הכל עומד במקום, הזמן ממשיך ללכת

שנה שעברה היינו בקפריסין, וזו השנה היחידה שבה לא השתתפנו, אבל חוץ ממנה בכל שנה אנחנו מקפידים להגיע. זו הצעדה השנתית של עמותת 'בשביל החיים', שנערכת בשקט ובחשיכה בתל אביב, שמבקשת להגביר מודעות לנושא המושתק והמודחק, מטואטא מתחת לשטיח המהוגנות, נעול בחדרון הבושה: אובדנות. אני חונה בחניה התת קרקעית, יוצאת לאוויר המהביל, עולה במדרגות, מגיחה לכיכר המוזיאון, ובבת אחת זה מכה בי: אווירה של הפנינג. מישהי עוברת עם מגש עוגות תוצרת בית, מתנדבים עטויים וסטים כחולים רושמים את הפרטים של המשתתפים, מחלקים בלונים לבנים, חולצות, צמיד גומיה לבנה עם כיתוב 'צועדים למען החיים'—איך תמיד השם מעיד על מה שחסר, שהרי אם זה הפנינג הוא לא של החיים אלא של המתים, יום הזיכרון. והנה גם המסך שעליו מוקרנות תמונות של מתאבדים, עם השם והגיל. בין יתר השמות והפנים השונים עולה השם של הבת של החברים הטובים, שהתאבדה בגיל 19 לפני 8 שנים. כל אחד ואחת מהנוכחים הכיר אחת מהנשמות האבודות הללו, ובעצם אין אדם שלא מכיר מישהו שהתאבד, וכאן זו נבחרת של בני המשפחה והחברים שמוכנים להזדהות, להקדיש לעניין ערב, לעשות מעשה כדי להעלות מודעות ולסייע להוריד את המספר הבלתי נתפס של 500 מתאבדים מדי שנה בישראל, אותו מספר כמו נפגעי תאונות דרכים, ואף אחד לא מדבר על זה. אני עושה סיבוב קצר בכיכר, רואה את לופ השמות על המסך חוזר שוב ושוב, שירי יום הזיכרון ברמקול, 500 נרות דולקים, והמסר הוא שיש מה לעשות, ולמה משרד הבריאות לקח מהעמותה את התקציב של תוכנית המניעה. אני הולכת להגיד שלום לחברים, פוגשת אחרים מ'הכפר' שלנו, הכפר הוירטואלי של החברים שעברו איתם את הדיכאון של הבת—מהמוצלחות והיפות והחכמות האלה שעד שחלתה הצילה את העולם כולו. יחד עברנו את החיפושים לילה שלם אחריה כשנעלמה, את הידיעה הבלתי נתפסת שמצאו אותה מרוסקת שמכאן ואילך שום דבר כבר לא יהיה שלם, ואת התיק שנותר יתום לידה עם המכתב. ואחר כך גלי הכאב והאשמה, והדיכאון והחרדה האיומה, והשאלות מה לעשות ואיך, כי אחים של מתאבדים נמצאים בסיכון גבוה במיוחד להתאבד בעצמם. אני מביטה סביב. יכולה לראות את הענן השחור שמלווה את כל האנשים שבכיכר, והוא פיזי ואמיתי כמו הבלונים הלבנים שמחלקים כאן לכל הנוכחים, וכמו הבלונים גם הוא קשור אליהם בחוט בלתי נראה. ופתאום זה כבד לי כל כך, כל הצער הזה, כל הכאב, אין לי אוויר, אני נחנקת וגל של דמעות מתחשר מאחורי עיני. אני חייבת ללכת משם, לנשום. בבת אחת אני מבינה את האחים של הבת שהתאבדה שמסרבים לבוא, שנאחזים בחיים בציפורניים שבורות, שבקושי יש להם כוח לעבור את המבחנים הרגילים של החיים, יום אחרי יום, ושאינם יכולים לשאת את ריטואל השכול מזה ואת הפעלתנות של ההורים עם המטרה המצוינת שמבקשת למנוע מאחרים את מצבם, מזה.

אני יורדת לשדרות שאול המלך, מתרחקת קצת, מוצאת ספסל עץ בקרן רחוב ויושבת שם. אני נותנת לדמעות לזרום, שותה קצת מים, ותוהה מנין אאזור כוחות לחזור לכיכר, להשתתף בצעדה, לשמוע את הדוברים, להיות שם. ואז אני רואה אותם. הבן והכלה עם עגלת התאומים הביונית הגיעו באוטובוס להשתתף בצעדה. אבי התאומים שייך למחזור של הבת של החברים והכיר אותה כמו כולנו מגיל אפס. כל כך הרבה פעמים יצאנו יחד לחופשות משותפות, התארחנו משפחה אצל חברתה, גדלנו יחד.

התאומים יושבים בטור בעגלה. התאום עוקב באצבע אחר אופנוע משטרה חולף עם אורות כחולים ואדומים מהבהבים וקורא בהתלהבות 'נוע!', והתאומה מחייכת אלי את חיוך השדון שלה עם הרווח בין שתי השיניים הקדמיות, כשהפוני החלק שלה שמוט כרגיל על עין ימין, והיא קוראת לי בשמי. זה כמו להתחבר למקור כוח, לקבל זץ של אנרגיה ותקווה, ואני מרגישה את העבותים שחונקים את לבי נמסים, העננה מתרוממת ואני מצליחה לנשום. 'נפלא שהגעתם', אני אומרת לבן ולכלה ומחבקת אותם, וכולנו הולכים לכיכר, מתחברים למסת האנשים בלבן שמתחילים את הצעדה עם שלטים ובלונים לבנים ועגלת תאומים ביונית אחת.

Juxtaposition