מישהו שעושה הצגות בנושא אובדנות. שכל איום הוא אמיתי לגמרי, וצריך להתייחס אליו ככזה. בצה"ל במיוחד צריך לשים לב, כי מטבע הדברים זה מקום עם הרבה כלי משחית נגישים. המורה לחיבור אטומה, אפילו מטומטמת. אני לא רוצה לחשוב שהיא הבינה מה היא קוראת ומה המשמעות של זה, כי זה באמת הופך אותה למפלצת. סתם אישה חסרת רגישות ותבונה (ואנחנו מדברים על לפני ארבעים שנה. אין לי מושג מה קרה לה מאז).

      אהבתי

  4. מזעזע, איזה אטימות וטיפשות של המורה והיועצת… גם כשאני הייתי בתיכון ושנה שלמה כמעט לא הגעתי ללימודים אף אחד לא נזעק ולא שם לב ולא הבין שיש פה בעיה. אני מקווה שכיום זה יותר טוב אבל לא ממש בטוחה שזה נכון.

    Liked by 1 person

    1. לא הגעת שנה שלמה כמעט ללימודים? למה? מצד אחד אני חושבת שהמערכת גורמת נזק, ואולי עדיף בלעדיה. מצד שני, זה בדיוק המקומות שבהם היא צריכה להתערב. וכשהיא נכשלת אתה תוהה בשביל מה לנו כל זה.

      אהבתי

      1. לא היה לי טוב שם, היה משעמם ולא היו לי חברים, הרגשתי לא שייכת ומפני שהייתי ילדה טובה וביישנית מידי מכדי לעשות צרות פשוט נשארתי לי בבית, אכלתי שוקולד מריר וקראתי ספרים. ההורים שלי שיצאו מוקדם מהבית ועבדו קשה כדי להתפרנס לא ידעו ואיש לא טרח לברר למה אני לא באה לבית ספר.

        Liked by 1 person

        1. באיזשהו אינסטינקט עשית אולי את הדבר הכי נכון עבורך. בית ספר הוא בעיקר מסגרת חברתית, וכשזה לא עובד באמת שאין טעם ללכת. וזה שאיש לא טרח לברר איפה את והצלחת להעלם: גם את היית בעצם 'בלתי נראית'. העובדה שצלחת את התקופה ההיא מעידה בעיקר על החוזק שלך.

          אהבתי

    1. בגידת המבוגרים האחראים קשה מנשוא, כי היא השאירה את הילדה ההיא חסרת אונים ובודדה מאוד. במקרה הזה זה אכן לא נגמר באסון, ואני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם כן. ואכן, חברות זה חבל הצלה הכרחי, חסר תחליף.

      אהבתי

  5. והחברות שלכן שרדה את כל אלה והתפתחה וגם היום אתן בתקשורת?
    רק לפעמים פתאום מוצאים את האיים האלה הגדולים של דברים שעוד לא דוברו?

    מצטערת ששתיכן עברתן את זה, ואין לי מילים טובות לומר על זה שלא הועילו ולא הואילו לעזור לרכך לחברה שלך את הקצוות הממש חדים שהיא הפנתה נגד עצמה. שעזרו לה במקום זה להמשיך להיות בלתי נראית. כמה מסוכן זה, יא וואראדי.

    Liked by 1 person

    1. החברות שלנו עברה תקופות. היו זמנים שהיא נשארה על אש קטנה, אבל תמיד היתה ברקע. הסיפור הזה הוא בדיוק ככה, אי ממוקש, ששתינו נזהרנו מאוד שלא להתקרב אליו. עד שפתחה את הקלסר ההוא, עם התמונות והדפים מפעם.
      אני רוצה לחשוב שהקשיים האלה גם חישלו אותה, עזרו לה להגיע לאן שהגיעה. אבל בינינו – לא באמת. היא היתה מתפתחת גם בלעדיהם, ואולי טוב יותר.

      אהבתי

  6. מדהים חוסר הרגישות של המורים אז.זה לא צריך להפתיע אותי כי אני עברתי התעללות נפשית על ידי מורה שחשבה שצריך לנהוג איתי בקשיחות וזה "ירפא"אותי מהעצלנות או השג יודע מה היא קיוותה להשיג בעובדה שהשפילה אותי.מורים לא התרגשו כמו שהיו "מתרגשים היום מחיבור כזה והיו מדווחים מיידית על התופעה.
    איזה הסבר היה נותן מורה כזה לו חס וחלילה חס וחלילה חברתך הייתה ממשת את האיום שלה ,המורה הזה אפילו לא הבין שזו קריאה לעזרה והתייחס ענינית לחיבור.כל כך מכעיס ואני לא מדבר בכלל על מעורבות ההורים שלא הייתה קיימת.לא להאמין שעם חשבנו שכל ילדותנו היה סוגה בשושנים

    Liked by 1 person

    1. הו, חברתי מימשה את האיום שלה, היא רק לא 'הצליחה', למזלם של כל המעורבים. ההתייחסות ה'עניינית' לחיבור, תיקון שגיאות התחביר וההערה שזה לא לנושא כל כך אבסורדיים, שזה ברמה של מערכון של מונטי פייטון. ואשר למורים שנקטו אז בהשפלות פומביות כאמצעי 'חינוכי' (ופעם גם במכות) – מכירה מישהו שעד היום מגמגם כי מורה החליטה שהוא גנב את הצב הכיתתי והעמידה אותו מול הכיתה והטביעה על מצחו אות קין. שרדנו את מערכת החינוך. ואשר לשושנים ראה תגובתו של 'הבהיר' כאן למעלה.

      אהבתי

  7. איזה סיפור.
    היתה לי שיחה אתמול, על כך שאנשים עושים כבר שנים רבות תעודת הוראה "רק כדי שיהיה משהו בצד". הרבה מורים הופכים להיות מורים בלי שיש להם טיפת אינטיליגנציה רגשית להבין את השריטות העמוקות שהם משאירים מאחור. אם הייתי מנקה את השריטות שמורים השאירו אצלי, הייתי אדם הרבה יותר זקוף כיום.
    נשמע שהיית נקודת אור בחייה של החברה שלך. הראית לה שיש מישהי שרואה אותה ותהיה כאן כשתצטרך.
    נשמע שאתן היחידות שעברתן את המבחן הגדול אותו תכננה.
    חברות בפעמים נדירות, הופכות למשהו יותר גדול ממשפחה.

    Liked by 2 אנשים

    1. לא חשבתי על זה במובנים האלה אז, בכיתה ח', שאני נקודת אור בחיים שלה או של מישהי. היא היתה נכונה לי, כשם שהייתי עבורה, ואולי זו המשמעות של חברות. לא מתוך פטרנליזם (לא שידעתי מה המילה הזו אז) או איזו הטיית חסד, אלא שני אנשים ששם זו עבור זו. חברות זו המשפחה שאת בוחרת לך. יש בזה המון יופי.

      אהבתי

  8. כשהתחלנו ללמוד קהלת בכיתה י"א, המורה שאלה אם יש פה בנות שכבר קראו את הספר. היינו שתיים שהרימו את היד. משום מה המורה רק חייכה.
    ויש לי עוד משהו, אבל כבר כתבתי אותו בבלוג הראשון שלי בזמן אמת ואין לי כח לפתוח את זה שוב.

    אהבתי

    1. חוץ מאיתנו, מסתבר שהיתה בכיתה שלי גם מישהי אנורקטית. גיליתי את זה רק כשהיינו בי"ב וזה כבר היה מאחוריה במשך לפחות שנה. לא יודעת אם ואיך ביה"ס ניסה לטפל בה.

      היו הרבה ילדים כאלה בישראבלוג, ואלה מהם שלמדו בבתי ספר חילוניים תמיד התלוננו על כמה שביה"ס נכנס להם לורידים ולא מניח להם. אז פיתחתי סטיגמה שבתי ספר דתיים אוהבים לטייח בעיות. אין לי מושג אם סתם הכללתי או שאולי לא היו לנו בעיות חמורות מספיק. 🤷‍♀️

      אהבתי

    2. ולפני כמה שנים, קראתי ישראבלוגרית שצעירה ממני בקצת פחות מעשור (תקראו לזה איך שבא לכם) שסבלה מבעיות וטיוח שלהן מצד ביה"ס שלה ואני חושדת שהיא למדה באותו התיכון (שעכשיו כבר קוראים לו אולפנה).

      אהבתי

      1. אני קוראת אצל 'תקראו לזה איך שבא לכם' גם כעת. הבלוג שלה נקרא 'החיים שלי כמו שאני רואה אותם' והוא מופיע ברשומות הבלוגים שלי בצד. מותק של בחורה. אני חוששת שאת צודקת שיש יותר טיוח במערכות דתיות, כי בכל דבר הם פאזה אחת מאחור, וגם, 'אצלנו אין דברים כאלה' כמו סמים, כמו להטבים, כמו בעיות נפשיות. הכל אצלנו נפלא, שהרי המערכת שלנו מושלמת.
        מעניין שאת מסמנת את קריאת קהלת כמשהו שהיה צריך להדליק נורה אדומה אצל המורה. לא חשבתי על זה ככה. הוא לא ממש מדבר על התאבדות, אבל כן על ניהיליזם ו(חוסר) הטעם בחיים.

        אהבתי

    3. אחרי קריאת תגובות – המישהי השניה שקראה קהלת נעדרה כמעט שנה שלימה מהלימודים (כמו ב.), אבל היו לה סיבות רפואיות או משהו והיא גאון אז ההיעדרות לא פגעה בהישגים שלה. בזמנו היא אמרה שזה בגלל הסיבות הרפואיות. את קהלת היא קראה כמה שנים קודם לכן.

      אהבתי

  9. ואוו איזה סיפור כבד. אין מצב שזה היה קורה היום. מניסיון בעבודתי, על פחות מזה מזדעקים כולם. מכנסים את המורים התלמידים פסיכולוגים חינוכיים ומומחים למניעת אובדנות. כולם עומדים על הרגליים.
    אני לא יודעת להגיד מה דעתי על המורה, בכל זאת הזמנים היו אחרים ופחות שמענו על ילדים המאיימים בהתאבדות, אבל יחד עם זאת היתה צריכה להידלק לה נורה אדומה, לנסות לגשש חהזמין את הילדה לשיחה.
    בתקופה שלי לא היתה יועצת בביה"ס, או שהיתה ולא ידעתי על קיומה 🤐.
    זה מזכיר לי חברה שהיתה צעירה ממני בכחמש שנים והרתה לחבר שלה כשהיתה בת 15. היא שתפה רק אותי בתקווה שאשמור על סודה אבל בקשה להשתמש בשמי כשתעבור את בדיקת הדם לאישוש ההריון, כיוון שכבר הייתי בוגרת ושתינו באותה קופה, גם אם בסניפים שונים
    למזלי לא הייתי צריכה להתמודד עם הדילמה והאחות במרפאה התקשרה מיד לאמה ועדכנה אותה
    (החברה לא חשבה על האופציה הזו 🙄) סופו של דבר היא הסתבכה בגרידה ובגלל גילה הצעיר נקרעה לה הרחם. האבא שלא הוכנס בסוד העינינים בשל המנטליות הפרימיטיבית שלו לדבריה, גילה לתדהמתו בדיעבד שבתו בסכנה.
    החברה חיה היום בארה"ב ולדעתי לא הצליחה שוב להרות.
    הקשר נותק וכל אחת פנתה לדרכה.

    Liked by 1 person

    1. גם הסיפור של החברה שלך קורע לב, והעובדה שהמעשה ההוא קבע את כל חייה והיא נותרה עקרה טראגית 😟. כל המודעות היתה אחרת, בהחלט, ואני מאוד מקווה שהיום זה לא היה מודחק ומושתק בצורה כזו. ועדיין נדמה לי שגם כיום יש מקומות ש"לא רואים" את הילד. אובדנות היא עדיין נושא מודחק ומושתק שלא מדברים עליו. אבל זה כבר נושא אחר.

      אהבתי

  10. איזו מורה אטומה, אני לא מאמינה שהיא התעלמה כך מהזעקה הכה ברורה.
    ומה אם הייתה מגישה את הדף למורה למתמטיקה, היא הייתה דורשת ממנה לחשב את כמות הכדורים שבלעה?
    אני לא יודעת כמה מודעות הייתה פעם במערכת החינוך לאובדנות, אבל עובדה שטילי ואת הגבתן בדאגה ואנושיות ואילו ה"מבוגרת האחראית" נהגה באטימות נוראית.

    מזל שהכדורים שלקחה לא גרמו לה לנזק.

    Liked by 2 אנשים

    1. אני כבר מדמיינת לי את השאלה: נינה לקחה 6 כדורים כחולים ו7 אדומים. כמה כדורים היא לקחה בסך הכל? המורה לחיבור לא קיבלה פתק התאבדות. היא קיבלה חיבור – מטלה. אלא שכל מי שניחן בקצת תבונה ורגישות מבין שאי אפשר להתייחס לתיאור ספציפי של התאבדות שנכתב בגוף ראשון כ"חיבור" גרידא. אני וטילי התמודדנו עם ידיעה ברורה שהיא בלעה כדורים בבוקר. הקריאה של החיבור אחרי כל השנים האלה טלטלה אותי כי הזעקה היתה שם ברורה וחדה, ואף אחד לא שמע.

      Liked by 1 person

  11. נדמה לי, אולי אני טועה, שפעם הכל היה קשוח יותר. ציפו מהילדים להסתדר ולהתגבר. המבוגרים לא ממש התערבו בענינים של הילדים, גם אם הילדים שידרו סימני מצוקה בולטים. (בכל אופן זו החויה שלי מהילדות שלי).

    גם ממרחק של שנים, ואלי בגללן, הסיפור צובט את הלב וחונק את הגרון. מתחשק לגשת לילדה שהיתה ולתת לה את האהבה והתמיכה שהגיעו לה. וגם לך, שנאלצת לשאת סוד כבד והחלטות גורליות כל כך על כתפייך.

    Liked by 1 person

    1. אם אני מתרגמת את ההערה שלך לחוויות שלי נדמה לי שאיכשהו פעם היו הרבה פחות מודעים והרבה יותר מאמינים ל"שיטה". ילדים היו צריכים להתנהג בדרך מסוימת וחריגים, מכל סוג, התבקשו להתאים למיטת סדום הזו בין אם התאימה ובין אם לאוו. למרות שגם היום יש המון לחץ לקונפורמיזם נדמה לי שכן יש יותר פתיחות ללהטבים למשל. עם זאת הטיפול באובדנות גם כיום עדיין בחיתוליו לצערי.
      ותודה על האמפתיה. לא הייתי מודעת בעצמי עד כה הסיפור הזה נחרת בי, עד שהקליפה של הפצע גורדה ככה.

      אהבתי

  12. אני מרגישה בדיוק כמו שמרגישות הבנות בתמונה ששמת, שתיהן.
    קשים הדברים שעוברים עלינו. קשים החיים והאתגרים שהם מביאים איתם.
    אני חושבת שאנחנו צריכים לשנות גישה כחברה, ללמוד לראות מעבר לעצמי, ללמוד לראות את האחר. לו אנשים באמת יראו אחד את השני, לו אנשים באמת יהיו ערבים אחד לשני, יהיו כל כך הרבה פחות קשיים, ואלו שיהיו – יהיו עבירים, כי נהיה ביחד. אנשים לא ירגישו בודדים או שקופים יותר.
    תודה ליקום שהביא אדם כמוך אל תוכו (בשם עצמי אני מודה מידי יום כמעט, ובשם נינה, שיכולה היום לנקות ארון ולשבת איתך לשולחן).
    }{

    Liked by 1 person

    1. לראות את האחר זו האנושיות בעיני. וברגע שרואים את האחר הקטע הפשוט יותר הוא לתת לו את מה שהוא זוקק באותו זמן, וזה החלק המענג באנושיות הנ"ל. רוב האנשים באמת לא רוצים יותר מהכרה, מהתחושה שמישהו רואה אותם, באמת רואה, ומקשיב. התחושה שאתה שקוף היא הכי בדידות שיש.
      אני עצמי מודה (למי שצריך להודות 😏) שיש לי פה קשרים וירטואליים וקהילה נהדרת כמוך/כם. זה האזור היחיד שבו אני יכולה לחשוף סיפורים כאלה. בזכותך/כם אני יכולה לנקות את המגרות שלי. 🌷

      אהבתי

  13. סיפור לא קל להזכר בו, ובמיוחד לצד הדמות הראשית בו. כשאני חושבת על רגעים קשים משנות העשרה המוקדמות, אני מרגישה שלפעמים שזה מזל שהסתכלתי על מצבים קשים בעיניים תמימות, קשה לי לדמיין לחוות את אותן סיטואציות כאישה ולא כנערה מבלי לקחת אותן ללב באופן חמור יותר.

    Liked by 1 person

    1. אולי כי הלב בשנות העשרה גמיש יותר, ועוד לא התקשה. הסיפור הזה יושב בי כל השנים הללו, וכעת אני חושבת שגם השפיע. אי אפשר שלא. ובעיקר אני חושבת על נינה, הגיבור הראשית שלו. כי אני באמת הייתי רק דמות משנית לגמרי.

      אהבתי

  14. אוי, אלוהים, מניפה, הפוסט הזה בעט בבטן הרכה.
    יש איזושהי נחמה בהיסטוריה הזו, כי את היית שם. היא ספרה לך. היא שתפה אותך. היא לא הייתה לבד בכל הניכור העצום הזה. היא לא הייתה שקופה עבורך.

    Liked by 2 אנשים

    1. זו באמת נקודה חשובה עבורי. מאוד. הזמן שעבר והפרספקטיבה מאפשרים לי לשפוט את הנערה שהייתי לחיוב ולא לחומרה, כי אני יודעת שבמקרים אחרים לא הייתי עוברת את המבחן של עצמי כיום, ויש דברים רבים שאני מתביישת בהם. והמקרה הזה לא. לגמרי הייתי שם, היא לא היתה שקופה עבורי, ועשיתי בדיעבד את הדבר הנכון, גם אם המבוגרים כשלו בו. יש בזה הרבה נחמה.

      Liked by 1 person

  15. כן, פעם "..היה רע לתפארת" [נ.אלתרמן].
    תחושת השקיפות, כשבעצם אף אחד לא באמת רואה או מבין אותנו,היא אותה התחושה, שגם אני חשתי בילדותי,
    ולא בגלל שהורי לא אהבוני או היו עסוקים בענייני רומו של עולם, אלא שכך נהג בנו, הילדים, דור ההורים, שעבר את השואה
    [והשקיפות היא רק קצה הקרחון..].

    Liked by 1 person

    1. זה הגבול הדק הזה, שבין חופש לעשות הרבה דברים (בימים שבהם לאח הגדול לא היה טלפון לעקוב אחרי הילדים כל שניה ושניה) ובין ההזנחה. גם אני עשיתי פחות או יותר מה שרציתי כילדה, אבל לא באמת הרגשתי שקופה. אולי זה קשור לדור השני, אולי בכלל לרוח הזמן ההוא, של ילדי מפתח והרבה מאוד עצמאות, לפעמים ברוכה, לפעמים בעייתית.

      אהבתי

      1. התכוונתי לשקיפות במובן שלא באמת הבינו אותי. אצלי היה ההיפך; הייתי עטופה בצמר גפן חונק, לא מפתחות, לא טיולים, לא אפניים… וכו', ואני כ"כ רציתי, אך הבנתי, בגיל מאד צעיר, שאין לחלוק על החלטת ההורים. זה סוג השקיפות שלי ואולי היא כזו עד היום. תודה שעוררת אותי לחשוב על כך.

        Liked by 1 person

        1. מעניין באמת להגדיר מה זה תחושת השקיפות עבור כל אחת. אצלך זה אומר שלא באמת ראו אותך, לא הבינו אותך. אולי זה גם קשור למיקום במשפחה, כי אני ילדה שלישית, וכל מיני הגבלות נוקשות שההורים שלי ניסו להטיל על אחותי הבכורה (שמרדה נגדם) התמוססו לגמרי כשהגיעו אלי. אני הייתי הילדה שההורים שלה תמיד מרשים לה לצאת לטיולים, אפילו לא צריך לשאול.

          אהבתי

  16. כשהייתי בכיתה ח' (או ז'. או ט'. מי זוכר) היה לנו מבחן במקצוע כלשהו שלא ידעתי בו כלום, וסתם קשקשתי עליו מילים משיר של ניק קייב והגשתי אותו ככה. עוד באותו היום התקשרו מבית הספר לאמא שלי ואמרו לה שהם חוששים שאני עומד להתאבד. למותר לציין שכל מה שאי פעם רציתי זה לחיות לנצח :\ אבל היי, כל הכבוד להם, אני מניח.

    עכשיו, בקשר לכותרת של הפוסט….בהתחשב באירוטיקה הכללית שבשיר, תמיד חשבתי שהכוונה ב"ריח דבק ואורן" היא לריח של שפיך O_O

    Liked by 1 person

    1. פעם אמרה לי מורה בחטיבת ביניים שצריך לבטל את כיתה ח'. שצריך לשלוח את הילדים הביתה בסוף כיתה ז' ולהחזיר אותם בכיתה ט'. ממילא, היא אמרה, הם כל כך מלאי הורמונים, כאילו קיבלו כל בוקר 'מנה' ואי אפשר ללמד אותם כלום.
      אשר לריח דבק ואורן, חזרתי לשיר. זה הבית:
      וְלָמַדְתִּי: שֵׁם לְכָל רִיס וְצִפֹּרֶן
      וּלְכָל שַׂעֲרָה בַּבָּשָׂר הֶחָשׂוּף,
      וְרֵיחַ יַלְדוּת – רֵיחַ דֶּבֶק וָאֹרֶן
      הוּא נִיחוֹחַ לֵילוֹ שֶׁל הַגּוּף.
      ואני חושבת שזה דווקא הריח של האישה, ריח ילדות היא קוראת לזה. גם כי לשפיך יש ריח של, ובכן, חרובים ולא אורן, וגם כי היא מדברת על הגוף של עצמה, שעליו למדה שיש שם לכל ריס וצפרן ושערה.

      אהבתי

      1. אני חשבתי שהיא מדברת על גופו של הגבר, שבא כמו לילה לאוח (איזה מן דימוי מוזר). אבל אם גופו הוא מבט, חלון וגם ראי, אז אני מניח שהיא יכולה לדבר על כל אחד מהם ואף על שניהם גם יחד. האם לחרובים באמת יש ריח של שפיך? זה מה שתמיד שמעתי, אבל אישית, כחובב חרובים גדול, אני לא מריח את הדימיון.

        Liked by 1 person

        1. איזה שיר יפה. לאה גולדברג כתבה כל כך מעט על ארוטיקה. הבית שאתה מזכיר הוא הראשון:
          בָּאתָ אֵלַי אֶת עֵינַי לִפְקוֹחַ,
          וְגוּפְךָ לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי,
          בָּאתָ כְּלַיְלָה הַבָּא אֶל הָאֹחַ
          לְהַרְאוֹת לוֹ בַּחֹשֶׁךְ אֶת כָּל הַדְּבָרִים.
          וכן, שם היא מדברת על הגוף שלו, והדימוי של הלילה הבא אל האוח מדהים בעיני, אולי כי האוח לא ידע בעצמו כמה הוא מיטיב לראות בלילה עד שהוא בא להראות לו. אני לא מדברת על פרי החרוב. הוא אהוב גם עלי. לחרובים יש עצי זכר ועצי נקבה, ופריחת עצי הזכר לא רק מזכירה את הריח של הזרע, אלא מכילה אותם חומרים ממש. זה מה שדגתי בשיטוט קצר ברשת:
          "פריחת החרוב הזכר מדיפה ריח המזכיר זרע גברי, משום ששניהם מכילים פוליאמין זהה המכונה קדוורין (Cadaverine). מקור השם קדוורין הוא בריח האופייני לגוויות (Cadaver באנגלית פירושו גוויה), המתקבל מהתפרקות חומצות האמינו בתאים המתים. בפרחי החרוב, נוצר הקדוורין מפירוק של חומצת האמינו ליזין (Lysine). תכונה זו מהווה אדפטציה יעילה המושכת אליו מאביקים, הנמשכים לריח של גוויות. בנוזל הזרע, מספקים הקדוורין, ופוליאמינים אחרים, הגנה לתאי הזרע, מפני הסביבה החומצית שבנרתיק." (מקור: ויקיפדיה)

          אהבתי

  17. בכיתה י״א ו-י״ב הייתה לי מחנכת שידעה שאני עוברת תקופה קשה. בתחילת השנה הייתי באה אליה ואומרת לה שאני לא בטוחה שאשרוד את השנה כי ממש קשה לי בבית. בהמשך לדעתי היועצת עירבה אותה על אלימות בבית אבל המחנכת שתקה ואפילו זיזלה בי כשבאתי אליה בי״ב עם אותה האמירה שאני לא יודעת אם אשרוד את השנה הקרובה כי קשה לי מאוד.

    אהבתי

  18. — המשך —
    אותה מחנכת גם צעקה עלי שאני מבישה אותה (כי העזתי לערער על הציון שנתנה לי) וצעקה עלי מול חדר המורים (הייתי התלמידה הכי חנונית וטובה שאני מכירה. מרוב הלם לא הוצאתי מילה). אז לכל מי שאומרת פה למעלה שזה היה רק ״פעם״, אני למדתי במערכת החינוך לפני פחות מעשר שנים וזה היה גם אז… לצערי עם מערכת שמעודדת לבינוניות ולא תומכת במורים הטובים (אם הם בכלל מגיעים) אני לא רואה איך מצבים כאלה משתנים. זה ימשיך להתקיים- אולי בשינוי אדרת אבל קשה לי לראות איך מורות יתייחסו לכל התלמידה ולא רק לציון שלה

    Liked by 1 person

    1. מעציב מאוד, אבל כאמא לילדים בגיל שלך אני עדה גם כן למורים שלא ממש התייחסו לילד ולא כל כך מזמן. מצד שני, חייבת לומר שהיו גם אנשים נפלאים במערכת. הקטע הוא שבמהלך 12 שנות חינוך חובה את בהכרח תתקלי בכל הסוגים, ומספיק מורה אחת כזו כמו שתיארת שתגרום שריטה עמוקה לכל החיים.

      אהבתי

  19. סיפור קשה כל כך עם הרבה חורים , איך התמודדת בעצמך בזמן אמת , ואיך עם רגשי האשמה על "ההלשנה" מצד שני זו ממש גבורה מיד לרוץ לחפש עזרה , ואיך היא יצאה מהמצב הדיכאוני שלה למרות ההזנה הרגשית , ומה נהיה ממנה , מקצוע ? נישואין ? ילדים ? איך היו החיים שלה .
    זה נראה כמו התחלה של ספר

    Liked by 1 person

    1. אני מודעת היטב לחורים, אבל בכוונה מלאה אני לא כותבת עליה ועל החיים שלה היום. נראה לי לא שייך לחשוף פרטים על מישהי אחרת, ולא רוצה להפקיע ממנה פרטים או לשנות כדי לכתוב 'סיפור'. גם ככה התלבטתי ארוכות אם לכתוב את הפוסט הזה, בגלל שהיא הגיבורה הראשית, והסיבה שבסוף כתבתי היתה בגלל שזה כרסם בי, והחשיפה לחיבור הזה עם הערות המורה אחרי כל כך הרבה שנים הציפה בי את העניין כולו. אז כתבתי, ואני מודה שלא ממש זוכרת שהרגשתי שאני מלשינה. זה היה בעיקר הקלה שזה לא בעיה שלי עכשיו, אלא לתת למבוגרים לטפל בה.

      אהבתי

  20. אני למדתי בביה"ס קיבוצי ולא מעט מהילדים איתם למדתי היו ילדי מפתח
    שקופים לגמרי להורים שלהם, ובקיבוצים של אז זה היה יותר גרוע
    כי לילדים האלה לא היה אפילו חדר משלהם בבית כי הם היו בבית ילדים
    להורים הם היו מגיעים כאורחים לבית שהוא אפילו לא שלהם

    אני חושבת שיש לאנשים גם נטייה לא להסתכל על דברים כאלה בצורה רצינית
    על העניין שילדים/נוער כותבים שהם רוצים להתאבד וכיוצ"ב
    יש גם כאלה שהם שקופים עבור ההורים שלהם וגם עבור החברים הכי קרובים

    Liked by 1 person

    1. החינוך הקיבוצי של פעם השאיר שריטות מכל מיני סוגים על הילדים שגדלו כמו יתומים ברוב המקרים, והיום יוצרים קבוצות תמיכה ומדברים על זה בגלוי. הכרתי פסיכולוג שהתמחה באובדנות אצל ילדים ובני נוער והוא אמר לי שאין דבר כזה שילד מביע רצון להתאבד שזה 'סתם'. צריך להתייחס לכל איום כזה בשיא הרצינות, ולטפל. אתמול שמעתי שאחד לחמישה ילדים מביע בשלב כלשהו רצון אובדני 😦

      אהבתי

  21. איזה סיפור עצוב. את שמרת על קשר עם נינה וזה אומר שהייתן חברות ממש טובות. מה סוף הסיפור? איך היו החיים של נינה אחרי זה?

    (אמרו את כל השאר לפני… אני כל כך שמחה שבתי הספר והגישה השתנו וההורות השתנתה גם.)

    Liked by 1 person

    1. אני לא יכולה להכנס לפרטים, כי הבלוג שלי ולא שלה, ואין לי זכות לחשוף אותה. אבל היא אישה מדהימה, מאוד חכמה וגם פורצת דרך. אני רק יכולה להגיד שאני לומדת ממנה כל הזמן. גם היום.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s