מלכויות, זכרונות, שופרות

כשאני מגיעה אליה, דלת המועדון נעולה. הזכוכית הכהה מחזירה לי את בבואתי, אבל המטפלת השומרת על הכניסה מעברה השני של הדלת מזהה אותי, וכבר פותחת אותה, וממהרת את אמי לצאת תוך שהיא לא שוכחת לשים את צרור מפתחות הבית של אחותי בידי. החלפת משמרות. אחותי נסעה לשבוע חופש משפחתי, ואני פוסעת קדימה מן השורה השניה, למלא את תפקידה. בואי, אמא, אני אוחזת במרפקה, אבל היא מתעכבת לספר למטפלת עלי. היא משתמשת במילים מלאות גאווה, מפרטת את תארי והישגי. המטפלת מחייכת. זו לא פעם ראשונה שהיא שומעת. 'את כל כך ממוקדת' אומרת לי אמי בחיוך, אבל אני רק מחייכת חיוך עקום וחושבת 'אל' אירוני, מודעת לים הזמן האבוד שנזל לי בין אצבעות הידיים בחודש האחרון, קווים מתים שטים בו, מחודדי שיניים כמו כרישים שהריחו דם.

אחר הצהריים אני מצליחה לנתק את אמי מהמסך המכשף אותה ('אבל זו תוכנית אמיתית, של מה שבאמת קרה!') ואנחנו יוצאות לטייל בפארק. 'לא הייתי כאן אף פעם, הכל חדש', מתפעלת אמי, ואני מצלמת אותה מתאמנת על מתקן ה'חתירה' בפינת הספורט ומעלה לווטסאפ המשפחתי. 'זה המתקן האהוב על אמא', מגיבה אחותי ממרחקים.

'את גדלת איתנו?' שואלת אותי אמי. היא כמו נורה שמגעיה רופפים, מהבהבת, וכעת זה חושך מצרים. היא לא מזהה אותי. אני בולעת את הגוש שעומד לי בגרון. 'אני הבת שלך, אמא', אולי המשפט הנורא ביותר שבת צריכה לומר לאמה. היא עדיין מסווה את הבלבול שלה בהמון חן. 'יש לי 4 ילדים', היא יודעת להגיד, ואנחנו מונות אותם ביחד. אחותי הגדולה, אחי, אחותי הקטנה. היא יודעת את שמי, אבל לא מקשרת אותו אלי. היא לא זוכרת שנולדתי. היא לא זוכרת איך נראיתי כשהייתי ילדה קטנה. 'הזמן מוחק את הכל', היא אומרת. ואני מנסה להנהן ולחייך ואומרת איזה משפט נחמה בנאלי 'כל כך הרבה זכרונות, ודאי חלקם נשכח', אבל יודעת שזה לא הזמן, לא רק הזמן, זו המחלה.

בבוקר במועדון, אני מלווה את אמי למקומה הקבוע בשולחן ארוחת הבוקר. כל החברים כבר שם, קצת התקשיתי לקום, ואיחרנו. 'מי את? אני לא מכירה אותך', שואלת אותי אילנה, שיושבת ליד אמי. 'אני הבת שלה', אני מציגה את עצמי: 'למדתי עם הבת שלך דלית בבית הספר'. 'איזה יופי!' מתלהבת אילנה וממשיכה להציג את עצמה 'אני אילנה. נולדתי בט"ו בשבט, ולכן קראו לי אילנה'. אנחנו כמו שחקנים בהצגה, בכל פעם חוזרים על אותם משפטים בדיוק, כולל הטונים והניואנסים, וההתלהבות האמיתית. גם את המשפט הבא שלה אני מכירה בעל פה: 'אמא שלך משתלבת פה נהדר. כולם אוהבים אותה'. לפני שהפכה לדמנטית בעצמה, אילנה התנדבה במועדון הקשישים, ועד היום היא בטוחה שהיא בסגל, ושתפקידה לדווח למשפחות איך משתלבים קרוביהם במועדון. אני מודה לה. בפעם הבאה נקיים אותה השיחה בדיוק, וגם בפעם שאחריה.

בלילה אני באה להשכיב את אמא שלי לישון. אנחנו יושבות על קצה המיטה, ואני מחבקת אותה. היא כל כך קטנה והעור המקומט שלה רך ומרשרש. 'אני לא זוכרת אותך כילדה', היא אומרת לי, 'אבל אני אוהבת אותך כל כך'. אני שלולית, מפחדת לומר משהו פן אגעה בבכי שחונק אותי כל היום. ממילא אחרי שהסירה את מכשירי השמיעה מהאוזניים היא לא תשמע. אני רק מחבקת אותה חזק חזק, מכסה אותה בשמיכה, נותנת לה נשיקה על המצח המשיי, מכבה את האור של החדר ויוצאת.

helen frankenthaler41
Helen Frankenthaler, 1952

48 תגובות בנושא “מלכויות, זכרונות, שופרות

  1. הכניסות והיציאות מהעולם הזה כרוכות בכל כך הרבה כאב וסבל. ודוקא בתוך הדעיכה, מתגלה האהבה הזכה, המופשטת והטהורה הזו. יש לה את הידיעה העמוקה והחזקה שהיא אוהבת אותך, יש לה את הרגש העמוק כלפי קיומך. התחושה של אהבה מהותית, אהבה שירדו ממנה הסממנים הפיזיים: לא מזהה את מראך, לא שומעת את קולך, נמחקו הזכרונות.

    Liked by 2 אנשים

    1. עד שלא כתבת את הדברים לא שמתי לב איך אבדן השמיעה אף הוא קשור לעניין. השינוי שהיא עוברת ממחיש לי את העובדה שיש הבדל של ממש בין זכרון קוגניטיבי שכלתני ובין זכרון רגשי ונפשי. היא זוכרת תחושות ורגשות, אבל את האירועים עצמם שוכחת מיד. יש בזה סוג של נחמה, ואפילו פיצוי.

      אהבתי

  2. חיבוקים לך. אני מגיבה לזה בקטעים קטעים. כל פעם כיוון מחשבה אחר. הכי הרבה את אלה שהלב נמחץ בהם.
    אחר כך את אלה שהם אבחנות קטנות: אחותך הקדושה המשפחתית והימים שהיא מעבירה עם אמך שאת יכולה לא להעביר עד שהיא לא שם, אמא שלך שאיזה מזל שהיא מתרגשת מדברים חדשים ולא פוחדת מהם. המתקן האהוב החדש מחדש בכל פעם.
    האהבה שיש אותה אפילו שלא ברור מתי היא נבנתה. חיבוקים, חיבוקים גדולים. בא לי לבכות איתך.

    Liked by 1 person

    1. הבוקר, תוך כדי כתיבה, הרשיתי לבכי לבוא ולשטוף אותי. אלה בדיוק הדברים הקטנים שנוגעים בי, ההבהובים של הרגש. אחותי לגמרי קדושה, ואני באמת די נמנעת ברגיל ממה שהיא עושה בשוטף. האהבה של אמא שלי אני מניחה היתה שם תמיד, אבל עטופה תחת קליפות קשות של ביקורת וחוסר יכולת לבטא אותה. וזה המופלא שבדבר, שדווקא כעת היא משוחררת הרבה יותר מכל הקליפות האלה, רכה ונעימה כפי שלא היתה מעודה.

      Liked by 1 person

  3. קשה… וזה שהאהבה פורצת פתאום מהמקום הרגשי הטהור שלה, בלי המגננות שהיו שם קודם….. כאהבה אליך כפי שאת היום, בלי כל הזכרונות וכל החשבונות שנערמו שנים על גבי שנים….זה מנחם ומכאיב בו זמנית.

    Liked by 1 person

  4. אוי כמה עצב וכאב,זוגתי הולכת לאחרונה הרבה לאבא שלה ולצד העובדה שיש שיפור מבחינת התקשורת,היא שואלת,הוא עונה ומגיב לעניין,מביע רצונות כאלה ואחרים בקטנה,הוא לא קורא לה בשמה והיא לא שואלת אותו כמו שלעיתים שאלה בעבר אם הוא יודע מי היא,שאלתי למה היא לא שואלת והיא הביטה בי עם דמעות ואמרה כי יכול להיות שהוא לא יודע מי אני.זה מסכם את המחלה הארורה הזאת

    Liked by 1 person

    1. אני גם נזהרת מאוד שלא לעשות לה מבחני זיכרון, להמנע לחלוטין משאלות של 'את זוכרת…' כי זה מוביל לתמהון גדול עבורה ולשברון לב עבורי. היא לא זוכרת מה היה לפני חמש דקות, וכשהלכנו בפארק והיא התעמלה במתקנים, והמשכנו הלאה, וחזרנו חזרה באותה דרך היא רצתה להתעמל שוב, מבחינתה בפעם הראשונה 😐. זיכרון לטווח בינוני גם כן נדפק: השבוע הגיעה למועדון שלה מישהי שהיתה בת לווייה שלה מביטוח לאומי במשך שנה שלמה, לפני שנה. הן היו מבלות כל יום ביחד שעות, הולכות ביחד להתעמלות, לפארק, לקנות. היא נגשה לאמא שלי בהתרגשות וברכה אותה. לאמא שלי לא היה מושג מי היא.
      בינתיים נשארו זכרונות מהילדות, אבל לא רחוק היום.

      Liked by 1 person

  5. כמו נורה מהבהבת, עם מגעים רופפים: זה נשמע כל כך מדויק ומחריד.
    ואף על פי כן… היא זוכרת שהיא אוהבת אותך. וכפי שאת מתארת, היא התברכה בשלב זה של חייה במזג נעים ואוהב (זה לא תמיד כך), זו ברכה של ממש. אני מנסה לחפש נקודות אור קטנות בתוך החושך המתגבר, מקווה שמצאתי כמה.
    חיבוקים.

    Liked by 1 person

    1. בהחלט מצאת, ואני מודעת להן היטב. במיוחד אני נדהמת מחדש בכל פעם מהתגלית של הצד הרך והמעריך שלה, שנפעם מכל ציפור חולפת ומצבע הדשא, וקורא לטיפול שלה על ידי אחותי (וכעת, אני) – מלאכים, ולשהייה שלה כאן 'גן עדן'. זה מאוד עוזר.

      Liked by 1 person

  6. טוב שהצלחת לבכות בסופו של דבר. את זקוקה לבכי. רק זכרי שאמך אינה אומללה. עד כמה שזה נשמע פרדוקסלי, ייתכן שהיא חווה את הזמן המאושר בחייה.
    🤔

    Liked by 2 אנשים

    1. לא יודעת אם המאושר בחייה, אבל היא עצמה אומרת וחוזרת ואומרת שהיא לא חייבת כעת כלום לאיש, ושדואגים לכל צרכיה מעל ומעבר. היא חוזרת מהמועדון עם עבודות מלאכת יד שאותן היא תולה על המקרר וליד שולחן האוכל, צבעוניות ועליזות. היא יושבת מול הטלוויזיה ונהנית מהתוכניות, גם אם שניה אחרי היא לא זוכרת כלום. היא נהנית מהאוכל, מהביקורים, מהחתולים שאוהבים אותה ובאים להתחכך ברגליה. יש לה כאב מסוים ברגל שמקשה עליה לפעמים, אבל חוץ ממנו היא בהחלט מאושרת.

      אהבתי

  7. כמה מוזר שבדיוק בזמן שאני קוראת את הפוסט שלך ברקע אני שומעת כתבה על דמנציה ואלצהיימר, פריצת דרך לתרופה חדשה של חוקרת ישראלית ובריטית לטענתן תוך שנה וחצי ניתן יהיה להשתמש בתרופה ובעקבות זאת התייחסות למחלה תהיה כאל צינון .
    לבי נחמץ לקרוא את הפוסט שלך ודבר אחד אני למדה ומשתדלת ליישם, להגיד שוב ושוב למשפחה כמה אני אוהבת אותם, לא להשאיר אותם בספק בעניין זה.

    Liked by 1 person

    1. לפני כשנה ליבי מישראבלוג הפנתה אותי להרצאה של החוקרת הזו ממכון ויצמן, ואני כולי תקוה שזה נכון ולא רק עוד אחד מאותם בלונים שמפריחים באויר כדי למשוך משקיעים. וללא ספק זו ה-מסקנה, גם שלי, מכל המצב. כמה חשוב לומר את זה. ושוב. ושוב.

      אהבתי

  8. ההבהוב המטעה הזה של ההכרה וההיכרות פשוט שובר את הלב.

    גם אבא שלי אומר לי כל הזמן כמה הוא אוהב אותי. והוא תמיד אסיר תודה כשאנחנו מדברים, זה כל כך עצוב , ההזדקקות הזו.

    Liked by 1 person

    1. להיפוך תפקידים הזה, שבו את מוצאת את עצמך בתפקיד האם של האמא שלך שהפכה לילדה בת שלוש כבר התרגלתי, גם אם זה אכן מכווצ'ץ' את הלב. ודווקא אסירות התודה, גם אם על פניו אני אומרת לה שזה טבעי ואני עושה את זה ברצון, בהחלט עוזרת. כולנו מכירות מקרים שזה לא כך.

      אהבתי

  9. גם אותך יש לחבק חזק חזק, לכסות אותך בשמיכה, לתת לך נשיקה על המצח.
    העבודה עם הרגש, היא מבין הקשות. לראות את "הפיצוי" שבזה, זה אומץ (וכן, בהחלט שהזיכרון הריגשי נשאר שם הכי הרבה).
    איך אבא אמר לי בשבוע שעבר? להיות ליד מישהו, או ללוות, עלול להיות הרבה יותר קשה מלחוות על בשרינו.
    ולפעמים, לפעמים אנחנו גם בוכים על עצמנו, מתוך הכאב הרגשי שלנו.
    הייתי ליד אמא שלי, כשהיא היתה עם סבתא שלא זיהתה אותה מפאת גילה. הן היו קרובות וקשורות מאוד ואמא פרצה בבכי שם, אני לא מצליחה לזכור מה אמרתי לה באותו רגע אבל היא נרגעה. הן מצאו את החיבור הריגשי מחדש, מכיוון אחר. הלוואי שהייתי זוכרת.. הייתי אומרת לך אותו דבר.
    לדעת להפריד את עצמנו מהמצב, לא לקחת את זה באופן אישי, לא לקחת את זה ללב, אולי דווקא פה לקבל יד של השכל כדי לתמוך בלב ובכאב שלו… הרגש יכול לתמוך בעצמו אם יחמול (על אמא, ועל המצב עצמו). להיות מבפנים ומבחוץ בו זמנית, או לזהות מבלי להזדהות.
    את הבת שלה, ואת מי שאת, כפי שאת }{

    Liked by 1 person

    1. הצלחת לומר לאמא שלך את מה שהיא היתה צריכה לשמוע באותו רגע, ולכן היא נרגעה. התוכן נשכח כי הוא כנראה לא היה העיקר. אין לי ספק שאם היית אומרת לי, זה לא היה אותו דבר בדיוק, אבל לא פחות מרגיע. נרגעתי בינתיים. היום הגיעה לכאן חברתי הרב, ופנינו לנו לבית הקברות, היא לבקר את אביה, ואני עם אמי לבקר את אבי. לא הייתי מודעת לכמה אנשים מגיעים ערב ערב יום הכיפורים לשם, ויצאנו כשירדה החשכה וכל המקום נצנץ באור נרות נשמה מהבהבים, החיים והמתים. עמדתי איתה ליד המצבה ושאלתי אותה אם יש לה משהו שהיא רוצה לומר לו, והיא אמרה לא, קשה מדי. ובכל זאת לפני שהלכנו אמרה לו שידע שהמשפחה בסדר, ושהילדים והנכדים בטוב. היה עצוב, אבל שפוי לגמרי. ההבהוב כולל גם רגעים של אור גדול.

      אהבתי

  10. הנורה המהבהבת והאור הרפה מרחיקים מעט את החושך האופף. סבתו של חבר חלתה בדמנציה ודעכה לאט לאט ואני זוכר את המשפט שאמר: זו מחלה שפוגעת בסובבים.
    קשה לנו עם הפרידה המתמשכת הזאת, עם הריחוק הכפוי, עם ההתבוננות באדם שהיה עבורנו עולם וכעת משהו התרוקן שם, נמוג. כאילו נשמתו כבר מבקרת במישור קיום אחר, נבדל משלנו.

    Liked by 1 person

    1. בעיקר אני מסכימה שהסובבים סובלים. ככל שאני מבינה, אמא שלי לא סובלת. פה ושם היא מודעת ל'חושך הגדול' כפי שהיא מכנה אותו, אבל היא לא מתלוננת. היא חוזרת ואומרת שטוב לה, ואני מאמינה לה. ותודה לציפרלקס.

      אהבתי

  11. אפתח בחיבוק גדול לך.
    יש משהו, באהבה של הורים שלעיתים רבות היא אהבה שאינה תלויה בדבר. הורים אוהבים את הילד שלהם, רק בגלל היותו הילד שלהם. אולי נקודת האור הקטנה בסיפור שלך, הוא שאת זוכה לחוות אהבה טהורה ואמיתית יותר מאמא שלך.. היא לא זוכרת את הבת שהיית ואת הזכרונות ממך.. היא זוכרת את החוויות ואת ההוויה של הכאן ועכשיו- מי שאת איך שאת.

    Liked by 1 person

    1. זה אולי נכון לגבי כל האנשים, שנוטים לשכוח מה אמרת ומה היה אבל זוכרים איך גרמת להם להרגיש, אבל אצל אמא שלי זה מודגש עכשיו במיוחד: העובדה שהיא לא זוכרת כלום ממה שקרה אבל זוכרת איך היא הרגישה. קו התקשורת של הרגש נשאר פתוח.

      אהבתי

  12. מניפה, את כותבת כל כך יפה (האמת שמעניין אותי כמה ספרים יצא לך לכתוב עד היום או מאיפה הכישרון? 😉 )
    בדיוק השבוע הירהרתי על האלצהיימר של סבתא שלי וחשבתי שאני אבקש למות כשזה יקרה לי אבל כשאני קוראת פה אצלך על האהבה שאמא שלך זוכה בה בשלב זה בחייה, גרם לי לשקול את ההחלטה שלי מחדש. אולי זה לא כזה נורא לא לזכור..
    שולחת חיבוק גדול מפה

    Liked by 1 person

    1. אני לא יודעת איך זה בא לידי ביטוי אצל אחרים, וגם אני חשבתי תקופה ארוכה שזה הנורא מכל, איבוד הזיכרון, וגם ראיתי את השלבים הבאים אצל חמי, כשהשכחה עוטפת לא רק את הזכרונות אלא גם את התפקודים היומיומיים ושוכחים ללכת, ולבלוע ובסוף גם לנשום, ונשבעתי שלא אתן לזה לקרות לי, אם רק אוכל. אבל בינתיים יש את רגעי ההבהוב החיוביים, ויש את הרכות והחיבוק. בינתיים.

      אהבתי

  13. מכאיב ומצלק, לראות את האנשים החשובים הללו דועכים ונעלמים. גם אני חווה את זה כעת, עם אבי.

    כרגיל, את כותבת היטב ומדויק. אני מאחלת לך וליקירייך בריאות ושנה טובה.

    Liked by 1 person

  14. תודה שנתת לנו להציץ בפינה כואבת של חייך.
    יכולתי לכתוב דברים רבים אודות הדמנציה
    אולם הרשומה שלך כה מכאיבה בשלמות שיש בה
    שאינני רואה עצמי ראויה להוסף עליה.

    גמר חתימה טובה, אילנה.פ

    Liked by 1 person

  15. אני מנסה לחשוב איך הייתי מגיבה אילו אמא שלי הייתה במצב הזה ואני לא מצליחה. היא תמיד הייתה כל כך חדה וקשה. אולי זו הסיבה שעדיין, שנים רבות לאחר מותה, קשה לי לחשוב עליה באהבה. אולי אילו הייתה מתרככת לקראת הסוף, הייתי מסוגלת להתקרב אליה… היא הייתה לגמרי צלולה ויום אחד היא מתה.

    Liked by 1 person

    1. זו הקללה והברכה השלובות יחדיו בדמנציה הארורה הזו. אני משתדלת להתמקד בברכה, בריכוך, בקירבה. אבל גם הם מסוג מאוד מסוים, בגלל היפוך התפקידים המלא הזה, שבו את הופכת אמא לאמא שלך, שהיא כמו ילדה בת 3.

      אהבתי

  16. אני עוקב אחר הדיווחים על אימך בשנים האחרונות וכול כך עצוב לשמוע על קצב ההידרדרות הקוגנטיבית ובמיוחד בחודשים האחרונים מאז מותו של אביך. עברנו את זה עם אביה של זוגתי ועתה עם אימא שלי. שבינתיים, טפו טפו טפו קצב ההידרדרות התמתן. בעצם אצלה המצב חמור יותר מכיוון שהיא טוענת שלא מסתדרת עם מכשיר השמיעה (כך שלא ברור מה היא לא מבינה או לא שומעת). יש לה ימים טובים וימים טובים פחות. לעיתים בהפתעה היא מזכירה לאבא שלי שמות ואירועים. זוכרת תאריכי ימי הולדת של בני המשפחה, אך לפעמים אינה מבינה מה שאומרים לה. האמת שמצבה השתפר לאחר ששמעתי הרצאה של גריאטרית, שציינה שחלק מההידרדרות תלויה בתרופה/תרופות מסוימות. לאחר בדיקה של רשימת התרופות שאימא שלי נוטלת, כפיתי כמעט על הרופא שלה לגרוע תרופה אחת – וממש הפלא ופלא, הכושר הקוגנטיבי שלה טיפס תוך ימים ספורים כצפוי.

    מחמי אני יכול להעיד שהפריע לו בהתחלה שמיד חותל בחיתולים במוסד הסיעודי לתשושי נפש, שבו בילה בלי ברירה את 3-4 שנותיו האחרונות. אבל אני חושב שמצבו דווקא איפשר לו להיות מאושר. הוא אמנם היה שוכח מה הוא התחיל לומר באמצע המשפט, אבל היה ממולל באצבעותיו את בד חולצתו (הוא היה חייט במקצועו) ושר כל הזמן ג'יבריש, כשחיוך שפוך על פניו. פעם כשביקרה אותו חמתי, הוא חייך אליה חיוך שובב ואמר "אולי נברח מכאן"? כשנולד בני והבאנו אותו אליו לביקור כשהיה בן חודש, הוא התרגש כל כך ובכה. לאחר כחודש כשזוגתי דיברה עליו והזכירה לו שזה נכדו, הוא אמר: "כן, אני יודע, אני זוכר אותו". לאחר חודש הוא ראה אותי ושאל את זוגתי מי אני. "זהו 'קנקן' בעלי" ענתה. והוא בכלל שכח את קיומי, והגיב בחיוך פליאה של לא מאמין… נורא קשה לעבור את זה ואני כול כך מבין לליבך. ואולי צריכים אנחנו להתנחם מעט בכך שאולי להם טוב יותר עם השיכחה מאשר לנו.
    החזיקו מעמד ושנה טובה

    Liked by 2 אנשים

    1. הדימוי של הנורה המהבהבת הולם גם את התיאור שלך. החיבורים רופפים, לפעמים יש רגעי התבהרות, ולפעמים חושך מוחלט. היום, בדרך חזרה מבית הכנסת, אמא שלי שאלה אותי אם בשנה שעברה אמא שלה עוד היתה בחיים. אמא שלה נפטרה לפני 61 שנה. אבל אמא שלי נמצאת עכשיו בתקופה של הילדות, מקסימום נערות. משם יש לה עדיין זכרונות. עדיין.

      אהבתי

  17. כל כך עצוב ובו בזמן יש בזה יופי. הקשר ביניכן, גם אם היא לא באמת מקשרת אותך לבת שלה. הגילוי בכל פעם מחדש את הדברים שיפים בעיניה, הדברים שמוצאים חן בעיניה. הממשות של הזכרונות מן העבר הרחוק…..
    מעריצה את אחותך שנמצאת איתה כל השנה, וגם אותך שמתגייסת כשמגיעה השעה לכך………..

    Liked by 1 person

    1. אני מודעת לכך שזה נשמע כאילו אני הופכת את אחותי לקדושה, אבל זה הכל נכון. היא באמת ברמת מודעות ונתינה של האמא תרזה, וגם עושה את זה באהבה ובלי שום טענות או תחושת קרבנות. להיפך. לכן גם ההתגייסות שלי קלה כל כך. היא מתאמת אתי את החופשות המשפחתיות לשבועות שבהם אני יכולה להיות כאן.

      Liked by 1 person

  18. סיוט , נותן לסרט "לקום אתמול בבוקר משמעות חדשה" , אני זוכרת איך דודתי שמאד אהבה אותי ואני אותה עוד יותר , היתה אישה כמו שהיו אומרים "אייזן" אחרי שבעלה (אח אבי) נפטר , היא הדרדרה וכל החיוניות שלה נעלמה ונעשתה דמנטית , ובאירוע משפחתי ביתה הציגה אותי בפניה ואמרה הנה —- שאת היית קוראת לה —-ניו , אני זוכרת איך משהו בי נבלם היה נורא

    Liked by 1 person

    1. המסקנה שלי כמו של רבים לפני שזה בעיקר קושי של הסובבים. לאדם עצמו זה תלוי, יש קטעים שזה מלחיץ אותם נורא, ויש קטעים שאני באמת חושבת שזו התקופה הטובה בחייה.

      אהבתי

  19. אלצהיימר זו מחלה נוראית 😦
    יש לי חבר טוב שאבא שלו עובר עכשיו את התהליך הזה. אבל אביו התנגד ללכת לאבחון כשכל העניין הזה התחיל ככה שהוא גם לא מקבל טיפול תרופתי (שמונע מהמחלה להתדרדר) וגם בגלל שהוא לא מאובחן לא מגיע להם שום סיוע מהמדינה וקופ"ח. הוא אמר לי שיש ימים שאבא שלו לא זוכר בכלל.

    וזה נוראי לראות בן אדם שאת מכירה והיה עבורך עולם ומלואו שנמחק ככה…

    אהבתי

    1. במקרה שתיארת צריך לעשות מעשה ולאבחן אותו באופן כלשהו גם אם הוא לא רוצה ללכת לאבחון (אולי אפילו לרמות אותו). אין ברירה, כי הטיפול התרופתי קריטי כמו גם הסיוע מהמדינה. ראיתי שני פרקים ראשונים של הסידרה 'המנצח' ודבל'ה גליקמן משחק את אביו הדמנטי של ליאור אשכנזי, וזה כל כך מדויק שזה ממש כואב לי לראות. גם הוא פונה לבנו בשאלה: אתה באת אלי, לא מזהה את ה'ילד'.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s